הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 48723-08-15

17 ספטמבר 2017

לפני:

כב' השופטת רוית צדיק
נציג ציבור (עובדים) גב' שולמית עתניאל
נציג ציבור (מעסיקים) גב' הילנה ערד שטיינבך

התובע
יעקב צורף ת.ז. XXXXXX817
ע"י ב"כ עו"ד אריק שלו
-
הנתבעת
בר ניהול מגדלי יוקרה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שחר ארביב

פסק דין

1. בפנינו תביעת התובע לתשלום זכויות שונות הנובעות לטענתו מתקופת עבודתו בנתבעת וסיומה.

העובדות בתמצית -
2. הנתבעת, בר ניהול מגדלי יוקרה, הינה חברה בע"מ. התובע עבד בנתבעת החל מיום 15.9.08 ועד לחודש 8/15.

3. ביום 14.5.15 קיבל התובע מכתב מהנתבעת במסגרתו הובהר כי הנתבעת מסיימת את פעילותה בבניין בו עובד התובע ברמת גן. בהתאם לכך, התבקש התובע לצאת לחופשה החל מיום 1.6.15, בהתאם להיקף משרתו. עוד הבהירה הנתבעת במכתבה כי תשבץ את התוב ע לעבודה בהרצליה או בפרויקט אחר.

4. אין חולק כי מאז קבלת מכתב זה לא עבד התובע בפועל במשך חודשיים, בין החודשים 6/15 – 8/15.

השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים-
5. במסגרת פסק דין זה, הכרעותינו דרושות בשאלות הבאות השנויות במחלוקת בין הצדדים:
א. האם צווי ההרחבה בענף השמירה והאבטחה משנת התשס"ד – 2009 ומיום 1.1.14 (להלן גם: צווי ההרחבה בענף השמירה), חלים על התובע?
ב. מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה האם התפטרות או פיטורים? בהתאמה לכך, האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים והאם זכאית הנתבעת לתשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת?
ג. האם זכאי התובע לגמול בגין עבודה בשעות שבת, דמי נסיעות, היעדר הפרשות פנסיוניות וקרן השתלמות, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים, וככל שכן, באיזה שיעור?
ד. האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002 (להלן: חוק הודעה לעובד), וככל שכן, באיזה שיעור?
ה. האם זכאי התובע לשכר בגין הימים בהם נאלץ לצאת לחופשה כפויה (חודשים 6-8/15)?
ו. האם זכאי התובע לפיצויי הלנה?

להלן נדון בכל אחת משאלות אלו.

העדים-
6. מטעם התובע העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבעת העיד מר תמיר מינץ, מנהל הנתבעת (להלן: מר מינץ).

דיון והכרעה -
תחולת צווי ההרחבה בענף השמירה-
7. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת תחולת צווי ההרחבה בענף השמירה. לטענת התובע יש להחיל את הוראות צווי ההרחבה, מאחר ומעדותו עלה כי עבד כשומר ומשהוכח כי סידורי העבודה ודוחות הנוכחות התייחסו וכוונו ל"שומרים" ו שעה שבפועל הנתבעת עסקה בעבודות שמירה.

8. לטענת הנתבעת, אין להחיל עליה את הוראות צווי ההרחבה בענף השמירה, מאחר והתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את תחולת הצווים, הן לגבי הגדרת תפקידו והן לגבי עיקר עיסוקה של הנתבעת. עוד טענה ה נתבעת, כי מחקירתו של מר מינץ עלה באופן חד משמעי כי הנתבעת אינה עוסקת בתחום השמירה, אלא בתחום ניהול מגדלי היוקרה.

9. בהתאם להלכה הפסוקה, שאלת תחולתו של צו הרחבה, הינה שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד ( ראו- דב"ע נג/3-125 אלכס שרר נ' רהיטי דימור בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כז 158).

10. המבחן המכריע לצורך תחולתו של צו הרחבה הוא בחינת עיקר עיסוקה של החברה, דהיינו מהי הפעילות העיקרית במפעל של המעביד (ראו- ע"ע 18/99 יפה אפרימי נ' לילה עבד לעיל, [פורסם בנבו] עבודה ארצי לג (23) )24). כן נקבע בפסיקה כי סיווגו הענפי של מפעל יעשה בין היתר בהסתמך על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ראו -דב"ע נו/ 3- 272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ – מואסי (1996) [פורסם בנבו] דינים ארצי לעבודה 1996 (0004) 0545). הנטל להוכיח את תחולתו של ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה, מוטל על הטוען לחלותו ובענייננו, מוטל נטל זה על התובע(ראו- דב"ע שן/7-1 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כ"ג 45).

11. צו ההרחבה בענף השמירה משנת 2009 קובע כי הגדרת מעסיק לצרכי תחולת הצו הינה כדלקמן: "חברה ו/או המעסיק – חברה העוסקת בתחום השמירה ו/או האבטחה ו/או המעסיקה עובדים בתחום השמירה ו/או האבטחה". בכל הנוגע להגדרת עובד קובע הצו כדלקמן: "עובד – כל עובד המועסק ע"י חברה בעבודות שמירה ו/או אבטחה, ובכלל זה עובד חודשי ועובד בשכר, בין אם מועסק במשרה מלאה ובין אם מועסק במשרה חלקית".

12. צו ההרחבה משנת 2014 קובע כדלקמן - " מעסיק – מעסיק העובד בתחום השמירה ו/או האבטחה כקבוע בתוספת השנייה לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו – 1996; עובד – כל עובד מעל גיל 18, המועסק על ידי מעסיק והמבצע עבודות שמירה ו/או אבטחה אצל מזמין שירות מכוח חוזה למתן שירותים...".

13. בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה 2011 (בהוצאת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), תחת הכותרת "שירותי שמירה ואבטחה" נקבע כדלקמן : " 8010. שירותי שמירה ואבטחה תת-ענף זה כולל לפחות אחד מן השירותים הבאים: שירותי שמירה וסיור...".

14. הנתבעת טענה כי אינה ש ייכת לענף השמירה אלא עיסוקה בניהול מגדלי יוקרה אולם, לא שוכנענו כי יש ממש בטענה זו. ראשית, נציין כי צו ההרחבה משנת 2009 קובע מפורשות כי תחולת הצו תקבע בהתאם להגדרת "עובד", ולא בהתאם לזהות המעסיק א צלו הוא מועסק. דהיינו, לפי לשון הצו חל הוא אף על עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה שאינו עובד אצל מעביד בענף השמירה.

15. לאחר ששמענו את עדותו של התובע, שוכנענו כי התובע עסק בעבודת שמירה. התובע העיד באופן עקבי כי זה היה תפקידו וכך נוסחה הודעת הדרושים אשר התובע נענה לה: " אני התחלתי לעבוד אצלם כי ראיתי הודעה שמחפשים שומרים (עמ' 5לפ', ש' 3) ובהמשך עדותו : ".. אני הולך לעשות סיבוב מסביב לבניין ולמעליות ובחניה. את זה עושים כל שעתיים... אני מתכוון שזה כתוב בהנחיות העבודה שהחברה נותנת. וכתוב שיש כל פעם משהו חדש אם בא מישהו אחר ולפעמים כתוב הערות שאתמול בלילה הלך בחור מהבניין וכל מיני הערות מהסוג הזה. דברים כאלה לא כותבים לפקיד הקבלה אלא לשומר... אני התקבלתי כשומר" (ע מ' 5לפ', ש' 9-14 וכן ר עמ' 8 לפ' ש' 29-30, עמ' 2 לפ' ש' 1 -4).

16. מעדות התובע עלה כי לא השתמש במהלך עבודתו בכלי נשק לשם ביצוע עבודת השמירה, אולם לטעמנו לשם ביצוע עבודת שמירה אין הכרח כי העובד יעשה שימוש בכלי נשק לכן אין בכך כדי לסתור את טענת התובע.

17. בהתאם לנוסח צו ההרחבה משנת 2009, די בכך שהחברה מעסיקה עובדים אשר מבצעים עבודת שמירה על מנת להחיל עליה את הצו. מאחר והוכח בפנינו כי התובע ביצע עבודות שמירה, הוראות צו ההרחבה משנת 2009 חלות עליו.

18. שנית, התובע הציג בפנינו את מסמכי החברה, מהם עולה כי הנתבעת התייחסה לתובע כאל שומר ואף העסיקה שומרים נוספים. התובע הציג דוח נוכחות ממוחשב לחודש 9/13 אשר בכותרתו נכתב - " חוזה קיץ שומרים מש' לא קבועה" (הוגש כת1). בנוסף, התובע הגיש תכנית משמרות לחודש 5/14, אשר בכותרתה נכתב : " תוכנית עבודה שומרים לחודש מאי 2014" ובתחתית העמוד נכתב - " שימו לב, בקשות לחופשה יש להודיע שבועיים מראש לפחות. כל החלפה שמתבצאת (כך במקור – ר.צ.) בין השומרים יש ליידע את משה (טל....)" (סומןכת2).

19. אומנם, הנטל להוכחת תחולתו של צו ההרחבה מוטל על התובע, אולם לטעמנו המסמכים אשר הוצגו על ידי התובע, דוח הנוכחות ותוכנית הפעילות, הצביעו על כך שהנתבעת העסיקה יותר משומר אחד ועסקה בפועל במתן שירותי שמירה. מסמכים אלו מלמדים כי הנתבעת עסקה בפועל בעבודות שמירה כעיסוק עיקרי, ואף הכינה מסמכים הנוגעים לפעילות זו אך לא סיפקה הסבר סביר לאמור במסמכים ומדוע אין בהם כדי להוכיח כי עסקה בתקופה הרלבנטית גם בעבודות שמירה.

20. שלישית, הנתבעת נמנעה מלהביא ראיות אשר ניתן ללמוד מהן עובדות מהותיות באשר לעיקר עיסוקה. היה בידי הנתבעת להציג מסמך התקשרות עם אחד הבניינים, ממנו ניתן היה לה קיש מהם עיקר השירותים אותם מספקת הנתבעת. הנתבעת בחרה שלא לעשות כן והימנעותה מהצגת ראיות מהותיות בעניין זה נזקפת לחובתה.

21. רביעית, מעדותו של מר מינץ עלה כי הנתבעת העסיקה חברות שמירה במגדלים תחת ניהולה, אף שהנתבעת ניסתה להפחית ממשקלו של עניין זה וכינתה את עובדי חברות השמירה "פקידי קבלה" -
"ש. היו בניני ים שהיה להם 24 שעות פקיד קבלה?
ת. כן. לא תמיד החברה סיפקה את זה גם בבניין שלו העסקנו חברה אחרת שנתנה חלק מהשעות.
ש. איזה חברה?
ת. כל מיני חברה. קשת אבטחה , קשת יהונתן, רומח,
ש. והמאבטחים של החברות מילאו את תפקיד פקיד הקבלה?
ת. הם לא מאבטחים אלא פקידי קבלה.
ש. אתה י ודע שמדובר בחברות שמירה ולא חברות כח אדם?
ת. חלק מהם הם חברות כח אדם, ביקשנו מהם במיוחד אנשים שלא יהיו כאנשי שמירה אלא יש בניינים שקוראים לזה קונסרז' או פקיד קבלה" (עמ' 15 לפ' ש' 8 – 14) .

22. בנוסף, מעדותו של התובע עלה כי שמה הקודם של הנתבעת מלמד על היותה חברת שמירה . התובע הציג דוחות נוכחות (ת9), בהם פורטו פרטיו המלאים של התובע, במהלך אותה התקופה בה עבד התובע, כאשר על גבי מסמכים אלו נכתב: "מ.מ.מ מוקד שמירה ואבטחה בע"מ".
מעדותו בעניין זה עלה כי-
"ש. מה שם המעסיקה שלך?
ת. עבדתי במ.מ.מ.
ש. אז למה תבעת את הנתבעת?
ת. קראו לזה מ.מ. לפני זה וזה אותו דבר. כל ח צי שנ ה משנים את שם החברה. יש מסמכים וניירות.
ש. במועד קבלתך לעבודה בנתבעת כיצד הוצגה הנתבעת בפנייך. איזה סוג חברה מ.מ.מ. ?
ת. לא כל כך אמינה"(עמ' 8 לפ', ש' 15-21).

23. הנתבעת ניסתה לטשטש את העובדה כי העסיקה שומרים ואף נמנעה מלהציג אסמכתאות בקשר לעיקר עיסוקה. הנתבעת הציגה בפנינו את הסכם ההעסקה של התובע בו לא צוין מה ה יה תפקידו (סומן כנ1). אולם, לא נעלם מעינינו כי הנתבעת הציגה במהלך דיון קדם המשפט את אותו הסכם העסקה של התובע , עליו נכתב במפורש "שומרים". בעניין זה נפנה לאמור בפרוטוקול הדיון המוקדם מיום 18.1.16 :"בא כח הנתבעת: מפנה להסכם העסקה שלו שלא צורף בשלב זה. מציג הסכם שעליו חתום התובע. בית הדין מפנה אותי לעובדה שרשום בצד שמאל של המסמך "שומרים". אנו טוענים שהוא לא עבד כשומר, אלא כפקיד קבלה. כותרות של המסמכים לא מעידים על תפקידו, גם אם היה רשום שהוא מנכ"ל החברה הוא לא היה מנכ"ל החברה" (עמ' 2 לפ' ש' 12-14) . יש בדברים אלו כדי לחזק את מסקנתנו כי הנתבעת העסיקה שומרים בפועל וניסתה להסתיר את הראיות המוכיחות זאת.

24. נציין כי ערות אנו לעדות מנהל הנתבעת אשר טען כי עיקר עיסוקה בניהול מבנים וכי לא העסיקה מעולם עובדי שמירה -
"ש. תפרט מה התפקידים שיש בנתבעת. אמרת שיש פקידה?
ת. כל מי שרואה שיש פתאום נזילה הוא צריך לעלות את המעליות לקומה הכי גבוהה כדי שלא ינזל מים. מי שהיה רואה את זה פקיד הקבלה או אב הבית היה צריך ל עשות זאת. אני עונה לשאלה מה התפקידים שיש בנתבעת, פקידה, מנהלת חשבונות, אב בית, עובדי ניקיון , עובדי שמירה לא היו (ההדגשה אינה במקור – ר.צ.)". (עמ' 11 לפ', ש' 4 – 11 וכן ר' עמ' 14 לפ' ש' 10-15) .

25. אולם, לא שוכנענו כי יש בסיס לדברי מנהל הנתבעת בפרט לאור הראיות והעדויות אשר הוצגו בפנינו מהם עולה כי אינם תומכים בטענת הנתבעת.
לפיכך, בנסיבות מקרה זה, אנו קובעות כי צווי ההרחבה בענף השמירה חלים על יחסי הצדדים.

נסיבות סיום יחסי העבודה-
26. לטענת התובע, הנתבעת הורתה לו לצאת לחופשה החל מיום 1.6.15 וממועד זה לא שובץ לעבודה. לאחר שלא שובץ לעבוד ה פנה למנכ"ל הנתבעת אשר הבטיח כי ישבצו לעבודה אולם המנכ"ל לא עשה כן. לפיכך, התובע ישב כחודשיים בבטלה, מבלי שהוצעו לו הצעות עבודה רלבנטיות על כן, יש לראותו כמי שפוטר מעבודתו.

27. לחילופין, טען התובע כי יש לקבוע כי נסיבות סיום עבודתו מהוות הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, באופן שלא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים).

28. לאור האמור, טען התובע כי הינו זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 13,318 ש"ח (1,963 ש"חX 81 חודשים). לחילופין, טען התובע כי זכאי הוא להפרשות לרכיב פיצויים בהתאם לצו ההרחבה. כן התבקש בית הדין להורות לנתבעת לשחרר את כספי הפיצויים הצבורים לזכות התובע בקרן הפנסיה.

29. הנתבעת טענה מנגד כי בחודש 5/15 התובע התבקש לנצל ימי חופשה אשר נצברו לזכותו עד לקבלת שיבוץ מחדש נוכח סיום פעילותה בבניין בו עבד התובע. לטענת הנתבעת, לתובע הוצעו הצעות עבודה שונות אולם התובע סירב לקבלן ואף הציב דרישה לכפל שכר ו בחודש 8/15 החליט להתפטר מעבודתו, ללא מתן הודעה מוקדמת כדין.

30. הנתבעת הוסיפה וטענה כי במהלך כל התקופה בה שהה התובע בביתו (5-8/15) שולמו כספים בהתאם להיקף משרתו, כנגד ניצול ימי חופשה. עוד טענה הנתבעת, כי התובע אינו יכול לטעון כי פוטר ולחילופין כי התפטר ומדובר בטענות עובדתיות סותרות.

31. הנתבעת הכחישה את טענת התובע כי מדובר בהרעת תנאים, מאחר ושכרו שולם כפי שהיה בתקופת העסקתו כנגד ניצול ימי חו פשה לכן זכויותיו לא נפגעו במאומה. בנוסף, התובע לא התריע בדבר כוונתו לסיים את עבודתו.

32. לאור האמור, טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים. לחילופין, נטען כי אף אם היה זכאי הוא לפיצויים, הסכום הנכון עומד על סך של 12,150 ₪ בלבד, מאחר וצו ההרחבה בענף השמירה אינו חל על הנתבעת. עוד טענה הנתבעת , כי התובע לא מסר הודעה מוקדמת על פי הדין לכן עליו לשאת בתשלום בסך 1,973 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת .

33. הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה מוטל על הטוען לסיום יחסי העבודה (ר' דב"ע נו/3-201 שמש ירושלים בע"מ נ' מאיר ניסימיאן, עבודה ארצי כרך כח(1) 216). מעשיו של המפטר קובעים אם הוא פיטר ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר; כיצד יראהו הצד השני או כיצד יחשב בעיניו של הצד השני הוא חסר משמעות ונפקות (לב/3-58 (ארצי) רשות השידור נ' מאיר אשל פד"ע ד 298).

34. בעת הכרעה מי מהצדדים רצה להביא את היחסים לידי סיום, יש לבחון, בין היתר, למי מהצדדים הייתה מוטיבציה להביא לניתוקם של יחסי העבודה. על בית הדין להכריע בסוגיה זו על פי המסכת העובדתית המובאת בפניו. יש להסיק המסקנה לא רק מי יזם את ניתוק יחסי העבודה, אלא גם מי היה הצד המעוניין בניתוקם. לעיתים נגרר הצד היוזם את הפסקת העבודה בפעולתו אחר התנהגות הצד המעוניין בכך. במקרים כאלה, ייתכן כי מה שנראה על פניו כהתנהגות המלמדת על התפטרות הוא למעשה פיטורים – או ההיפך.

35. נוסף על האמור לעיל, בהתאם לפסיקה, ככלל, עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים כמתפטר בדין מפוטר, מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או הנסיבות, ככל שהן ניתנות לתיקון ( דב"ע (ארצי) שנ/ 3-10 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238).

36. עוד נציין כי הלכה פסוקה וידועה היא כי אי כיבוד זכויותיו של עובד מהווה "נסיבות אחרות" לעניין סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים . יפים לעניינינו הדברים אשר נקבעו בע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי נ' טכנובר בע"מ, [פורסם בנבו], (ניתן ביום 10.12.13): "גם אם במהלך תקופת העבודה לא שולמו לעובד זכויותיו מכוח החוק, הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה והעובד לא העלה טענה בעניין זה, בין בשל אי ידיעה על זכויותיו ובין מכל סיבה אחרת, כגון חשש לאבד את מקום עבודתו, העובד אינו חייב להמשיך להשלים עם התנהלות זו של המעביד, וזכותו להתפטר על פי לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, גם אם לא חלו שינוי או הרעה בסמוך למועד התפטרותו מעבודה. התנהלות המעביד, אי כיבוד זכויותיו של העובד, מהווה "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו". לפיכך, ככל שהעובד מתפטר עקב אי כיבוד זכויותיו, וניתנה התראה למעביד (או חל החריג למתן התראה למעביד) העובד יהיה זכאי לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים".

37. בהתאם להלכה, אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת ( ע"ע (ארצי) 60018-12-14 יורדאו אסמרא נ' שאען אחזקות בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 29.9.16).

38. לאחר ששקלנו את העדויות והראיות, הגענו לכלל מסקנה כי התובע התפטר מעבודתו בנסיבות אשר מצדיקות קבלת פיצויי פיטורים, מהטעמים אותם נפרט להלן:

39. ראשית, שוכנענו כי לא הוצעו לתובע הצעות עבודה קונקרטיות ע"י הנתבעת, למעט הצעה אחת לעבוד בהרצליה, לגביה נאמר לתוב ע כי אינו מתאים למשרה. עדות התובע הייתה עקבית בעניין זה ושוכנענו בנכונות דבריו-
"לשאלת בית הדין – לא דיברו איתי על האפשרות לחזור, ולכן גם לא דיברתי על שכר שעתי גבוה יותר. אני הייתי כמה פעמים אצל תמיר מ נכל החברה והוא אמר לי שב בבית ואני אתן לך עבודה. עברו שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים מישהו התקשר והוא אמר לי שאמרו לו להגיד לי שיש עבודה בהרצליה וזה בנין של 90% ממנו זה בית מלון ו- 10% זה דיירים. ואני צריך לבוא עם השכלה ולדבר כמה שפות ולהתנהג אליהם ולהיות לבוש יפה. אני אמרתי לו שאני בסך הכל מקבל שכר של 23 ₪ לשעה. זה לא משנה שבימי שבת אנחנו עובדים ולא מקבלים נסיעות. זה כבר משהו אחר. זה בעצם היתה העבודה של ריספשיין, שאלתי אותו מה עם הנסיעות והוא אמר לי שהוא לא משלם נסיעות אבל הוא אמר שהוא חושב שאני לא מתאים לו, וזה אחרי ארבעה חודשים ואז הבנתי שכבר לא נותנים לי עבודה. ולמעשה כך זה הסתיים ואני מחכה עד עכשיו, לא שיחה ולא פגישה ולא כלום. השיטה שלהם זה למוטט בן אדם ואחר כך לתת להם 50% מפיצויי הפיטורים"(עמ' 6 לפ' ש' 22 – 27).

40. עדותו של מר מינץ, מנהל הנתבעת, חזקה את מסקנתנו כי לא ניתנו לתובע הצעות עבודה קונקרטיות, כאשר מר מינץ לא ידע לומר מהן אותן הצעות אשר ניתנו לתובע, וכך העיד-
"לשאלת בית הדין מה הצעות השיבוץ שהצעתי לתובע אני משיב הצעתי לו כמה דברים, נתתי לו את אותו היקף עבודה אותו היקף שעות.
לשאלת בית הדין היכן ובאילו בניינים אני משיב שאני לא זוכר בדיוק. נתתי לו לבחור כמה אפשרויות. 3-4 אפשרויות" (עמ' 12 לפ' ש' 12 – 16).
ובהמשך עדותו-"לשאלת בית הדין האם שלחנו לו מכתב והצענו לו חלופות תעסוקה אני משיב שלא שאני זוכר " -(עמ' 16 לפ' ש' 8-9) וכן "הוא לא רצה לקבל שום עבודה שהציעו לו. אני ער להערת בית הדין כי לא פירטתי איזה עבודות הציעו לו"(עמ' 17 לפ' ש' 12 -13) .

41. מנהל הנתבעת טען בעדותו כי התובע הוא שביקש להשתכר כפל שכר לכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים (עמ' 12 לפ' ש' 13-18) מאחר ובחר לסיים את עבודתו בנתבעת מרצון אולם, לא שוכנענו בנכונות טענתה זו של הנתבעת. אנו סבורות כי אין די בהצעת עבודה אחת בהרצליה, עיר אחרת מהעיר בה עבד התובע (רמת גן), והיה על הנתבעת להוכיח כי ניסתה לאתר עבור תובע עבודה נוספת. כאמור לעיל, הנתבעת לא הוכיחה כי ניתנו לתובע הצעות עבודה נוספות.

42. התובע הודה בעדותו, כי בחר ל התפטר מעבודתו ולא פוטר באמצעות מעשה
פוזיטיבי על ידי הנתבעת-
"ש. מתי החלטת לעזוב את הנתבעת. מתי קיבלת את ההחלטה הזו?
ת. בחודש אוגוסט, אני חושב ככה. או חודש יולי" (עמ' 8, ש' 11-12).

43. לפיכך, אנו קובעות כי הוכח בפנינו כי התובע הוא שהתפטר מעבודתו לאחר שלא קיבל הצעות עבודה קונקרטיות במשך חודשיים. מכאן עולה כי שני התנאים הראשונים להתפטרות ב דין מפוטר בהתאם לסעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים, התקיימו.

44. שנית, בחנו האם התקיים התנאי השלישי, דהיינו האם התפטרות התובע הייתה בנסיבות בהן ה תובע אינו נדרש להמשיך ולעבוד. הנתבעת הוכיחה כי החל מיום 1.6.15 שכרו של התובע שולם אך לשיטתנו אין די בכך כדי לשלול את טענת התובע כי מדובר בנסיבות בהן אינו נדרש להמשיך ולעבוד מאחר ו מימן את שכרו באמצעות ניצול ימי חופשה. מסקנתנו מתחזקת לאור עדותו של מר מינץ אשר העיד בפנינו כי מועד סיום חופשת התובע לא היה ידוע. סבורות אנו כי לתובע קיימת זכות לעבודה בפועל, הנגזרת מזכותו להתפרנס ולכלכל את עצמו לבל יפגע כבודו כאדם וכעובד ואין לנתבעת זכות קנויה להותירו בביתו, תוך פדיון ימי חופשה אשר במהלכה לא נעשה ניסיון כנה ואמתי לשבצו באתר כלשהו.

45. מר מינץ טען בעדותו כי התובע הסכים לצאת לחופשה אולם לא שוכנענו בטענתו זו ומכל מקום הנתבעת לא הוכיחה כי התובע ידע והסכים כי חופשתו תימשך פרק זמן כה ממושך. מר מינץ העיד כי למעשה לא היה ידוע מה יהיה מועד סיומה של החופשה וכך עולה מעדותו-
"ש. מתי זה סיום החופש?
ת. או שכל ימי החופש יסתיימו או ששני הצדדים יסכמו על משהו ביחד.
ש. אז התובע לא יכול היה לדעת לכמה זמן חופשה הוצאתם אותו?
ת. יש לו תלושים מסודרים ורשום בו ימי חופשה והוא כן יודע, ובנוס ף הוא היה בקשר איתי ועם המשרד" (עמ' 6 לפ', ש' 6 – 16) .

46. במצב דברים זה, בו התובע נאלץ לצאת לחופשה על חשבונו אשר נמשכה כחודשיים ואשר מועד סיומה אינו ידוע, מאחר והנתבעת לא שבצה את התובע לתפקיד חלופי ולא נתנו לתובע הצעות עבודה קונקרטיות, עסקינן ב נסיבות בהן רשאי התובע להתפטר מעבודתו ואף זכאי הוא לתשלום לפיצויי פיטורים.

47. לא נעלם מעינינו, כי התובע לא התריע בפני הנתבעת בדבר כוונתו לסיים את עבודתו. אולם, מאחר ומהעדויות אותן שמענו שוכנענו כי מדובר במקרה בו הסיכוי כי ההרעה המוחשית בתנאי העבודה תבוטל הוא מזערי, ו שעה שהתובע העיד כי ניסה מספר פעמים לשוחח עם מנהל הנתבעת אך ללא הועיל, אנו סבורות כי בנסיבות מקרה זה , לא מוטלת על העובד חובת להתריע בפני המעסיק על כוונתו להתפטר. בהקשר זה נפנה לעדותו של התובע-
"ש. אתה טוען שהפרו זכויות רבות כלפיך, כמו דמי הבראה. למה לא התלוננת?
ת. קודם כל להתלונן אין מה להתלונן אצלם . התשובה שלהם לא טוב לך אתה יכול לקום וללכת.
ש. ביחס למה ניתנה התשובה הזאת?
ת. ביחס לכל דבר, אם זה בשעות עבודה ואם זה בשכר. אני לא התלוננתי על זה כי לא היה לזה להתווכח איתם, כי אין מה להתווכח איתם "(עמ' 6 לפ', ש' 1 – 5) .

48. לאור האמור לעיל, אנו קובעות כי התובע התפטר מעבודתו בנסיבות המקנות זכות לתשלום פיצויי פיטורים.

49. מהטעמים אותם פירטנו לעיל, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כי התובע לא מסר הודעה מוקדמת כדין טרם סיום עבודתו. הנתבעת הייתה מודעת לעובדה כי התובע שוהה בביתו ואינו מ שובץ לעבודה בפועל מזה מספר חודשים. לפיכך, לטעמנו אין מדובר בנסיבות בהן יש לחייב את התובע בתשלום הודעה מוקדמת. נוסיף, כי בכתב הגנתה (ס' 36) טענה הנתבעת כי קיזזה את ימי ההודעה המוקדמת מיתרת ימי חופשתו. גם מטעם זה הנתבעת אינה זכאית לתשלום דמי הודעה מוקדמת.

50. שלישית, באשר לתחשיב פיצויי הפיטורים הנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי לתחשיב התובע אלא טענה כי מדובר בתחשיב שגוי מאחר וצו ההרחבה בענף השמירה לא חל על התובע לכן שיעור פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע עומד על 12,150 ₪ בלבד.

51. מאחר וכאמור לעיל, קבענו כי צו ההרחבה בענף השמירה חל על התובע ומשהנתבעת לא הפריכה את תחשיב התובע, אנו מקבלות את תחשיב התובע וקובעות כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 13,318 ₪. מסכום זה יקוזזו ההפקדות אשר הופקדו לטובת התובע בגין רכיב הפיצויים.

פדיון ימי חופשה-
52. התובע טען כי במהלך תקופת עבודתו בנתבעת לא יצא לחופשה כלל. עוד טען כי הנתבעת פדתה באופן חד צדדי את ימי חופשתו עת התובע המתין להצעת שיבוץ מחדש. לפיכך, מאחר והנתבעת פדתה באופן חד צדדי על דעת עצמה את ימי חופשתו ובכפוף לתקופת ההתיישנות, זכאי התובע לסך של 53 ימי חופשה% x 42ֵ היקף משרה חלקיX שכר יומי 153 ₪ = 3,374 ₪.

53. הנתבעת הכחישה את טענת התובע וזכאותו לפדיון ימי חופשה. לטענתה התובע ניצל בהסכמה את ימי חופשתו (36 ימי חופ שה) עת שהה בביתו בחודשים 6-8/15. יתרת ימי החופשה קוזזה כנגד אי מתן הודעה מוקדמת בגמר החשבון אשר בוצע לתובע בחודש 9/15. עוד טענה הנתבעת כי התובע אינו רשאי לצבור ימי חופשה משנה לשנה, מאחר והסכם עבודתו אסר עליו לעשות כן (ס' 10 להסכם העבודה).

54. הלכה פסוקה היא כי הנטל להוכחת תשלום פדיון חופשה מוטל על המעסיק (ראו-ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובנין בע"מ נגד ארפצ'י (פורסם בנבו, 1.11.11).סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 (להלן: חוק חופשה שנתית) קובע כי תקופת ההתיישנות לתביעה על פי החוק היא שלוש שנים. בהתאם להלכה הפסוקה, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, העובד זכאי לתבוע את ימי החופשה שהיה זכאי העובד לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת (ראו-ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, פורסם בנבו,8.10.07).

55. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, העדויות והראיות ו מעיון בתלושי שכרו של התובע (נספח ב' לכתב התביעה, נספח ד' לכתב ההגנה) עולה כי בחודשים 6-8/15, נפדו לתובע 12 ימי חופשה בכל חודש ובסה"כ 36 ימי חופשה.

56. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כי עסקינן בחופשה כדין. בהתאם להלכה, תכלית החופשה השנתית הינה סוציאלית, לרענן את כוחותיו של העובד "מטובתם של העובד והמעביד כאחד שהעובד יטול את חופשתו מידי שנה בשנה ויחליף כוח וישוב רענן לעבודתו..." (דב"ע לא / 1 – 3 בר אדון – ג'רד, פד"ע ב' 21).

57. בענייננו, מהמכתב אותו שלחה הנתבעת לתובע ביום 14.5.15 (נספח ג' לכתב התביעה), עולה כי מדובר בחופשה כפויה מאחר והנתבעת לא הצליחה לאתר לתובע עבודה אחרת.

58. לטעמנו, הנתבעת לא הייתה רשאית להוציא את התובע לחופשה כפויה על חשבונו מאחר ולא איתרה לו מקום עבודה חלופי, בפרט כאשר חופשה כפויה זו נמשכה מספר חודשים. יפים לעניינינו הדברים הבאים- " לאור האמור, אין בידינו לקבל את טענת העיריה, כי בכל הנוגע להוצאת העובד לחופשה מוטלות עליה שתי מגבלות בלבד -שמועד החופשה יהיה ידוע לעובד ושתינתן לעובד הודעה על החופשה 14 יום מראש. כאמור, לדעתנו, מוטלת על העיריה מגבלה נוספת והיא – עשיית שימוש בסמכותה בתום לב. הפעלת הזכות בתום לב משמעה גם הוצאת העובד לחופשה תוך תיאום עמו ותוך התחשבות בצרכיו, וגם הימנעות משימוש בהוצאת העובד לחופשה כתחליף להליכים אחרים, כגון השעיה במקרה שמדובר בעבירת משמעת, או כאמצעי להשגת מטרה אחרת, כגון ניוד העובד לתפקיד אחר" (ראו-עב (ת"א) 3016/01 אבי גורי נ' עיריית רמלה[פורסם בנבו](ניתן ביום 12.8.03).

59. הנתבעת טענה כי התובע הסכים לצאת לחופשה (ראו עדותו של מר מינץ, עמ' 16 לפ' ש' 4 - 11), עם זאת לא שוכנענו כי יש ממש בטענת הנתבעת, ולא הוכח בפנינו כי מדובר בהסכמה מרצון ומדעת, נוכח האמור במכתב הנתבעת המהווה הודעה חד צדדית בדבר יציאה לחופשה כפויה בהתאם להחלטת הנתבעת ו באופן חד צדדי.

60. לאור האמור לעיל, אנו מקבלות את טענת התובע כי הוצא לחופשה כפויה שלא כדין. נוסיף, כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כי יתרת ימי החופשה קוזזה כנגד אי מתן הודעה מוקדמת. מדובר בקיזוז שלא כדין, מאחר וכאמור לעיל קבענו כי בנסיבות מקרה זה התובע לא נדרש ליתן הודעה מוקדמת, ומכל מקום הנתבעת לא הייתה רשאית לקזז סכום זה באופן חד צדדי ב מועד סיום עבודת התובע.

61. עוד שקלנו את טענת הנתבעת, כי הסכם העבודה ק ובע כי התובע לא יהא רשאי לצבור ימי חופשה. ס' 10ב' להסכם העבודה(סומן נ1) אכן קובע כי העובד לא יהיה רשאי לצבור ימי חופשה שנתית אך סעיף זה עומד בניגוד לסעיף 7 לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951. בנסיבות מקרה זה, הנתבעת לא הוכיחה כי ביקשה להוציא את התובע לחופשה שנתית והוא סירב. הנתבעת אף לא הפריכה את טענת התובע כי במהלך תקופת עבודתו לא יצא לחופשה בפועל.

62. לאור האמור לעיל, אנו מקבלות את טענת התובע כי הינו זכאי לפדיון דמי חופשה שנתית. הנתבעת לא הפריכה את תחשיב התובע ולא הציגה תחשיב נגדי. בהתאם לכך, אנו קובעות כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,374 ₪ בגין פדיון ימי חופשה.

שכר במהלך תקופת החופשה הכפויה-
63. לטענת התובע, החל מיום 1.6.15 ועד ליום 1.8.15 שהה בביתו מבלי שסופקה לו עבודה לפיכך, על הנתבעת לשאת בתשלום בגין תקופה זו בסך כולל של 2,146 ₪. לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לתשלום בגין תקופה זו, מאחר והסכים לנצל ימי חופשה וסירב להצעות השיבוץ שניתנו לו.

64. כאמור לעיל, מצאנו כי התובע הוצא לחופשה כפויה שלא כדין. בנוסף, הנתבעת
לא הוכיחה כי ניתנו לתובע הצעות עבודה קונקרטיות, למעט הצעת עבודה אחת
בהרצליה, לגביה שוכנענו בטענת התובע כי בפועל סירבו להעסיקו בעבודה זו.

65. לאור האמור לעיל , מקום בו הנתבעת בחרה שלא לשבץ את התובע לעבודה בפועל במהלך תקופה זו ולא הוכיחה כי עשתה מאמצים כנים ואמתיים למצוא עבורו תפקיד אחר, אנו מקבלות את תביעתו בגין זה וקובעות כי על הנ תבעת לשאת בתשלום בסך של 2,146 ₪ עבור התקופה בה לא שובץ התובע לעבודתו.

שכר קובע-
66. התובע טען כי עבד כ- 6 שעות במשמרת, לפחות 3 פעמים בשבוע, כאשר עד
לחודש 2/14 עבד גם בימי שבת ובסה"כ 77.4 שעות בממוצע בחודש. לפיכך טען התובע כי חלקיות משרתו עמדה על %ֵ41.61ֵֵ (77.4/186) ושכרו היומי היה 153 ₪ ליום (25.5 ₪ לשעה אשר הינו השכר השעתי בהתאם להוראות
צו ההרחבה X 6 שעות ביום). לפיכך, ציין התובע כי שכרו החודשי לצרכי
חישוביו הינו בסך של 1,973 ₪ (186x 25.50x 41.61%).

67. הנתבעת הכחישה בכלליות את טענות התובע וטענה כי עבד בהתאם לאמור בתלושי שכרו ודוחות הנוכחות. לטעמינו לא די בהכחשה כללית והנתבעת לא יצאה ידי חובתה ולא הפריכה את הנתונים המפורטים אותם הציג התובע ואף לא צירפה את מלוא תלושי שכרו ודוחות הנוכחות לכתבי טענותיה. כל שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה היו 4 תלושי שכר כאשר במהלך דיון ההוכחות הציגה הנתבעת 2 תלושי שכר נוספים. הנתבעת לא הציגה כל הסבר מדוע לא צורפו דוחות הנוכחות ותלושי השכר לכל תקופת העבודה.

68. זאת ועוד, מבדיקה אקראית שערך בית הדין ובחן את 12 תלושי השכר האחרונים של התובע ודוחות הנוכחות של התובע (ר' למשל, נספח ב' לכתב התביעה, נספח ד' לכתב ההגנה, ת1, ת9), עולה כי הנתונים שהוצגו על ידי התובע עולים בקנה אחד עם תלושי השכר ודוחות הנוכחות.

69. לאור האמור לעיל, אנו מקבלות את טענות התובע וקובעות כי היקף משרתו
עמד על 41.61% ושכרו החודשי הממוצע עמד על 1,973 ₪.

הפרשי שכר מינימום בענף השמירה-
70. התובע טען כי הינו זכאי לסך של 4,869 ₪ בגין הפרשי שכר מינימום בענף השמירה. מנגד טענה הנתבעת כי צו ההרחבה אינו על התובע, כאשר התובע אף לא הוכיח את תביעתו בגין רכיב זה.

71. כאמור לעיל, פסקנו כי יש להחיל את הוראות צו ההרחבה בענף השמירה על הנתבעת. בהקשר זה, אין בעובדה כי התובע לא הלין על שכרו כדי לשלול את זכאותו לתעריף זה, עת מדובר בזכות הנגזרת מתוקף הוראות צו ההרחבה ואין משמעות לעניין הסכמתו או העדר הסכמתו של התובע.

72. לפיכך, מאחר והנתבעת לא הפריכה את תחשיב התובע ובהיעדר תחשיב נגדי מצד הנתבעת, אנו קובעות כי על הנתבעת לשאת בתשלום הפרשי שכר מינימום לתובע, בסך של 4,869 ₪.

קרן השתלמות-
73. לטענת התובע, בהתאם להוראות צו ההרחבה החל מיום 1.11.14 היה על
הנתבעת להפריש עבורו 7.5% משכרו החודשי לקרן השתלמות על חשבון המעסיק ו – 2.5% משכר העובד.

74. בהתאם לתחשיב אותו הציג התובע (ס' 31 לכתב התביעה), טען כי הינו
זכאי לסך של 946.3 ₪ בגין הפרשי קרן השתלמות בעבור תקופת עבודתו.

75. הנתבעת טענה מנגד כי התובע אינו זכאי לתשלומים בגין קרן השתלמות, מאחר
וצו ההרחבה בענף השמירה לא חל על עניינו של התובע.

76. מאחר וכאמור לעיל קבענו כי יש להחיל על הנתבעת את הוראות צו ההרחבה, ונוכח העובדה כי הנתבעת לא הפריכה את תחשיב התובע ובהיעדר תחשיב נגדי, אנו מקבלות את תביעת התובע ברכיב זה ופוסקות כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 946.3 ₪ בגין הפרשים לקרן השתלמות.

דמי חגים-
77. לטענת התובע, בהתאם לצו ההרחבה בענף השמירה זכאי הוא לתשלום עבור
47 ימי חג. התובע הוסיף וטען כי בהתאם להלכה, הינו זכאי לדמי חגים גם
אם עבד בפועל ביום החג, מאחר ועבודתו בחגים לא הייתה מתוך בחירה אלא
מתוך כורח. בהתאם לתחשיב ולטבלת ימי החגים אותם הציג התובע וביחס להיקף משרתו, טען לזכאות בסך של 2,992 ₪ בגין דמי חגים.

78. הנתבעת הכחישה את זכאות התובע לתשלום דמי חגים מאחר ולשיטתה רכיב תביעה זה מבוסס על תחולת צו ההרחבה בענף השמירה, אשר לא חל על הנתבעת. לטענתה התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לעניין רכיב זה ולא צירף ראיות כגון דוחות נוכחות ותלושי שכר לכל תקופת עבודתו.

79. עוד טענה הנתבעת, כי הקפידה לשלם לתובע תשלום בגין ימי חגים ככל שהיה זכאי לכך. בנוסף, לטענת הנתבעת התובע עבד בממוצע יומיים – שלושה בשבוע ל כן בהיקף משרה כה מצומצם ההסתברות כי התובע עבד יום לפני ויום אחרי החג הינה נמוכה ביותר.

80. בהתאם להלכה הפסוקה, הנטל בנושא תשלום דמי חג לעובד, מוטל על המעסיק
(ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובניין בע"מ – ארפצ'י, ניתן ביום
1.11.11; ע"ע (ארצי) 778/06 מטיאשצ'וק – שלג לבן (1980) בע"מ, ניתן ביום
28.5.07).לפיכך, אנו דוחות את טענת הנתבעת כי על התובע היה להוכיח את רכיב תביעתו. שעה שאין חולק כי התובע עבד למעלה משלושה חודשים, הנטל להוכיח את תשלום דמי החגים מוטל על הנתבעת. לשם כך, אין די בטענת הנתבעת כי ההסתברות שהתובע עבד יום לפני ויום אחרי החג נמוכה. היה על הנתבעת לתמוך טענתה זו בדיווחי נוכחות של התובע.

81. הנתבעת לא הרימה נטל זה ולא הוכיחה מהם התשלומים אותם שילמה
לשיטתה בגין דמי חגים. כאמור לעיל, קבענו כי צו ההרחבה בענף
השמירה חל על התובע. בהתאם לכך, בהיעדר תחשיב נגדי מצד הנתבעת ולאחר
שעיינו בתחשיב התובע אשר עולה בקנה אחד עם נתוני שכרו והיקף משרתו, אנו מקבלות את תביעתו בגין רכיב זה וקובעות כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,992 ₪ בגין דמי חגים.

פדיון דמי הבראה-
82. לטענת התובע, בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק לעניין דמי הבראה ובכפוף
לתקופת ההתיישנות, הינו זכאי ל – 14 ימי הבראה בסך של 2,202 ₪, על פי שיעור דמי הבראה יומי בסך של 378 ₪ x 14 יום% x 41.61ֵֵ . כעולה מתלושי שכרו ובכפוף לתקופת ההתיישנות שולם לתובע לטענתו סך של 1,270.08 ₪ בלבד בגין דמי הבראה. לפיכך, התובע זכאי לתשלום הפרש דמי הבראה, בסך של 931.92 ₪.

83. הנתבעת טענה מנגד כי על התובע מוטל הנטל להוכיח רכיב תביעתו זה והתובע לא הרים נטל זה, כאשר לא צירף את כל תלושי שכרו בגין השנתיים האחרונות מהם ניתן היה ללמוד האם שולמו מלוא דמי ההבראה.

84. נבהיר, כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כי על התובע מוטל נטל ההוכחה ביחס לרכיב דמי ההבראה. אין חולק כי התובע עבד למעלה משנה לכן קמה לתובע זכאות לתשלום דמי הבראה . טענת הנתבעת כי שילמה לתובע את מלוא דמי ההבראה הינה טענה מסוג "פרעתי" ובהתאם לכך, נטל ההוכחה כי תשלומי דמי ההבראה שולמו לתובע מוטל על הנתבעת.

85. הנתבעת לא הרימה נטל זה, לא הציגה תחשיב נגדי ואף לא הבהירה מהם תשלומי דמי ההבראה אותם שילמה לתובע. בנוסף וכאמור לעיל, הנתבעת לא הציגה את תלושי שכרו של התובע לתקופת העסקתו אלא צירפה 4 תלושי שכר בל בד לכתב הגנתה (נספחים ב' – ד') ואף לא הציגה את דוחות הנוכחות לתקופת עבודתו של התובע. הראיות שהוצגו בפנינו בעניין זה, כ – 30 תלושי השכר, אשר אף הם לא כוללים את מלוא תקופת עבודתו של התובע אלא חלק מהתקופה 2011-2015 בלבד, הוצגו על ידי התובע ( נספח ב לכתב התביעה, ת1, ת9).

86. מעיון בתלושי שכרו של התובע, כפי שהוצגו על ידי התובע (נספח ב לכתב התביעה, נספח ד' לכתב ההגנה), עולה כי הצדק עם התובע ותשלום דמי ההבראה היחיד המצוין בתלושים אשר הוצגו בפנינו הינו בחודש 11/14, בסך של 1,270.08 ₪.

87. בהתאם להוראת ההתיישנות אשר הייתה בתוקף במהלך עבודתו של התובע (בוטלה בצו ההרחבה בעניין דמי הבראה 2017), זכאי התובע לפדיון דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו. כעולה מהוראות צו ההרחבה, התובע זכאי לתשלום 14 ימי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, כאשר שיעור דמי ההבראה במועד הגשת התביעה (8/16) עמד על 378 ₪. כאמור לעיל, קיבלנו את טענתו של התובע כי היקף משרתו עמד על 41.61% לפיכך, זכאותו עומדת על סך 2,2 02 ₪ בגין דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות.

88. בהתאם לכך ובהיעדר תחשיב נגדי מצד הנתבעת, אנו מקבלות את תחשיב התובע ואת תביעתו בגין רכיב זה וקובעות כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 931.92 ₪ בגין דמי הבראה.

89. למען הסר ספק, נציין כי לא נעלם מעינינו כי הנתבעת העלתה טענות נוספות בסיכומיה ביחס להיעדר זכאות התובע לתשלום דמי הבראה, כגון כי בכתב התביעה נתבע סכום גבוה יותר בגין דמי הבראה. אולם, לאחר ששקלנו את מכלול טענות אלו, לא מצאנו כי יש בהן ממש.

שעות עבודה בשבת-
90. לטענת התובע, עד לחודש 2/14 נהג לעבוד בימי שבת. מהשוואת דוחות הנוכחות לתלושי שכרו עולה כי לא שולם מלוא הגמול עבוד עבודתו בימי המנוחה השבועית . בהתאם לכך, טען התובע כי הינו זכאי לסך כולל של 14,675.95 ₪ בגין הפרשי גמול עבודה בשבת, בהתאם לפירוט הסכומים הנזכרים בכתב תביעתו (ס' 25 לכתב התביעה).

91. הנתבעת טענה כי הקפידה לשלם לתובע גמול מלא בגין עבודתו בשבת, ככל שעבד בשבת. עוד טענה הנתבעת, כי התובע לא טרח לצרף את כל דוחות הנוכחות ותלושי השכר שלו ולכן לא הוכיח את תביעתו בגין רכיב זה.

92. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי מדוחות הנוכחות אשר הוגשו על ידי התובע, עולה כי אינו זכאי לגמול בגין עבודתו בשבת ,שכן העסק תו בוצעה לאחר מנוחה בת 36 שעות לאחריהן הועסק התובע בשעות מוגדרות כמוצאי שבת ולא כשבת.

93. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, העדויות והראיות, מצאנו כי התובע הוכיח את תביעתו בגין עבודה בשעות שבת, מהטעמים הבאים: ראשית, טענת התובע כי נהג לעבוד בימי שבת, עולה בקנה אחד עם דוחות הנוכחות (ראו- ת1, ת7, ת8, ת9), מהם עולה כי עד לחודש 2/14 נהג התובע לעבוד כמעט בכל יום שבת, ב ין השעות 17:00-23:00.

94. שנית, הנתבעת לא הפריכה את טענת התובע כי לא שולמו מלוא הסכומים להם היה זכאי בגין עבודתו בשבת. מבדיקה אקראית שערך בית הדין עולה כי בדוחות הנוכחות לחודשים 11/11, 1/13, 2/13, 2/14, צוין כי התובע עבד בימי שבת. חרף זאת, עיון בתלושי השכר מעלה כי התובע לא קיבל גמול בגין עבודה בשבת בחודשים אלו.

95. בעדותו של מר מינץ, מנהל הנתבעת, לא נמצא הסבר מדוע לא שולמו לתובע
מלוא התשלומים להם זכאי הוא בגין עבודה בשבת-
"ש. אני מפנה לסעיף 25 לכתב ההגנה, אתה טוען ששולם לתובע מלוא גמול העבודה עבור שעות נוספות. אני מפנה לתלוש שכר של חודש ינואר 2014 ופברואר 2014. האם בתלוש שולם גמול עבור שעות נוספות?
ת. לא.
ש. אני מציגה בפניך דוח נוכחות עבור חודש ינואר 2014. האם התובע עבד בימי שבת בינואר 2014?
ת. כתוב מוצאי שבת. רשום השעות, משעה 17:00 בערב עד השעה 23:00.
ש. אני מפנה לתלוש שכר נוסף של חודש פברואר 2014. תאשר לי שבחודש זה לא שולמו לתובע גמול שעות נוספות?
ת. נכון.
ש. אני מפנה אותך לדוח נוכחות פברואר 2014, האם התובע עבד בימי שבת ?
ת. לפי מה שכתוב פה הוא עבד מוצאי שבת" ( עמ' 17 לפ' ש' 14 - 26 ).

96. בהקשר זה, נשוב ונציין כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כי נטל ההוכחה על התובע וכי היה עליו לצרף את כל דוחות הנוכחות ותלושי שכרו .שעה שהתובע הצביע על תלושי שכר ודוחות נוכחות המוכיחים כי לא שולם גמול בגין שעות שבת כדין, היה על הנתבעת להפריך טענה זו ולהציג את מלוא הראיות הרלבנטיות לשם כך ובכלל זאת, תלושי השכר ודוחות הנוכחות של התובע.

97. נוסיף, כי אין באפשרותנו לקבל את טענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לגמול בגין עבודה בשבת, שכן העסקתו בוצעה לאחר מנוחה בת 36 שעות לאחריהן הועסק במוצ"ש, מאחר ואין בעובדה כי התובע קיבל מנוחה בת 36 שעות טרם עבודתו בשבת, כדי לאיין את זכותו לגמול בגין עבודה בשבת. בנוסף, עיון בדוחות הנוכחות אשר צורפו ע"י התובע (ת7, ת8), מעלה כי התובע החל את עבודתו בימי שבת בשעה 17:00. הנתבעת לא הוכיחה כי בכל השבתות בהן עבד התובע שעה זו הינה בגדר שעת מוצאי שבת ולא שעת שבת.

98. שלישית, בכל הקשור לשיעור הפיצוי לו זכאי התובע בגין רכיב זה, הנתבעת לא הפריכה את תחשיב התובע ואת הסכומים אותם פירט בגין כל שנה ולא הציגה תחשיב נגדי. מבדיקה שערך בית הדין עולה כי הסכומים אשר צוינו בתחשיב התובע סבירים ועולים בקנה אחד עם היקף משרתו ועם התעריף השעתי אשר שולם לתובע. בהתאם לכך, אנו מקבלות את טענת התובע כי הינו זכאי לסך של 14,676.95 ₪ בגין הפרשי גמול עבודה בשבת.

נסיעות-
99. לטענת התובע, נאלץ להגיע לעבודתו בימי שישי ,שבת וחג מבלי שולמו הוצאות נסיעה עבור נסיעותיו בימים אלו. עוד טען התובע, כי במהלך תקופת עבודתו עבד לפחות 4 משמרות בסופי שבוע לכן הינו זכאי לדמי נסיעות לפי התחשיב הבא: 26.40 ₪ - סכום הנסיעה בתחבורה הציבוריתx 4 משמרות בחודש=105.6 ש"חx 65 חודשים בהם עבד בשבתות = 6,864 ₪.

100. התובע הוסיף וטען, כי שולמו דמי נסיעות בחסר, כאשר מבדיקת תלושי
השכר לשנת 2015 עולה כי שולם סך של 105 ₪ בגין דמי נסיעות בעוד מחיר כרטיס חופשי חודשי עמד על 246 ₪. מאחר והתובע עבד לפחות 3-4 ימי עבודה היה על הנתבעת לשלם מחצית מהסכום - 123 ₪. לכן, על הנתבעת לשאת בתשלום נוסף של 18 ש"ח X 82 חודשי עבודה = 1,476 ₪. בסה"כ זכאי התובע לטענתו לסך של 8,340 ₪ בגין דמי נסיעות.

101. הנתבעת טענה מנגד כי בכל הקשור לתביעה בגין נסיעות אשר בוצעו בשבתות, התובע לא הצליח להרים את הנטל בדבר מניין השבתות בו עבד, אף שברשותו אמורים להיות כל תלושי השכר ודוחות הנוכחות בגין תקופת עבודתו.

102. עוד טענה הנתבעת, כי מרבית משמרות התובע בוצעו במוצאי שבת , מועד בו קיימת תחבורה ציבורית לכן התובע לא נדרש לשלם תשלום נוסף בגין נסיעות במועדים אלו.

103. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי שילמה לתובע סכומים נוספים בגין עלות נסיעות בשבת, כפי שצוין בחלק מתלושי שכרו, בהם מופיע רכיב נסיעות פעמיים. כמו כן, ככל שנאלץ התובע להשתמש בשירותי מונית כטענתו, קיבל החזר לסכום בעת הצגת חשבונית.

104. באשר לטענת התובע, כי שולם לו תשלום בחסר בעבור דמי נסיעות בימי חול, טענה הנתבעת כי אין בסיס בטענה זו, מאחר והתובע מבסס דרישתו על תעריף רגיל, בעוד עסקינן באזרח ותיק אשר עלות דמי הנסיעות עבורו מופחתת. הנתבעת ציינה כי התובע נחקר בדבר תעריף הנסיעות המוזל לו הוא זכאי והתחמק מלהשיב על כך לכן יש לזקוף זאת לחובתו.

105. בהתאם להוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה, התובע זכאי לקבל השתתפות עד המקסימום האמור בצו ההרחבה בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל, על פי חישוב תעריפי נסיעות בודדות אך לא יותר משווי כרטיס "חופשי חודשי". עוד קובע צו ההרחבה כי החזר ההוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעביד או מטעמו.

106. בענייננו, מצאנו כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי שולמו לו דמי נסיעות בחסר במהלך תקופת עבודתו. עיון בתלושי שכרו של התובע (נספח ב' לכתב התביעה, נספחים ב – ד' לכתב ההגנה) מלמד כי שולמו לתובע דמי נסיעות מדי חודש בגין השנים 2014 – 2015, בסך של 105 ₪.

107. התובע לא הוכיח כי הינו זכאי לתשלום גבוה מתעריף זה ולא הבהיר מהי עלות הנסיעה בתחבורה הציבורית לה נזקק בפועל ולא הציג כל אסמכתא בעניין. בנוסף, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי בחקירתו התחמק התובע מלהעיד מה היה גובה דמי הנסיעות להם נזקק בפועל והאם נהנה מהנחת פנסיונר (עמ' 9 לפ',ש' 32, עמ' 10 לפ',ש' 1 – 4).

108. נוסיף, כי מעיון בדוחות הנוכחות (ת1, ת9) עולה כי התובע נהג לעבוד בשבתות, בין השעות 17:00 – 23:00. השעה 23:00 אינה שעת שבת אלא שעת מוצאי שבת בה יש תחבורה ציבורית. בכל הקשור לשעת תחילת העבודה, 17:00, הרי שמדובר ככלל בשעת עבודה בשבת. מכאן, חזקה היא כי לא עומדת לרשות התובע תחבורה בשעה זו.

109. בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף השמירה ( ס' 16.4 ) במידה שתחבורה ציבורית אינה מגיעה לאתר שבו מועסק העובד או שהעובד סיים עבודתו בשעה או ביום בהם אין תחבורה ציבורית, ידאג המעסיק להסעת העובד לביתו ללא חיוב העובד בתשלום בגין ההסעה.

110. התובע טען בעדותו כי נזקק לנסוע במונית לעבוד תו בימים אלו ( ר' למשל, עמ' 10 לפ', ש' 1 = 15). מנגד, העיד מר מינץ, כי כאשר נדרש התובע להשתמש במונית, שילמה הנתבעת את החזר הנסיעה במונית, באמצעות קופה קטנה (עמ' 19, ש' 15 – 17), אך לא הציג כל אסמכתא לכך. בנוסף, מעיון בתלושי השכר עולה כי אך בתלוש 4/11 שולם לתובע כפל נסיעות. לאור האמור, אנו מקבלות את תביעתו של התובע ברכיב זה, אולם זאת בשיעור מופחת, העומד על מחצית מהסכום, מאחר וכאמור לעיל, התובע יכול היה להשתמש בשירותי התחבורה הציבורית עת שב מעבודתו. בהתאם לכך, אנו קובעות כי התובע זכאי לתשלום בסך של 3,432 ₪.

הפרשות פנסיוניות-
111. לטענת התובע, בהתאם לצווי ההרחבה בענף השמירה, על הנתבעת להפקיד לקרן הפנסיה סכום בשיעור של 6% משכרו החודשי. בפועל, הנתבעת הפרישה לתובע כספים ברכיב גמל מעביד בחסר.

112. התובע התייחס לדוח אותו צירפה הנתבעת לכתב הגנתה (נספח א' לכתב ההגנה), וטען כי הסכום המופיע בדוח זה תחת רכיב תגמולים, כולל גם תגמולי עובד וגם תגמולי מעביד וגם רווחים אשר הושגו בתקופת הפוליסה. לפיכך, לא ניתן להסיק ממנו מה הסכום אשר הופקד עבור התובע בגין גמל מעסיק.

113. לטענת התובע, הדוחות אשר הוצגו על ידו (נספח ה לכתב התביעה) משקפים נאמנה את ההפקדות שבוצעו לפוליסה לכל רכיב, בגין כל שנת מס, למעט שנת המס האחרונה, אותה לא עלה בידי התובע להשיג במועד הגשת התביעה. בסיכומיו הוסיף וטען התובע, כי קיימים בידיו דוחות עדכניים מהם עולה כי הנתבעת הפקידה תגמולי מעביד בסך של 6,414 ₪ בלבד, כאשר בהתאם לפירוט אותו פירט בכתב התביעה (ס' 20-21 לכתב התביעה) על הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 11,077.26 ₪ בגין תגמולי מעביד חסרים. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע סך של 4,663 ₪ (11,077-6,414 ₪). בנוסף, התבקש בית הדין להורות על שחרור הכספים הצבורים לטובת התובע בחברת "מנורה מבטחים".

114. הנתבעת טענה מנגד כי התובע שינה את סכום תביעתו בגין רכיב הפרשות גמל, כאשר בכתב תביעתו טען כי הנתבעת חייבת לו סך של 8,442 ₪ ובסיכומיו דרש סכום של 4,663 ₪ בלבד ודי בכך כדי לדחות את תביעתו.

115. הנתבעת הוסיפה כי כל תגמולי התובע הועברו במועד בהתאם לצו ההרחבה הפנסיוני המקיף במשק. לראיה, הוצג בנספח א' לכתב התביעה אישור בגין העברת תקבולים לתקופת העסקתו האחרונה של התובע. מנגד, התובע לא הציג כל אסמכתא עדכנית המלמדת על הסכום המצוי כיום בקופות או כי חסרה הפקדה כלשהי ולא הרים את הנטל בעניין זה.

116. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, העדויות והראיות, מצאנו כי דין תביעת התובע ב גין רכיב זה להידחות, מהטעמים הבאים:

117. התובע צירף לתביעתו מכתבים אותם קיבל מחברת הביטוח בגין העדר הפרשות פנסיוניות על ידי הנתבעת. אולם, הנתבעת הציגה דוח פירוט הפרשות פנסיוניות אשר בוצעו לטובת התובע במהלך חודשים אלו (נספח א' לכתב ההגנה) לכן אין רלבנטיות למכתבים אותם הציג התובע. בהקשר זה נציין, כי התובע לא הוכיח כי הסכומים המפורטים בדוח אשר הוצג על ידי הנתבעת, כוללים גם תגמולי עובד וגם תגמולי מעביד וגם רווחים. מדובר בסכומים קטנים המכונים "תקבולים" לכן יש בכך כדי לתמוך בטענת הנתבעת כי מדובר ברכיב גמל מעביד.

118. לאמור לעיל מתווספת העובדה כי בכל תלושי שכרו של התובע פורטו ההפקדות הפנסיוניות. התובע לא הרים את הנטל ולא הציג תשתית ראייתית מספקת מדוע הינו זכאי לסכומים נוספים, מעבר לסכומים אשר הופקדו לו. התובע דרש בתביעתו הפרשי גמל מעביד לשנת 2013, בסך שלך 767.29 ₪ (ס' 20 לכתב התביעה). אולם, מהדוח אשר צורף על ידי הנתבעת (נספח א' לכתב הגנתה), עולה כי הנתבעת הפרישה לתובע בגין שנת 2015 אף מעבר לסכום זה.

119. בהקשר זה נציין, כי התובע טען כי בידיו דוחות המוכיחים את טענתו (ס'51 לסיכומיו) אולם דוחות אלו לא הוגשו לבית הדין. בנוסף, הדוחות אשר צורפו ע"י התובע (נספח ה לכתב התביעה), אינם ברורים והתובע לא פירט כיצד תומכים הם בטענתו. עוד נציין, כי הצדק עם הנתבעת והתובע שינה את סכום התביעה בגין רכיב זה, כאשר בכתב תביעתו טען התובע כי הינו זכאי לסך של 8,442 ₪ ובסיכומיו טען התובע כי הינו זכאי לסך של 4,663 ₪, כאשר התובע לא הבהיר מדוע בוצע שינוי זה. לאור האמור, אנו קובעות כי התובע לא הוכיח את תביעתו בגין רכיב זה.

120. נציין, כי התובע ביקש לשחרר את הכספים הצבורים לו ב"מנורה מבטחים" ואולם לא מצאנו כל אסמכתא המוכיחה כי צבורים לו כספים בחברה זו. כלל האסמכתאות הנוגעות להפרשות פנסיוניות אשר הוצגו בפנינו (נספחים ד-ה לכתב התביעה, נספח א' לכתב ההגנה), נוגעות להפקדות לחברת הפניקס.

מתן הודעה לעובד-
121. לטענת התובע, הנתבעת הפרה חובתה על פי חוק הודעה לעובד. התובע התייחס להסכם העבודה אשר הוצג ע"י הנתבעת (סומן נ1), וטען כי אינו עומד בדרישות החוק, מאחר ולא כתובה בו זהות המעסיק, תפקידו של התובע ושעות העבודה. לפיכך, טען התובע כי הינו זכאי לסך של 5,000 ₪ כפיצוי בגין חוק הודעה לעובד.

122. הנתבעת טענה מנגד, כי החתימה את התובע על הסכם אשר כלל את כל הפרטים המהותיים להעסקתו, כגון שכר, תקופת העסקתו, חופשה שנתית, הבראה, העסקה בשעות נוספות וכיו"ב. לטענת הנתבעת, אף שלא מילאה את פרטיה בהסכם, היה ברור לת ובע מיהו המעסיק.

123. עוד טענה הנתבעת, כי התובע הסתיר בכתב תביעתו כי קיבל לידיו הסכם
עבודה לכן תביעתו ברכיב זה נגועה בחוסר תום לב. כן נטען כי במהלך חקירתו התובע אף התכחש לקיומו של ההסכם, אשר הוצג לו וטען כי מדובר בטופס 101. על כן גם מטעם זה יש לדחות את תביעתו.

124. בהתאם לסעיף 1 לחוק הודעה לעובד, על המעסיק חלה חובה למסור לעובד, לא
יאוחר משלושים יום מתחילת העבודה הודעה בכתב בה יפרט את תנאי העבודה
המנויים בסעיף 2 לחוק וכן את אורכו של יום העבודה.

125. בהתאם להוראות סעיף 5(א) לחוק לבית הדין לעבודה סמכות לפסוק פיצויים על הפרת חוק זה אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין. סעיף 5ב(1) קובע כי: מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי העבודה בעניינים שבסעיף 2...רשאי הוא לפסוק לעובד בפיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן-פיצויים לדוגמה).
(2) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 15,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר".

126. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, שוכנענו כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד, בשיעור של 1,000 ₪ בלבד, מהטעמים הבאים - ראשית, הנתבעת הוכיחה כי לתובע נמסר הסכם עבודה (סומן נ1). אומנם, לא נעלם מעינינו כי הסכם זה לא כולל את כל הפרטים הנדרשים על פי החוק. כך למשל, לא מפורטות בהסכם שעות עבודתו של התובע והגדרת תפקידו. עם זאת, ההסכם מפרט את שכרו של התובע (שכר מינימום|) וישנה התייחסות לתנאים סוציאליים להם יהיה זכאי העובד. לפיכך, יש בקיומו של ההסכם כדי להפחית את גובה הפיצוי לו זכאי התובע.

127. שנית, טעם נוסף המצדיק לטעמנו את הפחתת הפיצוי לו זכאי התובע בגין רכיב זה, הינו התנהלות התובע. התובע טען בכתב תביעתו כי לא קיבל לידיו הסכם עבודה והסתיר מבית הדין את קיומו של ההסכם( ס' 1 לכתב התביעה). גם במהלך חקירתו, הוסיף התובע להתכחש לקיומו של ההסכם וטען כי לא חתם על הסכם עבודה אף לאחר שהוצג בפניו ההסכם -
"ש. אני מפנה לעמ' 3 לכתב התביעה. אתה אומר שלא קיבלת הודעה על תנאי עבודתך?
ת. לא קיבלתי.
ש. חתמת על הסכם העסקה?
ת. לא.
ש. אני מציג לך את הסכם עבודה. זו חתימתך וכתב ידך?
ת. כן. זה טופס 101. זה טופס שממלאים כל שנה. זה לא מהעבודה. לשאלתך זו חתימתי"(עמ' 7 לפ', ש' 12 – 17 .

128. הרושם אותו קיבלנו מעדותו של התובע היה כי התובע מתכחש לקיומו של ההסכם, על מנת לקבל פיצוי כספי. לפיכך יש בטעם זה כדי להפחית את גובה הפיצוי לו זכאי התובע.

129. לפיכך, מצאנו כי יש בטעמים אותם מנינו לעיל כדי להחליש את חומרת הפגם בהיעדר הודעה לעובד, בנסיבותיו של מקרה זה ובהתאם לכך, מצאנו לנכון לפסוק לזכות התובע פיצוי בסך 1,000 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד.

התייחסות לטענות נוספות של הנתבעת-
130. מצאנו לנכון להתייחס לשתי טענות עיקריות נוספות, אותן העלתה הנתבעת בסיכומיה. הראשונה, הנתבעת טענה כי עדותו של התובע הייתה רצופה סתירות לכן יש ליתן לה משקל אפסי (ס' 29 – 39 לסיכומי הנתבעת). נבהיר כי לא מצאנו ממש בטענות הנתבעת בעניין זה.

131. הטענה השנייה אשר הועלתה ע"י הנתבעת, הינה כי התובע הגיש בתום דיון ההוכחות ראיות, מבלי שניתנה לנתבעת הזדמנות לחקור עליהן. לפיכך, לטענת הנתבעת יש להוציא ראיות אלו מתיק בית הדין או ליתן לראיות אלו משקל אפסי. הנתבעת פירטה כי התובע לא הגיש במועד את תצהיריו לכן סיכל אף את הגשת תצהיריה והליכי גילוי המסמכים בין הצדדים. בהתאם לכך, לא היה בידי הנתבעת להיערך כיאות לדיון ההוכחות.

132. בהקשר זה התייחסה הנתבעת לשלוש ראיות אשר הוגשו ע"י התובע במהלך דיון ההוכחות – באשר למכתבים מחברת הפניקס אשר הוגשו על ידי התובע, טענה הנתבעת כי התאריך האחר ון המצוין בהם הוא יום 28.6.15 לכן הם אינם מעודכנים. עוד טענה הנתבעת כי הציגה מסמך מעודכן מיום 24.11.15 (נספח א' לכתב ההגנה) המפריך את טענותיו של התובע ברכיב זה.

133. בנוגע לדוחות הנוכחות אשר הוגשו על ידי התובע (ת9), טענה הנתבעת כי
ראיות אלו אינן קבילות ואינן רלבנטיות להליך דנן מאחר והמדובר בדוחות נוכחות של חברה בשם מ.מ.מ, בעוד מעסיקתו של התובע הייתה הנתבעת.

134. בנוגע לתוכנית עבודת שומרים חודש 5/14 (סומנה ת2), טענה הנתבעת כי לא
הוכח כל קשר בין מסמך זה לבין הנתבעת, כאשר נציג הנתבעת ציין בדיון כי אינו מכיר את נוסח המסמך. על כן טענה הנתבעת כי יש לפסול הגשת ראיות אלו מאחר והוגשו בתום דיון ההוכחות ולנתבעת לא ניתנה הזדמנות לחקור ולבדוק מסמכים אלו טרם הגשתם.

135. לאחר ששקלנו את מלוא טענות הנתבעת בעניין הראיות אשר הוגשו על ידי התובע, נציין כדלקמן: ראשית, הנתבעת לא פעלה בהתאם להחלטת בית הדין במהלך הדיון המוקדם מיום 18.1.16 על פיה היה עליה להגיש את תצהיריה ואת תיק המוצגים מטעמה עד ליום 15.7.16. הנתבעת בחרה שלא להגיש תצהירים ואף לא הלינה על כך שהתובע לא הגיש את תצהיריו במועד. בהתאם לכך, אין הנתבעת יכולה להלין על כך שלא התקיימו בתיק הליכים מקדמיים ולא ניתנה לה אפשרות להציג מסמכים מטעמה, עת לא פעלה בהתאם להחלטת בית הדין.

136. שנית, לגופם של דברים, נציין כי בכל הקשור למכתבים מחברת הפניקס אשר הוגשו על ידי התובע במהלך דיון ההוכחות, מדובר בשני מכתבים אשר נשלחו אל הנתבעת ע"י חברת הפניקס בחודש 2/15 ובחודש 6/15, בהם צוין כי הנתב עת לא העבירה את הפרמיה הנדרשת. אולם, המכתב מחודש 6/15 וכן מכתבים נוספים מסוג זה, צורפו לכתב התביעה (נספח ד' לכתב התביעה) ו אין במכתבים אותם הגיש התובע בדיון ההוכחות משום הפתעה לנתבעת. מכל מקום תביעת התובע ברכיב זה נדחתה.

137. בנוגע לתוכנית עבודת שומרים לחודש 6/14 אשר הוצגה בתום דיון ההוכחות, נציין כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כי יש ליתן למסמך זה משקל ראייתי אפסי. במהלך חקירתו הראשית של התובע הוצגה תכנית עבודה זהה לחודש 5/14 (סומנה ת2). לפיכך , היה בידי הנתבעת לחקור את התובע על קיומו ותוכנו של מסמך זה אך בחרה היא שלא לעשות כן. מכל מקום, ממילא, לא הסתמכנו בפסק דיננו זה על האמור בתוכנית העבודה לחודש 6/14, אלא על תכנית העבודה לחודש 5/14 אשר הוצגה במהלך חקירתו הראשית של התובע.

138. בנוגע לדוחות הנוכחות אשר הוגשו על ידי התובע (ת9), אין אנו מקבלות את
טענת הנתבעת כי יש ליתן לדוחות אלו משקל ראייתי אפסי, מהטעמים הבאים-
ראשית, במהלך חקירתו הראשית של התובע, הוצג דוח הנוכחות של התובע וכן דוחות נוכחות נוספים אליהם התייחסה הנתבעת (סומן ת1, ת7, ת8). מדובר בדוח דומה וכמעט זהה לדוחות הנוכחות אשר הוצגו במסגרת ת9. חרף זאת, התובע לא נחקר על דוח הנוכחות והנתבעת לא הפריכה את קיומו או תוכנו. יש בכך כדי להשליך גם על מהימנותם של הדוחות הנוספים אשר צורפו כת9.

139. בהקשר זה נוסיף כי ההבדל היחיד בין דוח הנוכחות אשר צורף כת1 לדוחות אשר צורפו כת9, הוא כי צוין בצד שמאל של העמוד "מ.מ.מ מוקד שמירה ואבטחה בע"מ". על גבי דוחות הנוכחות אשר צורפו כת9 הופיעו פרטיו המלאים של התובע וכן שעות עבודתו, במהלך התקופה בה עבד עבור הנתבעת. לפיכך, לא מצאנו כי יש בעובדה כי על דוחות אלו נכתב מ.מ.מ כדי לאיין את מהימנותם או את קיומם כראיה למתכונת עבודתו של התובע. שנית, התובע העיד באופן מפורש כי שמה של הנתבעת היה גם "מ.מ.מ" טרם שמה הנוכחי(עמ' 8 לפ' ש' 15-21) .

140. בהתאמה הודה גם עד הנתבעת כי שימש כבעלים של 30 אחוז בחברת "מ.מ.מ". בנוסף, הנתבעת הודתה בכתב הגנתה כי התובע הועסק ברציפות אצלה בתקופת העבודה המפורטת על גבי דוחות הנוכחות של חברת מ.מ.מ (9/08-8/15). מכאן, כי הוכח כי קיים קשר בין החברות.

141. לא למותר לציין, כי מסמכים אלו, תכנית העבודה ודוח הנוכחות, הוצגו על ידי התובע עוד בישיבת קדם המשפט על כן אין במסמכים אלו משום הפתעה כלשהי לנתבעת. נהפוך הוא. השאלה העולה הינה מדוע מסמכים אלו לא הוצגו על ידי הנתבעת. לפיכך, אנו דוחות את טענות התובע כי יש להוציא מתיק בית הדין את הראיות אשר הוגשו במהלך דיון ההוכחות ובסיומו.

פיצויי הלנת שכר -
142. בנסיבות מקרה זה, לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים, לרבות התנהלות הצדדים, לא מצאנו כי מתקיימות בתיק דנן נסיבות המצדיקות פיצויי הלנה מכל סוג, נוכח מחלוקת כנה בין הצדדים באשר לרכיבים אשר נתבעו על ידי התובע. נוסיף, כי התובע דרש פיצויי הלנה בגין תשלום באיחור של דמי הבראה, אולם המדובר בתשלום אשר מטבעו אינו נושא פיצויי הלנה.

סוף דבר-
143. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מקבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:
פיצויי פיטורים ב סך של 13,318 ₪, בקיזוז ההפקדות אשר הופקדו לטובת התובע בגין רכיב הפיצויים.
פדיון ימי חופשה ב סך של 3,374 ₪.
שכר בתקופת חופשת כפויה ב סך של 2,146 ש"ח.
הפרשה לקרן השתלמות ב סך של 946.3 ₪.
דמי חגים ב סך של 2,992 ₪.
דמי הבראה בסך של 931.92 ₪.
גמול שעות עבודה בשבת ב סך של 14,676.95 ₪.
פיצוי עבור אי מתן הודעה לעובד, סך של 1,000 ₪.
דמי נסיעות בסך של 3,432ש"ח.

144. הסכומים הנזכרים לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

145. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 9,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום , אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ז, (17 ספטמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציגת עובדים גב' שולמית עתניאל

רוית צדיק,שופטת

נציגת מעסיקים גב' הילנה ערד שטיינבך