הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 4472-01-16

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי – אב"ד
נ.צ. מר יגאל סעדיה (מעסיקים)
נ.צ. הגב' הילה ידיד- ברזילי (עובדים)

התובע
אורי בן שמחון מכלוף
ע"י ב"כ עו"ד ר. א. גמליאל ועו"ד ג.וברמן
-
הנתבעת
ע.מי.ש.ב. שרותים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עדי מנחם

פסק דין

א. הרקע להליך

1. טוען התובע בתביעתו כי הועסק ע"י הנתבעת כמאבטח בתקופה
מ- 5.7.10 ועד לפיטוריו שלא כדין וללא שימוע , בסוף פברואר 2014. התובע הוחתם על הסכם העסקה , אך מעולם לא קיבל עותק ממנו.
התובע הועסק בשכר שעתי התחלתי של 22 ₪, במשמרות ומשסיים קורס מאבטחים הועלה שכרו ל- 28 ש"ח .
ב- 15.2.13 החל בקורס דיילי אוויר באל-על. "קודם לתחילת הקורס" פנה למפקח האחראי מר אבי ביטון ("ביטון") והודיע על כוונתו להתחיל הקורס וכי יוכל לפיכך להשתבץ רק ב- 2-4 משמרות בלבד (ולא 5-7 בשבוע כמקודם) – וביטון לא הגיב.
במהלך דצמבר 2013 וינואר 2014 השתבץ רק ב- 2-4 משמרות בשבוע ובלי שהנתבעת הלינה על כך.
"למעשה, ולא רק בשתיקה אלא גם בהתנהגות קיבלה הנתבעת את בקשת התובע להפחתת משמרותיו".
במהלך פברואר 2014 פנה אליו ביטון ודרש שיתן משמרות נוספות ולחלופין , שיתפטר , משלנתבעת כדבריו, לא מתאים להעסיקו רק 2-3 משמרות בשבוע.
התובע השיב שרק בתקופת הקורס לא יוכל להשתבץ ליותר משמרות וכי לכשיסיים הקורס יוכל להשתבץ למשמרות נוספות בכפוף לסידור העבודה באל-על. עוד הבהיר כי אין בכוונתו להתפטר.
כך המשיך לעבוד עד 27.2.14 ובכך, "נוהל העבודה החדש נכנס לסדרו", עת פנה לראש הצוות שלו [ בן יעקובוביץ ("יעקובוביץ")] ע"מ להעביר את המשמרות אליהן מעונין הוא להשתבץ לחודש מרץ 2014, אך האחרון הודיעו ֹ כי ביטון הורה שלא לשבצו למשמרות נוספות , משעבודתו הופסקה.
התובע פנה בהודעת טקסט לביטון, שלא הגיב עליה.
רק לאחר שבועיים חזר אליו ביטון בהודעה טלפונית וביקש שיצור עמו קשר, אך התובע ששהה בחו"ל, חזר אליו מיד עם שובו ארצה ובשיחה ביני הם, בה השתתף גם מנכ"ל הנתבע ת ("מדינה"), סוכם כי העניין יבדק ע"י היועמ"ש של הנתבעת.
רק ב- 30.3.14, חודש לאחר פיטוריו למעשה, קיבל הודעת טקסט לפיה עליו להודיע אם יכול ליתן 4 משמרות לפחות בשבוע, שאם לא כן, עליו למסור מכתב לנתבעת, להגיע למשרדיה , להחזיר מדיו ולקבל את כרטיס הנשק.
התובע, באמצעות ב"כ דאז, פנה לנתבעת ב- 31.3.14 ונענה ישירות
ב- 22.4.14 כי הנתבעת רואה בהתנהלותו כהתפטרות.

טוען התובע כי שכרו הממוצע בשנה האחרונה עמד ע"ס 5,920 ₪ ומשפוטר שלא כדין וללא שימוע, עתר ל- 6 משכורות ולסך 35,520 ₪ ולהודעה מוקדמת (5,920 ₪).
עוד טען כי לא שוחררו לו הקופות ולא נמסר לו טופס 161 ולפיכך, עתר לפיצוי בסך 5,000 ₪.
כן טען כי לא קיבל תלוש פברואר ומעולם לא הועבר לו תלוש גמ"ח ולפיכך עתר לנזק שנגרם לו בסך 5,000 ₪.
מעולם לא קיבל העתק מהחוזה שחתם עליו ומעולם לא ניתנה לו הודעה על תנאי עבודתו וגם בעת שהועלה שכרו והכל בניגוד לסעיף 8.3 להסכם הקיבוצי ועתר לסך 5,000 ₪.
טען עוד התובע כי בתקופות עבודתו לא שולמו לו דמי הבראה כדין ועפ"י ההסכם הקיבוצי ועתר להפרשים בסך 4,751 ₪; לגריעה שלא כדין מזכויותיו לחופשה בסך 1,302 ₪; לפדיון חופשה בסך 1,706.4 ₪ (7.2 ימים חופשה עד סוף מרץ 2014); עוד טען לניכויים אסורים מהשכר [ניכוי בגין רישיון נשק (5,000 ₪); ניכוי דמי טיפול ארגוני ביתר (60 ₪); הפחתה שלא כדין בשכר למאי ויוני 2012 (1,099 ₪; 1066 ₪); הפחתה שלא כדין של הפרשות לפנסיה ופיצויים (248.3 ₪); הפרשות גמל ופיצויים שלא כדין (לא כומת); אי תשלום דמי חג כדין (4,522 ₪, 19 יום) ].
סה"כ סכום התביעה 93,697 ₪.

2. הנתבעת בהגנתה (מ-26.1.16) הכחישה כל טענות התובע, תוך שהפנתה לכך כי בניגוד לתקנות לא הציג את דרך החישוב לזכויות שטען להן.
הנתבעת לא הפרה את חוקי העבודה והדין הקיבוצי הרלוונטי והתובע קיבל כל המגיע לו והוא שנותר חייב כספים רבים.
טרם צאתו לקורס מאבטחים התחייב לעבוד 4 משמרות לפחות, באמצע שבוע ואחת לפחות , בסופי שבוע ולא עמד בהתחייבותו. על דעת עצמו, ביקש להשתבץ במשמרות בודדות בחודש – כשמנהלו הסכים לכך במהלך הקורס בלבד, כשבסיומו יחזור לעבודה מלאה.
משהסתיים הקורס, מה שנודע בדיעבד, נדרש ליתן מלוא משמרותיו ואז טען שאינו יכול.
עוד התברר שהחל לעבוד כדייל ומשלא עבד בסופ"ש כדייל, ביקש לעבוד בנתבעת בסופ"ש, בניגוד להסכם.
לתובע "עבר עשיר של עבירות משמעת חמורות" (כמפורט בס' 9 להגנה).
התובע ביקש מביטון לפטרו, כי התקבל לקורס דיילים ולאור אין ספ ור בקשות של מפקח הנתבע , שיחזור למתכונת העסקתו ולאחר סיום הקורס כהתחייבותו –זנח התובע את עבודתו, ללא הודעה מוקדמת, והנתבעת הודיעה ששומרת היא על זכותה לקזז הודעה מוקדמת (מכתבה מ- 22.4.14 – אישור על תקופת העסקה). התובע הועבר לאתרים שונים בשל עבירות משמעת ודרישות הקב"טים באתרים.

התובע הועסק במשמרות ובהן שעות משתנות ולא יותר מ- 8 שעות, כ- 5 ימים בשבוע, עד שצמצם עבודתו למשמרות בודדות בחודש, ללא אישור ממוניו, וחרף התראות ביטון.
ב- 13.3.14 הצליח מדינה להשיגו טלפונית ומסר לו כי עליו ליתן מיידית החלטתו לגבי העסקתו. ב- 14.3.14 הודיע ביטון לתובע במסרון כי עליו ליתן תשובתו.
לאחר כשבוע, יצר עם הנתבעת מי שהציג עצמו "כנציג הסתדרות בנתניה" – הוסבר לו המקרה ונתבקשה תשובתו.
ב- 30.3.14 שלח ביטון מסרון נוסף.
לאחר ניסיונות רבים, ראתה על כן הנתבעת התנהגותו כהתפטרות.
הנתבעת לא הסכימה לפעולתו החד צדדית, להקטין מספר משמרותיו לאחר סיום קורס הדיילים, מה גם שהתובע הביע כוונתו להתפטר/לזנוח העבודה ואינו זכאי לפ"פ במבטחים (5,604.72 ₪).
בפועל, התפטר מעבודתו ללא כל הודעה . ממילא , לא חלה עליה חובת שימוע והיה עליו ליתן הודעה מוקדמת בת 30 יום ומשכך, עתרה
ל- 3,437.28 ₪ (לפי שכרו ה חודשי הממוצע ).
תלוש פברואר 2014 המתין לו באתר בו עבד, כבכל חודש במהלך עבודתו.
לתובע נמסר דף הודעה לעובד, עליו חתם עוד ב- 5.7.10.

באשר להבראה – הוכחש הנטען, זכאותו וחישובו ובכפוף להתיישנות זו קוזזה כנגד הודעה מוקדמת וכך אף באשר לחופשה.

באשר לניכוי רישיון – מדובר ברישיון אישי ולבקשתו , שילמה למטווח החידוש, וקיזזה ב- 5 תשלומים שווים. ר יענון והכשרות שולמו ע"י הנתבעת לרבות שכרו, והראייה שמעולם לא הלין על כך; דמי טיפול מנוכים עפ"י הדין הקיבוצי; שולמו לתובע הפרשי התעריף (שלא שולמו בטעות) תחת רכיב "פרמיה" ב- 5/12 ו-ב 6/12; הופרש לתובע לגמל ולפ"פ אף ביתר (בסך 1,869.13 ₪); התובע קיבל מלוא המגיע לחגים וכשעבד בימי חג קיבל תוספת 50% לכל שעת עבודה, כשעבד לבקשתו).

הנתבעת עתרה לדחיית התביעה, תוך שטענה טענת קיזוז בגין הודעה מוקדמת (3,437.28 ₪ׂ); הפסקות (30 דקות כל יום שלא נוכו בטעות וסה"כ 11,816 ₪); החזר הפרשות גמל (1,869.13 ₪) וסה"כ
17,122.41 ₪.

3. ביום 1.6.16 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד הרשמת ע. ריכטמן.
משלא הושגה הסכמה הועבר להוכחות למותב זה.
התובע הגיש תצהיר ע"ר שלו ושל יעקובוביץ.
הנתבעת הגישה תצהיריהם של ביטון, מדינה ושל סמנכ"ל הנתבעת ("ערד").
ביום 11.5.17 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.
סיכומי הצדדים הוגשו בכתב (23.7.17; 4.9.17; 17.9.17).

ב. ההכרעה

1. הפסקת עבודה
בטרם נכנס לעובי הקורה, נציין כי עולה מהתביעה עצמה כי התובע טוען "בשפה רפה", כביכול, יש לראות במשמרות המופחתות שנתן, "הסכמה" של הנתבעת לשינוי בהתחייבויותיו.
אין הדבר קל בעינינו, ודאי לאור ההתנסחות "המתפתלת" בהקשר זה בתביעתו (סעיף 14.2, 15-16) – ודאי יודע גם התובע ובטרם פנה לייעוץ משפטי – כי הסכמה לשינוייה של הסכמה בכתב, נעשית בכתב – שאחרת, לא היה מתנסח כניסוחיו שם.
ויובהר, גרסה פתלתלה זו בעניין מהותי להליך, תמוהה עד מאוד, שהרי זהו הבסיס לתביעה כולה. ברי מניסוחיו כי מנסה הוא להבנות מ"טיעון", הנעדר מסד עובדתי-משפטי, משברי לו כי לא היתה, בפועל, הסכמה לשינוי תנאי העסקתו!
נוסיף לכך, כי משום מה, בניסוח זה (וגם בהמשך) אין התובע מפרט עובדות רלוונטיות: לדוגמא, מתי " קודם" לתחילת הקורס פנה לביטון, באיזה אופן פנה (בכתב/במסרון/ בשיחה בע"פ) ומה נוסח "הודעתו" – האם הבהיר מהו משך הקורס, מתי יתחיל ומתי יסתיים, מה לאחריו וכו' (שם סעיף 14.1), איך "קיבל" ביטון את ההוד עה [ומיהם "הגורמים האחרים" שלא פנו אל התובע?!].
כך גם "במהלך פברואר" פנה אליו ביטון – ונתהה: מתי? (ולא בכדי הדגשנו טענותיו , שבלשון עתיד – ענין אליו נתייחס להלן).
הכיצד "הבהיר" התובע לביטון כי רק בתקופת הקורס לא יכול הוא להשתבץ ליותר משמרות/ או כי יוכל להשתבץ בסיום הקורס למשמרות נוספות, בכפוף לסידור העבודה באל על(?!) והכיצד ולמה (?) הבהיר שאין בכוונתו להתפטר?!
עוד מעניין לציין כי "במועד זה " , בו פנה ליעקובוביץ (ס' 19, 24-27) – שאף הוא, משום מה, לא פורט – אך ברי כי מאוחר הוא, כסדר הסעיפים ב תביעה, לפניית ביטון לתובע.
כך גם בהמשך (סעיף 22) – " מיד עם שובו ארצה" – בלא שפירט "מתי"?? (שלא לתהות, מעבר לכך).
הנה כי כן – ניכר מעיון בתביעה עצמה כי מדובר ב"בניית תשתית" , מתוך ניסיון להסיר אחריות מעצמו והעברתה לנתבעת.

ובהקשר זה – יעקובוביץ , שכאמור נזכר לראשונה בהשתלשלות העובדתית ר ק ב-27.2.14 (או אח"כ), שאינו זוכר מתי קודם לתפקיד ראש צוות (ס' 4 לתצהירו), מציין כי "מספר שבועות" אח"כ (מתי?) עדכן אותו התובע כי לא יוכל ליתן 5-7 משמרות בשבוע, ו כי "ידוע לי" כי התובע עדכן את ביטון – והכיצד ידוע לו על כך? ועוד: " משך תקופה של קרוב לחודשיים בערך" – כמדומה, די להפנות ל התנסחות (כ"כ לא עובדתית ולא מדוייקת) כדי לתהות ביחס לעובדות הנטענות בכללותן. "ולפתע", זוכר הוא במדוייק כי "ב-27.2.14" פנה אליו התובע ומסר משמרותיו (ואיך זוכר הוא במדוייק?) –(ומנגד:) אך רק "למיטב זכרוני" פנה אליו (ואיך?) ביטון ברביעי בערב או בחמישי (26.2) בבוקר (27.2) ואמר לו לא לשבץ את התובע יותר למשמרות. אף גרסתו ממש אינה משכנעת!!
על רקע זה מעניין כי גם בתצהירו לא מצא התובע "לפרט" העיתוי הנזכר (ס' 13 לתצהירו) ולא האופן בו לטענתו הודיע לביטון; כך, מש ַנה הוא "במעט" טענתו באשר ל שיחה עם ביטון "במהלך" פברואר, בה לטענתו פירט לפניו כי "הקורס עתיד להסתיים ב אמצע פברואר" – גירסה הנעדרת, משום מה, בעובדות התביעה (ולהלן יוכח כי העיתוי מופרך!!).

כך גם בהמשך (ס' 20) , מספר הוא כי פנה ליעקובוביץ וביקש להעביר לו רשימת משמרות "(אני מבקש לציין כי בקשתי 5-6 משמר ות בשבוע)" גירסה חדשה אף היא, שלא בא זכרה בתביעה (סעיף 19).
ויובהר – ע סקינן לטעמנו בניסיון ברור "לטייב" גירסתו העובדתית, וודאי כשטען כי בשיחתו עם ביטון (קודם למועד זה) – "הבהיר" כי ברגע שיסתיים הקורס באל -על יוכל להשתבץ למשמרות נוספות בכפוף לסידור העבודה באל-על. – משמע, כבר אז הבהיר כי עבודתו בנתבעת כפופה לעבודתו באל-על, משנית לה, כך שכביכול, על הנתבעת "להתאים" עצמה לנ וחותו – לתנאיו – והעיקר: לא טען כי ביקש 5-6 משמרות.

מעניין בהקשר זה: יעקובוביץ מדבר רק על משמרות לשבוע הבא (סיפא סע' 9, רישא סעיף 11), ואינו מזכיר כי התובע ביקש 5-6 משמרות (לא בשבוע שאח"כ, וודאי לא בחודש שאח"כ; וב שיחה שהוא זוכר "במדוייק" את עיתויה).
לא נוכל שלא להזכיר כי במכתב ב"כ התובע לנתבעת (ד' לתצהירו) נטען (כביכול): "ניתנה הסכמתכם המפורשת לכך שמרשי יעבוד אצלכם כמות משמרות נמוכה מכך..." – כשקודם לכן נרשם , באותו מכתב , כי "אתם לא התנגדתם ולו בקליפת אגוז לצמצו ם כמות משמרותיו של מרשי" – התנסחויות שוודאי אינן דרות בכפיפה אחת...

משנה תוקף יש לאמור, לאור הדגשתו בתצהירו לאפשרויות שמעמידה אל-על לדייליה, הן לעבוד בעבודה נוספת במקביל והן ללמוד (סע' 19); מעבר לכך, שלא נהיר לשם מה הודגש כך בפנינו (אגב, כמו טענותיו בסעיפים 27 מהמשפט השני – 29) – וודאי כך, כשהתובע אישר בפנינו כי במקביל לעבודתו בנתבע השלים את לימודיו האקדמיים.
והנה – בחקירה נגדית מספר התובע כי פעמיים הודיע לנתבעת על יציאתו לקורס, חודש וחצי חודשיים לפני , ושוב הודיע שבועיים לאחר שעבר תהליך המיון והעיקר: שביטון אישר לו, שביטון הסכים שיעבוד במשמרות מופחתות וכי ביטון אף אישר לו שאחרי הקורס יעבוד לפי משמרותיו באל-על.

לא נעלם מעינינו נספח א' להגנה (מזכר פנימי שכתב ביטון במועד כלשהו, לאחר 30.3.14; כעולה ממנו) – דא עקא, שלא מצאנו בו , ולו רמז , "להסכ מה" להפחתת משמרות, בזמן הקורס, ודאי לאחריו.
[חרף התנגדות התובע בדיון , שנומקה בין היתר בכך שבנספח א' להגנה כותב ביטון ש"סיכם איתו משמרות מופחתות" – שבנו ועיינו בנספח א' ובכל הכבוד הראוי , אין אמירה כזו – וודאי לא שביטון סיכם ( =אישר) עם התובע כי לאחר שיסיים הקורס באל-על יעבוד משמרות מופחתות בכפוף לעבודת התובע באל-על. לא רק שלא היה מקום להתנגדות, וודאי לא היתה הטעייה בשאלה ].

נזכיר: התובע טען הרי בתשובותיו (כשאינו משיב לשאלה אם ביטון הסכים שיעבוד 2-4 משמרות) כי ביטון ביקש לאחר הקורס יותר מ-4 משמרות, כשלטענתו , תמיד נתן יותר משמרות.

עולה דווקא מנספח א' להגנה כי לפני תום השנה (קרי: לפני סוף 2013) התברר לביטון כי התובע נתן משמרות לפעמים רק סופ"ש ולפעמים רגילות וביקש מהתובע שאם רוצה להמשיך לעבוד – שיתן לפחות 4 מש מרות ולא רק סופ"ש ושיודיע אם עבר הקורס והתובע הבטיח ליתן 4 משמרות לפחות ורוצה להמשיך לעבוד (כשבבסיס האמור, בקשת התובע לעזוב הנתבעת, משהתקבל לקורס באל-על).

כאן המקום להזכיר כי התייחסנו לתצהירו של יעקובוביץ שיוּעד כתימוכין לגרסת התובע. דא עקא, העלינו לעיל תהיותינו, מחד ומאידך, "נמשך" תצהירו , משלא התייצב כשהתובע כהצהרתו (עמ' 13 ש' 2) – ויתר על העדתו.

עוד ראוי להזכיר בהקשר זה – התובע , עד לצירוף נספח ב' לתצהירו אינו מציין מתי הסתיים הקורס באל-על. בתצהירו טוען הוא (ובניגוד לנספח ג' שצורף כאמור) – כי הקורס הסתיים באמצע פברואר (ס' 13 ;אגב, תוך טעות סופר ביחס לשנה). כך, בח.נ. "אינו זוכר" והוא נותן תשובתו כי הקורס הסתיים "לקראת סוף פברואר " ; וכשנדרש, ולא בכדי , לתאריך מדוייק יותר – טוען הוא 20.2.14 – ונבהיר: עדות אינה מבחן זיכרון ודאי לא כשיש מסמכים לכך – אך נכונים הדברים שבעתיים בהתייחס לגרסת עובדה ראשו נית בתביעה או ע"ר הניתנת בתצהיר!! (ונפנה להדגשותינו לעיל בגרסתו הלא מדוייקת ). אגב כך , יצויין כי אין בפנינו כי ידע התובע מראש על מועד סיום הקורס, מחד ומאידך, לא הוכח בפנינו ולא נטען , מתי בפועל החל לעבוד כדייל ואף לא כי נדרש שם לפחות ל- X שעות/משמרות – באופן שמנע חזרתו לעבודה בהיקף הראשוני עליו התחייב . כך, אין בפנינו כי לאחר סיום הקורס, אכן עבד ב-4 משמרות או יותר בכל שבוע , אלא שעבד ב-4 משמרות בלבד (למעט בשבוע השני בפברואר). לא בכדי איפוא, השיב ביטון בח.נ. כי 18 משמרות שבוצעו בפברואר – אינן סבירות, משעליו ליתן 5-6 משמרות בשבוע.
נוסיף ונבהיר כי ברי כי נתוני העבודה המדוייקים יזכרו טוב יותר ע"י התובע, מאשר ע"י מי מעדי הנתבעת (או יעקובוביץ) – כך ככלל, כך וודאי משביטון הפסיק עבודתו בנתבעת ביולי 2014, מחד ומאידך, מדינה פגש בתובע, כעולה לכאורה מעדותו, רק במרץ 2014.

ובהקשר זה תמוהה, שלא לומר יותר, שאלה שהוצגה למדינה ביחס לנספח ד' להגנה ("התחייבות מ-5.7.10" בה נרשם כי על התובע ליתן מינימום 4 משמרות בשבוע, כשהמספר נמחק, נכתב במקומו 5 ומצוייה ליד התיקון חתימה) – משבתצהיר התובע אין , ולו רמז , לטענה זו;
יתר על כן, בח.נ. לא טען כך התובע כלל וכשנשאל על התחייבותו למשמרות בתחילת העבודה, טען 5-7 משמרות (כש גם אז לא טען כאמור בשאלה!). כך גם כשעומת עם נספח ט' – עת אישר חתימתו עליו, לא טען אבל לא חתמתי על נספח ד' !!
קורה לא אחת, כשעד מבין אגב הכנה לדיון, כי מוצא הוא להוסיף לתשובתו; שלא להזכיר כי לא נתבקש להשלים ח.ר., בטרם החל ה תובע בעדותו. בל נשכח גם כי התובע דווקא התייחס בתצהירו לכתב ההגנה (בעניין שלמה ות ההליך – זניח הוא); כאן לא כך נעשה – והעיקר, התובע לא טען כי אינו חתום על יד התיקון.

ועוד בהקשר זה – גירסתו העמומה, הלא מפורטת ולא מדוייקת בכתביו (כהתייחסותנו ברישא של פרק זה) באה לביטוי נוסף – שוב בתצהירו , בהקשר למשמרות. וודאי כך לאור גירסת הנתבעת עוד בהגנתה )"א") כי התובע ביקש מביטון לקבל פ"פ כשהנתבעת תיתן לו מכתב פיטורין ושוב ביקש לעזוב כשהתקבל לקורס באל-על, ביקש גמ"ח ורצה לשלוח מכתב פיטורין. ביטון הציע כי ילך לקורס ואם יעבור יוכל אח"כ להתפטר; וכי התובע לא הודיע אח"כ אם עבר או לא את הקורס והמשיך במתכונת משמרות משתנה (פחות מהמתחייב).
בהגנתה טענה עוד (ס' 7) כי מנהלו הסכים לבקשתו להשתבץ במשמרות בודדות "רק במהלך הקורס ומייד עם סיום הק ורס יחזור לעבודה במתכונת מלאה ו/או יתפטר" (ההדגשה הוספה) – ב ין אם כוּונה אמירה זו ("מנהלו") ל"יעקובוביץ" ובין אם לביטון – הרי לא נסתרה בעדות התובע. כך גם לא נסתרה טענת הנתבעת (סעיף 10, 11) כי התובע ביקש מביטון כי יפטר אותו, משהתקבל לקורס דיילים ולאחר שנתבקש לחזור למתכונת העסקה הרגילה לאחר סיום הקורס ועל פי התחייבותה – זנח עבודתו. גם לגירסה זו לא נתן התובע גירסת עובדה ברורה ומכל מקום לא הכחישה ּ בתצהירו.
נציין עוד כי בתצהירו טען (ס' 16-17) כי ביטון התקשר במהלך פברואר ודרש ממנו משמרות נוספות או שיתפטר (ולא 2-3 בשבוע) ומכיוון שלא רצה להתפטר, הבהיר לביטון שרק בתקופת הקורס לא יוכל להשתבץ במשמרות נוספות וכי הקורס עתיד להסתיים באמצע פברואר ו ברגע שיסתיים, יוכל להשתבץ במשמרות נוספות בכפוף לאל-על (ההדגשות הוספו).

ברי כאמור, גם מגירסה זו , כי לא סוכם כלל כי מעת שיצא לקורס יעבוד משמרות פחותות מהתחייבותו הראשונית (5-7 בשבוע, כעדותו!) – אך וודאי וודאי לא סוכם, כי כך יהא גם לאחר סיום הקורס. עולה מד בריו כמודגש לעיל כי אינו אומר: "אבל סיכמנו שגם לאחר הקורס אעבוד במשמרות מופחתות", מחד ומאידך, אינו אומר: "סיכמנו שלאחר הקורס אעבוד בנתבעת בכפוף לנוחות עבודתי באל-על".
עולה כי גם לגישתו, הפחתת המשמרות , במירב , התקב לה רק לתקופת הקורס, כשאף הוא אינו טוען כי הודיע, מיוזמתו, למאן דהוא בנתבעת על סיום הקורס.
ונבהיר – לא רק שעסקינ ן בגרסה עמומה, לא מדוייקת, שאינה מתאימה לצערנו, לעובדות כהוויתן – אף בעת הכנת תצהירו , שנתיים לאחר הפסקת יחסי העבודה – טוען הוא , כביכול , "ב מהלך פברואר" אמר לביטון שיסיים הקורס באמצע פברואר (סעיף 17, 18).

בהקשר זה ראוי להפנות גם למכתב ב"כ התובע (ד' לתצהירו) ולפיו, בפנייתו ליעקובוביץ לא נתן משמרות לחודש מרץ , אלא רק "לשבוע שלאחר מכן " (ס' 9) , מחד, ומאידך, הגם שברור כי לא היתה כל "הסכמה מפורשת" שיעבוד כמות משמרות פחות ה קודם לכן (סע' 14 שם) –אין כל טענה כי סוכם שכך יהא לאחר שיסיים הקורס; יתר על כן, כותב ב"כ התובע כי במהלך פברואר 2014 כשבי קש המפקח כי יתן יותר משמרות – השיב התובע, שחרף רצונו "אין באפשרותו ליתן יותר משמרות כעת ואם רוצה הנתבעת יכולה היא לפטרו" (ההדגשה הוספה; ס' 8 שם) – מה שוודאי סותר כל טענה בדבר הסכמה כלשהי (בשתיקה/בהתנהגות או במפורש – כגרסאות התובע), להיקף משמרותיו לאחר סיום הקורס; וודאי מוכיח גרסת ביטון , כי התובע "חיפש-ביקש-הזמין", כל העת , את פיטוריו.
אין שחר לטענת התובע (סעיף 28 לתביעה ) כביכול, "לאחר שנוהל העבודה החדש נכנס לסדרו" (כמפורט לעיל בהרחבה) – לא הסכמה, לא "נוהל" , וודאי לא נכנס נוהל נטען "לסִדרו".

אין חולק כי התובע לא שובץ למשמרות לשבוע הראשון במרץ. אין חולק כי התובע לא הוכיח הסכמה לשינוי במשמרותיו , לשינוי בהת חייבותו הראשונית ועם סיום הקורס. אין חולק כי גם לאחר שסיים קורס הדיילים (4.2.14), לא ממש "התאים" משמרותיו להתחייבותו. אין חולק כי התובע לא ביקש לא לעבוד עוד (ס ע' 5 לסיכומיו) – אך הוכח כי עשה כל שרק ניתן, וכך שוכנענו, כי יפוטר ולא משכך ביקש (כזכור, גם ב"כ כך כותב), אלא ובעיקר, משלא ביקש להשתבץ כהתחייבות ו הראשונית, ואף הגדיל לעשות – לא השתבץ כבר בפברואר ל-5-7 משמרות בשבוע.
לטעמנו, המסקנה היחידה העולה מהאמור היא כי התובע ובאופן מודע (הגם פתלתל ולא ראוי), הפסיק עבודתו בנתבעת. הוא זה שיזם במעשיו הפסקת עבודתו.
וודאי וודאי כך, כשאין חולק כי הנתבעת חזרה וביקשה כי יחזור למשמרות , כהתחייבותו.
הנה כי כן, "בפועל"(כהגדרתו) עסקינן בזניחת העבודה ע"י התובע בהפסקת העבודה מטעמו וביזמתו ולא בפיטורים, כטענתו.
בנסיבות אלה ומשזכות התובע לפ"פ מוסדרת בדין הקיבוצי-כללי – זכאי הוא לשחרור כספי הפיצויים הצבורים לטובתו. וודאי אינו זכאי לתשלום פ"פ ע"י הנתבעת (אגב, בתביעה עצמה בסעיף 36 עתר לשחרור קופות הפיצויים ובשונה מסיכום עילותיו, בסעיף 67 לתביעה).

בהתאם, משהוכח בפנינו כי בפועל התובע זנח עבודתו , כי כך היו ה דברים כהווייתם ובפועל, כי הנתבעת כלל לא פיטרה את התובע ואף לא כך ביקשה [– שהרי יכול היה ביטון לקבל התפטרותו טרם צאתו לקורס ]– שוכנענו כי אין בפנינו פיטורים.
מֵצֵרים אנו לציין כי התקשנו (ממש!) להאמין לגירסתו של התובע (על "דקויותיה" ושינויי הגרסה).
בהתאם, משאין בפנינו פיטורין, נדחית אף התביעה לפיצוי בגין אי עריכת שימוע לפיטורין ולהודעה מוקדמת.

אין חולק כי על הנתבעת ליתן לתובע טופס 161, וודאי כך, כשאין חולק בדבר סכום פ"פ העומד לזכותו בסיי ם יחסי העבודה, כאמור בנספח ה' להגנה. הנתבעת תעביר איפוא לתובע טופס 161 כאמור בתוך 30 יום(נזכיר כי עותק לא מלא כדבעי, כמו גם פנייה למבטחים – צורפו להגנה).
אין התובע זכאי לפיצוי בנדון ולו משלא מצאנו כי פנה בהקשר זה בכל התקופה או כי בפנייתו למבטחים החדשה , נמנע ממנו לקבל זכויותיו , להעבירן על שמו, מה גם שלא נסתרו מסמכי הנתבעת (מכתב מ-22.4.14, מכתבה למבטחים מ-9.3.14 וטופס 161).
גם בהקשר האמור נציין כי בנסיבות בהן יוצג התובע כבר ב-31.3.14 – תמוה כי מצא להגיש תביעתו רק בינואר 2016, מה שוודאי הכביד בהיבט הראייתי.

2. אי מתן הסכם/הודעה על תנאי העסקה
אין חולק כי עם תחילת עבודתו קיבל התובע הודעה-פירוט תנאי עבודתו, עליה חתם.
אין חולק גם כי התחייב ל-5-7 משמרות בשבוע.
אין חולק גם כי עם סיום קורס המאבטחים, קיבל שכר גבוה יותר (28 ₪ לשעה). נציין כי הגם שאינו טוען מתי כך – עולה ברורות מתלושיו כי החל מתלוש אוגוסט 2010 כך היה (עניין שיש לו אף ביטוי בהודעה לעובד).

לאחר ששקלנו כל אלה – משהתובע ידע במדויק מהם תנאי עבודתו ומשלא טען בנדון בכל תקופת עבודתו ומשפועל, לא נגרעה זכות מזכויותיו ומשאכן קיבל הודעה על תנאי עבודתו – לא מצ אנו לזכותו בפיצוי כלשהו , משבפועל, ניתנה לו הודעה ואף הטופס "ניתן לו" – הגם מוכנים אנו להניח כי לא קיבל, כטענתו, עותק ממנו.

3. תלוש פברואר 2014
בהקשר זה מצאנו להתייחס לטענה בסיכומי התובע שאין בינה להפנייה ועדותו של ביטון בפרוטוקול (ס' 11.5) כל קשר – שהרי כלל לא התייחסה לרכיב שבסיכומים.
כלל לא הוכח ואף לא נטען, "למצער", בתצהיר התובע כי הנתבעת כביכול השאירה המסמכים במשרדיה.[ודברינו מתייחסים גם לטופס 161].
באשר לתלוש פברואר 2014 – טוען התובע בתביעתו כי מעולם לא קיבל את תלוש פברואר 2014 וכמו כן, מעול ם לא קיבל תלוש גמר חשבון (עניין שלא ממש הובהר; סע' 41) ומשכך, עתר לפיצוי "בגין הנזקים שנגרמו לו" לסך 5,000 ₪ (ס' 42).

הנתבעת טענה כי תלוש פברואר המתין לו כמקובל, באתר בו הועסק, כפי שהיה מדי חודש וכי ביחס לגמ"ח הוא חייב לה כספים, כטענת קיזוז.
עותק מתלוש פברואר צורף להגנה (נספח ח').
התובע טען לנזקים, אותם כאמור לא הוכיח, כשבפועל, בתצהירו אף לא טען לכאלה; כך גם מתעלם הוא בתצהירו מצרוף ע ותק התלוש להגנה, שוודאי יש בו משום "העבירה לידיי".
נזכיר כי לא נטען כי לא קיבל את שכר פברואר 2014.

בהתאם, נדחית עתירת התובע לפיצוי בסך 5,000 ₪ (ומטעמי אגרה), משלא קיבל כטענתו את תלוש פברואר.
בתצהירו אין כל טענת עובדה בהקשר זה ואף נזנחה הטענה כי לא קיבל תלוש גמר חשבון (ה 4, סעיפים 41, 42 לתביעה) וכל שנטען ועפ"י יעוץ משפטי, כי הנתבעת הפרה חובותיה שבדין , משלא העבירה לידיו תלוש פברואר 2014.
ודאי וודאי כך, משטוען התובע כי עתר לסכום האמור "בגין הנזקים שנגרמו לו".

והנה – אין כל טענה בתצהירו לנזק, שכביכול, נגרם לו באי קבלת תלוש פברואר 2014; ושוב נזכיר – עותק ממנו מצוי בידיו ולו מעת שהוגשה ההגנה.
[ע"מ שלא להכביר מילים שלא לצורך, לא נדע למה כיוון התובע בהפנייתו בסיכומיו, סעיף 11.1 לעמוד 18 שורות 16-26 – שהרי אין בינם לענייננו ( גם לא ביחס לטופס 161) ולא נדע היכן הודתה הנתבעת בחובתה לשלוח המסמכים – כשמנגד, לא נסתרה טענת הנתבעת כי כדבר שבשגרה , קיבל התובע את תלושי שכרו באתר עבודתו (וכשהתובע עצמו נסמך על ההתנהגות המקובלת עליו בעבודה – הגם בנושא אחר; ראה ס' 9 למכתב ב"כ) ].

אשר לטענה בדבר הוכחת "משלוח" המסמכים [תלוש פברואר 2014; תלוש גמ"ח (?) ; ט' 161]– אלה צורפו כאמור להגנה, וממילא, מידיעת דיי נים אף לו נשלחו לתובע בדואר רשום בסיום יחסי העבודה – עד מועד הגשת התביעה (קרוב לשנתיים אח"כ) – ממילא ,לא ניתן היה כך להוכיח. עוד מעניין לציין כי אין זכר לטענות בנדון במכתב בא כוחו מ- 31.3.14, ובכלל כך, אין טענה כי לא קיבל את תלוש פברואר 2014. ומה לנו יותר מכך ומזמן אמת?! (כשב"כ מתייחס לתלושי השכר של התובע, אותם בדק, ועותר רק לקבל תלושי שכר מסויימים – אך לא לתלוש פברואר 2014!
[לא נוכל שלא להעיר במאמר מוסגר ולו בהקשר זה באשר לטענות התובע בסיכומיו, כי לא מצאנו "הלימה" בינן להפניות בהם כאמור לעיל וכן להלן ].
כך, ראוי להפנות לסעיף 13 לנספח ט' להגנה – מה שודאי מצביע על ידיעת התובע מראש! ומשלא נסתרה טענת ערד בהקשר זה.
מכל הטעמים דלעיל – נדחית התביעה ברכיב זה.

4. הבראה, חופשה, חג
טוען התובע בתביעה כי לא שולמה לו הבראה כדין ואף הפרה הנתבעת הוראות ההסכם הקיבוצי; כך עתר לשנים 2011 – מרץ 2014 (אגב, כולל, הגם שאינו טוען כי עבד בחודש מרץ, קרי: במירב עתר לחלף הודעה; ואידך ז יל גמור) וסה"כ (לאחר הפחתת הסכום ששולם במרץ 2013) ליתרה בסך 4,751 ₪;
ברכיב חופשה טען כי הועסק על בסיס 6 י"ע בתחילת עבודת ו וכך נצברו ימי חופשתו, באוגוסט-ספטמבר החלו להצבר ימי חופשה לפי 5 י"ע ולפיכך, עתר לתוספת 5.5 ימי חופשה ובסה"כ 1,302 ₪.
כן טען כי עפ"י תלוש ינואר 2014 עמדו לזכותו 6.2 ימי חופשה ובפברואר צבר "למצער יום חופשה נוסף" ולפיכך , עמדו לזכותו 7.2 ימי חופשה ( X237 ₪) וסה"כ 1,706.4 ₪;
ברכיב חגים טען כי מתחילת עבודתו לא שילמה לו הנתבעת עבור 19 ימי חג ולפיכך, עתר ל- 4 ,522 ₪.

הנתבעת בהגנתה הכחישה הנטען ב- 3 רכיבים אלה העלתה טענת קיזוז (אי מתן הודעה והפסקות) והוסיפה וטענה כדלקמן:
בהבראה טענה להתיישנות ולחישוב לפי שנתיים אחרונות (12.66 יום בהפחתת 11 ימים ששולמו בתקופה האמורה X374 ₪ X 66% משרה וסה"כ 408 ₪.
בחופשה טענה כי הועסק במתכונת 5 י"ע וצבירתם, בהתאם, טענה להתיישנות , ל- 33.33 ימי זכאות ב- 3 שנים אחרונות בהפחתת 32 יום שניצל וששולמו לו ( X 8 שע' X 28 ₪ X 66%, משלא השלים 200 י"ע בשנה האחרונה) וסה"כ 192.19 ₪.
בחגים טענה כי קיבל מלוא זכאותו, בהתחשב בימי חג שעבד, אם עבד, כבחירתו, אז קיבל תוספת 50% בשכרו.
בכל תקופת זכאותו לאחר 3 חודשי עבודה, חלו 27 ימי חג, 3 בשבת, 5 שולמו, 19 בהם עבד לבקשתו. משכך, אינו זכאי לדבר, מה גם שלא פורט מה לא שולם לו, או אם עבד יום לפני ויום אחרי ימי החג.

בהקשר זה תמוה כי התובע בתצהירו לא נותן איזשהי גרסת עובדה, והוא חדל מ התייחס לטענות העובדה שהעלתה הנתבעת בהגנתה. כל שנטען, עפ"י יעוץ משפטי, כי הפרה התובעת חובותיה שבדין, וגם בכך מנה רק "פדיון חופשה" (אחד מ- 2 ה"רכיבים" דלעיל בתביעה לחופשה) והבראה.

קשה להבין איפוא עתירתו בסיכומיו, שוב בהעדר הלימה לתשתית העובדתית שהוכחה (ולמצער, שהציג התובע בפנינו).

יובהר: אכן הנטל ב- 3 רכיבים אלה על הנתבעת, אך גם זאת לאחר הוכחות לכאורה של התובע – וכאלה לא הוצגו כלל (ואף לא נטענו).
מנגד, ערד נתן בתצהירו התייחסות ל- 3 הרכיבים , תוך שחזר על טענות הנתבעת, בעיקרן (חגים) ובהבראה (טען לזכאות בסך 1,835 ₪) ובחופשה (טען לסך 1,122 ₪).
עפ"י ההודעה לעובד (ט' להגנה) עובד התובע בימים ובשעות משתנים לפי צרכי העבודה.

בפועל, חדל כאמור התובע ממתן גרסת עובדה ולו לכאורית ומנגד, לא נסתרה גרסת הנתבעת, כאמור בתצהיר ערד.

אין חולק מתלושי השכר של התובע כי מחודש אוגוסט 2010 ועד יולי 2011 זוכה בתלושיו ביום חופשה. מתלוש ספטמבר 2011 זוכה מדי חודש ב- 0.83 יום, כך עד כולל ספטמבר 2013 . מאוקטובר 2013 זוכה ב- 0.92 מדי חודש עד כולל פברואר 2014.

צודקת הנתבעת בטיעוניה ובחישוביה ולפיהם חופשה יש לחשב לפי י"ע בכל שנה, מחד ומאידך, כי זכאות יש לחשב לפי 3 שנים ושנה שוטפת (כהוראות החוק). עוד נזכיר כי עולה מתלושי השכר כי במהלך השנים בממוצע עבד התובע מעט יותר מ- 200 יום בשנה וכי ניצל 27 ימי חופשה,
ו-11 ימי הבראה במרץ 2013.

לא נסתרו גרסת הנתבעת וחישוביה בהגנתה ובתצהיר ערד (בהתאמה) וברכיב ההבראה – מקובלת עלינו טענתה החלופית (סע' 2 לתצהיר ערד) והתובע זכאי להבראה מאפריל 2013 עד סיום עבודתו. חי שוביה וטענותיה (סיכומים) לחג וחופשה מקובלים אף הם.
משלא הוכיח התובע גרסתו (העובדתית) וחישוביה – ומשעסקינן אף בטענת קיזוז של הנתבעת בהתייחס להפרשים שלטענת הנתבעת התובע היה זכאי להם – קובעים אנו כי הנתבעת תוציא תלוש שכר בו תחושבנה זכויות התובע ברכיבים אלה כחישוביה דלעיל , תוך קיזוז חלף הודעה, כטענתה שהועלתה עוד במכתב הנתבעת לתובע מ- 22.4.14.
נזכיר כי תמוה לטעמנו ולו בעת ההליך המשפטי – שלא הופק תלוש כאמור, שהרי חשבונאית (הן בכרטיסו כעובד, מחד והן בדיווחי הנתבעת לשלטונות המס) – ברי כי צריך היה ליתן לכך ביטוי לאמור. משכך – תפעל הנתבעת כאמור.

5. ניכויים – הפחתות
טען התובע בתביעתו כי בוצעו ניכויים אסורים משכרו, כדלקמן:
בגין רשיון נשק בסך 500 ₪ חרף האמור בהסכם הקיבוצי;
דמי טיפול ארגוני ביתר, משעפ"י סעיף 34 להסכם הקיבוצי היתה רשאית לנכות 0.8% משכרו, בעוד שניכתה 60 ₪ ביתר; בחודשים ספטמבר אוקטובר שילמה 27.4 ₪ במקום 28 ₪ ולכן זכאי הוא ל- 169 ₪ + 1,060 ₪.
כן עתר להפרשות לפנסיה ולפ"פ בגין סכומים אלה וסה"כ 248 ₪.

הנתבעת הכחישה הנטען וטענה כי כשומר חמוש עליו להיות בעל רשיון נשק ארגוני אישי, כשחידושו – עליו משהרישיון שלו ויכול הוא לעבוד עמו בכל חברת שמירה. התובע ביקש כי הנתבעת תש לם למטווח את חידוש רשיונו ותקזזו ב-5 תשלומים שווים (ובכך הוזילה עבורו את המטווח – זאת בשונה מריענונים ו הכשרות שעל חשבונה, שאף שילמה לו בגינם שכר (כעולה גם מבדיקתנו את תלושי שכרו). לראיה – כל תקופת עבודתו לא טען על קיזוז כאמור.
באשר לדמי טיפול – כחברה בארגון מעסיקים (בטעות נאמר "עובדים", ס' 53 להגנה) מחובתה לנכות ולהעביר דמי הטיפול ובהתאם פעלה, כעדכונם.
באשר לטענה בדבר הפחתת שכר – הטעות תוקנה, ביתר תחת הרכיב "פרמיה" בתלושי מאי ויוני 2012.

בתצהירו לא התייחס התובע כלל לטענות העובדה של הנתבעת בנושא רשיון הנשק; כל שטען הוא לנכויים אסורים, בטענה שהנתבעת הפרה חובותיה שבדין. כך ביחס לטענת הניכויים האחרים.
ערד בתצהירו טען, כטענות הנתבעת בהגנתה באשר לרשיון נשק, כי ד"ט נוכו כדין ובאשר להפחתה בשכר שולמו לתובע הפרשי השכר בתלושי השכר (צורפו תלושי 8.12; 12.11).
בפועל, אין בפנינו ראייה כי התובע אישר וחתם בנושא רישיון הנשק.
עם זאת, לא נסתרה הטענה שבהיבט המשפטי, מחד ומאידך, בהעדר טענת עובדה מטעם תובע, ומשעסקינן בנכוי ב-5 תשלומים מראשית עבודתו – שוכנענו כי לולא אכן הסכים לכך, לולא נעשה הדבר לבקשתו, לא היה ממתין תקופה של 3 שנים ע"מ לטעון בעניין.
באשר לד"ט הנטל על התובע להוכיח כי נוכה ממנו מעבר למתחייב, מחד ומאידך, מתי נוכו 60 ₪ ביתר (או חישוב לסכום זה).
באשר להפחתות בשכר – באשר לטענה ביחס לחודשי ספטמבר – אוקטובר 2011 עתר התובע לסך 303 ₪ ואכן בתלוש 2.11 צויין במפורש השלמה לחודשי אוקטובר – נובמבר וסה"כ 305.
הנה כי כן, צודקת הנתבעת ודין עתירתו זו להידחות.

באשר לטענה ביחס לחודשי מאי – יוני 2012, עותר התובע לסה"כ 2,159 ₪ והנתבעת בהגנתה טענה ל תשלומי פרמיות בחודשים אלה, שסכומן 1,743.29 ₪ (קרי: פער בין הצדדים בסך 415.71 ₪).
נציין כי במכתב ב"כ התובע נטען לחוסר (תוך הצגת חישוב; אגב, תוך העלאת הטענה כי עסקינן ב"הרעה מוחשית בתנאי עבודתו"), כי החוסר הוא בסך 1,781.3 ₪ בלבד.
בנסיבות אלה ובהעדר חישוב /הסבר לסכום שנטען לו בתביעה – מצאנו לזכות התובע בפער בין 2 הסכומים הנדונים ( במכתב ב"כ מול התשלום בתלושים עצמם), קרי: בסך 38.01 ₪.

באשר להפרשות לפנסיה ולפ"פ בגין הסכומים האמורים , הרי עסקינן בסך 3.87 ₪ ומשכך, על הנתבעת לשלם לתובע בגין כל האמור סך 41.88 ₪.
כללית יוזכר כי אין "הלימה" בין טענת התובע בסיכומיו (ס' 20) לפרוטוקול.

6. קיזוז
טוענת הנתבעת בהגנתה לקיזוז מכל סכום שיפסק לטובת התובע, ברכיבים ובסכומים הבאים: 3,437.28 ₪ חלף הודעה מוקדמת; 1,816 ₪ הפסקות (חצי שעה ביום); 1,869.13 ₪ החזר הפרשות לגמל.
בתצהיר ערד חזרה הנתבעת אך על טענת הקיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת (ומשום מה, אף "שינתה טענותיה" בעתירתה לסך של 4,286.19 שכרו הממוצע בשנה האחרונה).
נציין כי הנתבעת במכתב בא כוחה לב"כ התובע (24.4.14) שמרה לעצמה זכות הקיזוז בנדון.
אין בפנינו כי הנתבעת הזמינה התובע לחזור בו מהעלמותו ומזניחתו את העבודה – הגם שלא הוכיח כי פוטר. עם זאת התרתה כי התנהלותו כמוה כהתפטרות , כשההודעה המוקדמת שלא נתן , תקוזז בגמ"ח; בהתאם, על הנתבעת לפעול כ קביעתנו לעיל, ע"י תלוש שכר ולקזז חלף הודעה מוקדמת שלא נתן התובע, כדרישתה המיידית.
התובע לא התייחס כלל לטענות הקיזוז בתצהירו, בהיבטן העובדתי.
(שהרי לא יכול היה "לצפות" שבתצהיריה לא תתייחס הנתבעת לקיזוז בגין הפסקות / הפרשת יתר).

לא הוכח כי התובע נטל הפסקה כמשמעה בחוק, בעבודתו באתרים השונים. הנטל בעניין על הנתבעת, ודאי כך , כשעסקינן בטענה המתייחסת אחורנית לכל תקופת העבודה ובטענת קיזוז.
אף אין בפנינו חישוב/ראיה כי הופרש למנורה מבטחים ביתר, כנטען (טענה שאף היא, כטענת ההפסקות – עובדתית, כלל לא נטענה בתצהירי הנתבעת).

עוד נזכיר כי סיכומי הצדדים, גם בהקשר זה – אינם "תחליף" לראיות וממילא, אף אין כל משמעות לנטען (עובדתית) ובהקשר זה בסיכומי התשובה. הנה כי כן – נדחית טענת הקיזוז , למעט באשר לאי מתן ההודעה המוקדמת.

7. סיכום
התביעה רובה ככולה (למעט הסכומים שנקבעו לעיל) – נדחית ומנגד, נעתרה טענת הקיזוז להודעה מוקדמת (ובסכומה שבהגנה ובסכומים; ולא בתביעה או בתצהיר הנת בעת).

בנסיבות האמורות מצאנו לחייב התובע בהוצאות הנתבעת.
לא נחה דעתנו מטענת התובע בסיכומיו, שמצא להקדיש "פרק" שלם, חרף מגבלת המקום עליה הלין – לשאלת ההוצאות, "הוצאות הוגנות הוצאות מיוחדות /הוצאות לדוגמה / ובשיעורים ריאליים" – תוך העלאת טענות מחד לחות"ל ודרך פוגע נית / דורסנית בניהול ההליך, תוך פגיעה בפרטיות וכיוצ"ב טענות שלא בוססו ומנגד, התנהלות התובע בסוף תקופת עבודתו לא שכנעה בהגינות / תום לב המצופה גם מעובד ביחסיו עם מעסיקו, מחד ומאידך, תוצאת ההליך עם עתירתו "לריבית הלנת שכר" (עתירה שהועלתה בתביעה, כשלא נוכל שלא להזכיר כי רכיב כאמור "התיישן").

טוב היה עושה התובע לו נמנע מדרכו הפתלתלה, ודאי לאור טענותיו-הוא באשר להתחייבותו הראשונית, לטענותיו בעת צאתו לקורס הדיילים ולאלה בהתייחס לסיומו (כולל לעיתוי).

לאחר ששקלנו כל אלה – ישא התובע בהוצאות הנתבעת (שלא עתרה להוצאות לדוגמה / ריאליות וכו') בסך 1,500 ₪ ובשכ"ט ב"כ בסך 2,500 ₪, סכומים שישולמו בתוך 30 ימים , אחרת ישאו ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

תלוש שכר יופק בתוך 30 יום.

ניתן היום, י' חשוון תשע"ח, (30 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. מר יגאל סעדיה (מעסיקים)

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נ.צ. הגב' הילה ידיד- ברזילי (עובדים)

נחתם ע"י נ.צ 30.10.17.

הוקלד ע"י שרון + צביה + רחל רוזה