הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 44838-03-17

לפני: כב' השופטת קרן כהן

המבקשים:
הנתבעים 1 ו-3

  1. עמותת בני רמת גן- מחלקת הכדורסל
  2. ברנרד ברנר

ע"י ב"כ עו"ד מרב רוזנפלד-מנור
-
המשיב:
התובע

הנתבעת 2:
עידן פלדה
ע"י ב"כ עו"ד איציק אבישר

עיריית רמת גן

החלטה

לפניי בקשה לעיכוב הליכים ולהעברת הדיון בתובענה למוסד לבוררות של איגוד הכדורסל בהתאם לתקנון המוסד לבוררות.

הרקע לבקשה
המשיב (התובע), הוא מאמן כדורסל. על פי הנטען בכתב התביעה, המשיב עבד אצל המבקשת 1 בפועל מחודש יולי 2016 ועד לחודש דצמבר 2016. יצוין כי ביום 1.10.2016 נחתם בין הצדדים הסכם העסקה לתקופה קצובה, זאת עד ליום 30.5.2016.

המבקשת 1 היא עמותה המפעילה את קבוצת כדורסל הבוגרים בעירוני רמת-גן (להלן: המבקשת).

המבקש 2 הוא יו"ר המבקשת ובעלים שלה (להלן: המבקש).

המשיב הגיש נגד המבקשים והנתבעת 2 תביעה לתשלום יתרת שכר עבודה מחודש יולי 2016 ועד לחודש נובמבר 2016, שכר עבודה עד לתום התקופה הקצובה בהסכם העבודה, פיצוי בגין העסקה פוגענית, פיצוי בגין לשון הרע ופיצוי בגין הפרת חוק הגנת הפרטיות.

המבקשים (הנתבעים 1 ו-3) הגישו בקשה לעיכוב הליכים ולהעברת הדיון בתובענה למוסד לבוררות של איגוד הכדורסל (להלן: הבקשה).

טענות הצדדים
המבקשים טענו כי בהתאם להוראות סעיפים 10 ו-11 לחוק הספורט, התשמ"ח-1988 חלה על הצדדים להליך תניית בוררות סטטוטורית ובהתאם לתקנון איגוד הכדורסל (להלן: התקנון) הגורם המוסמך לדון בתובענה הוא המוסד לבוררות של האיגוד.
בנסיבות אלה התבקש בית הדין להורות על עיכוב ההליכים בתביעה ועל העברתה לדיון בפני המוסד לבוררות .

המשיב טען כי לבית הדין סמכות ייחודית לדון בתביעה. עילות התביעה העוסקות בשכר עבודה הן עילות קוגנטיות שלא ניתן לדון בהם במסגרת בוררות. כמו כן, למוסד לבוררות אין סמכות לדון בתביעה האישית נגד המבקש ולכן לא ניתן יהיה לדון בעילות התביעה העוסקות בהפרת חוק איסור לשון הרע, פגיעה בפרטיות והתנכלות תעסוקתית.

בתשובתם לתגובת המשיב הוסיפו המבקשים וטענו שהמבקש הוא בעל דין על פי התקנון בהיותו נושא משרה במבקשת וכל פעולותיו נעשו כפעולות מטעם המבקש ת ועבורה. המבקשים הוסיפו שנוכח עילת התביעה הנוגעת להרמת מסך הרי שניתן לתבוע את המבקש גם במוסד לבוררות. בנוסף, המשיב לא עבד מחודש יולי 2016 עד ספטמבר 2016 ולא הוסכם שישולם לו שכר עבור עבודתו באותה תקופה ולכן לא מדובר בתביעה לתשלום זכות קוגנטית. כמו כן , התביעה לתשלום שכר עד לתום התקופה היא תביעה לפיצוי ולא מדובר ב תביעה לתשלום זכות קוגנטית.

המשיב הגיש בקשה להגיב לתשובת המבקשים במסגרתה התייחס בקצרה לטענות המבקשים. מנגד טענו המבקשים שיש לדחות בקשה זו מכיוון ש אין זכות להגיש תגובה לאחר הגשת תשובתם.

דיון והכרעה
התשתית המשפטית
סעיף 10 לחוק הספורט קובע שעל איגוד ספורט להתקין תקנון ולהקים מוסדות שיפוט פנימיים, וזה לשונו:
"התאחדות או איגוד יתקינו תקנונים שיסדירו את הניהול התקין של הענף או של ענפי הספורט שהן מרכזים, לרבות תקנונים בדבר משמעת, שיפוט פנימי, ובכלל זה מוסדות השיפוט הפנימיים וסדרי הדין שלפיהם ידונו – בכפוף לסעיף 11 , העברת ספורטאים – בכפוף לסעיף 11א, וכן בדבר שכר ותשלומים לספורטאים, למאמנים ולבעלי תפקידים אחרים".

סעיף 11 לחוק הספורט הדן במוסדות השיפוט הפנימיים קובע את סמכותם, באופן הבא:
"הסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בענינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד, תהיה בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון לפי סעיף 10, ובהתאם להוראות שנקבעו בתקנון לפי אותו סעיף; החלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת יהיו סופיות ואין לערער עליהן לפני בית משפט".

סעיף 1ג' לתקנון קובע שהתקנון יחול "על כל הקבוצות הרשומות ו/או שהיו רשומות באיגוד ועל השחקנים הרשומים ו/או שהיו רשומים באיגוד בכל הליגות ועל כל המאמנים בכל הליגות וכן בעל תפקיד בגין חוזה אישי המופקד ו/או שהופקד בבקרה התקציבית....".
כלומר, התקנון חל על הקבוצות, השחקנים המאמנים ובעל תפקיד בקבוצות.

סעיף 2 לתקנון קובע את הנושאים שיידונו במסגרתו. נפרט להלן את הנושאים הרלוונטיים לענייננו:
"ה. כל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין מאמן לקבוצה או בין קבוצה למאמן.
ו. כל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין קבוצה לבעל תפקיד או בין בעל תפקיד לקבוצה בגין חוזה אישי שהוגש לרשות לבקרה תקציבית".

כלומר, למוסד לבוררות קיימת סמכות לדון בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין המאמן לקבוצה. כמו כן, למוסד לבוררות קיימת סמכות לדון בסכסוך שבין בעל תפקיד לבין הקבוצה בגין חוזה אישי שהוגש לרשות לבקשה תקציבית.

סעיף 3 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע כי "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים".

כידוע, ההלכה היא שזכויות המוקנות לעובד מכוח משפט המגן אינן ניתנות לוויתור ולכן אין להעבירן להכרעת בורר. ובלשונו של בית הדין הארצי בעניין יהלומי מסיקה:
"הלכה פסוקה במשפט העבודה הינה, כי זכויות המוקנות לעובד מכוח חוקי משפט העבודה המגן אינם ניתנים לויתור, ועל כן אינם יכולים לשמש נושא להסכם בין הצדדים. נכון הדבר, גם להכרעה בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, וכן לזכויות המוקנות לעובד מכוח הסכם קיבוצי.
על כן, הכרעה בדבר קיומה של זכות שאינה ניתנת לויתור, המוקנית לעובד מכוח חוק או הסכם קיבוצי, או בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד אינה ברת בוררות. ויותר מכך, גם כאשר ישנה מחלוקת בעניין קיומו של תנאי מוקדם להבטחת זכות מכוח משפט העבודה המגן, לא בהכרח ניתן להעבירה לבוררות".

פסיקה זו כוחה יפה גם לסכסוכים בענפי הספורט השונים. ובלשונו של בית הדין הארצי בעניין הפועל באר-שבע:
"סוגית עיכוב ההליכים מכח סעיף 5 לחוק הבוררות בהתדיינות שעל הצדדים לה חל חוק הספורט, באה לא אחת לפתחו של בית דין זה. בהקשר זה נפסק כי אופיין הציבורי-קוגנטי של ההוראות המגינות, מביא לידי כך שאין הן יכולות לשמש נושא להסכם בין הצדדים. משכך, ההכרעה בדבר התקיימותם של יחסי עובד-מעביד או בדבר קיומה של זכות מכח חקיקת מגן, אינה ברת בוררות (דב"ע נה/125 – 3 אלון בן דור – ההסתדרות הכללית, פד"ע פד"ע כט, 286; ראה גם בג"צ 760/79 דיין נ' בית הדין הארצי, פ"ד לד(3), 820; דב"ע נד/163-3 הלסקו ישראל בע"מ - עזבון המנוח אלי גילאון, פד"ע כ"ח 66). דברים אלה יפים אף מקום בו מדובר בבוררות חובה מכח חוק הספורט, שהרי בית דין זה פסק כי 'דין בוררות על פי חוק הספורט כמוהו כדין בוררות על פי חוק הבוררות בשינויים המחוייבים מההוראות הייחודיות לחוק הספורט ולתקנונים שהותקנו על פיו (דב"ע נז/5-3 ניסים לוי - התאגדות לחינוך גופני הפועל 1991 באשדוד, פד"ע לב 568). תובענותיהם של המשיבים 2 ו-3, הן לזכויות קוגנטיות מכח חוק פיצויי פיטורים. לעניין זה נפסק כי אף חילוקי דיעות בדבר נסיבות הפיטורים או ההתפטרות, אינם ברי בוררות (דב"ע לח/87-3 יאיר שבס - בנק הפועלים, פד"ע י 62, ובג"צ דיין הנ"ל). תובענתו של המשיב 1, נסובה אף היא ברובה, על זכויות מכח חקיקת מגן."

כלומר, תביעות לתשלום זכויות קוגנטיות אינן ברות בוררות ולכן הסמכות לדון בהן מסורה לבית הדין ולא למוסד לבוררות, זאת בשונה מזכויות שאינן קוגנטיות. לפיכך, עלינו לבחון את עילות התביעה.

בהקשר זה נוסיף שבמקרה שבו מוגשת תביעה שחלק מרכיביה ברי בוררות קיימת הצדקה שלא לפצל את הדיון ולהעביר עניינים אלה לבוררות בכדי "למנוע דיון מפוצל בין רשויות שיפוטיות שונות, מצב שלדידי פוגם יעילות, גם אם יתר רכיבי התביעה הוא הרוב. דיון באכסניה אחת במערכת עובדתית משותפת הוא לדידי יעיל יותר ואפילו נוח יותר מבחינת המתדיינים".

הכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להידחות, כפי שיפורט להלן.

תביעת המשיב לתשלום יתרת שכר עבודה מחודש יולי 2016 ועד לחודש נובמבר 2016 היא תביעה לתשלום זכות קוגנטית. השאלה אם אכן סוכם עם המשיב תשלום עבור ה חודשים יולי 2016 עד ספטמבר 2016, אם לאו, היא שאלה הטעונה בירור עובדתי אשר תתברר במסגרת דיון ההוכחות שייקבע בהליך. לכן, טענת המבקשים בדבר היעדר סיכום לתשלום אין בה בכדי לשלול את העובדה שמדובר בתביעה לתשלום זכות קוגנטית. אי לכך עילת תביעה זו אינה ברת בוררות.

תביעת המשיב לתשלום יתרת שכר עבודה עד לתום התקופה הקצובה בהסכם העבודה אף בגדר תביעה לתשלום זכות קוגנטית. אמנם המשיב הודיע על ביטול ההסכם אולם הדבר נבע כתוצאה מהחלפתו על ידי מאמן אחר ו כתוצאה מהלנת שכרו. בנסיבות אלה, נתבע תשלום שכר העבודה הקבוע בהסכם עד לתום התקופה הקצובה. על אף שניתן לראות תביעה המשיב תביעה לפיצוי בגובה שכר העבודה הרי שעדיין מדובר בתביעה למימוש זכות קוגנטית שעניינה תשלום שכר מלא עד לתום התקופה קצובה הקבועה בהסכם . אי לכך גם עילת תביעה זו אינה ברת בוררות.

לעניין תביעת התובע לפיצוי בגין העסקה פוגענית, פיצוי בגין לשון הרע ופיצוי בגין הפרת חוק הגנת הפרטיות אציין שלא מדובר בתביעת לתשלום זכויות קוגנטיות הנובעות מיחסי העבודה שבין הצדדים.

עם זאת, משעילות התביעה האחרות הן עילות המצויות בסמכותו של בית הדין ואינן ברות בוררות אני סבור ה שאין לפצל את הדיון ולהעביר את עילות התביעה הללו ל דיון בפני המוסד לבוררות, זאת על מנת לקיים דיון יעיל, למנוע הכרעות סותרות ולחסוך בעלויות . מעיון בכתב התביעה עולה שהמעשים המיוחסים למבקשים אשר בגינם נתבעו עילות תביעה אלה (העסקה פוגענית, הפרת חוק איסור לשון הרע והפרת חוק הגנת הפרטיות) רלוונטיות אף לצורך הכרעה בטענות המשיב בדבר זכאותו לתשלום שכר עד לתום התקופה הקצובה הקבועה בהסכם והסיבה להודעתו על ביטול ההסכם. לפיכך, לצורך יעילות הדיון ועל מנת למנוע הכרעות סותרות ואף לחסוך בעלויות הצדדים, אין לפצל את הדיון בתובענה ולהעביר חלק מעילות התביעה למוסד לבוררות.

עוד אציין שלא מצאתי שלמוסד לבוררות התמחות או ידע ספציפי בכל הנוגע לעילות התביעה שניתן לדון בהן במסגרת בוררות , שכן עילות התביעה אינן עוסקות בנושאים המיוחדים לספורט בכלל או לענף הכדורסל בפרט.

בשולי הדברים אציין כי מבלי לקבוע מסמרות בעניין, לא שוכנעתי שניתן לתבוע את המבקש במוסד לבוררות, ואסביר.
סעיף 2 לתקנון קובע שהתקנון חל גם על המבקש וכי המבקש כפוף לסמכות המוסד לבוררות, כפי שאף נקבע בפסיקה שפורטה בתשובת המבקשים. אוסיף, שגם במסגרת נושאי הבוררות נקבע באופן מפורש שהמוסד לבוררות ידון בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין קבוצה לבין בעל תפקיד ולהיפך בגין הסכם שהופקד בבקרה התקציבית . אולם, על פני הדברים, מהוראות אלה לא ניתן ללמוד את שמנסים המבקשים לטעון, דהיינו שניתן להגיש תביעה אישית כנגד בעל תפקיד בפני המוסד לבוררות או לטעון טענות להרמת מסך נגדו בכל נושא ועניין על ידי מאמן או שחקן . מסעיפים אלה עולה כי לבעל תפקיד בקבוצה יש סמכות לתבוע את הקבוצה ואף להיתבע על ידה בגין הסכם אישי שהופקד בבקרה התקציבית בלבד. אולם כאמור, איני קובעת מסמרות בעניין מכיוון שהדבר אינו נחוץ לצורך התוצאה אל יה הגעתי.
אוסיף, שאף אם ניתן להגיש תביעה אישית נגד המבקש בפני המוסד לבוררות עסקית על ידי המשיב , לטעמי מהסיבות שפורטו לעיל אין להעביר את הדיון למוסד לבוררות ויש להותיר את הדיון בה בבית הדין.

סוף דבר
הבקשה נדחית.

המבקשים, יחד ולחוד, יישאו בהוצאות המשיב בסכום של 2,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת ההחלטה ועד לתשלום בפועל, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתנה היום, ט' אלול תשע"ז, (31 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.