הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 51113-04-18

06 דצמבר 2018

לפני:
כב' השופטת חנה טרכטינגוט – שופטת בכירה

נציג ציבור (עובדים) מר משה כהנא
נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי מנוביץ

המבקש:
שמואל אוחיון
ע"י ב"כ עו"ד מיטל אורשלם וסרגיי (דוד) מורין
-
המשיבים:
1. בית דין רבני חב"ד
ע"י ב"כ עו"ד הראל אשוואל ואח'
2. ישיבת הבוכרים
3. זאב אברהם סלאווין
ע"י ב"כ עו"ד גבריאל דיסני והדר בן ציון

פסק דין

ענייננו בבקשה לפסק דין הצהרתי המכריז על בטלות הליך הבוררות המתקיים בין המבקש לבין המשיבה 2, לרבות בטלות ההחלטות שניתנו במסגרתו, וכן בבקשה להורות על עיכוב הליך הבוררות עד להכרעה בטענת הבטלות האמורה (להלן – הבקשה).

הרקע לבקשה –
המשיבה 2 הינה עמותה רשומה, אשר בין היתר מפעילה פנימייה לילדים ונוער בסיכון בכפר חב"ד (להלן – העמותה). המשיב 3 משמש כמנכ"ל העמותה משנת 2006 (להלן יקראו המשיב 2 והמשיב 3 יחדיו – המשיבים).
המבקש, איש חרדי המשתייך לקהילת חב"ד, שימש כאיש חינוך בתפקידים שונים בעמותה, החל משנת 1991. אין מחלוקת בין הצדדים כי בתקופות בהן ביצע המבקש עבודות עבור העמותה התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, אולם הם חלוקים באשר למשך ורציפות תקופות אלה.
מתחילת עבודתו בעמותה בשנת 1991, התגוררו המבקש ומשפחתו בדירה הנמצאת בתחומי הפנימייה, שנמסרה לו ע"י העמותה ושלא נדרש לשלם שכר דירה עבורה (להלן – הדירה).
בחודש אפריל 2017 הושעה המבקש מעבודתו בעמותה, בהוראת המשיב 3.
בהמשך לאותה השעיה פוטר המבקש מתפקידו, אולם הצדדים חלוקים באשר למועד הפיטורים. לטענת המשיבים, המבקש פוטר מעבודתו ביום 25.5.2017, לאחר שנמסרה לו הודעה על סיום העסקה. מנגד, טען המבקש כי לא נמסרה לו כל הודעה כאמור, וכי מכתב הפיטורים נמסר לו רק ביום 5.7.2017 באמצעות דואר רשום, וכי המשיך לעבוד עד לאותו מועד.
הצדדים חלוקים אף באשר לנסיבות סיומם של יחסי העבודה. לעמדת המשיבים, ההחלטה לסיים את העסקתו של המבקש התקבלה בעקבות כשלים רבים בתפקודו של המבקש. המבקש, לעומת זאת, גורס כי הסיבה לפיטוריו הייתה פנייתו למפעל להכשרת ילדי ישראל, המפקחת של משרד הרווחה והמפקח של ארגון עליית הנוער (להלן – הממונים), בפניהם דיווח על פגמים חמורים בהתנהלות העמותה והמשיב 3.
במהלך חודש 7/2017 פנה המבקש למשיב 1, הוא בית דין רבני של קהילת חב"ד (להלן – ביד"ר חב"ד), בבקשה כי ימנה בוררים שיכריעו במחלוקות שהתעוררו בינו לבין העמותה.
עפ"י כותרת שטר הבוררות, שנחתם בין המבקש לבין העמותה ביום 23.7.2017, הוסמכו הבוררים לדון בעניין "פיטורין, פיצוין, דירה, השלמת משכורת 4/17, משכורות 7-8/17, וכל המסתעף מהפיטורין וכל הסכסוכים המסתעפים מהנ"ל". על שטר הבוררות חתמו המבקש והמשיב 3, כאשר חותמת העמותה הוספה במהלך הדיון הראשון שהתקיים במסגרת הבוררות.
במסגרת הליך הבוררות התקיימו שלושה דיונים בנוכחות הצדדים, אולם טרם נחקרו עדים מטעמם. בתום שלושת הדיונים הוציא ביד"ר חב"ד, ביום 12.9.2017, מסמך שכותרתו "החלטת ביניים" (להלן – ההחלטה או החלטת הבוררים), הקובע כי: (א) תוקף הפיטורים של המבקש מאושר, ובהתאם זכאי המבקש לכל הזכויות הנובעות מכך; (ב) הצדדים יסכימו על חישוב כספי הפיצויים, ויודיעו לביד"ר חב"ד ככל שלא יגיעו להסכמה; (ג) חל איסור על המבקש להיכנס לתחומי הפנימייה, למעט לדירה, וחל איסור על הצדדים לבוא בדברים זה עם זה אלא באמצעות צד שלישי; (ד) מתקבלות טענות המבקש כי זכויותיו הן כשל מורה; (ה) עד לקיום דיון נוסף בעניין מועד הפיטורים המדויק של המבקש, המבקש ימשיך להתגורר בדירה עד ליום 1.9.2018 בלבד; (ו) עד לקיום הדיון הנוסף, אין העמותה צריכה לשלם למבקש תשלומים נוספים מעבר לתשלומי המשכורת שכבר שולמו.
ביום 17.9.2017 שלח המבקש, באמצעות ב"כ, מכתב לעמותה, בו הודיע כי "ימשיך את ההליכים בבית משפט ולא בבית הדין לאחר שראה שפיטה שלא כדין, תוך קיום דיון שאינו מהימן ועם משוא פנים והעדפה ברורה למר סלאוין", זאת אלא אם תיענה העמותה להצעתו, לפיה יקבל המבקש את מלוא כספי הפיצויים להם טוען, משכורתו תשולם לו עד חודש 9/2018, והוא ימשיך להתגורר בדירה עד לאותו מועד.
ביום 25.9.2017 שלח המבקש מכתב לביד"ר חב"ד, בו הבהיר כי בפנייתו לבוררות כוונתו הייתה לדון בנושא הפיטורים בלבד, ולא ביתר הנושאים שהוספו לטענתו בהוראת המשיב 3, וביקש כי הבוררים יקיימו דיון נוסף בנוכחות הצדדים. בסוף המכתב הוסיף המבקש כי בידיו הקלטות המכילות הוכחות "לחוסר צדק ולהטיית הדין", וכי ככל שביד"ר חב"ד יחליט שלא לבדוק מחדש את העניינים נושא ההחלטה יעביר את תביעתו לערכאות המשפטיות.
ביום 21.2.2018 השיב ביד"ר חב"ד למכתבו של המבקש, וקבע כי בהמשך להחלטת הבוררים, המחלוקות העקרוניות שנותרו בין הצדדים הן "זמן התחלת העסקתו של התובע, רציפות עבודתו, והאם כבר קיבל חלק פיצויי הפיטורין, וכן לגבי הרכיבים לחישוב הפיצויים", וקבע מועד לדיון הוכחות ושמיעת עדי הצדדים.
ביום 12.3.2018 שלח המבקש, באמצעות ב"כ, מכתב נוסף לביד"ר חב"ד, בו הודיע על בטלות הליך הבוררות מפאת היות שטר הבוררות חסר תוקף, הן בשל פגמים שנפלו בחתימתו והן בשל כך שנוגע לעניינים שלא ניתן להעבירם לבוררות, וכן מפאת עיוות דין שנגרם למבקש במסגרת הליך הבוררות, וביקש מביד"ר חב"ד להכריז על בטלות ההליך, לרבות בטלות ההחלטה.
ביום 16.4.2018 השיב ביד"ר חב"ד למכתבו של המבקש, ושב על כוונתו להמשיך בקיום הליך ההוכחות, והוסיף כי שטר הבוררות בר תוקף.
ביום 26.4.2018 הגיש המבקש לבית דין זה את הבקשה בה עסקינן.
ברקע הדברים התנהלו שני הליכים משפטיים נוספים בין המבקש לבין המשיב 3 – תביעת לשון הרע שהגיש המשיב 3 כנגד המבקש בבית משפט השלום בנתניה, שעניינה מכתבים שפרסם המבקש בדבר התנהלות המשיבים, ובקשה למתן צו הטרדה מאיימת שהגיש המשיב 3 כנגד המבקש בבית משפט השלום בראשון לציון, בעקבות תלונה שהגיש במשטרה בטענה שהותקף על ידי המבקש.
ביום 18.6.2018, לאחר קיום דיון הוכחות בתיק ולאחר הגשת סיכומי טענות המבקש (וטרם הגשת סיכומי טענות המשיבים), הגיש המבקש לתיק בית הדין מסמך בשם "בקשה עיקרית להכריז על בטלות הליך הבוררות" (להלן – הבקשה העיקרית). בבקשה העיקרית שב המבקש על כלל הטענות שנטענו על ידו במסגרת הבקשה וסיכומי טענותיו, כאשר בבקשה העיקרית נוספה תוספת מהותית אחת בלבד, היא הקלטה של הדיון הראשון שהתקיים בפני הבוררים, אותה הקליט המבקש.
ביום 6.9.2018 הגיש המבקש תביעה נפרדת לבית דין זה, בה הוא תובע זכויות שונות הנובעות מיחסי העבודה בין הצדדים וסיומם, לרבות אלו שנתבעו במסגרת הליך הבוררות ושבעניינן עוסקת הבקשה שבפנינו. במסגרת התביעה הנפרדת נתבעו הסעדים הבאים: פיצויי פיטורים, פיצוי לעובד הוראה שפוטר לאחר תאריך 31.5, פיצוי בגין פיטורים בניגוד לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1997 (להלן – חוק הגנה על עובדים), הפרשי שכר, הפרשי הפקדות לפנסיה, ופיצוי בגין העסקה ללא תלושי שכר.

תמצית טענות המבקש –
טענותיו של המבקש נחלקות לשלוש קבוצות עיקריות, שלטענתו יש בהן להצדיק הכרזה על בטלות הליך הבוררות ובטלות ההחלטות שניתנו במסגרתו:
(i) לא נכרת הסכם בוררות בר-תוקף, ועל כן הליך הבוררות בטל מעיקרא:
שטר הבוררות לא נחתם על ידי העמותה, אלא על ידי המשיב 3 בלבד, שאינו נמנה על מורשי החתימה של העמותה ושלא הציג ייפוי כוח המסמיכו לשמש כבא-כוחה. חותמת העמותה הושלמה רק בדיעבד, וגם אז לא כנדרש על פי תקנון העמותה, המחייב חתימה של שני בעלי תפקידים המנויים בתקנון.
בהיעדר ייפוי כוח כאמור, המשיב 3 אף לא היה מוסמך לייצג את העמותה, למסור תצהיר בשמה או להעיד בשמה.
במועד חתימתו לא כלל שטר הבוררות את שמות הדיינים שישמשו כבוררים בהליך, כך שלמעשה לא נכרת הסכם לגבי זהות הבורר.
שורת הנושא המגדירה את עניינה של הבוררות הושלמה רק לאחר החתימה על שטר הבוררות, והוכתבה ע"י המשיב 3 שלא על דעת המבקש. המבקש הביע התנגדותו בפני ביד"ר חב"ד ומזכירו במהלך הדיון הראשון, אולם התנגדותו לא תועדה.
(ii) שטר הבוררות נוגע לעניינים שאינם ברי בוררות:
עיקר תביעתו של המבקש, כעולה הן מנושא הבוררות והן מטענות המבקש לגוף התביעה, הינו נושא פיטוריו שלא כדין, בניגוד לחוק הגנה על עובדים. המבקש פוטר כיוון שחשף בפני הממונים מעשים של שחיתות, פגיעה בטוהר המידות ובמינהל התקין, שבוצעו על ידי העמותה ועל ידי המשיב 3 העומד בראשה. סעיף 3(א) לחוק הגנה על עובדים קובע כי לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בפיטורים או בפיצויים לעובד שפוטר בנסיבות אלה, ואף הפסיקה קבעה, בע"ע (ארצי) 1504/04 ד"ר ללה אבין נ' מכבי שירותי בריאות (פורסם בנבו, 8.3.2005) (להלן – עניין ללה אבין), כי לאור תכלית החוק לא ניתן למסור לבוררות סכסוכים בין עובד למעסיק שמקורם בפגיעה בעובד עקב חשיפת שחיתות ופגיעה בטוהר המידות.
במסגרת סיכומי טענותיו הוסיף המבקש, כי טענת המשיבים כי נושא זה לא עלה בבוררות חוטאת למציאות, כאשר עדות לכך ניתן למצוא במכתבים ששלח המבקש לעמותה טרם פיטוריו, בתאריכים 3.5.2017 ו-25.5.2017 ואשר צורפו כנספח ג' לבקשה, בהם פירט פגמים שנפלו בהתנהלות המשיב 3, וכן בהחלטת ביד"ר חב"ד בדבר "אישור תוקף הפיטורים", המעידה כי נושא תוקפם של הפיטורים היה שנוי במחלוקת.
הזכות לפיצויי פיטורים הינה זכות קוגנטית, ועל כן הסמכות לדון בעצם הזכאות לפיצויי פיטורים ושיעורם מסורה לבית הדין לעבודה באופן בלעדי.
הדיון בשיעור פיצויי הפיטורים טומן בחובו אף דיון בשאלת קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, הן בשנים 2002-2004 והן בין החודשים 5-7/2017, שאלה המסורה באופן בלעדי לבית הדין לעבודה.
אף שאלת זכאות המבקש לתשלום משכורות החודשים 4/2017 ו-7-8/2017 צריכה להימסר לבית הדין לעבודה, שכן היא נדונה בזיקה לפיטוריו ותוצאתם בשל היותו בעל מעמד "מורה".
המבקש הוסיף כי אף אם ייקבע כי אין מדובר בזכות שמקורה במשפט העבודה המגן, יש להעביר נושא זה לבית הדין לעבודה על מנת למנוע מפיצול הדיון.
המחלוקת בנוגע לדירה עוסקת בשאלת בעלות, שהינה זכות כלפי כולי עלמא ועל כן אין העניין יכול להימסר לבוררות. אף אם יטען, בניגוד לעמדת המבקש, כי המחלוקת בעניין הדירה הינה מחלוקת בנוגע לרכיב שכר ולא בנוגע לבעלות, אין למוסרה לבוררות, שכן הינה משליכה על גובה השכר, עניין המשליך בתורו על זכויות קוגנטיות של גובה פיצויי הפיטורים ודמי חופשה, אשר מקומם בבית הדין לעבודה, זאת בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 73/08 יהלומי מסיקה צ'ינו ובניו בע"מ נ' עראקי יעל (פורסם בנבו, 14.9.2009) (להלן – עניין יהלומי מסיקה).
(iii) למבקש נגרם עיוות דין בשל התנהלותו הלקויה של ביד"ר חב"ד:
הדיונים שהתקיימו במסגרת הבוררות לא תועדו בפרוטוקול מלא המשקף את דברי הצדדים והבוררים, באופן הפוגע ביכולתו של המבקש להוכיח את טענותיו. למעלה מכך, החלטת הבוררים המעניקה תוקף לפיטורי המבקש מנוגדת לדברים שנאמרו בדיונים ולא תועדו.
לא תועדה בפרוטוקול התנגדותו של המבקש למלל שנכתב שלא על דעתו בשורת הנושא של שטר הבוררות.
לא תועדה בפרוטוקול הדיון הראשון הודאת המשיב 3 כי המבקש פוטר כיוון ש"הלשין", דהיינו בגלל תלונת המבקש בפני הממונים המהווה חשיפת שחיתות ופגיעה בטוהר המידות.
לא תועדו בפרוטוקול דבריו של הבורר כב' הרב אפרים בוגרד, מתוכם עולה במפורש כי הבוררים מקבלים את טענת המבקש כי פוטר בגלל חשיפת שחיתות ופגיעה בטוהר המידות, וכן לא תועדה הודעת הבורר בוגרד למשיב 3 כי הודאתו האמורה לא תירשם בפרוטוקול. דברים אלו אף נאמרו למשיב 3 במעמד צד אחד, באופן המפר את כללי הצדק הטבעי וחובת הנאמנות של ביד"ר חב"ד כלפי המבקש.
מתן תוקף לפיטורים במסגרת החלטת ביניים ולא במסגרת פסק ביניים או פסק בוררות סופי גרם אף הוא עיוות דין למבקש, כיוון שלא ניתן להשיג על החלטת ביניים עד לסיום הליך הבוררות כולו. כמו כן, עצם קבלת החלטה בנושא מהותי כמו תוקף הפיטורים, שהינו נושא עובדתי מובהק, על סמך טענות הצדדים בלבד מבלי שמיעת עדים, מהווה עיוות דין.
אף החלטת הבוררים כי על המבקש לפנות את הדירה עד ליום 1.9.2018, מבלי לדון כלל בשאלת הבעלות ומבלי שהוצגו ראיות בעניין, מהווה עיוות דין.
התנהלות ביד"ר חב"ד מעלה חשש כבד למשוא פנים לטובת המשיבים.

לאור כל האמור לעיל, טען המבקש כי ישנם סיכויים ממשיים לקבלת בקשתו להכרזה על בטלות הליך הבוררות, באופן המצדיק מתן צו מניעה זמני שיעכב את הליך הבוררות עד להכרעה בטענות הבטלות. לטענת המבקש, אף מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן המשך הליך הבוררות יגרום לו נזק משמעותי כתוצאה מהשקעת משאבים בזימון עדים ושמיעתם.

תמצית טענות המשיבים –
המבקש הוא שיזם את הליך הבוררות, לאחר שהליך הגישור שהתקיים בין הצדדים לא צלח. הוא נטל חלק פעיל בהליך הבוררות כולו, ואף היה מיוצג בחלקו.
הסכם הבוררות תקף ולא נפל כל פגם בכריתתו: חותמת העמותה הוספה לשטר הבוררות כבר בדיון הראשון; המשיב 3, המשמש כמנכ"ל העמותה, אינו זקוק לייפוי כוח בכתב על מנת לייצגה, ואף אם היה צורך בייפוי כוח שכזה הרי שמדובר בפגם טכני הניתן לתיקון ואינו מצדיק ביטול הליכי הבוררות; המבקש לא התנגד לזהות הבוררים, זאת מעבר לעובדה כי על פי סעיף 1 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות) אין הסכם הבוררות צריך לנקוב בשמות הבוררים; המבקש הוא שהחליט, מתוקף מעמדו כתובע, מה יהיו הנושאים שיידונו בבוררות והוא שטען להם במהלך הדיונים שהתקיימו.
במסגרת סיכומי טענותיהם, ובגדר "למען הסדר הטוב", צירפו המשיבים ייפוי כוח המסמיך את המשיב 3 לייצג את העמותה. כמו כן הוסיפו המשיבים, כי ממילא על פי סעיף 39 לחוק הבוררות הסכם בוררות יכול להיערך בעל פה, ולכן אין ממש בטענות המבקש בדבר פגמים טכניים שנפלו בכריתת הסכם הבוררות.
כלל הנושאים שנמסרו להכרעת הבוררים הם ברי בוררות, משעה שאין מחלוקת בדבר מעמדו של המבקש כעובד או בדבר זכאותו העקרונית לתשלום זכויותיו הקוגנטיות הנובעות מפיטוריו.
המבקש מעולם לא העלה במסגרת הבוררות את הטענה כי פוטר שלא כדין בשל חשיפת שחיתות, נושא שכלל לא נכלל בשטר הבוררות, לא אוזכר במכתבים ששלח המבקש לביד"ר חב"ד, ולא במסרונים שהוחלפו בין הצדדים בעניין הפנייה לבוררות (אשר צורפו כנספח 5 לתשובת המשיבים). טענות המבקש במסגרת הבוררות נגעו רק לפגמים באופן ביצוע הפיטורים, שלטענתו נעשו בפתאומיות וללא שימוע, ולמועדם, ונטענו כחלק מתביעתו לתשלום שכר עד ליום 1.9.2018. המשיבים הוסיפו, כי משעה שנושא הפיטורים שלא כדין עקב חשיפת שחיתות לא נדון כלל בבוררות, אין בקיומו של הליך הבוררות כדי למנוע מהמבקש לפנות בעניין זה לבית הדין לעבודה.
אין מחלוקת לעניין עצם הפיטורים או זכאות המבקש לפיצויי פיטורים, אלא רק לגבי שיעורם. העמותה טרם שילמה למבקש את פיצויי הפיטורים בשל מחלוקת עובדתית בדבר משך העסקתו ורציפותה, המשליכה על שיעור הפיצויים.
באשר לתביעת המבקש לפיצוי בגובה שכרו עבור החודשים 4/2017 ו-6-8/2017, מדובר בחודשים בהם כלל לא עבד, ועל כן אין מדובר בתביעה למימוש זכות קוגנטית.
יתר דרישותיו הכספיות של המבקש במסגרת הבוררות נוגעות לזכויות הנובעות מכוח הסכמות חוזיות, כגון החזרי נסיעות, החזר הוצאות בגין השבחת הדירה, פיצוי בגין משכורת 13 וכיו"ב, כאשר לפי הפסיקה זכאות עובד להטבת שכר ושאלת גובה שכרו אינם שייכים לחקיקת המגן (בהקשר זה הפנו המשיבים ל בג"ץ 289/79 ד"ר לילי דיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, לד(3) 820 (1979) (להלן – בג"ץ דיין).
אף אם היה מדובר במחלוקות הנוגעות לזכויות מכוח חקיקת המגן, מתקיימות בענייננו נסיבות המצדיקות חריגה מהכלל לפיו בוררות אינה אפשרית בעניינים אלה, הן משום שהמבקש, בהתנהגותו, הוא שהסמיך את ביד"ר חב"ד לדון בעניינים אלה, והן בשל השיהוי הרב בהעלאת טענת חוסר הסמכות.
למבקש לא נגרם כל עיוות דין: הליכי בוררות בכלל, וההליך שבענייננו בפרט, אינם כפופים לפרוצדורה מסוימת או לדין המהותי (כפי שנכתב במפורש בשטר הבוררות), ועל כן אין חובה לרישום פרוטוקול, והמבקש אף לא דרש קיומו של פרוטוקול בפתח הדיונים או במהלכם; טענת המבקש כי המשיב 3 הודה כי הפיטורים נעשו עקב "הלשנה" שקרית; אין כל יסוד לטענות המבקש בדבר משוא פנים של ביד"ר חב"ד, כפי שעולה בבירור מהחלטת הבוררים, בה נפסק כי יש להכיר במבקש כבעל מעמד של מורה וכי המבקש יישאר בדירה עד ליום 1.9.2018, זאת בניגוד לעמדת העמותה.
ממילא אין רלבנטיות לטענת עיוות דין בשלב זה של ההליך. ככל שבתום הליך הבוררות יסבור המבקש כי נגרם לו עיוות דין, יוכל לפנות לבית הדין בבקשה לביטול פסק בוררות על פי העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות.
הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, על רקע חוסר שביעות רצונו של המבקש מהליך הבוררות והחלטת הבוררים. החלטת הבוררים מהווה למעשה פסק ביניים, שאת ביטולו יש לבקש תוך 45 ימים בלבד ממועד נתינתו, בהתאם לסעיף 27 לחוק הבוררות. בהגשת הבקשה ניסה המבקש לעקוף את הפרוצדורה שנקבעה בסעיפים 24 ו-27 לחוק הבוררות בדבר ביטול פסק בורר.
יש לדחות את הבקשה למתן צו מניעה זמני על הסף, שכן הלכה היא כי בעצם השיהוי יש ראיה לסתור את טענת המבקש בדבר נחיצות הצו.
המבקש נהג בחוסר תום לב, עת העלה טענות שקריות ביחס למשיב 3 וביחס לנושאי הבוררות, "גרר" את ביד"ר חב"ד למחלוקת בין הצדדים כשצירפו כמשיב להליך, הקליט את הבוררים ללא ידיעתם ואף בחר להסתיר הקלטות אלה מבית הדין לעבודה עד לשלב מאוחר בהליך. חוסר תום לבו של המבקש מצדיק אף הוא דחייה על הסף של הבקשה לצו מניעה זמני, שכן המבקש צו מניעה זמני חייב לבוא בידיים נקיות ולהציג בפני בית הדין את מלוא העובדות הרלבנטיות.
המבקש לא הצביע על כל נזק מיידי ובלתי הפיך שייגרם לו ככל שתידחה בקשתו לצו מניעה זמני, למעט נזק כלכלי שיגרם לו כתוצאה מזימון עדים – נזק שהינו בר פיצוי ושאין בו להטות את מאזן הנוחות לטובת המבקש.
אין כל הסכם בוררות בין המבקש לבין המשיב 3, המשמש אך כנציגה של העמותה, ואין הצדקה לצירופו של המשיב 3 כמשיב לבקשה. צירופו נעשה כחלק ממסע תוקפנות של המבקש כלפי המשיב 3 ועל מנת להשחיר את פניו.

תמצית טענות ביד"ר חב"ד –
הפסיקה הדגישה את הצורך לשמור על כוחו ותוקפו של מוסד הבוררות, כאשר מתן אפשרות לבעל דין לבחור בכל עת שירצה להפנות עורף להליך הבוררות ולפנות תחת זאת, מסיבותיו האישיות, לערכאות השיפוטיות פוגעת במעמדו של מוסד זה.
ביד"ר חב"ד הינו בית דין מקצועי, הדן בסכסוכים פנימיים בתוך חסידות חב"ד מתוך היכרות עם אורחות חייהם של בעלי הדין, עם העקרונות המנחים אותם, ועם הכפיפות לכללים הייחודיים המאפיינים את כלל חסידי חב"ד בישראל.
המבקש לא העלה את הטענות המופיעות בבקשה באף אחד משלושת הדיונים שהתקיימו בפני ביד"ר חב"ד. לו היה המבקש מעלה את טענותיו לגבי סמכות ביד"ר חב"ד בטרם תחילת הדיונים יתכן והיה מקום לקבלן ולא לחייבו להתדיין בפני ביד"ר חב"ד, אולם אין לתת לבעל דין להתחמק מהליך הבוררות שיזם בעצמו לאחר שכבר התקיימו דיונים בתיק וניתנו החלטות אופרטיביות.
הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח הטענות ה"טכניות" שהציג המבקש, בהן הטענה בדבר היעדר חותמת העמותה, כאשר אין בהוספת חותמת בדיעבד כדי לגרוע מתוקפו של שטר הבוררות.
נוצר רושם כי המבקש בחר לסגת משטר הבוררות משיקולים שגויים, בין אם כיוון שחש כי הכרעת ביד"ר חב"ד אינה נוטה לכיוונו, ובין אם בשל ייעוץ משפטי שקיבל.
טענת המבקש כי מדובר בעניינים הנוגעים לזכויות מגן קוגנטיות המסורות לבית הדין לעבודה בלבד אינה נכונה, שכן המחלוקת שהביאה את ביד"ר חב"ד למסקנה כי יש לקבוע את התיק להוכחות היא מועד תחילת עבודתו של המבקש, ולא עצם הזכאות לפיצויי פיטורין – מחלוקת אותה ניתן לברר במסגרת הליך בוררות.

בעקבות דיון ההוכחות שהתקיים בפנינו ביום 23.5.2018, במסגרתו נחקרו המבקש והמשיב 3, נדחתה הבקשה כנגד ביד"ר חב"ד, לאחר שהמבקש הסכים למחיקתו כמשיב, בתנאי שביד"ר חב"ד יעמוד בהתחייבותו להודיע תוך יומיים האם נערכו פרוטוקולים של הדיונים בין הצדדים ולהגישם לבית הדין ככל שישנם, וכן בתנאי שביד"ר חב"ד יתחייב שלא להמשיך את הליך הבוררות עד למתן החלטה בבקשה.

ביום 18.6.2018 הגיש המבקש בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון, כך שישקף באופן מפורש את התנאים להסכמתו למחיקת ביד"ר חב"ד כמשיב, וכן שישקף כי מדובר ב"מחיקה" ולא ב"דחייה". כמו כן, ציין המבקש כי טרם הומצאו הפרוטוקולים של הדיונים.
ביום 8.7.2018 הגיש המבקש לתיק בית הדין פרוטוקולים של שלושת הדיונים שהתקיימו במסגרת הליך הבוררות, אותם שלח ביד"ר חב"ד למבקש באמצעות דואר אלקטרוני.

ביום 27.10.2018 ניתנה החלטה לפיה, משממילא עוכבו ההליכים עקב הודעת ביד"ר חב"ד (אשר נמחק מהבקשה) כי לא ימשיך בהליך הבוררות עד למתן החלטה בבקשה, ומשלא הוגשה בתיק תביעה שעניינה שונה מהבקשה המונחת לפנינו, אין עוד מקום לבקשה לצו מניעה זמני, ויש להכריע האם יש לבטל את הליך הבוררות, לרבות החלטת הבוררים. בהחלטה צוין כי מדובר בשאלה שהינה משפטית בעיקרה, ואף הצדדים בסיכומיהם התייחסו לגופם של דברים.
עם זאת, לצדדים ניתנה זכות להשלים טיעוניהם או להגיש תצהירים משלימים.

הצדדים הוסיפו וטענו כדלקמן:

המשיבים טענו כי יש לדחות את טענת המבקש לפיה יש לראות את התביעה שהוגשה בתיק 14207-09-18 כתביעה עיקרית, שכן אין מדובר בתביעה אותה צו המניעה אמור לשרת. עוד טענו המשיבים, כי המבקש עושה דין לעצמו ופועל כאילו הליך הבוררות וההחלטה שניתנה במסגרתו בוטלו, כאשר לא פינה את הדירה ביום 1.9.2018, והגיש תביעה כספית לבית הדין לעבודה בעניינים בהם דן הליך הבוררות. כמו כן, טענו המשיבים כנגד ההקלטה שביצע המבקש, שהיא לטענתם הקלטת סתר אסורה אשר יש לפסול אותה כראייה.

המבקש מצדו טען כי התביעה העיקרית בתיק זה הוגשה ביחד עם הבקשה לצו מניעה זמני, וכן במסגרת המסמך מיום 18.6.2018 המכונה "בקשה עיקרית", וכי על בקשה להכרזה על בטלות הליך בוררות להיות מוגשת בצורת "בקשה" ולא בצורת "כתב תביעה".
באשר לתביעתו בתיק 14207-09-18, טען המבקש כי זו מהווה תביעה נפרדת לזכויותיו, וכי בקשתו להכרזה על בטלות הליך הבוררות הוגשה כדי להעביר בפועל את הדיון בזכויותיו לערכאה השיפוטית המוסמכת.
לעניין טענת המשיבים כי עשה דין לעצמו, טען המבקש כי בעצם עיכוב הליך הבוררות על ידי ביד"ר חב"ד עוכב גם ביצוע החלטת הבוררים. עוד הוסיף המבקש, כי המשיבים הם שלא שילמו לו עד היום ולו שקל אחד על חשבון פיצויי פיטורים, שאין מחלוקת כי הינו זכאי להם, זאת להבדיל מעניין פינוי הדירה השנוי במחלוקת.
באשר להקלטה, טען המבקש כי אין מדובר בהקלטת סתר, וכי ברוב המכריע של זמן ההקלטה נכח המבקש באולם שבו נשמעו הדברים.

דיון והכרעה –

בראשית הדברים נזכיר, כי נקודת המוצא של בית הדין לעבודה עת הוא דן בבקשה לביטול פסק בוררות, הינה ההלכה לפיה בית הדין יצמצם ככל הניתן את התערבותו בהליך הבוררות, ויגביל את ביקורתו השיפוטית אך לפן הפרוצדורלי של הליך הבוררות, בהתאם לעילות הביטול המפורשות שנקבעו בסעיף 24 לחוק הבוררות. עוד נקבע בפסיקה, כי בית הדין יפרש את עילות הביטול המנויות בחוק בצורה מצמצמת ודווקנית, זאת על מנת לקיים את תכליות הליך הבוררות וחוק הבוררות [רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, נז (6) 605 (2003) ( להלן – עניין גמליאלי); רע"א 5991/02 עופרה גוירצמן נ' רות פריד, נט(5) 1 (2004)]. דברים אלה יפים אף לעניין בחינת בטלותו של הליך בוררות.

בטרם נפנה לבחינת טענות המבקש, נתייחס לטענת המשיבים כי יש לדחות את הבקשה כולה על הסף מן הטעם שלא הוגשה בתוך 45 ימים ממתן החלטת הבוררים.

האם הבקשה הוגשה בחלוף המועד –

טענת המשיבים כי היה על המבקש להגיש את הבקשה תוך 45 ימים ממועד מתן החלטת הבוררים נסמכה על טענתם כי ענייננו למעשה בפסק ביניים של בורר, עליו חלות הוראות סעיף 27 לחוק הבוררות. על פי סעיף 27, בקשה לביטול פסק בוררות (לרבות פסק הביניים) תוגש תוך 45 ימים ממועד מתן הפסק, זאת למעט במקרים בו מתבקש ביטול הפסק על פי עילת הביטול המנויה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות, שעניינה שלא היה הסכם בוררות בר תוקף.

מנגד, טען המבקש כי אין מדובר בפסק ביניים, אלא בהחלטה אחרת, וממילא עסקינן בבקשה לבטלות הליך בוררות אשר חוק הבוררות אינו מגביל את המועד להגשתה, ויכולה אף להיות מוגשת לאחר מתן פסק בוררות, כך שוודאי ניתן להגישה כאשר הליך הבוררות מצוי בשלב מקדמי. עוד טען המבקש כי ממילא לא חל כל שיהוי, שכן מיד לאחר מתן החלטת הבוררים שלח לביד"ר חב"ד מכתב תגובה, וביד"ר חב"ד הוא שהתמהמה בתשובתו וגרם לעיכוב בהגשת הבקשה לבית הדין לעבודה.

חוק הבוררות קבע בסעיפים 24 ו-27 את הפרוצדורה להגשת בקשה לביטול פסק בורר, לרבות פסק ביניים, כאשר סעיף 24 לחוק קובע את העילות על פיהן ניתן לבקש ביטול פסק בורר, וסעיף 27 לחוק קובע את מסגרת הזמנים להגשת בקשה כאמור.

הלכה היא, כי לאחר חקיקתו של חוק הבוררות אין בעל דין יכול לתקוף פסק בורר אלא בדרך של הגשת בקשה לביטול הפסק, על פי הוראות חוק הבוררות, ובכלל זה אין באפשרותו להגיש בקשה להצהרה על בטלות הפסק:
"סמכות ביהמ"ש להיזקק לבקשה לביטול הפסק נקבעה בחוק הבוררות יחד עם העילות שתצדקנה את התערבותו. כמו כן נקבע בחוק, שבקשה לביטול הפסק היא הדרך היחידה לפנייה לביהמ"ש בנוגע לפסק, במגמה להביא לביטולו. ...
בחוק גם לא קיימת הדרך של פסק דין הצהרתי, במקום בקשת ביטול. ניתן הפסק – לא ניתן לבקש פסק דין הצהרתי שלא היה הסכם בוררות בין הצדדים, או שההסכם בטל מעיקרא: אלו הן שתים מעילות הביטול המפורשות. לכן יש לזכור, שביטול הפסק ייתכן רק בעקבות הגשת בקשה לביטולו. לא קיימת תקיפה עקיפה של פסק בורר. עם זאת, כאשר אין מדובר ב"פסק", הגם שאולי זו כותרתו, אין צורך בהגשת בקשה לביטולו, וניתן לבקש הצהרה על בטלותו."
[סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל, כרך ב' בעמ' 961-962 (מהדורה רביעית, 2005) (להלן – אוטולנגי). ר' גם בת"א ( חי') 666/89 מועצה מקומית קריית טבעון נ' פישר יהודה חברה לבניין ועבודות ציבוריות בע"מ, תשנ"ב(2) 428 (1991)]

כאמור, דברים אלו נכונים בכל הנוגע לפסק בורר, לרבות פסק ביניים, אולם אין הם חלים על צו ביניים או החלטה אחרת שניתנו על ידי בורר, שכן חוק הבוררות שותק לעניין החלטות מעין אלו, וכן שותק הוא בכל הנוגע לתקיפת תוקפו של הליך בוררות שטרם ניתן בו כל פסק. בהתאם, אין מניעה מלהגיש בקשה לפסק דין הצהרתי בדבר תוקף הסכם הבוררות בשלבי הליך הבוררות הקודמים למתן הפסק, לרבות פסק דין הצהרתי בנוגע להחלטת ביניים של בורר [ ר' אוטלונגי, בעמ' 1184]. על כן, ישנה חשיבות להכרעה האם החלטת הבוררים שניתנה בענייננו מהווה פסק ביניים, או שמא מדובר בהחלטה אחרת שאינה מקימה מגבלות דיוניות בפני המבקש.

על מנת לסווג את ההחלטה שבפנינו, קבעה הפסיקה כי יש לבחון את מהות ההכרעה ולראות האם מדובר בהחלטה המסיימת באופן סופי את המחלוקת באחד מרכיבי התביעה:
"החלטה, שנטען לגביה כי היא פסק-דין חלקי, תיחשב לכזו רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה."
[רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, מה(4) 497 (1991)]

עוד קבעה הפסיקה, כי את ההכרעה האם עסקינן בפסק ביניים או בהחלטה אחרת יש לערוך על סמך התביעות שהוגשו, טענות הצדדים ומהות ההחלטה [ אוטולנגי, בעמ' 668]. כך למשל, נקבע בעניין ע"א 6058/93 אהוד מנדלבליט נ' נתן מנדלבליט, נא(4) 354 (1997):
"לא ניתן אפוא לקבוע על יסוד מבחן הסעד אם החלטה היא פסק-דין חלקי – ובבוררות פסק-ביניים – או החלטה אחרת, אלא לאחר שהעמדת זה מול זה את כתב-התביעה או את הסכם הבוררות לעומת ההחלטה.
כך, כאשר הסעד המבוקש הינו הצהרה בדבר קיומה של זכות, הרי שהחלטה הקובעת את הזכות הינה פסק-דין חלקי, ואילו בתביעה לאכיפת הזכות – בין על-ידי העברת הנכס ובין על-ידי תשלום כסף – הרי שהחלטה הקובעת את זכותו של התובע אינה אלא החלטה אחרת שתכליתה לאפשר בירור הסעד המבוקש."

בענייננו, איש מהצדדים לא הציג בפני בית הדין את כתבי הטענות שהוגשו בהליך הבוררות, אשר היה בהם לסייע בקביעה האם החלטת הבוררים בדבר " תוקף הפיטורים" הינה הכרעה ברכיב תביעה עצמאי, או שהינה קביעה לצורך המשך בירור רכיב התביעה של פיצויי פיטורים, כאשר נטל השכנוע בעניין זה מוטל על המשיבים הטוענים לדחיית הבקשה על הסף בשל היות החלטת הבוררים פסק ביניים.

בהקשר זה, דווקא טענת המשיבים, כי נושא הפיטורים הועלה רק במסגרת קביעת פיצויי הפיטורים, תומכת במסקנה כי מדובר בהחלטה אחרת: "כל טענתו של המבקש בכל הנוגע ל"תוקף פיטוריו" נגעה לאופן ביצועם ( בפתאומיות וללא שימוע כביכול, דבר המוכחש) ומועד ביצועם ( לפני סוף שנת הלימודים), והוא העלה טענתו זו כטענה המשרתת את זכותו לשכר עבודה עד ליום 1.9.18 בלבד" (סעיף 19 לסיכומי טענות המשיבים).
בכל מקרה, קשה לראות בהחלטה זו, שנכתבה באופן לקוני והתקבלה אך על סמך טענות הצדדים שלא תועדו בפרוטוקול ( וזאת בניגוד להודעת ביד"ר חב"ד במסגרת דיון ההוכחות שנערך בפנינו, כי בדיוני ההוכחות כן יערוך פרוטוקול), כפסק ביניים המסיים באופן סופי את הדיון ברכיב תביעה עצמאי.

על כן, יש לראות בהחלטת הבוררים כהחלטת ביניים, שאין סעיף 27 לחוק הבוררות חל עליה.
משזו המסקנה, מתייתר הצורך לבחון האם טענת המבקש להיעדר תוקף להסכם הבוררות מהטעם שהוא עוסק בעניינים שאינם ברי בוררות, כפי שיובהר בהמשך, נכללת בעילת הביטול שבסעיף 24(1) לחוק, שכן גם במקרה זה, כאמור לעיל, לא חל המועד המגביל את הגשת ביטול פ סק הבוררות ל- 45 יום.

לא נעלמה מעינינו טענת השיהוי, לפיה המבקש הגיש את בקשתו כתשעה חודשים לאחר חתימת שטר הבוררות, ולאחר שהתקיימו שלושה דיונים בפני הבוררים ואף ניתנה החלטה בעלת תוצאות אופרטיביות, שאף היא ניתנה כשבעה חודשים לפני הגשת הבקשה. אמנם המבקש לא חיכה עד לסוף הליך הבוררות ולמתן פסק סופי על מנת להעלות את טענותיו, אולם קשה לומר כי העלה את טענותיו בהזדמנות הראשונה, במיוחד שעה שרבות מטענותיו נוגעות למעמד חתימת הליך הבוררות, והחלטתו להגיש את הבקשה רק לאחר קבלת החלטה אופרטיבית, שחלקה אינו לרוחו, מעלה חשד לחוסר תום לב בהגשת הבקשה. אף דברי המבקש במכתבו לביד"ר חב"ד מיום 25.9.2017, בו ביקש שימשיכו לדון בנושא פיטוריו, מחזק חשד זה, כאשר את המכתב חתם המבקש בדברים " אם ביה"ד רוצה להמשיך ולבדוק – מה טוב ואם רק להחליט בבחינת כזה ראה וקדש הנני מסיר את חתימתי מהבוררות ושביה"ד ישהה את עצמו מהתביעה ואעביר זאת לערכאות משפטיות מהסיבות שפורטו לעיל".

אף אם אין בשיהוי כדי לדחות את הבקשה על הסף, יילקח השיהוי בגדר השיקולים בהכרעה בטענות הנוספות, כפי שיפורט בהמשך.

נפנה עתה לבחינת טענותיו של המבקש, על פי שלוש קבוצות הטענות כפי שהציגן בבקשה.

האם יש להכריז על הליך הבוררות כבטל בשל פגמים שנפלו בכריתת הסכם הבוררות –

לאחר עיון בטענותיו של המבקש בעניין בטלות ההליך בשל פגמים שנפלו בכריתתו, התרשמנו כי מדובר בפגמים פרוצדורליים אשר תוקנו בדיעבד, בין אם בהתנהגות הצדדים ובין אם במסגרת ההליך שהתקיים בפנינו.

עוד בטרם נבחן כל טענה לגופה, יוער כי בעצם השיהוי בו נקט המבקש, אשר הלין על אופן חתימת שטר הבוררות כתשעה חודשים לאחר חתימתו, יש כדי להעיד כי אין מדובר בפגמים מהותיים היורדים לשורש תוקפו של הסכם הבוררות והמצדיקים הכרזה על בטלותו. כן יש בעצם ההמתנה עד לאחר קבלת החלטה אופרטיבית ראשונה בתיק כדי להוות הסכמה בהתנהגות מצדו של המבקש לתוקפו של שטר הבוררות.

טענתו העיקרית של המבקש כנגד תוקפו של שטר הבוררות נשענה על היעדרו של ייפוי כוח מאת העמותה, בהתאם להוראות תקנונה, המסמיך את המשיב 3 לייצגה בהליך הבוררות, וכן בהליך המשפטי בפני בית הדין לעבודה.

כאמור, בתחילת הדרך טענו המשיבים כי למשיב 3, שהינו מנכ"ל העמותה, אין צורך בייפוי כוח, ושממילא אין דרישה כי ייפוי הכוח יינתן בכתב. במסגרת סיכומי התשובה, צירפו המשיבים ייפוי כוח חתום בידי חמישה בעלי תפקידים בעמותה, וזאת על מנת ש"תנוח דעתו של המבקש". במסגרת השלמת הטיעון שהגיש המבקש, טען המבקש כי ייפוי הכוח שצורף מהווה ראיה חדשה שלא נתמכה בתצהיר ולא עמדה במבחן של חקירה נגדית בדבר נסיבות יצירתה, ואינו כולל אימות עו"ד של חתימות החתומים וזהותם. המבקש הוסיף וטען, כי ככל שאכן מדובר בחתימות אותנטיות של בעלי התפקידים, יש בכך לאשש את טענתו בדבר התנהלותם המושחתת של המשיבים, שחשיפתה גרמה לפיטוריו שלא כדין. עוד הוסיף המבקש, כי גם במידה וייפוי הכוח אותנטי, אין הוא מסמיך את המשיב 3 לתת תצהיר ולהעיד במקום מיופה הכוח.

הגם שאין מדובר בדרך המלך להצגת ייפוי כוח, לא השתכנענו כי קיים פסול בייפוי הכוח שהציגו המשיבים בדיעבד, ויש לראות בצירוף ייפוי הכוח כתיקון בדיעבד של פגם פרוצדורלי.

באשר להוספת שמות הדיינים ששימשו כבוררים רק לאחר חתימת המבקש על שטר הבוררות, המבקש לא הביע כל טרוניה בדבר זהות הדיינים, ואף לא הצביע על טעם בגינו מי מהדיינים אינו ראוי לשמש כבורר בעניינו (למשל בשל קיומו של ניגוד עניינים), וכל טענתו בהקשר זה התמצתה בעובדה ששמות הדיינים לא הופיעו על גבי שטר הבוררות טרם חתימתו. בהקשר זה יוער, כי חוק הבוררות עצמו מציין במפורש כי היעדר שמו של הבורר אינו פוגם בתוקפו של הסכם בוררות, כאשר לפי סעיף ההגדרות של החוק, "הסכם בוררות" הינו "הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו" (ההדגשה הוספה – ח"ט).

באשר לנושאי הבוררות המפורטים בשורת הנושא של שטר הבוררות, לא מצאנו כי האמור בשורת הנושא סותר את הנושאים שביקש המבקש לדון בהם בבוררות, או כי הוא כולל נושאים שהמבקש סירב לדון בהם.

בכתבי טענותיו שב המבקש וטוען כי פנייתו לביד"ר חב"ד הייתה " כדי לתבוע את חזרתו לעבודה לאחר שפוטר שלא כדין" (סעיף 14 לבקשה), עניין הבא בגדר הנושא " פיטורין" המפורט בשורת הנושא ( הגם שלא כתוב ברחל ביתך הקטנה), ושאף מצוין בנפרד מנושא ה"פיצוין".

באשר ליתר הנושאים שנרשמו בשורת הנושא של שטר הבוררות, לא השתכנענו כי המבקש התנגד באופן מפורש לדון באחד מאותם נושאים, נהפוך הוא – עיון בראיות שהציגו המשיבים בפני בית הדין מלמד כי המבקש הסכים לדיון בנושאים אלה.

ראשית, כלל הנושאים עולים בקנה אחד עם הנושאים המפורטים במסמך שכותרתו " פירוט תביעת משכורות ופיצויים", אותו הגיש המבקש, כך לטענת המשיבים, לביד"ר חב"ד במסגרת הליך הבוררות. מסמך זה מפרט כימות כספי של טענות המבקש הכוללות, בין היתר, פיצויי פיטורים, משכורות שלא שולמו, תשלום בגין נסיעות שבוצעו, והחזר בגין הוצאות השבחת הדירה ( המסמך צורף כנספח 9 לתשובת המשיבים, ולא זכה להתייחסות מצד המבקש במסגרת דיון ההוכחות או בסיכומי טענותיו).

שנית, העניינים המפורטים בשורת הנושא אף עולים בקנה אחד עם האמור במסרונים שהוחלפו בין המבקש לבין בנו של המשיב 3 טרם הפנייה להליך הבוררות ( והוגשו כנספח 5 לתשובת המשיבים), המעידים כי טרם הפנייה לבוררות הסכימו הצדדים על הנושאים שיידונו בו. בהודעה ששלח בנו של המשיב 3 נכתב כי " את הכסף של חודשים 7-8 תקבל ב2 צקים בתמורה ל2 צקים ערבון שלך, החודשים האלו יהיו תלויים בהחלטת בית הדין יחד עם כל הדברים האחרים. את הצקים תקבל בבית הדין לאחר החתימה על בוררות בפני הבית דין, הבוררות בבית דין תהיה על כל הטענות והתביעות בכל ענין ( פיטורין, פיצויים, דירה, תוספות וכו וכו) ויבוצעו על פי הפסק שיתנו", אליה השיב המבקש: "כן זה מה שדיברנו. שכחת שגם דיברנו על השלמת משכורת רביעי...".

יוער, כי המבקש טען כי המסרונים האמורים מעידים כי לא פנה לבוררות בעניינים אלה מיוזמתו, אלא העניינים נכפו עליו כתנאי לתשלום שכרו. גם אם מקובלת עלינו טענת המבקש כי הפניה לבוררות מצדו נעשתה לאור התניית המשיבים את תשלום שכרו בכך, עובדה אשר אושרה גם על ידי המשיב 3 בעדותו ( פרוטוקול, עמ' 8 ש' 17-20), הרי שמשפנה לבוררות, נושאי הבוררות הוסכמו בין הצדדים והיו על דעתו של המבקש, שלא ביקש לסייג את סמכות הבוררים לדון רק בחלק מתביעותיו.

לאור האמור לעיל, מצאנו כי דינן של כלל טענות המבקש בדבר בטלות ההליך בשל פגמים שנפלו בהסכם הבוררות להידחות.

האם יש לבטל את הליך הבוררות מן הטעם שעוסק בעניינים שאינם ברי בוררות –

נקדים אחרית לראשית ונציין, כי מן הטעמים שיפורטו להלן באנו לכלל מסקנה כי יש להעביר לבית הדין לעבודה את רכיבי תביעתו של המבקש הנוגעים ליחסי העבודה בין הצדדים וסיומם – ובהם תקופת עבודתו של המבקש, נסיבות סיום העסקתו, גובה פיצויי הפיטורים להם זכאי, וזכאותו לתשלום משכורת בגין החודשים 4-8/2017 – וזאת במאובחן מהרכיב המתייחס לדירה, והטענות ההדדיות בקשר אליה. מסקנתנו זו מתבססת הן על מהות השאלות העומדות לבירור, המצויות ברובן בתחומו של משפט העבודה המגן, והן על השלב המוקדם בו מצוי הליך הבוררות, כאשר הבירור של מרביתן של שאלות אלו מצוי עדיין בראשיתו.

כאמור, ככלל ייטה בית הדין לצמצם את התערבותו בהליכי בוררות, ויבחן בקשות לביטול פסק בוררות (או בענייננו – בקשות להכרזה על בטלות הליך בוררות) תוך מתן פרשנות דווקנית לעילות הביטול, במגמה לקיים את פסק הבורר.

עם זאת, קבעה הפסיקה כי עת מדובר בזכויות בעלות אופי קונגטי, שמקורן בחקיקת המגן של משפט העבודה, אלו אינן יכולות לשמש נושא לבוררות ובאות בגדרי הסייג הקבוע בסעיף 3 לחוק הבוררות, הקובע כי "אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים" [בג"ץ דיין; ע"ע 163/06 שרה אכשטיין נ' איגוד ערים לכבאות חולון, בת ים, אזור, בע"מ ( פורסם בנבו, 1.7.2008), להלן – עניין אכשטיין; בג"ץ 2852/16 מעונות ילדים בישראל - קרית הילד עמותה רשומה נ' בית הדין הארצי לעבודה ( פורסם בנבו, 11.5.2016)].

בכלל זה, קבעה הפסיקה כי "אין למסור להכרעה בבוררות עניינים אלה: קביעת מעמד "עובד"; עצם קיומה של הזכות הקוגנטית, או שלילתה; או הכרעה עובדתית בעלת נפקות לזכות סטטוטורית כגון, התפטרות, פיטורים ונסיבות ההתפטרות, כמו גם סכסוך שעניינו בהגנות ובתרופות המוענקות לעובד בחוק הגנה על עובדים חושפי שחיתויות" [עניין אכשטיין].

טענתו המרכזית של המבקש תחת עילה זו הייתה, כי עיקר תביעתו בפני ביד"ר חב"ד נסמכה על פיטוריו שלא כדין בניגוד לחוק הגנה על עובדים. מנגד, טענו המשיבים כי נושא זה לא עלה כלל במסגרת הליך הבוררות, אלא נטען לראשונה לאחר מתן החלטת הבוררים, עת החליט המבקש כי ייטב לו להעביר את תביעתו לבית הדין לעבודה.

כאמור, הפסיקה קבעה כי תביעה שעניינה חוק הגנה על עובדים מקומה בבית הדין לעבודה, כפי שפסקה כבוד השופטת נילי ארד ( כתוארה דאז) בעניין ללה אבין:
"מטרת החוק ותכליתו מקנים לעובד זכות בת שתי פנים: זכות העובד להגיש תלונה כדין תוך קיום חובת המעסיק שלא לפגוע בשל כך בתנאי עבודתו ובמעמדו של העובד. ... זו הזכות המוגנת לאור אופייה הציבורי-הקוגנטי של הוראת החוק, וככזו באה היא במשפחת זכויות המגן. משכך, מימוש הזכות להגשת תלונה כדין או פגיעה בה אינן יכולות לשמש נושא להסכם בוררות בין הצדדים. בהתאם, אף סכסוך בשאלה אם הפגיעה בעובד נבעה מהגשת תלונה נגד המעביד לא ידון במסגרת בוררות."

אולם, עוד קבעה הפסיקה, כי בעל דין הטוען לעילה זו חייב להציג ראשית ראייה כי עניין זה אכן נדון במסגרת הליך הבוררות, וכי טענת הפיטורים בניגוד לחוק הגנה על עובדים לא נטענה בשלב מאוחר יותר, כאמצעי בידי בעל הדין להעברת עניינו לערכאת שיפוט אחרת. כפי שקבע כבוד הנשיא סטיב אדלר באותו עניין:
"עילות תביעה דוגמת העילות שהועלו במקרה דנן אינן סיבה אוטומטית למניעת קיום הליך של בוררות. עליהן להיות מלוות בראשית ראיה ולהטען בתום לב. כך, לשם המחשה, העלאת טענה ממין זה לאחר בקשת עיכוב ההליכים תהא 'חשודה' ובית הדין רשאי להתחשב בדבר בבואו להחליט האם להותיר את הדיון בבית הדין או לעכב את ההליכים לשם העברתו לבוררות."

על כן, יש לבחון האם הציג המבקש ראשית ראייה כי נושא פיטוריו שלא כדין, בניגוד לחוק הגנה על עובדים, הונח בפני ביד"ר חב"ד במסגרת הליך הבוררות.

הראייה הטובה ביותר להוכחת טענת המבקש כי נושא הפרת חוק הגנה על עובדים היווה עיקר תביעתו בפני ביד"ר חב"ד, הייתה כתב התביעה שהוגש בפתח הליך הבוררות, אלא שהמבקש נמנע מהצגת כתב התביעה ( יוער, כי אף המשיבים נמנעו מלהציג את כתבי הטענות האמורים). מלבד הגשת החלטת הבוררים עצמה, שעניינה מתן " תוקף לפיטורים" מבלי לפרט את הטעם בגינו תוקפם היה מוטל בספק, הסתפק המבקש בהגשת הפרוטוקולים שערך ביד"ר חב"ד, ואשר נמסרו לו במסגרת ההליך בבית הדין לעבודה.

אמנם מן הפרוטוקולים לא עולה בבירור כי נושא חוק הגנה על עובדים נדון, או כי המבקש טען כי זו הסיבה הבלעדית או העיקרית בגינה פוטר על ידי העמותה, אולם פרוטוקול הדיון הראשון מכיל התייחסות מסוימת לטענות המבקש כי פיטוריו הושפעו מפנייתו לממונים בעניין התנהלות העמותה, כאשר בפרוטוקול נכתב כי "[ המבקש] הלך והלשין ברשויות". מכאן ניתן להסיק כי נושא תלונת המבקש בפני הממונים אכן נדונה בפני ביד"ר חב"ד, אף אם אין בה להוכיח כי טענתו בדבר פיטורים שלא כדין נשענה על עניין זה.

בנסיבות העניין, אנו קובעים כי נושא הפיטורים בניגוד לחוק הגנה על עובדים נדון במסגרת הליך הבוררות, אף אם לא היווה את עיקר טיעונו של המבקש אלא היה רק אחד מבין מספר טענות שטען כנגד פיטוריו על ידי העמותה.

יוער, כי יתכן שבנסיבות אחרות לא היה די באמירה לקונית כמו זו שהובאה בפרוטוקול ביד"ר חב"ד מספיק כדי לעמוד בדרישה של ראשית ראייה. אולם, בנסיבות ענייננו, לאור העובדה כי מדובר בהליך בוררות שאינו מוסדר בחוק או בתקנון, שאינו כפוף לסדרי הדין והראיות או לדין המהותי, ושאינו כולל חובת הנמקה או זכות ערעור, ונוכח תכליתו של חוק הגנה על עובדים, אנו קובעים כי ראוי להעביר את הדיון בטענה זו לבית הדין לעבודה.
יש להדגיש כי אף המשיבים, הטוענים כי עניין זה לא עלה בבוררות, מסכימים כי פתוחה למבקש הדרך להגיש תביעה בעילה זו לבית הדין לעבודה.

המבקש הוסיף וטען, כי אף המחלוקת בדבר זכאותו לפיצויי פיטורים אינה ניתנת לבוררות, משהינה זכות קוגנטית. המשיבים טענו, כי בענייננו אין המחלוקת נוגעת לעצם הזכאות לפיצויי פיטורים, שכן אין חולק כי המבקש פוטר בידי העמותה וזכאי לפיצויי פיטורים, אלא אך לשיעור הפיצוי, נושא שאין כל מניעה שייקבע במסגרת בוררות, משאין בקביעה זו כדי להכשיל את החלת חקיקת המגן, קרי מתן פיצויי פיטורים.

לאחר עיון במכלול הראיות והטענות שהוצגו בפנינו בעניין זה, אנו מקבלים את חלקה הראשון של טענת המשיבים – כי אין מחלוקת לגבי הזכאות לפיצויי פיטורים, אך אין בידינו להסכים לחלקה השני, שכן אגב הדיון בשיעור פיצויי הפיטורים מתעוררת מחלוקת נוספת, היא מחלוקת באשר לקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים בתקופה שבין השנים 2002-2004 וכן בחודשים 5-7/2017, כאשר שאלת קיומם של יחסי עובד-מעסיק הינה מחלוקות לגביה נקבע זה מכבר כי הינה מצויה בתחומי סמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה.

גם בעניין זה היו טענות המבקש דלות, כאשר טענותיו בדבר המחלוקת באשר לקיומם של יחסי עבודה נטענו בלקוניות, ועיקר טענתו בהקשר זה הובאה רק במסגרת סיכומי טענותיו.
כך, במסגרת הבקשה התמצתה מחלוקת זו באמירת המבקש כי ביצע תפקידים רבים בעמותה " במהלך כעשרים ושבע (27) שנים ברצף החל משנת 1991 ועד קבלת מכתב הפיטורין", טענה אשר הובאה במסגרת הצגת הצדדים ולא במסגרת טענותיו המהותיות.
בסיכומי טענותיו הרחיב המבקש בעניין זה במעט, כאשר הוסיף כי:
"במהלך הדיון [בבית הדין לעבודה – ח"ט], ביום 23/5/2018, התברר עוד ביתר שאת, בין השאר, כי קיימת מחלוקת בין הצדדים גם לגבי עצם זכאותו של המבקש לפיצוי הפיטורין, וזאת בגלל המחלוקת בדבר קיום יחסי עובד-מעביד, לפחות בשתי נקודות הזמן הבאות...".
(סעיף 15 לסיכומי טענות המבקש)

המבקש פירט, כי בשנת 2002 שולם לו סכום של 24,000 ₪, שהיווה לגרסת המשיב 3 פיצויי פיטורים על השנים 1991-2004, אולם לגרסת המבקש " גם לאחר התשלום האמור הוא המשיך לעבוד כרגיל במשיבה 2 ללא ניתוק יחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיבה 2 ". ביחס לחודשים 5-7/2017 ( החודשים שבין השעייתו לבין קבלת מכתב הפיטורים) הוסיף המבקש, שוב במסגרת סיכומי טענותיו בלבד, כי " הוא המשיך לעבוד גם בחודש מאי 2017 וגם לאחר מכן, עד שקיבל את מכתב סיום ההעסקה, בדואר, ביום 5/7/2017 " (ההדגשות במקור – ח"ט).

הגם שהטענה כי בפני הבוררים הונחה מחלוקת בדבר קיומם של יחסי עבודה לא נטענה על ידי המבקש בצורה מפורשת ומפורטת בבקשה, השתכנענו כי מחלוקת זו אכן הובאה בפני ביד"ר חב"ד וטרם הוכרעה, זאת כפי שעולה הן מדברי המשיבים והן מהחלטתו של ביד"ר חב"ד עצמו [ ההדגשות הוספו – ח"ט]:
בסעיף 15 לסיכומי טענותיהם, טענו המשיבים כי " אין חולק ששיעור הפיצויים נגזר ממחלוקות שונות שיש להכריע בהן - הקשורות בין היתר למועד התחלת העסקתו של המבקש, ולשאלות כגון האם היה נתק ביחסי עובד מעסיק בתקופה מסוימת, מה היתה רציפות עבודתו, האם היה שינוי מהותי בעבודתו וכו'";
במכתב התשובה של ביד"ר חב"ד מיום 21.2.2018 נכתב במפורש כי " בין הצדדים ישנן מחלוקות עקרוניות לגבי זמן התחלת העסקתו של התובע, רציפות עבודתו, והאם כבר קיבל חלק מפיצויי הפיטורין, וכן לגבי הרכיבים לחישוב הפיצויים"

משעה שברור כי סוגיית קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים עומדת במחלוקת, ומשמדובר בנושא קוגנטי המסור לסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה, לא נוכל לזקוף לחובתו של המבקש את העובדה שלא הניח תשתית עובדתית רחבה יותר לטענה כי ביצע בפועל עבודות עבור העמותה בתקופות שבמחלוקת, זאת שעה שעניינו של ההליך שבפנינו הוא קביעה נורמטיבית האם מדובר בשאלה הראויה להידון בפני ביד"ר חב"ד, ואיננו נדרשים להכריע במחלוקת לגופה.

מסקנתם של דברים היא כי יש לעביר את הדיון בעניין פיצויי הפיטורים, הטומן בחובו דיון בדבר קיומם של יחסי עובד-מעסיק, לסמכות בית הדין לעבודה.

לאור האמור לעיל, השתכנענו כי יש אף להעביר את המחלוקת בדבר תשלום שכר בגין החודשים 4-8/2017 לבית הדין לעבודה. שאלת זכאותו של התובע לשכר עבודה בגין תקופה זו נובעת משאלת מעמדו של התובע כעובד הוראה, וכן יש בה להשליך על זכויות אחרות שבתחום משפט העבודה. על כן, ראוי ששאלה זו תתברר יחד עם יתר העניינים הקשורים ביחסי העבודה בין הצדדים שתוארו לעיל, המצויים בליבת משפט העבודה, ואין לפצל את הדיון בהם ( ר' עניין יהלומי מסיקה).

כאמור, עסקינן בעניינים שהסמכות בהם מסורה לבית הדין לעבודה. אולם בכך לא די, שכן הפסיקה הכירה בכך, כי ישנם שיקולים וטעמים שבהתקיימם לא יהא זה נכון לבטל את פסק הבוררות – או בענייננו, להכריז על בטלות הליך הבוררות וההחלטות שניתנו מכוחו – אף אם הוכרע כי מתקיימת אחת מהעילות לביטול פסק בוררות. גישה זו מוצאת עיגונה בסעיף 26( א) לחוק הבוררות קובע, כי:
"בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין."

כך נפסק למשל, כי העלאת טענת חוסר סמכות הבורר בדיעבד, לאחר השלמת הליך הבוררות ומתן הכרעה, עשויה להוות " נסיבה מיוחדת" המצדיקה חריגה מן הכלל לפיו בורר אינו מוסמך לדון בזכויות שמקורן בחקיקת המגן, והותרת פסק הבורר ( והליך הבוררות) על כנו. כפי שנקבע ברע"א 4710/00 הרצל גושן נ' סמינריון גבעת חביבה, נה (2) 426 (2001):
"העיקרון שלפיו בוררות אינה מסגרת מוכרת לדיון בזכויות שמקורן ב"חוקי מגן" אינו כלל נוקשה, ונסיבות מיוחדות מצדיקות חריגה ממנו. ראשית, מחדל בעל-דין לטעון להיעדר סמכות הבורר במהלך הבוררות והעלאת טענת היעדר סמכות רק לאחר שניתן פסק בורר יהיו בדרך-כלל בעוכריו ויכשילו את ניסיונו לבטל את הפסק (ע"א 816/88 המועצה האזורית מעלה-יוסף נ' תישרא בע"מ, בעמ' 130; רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, בעמ' 516). שנית, בענייני בוררות תיבחן טענת חוסר סמכות הבורר העולה במסגרת בקשה לביטול פסק על רקע השאלה אם השארת הפסק על כנו, חרף היעדר סמכות, עלולה לגרום עיוות דין למי מן הצדדים."
[ר' גם דיון ( ארצי) נה/3-125 דיון ( ארצי) נה/3-125 אלון בן דור נ' מאיר יוליוס, כט (1) 286 (1996, כט (1) 286 (1996); עניין אכשטיין].
בענייננו המבקש הוא שפנה להליך הבוררות ואף היה מיוצג בחלק מההליך, ולמרות זאת את בקשתו לביטול ההליך בחר להגיש רק לאחר מתן החלטה אופרטיבית בתיק, הגם שהטענות היו ידועות לו קודם לכן.

יחד עם זאת, מצאנו כי אין בהתנהלות המבקש בנסיבות העניין כדי למנוע ממנו לטעון כי הנושאים שבמחלוקת אינם ברי בוררות וכי ביד"ר חב"ד אינו בעל הסמכות לדון בנושאי הבוררות.
כאמור, קיבלנו את טענת המבקש כי פנייתו לבוררות נעשתה בשל מצוקה כספית, ומשהמשיבים התנו את תשלום שכרו בכך שתביעתו תתברר בביד"ר חב"ד.
המשיב 3 אישר דברים אלו בעדותו:
"ש. אתה צירפת לתשובה שלך את חלופת המסרונים. נכון שקבלת השקים על חודשים מאי עד אוגוסט שזה שקים בשיעור של המשכורת של המבקשת היתה מותנית בחתימה על שטר הבוררות לפי המסרונים האלה?
ת. כן."
( פרוטוקול עמ' 8 ש' 17-20)

בנסיבות אלו, לא מצאנו כי העלאת טענת המבקש בדיעבד לאחר מתן החלטת ביניים מהווה סיבה המצדיקה את הותרת עניינו של המבקש בביד"ר חב"ד, תוך חריגה מן הכלל לפיו מדובר בעניינים שאינם בסמכות הבורר.

משזו מסקנתנו, מתייתר הצורך לבחון את טענת המבקש לפיה נגרם לו, או עשוי להיגרם לו, עיוות דין המצדיק העברת הדיון לבית הדין לעבודה.

למעלה מן הצריך נאמר כדלקמן:

עיקר טענות המבקש בנוגע לעיוות הדין שנגרם לו, לכאורה, נסמכו על אי-עריכתו של פרוטוקול מפורט, המשקף באופן מלא את הדברים שנאמרו במהלך הדיונים בפני הבוררים.

חוק הבוררות אינו מטיל על בורר כל חובה לערוך פרוטוקול של דיונים המתקיימים בפניו, בין אם תמציתי או מפורט, כל עוד לא דרשו הצדדים קיומו של פרוטוקול. כפי שנקבע בע"ע 300321/97 סלומון יפרח נ' המועצה המקומית נתיבות ( פורסם בנבו, 19.2.2002), שם נדונה חובת עריכתו של פרוטוקול דיוני ועדה פריטטית:
"בהתייחס לחובת רישום פרוטוקול בדיוני ועדות פריטטיות, כבר הביע בית הדין את דעתו כי כשם שבוררות אינה חייבת בניהול פרוטוקול, כך גם הועדה הפריטטית, שדיוניה מעצם טבעם אף פחות פורמליים מאלה שבוררות. עם זאת, בדומה לבוררות, כך גם בועדה הפריטטית, רצוי שינוהל פרוטוקול. כמו בבוררות, אין חובה לרשום פרוטוקול מלא ומפורט ודי בכך שירשמו הנקודות העיקריות"

על אף שאין חובה חוקית לערוך פרוטוקול במסגרת הליך בוררות, שבו בתי המשפט והדגישו את החשיבות הרבה הקיימת לעריכת פרוטוקולים בדיוני בוררות, אם כי אין בהיעדרו של פרוטוקול כאמור להביא לביטול פסק הבוררות [ ר' רע"א 4912/09 יובל מקסימוב נ' ארז ריבלין ( פורסם בנבו, 2.12.2009); רע"א 9553/08 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' י.ע.ז. חברה לבניה ופיתוח ( פורסם בנבו, 5.3.2009); רע"א 4226/15 גבריאל מיראלי ( מירלשווילי ) נ' מיכאל מיאלשווילי ( פורסם בנבו, 6.1.2016)].

מבלי להכריע בשאלה האם אי-עריכת פרוטוקולים מפורטים בדיונים שהתקיימו עד כה גרמה למבקש עיוות דין, והגם שעל פניו אין פסול באי-עריכת פרוטוקולים בהליך הבוררות, אנו קובעים כי בשל מעמדן המיוחד של זכויות משפט העבודה המגן, אין להמשיך את הדיון בהן במסגרת הליך הבוררות, ועל סוגיות אלה להתברר בפני בית הדין לעבודה בכפוף להוראות הדין המהותי, וזאת על מנת למנוע עיוות דין אפשרי.

כפי שנפסק בעניין ללה אבין, בנוגע לבירור שאלות הקשורות לחוק הגנה על עובדים:
"די במטרת החוק, תכליתו והאינטרסים שהוא מגלם כדי להוות "טעם מיוחד" שלא להתיר עיכוב ההליכים בתובענה ולאסור העברתה להליך של בוררות ....
על אחת כמה וכמה נכונים הדברים, כיוון שככלל בהליך לפי חוק הבוררות "לא יהיה הבורר קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי-המשפט", בעוד אשר הגשת תלונה על פי חוק הגנה על עובדים, בירורה, התרופות וההגנות לה מחייבים שמיעת ראיות מדוקדקת. אף מטעם זה מקומה של התובענה בבית הדין לעבודה ולא בהליך בוררות."

יוער, כי הכרעתנו זו נסמכת על הנסיבות הפרטניות של המקרה שבפנינו, עת מדובר בהליך בוררות שאינו מוסדר בחוק או תקנון, ואינו כפוף לדין המהותי או לסדרי הדין, וכן עת מדובר בהליך שמצוי עדיין בעיצומו, ומרבית המחלוקות בו טרם הוכרעו על ידי הבוררים.

למעלה מן הצריך נעיר, כי נדחית טענת המבקש בכל הנוגע לעיוות דין שנגרם לו בשל משוא פנים, לכאורה, של הבוררים, שעה שמדובר בטענה חמורה ביותר, אשר לא גובתה באף ראיה למעט הטענה שהבוררים שוחחו עם הצדדים בנפרד, וכי החלטת הבוררים היטיבה, בחלקה, עם העמותה.

בעניין הדירה, מסקנתנו כאמור שונה. המחלוקת בעניין הדירה עוסקת בשאלות קנייניות של בעלות בנכס, אשר אינן מצויות בתחומי מומחיותו או בסמכותו של בית הדין לעבודה. אף טענות המבקש בדבר ההוצאות שהוציא להשבחת הנכס, ואשר לטענתו יש לו זכות להשבתן, אינן נובעות מקיומם של יחסי עובד ומעסיק. אף המבקש עצמו הביע דעתו כי אין עניין הדירה מצוי בסמכות בית הדין לעבודה, עת לא כלל מחלוקת זו בתביעתו החדשה בפני בית הדין לעבודה בתיק 14207-09-18.
בהקשר זה נבקש להוסיף, כי לתמיכה בטענתו כי יש להעביר את עניין הדירה לבית הדין לעבודה, נסמך המבקש על עניין יהלומי מסיקה, הדן במניעת פיצול הדיון. אלא, שבעניין יהלומי מסיקה התייחס בית הדין הארצי למניעת פיצול הדיון בזכויות הקשורות ליחסי העבודה בין הצדדים ונובעות ממשפט העבודה, הגם שאינן זכויות קוגנטיות (כגון נסיעות, תשלומי אש"ל, מענק ביגוד וכד') , ואין הוא דן בפיצול הדיון בעניינים שאינם נוגעים למשפט העבודה.

משהגענו למסקנתנו על סמך הדברים שהובאו לעיל, לא נדרשנו לדון בשאלת קבילותה של הקלטת הדיון הראשון, אותה הגיש המבקש במסגרת הבקשה העיקרית, ואשר לטענת המשיבים הושגה בלא נוכחותו וללא ידיעת המוקלטים, ומהווה הקלטת סתר אסורה ( המבקש מצדו טען כי קיבל את הסכמת מזכיר ביד"ר חב"ד לביצוע ההקלטה). יחד עם זאת יוער, בגדר למעלה מן הצריך, כי מעבר לעובדה שמדובר בראיה אותה שמר המבקש לעצמו לאורך מרבית ההליך, ושיש בטעם זה בלבד לדחות קבלתה, בית הדין רואה בחומרה רבה הצגת הקלטה שהושגה שלא כדין, ככל שימצא כי כך הדבר.

סיכומם של דברים, הבקשה מתקבלת בחלקה. הליך הבוררות בכל הנוגע ליחסי העבודה בין הצדדים, נסיבות סיומם, והזכויות הנובעות מהם, לרבות החלטת הבוררים בדבר אישור תוקף הפיטורים ואישור מעמדו של המבקש כמורה בטלים. לעומת זאת, הליך הבוררות בכל הנוגע לדירה נותר בתוקפו, וכל טענות הצדדים בדבר חיוב המבקש בפינוי הדירה, מועד הפינוי והוצאות שהוציא המבקש עבור הדירה, יידונו בהליך הבוררות.

בנסיבות העניין, לאור התנהלותו של המבקש, העובדה כי המשיב 3 צורף כנתבע בהליך שלא לצורך, ולאור העובדה כי ההליכים בין הצדדים טרם הסתיימו, יישא כל צד בהוצאותיו.

זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מהמצאתו.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ט, (06 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים.

נ.צ.ע. משה כהנא

חנה טרכטינגוט, שופטת בכירה

נ.צ.מ. מרדכי מנוביץ