הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 52182-10-14

לפני:

כב' השופטת דגית ויסמן
נציג ציבור (מעסיקים), מר בועז קמר

התובע
עבד אלרחים מוקדי
ע"י ב"כ עו"ד אורון מאירי
-
הנתבעת
ברקלית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד איתן גליק

פסק דין

1. התובע, תושב הרשות הפלסטינאית, עבד אצל הנתבעת, חברה העוסקת בעבודות עפר ופיתוח, כפועל שהוצב לעבודה באתרים שונים.
המחלוקת העובדתית העיקרית בין הצדדים היא לגבי תקופת העבודה ונסיבות סיום העבודה. בנוסף, הצדדים נחלקו בשאלה אם התובע זכאי להפרשי שכר כלשהם הנובעים מהוראות צווי ההרחבה בענף הבניין.
2. לוז הטיעון בכתב התביעה היא שהתובע עבד אצל הנתבעת 13.5 שנים. על יסוד עובדות אלה והוראות צווי ההרחבה בענף הבניין, הוגשה התובענה שלפנינו, בסכום של למעלה מ– 300,000 ₪.
לטענת הנתבעת, התובע עבד אצלה בהיקף משתנה ובתקופות שונות, בין יולי 2001 לפברואר 2009, עד שעזב ביוזמתו, כאשר הנתבעת המשיכה לדווח על התובע כמי שעבד אצלה, עד חודש אפריל 2009, כך שהתיישנה זכות התביעה בגין רכיבי תביעה רבים.
3. בפתח הדיון במחלוקות העובדתיות והמשפטיות שבין הצדדים, נציין שהוצגו מעט מאוד ראיות. לתצהיר התובע לא צורפו מסמכים ( לכתב התביעה צורף צילום רישיונות עבודה בישראל). לתצהירי הנתבעת צורפו המסמכים הבאים: מכתב הנתבעת מיום 20.5.09, לשירות התעסוקה – בקשה לביטול רישיון לתובע, תדפיס של נתוני שכר מינימום מתוך אתר אינטרנט של המוסד לביטוח לאומי, צילום רישיון עבודה בישראל שניתן לתובע על שם חברת ארפיטק, לששה חודשים בשנת 2011 ושני דיווחים למדור תשלומים ( ריכוז נתוני השתכרות שנתיים ודו"ח לחודש יוני 2008). במהלך ישיבת ההוכחות הוגשו תלושי שכר של התובע לשנת 2009 ( ינואר – מאי; נ/1).
4. בישיבת ההוכחות נשמעו חקירתם הנגדית של התובע, של מנהל הנתבעת, מר מאיר נגר וגב' טלי רודוב, שהיא מנהלת המשרד אצל הנתבעת ואחראית על ניהול השכר של העובדים בחברה.
מר מוחמד סלאח שנתן תצהיר מטעם הנתבעת לא התייצב לישיבת ההוכחות והנתבעת ויתרה על עדותו ( עמוד 16 לפרוטוקול, שורה 14).
תקופת העבודה ונסיבות הפיטורים
5. לטענת התובע, הוא עבד אצל הנתבעת מתחילת שנת 2000 ועד שפוטר בחודש יולי 2013 ( סעיף 3 לתצהירו). בהתאם, כל רכיבי התביעה חושבו על פי תקופת עבודה של 13 שנים.
לטענת הנתבעת, התובע עבד אצלה מיולי 2001 ועד שזנח את העבודה בתחילת חודש פברואר 2009, אך למעשה עבד ברצף רק החל מנובמבר 2007, כלומר יש לבחון את זכאותו להפרשי שכר או זכויות אחרות הנובעות מיחסי העבודה בין הצדדים לתקופה של שנה ו – 4 חודשים.
6. בבחינת הראיות שהוצגו, יש להעדיף את גרסת הנתבעת.
ראשית, לא הוצגה כל ראיה שתתמוך בגרסת התובע. לא הוצגו תלושי שכר לתקופת עבודה זו, דיווחי נוכחות, ראיות לגבי תשלום שכר או רישום אחר שבוצע על ידי התובע או הנתבעת.
גם המסמכים שצורפו על ידי התובע לכתב התביעה אינם תומכים בגרסתו. צורפו צילומים של רישיונות עבודה בישראל, בהם הנתבעת נרשמה כמעסיקה של התובע. מדובר ברישיונות לתקופות הבאות: יולי 2002 עד אוקטובר 2002, דצמבר 2006 עד מרץ 2007, נובמבר 2007 עד פברואר 2008, מאי 2008 עד אוגוסט 2008, אוקטובר 2008 עד ינואר 2009. כלומר, תקופת עבודה שהחלה לכל המוקדם ביולי 2002 והסתיימה בינואר 2009.
7. הנתבעת הציגה רישיון עבודה של התובע, משנת 2011, לפיו מעסיקו באותה שנה היה חברה בשם " ארפיטק מיחזור". כמו כן הוצג ריכוז משכורות ממת"ש, לפיו התובע הועסק אצל הנתבעת בשנת 2009 רק 80 ימים ואין כל דיווח מעבר לשנת 2009 ( הדו"ח הופק ביום 7.12.14).
זאת ובנוסף, ביום 20.5.09, הנתבעת שלחה לשירות התעסוקה מכתב בנוסח הבא ( נספח א' לתצהיר מר נגר):
"הנדון: בקשה לביטול רישיון העסקה החל מ 01.05.09
אבקשך לבטל רישיון של עבד אלרחים מוקדי ת.ז. .....
הנ"ל לא עובד אצלנו מחודש אפריל ואין לנו שום אפשרות לקחת ממנו את הרישיון המקורי."
8. לסיכום, הראיות תומכות בגרסת הנתבעת, לפיה התובע עבד אצלה עד שנת 2009.
9. בשלב זה יש להכריע אם התובע עבד עד יום 9.2.09, כפי גרסת הנתבעת.
לאחר שחזרנו ועיינו בראיות, איננו מקבלים גרסה זו. על פי מכתבה של הנתבעת לרשויות, היא המשיכה לדווח עליו כעובד שלה עד סוף אפריל 2009. בנוסף, הוצגו תלושי שכר עד חודש מאי 2009 ( גם אם לעבודה בהיקף חלקי). כיוון שלא הוצגו דיווחי נוכחות או יומני עבודה מהם ניתן ללמוד שהתובע אכן הפסיק לעבוד בפועל עוד בחודש פברואר, יש לקבל את האמור במכתבה של הנתבעת לשירות התעסוקה, כהודאת בעל דין. ממכתב זה עולה שהתובע הפסיק להתייצב בעבודה בחודש אפריל 2009. עם זאת, הנתבעת לא ראתה בו כמי שהתפטר או זנח את העבודה, עד חודש מאי 2009, במועד בו ביקשה לבטל את רישיון העבודה של התובע.
האמור במכתב מתיישב גם עם העולה מתלושי השכר של התובע לחודשים פברואר ומרץ 2009. בחודש פברואר נרשם שהתובע עבד 19 ימים. כלומר, הרבה מעבר למינימום 10 ימי עבודה שלטענת גב' רודוב היתה מחוייבת לדווח למת"ש. בנוסף, רישום זה אינו מתיישב עם גרסת הנתבעת לפיה התובע עבד רק עד יום 9.2.09. תמונה דומה עולה בחודש מרץ, כאשר בתלוש לאותו חודש נרשם שהתובע עבד 20 י מי עבודה, היינו חודש עבודה מלא.
גב' רודוב העידה בבית הדין ונשאלה מדוע הנתבעת דיווחה על התובע גם לאחר עזיבתו, ומתשובתה עולה שכל עוד לא קיבלה הנחייה לבטל את אישור העבודה שלו, המשיכה לדווח עליו ( עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 5-9, עמוד 14, החל משורה 31 ועד עמוד 15, שורה 14). בנסיבות אלה, יש לראות את הנתבעת כמי שראתה את התובע כמתפטר רק בתחילת חודש מאי 2009 ויש לקבוע כי מועד זה הוא המועד שבו נותקו יחסי עובד - מעביד בין הצדדים.
10. בהקשר זה יש לציין שאיננו מקבלים את הטיעון שהועלה על ידי התובע בסיכומיו, לפיו העסקתו בחברת " ארפיטק" היתה מלאכותית וכי למעשה עבד אצל הנתבעת לאחר שנת 2009. טענה זו אינה נזכרת בכתב התביעה, הועלתה לראשונה בסיכומי התובע ומהווה שינוי חזית ( ר' התנגדות הנתבעת בעמוד 9 לפרוטוקול, שורה 27). למעלה מהדרוש נציין שקיימות ראיות לגבי העסקתו בארפיטק במשך ששה חודשים בשנת 2011, כך שבכל מקרה, אין כל ראיה שהתובע עבד אצל הנתבעת או אצל מעסיק אחר, לאחר שנת 2011. יוזכר שהתובע טען שעבד אצל הנתבעת עד פיטוריו ביולי 2013.
11. בשאלה אם יש לראות בתובע כמי שעבד אצל הנתבעת מנובמבר 2007 או ממועד מוקדם יותר, אנו מקבלים את גרסת הנתבעת. זו נתמכת בכל הראיות שהוצגו. על פי רישיונות העבודה של התובע, לא היה לו רישיון לעבוד אצל הנתבעת בין מרץ לנובמבר 2007. בנוסף, על פי ריכוז נתוני ההשתכרות ( נספח ד' לתצהיר נגר), התובע עבד בשנת 2005 שני ימים, בשנת 2006 – 25 ימים ובשנת 2007 29 ימים. הרישום מעיד על ימי עבודה ספורים בתקופה שקדמה לשנת 2008 והוא תומך בגרסה לפיה התובע החל לעבוד אצל הנתבעת רק בנובמבר 2007. כלומר, גם אם התובע עבד אצל הנתבעת משנת 2001, הוכח נתק ביחסי העבודה וחידוש יחסי העבודה היה בנובמבר 2007.
12. לסיכום האמור לעיל, נקבע שתקופת העבודה הרלוונטית לתובענה זו היא נובמבר 2007 עד מאי 2009, שהם כשנה וחצי. ככל שנתבעו הפרשי שכר לתקופת עבודה קודמת, בכל מקרה, התביעה בגינם מוגבלת לשבע השנים שקדמו להגשת התביעה, היינו אוקטובר 2007, כלומר חודש נוסף שלגביו נקבע שהתובע לא עבד אצל הנתבעת.
13. אשר לנסיבות הפיטורים – כיוון שהתובע טען שפוטר על ידי הנתבעת בחודש יולי 2013, וכיוון שנקבע שהתובע כלל לא עבד בתקופה זו אצל הנתבעת, אזי אין לקבל את גרסת התובע לגבי נסיבות הפסקת עבודתו אצל הנתבעת.
מעבר לכך, גרסתה של הנתבעת לפיה התובע הפסיק להתייצב לעבודה, נתמכת במכתב שהוצג, מיום 20.5.09. הרשום שם, לפיו לא ניתן לקבל את הרישיון המקורי מהעובד, תומך בגרסה לפיה התובע הוא שהפסיק להתייצב לעבודה וניתק קשר עם הנתבעת. לכך נוסיף שעדי הנתבעת כלל לא נשאלו לגבי נסיבות הפסקת העבודה של התובע, כך שהגרסה שהובאה בתצהירים לא נסתרה.
14. לאור האמור לעיל, כיוון שנקבע שהתובע התפטר, הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת והתביעות ברכיבים אלה נדחות.
15. הנתבעת טענה בכתב ההגנה ובתצהיריה שיש לקזז תמורת הודעה מוקדמת בסך 1,800 ₪, כיוון שהתובע התפטר. הנתבעת לא חזרה על טענה זו בסיכומיה ומשום כך יש לראות בה כטענה שנזנחה ואיננו נדרשים לה במסגרת פסק הדין.
רכיבי שכר הנובעים מהוראות צווי ההרחבה בענף הבנייה
16. התביעה להפרשי שכר ורכיבי שכר שונים, מבוססת על צווי ההרחבה בענף הבנייה.
כבר בפתח הדברים נציין שבמסגרת סיכומיו, התובע לא עמד על התביעות לדמי ביגוד וחלף הפרשה לקרן לעידוד ופיתוח ענף הבניין ( עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 16-17). כלומר, נותרו לדיון הרכיבים הבאים: השלמת שכר מינימום תעריפי, שכר בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון הבראה, החזר הוצאות נסיעה, כלכלה, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי גמולים לפנסיה ולקרן השתלמות.
17. עוד נציין בפתח הדברים, שכיוון שנקבע שהתובע התפטר מהנתבעת בתחילת שנת 2009, הוראות צו ההרחבה בענף הבניין מאוגוסט 2010 ( י"פ 6120 תש"ע, עמוד 4290), אינן חלות על הצדדים ואת רכיבי התביעה יש לבחון לאור הוראות צו ההרחבה משנת 2006 ( י"פ 5500 התשס"ו עמוד 2060) וצווי הרחבה ענפיים מוקדמים יותר.
על כן, התביעה בנושא קרן השתלמות נדחית, באשר בצו משנת 2006, הזכות נקבעה רק למנהלי עבודה ( סעיף 5 לצו) ואין חולק שהתובע לא שימש בתפקיד זה.
מסקנה נוספת הנובעת מן האמור לעיל היא שבכל הנוגע לתביעה לשכר בגין עבודה בשעות נוספות, לגבי מרבית תקופת העבודה, הנטל להוכחת עבודת שעות נוספות והיקפן מוטל על כתפי התובע, בהתאם לדין שחל לפני תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 ( ע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה - נתיבי מעין אביב בע"מ , 24.2.15).
מסקנה שלישית נוגעת לתביעה לפדיון חופשה. הנתבעת טענה בכתב ההגנה ( סעיף 23), שהתביעה ברכיב זה התיישנה. לאור הוראת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951, וכיוון שהתביעה הוגשה בחלוף למעלה מחמש שנים לאחר ניתוק יחסי עובד – מעביד, מתקבלת טענת ההתיישנות והתביעה לפדיון חופשה נדחית.
18. מכאן נפנה לדיון בכל אחד מרכיבי התביעה שנותרו לדיון: הפרשי שכר, גמול עבודה בשעות נוספות, דמי חגים, פדיון הבראה, חלף הפרשות לפנסיה, דמי כלכלה והחזר הוצאות נסיעה.
הפרשי שכר מינימום או שכר תעריפי וגמול עבודה בשעות נוספות
19. אין חולק שלתובע שולם שכר מינימום יומי (154 ש"ח עובר לסיום עבודתו), ולטענת הנתבעת, עבד 8 שעות ביום.
לטענת התובע, הוא עבד 6 ימים בשבוע, 9 שעות מדי יום (6:30 עד 16:00, כולל חצי שעה הפסקה), כאשר לעיתים נדרש לעבוד בשעות נוספות מעבר למתכונת זו.
20. לא הוצגו כרטיסי עבודה יומיים של התובע, אף שהנתבעת הודתה שהם נמצאים ברשותה ( עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 15-24). עניין זה שוקל לחובת הנתבעת. עם זאת, אין לשכוח שהנטל בנושא שעות העבודה של התובע מוטל עליו ולא על הנתבעת. הראיות היחידות שיכולות להצביע על היקף העבודה של התובע הן תלושי השכר והדיווחים ממת"ש. אלה תומכים בגרסת הנתבעת לפיה התובע עבד בהיקף עבודה חלקי (29 ימים בשנת 2007, 132 ימים בשנת 2008 ו – 80 ימים בשנת 2009. כלומר, ממוצע של 11 ימי עבודה בחודש, במהלך שנת 2008, שהם כחצי משרה.
בנוסף, כיוון שאין טענה שהיה שינוי כלשהו במתכונת העבודה של התובע, על רקע התיקון לחוק הגנת השכר, יש לקבוע כי אותה מתכונת חלה גם לאחר פברואר 2009 ובעניין זה נסתמך על הדיווחים המופיעים בתלושי השכר של התובע.
21. התביעות להפרשי שכר ולתמורת עבודה בשעות נוספות מבוססות על טענה עובדתית לפיה התובע עבד 9 שעות ביום.
בנושא זה לא הוצגו ראיות חפציות כלל. לאור ההתרשמות מהעדויות שנשמעו בישיבת ההוכחות, הגענו למסקנה שהתובע לא הוכיח את הטענה העובדתית לפיה עבד 9 שעות ביום.
בתצהיר התובע נטען שהוא החל לעבוד בשעה 6:30, אך בבית הדין העיד שהעבודה החלה בשעה 7:00 ( עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 16-17). עוד העיד, שעל פי רוב, רכב ההסעה היה יוצא בשעה 15:30 ( עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 20-21) ובכך אישר את גרסת הנתבעת, לפיה יום העבודה הסתיים בשעה 15:30 ( עמוד 13, שורות 10-14, עמוד 10, שורות 25-26). לא למותר לציין כי שני עדי הנתבעת מסרו גרסה זהה לפיה יום העבודה הוא מהשעה 7 בבוקר ועד 15:30, כולל הפסקה.
22. לאמור לעיל נוסיף את ההתרשמות הכללית מעדותו של התובע. בסעיף 9 לתצהירו נטען שלאורך כל תקופת העבודה התובע לא קיבל תלושי שכר, אך בבית הדין ציין שקיבל תלושי שכר, אך לא מגב' רודוב ( עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 29-31). בסעיף 6 לתצהיר התובע נטען שהוא הגיע לעבודה באופן עצמאי, אך בבית הדין העיד שנסע לעבודה ברכב של הנתבעת ( שם בשורה 15). נזכיר שגם הטענות לגבי תקופת העבודה ונסיבות סיומה, הוכחו כלא נכונות. כלומר, התיאור העובדתי בתצהירו של התובע אינו מדוייק, וזו בלשון זהירה.
23. לסיכום האמור לעיל, טענת הנתבעת לפיה התובע עבד 8 שעות ביום לא נסתרה, אין כל ראיה לכך שהתובע עבד בשעות נוספות, עדותו של התובע באופן כללי לא היתה מהימנה ולא מצאנו סיבה לקבל את האמור בתצהירו דווקא בעניין שעות העבודה, כאשר חלקים עובדתיים אחרים מתצהירו התבררו כלא מדוייקים. על כן הגענו למסקנה שהתובע עבד 8 שעות ביום ומשום כך אינו זכאי להפרשי שכר מינימום או לתמורת עבודה בשעות נוספות.
לאור האמור לעיל, נדחות התביעות להפרשי שכר מינימום ולתמורת עבודה בשעות נוספות.
24. שונה הדבר לגבי התביעה להפרשי שכר תעריפי.
על פי צו ההרחבה משנת 2006, השכר החודשי בדרגה הראשונה עמד על עמד על 3,831 ₪, עבור משרה מלאה בהיקף של 181.86 שעות חודשיות. כלומר, ערך שעת עבודה עמד על 21 ₪, ועבור יום עבודה בן 8 שעות, הנתבעת הייתה אמורה לשלם לתובע סך של 168 ₪.

מתלושי השכר שהוצגו לשנת 2009, באותה שנה השכר היומי ששולם לתובע עמד על 154 ₪. בנוסף, על פי גיליון תשלום לחודש יוני 2008, השכר היומי ששולם לתובע עמד על 149 ₪. ההעלאה בשכר היומי תואמת את מועד העלאת שכר המינימום, ביולי 2008. על כן יש לקבוע שעד יוני 2008 התובע השתכר 149 ₪ ליום ומיולי 2008 ועד סיום עבודתו השתכר 154 ₪ ליום.

מהנתונים המפורטים לעיל עולה שהתובע זכאי להפרשי שכר בין השכר היומי ששולם לו בפועל ובין השכר היומי הענפי. עד יוני 2008, ההפרשים עומדים על 19 ₪ ליום עבודה ומיולי 2008 ההפרשים עומדים על 14 ₪ ליום עבודה.

25. מספר ימי העבודה של התובע בכל שנה נלקח מ"ריכוז נתוני השתכרות שנתיים" ממת"ש שצורף לתצהירי הנתבעת. בהתאם, התובע זכאי להפרשי שכר על פי הפירוט הבא –
שנת 2007 – 29 ימי עבודה – 551 ₪ (19 ₪ כפול 29 ימים);
שנת 2008 – 132 ימי עבודה, כאשר לשם הפישוט, מחצית תזקף למחצית הראשונה של השנה והשאר למחצית השניה של השנה: 2,178 ₪ ((19 ₪ כפול 66 ימים) + (14 ₪ כפול 66 ימים));
שנת 2009 – 80 ימי עבודה – 1,120 ₪ (14 ₪ כפול 80 ימים).
סך הכל, התובע זכאי להפרשי שכר תעריפי בסך 3,849 ₪.
26. דמי גמולים לפנסיה – על פי תלושי השכר ו"ריכוז נתוני ההשתכרות", הנתבעת העבירה בגין התובע הפרשות לפנסיה. על כן דין התביעה ברכיב זה להתקבל רק ביחס להפרשי השכר שנפסקו לזכות התובע. היינו 12% מסכום של 3,849 ₪, שהם 462 ₪.
27. כלכלה – על פי תלושי השכר, לא שולמה לתובע תוספת זו ומסקנה זו עולה גם מעדותה של גב' רודוב ( עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 30-31). בהתאם להוראות צו ההרחבה, "דמי כלכלה לעובד יהיו בסך 139 שקלים חדשים לחודש לעובד יומי". כיוון שעל פי הראיות, התובע הועסק אצל הנתבעת במשך 19 חודשים ואין כל ראיה שניתנה כלכלה בעין באתר העבודה, על הנתבעת לשלם לתובע 2,641 ₪ ברכיב זה (19 חודשים כפול 139 ₪).
28. פדיון הבראה – אין ראיות לתשלום דמי הבראה לתובע ( בעניין זה ר' גם בעדותה של גב' רודוב בעמוד 13 לפרוטוקול, שורות 21-23 ובעמוד 14, שורות 11-13).
הנתבעת טענה בנושא זה להתיישנות, אולם מעיון בצו ההרחבה הענפי לא עולה שנקבעה בו הוראת התיישנות. יוער שגם על פי הוראות הצו הכללי החל על העובדים במשק, על פי נוסחו בתקופה הרלוונטית, ההתיישנות היא לגבי הזכות לקבלת פדיון הבראה (" עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו") ואין מגבלה לגבי המועד שבו תוגש התביעה, כך שבעניין האחרון חלים דיני ההתיישנות הרגילים ( שבע שנים ממועד היווצרות העילה).
על פי צו ההרחבה משנת 2006, הזכאות לימי הבראה קשורה לוותק הענפי ושווי יום הבראה הוא על פי המשולם בשירות הציבורי. הנתבעת הודתה שהתובע עבד אצלה משנת 2001, היינו במועד התפטרותו, היה בעל ותק של 5-10 שנים בענף והיה זכאי ל - 9 ימי הבראה לכל שנת עבודה. כיוון שפרק הזמן הרלוונטי לענייננו הוא 19 חודשים וכפי שנקבע לעיל ( סעיף 20 לפסק הדין), התובע עבד בהיקף משרה חלקי ( ממוצע של 11 ימים בחודש), הוא זכאי לפדיון הבראה בסך 2,729 ₪ (11/22 ימי עבודה X 383 ₪ X 19/12 חודשי עבודה X 9 ימי הבראה).
29. דמי חגים – בתקופה הרלוונטית, הזכאות בענף הבנייה עמדה על תשעה ימי חג בשנה. אין בראיות הדלות שהוצגו בהליך זה, דבר שיוביל למסקנה שדמי חגים שולמו לתובע. יחד עם זאת, הסכום שנתבע ברכיב זה אינו משקף את נושא ההתיישנות, את המחלוקת לגבי תקופת העבודה ואת היקף העבודה בפועל.
מאידך גיסא, על פי ההלכה הפסוקה, נטל ההוכחה בתביעה לדמי חג מוטל על שכם המעסיק:
"תביעה לתשלום דמי חגים, כמו בתביעות של דמי הבראה, ופדיון חופשה שנתית, מעבירה את הנטל לכתפי המעסיק להראות כי שילם את התוספת. ככל שהתוספת שולמה בחלקה או במלואה, על המעסיק להוכיח זאת, שאם לא כן יחוייב בתשלום התוספת. מכאן, שתביעה לדמי חגים, אינה מעבירה את הנטל לכתפי העובד להראות מתי עבד או לא עבד לפני החג או אחריו, אלא על המעסיק שברשותו נמצא כל המידע בעניין נוכחות העובד במקום העבודה, להראות כי העובד לא הגיע יום לפני או יום אחרי." (ע"ע ( ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובניין בע"מ – ארפצ'י, 1.11.11; ר' גם ע"ע ( ארצי) 778/06 מטיאשצ'וק – שלג לבן (1980) בע"מ, מיום 28.5.07).

כיוון שמדובר בזכות מכח משפט העבודה המגן ואין ראיה ששולמו לתובע דמי חגים, יש לפסוק ברכיב זה דמי חגים לתובע, על פי הראיות שהוצגו. כאמור, הזכאות היא לתשעה ימי חג בשנה, כלומר בגין 19 חודשי עבודה, התובע היה זכאי ל – 14 ימי חג, אך כיוון שעבד בחצי משרה, יש לפסוק לזכותו את המחצית (7 ימים). על פי השכר הענפי, התובע היה זכאי בגין כל יום חג לתשלום בסך 168 ש"ח. כלומר, התובע זכאי לדמי חגים בסך 1,176 ₪.
30. החזר הוצאות נסיעה – כפי שהוזכר לעיל ( סעיף 22 לפסק הדין), גרסת התובע בנושא הנסיעות לא היתה עקבית או מהימנה. בניגוד לנטען בתצהירו ( סעיף 6), התובע לא התייצב כל יום בחצרי הנתבעת ( עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 22-23), וגרסת הנתבעת לפיה הסיעה את התובע בהסעות שסופקו ומומנו על ידה, אומתה על ידו בחקירה הנגדית ( שם בשורות 10-15).
אמנם הנתבעת סיפקה הסעות רק מנקודת האיסוף במחסום אל אתר העבודה ובחזרה, אך אין ראיות לגבי עלות הוצאות התובע מביתו אל המחסום או עלות ההסעה או נסיעה בתחבורה ציבורית מהמחסום אל אתרי העבודה.
נתונים אלה רלוונטיים לתביעה להחזר הוצאות נסיעה, כיוון שחובת המעסיק להשתתפות בהוצאה זו מוגבלת ל"תקרה יומית" או למחיר נסיעה מוזל באוטובוס או כרטיס מנוי חודשי ( אם קיים). לאור החסר הראייתי בנושא זה ובשים לב לעובדה שהנתבעת סיפקה הסעות בשטח מדינת ישראל, שבו היא נמצאת ובו היא פועלת, דין התביעה להחזר הוצאות נסיעה להידחות.

31. סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. הפרשי שכר בסך 3,849 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.2009 ועד התשלום בפועל;
ב. דמי גמולים לפנסיה ( חלק המעסיק) בסך 462 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.09 ועד התשלום בפועל;
ג. תוספת כלכלה בסך 2,641 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.09 ועד התשלום בפועל;
ד. פדיון הבראה בסך 2,729 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.09 ועד התשלום בפועל;
ה. דמי חגים בסך 1,176 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.09 ועד התשלום בפועל.

בהתחשב בתוצאת פסק הדין ובמיוחד בפער שבין הסכומים שנפסקו לזכות התובע ובין סכום התביעה (304,154 ₪), כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ז, (01 ינואר 2017), בהעדר הצדדים.

בועז קמר, נציג ציבור (מ)

דגית ויסמן, שופטת