הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 44110-02-17

09 פברואר 2020

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר
נציגת ציבור (עובדים) – גב' אלינורה וינטרוב
נציג ציבור (מעסיקים) – מר עמוס הראלי

התובע
פרץ משה
ע"י ב"כ עו"ד משה נחום ועו"ד יוחנן אלון
-
הנתבע
יחזקאל בנימיני
ע"י ב"כ עו"ד שלמה בכור

פסק דין
תמצית התביעה
התובע עבד אצל הנתבע כ-9 שנים במעבדה לתיקוני מכשירי אלקטרוניקה, בהיקפי משרה ש הלכו וירדו, עד אשר החליט להתפטר מעבודתו.
לטענתו של התובע, תלושי השכר שנמסרו לו במהלך תקופת עבודתו אינם משקפים נכונה את שכרו ופוצלו לרכיבים למראית עין בלבד. בנוסף, לא בוצעו עבורו הפרשות לפנסיה על פי דין.
התובע עותר לחייב את הנתבע בסכומים הבאים (בסך 174,815 ₪):
דמי הבראה בסך 4,430 ₪.
דמי חגים בסך 38,976 ₪.
פדיון חופשה בסך 20,160 ₪.
פיצוי חלף הפרשות לקרן פנסיה בסך 31,500 ₪.
פיצוי בסך 5,000 ₪, מכוח חוק הגנת השכר.
פיצוי בסך 21,000 ₪, בגין פגמים בתלושי השכר.
פיצוי בסך 15,000 ₪, בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי עבודה.
פיצויי פיטורים בסך 43,749 ₪.
העובדות שהוכחו בהליך
התובע עבד אצל הנתבע מחודש מאי 2007 ועד לחודש ינואר 2016. היקף עבודתו של התובע השתנה במהלך השני ם: בשנים הראשונות עבד 4 ימים בשבוע, בשנים הבאות עבד 3 ימים בשבוע ובשנה האחרונה עבד יומיים בשבוע (עמ' 6, ש' 18). הפחתת משרתו של התובע הייתה לפי בקשתו. התובע אישר בעדותו שמספר ימי העבודה הרשום בתלושי השכר הינו נכון (עמ' 12, ש' 7).
מדי חודש קיבל התובע תלוש שכר (עמ' 9, ש' 12) ואת שכרו קיבל במזומן. התובע העיד שהשכר שקיבל בפועל היה דומה לשכר הרשום בתלושים, בסכום מעוגל ( עמ' 11, ש' 31; עמ' 12, ש' 3).
על פי תלושי השכר, שכרו של התובע שולם על בסיס שעתי ושכרו האחרון של התובע היה 35 ₪ לשעה. על פי עדות התובע, הוא השתכר שכר יומי בסך 300 ₪. יצוין כי בסעיף 6 לתצהירו העיד התובע ששכרו היומי היה 448 ₪ ואילו בחקירתו הנגדית הופתע שכך רשום בתצהירו והבהיר ששכרו היומי היה 300 ₪ (עמ' 14, ש' 5) .
ביום 13.1.16 מסר התובע לנתבע מכתב שנושאו "הודעה על סיום עבודה" ובו הודיע על סיום עבודתו ביום 31.1.16. במכתב כתב התובע "אבקשך להסדיר את כל הקשור לזכויותי בנושא קרן פנסיה ופיצויים כנדרש" וחתם במילים "אני רוצה להודות לך על ההזדמנות שהיתה לי לעבוד בחברתך".
במקביל לעבודתו אצל הנתבע החזיק התובע כעצמאי מעבדת תיקונים של ציוד אלקטרוניקה תעשייתי (עמ' 6, ש' 22) וכן למד הנדסאות א לקטרוניקה (עמ' 8, ש' 3).
עיקרי ההליך שהתקיים
לאחר קדם המשפט, הוגשו תצהירי התובע מחד גיסא והנתבע מאידך גיסא. שניהם נחקרו, כל אחד במועד נפרד, מפאת מחלתו של הנתבע שלא אפשרה התייצבותו לדיון ההוכחות הראשון.
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ונפרטן במסגרת הדיון בסעדים הנתבעים.

דיון והכרעה
תלושי השכר
לטענת התובע, בתלושי השכר שהנפיק לו הנתבע מפורטות זכויות כגון חופשה , חגים והבראה , אך הרישום הוא למראית עין בלבד , שכן למעשה קיבל רק שכר עבודה, בהתאם למספר ימי עבודתו. הנתבע לא ידע להסביר את תלושי השכר ונמנע מזימון רואה החשבון שערך אותם לעדות, דבר אשר יש לזקוף לחובתו.
לתובע שולמו לכאורה זכויות כגון אש"ל, אשר לא היה זכאי להן כלל, כמו כן תשלומי אש"ל ונסיעות שולמו בסכומים משתנים ולא עקביים, כל אלו מצביעים על כך כי מדובר ברישום למראית עין.
לטענת הנתבע, גרסתו של התובע בדבר היקף עבודתו ושכרו, נסתרה בעדותו בחקירה הנגדית, כאשר אישר שלמעשה קיבל את סכומי השכר הנקובים בתלושים, בקירוב , וכי שכרו היומי לא היה 448 ₪ כטענתו, אלא 300 ₪, בדומה לתלושים. מכיוון שהתובע אישר שקיבל את תלושי השכר מדי חודש ומעולם לא התלונן על תוכנם, הדבר מצביע על אמיתות התלושים. תלושי השכר כוללים פירוט מדויק של ימי ושעות העבודה של התובע, כמו גם של השכר והזכויות שקיבל.
הכרעה
לאחר שבחנו את כלל טענות הצדדים אל מול תלושי השכר, הגענו לכלל מסקנה כי אין בפנינו יסוד ראייתי מספק לצורך קבלת טענת התובע כי התלושים הינם למראית עין בלבד. נזכיר, כי על פי ההלכה תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה (עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ נ' סלוצקי שי (25.11.08) ; דב"ע (ארצי) נה/3-193 חנן זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ (1.5.96); דב"ע (ארצי) מז/3-146 יוסף חוג'יראת נ' שלום גל (פד"ע כ 19 (1988) ).
בניגוד לטענתו בכתב התביעה ובתצהיר, בחקירתו הנגדית אישר התובע ששכרו היומי היה 300 ₪ ליום. מכיוון שגרסאותיו של התובע השתנו בעניין מהותי זה, אנו מעדיפים לתת אמון בתלושי השכר המפרטים שכר יומי בסך 280 ₪ (לתקופת העבודה האחרונה), על פני גרסאות התובע.
בנוסף, התובע אישר שקיבל את הסכומים המפורטים בתלושי השכר, גם אם הנתבע עיגל לעיתים את הסכום שניתן לו בפועל (עמ' 12, ש' 3) ואישר את מספר ימי העבודה המפורט בתלושים. גם אם נקבל את גרסת התובע לשכר יומי בסך 300 ₪, עולה כי קיבל סכומים ניכרים מעבר לשכר היומי ולא את שכרו היומי בלבד, כטענתו. כך לדוגמא, בחודש 1/15 עבד התובע 11 ימים. ככל שקיבל 300 ₪ ליום בלבד, אזי שכרו צריך היה להיות 3,300 ₪, אך בפועל קיבל 4,337 ₪, אשר עוגלו לפי עדותו ל-4,500 ₪ (התובע העיד שהסכומים שנקב בהם הם סכומי נטו – עמ' 12, ש' 24) . בדומה, בחודש 2/15 עבד התובע 10 ימים וקיבל כ-4,100 ₪ נטו, כלומר – בניגוד לעדותו לפיה כל שכרו היה שכר עבודה ללא זכויות נלוות.
כעולה מתלושי שכרו, בנוסף לשכר העבודה, קיבל התובע אש"ל ונסיעות, בסכום קבוע לפי מספר ימי העבודה (בתקופה האחרונה שולמו לו דמי אש"ל בסך 30 ₪ ליום ודמי נסיעות בסך 60 ₪ ליום), כמו כן שולמו לו הבראה ו"פדיון חופש" בסכום קבוע (בתקופה האחרונה – 250 ₪ ליום לכל אחד מהרכיבים ). לעיתים שולמו לו גם ימי חג וימי בחירות. לא מצאנו כי יש בתשלומים אלו כדי להעיד על פגם בתלושים ונסביר –
דמי נסיעות ודמי הבראה הינן זכויות שיש לשלם על פי דין ותשלום בסכום קבוע מדי חודש, או בסכום גבוה מהסכום המינימלי על פי דין, אינו מלמד בהכרח על היותו של התשלום פיקטיבי. התובע קיבל דמי נסיעות בסך 60 ₪ ליום בתקופת עבודתו האחרונה והעיד כי התגורר בגבעתיים ועבד בתל אביב, כאשר לעבודתו הגיע ברכבו הפרטי. בנסיבות אלו לא מצאנו עדות להיותו של התשלום פיקטיבי או מופרז. בנוסף שולמו לתובע דמי הבראה בסך 250 ₪ לחודש. בשים לב לוותק התובע בסוף תקופת העבודה (9 שנים), הוא היה זכאי ל-7 ימי הבראה בשנה בערך של 378 ₪ ליום, שווה ערך לכ-220 ₪ לחודש. אמנם התובע עבד במשרה חלקית בלבד בתקופה זו ואולם בשים לב לכך שהוא עצמו תבע דמי הבראה בהתאם למשרה מלאה (סעיפים 30-31 לכתב התביעה), לא מצאנו בתשלום האמור עדות לליקוי בתשלום.
אשר לדמי האש"ל – לא נטען כי התובע זכאי לאש"ל על פי דין, אך כעולה מהתלושים שולמו לו דמי אש"ל בפועל, בסכום קבוע לכל יום עבודה. כאמור, הענקת זכות יתר אינו הופך בהכרח את התשלום לפיקטיבי. גם אם התובע לא עבד בפועל מחוץ למעבדת התיקונים של הנתבע, עצם העובדה שהצדדים התנהלו משך כ-9 שנים תוך תשלום אש"ל באופן קבוע, הפך את התשלום לזכות הנובעת מיחסי העבודה בין הצדדים, כשאין פסול בעצם תשלומה, ולו כהחזר עבור הוצאות בגין אוכל במהלך יום העבודה. מכיוון שמדובר בהתנהלות מוסכמת משך שנים רבות, ובנסיבות שתוארו, לא מצאנו לנכון לקבוע כי מדובר בתשלום פיקטיבי במהותו.
אשר לפדיון חופשה, אמנם צודק התובע כי נפסק שמטרת החופשה השנתית אינה להוסיף על שכר העובד אלא לאפשר לו לצאת לחופשה ולאגור כוחות, מבלי שיפסיד משכרו (דב"ע (ארצי) מז/3-20 זכריה טרוסט ואח' נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון הרשות לפיתוח אמצעי לחימה פד"ע יח' 442 , 448) ומכאן שתשלום פדיון חופשה במקום מתן אפשרות לעובד לממש חופשה, הינו נוהג פסול (ע"ע (ארצי) 144/04 מרחיב נ' מוקד אמון סביון (1981) בע"מ (21.12.06) ). אלא שבמקרה הנדון, התובע לא עבד משך כל ימות השבוע, אלא בין 2-4 ימים בשבוע בלבד, לפיכך, למעשה ניתנה לו האפשרות להיות בחופשה במהלך שבוע העבודה ולכן אין לראות בתשלום עבור חופשה זו, משום תשלום למראית עין בלבד (השוו: ע"ע (ארצי) 17760-07-17 פרבר נ' סופר, מיום 22.9.19).
לבסוף, מתלושי השכר עולה כי בנוסף לשכרו וליתר הזכויות אשר בחנו לעיל, שולם לו תשלום נוסף בגין "יום בחירות" בחודשים בהם התקיימו בחירות (2/09, 1/13 ו-3/15) וכן תשלומים בגין "ימי חג", במועדים ההולמים את ימי החג של הדת היהודית. תשלומים אלו שולמו לתובע תמיד מעבר לשכרו היומי המפורט בתלוש ואף הם מעידים על אותנטיות התלושים.
לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את טענת התובע כי תלושי השכר שהונפקו לו על ידי הנתבע הינם למראית עין בלבד וקובעים כי לא זו בלבד שהתובע קיבל את מלוא הסכומים המפורטים בתלושי השכר, כפי שאישר בעדותו, אלא גם שסכומים אלו פורטו כדין בתלושים, המשקפים נכונה את הזכויות ששולמו לו.
כפועל יוצא מקביעה זו, אנו דוחים את התביעה לדמי הבראה, לפדיון חופשה ולדמי חגים, שכן תביעה זו מבוססת כולה על ההנחה כי התשלומים בגין זכויות אלו, כמפורט בתלושים, הינם למראית עין.
בנוסף, אנו דוחים את התביעה לפיצוי לא ממוני מכוח חוק הגנת השכר, אם מחמת תלושי שכר פגומים ואם מסיבה אחרת, משלא מצאנו כי מתקיימת הצדקה לפסיקת פיצוי כאמור.
פיצוי מכוח חוק הודעה לעובד
התובע טוען כי לא קיבל הודעה על תנאי עבודה בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (לעיל ולהלן – חוק הודעה לעובד) ומכל מקום ההודעה שהנתבע טוען לה אינה עונה על דרישות החוק. הנתבע טוען שמסר לתובע הודעה על תנאי עבודה , אך לא צירף אותה לתצהירו. בנוסף טוען הנתבע כי בשים לב למועד תחילת העסקתו של התובע הוא אינו זכאי לפיצוי, גם אם לא נמסרה לו הודעה לעובד.
דין תביעתו זו של התובע להידחות. סעיף 5(ב)(1) לחוק הודעה לעובד אמנם קובע את סמכות בית הדין לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק במקרה שהוכח כי מעסיק לא מסר לעובד ביודעין הודעה על תנאי עבודה כמפורט בסעיף 2 לחוק, אלא שסעיף זה חוקק לאחר תחילת עבודתו של התובע ומשלא הוכח (אף לא נטען) כי התובע דרש בכתב הודעה לעובד, בהתאם לסעיף 10(1) לחוק, אנו דוח ים את התביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 5 לחוק.
פיצויי פיטורים
בכתב התביעה טען התובע כי נאלץ להתפטר מעבודתו בשל הפרת זכויותיו (סעיף 17) וכי הודיע לנתבע שבמידה ולא יוסדרו כל זכויותיו אין בכוונתו להמשיך בעבודתו (סעיף 20). רק לאחר שהנתבע לא נענה לדרישותיו של התובע הוא מסר את הודעת ההתפטרות מיום 13.1.16. דברים דומים נמסרו בסעי פים 25-27 לתצהירו של התובע. לעומת זאת , בחקירתו הנגדית ציין התובע כי הוא תובע את הפיצויים שהיה על הנתבע להפקיד לקופת הגמל בלבד (עמ' 10, ש' 14). בנוסף, העיד התובע כי במשך שנים ארוכות לא היה מרוצה מתנאי עבודתו, אך המתין עם החלטתו לסיים את העבודה עד שיסיים את התואר שלמד ויצבור בטחון עצמי (עמ' 9, ש' 30 ואילך).
חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 קובע כי מי שפוטר לאחר שנת עבודה זכאי לפיצויי פיטורים. חריג לכך מצוי בסעיף 11 לחוק, המגדיר מהי התפטרות שדינה כפיטורים. בהתאם, התפטרות תוכר כפיטורים לצורך החוק כאשר מתקיימת "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או מתקיימות "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו".
התובע אינו טוען להרעה כלשהי בתנאי העבודה, שכן אין חולק שכי תנאי עבודתו נותרו דומים לאורך כל שנות עבודתו (למעט שינוי בהיקף המשרה, שנעשה לפי רצונו). התובע טוען אפוא, כי התקיימו נסיבות שבהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו.
הנטל להוכחת טענת התפטרות שדינה כפיטורים, מוטל על העובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף זה ולצורך זה עליו להוכיח כל אלו (ההדגשות במקור –מ.נ.ד):
"ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או 'נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. [ דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבניי ה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח' (ניתן ביום 27.1.2012) וההפניות שם]."

ע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי - טכנובר בע"מ, מיום 10.6.13.
אמנם קבענו לעיל כי איננו מקבלים את טענות התובע כנגד תלושי השכר וקבלת הזכויות המפורטות בהם ואולם, כפי שנראה להלן, אין חולק כי במשך תקופת עבודתו לא קיים הנתבע את חובתו להפרשות פנסיוניות לתובע. לא יכול להיות כי מדובר בנסיבות שבהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו. אלא ששני התנאים האחרים, כפי שפורטו לעיל, לא התקיימו במקרה הנדון:
ראשית, לא השתכנענו כי זו הייתה עילת ההתפטרות של התובע. לפי עדותו של התובע במהלך השנים הוא הפחית את היקף עבודתו אצל הנתבע, בעיקר מכיוון שלא נהנה לעבוד אתו ולא היה לו רווחי לעבוד אצלו (עמ' 7, ש' 14, ש' 24). גם כאשר התייחס לאי תשלום מלוא זכויותיו בהקשר זה, לא דיבר על סוגיית הפנסיה (עמ' 7, ש' 26). השתכנענו כי התובע גמל בליבו להפסיק לעבוד, לאחר תקופה ממושכת שהכין עצמו לכך, כלכלית ונפשית וגם אם היה הנתבע מסדיר את סוגיית הפנסיה, לא היה בכך כדי להניא את התובע מהחלטתו.
שנית, לא השתכנענו כי התובע התריע בנושא ההפרשות הפנסיוניות בפני הנתבע בטרם החליט להתפטר. התובע לא הציג בפנינו כל אסמכתא להתרעה כאמור וטענתו בעניין זה הייתה דלה ולקונית.
לפיכך, אנו דוחים את התביעה לפיצויי פיטורים.
הפרשות לתגמולים ולפיצויי פיטורים
כאמור, אין חולק כי לתובע לא בוצעו הפרשות לקרן פנסיה במהלך כל תקופת עבודתו. הצדדים חלוקים בשאלת המקור החוקי מכוח זכאי התובע להפרשות כאמור וכנובע מכך, להיקף הזכות –
לטענת התובע חל על הצדדים צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה 2004 (סעיף 12 לכתב התביעה. להלן – צו ההרחבה בענף המתכת) והוא עותר לתשלום פיצוי חלף הפרשות עבור 105 חודשי עבודה (סעיף 28 לכתב התביעה).
לטענת הנתבע בכתב ההגנה, התובע קיבל תשלום נפרד עבור ההפרשות הפנסיוניות, על מנת שיבצען בעצמו, בהיותו עצמאי (סעיפים 35-36 לכתב ההגנה; סעיפים 32-33 לתצהיר הנתבע). בסעיף 33 לתצהירו הנתבע הוסיף וטען כי לפ ני שנכנס לתוקף צו ההרחבה לפנסיה חובה שילם לתובע "קופת תגמולים", אך לא הציג כל אסמכתא לתשלום כאמור. הנתבע טען כי התובע הפנה בכתב התביעה לצו ההרחבה לפנסיה חובה והתנגד להרחבת חזית. לחלופין טען הנתבע, כי סכומי הזכאות, בכפוף להתיישנות, אינם עולים על 20,833 ₪, בגין תגמולים ופיצויים.
הכרעה
כאמור, התובע טען בכתב התביעה לחלות צו ההרחבה בענף המתכת ועל כן, איננו מקבלים את הטענה כי מדובר בהרחבת חזית. אמנם התובע הזכיר גם את צו ההרחבה לפנסיה חובה בכתב התביעה, אך גם שיעורי ההפרשות שתבע (6%) וגם תקופת התביעה (105 חודשים) תואמים את צו ההרחבה בענף המתכת. לפיכך, אין מדובר בהרחבת חזית.
צו ההרחבה בענף המתכת , חל על מעסיקים שזוהי הגדרתם: "כל מפעל או מעסיק בענפי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור או הרכבה בענפים האלה..." (ההדגשות אינן במקור). בין הענפים המפורטים בצו מצויים "מעבדות אלקטרוניקה, מעבדות לתיקון אודיו, וידאו וטלויזיה". לטענת התובע, שלא הוכחשה, הנתבע הוא בעלים של "מעבדה לתיקון ציוד אלקטרוניקה וטכנאות אלקטרונית – טלוויזיות, מערכות שמע, (סטריאו) ציוד חשמל" (סעיף 3 לתצהירו וראו: סעיף 5 לתצהיר הנתבע) , אלא שלא נטען בפנינו דבר לגבי עבודות ייצור והרכבה שנעשות במעבדת הנתבע ועל כן אין בפנינו תשתית ראייתית מספקת לקביעה כי צו ההרחבה בענף המתכת חל על הצדדים (השוו: עע (ארצי) 18031-01-13 אלפא גמא (1989) בע"מ נ' התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל, מיום 7.9.16).
לאור זאת, אין בידינו לקבל את טענת התובע לחלות צו ההרחבה בענף המתכת ואנו קובעים כי התובע היה זכאי להפרשות פנסיוניות בהתאם לצו ההרחבה פנסיה חובה .
אשר לטענת הנתבע בדבר תשלום כספים חלף ביצוע הפרשות לפנסיה, לא זו בלבד שהטענה נטענה בעדותו היחידה של הנתבע, ללא כל אסמכתא ולכן אין בידינו לקבלה, אלא שגם אם הייתה הטענה מוכחת, אין בכך ולו קיום בקירוב של הזכות, שכן במהלך תקופת העבודה חייב היה הנתבע לבצע הפרשות בפועל ולוודא כי לתובע קרן פנסיה שנועדה להקנות את הכיסויים שצו ההרחבה ביקש להקנות לעובד, דבר שלא נעשה.
לבסוף, אנו דוחים את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע בסיכומיו, משלא הועלתה בהזדמנות הראשונה בכתב ההגנה. בתוך כך, נתנו דעתנו לסעיף 6 לכתב ההגנה, אך לא מצאנו בו טענת התיישנות מפורשת ביחס להפרשות הפנסיוניות.
נותר אפוא לבחון את סכום הזכאות ואולם אין בידינו לעשות כן, משלא בוצעו תחשיבים כדין על ידי מי מהצדדים.
לפיכך, ניתנות בזאת ההוראות הבאות לצורך השלמת תחשיבים בהתאם לקביעותינו להלן:
יש לחשב את זכאות התובע החל מחודש 10/08 ועד 1/16 (כולל).
רכיבי השכר שיהוו בסיס לתחשיב הינם שכר עבודה ותחליפיו (פדיון חופשה (לגביו קבענו כי הוא תשלום עבור חופשה בפועל) , ימי חג, ימי בחירות).
אחוזי הזכאות הינם בהתאם לצו ההרחבה פנסיה חובה (תגמולים ופיצויים).

סוף דבר
למעט בסוגיית ההפרשות לתגמולים ולפיצויים, התביעה נדחית.
אנו מקבלים את התביעה לפיצוי חלף הפרשות לתגמולים ולפיצויים מכוח צו ההרחבה לפנסיה חובה וסכום הזכאות יקבע לאחר השלמת הצדדים.
על התובע להעביר לנתבע בתוך 14 ימים תחשיב מפורט בהתאם לסעיף 38 לעיל. ככל שהצדדים יגיעו להסכמה בדבר סכום הזכאות תוגש הודעה המפרטת את ההסכמה; לחלופין ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה בעניין זה, תוגש הודע ת כל אחד מהצדדים ביחס לסכום הזכאות לשיטתו, זאת על מנת שיינתן פסק דין משלים. הודעה כאמור יש להגיש בתוך 45 ימים ממועד קבלת פסק הדין.
בשים לב לכך שהחלטנו על דחיית עיקר התביעה מחד גיסא, אך קיבלנו את התביעה ביחס לזכות מהותית שנמנעה מהתובע מהלך תקופת עבודתו – ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ד שבט תש"פ, (09 פברואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציגת ציבור עובדים
גב' אלינורה וינטרוב

מיכל נעים דיבנר שופטת

נציג ציבור מעסיקים
מר עמוס הראלי