הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 52149-12-15

לפני:

כב' השופטת עידית איצקוביץ – שופטת בכירה
נציג ציבור עובדים מר בצלאל פינגולד

התובעות

  1. ציפי יעקובי
  2. שושנה עוקשי
  3. נעמי שור
  4. אורלי שטרית
  5. מיטל מדהלה
  6. הדס הירש ברומברג
  7. רחל אשכנזי
  8. זהבית עמיר
  9. רויטל צור
  10. שרון נוי
  11. סמדר גילהר

ע"י ב"כ עו"ד ורד שדות
-
הנתבעת
מדינת ישראל – רשות האכיפה והגבייה, נציבות שירות המדינה
ע"י ב"כ עו"ד ציפי חיים ועו"ד ענת הר-אבן

פסק דין

לפנינו תביעה של 11 תובעות אשר מועסקות בתפקידים שונים כעובדות מדינה בלשכת ההוצאה לפועל בראשון לציון בגין אפליה בתנאי עבודה ושכר לעומת עובדים אחרים, שהועברו מלשכת ההוצאה לפועל ברחובות. התובעות עתרו לתשלום הפרשי שכר, כולל שעות נוספות, פיצוי בגין הרעת תנאי עבודה, ופיצוי בגין אפליה ועגמת נפש. סכום התביעה: 1,677,500 ₪.

בדיון מיום 22.5.16 נמחקה התביעה כנגד הנתבעים 1-3. כך שהתביעה שנותרה היא כנגד מדינת ישראל בלבד.

רקע - הקמת רשות האכיפה והגבייה והמעבר ללשכת ראשון לציון החדשה

רשות האכיפה והגבייה ( להלן – הרשות) הוקמה בשנת 2009 במסגרת רפורמה, שאושרה בהחלטת ממשלה, שמטרתה הייתה, בין היתר, שיפור הגבייה במערכת ההוצאה לפועל ובמרכז לגביית קנסות. קודם לכן היו מערכות ההוצאה לפועל והמרכז לגביית קנסות תחת הרשות השופטת והיוו פעילות משנית לפעילות בתי המשפט. בעקבות הרפורמה הופרדה מערכת ההוצאה לפועל מבתי המשפט. חלק בלתי נפרד מתהליך הקמת הרשות היה הקמתן של לשכות הוצאה לפועל חדשות בכל רחבי הארץ, כאשר בחלק מן הלשכות בארץ נעשה מיזוג של שתי לשכות, באופן שבו לשכה קטנה בעיר מסוימת מוזגה ונטמעה בתוך לשכה גדולה יותר בעיר קרובה לה. כך מוזגו לשכות רחובות וראשון לציון, כפי שגם מוזגו לשכות אחרות, עפולה ונצרת, בית שאן וטבריה, קריית שמונה וצפת, הרצליה וכפר סבא וקריית גת ואשקלון.

באשר להחלטה על מיקומה הפיזי של הלשכה החדשה שהוקמה, עם פרסום מכרז לאיתור מבנה עבור לשכת ההוצאה לפועל, התקיים במקום ביקור בנוכחות כלל הגורמים הרלוונטיים, לרבות נציגי ועד העובדים של לשכת רחובות ולשכת ראשון לציון. בין יתר הבחינות שהתבצעו ביחס להתאמת המבנה לפעילות השלכה, נבדק גם נושא נגישות התחבורה הציבורית למקום. בהסתמך על התנאים הנדרשים אושרה הקמת הלשכה במיקום החדש.
כמו כן, טרם קבלת ההחלטה בדבר איחוד לשכות הוצאה לפועל, ביצעה הרשות בדיקה לגבי המרחק הגיאוגרפי שבין הלשכה המועברת, ללשכה אליה מועברים העובדים וזאת על מנת לוודא שהמרחק בין מקום מגוריהם לבין מיקומה החדש אינו עולה על 40 ק"מ.

במסגרת מהלך ניוד הלשכות נוהל מו"מ בין הסתדרות עובדי המדינה בהסתדרות הכללית ונציגי המדינה – הממונה על השכר ונציב שירות המדינה. ביום 13.3.12 נחתם בין הצדדים הסכם קיבוצי בנושא ניוד עובדים בין לשכות ( להלן – ההסכם הקיבוצי), שקבע זכאות למענק חד פעמי לעובדים. ההסכם הקיבוצי היה בתוקף עד ליום 30.6.13.
סעיף 4 להסכם הקיבוצי קבע: "עובד אשר ביום החתימה על הסכם זה מועסק ברשות לפחות חודשיים, יהיה זכאי למענק חד פעמי בגובה של משכורת קובעת אחת שלו...".

סעיף 5 להסכם הקיבוצי קבע כי בעקבות החתימה על ההסכם הקיבוצי בוטלו סכסוכי עבודה בקשר לכלל עובדי הרשות מיום 24.12.09. כמו כן סכסוך העבודה בקשר ללשכת ההוצאה לפועל רחובות מיום 24.12.09 בוטל במכתב מיום 22.4.10.
לפי סעיף 8 להסכם הקיבוצי, הוסכם כי הוראות המיצוי ( וכן הוראות השקט התעשייתי שבסעיף 7) לא חלות על נושא איחוד הלשכות ועל נושאים רוחביים כסכסוך עבודה ארצי או בכלל המשק ( שאינם עוסקים אך ורק ברשות) בעניינים שבסעיף 6( א) והסיפא של סעיף 6( ג) לסכסוך העבודה מיום 24.12.09. כמו כן, הובהר כי אין בכך כדי לגרוע מטענות כל צד לגבי סכסוך ארצי/כלל המשק כאמור, וכל צד שומר על טענותיו בקשר לסכסוך ארצי/כלל המשק כאמור. העתק הסכם קיבוצי מיום 13.3.12 צורף כנספח א' לכתב ההגנה.

טענות התובעות

התובעות טענו כי העברתן למשכן החדש נעשתה ללא כל הליך שימוע וללא כל פיצוי תוך פגיעה בתנאי עבודתן ובזכויותיהן ותוך הרעת התנאים שלהן. כל זאת בניגוד לעובדי לשכת רחובות, שהועברו לאחר משא ומתן עם נציגי הועד וההסתדרות ולאחר קבלת סל הטבות נרחב ותנאים מפליגים. מכאן שהתובעות טוענות לאפליה.

מקום מושבן הקבוע של התובעות היה במבנה בית משפט השלום בראשון לציון, שהינו מקום מכובד עם גישה נוחה וסביבת עבודה נאותה וסבירה. לתובעות היה נוח להגיע למקום העבודה הקודם, שכן חלקן גרות בסמוך למקום. לעומת זאת, המבנה אליו הועברו התובעות, ברחוב סחרוב 22 בראשון לציון, נמצא באזור תעשייה ומסחר הסובל מרבית שעות היום מפקקי תנועה ויש בו לא מעט עסקים לא נאותים. כך, במבנה עצמו אליו הועברו התובעות נתפס ביום 12.11.15 בית בושת שפעל במסווה של ספא. פעילות של מקום כזה משפיעה על מאפייני התנועה ועל הסביבה בה פועלות התובעות, וכן על האזרחים הנזקקים לשירותי הלשכה.
כמו כן, המעבר למקום החדש, לכיוון אזור התעשייה, הרחיק את מרבית התובעות ממקום מגוריהן. מרבית התובעות בתביעה זו הינן אימהות לילדים קטנים שהמעבר הכביד עליהן מאוד בשעות הבוקר, בעת פיזור הילדים לגנים והגעה בזמן למקום העבודה החדש.
התובעות טענו להרעה משמעותית בתנאי עבודתן, עת לא קיבלו כל פיצוי בגין שינוי מקום העבודה, תנאי המבנה וסביבתו ועגמת הנפש הכרוכה בך. המעבר שינה את סדרי חייהן של התובעות באורח משמעותי.
לנוכח השינוי שנכפה עליהן במקום העבודה ולנוכח התנאים הסביבתיים טענו התובעות לקשיים רבים בתפקודן, דבר שפוגע ביכולתן להעניק שירות וטיפול הולם לאזרחים בלשכה.
לתובעות לא נערך שימוע טרם העברתן למקום העבודה החדש ולא ניתנה להן הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהן. כמו כן, לא נשקלה האפשרות לשבץ אותן בתפקיד מתאים אחר כנגזר מן ההעברה וניודן למקום החדש.
יחד עם התובעות הועברו ללשכה בראשון לציון עובדי לשכת רחובות אשר קיבלו עם המעבר סל הטבות נרחב שלא ניתן לתובעות בגין המעבר לאותו המבנה עצמו. כתוצאה מן המעבר נוצרו שתי קבוצות של עובדים אשר עבודתם זהה לכל דבר ועניין, אך בפועל התשלומים המשולמים לעובדים בגין עבודתם או בשל המעבר שונה מקבוצה לקבוצה. עובדי רחובות שהועברו לאותה לשכה ועובדים בכפיפה אחת עם התובעות זכו לסל הטבות ייחודי שלא ניתן גם לתובעות כדלקמן: הכרת זמן הנסיעה הלוך וחזור מביתם לעבודה כ"יציאה בתפקיד"; העדפת עובדים במכרזים ללא הקריטריונים הנהוגים בשירות המדינה; תשלום של כ- 50 שעות נוספות בגין זמן ה"יציאה בתפקיד"; תוספת אש"ל כל 4 שעות כתוצאה מהיציאה בתפקיד; קצובת כלכלה לכל 10 שעות עבודה נוספות כתוצאה מהיציאה בתפקיד.
עקב המעבר נגרמה לתובעות פגיעה בפרמיות המחושבות כפרמיה קבוצתית בשל ירידה בתפוקת התובעות ועובדים אחרים בגין המעבר. בנוסף, נוצרו הבדלים משמעותיים בתנאי השכר בין עובדים באותו תפקיד ובאותו ותק או מצבים שבהם עובד בעל דרגה נמוכה משתכר גבוה יותר מעובד בכיר ממנו. יתרה מכך, בעקבות המעבר נוצרו עומסי עבודה, שכן רוב העבודה מוטלת על כתפי התובעות, משום שעבודתם של העובדים מרחובות נחשבת מרגע היציאה מהבית ובפועל הם עובדים זמן מועט יותר. מעבר לכך, בשל עומסי התנועה הרבים בדרך למקום העבודה החדש נרשמים לתובעות מידי יום איחורים וחיסורים בשעות העבודה והדבר פוגע בשכרן, בקיצורי פז"מ לדרגות, במכרזים, תקני רכב ועוד. בנוסף על כך, עובדי רחובות קיבלו שדרוג בתקני הרכב עם העברתם ללשכה בראשון לציון ושדרוג בדרגות. כתוצאה מכל אלו, גובה המשכורת של עובדי רחובות עלה ובהתאם לכך גדלו גם ההפרשות לקרנות הפנסיה והגמל עבורם.
התובעות טענו לאפליה מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ"ו-1996 (להלן – חוק שכר שווה לעובדת ולעובד) ומכוח חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן – חוק שוויון ההזדמנויות).
התובעות שלחו לנתבעת פניות ומכתבים ואף קיימו פגישות בהן עלו טענותיהן, אך מצבן נותר כשהיה, והפניות לא נענו ולא טופלו על ידי הנתבעת, למעט מתן אישור לתקופת הסתגלות שניתן להן במשך 11 חודשים, שאפשר להן איחור של חצי שעה לעבודה. לטענתן הדרך לרפא אפליה פסולה תהא בהשוואת התנאים.
התובעות עתרו להורות לנתבעת לפעול לתיקון כל העוולות שנוצרו כתוצאה מאיחוד שתי הלשכות, להשוות את תנאי שכרן לעובדים שהועברו מלשכת רחובות, וזאת רטרואקטיבית מיום המעבר, ולחייב את הנתבעת בפיצוי כספי ראוי בגין שינוי המקום, מניעת תנאי שכר הוגנים, אי שוויון ועגמת נפש.

טענות הנתבעת

לטענת הנתבעת אין בידי התובעות עילת תביעה המקימה זכות לסעדים הנתבעים על ידן ולפיכך דין התביעה להידחות.

טרם קבלת ההחלטה בדבר איחוד לשכות הוצאה לפועל, ביצעה הנתבעת בדיקה לגבי המרחק הגיאוגרפי שבין הלשכה המועברת, ללשכה אליה מועברים העובדים וזאת על מנת לוודא שהמרחק בין מקום מגוריהם של העובדים לבין מיקומה של הלשכה החדשה לא עולה על 40 ק"מ. במקרה דנן, המרחק בין הלשכה הישנה ללשכה החדשה הינו מרחק סביר ביותר ( כ- 6 ק"מ) ואין בכך משום הרעת תנאים מוחשית או שינוי בלתי מידתי בתנאי עבודתן של התובעות. כמו כן, התובעות נפגשו עם נציגי הנתבעת ושטחו את טענותיהן, וגם אם התשובות לא עמדו בדרישותיהן, אין לומר כי הן לא זכו למענה.

לשכת ראשון לציון החדשה היטיבה את תנאי העבודה הפיזיים של העובדים, שכן מדובר בלשכה חדשה, רחבת ידיים, המאפשרת סביבת עבודה נעימה ומתן שירות אופטימלי למקבלי הקהל.
בעקבות השינוי הארגוני והפיכתה של לשכת ראשון לציון לאחת מלשכות ההוצאה לפועל הגדולות בארץ, הוספו מספר תקנים אשר פתחו בפני העובדים, ובכללן התובעות, את האפשרות להתמודד במכרזים על התפקידים האמורים. אכן מספר תובעות זכו במכרזים האמורים ונוכח המהלך הארגוני התאפשר להן להתקדם בתפקידן.

הסמכות להעברת עובד ממקום למקום קבועה בהוראות התקשי"ר והינה חלק מהפררוגטיבה הניהולית של המדינה כמעסיק.

בהתייחס לטענת התובעות לאפליה אל מול העובדות האחרות, ההטבות אשר עליהן סוכם כי יינתנו לעובדי הלשכות המועברות, נבעו מנסיבות העברת עובדים אלה מעבודה בעיר אחת לעבודה בעיר אחרת. ההטבות ניתנו לצורך " תקופת הסתגלות" בנסיבות האמורות. אין במקרה זה הפרת חובת שוויון או אפליה, שכן קיימת הצדקה עניינית להבחנה בין התובעות לעובדים שהועברו מלשכת רחובות, אשר נאלצו לשנות את מקום עבודתם ולעבור לעבוד בראשון לציון. לפיכך לא קיימת בידי התובעות כל עילת תביעה בהקשר זה.

הטבת הסתגלות איננה זכות המוקנית לעובד, והיא עניין הנתון לשיקול דעתו של המעסיק והגורמים המוסמכים, כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. במקרה דנן, מדובר בשיקול דעת סביר ומידתי בנסיבות העניין אשר אין כל מקום להתערב בו. מדובר בעניין אשר מצוי בליבה של הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, ובנסיבות המקרה השיקולים והאמצעים אשר הופעלו על ידי המדינה היו סבירים ומידתיים ואין בהם פגיעה בתנאי העסקתם של העובדים.

עובדי לשכת רחובות אכן קיבלו עד ליום 1.2.16 הכרה בזמן נסיעה לעבודה ובחזרה כ"יציאה בתפקיד", ואולם הכרה זו הופסקה לכלל העובדים הנעברים בארץ ביום 1.2.16. השכר שולם לעובדים בהתאם לדיווחי שעות הכניסה והיציאה בתפקיד כמו גם תוספת אש"ל אשר שולמה בהתאם לכללי היציאה בתפקיד.
עובדי רחובות לא קיבלו העדפה במכרזים ולא קיבלו קצובת כלכלה כהטבה בשל המעבר. עובד זכאי לדמי כלכלה עבור שהייה של מעל 10 שעות עבודה במשרד, ובכלל שעות אלה לא באות בחשבון שעות של דיווח " יציאה בתפקיד", זאת בהתאם להוראות התקשי"ר. הפרמיה משולמת בהתאם לשעות העבודה של העובדים ובכלל זה השעות הנוספות.
מדובר בניוד עובדים באותם התנאים לפיהם הועסקו לפני הניוד.
בהתייחס לטענה בדבר עומסי העבודה, העבודה מוטלת בצורה שוויונית על כלל העובדים בזמן שהייתם במשרד.
לשעת ההגעה לעבודה אין השפעה על קיצורי פז"מ לדרגה, תקן רכב וכו'.

בהתייחס לטענת התובעות באשר לאיחורים לעבודה שנגרמו להן עקב המעבר, לתובעות קיימת האפשרות לבקש " שעון גמיש" על מנת שהגעה מעבר לשעה 08:00 לא תחשב כאיחור. כן, לא היה שדרוג בדרגות לעובדי רחובות.

קיימת הצדקה עניינית לפערי השכר/התנאים שבין התובעות לעובדי לשכת רחובות אשר הועברו ללשכת ראשון לציון, פערים אשר ככל שקיימים נובעים מעצם ההעברה ותנאי ההסתגלות שאושרו.
ראיות

התובעות הגישו תצהירי עדות ראשית. ארבע התובעות שנחקרו בדיון על תצהיריהן הינן: גב' ציפי יעקובי, רכזת אכיפה וגבייה בלשכת ראשון לציון ( להלן – גב' יעקובי), גב' סמדר גילהר, ממלאת תפקיד סגנית מנהלת לשכת ראשון לציון, גב' שרון נוי, מנהלת הגזברות ויו"ר ועד עובדי לשכת ראשון לציון ( להלן – גב' נוי) וגב' שושנה עוקשי, עובדת לשכת ראשון לציון.
כמו כן, מטעם התובעות העידה גב' סיגל בן סדון, אמרכלית מחוז מרכז משנת 2009 ( להלן – גב' בן סדון).

מטעם הנתבעת הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם בדיון: גב' איילה חג'ג' הררי, סמנכ"לית בכירה למינהל משאבי אנוש ברשות האכיפה והגבייה מיום 9.12.13, ששימשה לפני כן כמנהלת מחוז מרכז, החל מיום 8.1.09 ועד ליום 8.12.13 ( להלן – גב' חג'ג' הררי), גב' אביבית מסבנד, מנהלת אגף ברשות האכיפה והגבייה החל מיום הקמת הרשות ביום 1.1.09 ( להלן – גב' מסבנד) ומר אהרן אליאסף חסדאי מנציבות שירות המדינה ( להלן – מר חסדאי).

עובדות

ביום 1.7.12 הועברו עובדי לשכת רחובות ועובדי לשכת ראשון לציון, ובכללן התובעות, ללשכה החדשה שברחוב סחרוב 22 בראשון לציון.
עקב המעבר, הוחלט ליתן הטבת הסתגלות לעובדי הלשכות המועברות מעיר לעיר, עובדי רחובות, לפיה הם יהיו רשאים בתקופת ההסתגלות לדווח על זמן הנסיעה מביתם לעבודה וחזרה כיציאה בתפקיד. כתוצאה מכך, עובדים אלו קיבלו גם החזר הוצאות אש"ל בגין יציאה בתפקיד. הובהר כי, משך זמן היציאה בתפקיד לצורך ההגעה ללשכה וממנה, הוגבל לשעה לכל כיוון, ותשלום ההטבה הותנה בביצוע כל שעות התקן במשרד.

לעובדי ראשון לציון, שעברו בתוך העיר, אושרה הטבת הסתגלות בת חצי שעה למשך 11 חודשים, בכפוף להגעה ללא איחור. הטבה זו אושרה גם לעובדים שלא עבדו במשרה מלאה.
כמו כן, לאחר המעבר, שודרג תקן הרכב של מרבית התובעות ושלוש תובעות הועלו בדרגה.

הטבת ההסתגלות לעובדי רחובות ניתנה מיום המעבר, ביום 1.7.12, ועד לחודש פברואר 2016. ביום 1.2.16, לאחר שהוגשה התביעה הנוכחית, הופסקה הטבה זו לכלל עובדי הלשכות המועברות בארץ, לאחר שהתברר כי הארכתה מעבר לתקופת הסתגלות של חצי שנה עד שנה, בוצעה שלא בסמכות ולא בהתאם לכללים.

מעבר לשכת ראשון לציון למשכן החדש

הסמכות להעברת עובד ממקום למקום קבועה בהוראות סעיף 11.211 לתקשי"ר כדלקמן:
"קביעת מקום עבודתו הקבוע או הזמני של העובד, בכניסתו לשירות ובהמשך שירותו, היא בסמכותו של האחראי. בפרק משנה זה האחראי לרבות המנהל הכללי של המשרד;

האחראי רשאי להעביר עובד ממקום עבודה אחד למשנהו, בקביעות או לזמן מוגבל, אגב התחשבות בצורכי השירות ובכפיפות להוראות התקשי"ר, לרבות הוראות פסקה 82.234 במקרה שבו קיים פוטנציאל לפגיעה בעובד".

הסמכות לנייד עובדים חוסה תחת הפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת כמעסיק, המשקפת את יכולתה לבצע שינויים נדרשים במקום העבודה לצורך תפעולו השוטף והתאמתו לסביבה דינאמית ומשתנה, וכך נקבע בפסיקה:
"הפררוגטיבה הניהולית היא מושג המשקף את כוחו של המעסיק להכניס שינויים, לנייד עובדים ממקום למקום ומתפקיד לתפקיד, לקבוע חלוקת עבודה שונה וכיוצאים באלה עניינים. הפררוגטיבה הניהולית נובעת מעצם מעמדו של המעסיק והיא מהווה חלק מהסכם העבודה, אף אם אין בנמצא הוראה מפורשת בנדון זה. אומר על כך בית המשפט העליון:
"לאור טיבם המיוחד של חוזי העבודה ולאור עיקרון הפררוגטיבה הניהולית, ניתן לראות עובדים כמסכימים לשינויים המתבצעים תדיר במקום העבודה, שינויים הנדרשים לצורך תפעולו השוטף והיומיומי של העסק כעסק חי ומתפקד בסביבה דינמית ומשתנה. דוגמאות לכך הם שינוי שיטות העבודה על מנת לשפרה ולייעלה, רה-ארגון פיזי של מיקום העובדים במפעל, עדכון שיטת דיווח על שעות עבודה וכיוצא באלה שינויים. בעת כריתת החוזה או ההתקשרות ביחסי עבודה, נוטל העובד על עצמו את ' הסיכון' לשינויים מעין אלה. לפיכך, זכותו של העובד לשמור על תנאי עבודתו המקוריים נסוגה, בהסכמתו המשתמעת, בפני הפררוגטיבה הניהולית של המעביד, קרי, זכותו של המעביד ליישם את השינויים הדרושים לתפעולו השוטף והתקין של מקום עסקו. בנסיבות אלה, בהעדר תניה חוזית הקובעת אחרת, יראו את העובד כמי שהסכים במשתמע לביצועם של שינויים אלה. לשון אחר, כאשר עסקינן בשינויים מסוג זה, נקודת המוצא תהייה כי העובד הסכים להם במשתמע בעת כריתת חוזה העבודה או קשירת יחסיי עבודה".
(בג"צ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נגד התעשייה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נ"א/6, 481, 547).

עם זאת, לצד הפררוגטיבה הניהולית הנתונה למעסיק, קיים אינטרס נוסף והוא האינטרס של העובד ובכלל זאת האינטרס לממש את עצמו ואת יכולותיו המקצועיות והאישיות כעובד וכאדם, האינטרס כי המעסיק ינהג בו בהגינות וכי החלטות הנוגעות לו יתקבלו בתום לב ובדרך מקובלת, בסבירות ובמידתיות. במסגרת קבלת החלטה זו יש ליתן ביטוי לאינטרס של העובד ולהביא ככל הניתן לאיזון ולהרמוניה בין מכלול האינטרסים ( ראו - ע"ע ( ארצי) 281/07 רשות הדואר- שמואל קלפנר, מיום 9.4.08).

כאשר עסקינן בניוד עובדים, על בית הדין לבחון את ההחלטה באספקלריה משפטית, ובית הדין לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, אלא יבחן אם שיקול הדעת של הרשות עומד באמות המידה שנקבעו, דהיינו, האם ההחלטה התקבלה בהתאם להסכמים החלים על הצדדים, משיקולים ענייניים, בתום לב ובהגינות ולאחר שהוענקה לעובד הזכות להשמיע כראוי טענותיו בעניין ההעברה.
לעניין זה נאמר:
"בבוא בית הדין לעבודה לדון בעניין העברת עובד לתפקיד אחר, על רקע של יחסי עבודה, אין הוא בוחן את ההעברה מבחינת נכונות השיקולים המנהליים של המעביד.... תפקידו וסמכותו של בית הדין לעבודה הם בחינה של החלטת המעביד מן ההיבט המשפטי, דהיינו - באיזו מידה עולה ההחלטה בקנה אחד עם הדין וההסכמים החלים על הצדדים, וככל שאין הדבר כן - מה תוצאת ההחלטה" (דב"ע נה/ 3-126 נצר ישי נ' האגודה למען החייל, 24.9.06).

בחינת אופן ביצוע החלטת הרשות המנהלית בנוגע למעבר הלשכה וניוד העובדים - האם קיימת חובה לערוך שימוע

המעבר של התובעות נעשה כחלק מתוכנית להפרדת לשכות ההוצאה לפועל מבתי המשפט. התובעות, שעבדו בלשכת ראשון לציון שברחוב ישראל גלילי 5, הועברו למשכן חדש ברחוב סחרוב 22 בראשון לציון, ואיתן עברו גם עובדי לשכת רחובות, לשכה קטנה שהפסיקה את פעילותה ( נותרו שני עובדים לצורך קבלת מסמכים ומתן מידע בלבד).

התובעות הצהירו כי טרם המעבר ללשכה החדשה בראשון לציון לא נערך להן שימוע כדין ולא נשמעו טענותיהן בהקשר זה. כמו כן, התובעות הצהירו כי לא נשקלה האפשרות לשבץ אותן בתפקיד מתאים אחר כנגזר מההעברה וניודן למקום החדש. כל שאירע זה שהודיעו להן כי החל ממועד המעבר למשכנן החדש הן יבצעו את עבודתן, אותה ביצעו במשכן הקודם, במשכן החדש.
גב' יעקובי העידה כי התובעות ידעו על המעבר ללשכה חדשה ועצמאית אך התנגדו לכך. היא הוסיפה כי מר דוד מדיוני, אשר היה ראש הרשות באותה התקופה, שוחח איתן על המעבר והסביר את הרצון שלו להפרדת לשכות הוצאה לפועל מבתי המשפט. גב' יעקובי העידה כי כלל העובדים טענו בפניו שהם לא מעוניינים לעבור. כאשר נשאלה על ידי ב"כ הנתבעת אם היא התנגדה למעבר, העידה כך: "הבעתי התנגדות לעבור. זה הרעת תנאים. בשבילי בכל אופן. המרחק יותר ארוך. הרבה יותר פקקים. הייתה לי קודם חניה קבועה בבית המשפט ופה לא קיבלתי חניה" (עמ' 23 ש' 11-25 לפרוטוקול הדיון).
גב' נוי, שהינה יו"ר ועד עובדי ראשון לציון, העידה בנוגע למעבר הלשכה כך:
"ש. ידעתם שתעברו ללשכה אחרת?
ת. לא ידענו . היו שמועות. לא התייעצו אתנו. מנהלת הלשכה לא עדכנה אותנו. כל פעם ניסינו לברר ולא קבלנו תשובות. אני יו"ר ועד עובדי ראשון. אני פניתי וזה היה סוג של שיח חירשים. פניתי גם לאילה חג'ג' ששמשה כמנהלת המחוז שלי. אין ספור פעמים. כשהגיעו לאוזנינו גם עובדי רחובות אמרו לנו שאין מצב שיעברו מרחובות לראשון הם לא שתפו על הצעדים שהם נוקטים. כששמענו שהם אמורים לקבל הטבות פניתי למנהל המחוז וזה היה ב- 2012 לפני המעבר וקבלתי תשובה. המכתב ששלחנו לאילה חג'ג' כשרצינו לברר פרטים הינו עובדות טובות לשכה מצוינת. קבלנו רק שבחים. סמכנו על ההנהלה שלנו ולא חשבנו שיעשו איפה ואיפה".

(עמ' 35 ש' 2-10 לפרוטוקול הדיון).

מנגד, גב' חג'ג' הררי הצהירה כי על אף שבנסיבות העניין לא קיימת חובת שימוע, הרי זו קוימה ממילא, שעה שנשמעו טענותיהן של התובעות קודם למעבר במסגרת דיונים ושיחות רבות בנושא. גב' חג'ג' הררי הצהירה כי התובעות נפגשו עם נציגי הרשות, לרבות איתה, מספר פעמים, ושטחו את מלוא טענותיהן. לפי הצהרתה, בניגוד לנטען על ידי התובעות, גם אם התשובות שניתנו על ידי הרשות לא עמדו בדרישותיהן, אין לומר כי הן לא זכו לכלל מענה.

גב' חג'ג' הררי הצהירה כי התובעות ידעו היטב על המעבר של לשכת ההוצאה לפועל מבית המשפט בראשון לציון ללשכה נפרדת ועצמאית. גב' חג'ג' הררי הצהירה כי היא שוחחה עם העובדים, לרבות התובעות, על המעבר, וכמוה נהגו גם מנהלות אחרות. הנושא היה על סדר היום של הרשות ומדיניותו של מנהל הרשות היתה חלק מתוכניות העבודה של מנהלות המחוז בשל הצורך בהיערכות מסיבית לקראת המעבר. הנושא היה חלק מהשיח היומיומי השוטף בין ההנהלה לבין העובדים. התובעות אף ידעו על המיקום והבניין שנבחר ללשכה החדשה, שכן הדבר עלה גם בשיחות עמה וגם עם מנהלת לשכת ההוצאה לפעול ראשון לציון, גב' ענת ברמי. ההתנהלות של הרשות הייתה מול גב' שרון נוי, המשמשת כיו"ר ועד עובדי ראשון לציון.
כמו כן, גב' חג'ג' הררי הצהירה כי בשיחות ובפגישות השונות שנערכו בינה לבין התובעות, לפני המעבר ללשכה החדשה ולאחר מכן, הן לא טענו כי יש לשבץ אותן בתפקיד אחר או בלשכה אחרת ( למעט בלשכת רחובות, כדי שיקבלו את הטבות המעבר לעיר אחרת).
גב' חג'ג' הררי הצהירה כי התובעות לא התנגדו למעבר. הפנייה בכתב של התובעות אל גב' חג'ג' הררי מיום 20.3.12 מעידה כי התובעות ידעו על המעבר, שכן בפנייה זו צוין במפורש: "עובדי ראשון לציון שאינם מתנגדים להעברה..." (נספח א' לכתב התביעה). גב' חג'ג' הררי השיבה לפנייתן זו של התובעות.

גם גב' מסבנד הצהירה כי התובעות ידעו מראש על המעבר והסכימו למעבר ללשכה החדשה, וכי לא התקבלה פנייה של עובדי לשכת ראשון לציון לפיה הם לא רוצים לעבור ללשכה החדשה או מבקשים לעבור ללשכה אחרת. לפי תצהירה, אם הייתה מתקבלת פניה כאמור, היא הייתה נבחנת כנדרש.

אין מחלוקת כי החלטת הרשות לבצע הפרדה ממערכת בתי המשפט, תוך מיזוג לשכות ומעבר למבנה אחר, הייתה ידועה לכלל העובדים. כמו כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי ההחלטה המנהלית בנוגע למעבר הלשכה למשכן החדש וניוד העובדים היא החלטה שמצויה בתחום הפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת. כחלק מהמעבר, התקיימו ישיבות הסברה לעובדים וכן התקיים הליך היוועצות והידברות עם נציגי ארגון העובדים היציג – הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ואף הוכרז סכסוך עבודה בעניין זה. בסופו של דבר ניתנה הסכמת ההסתדרות למעבר ולניוד העובדים ונחתם ההסכם הקיבוצי.

ההסכם הקיבוצי התייחס ספציפית לניוד עובדים בין לשכות רחובות וראשון לציון. ההסכם הקיבוצי משקף את הסכמת ארגון העובדים לתשלום של מענק חד פעמי כפיצוי על כך, וביטול של סכסוך העבודה שהוכרז. אולם, בסעיף 8 להסכם קיבוצי הוחרגו סעיפי השקט התעשייתי ומיצוי תביעות בנוגע לנושא של איחוד הלשכות ועניינים שבסעיף 6( א) וסיפא של סעיף 6( ג) לסכסוך עבודה מיום 24.12.09.
משתמע מן הוראות ההסכם הקיבוצי כי ארגון העובדים היציג, שהיה מודע לנושא ניוד העובדים של הרשות ואף הכריז על כך סכסוך עבודה, הסכים לניוד כאשר נקבעה תמורה לכלל עובדי הרשות שמועסקים ברשות לפחות חודשיים. לא היה בהסכם הקיבוצי כדי למנוע דרישות כלכליות של העובדים בנוגע לשינוי במקום העבודה ( איחוד לשכות ומיקומם החדש), אך יש בו כדי למנוע טענות בנוגע לעצם הניוד.

אנו סבורים כי במקרה דנן לא מדובר בהעברת עובד מתפקידו, אלא במהלך ארגוני כולל במסגרת רפורמה ארצית, שהתבצע תוך הידברות והיוועצות עם ההסתדרות, שנתנה הסכמתה למעבר, וכתוצאה מכך נחתם הסכם קיבוצי בעניין ניוד העובדים. על כן אין חובה לקיים לעובדים שימוע במישור הפרטני. יתרה מכך, טענות התובעות בנוגע למעבר נשמעו ובמענה אושרה לתובעות הטבה ( שלגבי מהותה נדון בהמשך).

אנו סבורים כי לא הייתה חובה לערוך שימוע פרטני לתובעות, ודין טענת התובעות בעניין זה להידחות.

טענת התובעות בדבר הרעה בתנאי העבודה

התובעות הצהירו כי המעבר שינה לרעה את סדרי חייהן באופן משמעותי. לפי תצהירי התובעות, מקום עבודתן לפני המעבר למשכן החדש היה במבנה בית המשפט בראשון לציון שהינו מקום מכובד עם גישה נוחה וסביבת עבודה נאותה וסבירה. לעומת זאת, המבנה החדש אליו הועברה לשכת ההוצאה לפועל נמצא באזור תעשייה ומסחר הסובל מרבית שעות היום מפקקי תנועה ויש בו עסקים לא נאותים. כמו כן, התובעות הצהירו כי מאז שעברו למשכן החדש הן סובלות ממטרדי ריח ותברואה, כולל ריחות חזקים של גז ואשפה, בין השאר ממיכל אשפה המרכז את פסולת המסעדות של האזור.
התובעות הצהירו כי האזור שאליו הועברה לשכת ההוצאה לפועל בתוך ראשון לציון הוא פקוק ועמוס ביחס למקום הקודם, וכי על אף שמדובר במעבר של מספר קילומטרים, הרי שקודם לכן זמן ההגעה לעבודה היה קצר יותר, והדרך נוחה יותר בהשוואה להיום.
התובעות הצהירו כי בעקבות עומסי התנועה שנוצרו עקב המעבר, נרשמו להן איחורים וחיסורים בשעות העבודה.

התובעות הצהירו כי הייתה פגיעה בפרמיות המחושבות כפרמיה קבוצתית בשל ירידה בתפוקת התובעות ועובדים אחרים בגין המעבר. כמו כן הן הצהירו כי עקב ההטבות שניתנו לעובדי רחובות נוצרו הבדלים משמעותיים בתנאי השכר בין עובדים באותו תפקיד ובאותו ותק או מצבים שבהם עובד בעל דרגה נמוכה משתכר יותר מעובד בכיר ממנו.
בנוסף, התובעות הצהירו כי נוצרו עומסי עבודה בעקבות המעבר, ורוב העבודה הוטלה על כתפיהן, שכן עובדי לשכת רחובות עבדו זמן מועט יותר.

לעומת זאת, גב' חג'ג' הררי הצהירה כי לשכת ראשון לציון החדשה היטיבה את תנאי העבודה הפיזיים של העובדים לעומת הלשכה הקודמת. הלשכה החדשה הינה רחבת ידיים, מאפשרת סביבת עבודה נעימה ומתן שירות אופטימאלי ככל הניתן למקבלי הקהל.
כמו כן, הצהירה העדה מטעם הנתבעת כי בעקבות הפיכת ראשון לציון ללשכה גדולה הוספו ללשכה מספר תקנים בכירים אשר פתחו בפני העובדים ובכללן התובעות את האפשרות להתמודד במכרזים על תפקידים. אכן שלוש תובעות זכו במכרזים האמורים, ונוכח המהלך האירגוני, התאפשר להן קידום לתפקיד בכיר יותר.

הגם שאנו מקבלים שהשינוי גרם לאי נוחות מסוימת לתובעות, אין לקבל את הדרישה לפיצוי עקב כך בשל שתי סיבות עיקריות: האחת היא ששינוי בתנאי העבודה הינו חלק מן הפררוגטיבה הניהולית, נקודה שבה הרחבנו לעיל, כל עוד השינוי נעשה באופן סביר. השנייה היא, כי לא מדובר בהרעה מוחשית בתנאי העבודה אשר יכולה להוות הפרה של הסכם העבודה שנכרת בין הצדדים.

למעלה מן הצורך, נבהיר לגופו של עניין, שהמרחק בין הלשכה הישנה ללשכה החדשה הינו של כ- 6 ק"מ. מדובר במרחק סביר שאין בו בבחינת שינוי בלתי מידתי בתנאי עבודתן של התובעות.
לפי תקנות פיצויי פיטורים ( חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, תיחשב הרעה בתנאי העבודה למוחשית לצורך התפטרות בדין פיטורין, ככל שהמרחק בין מקום המגורים למקום העבודה עולה על 40 ק"מ. ניתן להסיק מהוראה זו, דרך היקש, שמרחק של 6 ק"מ לא מהווה הרעה מוחשית.

בהתייחס לטענות התובעות באשר לעומסי העבודה שנוצרו בעקבות המעבר, דינה של טענה זו להידחות, שכן היא לא הוכחה על ידי התובעות. גב' חג'ג' הררי הצהירה כי העבודה מוטלת בצורה שוויונית על כלל העובדים בזמן שהייתם במשרד וטענה זו לא נסתרה. כך גם טענת התובעות בנוגע לפגיעה בפרמיה הקבוצתית לא הוכחה.
אשר לטענת התובעות בדבר האיחורים שלהן בשל המעבר, לא הוכח כי חל שינוי לרעה בדפוס האיחורים של התובעות בעקבות המעבר. כמו כן, גב' חג'ג' הררי הצהירה כי קיימת האפשרות לעובדים בנתבעת לבקש " שעון גמיש", וייתכן שכך היה ניתן למנוע את האיחורים. לפי עדותה של גב' בן סדון, שעון גמיש הכוונה היא שלכל העובדים יש שעות תקן, כאשר הם אמורים להיות בשעה 07:30 בעבודה, במידה ומישהו לא יכול להגיע בשעה זו, הוא יכול לבקש אישור שנתי להגיע עד השעה 08:15 או 08:30, תלוי באישור הממונה, בהתאם לתפקיד העובד (עמ' 52 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון).
מכל האמור לעיל, דין טענת התובעות להרעת תנאי העבודה להידחות.

ב"כ התובעות טענה בסיכומי התשובה כי התובעות קשרו את עגמת הנפש יחד עם הרעת התנאים. הלכה היא כי " רק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עוגמת נפש" והציפייה היא כי הערכאות ינהגו בריסון בעניין זה ( ע"ע 360/99 אהרון כהן - מדינת ישראל, פד"ע לח, 1; דב"ע נג/3-99 מדינת ישראל - מצגר פד"ע כ"ו 563, 582). בית הדין הארצי חזר על הלכה זו לא מכבר (6514-10-11 מדינת ישראל - גדעון פרבר, 4.2.15).

אנו סבורים כי במקרה דנן אין מקום לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש, על כן דין הטענה בעניין רכיב זה להידחות.

טענת אפליה

כחלק מרצון הנהלת הרשות להביא להצלחה של ניוד עובדים מערים בהן צומצמו לשכות לערים בהן הוקמו לשכות רחבות ידיים, ולנוכח התנגדות ארצית של העובדים באותן ערים שבהן " צומצמו" הלשכות, נוהל מו"מ בין הצדדים בשיתוף נציבות שירות המדינה. סוכם בין הצדדים כי כדי להוציא את המהלך לפועל בהסכמה תינתן לאותם עובדים של הלשכות המועברות מעיר לעיר הטבת הסתגלות. ההטבה אשר ניתנה אפשרה לעובדי הלשכות המועברות לדווח על הכניסה ועל היציאה בתפקיד, כך שכל עובד קיבל תשלום על הזמן הנדרש לנסיעה מביתו לעבודה ובחזרה. כפועל נגזר מכך, קיבלו עובדי הלשכות המועברות גם החזר הוצאות אש"ל בגין יציאה בתפקיד בסך של 53.5 ₪ ליום. יצוין כי הטבה זו הופסקה באופן גורף לכלל עובדי הלשכות המועברות בארץ ביום 1.2.16, לאחר שהוברר כי הארכתה מעבר להטבת ההסתגלות הניתנת למשך תקופה של חצי שנה עד שנה בוצעה שלא בסמכות ושלא בהתאם לכללים האמורים.

התובעות טענו לאפליה מכוח חוק שוויון ההזדמנויות וחוק שכר שווה לעובדת ולעובד. לטענתן, הן הופלו לרעה לעומת עובדי רחובות שעברו לעבוד בלשכה בראשון לציון, אשר קיבלו עקב המעבר הטבות רחבות היקף מעבר לאלה שקיבלו התובעות. כן נטען כי בעקבות האפליה הועבר נטל ההוכחה אל הנתבעת.

ראשית יש לבחון אם מדובר במקרה של אפליה, לפי ההגדרה בחוק שוויון ההזדמנויות.
סעיף 2( א) לחוק שוויון ההזדמנויות קובע:

"לא יפלה מעסיק בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, מקום מגוריהם, השקפתם, מפלגתם או שירותם במילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים..."

הטעמים המקובלים לאיסור אפליה, הן במסגרת זכות האדם והן במישור פסיקה הם: מין, גזע, דת, לאום, לשון, עדה, מוצא אתני או מקור חברתי, השתייכות ארגונית, השקפה, דת וגיל. רשימת הטעמים האסורים לאפליה במסגרת זכות האדם לשוויון בעבודה אינה רשימה סגורה והפסיקה הרחיבה את רשימת הטעמים.

כדי שתהיה לתובעות עילת תביעה יש לבחון אם אפליה של " קבוצת התובעות" יכולה להיכלל בין הטעמים האסורים לאפליה במסגרת חוק שוויון ההזדמנויות. אנו סבורים כי התובעות לא מהוות " קבוצה" שמופלית מטעם מסוים שנכלל בטעמים האסורים לאפליה, בהתאם לאותו חוק.
לא כל שוני ביחס של מעסיק כלפי עובדיו נכלל בהגדרה של אפליה לפי חוק השוויון ההזדמנויות, אלא אם היחס הוא שונה בשל שייכות לאחת מהקבוצות המוגנות המוגדרות בחוק או אחרות. לא ניתן לראות בתובעות כקבוצה מוגנת לעומת " עובדי רחובות". הוראות חוק שוויון ההזדמנויות לא חלות במקרה דנן, על כן לא חל העברת הנטל הראיתי, כפי שטוענת ב"כ התובעות.

בנוסף ב"כ התובעות מסתמכת על חוק שכר שווה לעובדת ולעובד. חוק שכר שווה לעובדת ולעובד נועד לקדם שוויון ולמנוע אפליה בין המינים בכל הנוגע לשכר או לכל גמול אחר בקשר לעבודה ( סעיף 1 לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד). על כן חוק שכר שווה לעובדת ולעובד לא חל בענייננו.

יש בנורמות הקבועות בפסיקה כדי להקים הגנה מפני אפליה, גם ללא תחולת חוק שוויון ההזדמנויות או חוק שכר שווה לעובדת ולעובד. עקרון השוויון ואיסור אפליה הוא חלק אינטגרלי מזכויות היסוד וכך נפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה וכן בפסיקת בית המשפט העליון, בה הודגשה חשיבותו ומרכזיותו של עקרון השוויון:

"עקרון מן הראשונים במלכות – משכמו ומעלה גבוה מכל שאר עקרונות...עקרון השוויון עולה ומחלחל בכל צמח מצמחי המשפט, מהווה הוא חלק בלתי נפרד מן המערך הגנטי של כל כללי המשפט כולם".
(בג"צ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630).

בהתאם לפסיקה ניתן לעגן את עקרון השוויון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עיגון שמשמעותו העלאת עקרון השוויון למדרגה נורמטיבית חוקתית, על-חוקית ( בג"צ 721/94 אל על נתיבי אויר לישראל נ' יונתן דנילוביץ, פ"ד מח(5) 749; בג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מח(5) 501).

עוד נקבע לגבי יישום עקרון השוויון כך:
"יישום עקרון השוויון נבדק באמצעות שתי שאלות: ראשית, מהי קבוצת בני האדם כלפיה נדרש יחס שווה; שנית, מהן דרישות השוויון במסגרת קבוצת השוויון. קבוצת השוויון הרלוונטית לעניין החוק היא כלל עובדיו של המעביד. החוק מצווה על המעביד לנהוג בשוויון כלפי עובדיו, תהיה השתייכותם המקצועית אשר תהיה" (דנג"צ 4191/97 אפרים רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה ואל על בע"מ, פ"ד נד (5) 330).

אפליה הוגדרה על ידי בית המשפט העליון, מפי השופט לנדוי בע"פ 112/05 כך: "סימן ההיכר הטבוע במושג זה discrimination הוא יחס בלתי שווה ובלתי הוגן – איפה ואיפה – לגבי סוגים שונים של אנשים". נראה שהדגש הוא על המילים " יחס בלתי שווה" מצד אחד, ו"סוגים שונים של אנשים" מצד שני. לשון אחר, עת מדובר בעובד, "ממהות האפליה הוא יחס לעובד לא כפרט אלא כאחד מבני הקבוצה המופלית לרעה ( דב"ע לג/3-25 ועד אנשי צוות דיילי אוויר ואח' – עדנה חזין ואח', פד"ע 365).

הגם שלא מדובר במקרה של " אפליה" כהגדרת החוק והפסיקה, התייחסות שונה לקבוצות עובדים שונות יכולה להוות חוסר סבירות בהחלטת הנתבעת, אשר מצדיקה ביטול ההחלטה או מתן פיצוי – שאלה שבה נדון בהמשך.

האם היה יחס שונה בין התובעות לבין עובדי רחובות?

לטענת התובעות, כתוצאה מהמעבר נוצרו שתי קבוצות עובדים אשר עבודתם זהה, אך בפועל התשלומים המשולמים לעובדים בגין עבודתם שונה מקבוצה לקבוצה בשל המעבר. התובעות טענו כי בעקבות התנהלות זו קיימת אפליה בינן לבין עובדי לשכת רחובות לשעבר ופגיעה מכוונת בתנאי השכר והעבודה שלהן.

התובעות הצהירו כי עובדי לשכת רחובות לשעבר קיבלו סל הטבות נרחב שלא ניתן לתובעות בגין מעבר לאותו המבנה. סל ההטבות של עובדי לשכת רחובות שהועברו כלל:
הכרת זמן נסיעה הלוך וחזור מביתם לעבודה וחזרה כיציאה בתפקיד.
העדפת עובדים במכרזים בלי הקריטריונים הנהוגים בשירות המדינה.
תשלום של כ- 50 שעות נוספות בגין זמן יציאה בתפקיד.
תוספת אש"ל כל 4 שעות כתוצאה מהיציאה בתפקיד.
קצובת כלכלה כל 10 שעות עבודה נוספות כתוצאה מהיציאה בתפקיד.
פרמיה גבוהה על שעות נוספות שמאושרות לעובד כתוצאה מיציאה בתפקיד.
שדרוג בתקני רכב ושדרוג בדרגות.
הגדלת הפרשות לקרנות הפנסיה והגמל.

גב' חג'ג' הררי הצהירה כי קיימת הצדקה עניינית לפערי השכר/התנאים שבין התובעות לעובדי לשכת רחובות אשר הועברו ללשכת ראשון לציון. פערים אלו נבעו מעצם ההעברה ותנאי ההסתגלות שאושרו. התובעות נאלצו להתמודד עם השלכות של מעבר לשכה בתוך העיר, והדבר אינו דומה בנסיבותיו למעבר לשכה לעיר אחרת. בעניין ההטבות שניתנו לעובדי לשכת רחובות שהועברו לראשון לציון, הצהירה גב' חג'ג' הררי שניתן להם אישור יציאה בתפקיד, כלומר ניתן להם אישור לחשב את זמן הנסיעה מהבית לעבודה וזמן הנסיעה חזור מהעבודה לביתם. זמן הנסיעה כלל פקקי ועומסי תנועה, ויתכן מצב בו בימים מסוימים זמני הנסיעה היו ארוכים מהרגיל. בבדיקה של דיווחי העובדים שעברו מלשכת רחובות נמצא כי ככלל דיווחי שעות הנסיעה מהבית למשרד ובחזרה היו כשעה לכל כיוון. במקרים בודדים ולא בכל חודש היו חריגות של מעל לשעתיים ביום במצטבר. בבירור מול העובדים הוסבר שזמני הנסיעות בהתאם למוסכם הם שעה אחת לכל כיוון. גב' חג'ג' הררי הצהירה עוד כי עובדי לשכת רחובות לשעבר התבקשו להשלים את שעות התקן במשרד, ללא חישוב זמני הנסיעה לעבודה ובחזרה. בנוסף, גב' חג'ג' הררי הצהירה כי ביום 23.9.14 היא פרסמה חוזר שעות עבודה בלשכות הוצאה לפועל, לריענון כללים אלו לעובדים ( נספח יד' לתצהירה).

גב' חג'ג' הררי העידה כך:
"ש. אנו צריכים לקבל אלמנט השוואתי. מבחינת זמן הנסיעה אם עובד נוסע מעיר לעיר חצי שעה למשל, ועובד אחר שעבר בתוך העיר מבניין לבניין ונוסע את אותה חצי שעה. העובד שעבר מעיר לעיר מקבל הטבות כספיות יותר מעובד שעובר מתוך העיר?
ת. כל הרעיון של האיחוד לשכות נעשה מערך ארצי לבחון איך מעבירים את הלשכות הקטנות לגדולות. יחד עם זאת נבדקו מקרים ספציפיים של עובדים. הסל ניתן לכל העובדים שאוחדו בלי לבחון כמה זמן לוקח לעובד מתוך העיר או מחוץ לעיר. יש עובדים שלקח להם שעה ויש חצי שעה והפוך. התקבלה החלטה לכל העובדים שעברו מלשכה קטנה לגדולה.
ש. אם עובד עבר בתוך ראשון וקודם הלך ברגל לעבודה וכעת נוסע 45 דקות ועובד מהלשכה ברחובות שגר בראשון עבר לאותו מקום, אז העובד שעבר מהלשכה ברחובות ללשכה בראשון יקבל הטבות ואותו אחר שהאריכו לו ?
ת. הרעיון בעצם בגלל ששינינו לעובד ברחובות או בהרצליה בלשכות הקטנות שהועברו לגדולות, שהחלטנו לאחד אותן ללשכה יותר גדולה. מאחר וכל אחת מהלשכות האלה מהעובדים האלה נדרשו לשנות את סדרי העבודה שלהם כי הם גרו בראשון ונסעו לרחובות לשים את הילד בגן ועכשיו הם שינו את זה, זו דוגמא ספציפית ההחלטה הייתה שבעצם ההחלטה גורפת לגבי כל העובדים שעברו מלשכה קטנה לגדולה כי שינינו להם את סדרי העבודה. זה נכון לעובדי רחובות וגם לעובדי עפולה ובית שאן. זה נכון גם לגבי לשכת ת"א שהעברנו אותם בספטמבר והיו רגילים לעבור בויצמן הם הלכו ברגל מהרכבת. המשרד החליט להעביר אותם לרחוב המסגר ולאותם עובדים ניתן פיצוי לחצי שעה למשך חצי שנה. זה נכון לגבי כל הלשכות שהעברנו למבנה חדש. מבנה נבחר ועובד מסוים התקבל".
(עמ' 57 ש' 18-25, עמ' 58 ש' 1-12 לפרוטוקול הדיון)

"ש. לשאלת בית הדין לא בדקתם את הנזק הספציפי שנגרם לכל עובד?
ת. זה נכון לגבי כל מעבר לשכה. לא בדקנו ק"מ לגבי כל עובד. לשם כל נועדה ההסתגלות לסייע לעובד במקום העבודה החדש שלו. חצי שעה לחצי שנה".
(עמ' 58 ש' 18-20 לפרוטוקול הדיון).
גב' חג'ג' הררי העידה כי הטבת ההסתגלות שניתנה לעובדי רחובות הסתיימה בשנת 2016, למרות שהייתה צריכה להסתיים בשנת 2014, כאשר היא נכנסה לתפקיד, אך כי משנת 2014 ועד לשנת 2016 היו דיונים מול הנציבות ומול המשרד בעניין זה. גב' חג'ג' הררי העידה כי הייתה זו חריגה מסמכות, ולכן הייתה פעולה להסדיר את העניין ( ראו עמ' 58 ש' 21-26, עמ' 59 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון).
לעניין הפרשות לפנסיה בגין ההטבות העידה גב' חג'ג' הררי כך:
"ש. אני רוצה שתסבירי לי את הפרופורציה בהטבה. עובדי רחובות שעברו מרחובות לראשון קיבלו לפחות שעתיים ביום למשך 42 חודשים כשזה נכנס לפנסיוני ולחישוב הפרמיה?
ת. זה לא נכנס לחישוב הפרמיה.
ש. קיבלו אשל?
ת. זה גם לא פנסיוני. יש קרן הוצאות זה נקרא. היא צוברת שהעובד צובר לעצמו מתוך סכום שהוא משלם.
ש. נפתחה קרן פנסיה?
ת. העובד מפריש את זה.
ש. גם את חלק המעסיק?
ת. את חלק העובד.
ש. המעסיק מפריש חלק המעסיק?
ת. כן".

(עמ' 59 ש' 15-26 לפרוטוקול הדיון).

גב' חג'ג' הררי הצהירה כי עובדי רחובות נדרשו להשלים את שעות התקן בעבודה, והצהרתה לא נסתרה. בהתאם לכך, אנו סבורים כי שעות היציאה בתפקיד הינן בגדר שעות נוספות ולא מדובר בשכר עבודה רגיל לצורכי פנסיה. לפיכך לא הוכח שבוצעו הפרשות פנסיוניות על ההטבות שניתנו לעובדי רחובות.
מר חסדאי הצהיר כי נציבות שירות המדינה היא הגורם המוסמך לקביעת תנאי המעבר של עובדים ממקום למקום. כאשר יחידה ממשלתית צריכה לעבור ממקום למקום, ובתוך כך כרוך גם מעבר של עובדים, הנציבות מאשרת את ההטבות לעובדים הנעברים, ולעיתים יש מעורבות של הממונה על השכר בקביעת תנאי המעבר. כאשר מדובר במעבר של יחידה ועובדים בתוך העיר, ככלל מקובל לאשר חצי שעת הסתגלות למשך חצי שנה להשלמת שעות תקן. התובעות קיבלו הטבת הסתגלות במשך 11 חודשים, וזוהי הטבה מיטיבה ביחס למדיניות הנוהגת למעבר בתוך העיר.
מר חסדאי הצהיר בנוגע לתובעות ולעובדי לשכת רחובות שהועברו לראשון לציון כי לא מדובר בנסיבות מעבר שוות, אלא מדובר בנסיבות שונות שהובילו להטבות שונות. אין דומה מעבר ממבנה למבנה באותה עיר למעבר של מקום עבודה לעיר אחרת. ההנחה היא שעובדים שעוברים בין ערים נפגעים יותר מעובדים שעוברים בתוך העיר, ולכן זכאים לפיצוי נרחב יותר.
מר חסדאי העיד כי בדרך כלל הנציבות לא בודקת מהו הנזק ומהי ההרעה שנגרמה לכל עובד שהועבר, בין אם באותה עיר ובין מעיר אחת לעיר אחרת, וכי לעיתים במשרדים מנסים לעשות רשימות מסודרות יותר ( עמ' 65 ש' 18-24 לפרוטוקול הדיון).

מר חסדאי העיד כך:
"ש. אתה אומר בסעיף 19 לתצהירך שההנחה שעובדים שעוברים בין ערים נפגעים יותר ממעבר באותה עיר וזכאים לפיצוי נרחב יותר. יכול להיות שהנחה זו לא נבדקת הלכה למעשה?
ת. בהחלט. יש כלל. ז"א יש רציונל שאומר שכשאתה עובר מעיר לעיר, לדוגמא הגעתי מים לתל אביב אני מכיר היטב את מערכת התחבורה בי"ם לעומת תל אביב שאין לי מושג לאן לפנות עד שאני מכיר את המערכת לוקח זמן. המעבר מעיר לעיר מורכב יותר. אני צריך לעבור מעיר לעיר ולהכיר את המערכת של התחבורה הבינעירונית. אנו עובדים הנציבות יש כללים. כללי המעבר בתוך עיר הם כללים שלא בפרקטיקה אבל מכירים אותם וגם במשרד. בתצהיר א' שלי אפשר לראות שמנהלת משאבי אנוש פונה ומבקשת אישור לחצי שעה לחצי שנה. מכירים שיש תבנית כזו. לעומת זאת המעבר בין ערים יותר מורכב ואנו מפעילים שיקול דעת".
(עמ' 66 ש' 10-20 לפרוטוקול הדיון).

בהתייחס לטענה בנוגע לפרמיה הגבוהה יותר ששולמה לעובדי רחובות, מעדותה של גב' מסבנד עולה כי שעות היציאה בתפקיד לא נחשבו לצורך פרמיה, אלא רק השעות בהן העובד עבד בפועל ( עמ' 63 ש' 19-23 לפרוטוקול הדיון). גב' מסבנד העידה כי שעות הפרמיה מחושבות על פי שעות מושקעות בפועל, שהינן שעות העבודה של העובד, ולפיהן יש נוסחה של אחוז פרמיה לתשלום. אחוז הפרמיה לתשלום היה 25%, כנגזרת מהשעות המושקעות של העובד ( עמ' 64 ש' 20-24 לפרוטוקול הדיון). הוכח כי שעות נסיעה ( נסיעות בתפקיד) לא מחושבות לצורך חישוב פרמיה, על כן דין טענה זו להידחות.

באשר לטענות התובעות בנוגע להעדפה במינויים שלכאורה קיבלו העובדים שעברו מלשכת רחובות, גב' מסבנד הצהירה כי יש לה אחריות על אופן ניהול המכרזים וכי עובדי רחובות לא קיבלו העדפה במכרזים, כנטען על ידן. אלא שלכל מכרז נבחר המועמד הראוי והמתאים ביותר לתפקיד לאחר שהתקיימה ועדת מכרזים. לא הוכח שעובדי רחובות קיבלו העדפה במכרזים, על כן דין טענה זו להידחות. כמו כן, טענת התובעות בנוגע לאפליה במכרזים בעניינם של שלומי אהרון ודיאנה אוחנה אף היא לא הוכחה, על כן דינה להידחות.

גב' מסבנד הצהירה כי עובדי רחובות לא קיבלו דמי כלכלה ביום בו הצהירו כי שהו בתפקיד. עובד זכאי לדמי כלכלה עבור שהייה של מעל 10.5 שעות עבודה במשרד, ובכלל שעות אלה לא כוללות שעות של דיווח " יציאה בתפקיד", כך לפי הוראות התקשי"ר. לא הוכח כי עובדי רחובות קיבלו דמי כלכלה, על כן דין טענה זו להידחות.

הוכח כי לעובדי ראשון לציון שעברו ללשכה החדשה אושרה הטבת הסתגלות לתקופה של 11 חודשים, מיום 1.7.12 ועד ליום 30.5.13, של חצי שעת עבודה נוספת. זאת בכפוף להגעה בזמן לעבודה (לא באיחור) . חצי שעת ההסתגלות שולמה גם לעובדות שלא עבדו במשרה מלאה. כמו כן, הוכח כי לאחר המעבר, מרבית התובעות שודרגו בתקן רכב ושלוש מתוך התובעות זכו במכרזים וקודמו בתפקידן ( ס' 34 וס' 50 לתצהירה של גב' חג'ג' הררי).
לעומת זאת, הוכח כי לעובדי לשכת רחובות שעברו ללשכה החדשה בראשון לציון ניתנה הטבה שאפשרה להם לדווח על הכניסה ועל היציאה בתפקיד, כך שהם קיבלו תשלום על הזמן הנדרש לנסיעה מביתם לעבודה ובחזרה ( כשעה לכל כיוון). עקב כך, קיבלו עובדי רחובות לשעבר גם החזר הוצאות אש"ל בגין יציאה בתפקיד. משך זמן היציאה בתפקיד לצורך הגעה ללשכה וממנה הוגבל למקסימום שעה לכל כיוון ותשלום ההטבה הותנה בביצוע כל שעות התקן במשרד. עובדי רחובות לא קיבלו הטבות נוספות מעבר למפורט לעיל.
הטבה זו לעובדי רחובות הופסקה ביום 1.2.16, לאחר שהתברר ( ככל הנראה בעקבות הגשת התביעה הנוכחית) כי המשך התשלום מעבר לתקופת הסתגלות של חצי שנה עד שנה היה שלא בסמכות ושלא בהתאם לכללים.

על כן, הוכח כי התובעות, שהועברו למשכן החדש עם עובדי רחובות, קיבלו הטבות פחותות מעובדי לשכת רחובות, הן במהותן ובסכומן, והן במשך התשלום. בעקבות המעבר, נוצרו שתי
קבוצות שעבודתן זהה אך בפועל השכר והתנאים בשל המעבר שונים ביניהן. נדון בהמשך בשאלה האם יש בכך חוסר סבירות אשר מצדיק התערבות של בית הדין.

סבירות בהחלטת הנתבעת – האם הייתה הצדקה להתייחסות שונה לשתי קבוצות של עובדים

כפי שהעידו עדי הנתבעת, ההנחה שיוחסה לעובדים בפריסה ארצית הייתה, שככלל, מי שנאלץ להעביר את מקום עבודתו מעיר לעיר נדרש לשינוי משמעותי יותר בסדרי חייו מאשר מי שמקום עבודתו עובר בתוך אותה העיר. לפיכך, קבוצת העובדים שנדרשה לעבור מעיר לעיר קיבלה הסדר שונה ומיטיב בתקופת ההסתגלות לעומת קבוצת העובדים שנדרשה לעבור ללשכה חדשה באותה עיר. במסגרת הנחה זו לא הייתה התייחסות למקום המגורים של העובד ולמרחק שנדרש לנסוע ממקום מגוריו למקום העבודה באופן פרטני.

נבחן את המסגרת להתערבות בית הדין בהחלטה מנהלית. בפתח דבר נבהיר כי כאשר החלטה מנהלית עומדת לביקורת שיפוטית, קבעה ההלכה הפסוקה את המסגרת להתערבות, הכלל הוא כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי או כי היא נגועה בשיקולים זרים או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של העניין. כך נקבע:
"בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במיתחם הסבירות" ( עע 1123/01 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים נ' יצחק צויזנר, פד"ע לו (1) 438).

בית הדין לא יחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו ויבחן את ההחלטה לפי הכללים החלים על החלטות מנהליות:
" הביקורת השיפוטית היא לעולם חיצונית והיא בוחנת אם נפל בהחלטה המינהלית פגם מן הפגמים הפוגמים בהחלטה מינהלית והמצדיקים התערבות שיפוטית, כגון – חוסר סמכות, שיקולים זרים, אפליה, חוסר סבירות, העדר מידתיות, ודומיהם. בכל מקרה, אין זה מתפקידו ומסמכותו של בית הדין להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות המוסמכת ולעצב החלטה במקומה, על פי שיקול דעת בית הדין" (ע"ע 1420/04 מדינת ישראל-הממונה על השכר במשרד האוצר - אירית אורון, 2.1.06).
בהתאם לשיקולים אלה, נבחן את סבירות ההחלטה המנהלית של הנתבעת.
כל עוד הנתבעת נתנה הסבר בנוגע לקריטריון ששימש בסיס לשוני בין ההטבות שניתנו לקבוצות העובדים השונות, ולא הוכח כי הינו קריטריון בלתי סביר בעליל, לא קיימת הצדקה להתערב בשיקול הדעת של הרשות. קבוצת העובדים שנדרשה לעבור מעיר לעיר קיבלה הסדר מיטיב בתקופת ההסתגלות לעומת קבוצת העובדים שנדרשה לעבור בתוך אותה העיר.
בהתייחס לטענות התובעות בדבר הצורך בבדיקה פרטנית של השלכות המעבר ביחס לכל עובד ועובד – דינן להידחות. מחובתה של המדינה עת מבצעת שינוי ארגוני לקבוע קריטריונים כלליים שניתן ליישם, ואין חובה לבדוק פרטנית את השלכות המעבר על כל עובד לצורך קביעת הטבות הסתגלות.
על כן, אנו סבורים כי ההבחנה בין שתי הקבוצות - עובדים שעברו לעבוד במבנה אחר בתוך אותה העיר, לבין עובדים אשר עברו לעבוד בעיר אחרת - מבוססת על קריטריונים לגיטימיים, אותם שקלה הנתבעת ולכן, היא הבחנה עניינית וסבירה.

משך הזמן שבו ניתנו ההטבות לעובדי רחובות

כאמור, בית הדין אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות הרשות המנהלית והוא לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה, כל עוד פועלת הרשות בגדר סמכותה על פי הדין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב וכל עוד לא נפל בהחלטתה פגם קיצוני היורד לשורש העניין. בית הדין לא ימיר שיקול דעתו אף אם היה בוחר באפשרות אחרת מזו שהרשות בחרה בה, וכל עוד מצויה החלטת הרשות במתחם הסבירות.

כפי שהוסבר לעיל, הטבת ההסתגלות שניתנה לעובדי רחובות, לעומת זו שניתנה לתובעות שעברו לשכה באותה העיר, בהתאם לפררוגטיבה הניהולית של המדינה, הינה סבירה ולא נפל בה פגם היורד לשורשו של עניין. אולם, ההטבה שניתנה לעובדי רחובות לשעבר ניתנה למשך תקופה ארוכה משמעותית מזו המקובלת כ"תקופת הסתגלות למעבר" .

הוכח כי הטבת ההסתגלות לעובדי רחובות לשעבר אשר שולמה במשך כ- 3.5 שנים על ידי המשרד הייתה בחוסר סמכות, ללא אישור הגורמים המוסמכים, ובניגוד לכללים הנהוגים במדינה. זאת משום שככלל הטבות הסתגלות המוענקות לעובדים תמיד מוגבלות בזמן ; בדרך כלל למשך חצי שנה, ובאישור הנציבות לעיתים לשנה. במקרה דנן, המדינה בעצמה מסכימה כי לא הייתה סבירות בהענקת ההטבה במשך תקופה כה ארוכה אשר חרגה מן התקופה של ההסתגלות המקסימאלית של שנה.
השאלה הינה האם יש בכך כדי להעניק סעד לתובעות, ובכך נדון בהמשך.

זכאות התובעות לסעד עקב ההטבות החריגות שניתנו לעובדי רחובות

הנתבעת הודתה כי מתן ההטבה לעובדי רחובות לשעבר למשך פרק זמן כה ממושך היה בטעות ובחוסר סמכות. התשלום הופסק ביום 1.3.16.

גב' חג'ג' הררי הצהירה כי הגם שבוטלה ההטבה החל מיום 1.3.16, המשיכו העובדים שעברו מלשכת רחובות לדווח על כניסה ויציאה בתפקיד, תוך דיווח שעות הנסיעה בכתב יד, והאמרכלות ביטלה את הדיווחים הידניים הללו. כמו כן, היא הצהירה כי הובהר לעובדים שהם פועלים בניגוד להנחיות וללא אישור והדבר צריך להיפסק באופן מידי, תוך שיש לכך גם היבטים משמעתיים. גב' חג'ג' הררי הצהירה כי ביום 12.1.17 היא העבירה פנייה בעניין לאמרכלות מחוז מרכז, תוך שהובהר כי לא יאושר דו"ח נוכחות לעובד שלא ידווח בהתאם להנחיות ( נספח יב' לתצהירה).

מר חסדאי, שנכנס לתפקיד באוגוסט 2016, העיד כי הינו אחראי על כל נושא יחסי העבודה ותנאי השירות של עובדי המדינה, וכי נוד ע לו בנוגע לחריגה מסמכות רק מכתב התביעה. מר חסדאי העיד כי במקרה של חריגה מסמכות בדרך כלל אחריות המשרד לבקש השבת כספים דרך החשב הכללי. כמו כן מר חסדאי העיד כי במקרה זה, מדובר בהרבה כספים וחריגה מסמכות (עמ' 67 ש' 10-21 לפרוטוקול הדיון).

הלכה פסוקה היא כי אין לתקן טעות בטעות. תשלום הטבה בטעות או שלא כדין לעובדים אינו מצמיח זכות להמשך התשלום לאותם עובדים עצמם, וכן לא לקבלת ההטבה לעובדים נוספים. במקרים מעין אלו יש להפסיק את מתן ההטבה שניתנה בטעות או שלא כדין ולהשיב את העניין להחלטת הגורם המוסמך ( בג"צ 8634/08 אלחננוב – משטרת ישראל, מיום 16.11.10).

אמנם הוכח כי הייתה חריגה מסמכות בעת מתן הטבת ההסתגלות לעובדי לשכת רחובות לשעבר במשך תקופה כה ממושכת, אך אין בכך כדי להעניק לתובעות כל זכות להשוואת תנאים ולהפרשי שכר.

לסיכום

נוכח האמור לעיל, דין התביעה, על כל רכיביה, להידחות.

על אף שהתביעה נדחתה, הוכח כי התובעות קיבלו הטבות שונות במהותן ופחותות מאלה שקיבלו עובדי רחובות, שקיבלו הטבות ככל הנראה שלא כדין. בשל כך אנו לא מחייבים את התובעות בהוצאות משפט וקובעים שכל צד יישא בהוצאותיו.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית דין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ח' ח' טבת תשע"ט, (16 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר בצלאל פינגולד
נציג ציבור עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת
אב"ד