הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 52622-05-14

18 אפריל 2019

לפני:
כב' השופט יצחק לובוצקי - שופט בכיר

נציג ציבור מעסיקים מר גבריאל קינן

התובע
גיל ויניק
ע"י ב"כ עו"ד שי דדוש
-
הנתבעים

  1. סנודוניה בע"מ
  2. יוליה וורטוצקיה

1 ו- 2 ע"י ב"כ: עו"ד רונן זינגר
3. יוסי נאמן (אסיר)
ע"י ב"כ עו"ד רונן שינדלר

פסק דין

מר גיל ויניק (להלן: "התובע"), התקשר באמצעות חברה שבבעלותו בשם לב העיר- גיל נכסים בע"מ (להלן גם: "החברה הפרטית") עם חברת סנודוניה בע"מ (להלן גם: "הנתבעת 1" או "סנודוניה"), שהיא בעלת הזיכיון הבלעדי בישראל להפעלת רשת משרדי תיווך של החברה הבינלאומית "CENTURY 21".

תקופת ההתקשרות בין הצדדים, הנוגעת לתביעה הנוכחית, נמשכה 26 חודשים- החל מחודש אוקטובר 2010 ועד לחודש ינואר 2013 (להלן: "התקופה שבמחלוקת") (ר' עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 16-17).

גב' יוליה וורוטצקיה (להלן: "יוליה" או "הנתבעת 2"), היא הבעלים של הנתבעת 1 ובת זוגו של מר יוסי נאמן (להלן: "יוסי" או "הנתבע 3").
 
משהסתיימה תקופת ההתקשרות בין הצדדים, הוגשה התובענה הנוכחית.

לטענת התובע, על בית הדין להכיר ב"יחסי עובד ומעסיק" בינו לבין סנודוניה, וממילא להעניק לו זכויות הנובעות מתקופת עבודתו עבור הנתבעת 1 וסיומה. בין היתר התובע מבקש לעצמו "פיצויי פיטורים" (בטענה להתפטרות בדין מפוטר מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963), "שכר מינימום", "פיצוי בגין העדר הודעה על תנאי עבודה", "פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר", "פדיון חופשה", "דמי הבראה", "פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה", "עמלות" ו"בונוס".

כמו כן מבקש התובע "להרים את מסך ההתאגדות", ולחייב את הנתבעים 2 ו-3 באופן
אישי בחובות הנתבעת 1.
 
הנתבעות 1 ו-2 הגישו כתב הגנה, בו התגוננו מפני תביעת התובע להכיר ביחסי עובד- מעסיק, וטענו כי מדובר בהתקשרות עסקית/מסחרית בין שתי חברות, הנתבעת 1 והחברה הפרטית שבבעלות התובע. ממילא, מתנגדות הנתבעות 1 ו-2 לזכות את התובע בזכויות הסוציאליות השמורות למי שמעמדו כ"עובד" בלבד.

בנוסף נטען, להיעדר יריבות בין הנתבעת 2 , ולדחיית התביעה האישית כנגדה.

גם הנתבע 3 הגיש כתב הגנה מטעמו, ובו טען כי בין הצדדים לא נתקיימו מעולם יחסי עובד-מע סיק, וכי התובע היה "קבלן עצמאי" שהפעיל עסק של משרדי תיוו ך באמצעות החברה שבבעלותו כזכיין של " CENTURY 21".

השאלה המרכזית העומדת לדיון היא: האם קוימו "יחסי עובד ומעסיק", בין התובע
לנתבעת 1; ובהתאם, האם יש לפסוק לזכותו את הזכויות הסוציאליות הנובעות מכך.

ככל שהתשובה לשאלה זו תענה בחיוב יש להכריע האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את מי מהנתבעים 2 ו-3 בחובות הנתבעת 1.

דיון והכרעה:
 
נזכיר מושכלות ראשונים – היותו של אדם בגדר "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים או אחד מהם-  אלא נקבע מבחינה משפטית על פי נסיבות ההתקשרות כהווייתן.
 
 לאחרונה , נזקק ביה"ד הארצי שוב לסוגיה של אבחנה בין "קבלן עצמאי" לבין "עובד
שכיר" (ר': ע"ע 26932-12-14 סלקום בע"מ נ' ואציסלב אליאיאב, פס"ד מיום 1.5.18, להלן גם: "פרשת סלקום").

בפרשת סלקום,  הדגיש ביה"ד הארצי לעבודה את ההלכה לפיה, לא בנקל יכיר ביה"ד
ב"יחסי עובד ומעסיק בדיעבד".  זאת, שעה שבמהלך תקופת ההתקשרות נהגו הצדדים כמי שאין ביניהם יחסי עבודה, והנטל להוכיח כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים מוטל על הטוען לקיומם (סע' 23 לפרשת סלקום; (ארצי) 300064/96 פלאי קרני – האיגוד הארצי למסחר בישראל, פד"ע לו 241,245 (2001).).
 
כוונת הצדדים ו"תכלית העסקה",  נבדקת באופן ההתקשרות והתנהגות הצדדים בתקופת ההעסקה, ביחס למעמדם, כאשר חשיבות רבה תינתן להסדרים שהוסכמו  בין הצדדים (ר' דברי השופט צור ב- ע"ע 1260/01 היועץ המשפטי לממשלה נ' עו"ד רפאל שטוב ואח', פס"ד מיום 24.3.03).
 
בסוגיה הרלבנטית, בתי הדין לעבודה נוהגים לעשות שימוש ב"מבחן התכלית" וגם ב"סממנים של תלות כלכלית" (ע"ע 1162/01 סימי בן חמו נ' המכון לפריון העבודה, סע' 8 לפס"ד מיום 29.12.02).
 
כשאנו בוחנים מיהו המעסיק, עלינו לבחון מהי "ההתקשרות האוטנטית והאמתית". אין לפסול את שיטת "מיקור חוץ", ואין גם חזקה כי מי שהועסק ב"מיקור חוץ" הוא
גם עובד של המעסיק המשתמש בכוח עבודתו . הבחינה תהא:  האם "מיקור החוץ" מונע "מערכת אישית ואנושית בעבודה" (ע"ע 478/99 יצחק חסידים נ' עיריית ירושלים ואח', סע' 25 לפס"ד מיום 13.1.11, והשווה ל ע"ע 6818-10-10 המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו דיין, סע' 31 לפס"ד מיום 24.4.12)
 
בשאלת יחסי עובד ומעסיק, המכריע את הכף הוא "התמונה הכוללת" (ע"ע 26622-01-16 דורון בירג נ' לנדמרק ואן טוריס, סע' 18 לפס"ד מיום 28.8.18 מפי כב' השופט רועי פוליאק).
 
התמונה הכוללת המצטיירת כאן,  היא פעילות מסחרית של החברה שבבעלות התובע
בעסקי תיווך נדל"ן, והכל בהתאם להסכם הזיכיון (צורף כנספח ט לתצהיר הנתבעת 2).  
  
התובע העיד: "כשאני אמרתי שפעלתי באמצעות החברה שלי התכוונתי לחברת לב העיר, גיל נכסים בע"מ, שהייתה בבעלותי ובבעלות גרושתי נעמי וילניק.
החברה הוקמה בשנת 2000, שבאמצעותה ניהלתי את משרדי התיווך שניהלתי.
משרדי התיווך נסגרו. אכן אני מוציא תלוש מינימום פורמלי מהחברה, גם בשנים האלה.
בכל השנים הללו שבמחלוקת, אכן הוצאתי תלושי שכר לעצמי מהחברה שהייתה בבעלותי ובבעלות גרושתי/פרודתי נעמי, חברת לב העיר גיל נכסים בע"מ ... בשום מקרה אין לי תלוש של חברה אחרת, לא של מי מהנתבעים, ולא של כל חברה אחרת למעט החברה הפרטית." (עמ' 17 ש' 14-21).

כאמור לעיל, התובע הודה בעדותו, כי החברה הפרטית שבבעלותו התאגדה עוד בשנת 2000 (עמ' 17 ש' 16). המדובר בתקופה ארוכה עוד טרם תקופת ההתקשרות בין הצדדים, מה שמחזק את דעתנו כי אין מדובר בהתאגדות שהיא למראית עין, קרי, שכל מטרתה היא "הסוואה" של יחסי עבודה עם הנתבעת 1, אלא "חברה אמתית"  שעפ"י עדות התובע הייתה לה פעילות גם מול לקוחות אחרים, כזכיינית של המותג " CENTURY 21".

התובע אף הודה, כי לחברה הפרטית שבבעלותו היו משרדים משלה, הוא השתמש בטלפון פרטי שלו, במחשב נייח השייך לו (עמ' 17 ש' 16, עמ' 20 ש' 2-4), ועוד הוסיף והעיד :

"לעניין ניכוי הוצאות בתקופה שבמחלוקת, אכן בחברה הפרטית שלי ניכיתי כל מיני הוצאות מוכרות בדוחות למס הכנסה. אבל אני לא זוכר את טיב ההוצאות, אכן ניכיתי הוצאות.
...
מופנה למאזן ולדוח רווח והפסד, ואם ההכנסות שלי הם כ-95,000 ₪, אני משיב: שזה סביר. ולגבי הוצאות הנהלה, אני מתקן את עצמי למה שאמרתי קודם, אני אכן נוכח לראות שגם הוכרו שם הוצאות הנהלה ותפעול כלליות. אכן זה מופיע ב- 2010 ו-2011.
זה נכון שיש הוצאת תפעול שנוכו והוצאות כלליות. אני עומד מאחורי הדוח הזה." (עמ' 20 ש' 7-19).

התובע גם הודה , כי את הדוחות הכספיים של שנת 2011 הגיש רק בשנת 2016 (עמ' 20 ש' 13, 15), ולשאלות בית הדין השיב: "וכשבית הדין שואל אותי הרי ב-2016 כבר הייתה תביעה שלי לבית הדין לעבודה מונחת מזה שנתיים, שהרי הגשתי כבר את התביעה לבית הדין ב-2014, ומדוע לא ציינתי לפני רשויות המס שאני הייתי עובד שכיר אלא להיפך, המשכתי להציג את עצמי כקבלן עצמאי ואף ניכיתי הוצאות וכיוצ"ב. אני משיב: מאחר ולא קיבלתי שקל ולא קיבלתי את שכרי, ההכנסות שלי דווחו כחלק מהעסקאות. ולשאלה למה לא אמרתי לפקיד השומה שאני שכיר, אני משיב: לא היה לי דין ודברים עם פקיד שומה. ...
ולשאלה מדוע לא ציינת בשום מקום שהייתי עובד שכיר, אני משיב: לא שאלתי את
עצמי את השאלה הזאת" (עמ' 24 ש' 10-19).

התובע טען, כי סנודוניה סיפקה לו רכב ונשאה בעלויות אחזקתו, אך לא הציג אסמכתאות ברורות לכך (עמ' 23 ש' 10-11). עיינו במסמכי השכרת הרכב שצורפו ע"י התובע לתצהירו (נספח 8), אך אין בהם כדי ללמד כי מדובר דווקא ברכב שהושכר ע"י
סנודוניה עבור התובע (ר' לעניין זה עדות התובע- עמ' 19 ש' 7-22, עדותה של יוליה- עמ' 37 ש' 8-21, עדות יוסי- עמ' 44 ש' 3-10).

אשר לעדותו של מר איתי רביד (להלן: "מר רביד"), אשר הובא לעדות מטעמו של התובע- הגם שמר רביד טען כי התובע הוצג כלפיו כסמנכ"ל CENTURY 21 (עמ' 28 ש' 6-16)- אין בכך כדי ללמד על המהות האמתית של הקשר בין הצדדים, לאור העובדה כי התובע פעל באמצעות החברה הפרטית, כאשר רובם ככולם של הסממנים מצביעים על היותו "קבלן עצמאי", מה גם שבהמשך עדותו הודה מר רביד ואמר: "אני לא יודע איזה חוזה היה בין התובע לבין הנתבעים, אני גם לא יודע אם היה חוזה עבודה וזה לשאלתך. אני יודע שרק עבדתי מול גיל התובע ויוסי הנתבע 3. אני לא יודע את טיב היחסים ביניהם, רק שעבדתי מולם." (עמ' 33 ש' 18-20).
   
יודגש שוב, כי בית הדין הארצי,  גם בפסיקה מהעת האחרונה (פרשת סלקום הנ"ל), הדגיש כי מי שרוצה לקבוע בדיעבד כי נתקיימו יחסי עובד ומעסיק, למרות סממנים רישומיים והתקשרות פורמלית המלמדת אחרת (במקרה דנן התקשרות בין שני תאגידים), עליו נטל הראיה.
 
התובע לא הרים את נטל הראיה, להראות ששתי החברות שהיו בקשר עסקי, זו שלו, וזו- הנתבעת 1, אכן יצרה התקשרות שהקימה יחסי עובד ומעסיק,  בינו לבין סנודוניה.
 
יתרה מזאת, במהלך תקופת עבודתו, ראה התובע את עצמו כעובד של החברה הפרטית שבבעלותו.  מן הסתם, התובע גם זכה להטבות התלויות בכך. לפיכך, הוא לא יוכל כעת לטעון שיחסי העבודה לא היו בינו לבין החברה הפרטית אלא בינו לבין הנתבעת 1, ובכך לזכות את עצמו בתנאי עבודה נוספים טובים יותר.

וכך העיד התובע: "כשבית הדין שואל אותי אם חשבתי כל הזמן שאני עובד שכיר, מדוע לא רשמתי בחשבוניות שמדובר במשכורות על חודשים אלו ואחרים, אני משיב: השכר שלי היה בנוי מעמלות על מכירת ז יכיונות וכמו כן אני הייתי אמור לקבל שכר על עבודתי. וכשבית הדין שואל מדוע זה לא נרשם בחשבוניות, אני משיב: באותה העת לא חשבתי שאני צריך לדקדק בקטנות.
...
אני אמרתי לך קודם, שהוצאתי חשבוניות בתקופה שבמחלוקת גם לאנשים אחרים. היה למשל לחברת גרופר ששינתה את שמה לגרופון. מדובר בשנים 2011. הסכום הוא על 13,920 ₪.
החשבונית הבאה שהוצאתי לשמרית על סך 33,000 ₪ ביוני 2011, יש גם עו"ד שלומי פרידמן שהוצאתי לו חשבונית על 33,000 ₪, בתאריך יולי 2011.
וסכום של 30,008 באוקטובר 2011 לרויטל ועמית כץ.
לשאלתך- לפיה אם היית מקבל את פנקס החשבוניות שלי האם היית רואה חשבוניות אחרי הנתבעת 1, אני משיב: בוודאי שיש גם חשבוניות אחרי כן. ... היו עוד חשבוניות שהוצאתי ללקוחות שלי שעבדתי בזמני הפרטי במקביל לעבודתי אצל הנתבעת 1" (עמ' 18 ש' 14-24).

מעדות התובע עולה, כי במהלך התקופה שבמחלוקת ה ייתה לו פעילות ענפה מול לקוחות נוספים שהניבה לו ולחברה שבבעלותו, הכנסות גדולות, בניגוד לטענתו כי בתקופה זו עבודתו אצל הנתבעת 1 הייתה עבודתו היחידה. איננו מקבלים את ניסיונו של התובע לטעון כי מדובר היה "אך ורק בעבודת שטח שמחוץ למשרד" (ר' עמ' 19 ש' 1-6).

ראיה נוספת לכך שבזמן אמת התובע לא ראה עצמו כעובד סנודוניה, היא העובדה שלא בה אליה דרישה להכיר בו כעובד, ולא דרש זכויות הנובעות ממעמד זה, וגם כשלטענתו "התפטר" בשל אי תשלום שכרו, לא פנה לנתבעת 1 בכל דרישה בכתב או בע"פ, לא הגיש כל מכתב התפטרות ו/או לא מסר הודעה מוקדמת (עמ' 22 ש' 13-15).
 
נעיר, כי העובדה שלתובע הי יתה אי איזו הרשאה לתקופה מסוימת לפעול עבור סנודוניה לגיוס זכיינים חדשים לרשת "CENTURY 21", גם היא אין בה כדי להעיד על מהות הקשר (ר' עדות הנתבעת 2- עמ' 39 ש' 7-13, עמ' 40 ש' 1-7ש' 29 ואילך, עמ' 41 נש' 1-4, עדות יוסי- ש' 1-7, 11-12, 26 ואילך).

נטיית בתי הדין היא , להטיל את האחריות  בדיני עבודה, על מי שזכה בכוח עבודתו של העובד (ר' ע"ע 1359/00 עמיאל כהן נ' כימיכלים לישראל בע"מ, פס"ד מיום 8.6.03). במקרה דנן, מי "שזכה" בכוח  עבודתו של התובע, הייתה החברה שבבעלותו.
  
מקרים מסוג זה, של פעולת התקשרות אחת, וטענה בדיעבד לאחרת , נראו על ידי בית הדין הארצי לעתים כמקרים הנופלים בגדר "חוסר תום לב" (ע"ע 35193-05-10 אליעזר אהרוני נ' רשות השידור, סע' 43 לפס"ד מיום 6.12.11).
 
אם לא די בכך, לא מדובר גם בניצול כוח עבודתו של "עובד חלש" (ר'  והשווה:  ע"ע 712/07 מנשרוף שמשון נ' חיים גלנצר, [פורסם בנבו] מיום 13.5.09, שם דובר בניצול מתמחה על ידי מאמן).
 
במקרה דנן, מדובר בתובע איש עסקים, שהקים עסק של משרדי תיווך תחת חברה בע"מ ורתם את "מטריית ההתאגדות" של אותה חברה שבבעלותו לצרכיו. לא מדובר ב"עובד מוחלש", שאינו בקיא בזכויותיו, ומנוצל על ידי מעסיקו בשל כך.
  
מכל המקובץ עולה, כי מערכת היחסים בין התובע, באמצעות החברה שהקים והפעיל, לבין הנתבעת 1, הייתה מערכת יחסים מסחרית במהותה והתנהלותה, כמקובל בין "נותן שירות" ל"מקבל שירות". לאור זאת, דין תביעתו של התובע להכיר בו כ"עובד"  של הנתבעת 1 – להידחות, וממילא אין לביה"ד לעבודה סמכות מהותית לדון בסכסוך הנוכחי.
 
לעניין התביעה האישית כנגד נתבעים 2 ו-3, משקבענו כי אין סמכות לבית הדין לדון, משום שכל ההתקשרות הייתה התקשרות "עסקית" ולא "יחסי עובד ומעסיק אותנטיים" , אזי ממילא תידחה גם התביעה האישית כנגדם, בהעדר סמכות מהותית
לבית הדין לדון בה.
 
סוף דבר:
 
כאמור, משלא קוימו "יחסי עובד ומעסיק", ממילא לא ניתן להיענות לתביעות הנובעות מיחסי עבודה;  והתביעה כולה דינה להיכשל.
  
התובע הוא שיישא בהוצאות ההליך הנוכחי וישלם לכל אחד מהנתבעים סך של 3,500 ₪ בצרוף מע"מ, כשכ"ט עו"ד.

זכות ערעור: תוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.
 
זכות
ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ט, (18 אפריל 2019), בהעדר הצדדים.

נציג ציבור מעסיקים
מר גבריאל קינן

יצחק לובוצקי, שופט