הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 52172-06-14

21 מאי 2017

לפני:

השופטת נטע רות

התובע
GEBREMARIAM TEKLEMARIAM
ע"י ב"כ: עו"ד ליאב עמר
-
הנתבעים

  1. אסי אחואן
  2. אילנית סולימני

ע"י ב"כ: עו"ד אשר נחתומי

פסק דין

לפני תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי חגים, הפרשות לפנסיה, תשלום בעבור שעות נוספות וכן תביעה לתשלום פיצוי מכוח סעיף 25 לחוק הגנת השכר.

אקדים ואציין כי בתיק זה התעוררו, בין היתר , מחלוקות הנוגעות לשאלה האם שררו בין התובע לבין מי מהנתבעים יחסי עובד ומעסיק ואם כן באיזה תקופות, כאשר שאלה זו הייתה למעשה השאלה המרכזית שהייתה לגביה מחלוקת.

עוד אקדים ואציין כי לאחר ששמעתי את עדות הנתבעים ועיינתי בעדותו המוקדמת של התובע ובתצהירי העדות הראשית ובראיות שהוגשו בתיק, הגעתי למסקנה כי יש לקבוע כי אכן שררו יחסי עובד ומעסיק בין התובע לבין הנתבעים וכי הוכח כי התובע הועסק במהלך התקופה לה הוא טוען בתביעתו. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי התובע אכן הועסק בהיקף הנטען בכתב התביעה ובתצהיר, דהיינו בכך שהתובע הועסק שעות נוספות כפי הנטען על ידו וזאת גם שעה שאני מביאה בחשבון את העקרונות שהותוו בחוק הגנת השכר בנוגע להיפוך הנטל, כפי שיובהר בהמשך. כמו כן, שוכנעתי כי התובע אכן פוטר מעבודתו לאחר שהוא נדרש למצוא תעסוקה חלופית בשל הקושי של הנתבעים לספק לו עבודה. משכך, התובע זכאי לתשלום פיצוי פיטורים. בנוסף שוכנעתי בגרסת התובע בנוגע לסכומים ששולמו לו על ידי הנתבעים כשכר עבודה, כפי המפורט בתצהירו וכן בכך שלא שולמו לתובע תשלומים כלשהם בגין פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים והפרשות לקרן פנסיה. להלן אפרט מסקנות אלה בהתייחס, בין היתר, לטענות הצדדים.

על פי גרסת התובע בתצהירו, הוא הועסק על ידי הנתבעים בחנות לממכר רהיטים (להלן – החנות), שם עסק בביצוע עבודות סבלות וניקיון החל מדצמבר 2009 ועד ליום 31.1.14 אז הסתיימו יחסי העבודה עקב פיטוריו. לגרסתו, הוא הועסק במתכונת עבודה קבועה בימים א' –ה' החל מהשעה 8:00 ועד לשעה 20:00 וביום ו' החל מהשעה 8:00 ועד השעה 15:30, כאשר במהלך תקופת העבודה שולם לו שכר שבועי בסך של 1,700 ₪ לשבוע ואילו ב-5 החודשים האחרונים הופחת היקף העסקתו כך שהתובע הועסק 5 ימים בשבוע ושכרו הועמד על 1,400 ₪.

על פי גרסת הנתבעים, בין הצדדים לא שררו יחסי עובד ומעסיק כלל. לעניין זה נטען (על פי אחת הגרסאות) כי הנתבע 1 (להלן – הנתבע) היה שכיר בחנות ולא היה בעל העסק ומשכך לא היה המעסיק של התובע ואילו הנתבעת 2 (להלן – הנתבעת) רכשה את החנות ונרשמה כעוסק מורשה רק ביום 28.11.12 ולא הייתה לה כל הכרות עם התובע. עוד נטען כי התובע עבד כ"פרילנסר" במספר מקומות וכי הוא " עזר לנתבעים כ-20 דקות בפתיחת החנות וכ-20 דקות בסגירת החנות ועל כך היה מקבל סך של 50 ₪ ותו לא." עוד נטען כי לעתים התובע היה נשאר בחנות לאחר הפתיחה אך לא היה עובד אלא יושב ומתעסק בענייניו "ולמעשה קיבל קורת גג עד אשר חנויות אחרות ביקשו אותו לעבודות שונות."

לבית הדין הוגשה מטעם התובע ראיה משמעותית בתיק שכללה הקלטה ותמלול של שיחה שהתקיימה בין התובע לבין הנתבע בחודש ינואר 2014. עיון בהקלטה מלמד כי הנתבע הודה למעשה בכך שהתובע הועסק בחנות כ-4 שנים ואף יותר וכן בגובה השכר ששולם לתובע, שהיה כפי הנטען בכתב התביעה. כמו כן עולה מקריאת התמליל - כי על פי גרסת הנתבע, בשל מחסור בעבודה וקושי כלכלי אין באפשרותו להמשיך ולהעסיק את התובע בחנות ולשלם לו את השכר שקיבל בעבר. משמע, מקריאת התמליל עולה כי הנתבע הוא ששילם לתובע שכר , הוא שקבע את היקף ההעסקה שלו, הוא שפיטר את התובע והוא שנתן לתובע הוראות בנוגע להעסקתו. משמע, עולה כי בין התובע לבין הנתבע שררו בתקופה הרלוונטית יחסי עובד ומעסיק.

בקבעי זאת ערה אני לטענות הנתבעים בכל הנוגע למשקל שיש ליתן לתמליל ולהקלטה נוכח העובדה שהתובע לא נחקר עליהם בחקירתו הנגדית מאחר ובמועד הדיון שבו נגבתה מהתובע עדות מוקדמת, ביום 31.8.14, ציין ב"כ הנתבעים כי לא עלה בידו "לפתוח" את דיסק ההקלטה . זאת למרות שאין חולק שהדיסק נמסר לנתבעים יותר משבוע לפני מועד הדיון באופן שאיפשר להם להתחקות אחר קיומה של בעיה טכנית בשמיעת ההקלטה. לא למותר להוסיף ולציין כי על אף שהנתבעים היו מודעים לכך שמדובר בעדות מוקדמת, אשר נדרשה נוכח העובדה כי התובע היה צפוי לעזוב מיד בסמוך את גבולות הארץ , הרי שלא הועלתה מצדם דרישה להשלים את העדות המוקדמת מיד בסמוך לאחר שתוסדר התקלה הטכנית אשר מנעה מהם, לטענתם, לשמוע ולצפות בתוכן הקלטת. הנתבעים הודיעו על התנגדות להגשת הקלטת כראייה רק מספר חודשים לאחר הצגתה ולאחר שנשמעה העדות המוקדמת של התובע, כאשר התנגדות זו נדחתה על ידי בית הדין בהחלטה מנומקת .

לא למותר להוסיף ולציין כי הנתבע אשר הוקלט לא התייחס לתוכן ההקלטה והתמליל במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמו ולא טען כי ההקלטה איננה משקפת את חילופי הדברים שהיו בין התובע לבינו עובר לסיום העסקתו של התובע; כי ההקלטה והצילום לא בוצעו בחנות, או כי נערכה עריכה של ההקלטה וכי היא אינה משקפת את חילופי הדברים כפי שהיו. עיון בעדותו של הנתבע, בחקירתו הנגדית, שב מהלכה הוא התבקש להתייחס להקלטה מלמד על סתירות והתחמקויות. כך למשל, שעה שנשאל האם מה שמופיע בהקלטה הינו נכון הוא השיב על כך בשאלות בלי לתת תשובה, על אף שהודה ששמע את ההקלטה וראה את הסרט מספר פעמים ולשאלה האם הוא זוכר את השיחה שהוקלטה הוא השיב בשלילה ולא הכחיש את תוכנה ואת עצם קיומה (ר' עמוד 21 לפרוטוקול). בהמשך עדותו אף הודה בחלק מן הדברים שנאמרו בשיחה שהוקלטה, תוך שהוא מנסה ליתן להם משמעויות שונות ומגוונות.

יש לציין כי עדותו של הנתבע אשר ניסה להרחיק עצמו מכל קשר להעסקת התובע לא עשתה על בית הדין רושם אמין. עדות זו סותרת את הדברים המפורשים שנאמרו בשיחה שהוקלטה, שאותה כאמור הנתבע לא הכחיש בתצהירו ולא התייחס אליה כלל. בנוסף ומנגד, הנתבע כן הודה כי הוא סיפר לעורך הדין שלו שכל הסכומים ששולמו לתובע הם ביחס לעבודה בבית העסק שבו עבד התובע קרי, בחנות .

לא למותר לציין כי לסתירות אלה מתווספת כאמור הסתירה הנוספת שבעדות הנתבע שעלתה בחקירתו הנגדית, שבה אישר למעשה חלק מהדברים שנאמרו בשיחה שהוקלטה. כך למשל כאשר עומת הנתבע עם העובדה שהוא נשמע אומר לתובע בהקלטה כי התובע "הועסק פה 4 שנים", הוא ניסה לטעון כי העסקה זו של התובע לא התייחסה לחנות אלא "לאזור שלם" שבו התובע נתן שירותים לחנויות שונות. הנתבע אף לא הכחיש את העובדה כי הוא מכיר את התובע כ-4 שנים בהקשר התעסוקתי . זאת ועוד, כאשר עומת הנתבע עם העובדה כי הוא ציין בפני התובע במהל השיחה שהוקלטה כי הוא (התובע) מנקה רק שעתיים ביום (כאשר ברור מתוך ההקשר כי מדובר בחנות ספציפית) הוא ניסה לטעון כי מדובר בניקיון של מחסנים ו"כל מני דברים" וכי הוא איננו זוכר שמות. הנתבע אף לא ידע לציין שמות של עסקים או אנשים שהתובע נתן להם שירותים באמצעותו, אשר אליהם, כביכול, התייחס בהקלטה על פי גרסתו המאוחרת והכבושה . עדות הנתבע הייתה רצופה בסתירות וקשה היה להרכיב מתוך רצף הסתירות גרסה אחת קוהרנטית, אשר יש בה כדי לסבר את האוזן.

לאור כל האמור, שוכנעתי כי בין התובע לבין הנתבע היו יחסי עובד ומעביד כאשר התובע הועסק בחנות הרהיטים שאותה הפעיל הנתבע. הנתבע הוא שקיבל את התובע לעבודה, סיכם איתו את שכרו, שילם לו את השכר, נתן לו הוראות ולבסוף גם החליט על פיטוריו. זאת, כפי שמופיע בתמליל, בעדות התובע ובשים לב לכך שהנתבע לא רק שלא הכחיש את תוכן התמליל אלא אף הודה בו למעשה, בעת שניסה לתת הסברים דחוקים לתוכן הדברים שנשמעו והוקלטו.

אשר לנתבעת, הרי שעל פי גרסתה, הי א רכשה את החנות והייתה לבעליה בחודש נובמבר 2012, כאשר על פי טענתה לא הייתה ל ה כל הכירות עם התובע ומכאן שאין לקבוע כי שררו ביניהם יחסי עובד ומעסיק.

טענה זו של הנתבעת באשר להיעדר יחסי עובד ומעסיק, לפחות מנובמבר 2012 ועד לינואר 2014, עת שהייתה הבעלים של החנות, איננה נראית לי. באומרי זאת ערה אני לכך שהתובע אישר בעדותו המוקדמת כי הוא איננו מכיר את הנתבעת וכי הוא לא ראה את הנתבעת מעולם . לא מן הנמנע כי הנתבעת לא הרבתה לפקוד את החנות בתקופה שבה הייתה הבעלים כאשר הנתבע המשיך לשמש "כמוציא ומביא" בה . יחד עם זאת, הן מתצהיר התובעת והן על פי ההיגיון הצרוף, ניתן להסיק כי הנתבעת הייתה מודעת לכך שהעבודות של סבלות, פריקת סחורה, העמסת סחורה, ניקיון מתבצעות על ידי גורם כלשהו בחנות שאיננו הנתבע וזאת גם אם לא הכירה באופן אישי את התובע. מעבר לכך, הנתבעת, כבעלים של החנות, אף נהנתה משירותיו של התובע ומעבודתו והפיקה מהם רווח כלכלי. בהקשר זה נוסיף כי בתצהיר העדות הראשית של הנתבעת היא חלקה על גרסת התובע ביחס להיקף העסקתו וטענה כי התובע לא עבד בהיקף הנטען, אלא כ-40 דקות במהלך יום העבודה. בנוסף היא טענה כי היא יודעת שהנתבע שילם לתובע 50 ₪ ליום עבודה, כאשר התובע עזר לו בפתיחת החנות ובסגירתה. מעבר לעובדה כי גרסה זו של הנתבעת סותרת את גרסתו של הנתבע שלפיה הוא (הנתבע) לא עבד בחנות בתקופה הרלבנטית, הרי שהיא מלמדת כי הנתבעת הייתה מודעת היטב לעבודתו של התובע. זאת, גם אם לא הכירה אותו באופן אישי.

כידוע, השאלה האם יש מקום לקבוע כי שררו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד במתכונת העסקה מורכבת כפי שהיה במקרה זה, ובעיקר בנסיבות שבהן הנתבע הינו כיום פושט רגל ולא ניתן לחייב אותו על פי תביעה זו בשל עיכוב ההליכים ובנסיבות שבהן הנתבעת, כבעלים, הייתה מודעת היטב לעצם ההעסקה של התובע ונהנתה מפירות עבודתו – הינה שאלה הכוללת בחובה גם ה יבטים ערכיים. משמע, התשובה לשאלה האם שררו יחסי עובד ומעביד אם לאו איננה עניין טכני אלא עניין מהותי ויש חשיבות רבה לתשובה שתינתן לשאלה מי הגורם שנהנה מעבודת התובע והאם ראוי שהגורם שנהנה מעבודת התובע בנסיבות דוגמת אלה שבפנינו, ייהנה מפרי העבודה ולא יידרש לשאת בעלויות.

בהקשר זה יפים הדברים שנכתבו על ידי במקום אחר כי בנוסף למבחנים לקביעת זהות המעביד כפי שנקבעו בדב"ע נ"ב 3-142 אל הרינת נ' כפר רות ואח', קבע בית הדין הארצי לעבודה כי "ההכרעה בשאלה זו [של קביעת זהות המעביד], צריכה להיעשות אף בכפוף לשיקולי מדיניות אשר חלקם יכול שיחרגו ממתחם האינטרסים של הצדדים לסכסוך הפרטני. מהפסיקה עולה כי שיקולי מדיניות אלה הם שצריכים לסייע לבית הדין בבואו ליתן את המשקל הראוי לכל אחד מן המבחנים 'הטכניים' שנקבעו בפרשת כפר רות ולמשקלם המצטבר בכל מקרה ומקרה. בין השיקולים הללו נהוג לכלול גם שיקולים של אכיפה יעילה של זכויות חוקתיות וזכויות מכוח משפט העבודה המגן ואי מתן אפשרות למי שנהנה מעבודתו של העובד להתנכר לאחריות למימוש זכויותיו. משמעות הדברים היא – כי לאור שיקולי מדיניות, הכוללים גם קידומה של אכיפה יעילה ואין הנחות מו שרשות שעניינן צדק חלוקתי – יקבע בית הדין את המשקל היחסי שיש ליתן בכל מקרה ומקרה לכל אחד מן המבחנים כפי שהוצגו בפרשת כפר רות" (ר' דב"ע נ"ד / 3-96 מח' הבנייה של הקיבוץ הארצי בע"מ נ' ח'ליל עבד אל רחמן וכמו כן ר' תע"א (תל אביב) 5712/07 גבי אקר נ' יצחק לבבי שממנו לקוח הציטוט לעיל).

אני סבורה כי התשובה שיש ליתן בנסיבות שלפנינו לשאלה זו הינה פשוטה וכי על פי הפסיקה יש לקבוע כי הנתבעים היו מעסיקים במשותף של התובע לאורך כל תקופת העסקתו , החל מחודש נובמבר 2011, כאשר הנתבע היה המעסיק של התובע עד למועד זה. עם זאת, מאחר וביום 9.5.16 ניתן צו כינוס כנגד הנתבע, הרי שבהתאם לסעיף 20 (א) ל פקודת פשיטת הרגל , משלא הומצא אישור של בית המשפט המוסמך המאפשר את המשך ההליכים נגדו, הרי שיש לעכב את ההליכים נגד הנתבע.

אשר לנתבעת 2, הרי שיש לדחות את הטענה שהועלתה מטעמה בסיכומים, שלפיה אין לחייבה בחובות המתייחסות לתקופה שעד לחודש נובמבר 2012 היות שבתקופה זו היא לא הייתה הבעלים של החנות. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 1 א' לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג – 1963 הקובע כי מי שעבד שנה אחת ברציפות אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד ופוטר , זכאי לקבל ממעסיקו שפיטרו פיצויי פיטורים . משמע - משעה שהנתבעת 2 הייתה מעסיקה במשותף החל מחודש נובמבר 2012 הרי שיש לייחס את מעשה הפיטורים גם לה, גם אם הגורם שהוציא זאת לפועל (גם מטעמה) היה הנתבע.

בנוסף, כלל זה הנוגע לרציפות הזכויות של העובד, אשר הועסק אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה, מעוגן גם בסעיף 30 לחוק הגנת השכר שעניינו "ערבות מעסיק חדש לחוב קודמו", וכן בחוק חופשה שנתית (ר' סעיף 3 (א) לחוק חופשה שנתית . עיקרון הרציפות כאמור מעוגן גם בפסיקתו של בית הדין הארצי בהתייחס לזכויות נוספות לרבות דמי הבראה (ר' דב"ע ש"נ 105/3 ת.ד.ל שירותים טכניים 1986 בע"מ נ' אהרון בביאן כמו כן ר' דב"ע נ"ו 14/3 שלמה מכלוף נ' דרווקו בע"מ וכן ע"ב 6597/02 מחטינוב נ' תלמיד).
לאור זאת, יש לקבוע כי הנתבעת כמעסיקה של התובע נושאת בתשלום הזכויות המגיעות לתובע בגין כל תקופת העסקתו בחנות, ולא רק בגין תקופת העסקה שבה הייתה הבעלים של אותה החנות.

אשר להיקף הזכויות של התובע, הרי לאור הראיות שהוצגו לבית הדין וכעולה מהתמליל, יש לקבוע כי התובע אכן פוטר מעבודתו מהטעם שלא היה לנתבעת אפשרות להמשיך ולהעסיקו באותו היקף כבעבר ולשלם לו את השכר כפי שהיה. משכך, התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים על בסיס השכר כפי הנתבע בכתב התביעה ובהתאם לתחשיב שבכתב התביעה ובהעדר תחשיב אחר.

אשר לתביעה לתשלום בעבור שעות נוספות - הרי שכפי האמור לא שוכנעתי בכך שהתובע הרים ולו את הנטל הראשוני הנוגע להיקף ההעסקה הנטען. משמע, לא שוכנעתי כי התובע אכן עבד במתכונת קבועה כפי הנטען על ידו ובהיקף השעות הנוספות הנטען. התובע טען בהקשר זה בסעיף 36 לתצהירו כי מהעתקי דו"חות הנוכחות שנמסרו לו עולה כי הוא עבד בממוצע כ-97 שעות בשבוע, המהווים 296 שעות לחודש, אולם התובע לא צירף דוחות נוכחות ובסיכומים נטען כי לא היו דוחות שכאלה. משכך לא ברור על יסוד מה העיד התובע על שעות העבודה כאמור. התובע גם לא הביא ראשית ראייה לעניין שעות הפתיחה והסגירה של החנות מלבד העדות הסתמית בהקשר זה שלא התייחסה גם לשוני בין חודשי הקיץ והחורף, כאשר על פי גרסתו החנות הייתה פתוחה בכל יום עד שעה 20:00. מלבד זאת התובע גם לא הכחיש, בחקירתו הנגדית , בעדות המוקדמת כי מעת לעת, אף כי לא באופן קבוע, הוא ביצע גם עבודה עבור גורמים נוספים. בשל כל הטעמים הללו, אני דוחה את הטענה הנוגעת להיקף ההעסקה בשעות הנוספות וקובעת כי התובע הועסק במתכונת שאיננה כוללת עבודה בשעות נוספות.

אשר ליתר הרכיבים הרי שלאור קביעותיי לעיל ומשלא הוכחשה הטענה כי התובע לא קיבל כל תשלום בעבור חופשה, הבראה, דמי חגים והפרשות לפנסיה, הרי שיש לקבוע כי התובע זכאי לסכומים הנתבעים בהתאם לתחשיב שבכתב התביעה ובהעדר תחשיב נגדי. לעניין התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה זכאי התובע לתשלום הסכום החלופי הנתבע.
שכן, לא שוכנעתי, לעניין רכיב הפנסיה, כי יש לשלם לתובע הפרשות בהתאם לצו ההרחבה בענף המסחר הסיטונאי והשירותים, משלא הובאו ראיות בעניין זה ובהעדר התייחסות לכך במסגרת הסיכומים. לאור זאת, על הנתבעת לשלם לתובע את ההפרשות המתחייבות בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני במשק כפי שנתבע בכתב התביעה באופן חלופי ובהעדר תחשיב נגדי.

אשר לתביעה לתשלום פיצוי מכוח סעיף 25 לחוק הגנת השכר, נוכח העובדה שלא ניתנו לתובע תלושי שכר, הרי שבנסיבות העניין נראה כי "האשם העיקרי" בצורת העסקה הפגומה של התובע רובץ לפתחו של הנתבע אשר היה "המוציא והמביא" בכל הנוגע להעסקת התובע. משכך וככל שההליכים נגדו לא היו מעוכבים, הרי שהיה מקום לחייב אותו בפיצוי מכוח חוק הגנת השכר. בנסיבות של המקרה הנוכחי לא שוכנעתי כי יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי מעין זה. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שהיא נדרשת לשאת לבדה בכל הזכויות המגיעות לתובע וביחס לכל תקופת העסקתו, לרבות התקופה שבה העסיק אותו הנתבע.

סוף דבר
לאור כל האמור הנתבעת 2 תשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה את סכומים כדלקמן:
סך של 18,987 ₪ בעבור פיצויי פיטורים.
סך של 9,600 ₪ בעבור פדיון חופשה.
סך של 4,488 ₪ בגין דמי הבראה.
סך של 6,400 ₪ בגין דמי חגים.
סך של 7,925 ₪ בגין הפרשות לקרן פנסיה.

התביעה לתשלום שעות נוספות ולתשלום פיצוי מכוח סעיף 25 לחוק הגנת השכר נדחית.
בנוסף, תשלם הנתבעת 2 לתובע הפרשי הצמדה וריבית בגין כל הסכומים שנפסקו לעיל, למעט רכיב הפנסיה, החל מיום 1.2.14 ועד למועד התשלום בפועל.

אשר לרכיב הפנסיה הרי שהסכום שנפסק בגין רכיב זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.1.12 ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן תשלם הנתבעת 2 לתובע הוצאות משפט בסך של 4,500 ₪.

ניתן היום, 21 מאי 2017, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .