הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 43305-03-17

22 ספטמבר 2019

לפני:

כב' השופטת יפית מזרחי-לוי

התובע
1. MULUE BERACHI
ע"י ב"כ: עו"ד דוד בר חווה
-
הנתבעות

  1. טוטאל פתרונות כ"א בע"מ - בפירוק
  2. טוטאל מיקור חוץ בע"מ- בפירוק

3. א. דורי בניה בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד ארז רווח

פסק דין

הרקע הצריך לעניין
הנתבעת 1 והנתבעת 2 הינן חברות כוח אדם. במהלך ניהול ההליך שתיהן נכנסו להליכי פירוק. ההליכים נגד הנתבעת 2 עוכבו ביום 12.3.19. החלטה לעכב את ההליכים נגד הנתבעת 1 ניתנת בזאת במסגרת פסק הדין. בהתאם לכך, פסק דין זה ניתן נגד הנתבעת 3 לבדה.
הנתבעת 3 היא חברת בנייה. התובע, שהינו אזרח אריתראי, הושם ע"י הנתבעות 1 ו-2 כפועל כללי במתחם בנייה "נווה צדק על הים" של הנתבעת 3.
לטענת התובע, הנתבעת 3 היא מעסיקתו במשותף יחד עם הנתבעות 1 ו-2. לחילופין טען כי היא חייבת בזכויותיו במשותף עם הנתבעות 1 ו-2. התובע טען כי על העסקתו חלים צווי ההרחבה בענף הבניין. כן הוא טען כי הוא זכאי לפיצויים בגין אי תשלום פיצויי פיטורים; אי מתן הודעה מוקדמת; העדר שימוע; גמול שעות נוספות; אי ביצוע הפרשות לפנסיה; אי תשלום דמי חגים; אי תשלום פדיון חופשה; אי תשלום דמי הבראה; אי מתן הודעה לעובד על תנאי עבודה; תלושי שכר פגומים.
הנתבעות טענו מנגד שהנתבעת 3 אינה מעסיקתו של התובע ואינה חייבת בזכויותיו כעובד. הנתבעות דחו את טענותיו של התובע לתחולת צווי ההרחבה בענף הבניין וטענו שקיבל את כל זכויותיו כדין.
תקופת ההעסקה של התובע
לטענת התובע הועסק במתחם הנתבעת 3 בפרויקט "נווה צדק על הים" מיום 1.10.14 עד יום 9.1.17. הנתבעות טענו מנגד שהתובע הוצב לעבוד במתחם הנתבעת 3 רק מיום 1.10.14 ועד 28.2.16. מיום 1.3.16 ועד 10.1.17, הוצב התובע לעבוד אצל שותפות נווה צדק לצורך ביצוע מגוון עבודות כלליות שלא בתחום הבנייה.
אשר למקום עבודתו, חזר התובע בתצהירו על האמור בכתב התביעה. הוא העיד כי הוא תמיד עבד עם אותם אנשים (ר' סעיף 5 לתצהיר התובע). התובע חזר על גרסתו זו גם בחקירתו הנגדית (ר' עמ' 5, ש' 22-27 לפרוטוקול).
מטעם הנתבעת 3 העידה מנהלת משאבי אנוש, הגב' דנה חן. לעניין מקום העסקתו העידה הגב' חן כי לאחר יום 28.2.16 "הוצב התובע על ידי מעסיקתו, הנתבעת 2, אצל מזמינת שירות אחרת ול-א. דורי אין כל קשר, אף לא עקיף, לכל טענות התובע בעניין העסקתו (לרבות נסיבות סיום העסקתו) החל מיום 1.3.16 ואילך (ר' סעיף 7 לתצהיר הגב' חן). לתצהירה של הגב' חן לא צורפו אסמכתאות כלשהן.
הגב' חן נשאלה בחקירתה הנגדית על גרסתה בקשר למקום עבודת התובע. בחקירתה הנגדית היא מסרה פרטים נוספים, שלא נמצאו בתצהירה - "עד כמה שידוע לי, הוא עבד בנווה צדק ובאפריל הפעילות בפרויקט עברה ישירות ליזם. הוא ניהל ושילם ישירות לקבלנים ולעובדים. גם העובדים שלנו עברו לעבוד אצלו". ב"כ התובע שאל על כך - "אז אני מבין נכון, זה היה אותו אתר אבל הפעילות הועברה ליזם?" והגב' חן ענתה בחיוב - "פחות או יותר - כן. היזם נווה צדק. אני לא זוכרת שם". על כך תמה ב"כ התובע ושאל - למה לא ציינתם את כל הסיפור הזה בתצהיר וכתב ההגנה?" אולם הגב' חן לא ידעה להשיב על כך וענתה בכלליות שהיא "לא יודעת למה זה לא צוין" (ר' עמ' 9 ש' 16-23 לפרוטוקול).
דעתי היא כי יש להעדיף בעניין זה את טענתו של התובע. מקום עבודתו של התובע היה, מתחילתו ועד סיום העסקתו במתחם הבנייה של הנתבעת 3. גרסתו של התובע בעניין הייתה עקבית וברורה. מנגד, הנתבעת 3 הציגה גרסה מתפתחת. בעוד שבכתב ההגנה ובתצהירה של הגב' חן היא טענה שהתובע עבר לעבוד במתחם אחר, הרי שבחקירתה הנגדית מסרה הגב' חן גרסה מתפתחת לפיה התובע נשאר לעבוד באותו מתחם ישירות עבור היזם. הגב' חן לא ידעה למסור את שם היזם. לא ברור מדוע גרסה זו לא הובאה כבר בתצהירה. כן לא ברור מדוע לא הובאו ראיות לתמוך בטענה זו. בעניין זה אציין כי הנתבעת 1 ו-2 הגישו תצהיר גילוי מסמכים מטעמן ע"י מנהלת משאבי אנוש שלהן, הגב' מורן טרגובניק. על אף שהגב' טרגובניק לא הגיעה לעדות ולחקירה על תצהירה עיינתי במסמכים שהיא צירפה. הגב' טרגובניק לא העידה בתצהירה לעניין מקום עבודתו של התובע ולא מצאתי במסמכים שהיא צירפה אסמכתא לטענות הנתבעת 3 בדבר מקום עבודתו של התובע וגרסתה בקשר לחילופי המעסיקים באתר נווה צדק. הנתבעת 3 ביכרה שלא להביא אף עד רלבנטי ולא לזמן את עד מהיזם כדי לתמוך בגרסתה (ר' עמ' 9, ש' 14-15 לפרוטוקול). בנסיבות אלה אני מעדיפה, כאמור, את גרסת התובע.
לפיכך, אני קובעת שהתובע עבד במתחם הבנייה של הנתבעת 3 בנווה צדק מיום 1.10.14 ועד יום 9.1.17.
אחריות הנתבעת 3 כלפי התובע
אין חולק שהתובע הועסק כעובד קבלן אצל הנתבעת 3 לתקופה של 17 חודשים לפחות. זאת לפי גרסתה של הנתבעת 3 עצמה. בהמשך לקביעתי לעיל הרי שהתובע עבד אצלה תקופה ארוכה יותר של כ-27 חודשים. המחלוקת בין הצדדים הייתה אם הנתבעת 3 היא מעסיקה במשותף של התובע. במסגרת זו חלקו הצדדים גם על השאלה אם על העסקתו של התובע חלה הוראת סעיף 12א(ב) ו-(ג) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996 (להלן – חוק עובדי כ"א).
לפי סעיף 12א לחוק זה, לאחר 9 חודשי עבודה "ייחשב העובד כעובד המעסיק בפועל, בתום תקופת תשעת החודשים" ו-"יצורף ותק העובד בתקופת העסקתו על ידי קבלן כוח האדם אצל אותו מעסיק בפועל, לוותק העובד בתקופת העסקתו אצל המעסיק בפועל".
הנתבעות טענו מנגד סעיף 12א לחוק עובדי כ"א אינו חל בעניינו של התובע כיוון שעבודתו נחשבת לעבודה זמנית או תקופתית מטבעה לפי הוראות סעיף 5.1 לצו ההרחבה בענף אספקת שירותי כוח אדם.
אשר לדעתי, איננ י רוא ה כיצד העובדה שעבודתו של התובע עשויה להיחשב זמנית מטבעה משפיעה על תחולת הוראת 12א לחוק עובדי כ"א. הוראה זו אינה מחריגה את עצמה לעבודות זמניות. היא חלה, כפשוטה, על כל עבודה שנמשכת מעל ל-9 חודשים. במסגרת סעיף 12א אף חל איסור על העסקה מעל ל-9 חודשים. טענות אלו של הנתבעת 3 הועלו על ידה גם במסגרת פסק דין ברע (ארצי) 58439-09-17  YABIER AHMED נ' א. דורי בניה בע"מ (17.7.18). בית הדין הארצי העיר על אותן טענות כדלקמן:
"אמנם, המשיבות העלו טענות על אי חלות הוראות החוק בנסיבות העניין עקב העובדה לפיה המבקש אינו אזרח ישראלי ולא נכנס אליה כחוק ולנוכח הסדרים מפורשים השוללים את זכות התביעה של העובדים כלפי דורי בהתקשרות ביניהן לבין עצמן, אך טענות אלה הן, כמובן, חסרות כל בסיס ובית הדין האזורי לא נתן להן כל משקל, ובצדק, בפסק דינו".
על אף הוראות חוק העסקת עובדי כ"א לא נקלט התובע כעובד של הנתבעת 3. הנתבעות 1 ו-2 המשיכו את יחסי העבודה עמו. בהתאם לכך יש לראות בנתבעת 3 כמעסיקתו של התובע החל מחודש יולי 2015. אך בכך לא סגי.
התובע טען בנוסף שהנתבעת 3 היא מעסיקה במשותף של התובע. לטענתו, על הנתבעת 3 חלה חובת פיקוח. חובה שהנתבעת לא עמדה בה. כישלונה של הנתבעת 3 לפקח ולוודא שהתובע קיבל את זכויותיו בדין מקימה כלפיה אחריות משותפת לזכויותיו שקופחו.
הנתבעות מצדן כלל לא התייחסו לטענות התובע לפיהן חלה על הנתבעת 3 חובת פיקוח שהתובע מקבל את זכויותיו מהנתבעות 1 ו-2 כדין.
חובת הפיקוח על המשתמש בשירותיו של עובד קבלן מושתת בסעיפים 25 ו-26 לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011. סעיף 26(א) קובע כי "מזמין שירות חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות העניין, ולשם כך עליו לקבוע דרך יעילה במקום העבודה למסירת הודעה על פגיעה כאמור, לרבות הודעה לפי סעיף 25(א)(3)(א), ולבירור המידע שבהודעה, ויידע את עובדיו של הקבלן בדבר דרך זו". ככל שלא עמד מזמין השירות בחובה זו קובע סעיף 26(ב) כי תחול על מזמין השירות "אחריות אזרחית כלפי עובד של הקבלן המועסק אצלו, לפי הוראות סעיף 25, אף אם לא מתקיים התנאי שבסעיף קטן (א)(3) של הסעיף האמור". סעיף 25 מפנה לחובות המוגדרות בתוספת השלישית ולהוראות צווי ההרחבה המנויות בסעיף 25(ב). לענייננו, הנתבעת 3 היא מזמינת השירות. ככל שהנתבעת 3 לא עמדה בחובת הפיקוח החלה עליה, חובותיהן של הנתבעות 1 ו-2 לפי סעיף 25 לחוק הגברת האכיפה יחולו גם עליה.
מחומר הראיות עלה שהנתבעת לא עמדה בחובת הפיקוח המוטלת עליה מכוח סעיף 26 לחוק הגברת האכיפה. נציגת הנתבעת 3 הודתה בחקירתה הנגדית שלא נעשה דבר על ידה כדי לבדוק אם עובדי הנתבעות 1 ו-2 מקבלים את זכויותיהם בדין לדידה הנתבעת 3 הסתמכה לחלוטין על התנהלותן התקינה של הנתבעות 1 ו-2 מבלי שיתבצע פיקוח כלשהו (ר' עמ' 9, ש' 27-32, עמ' 7, ש' 7-23 לפרוטוקול). חובתה של הנתבעת 3 לדאוג שעובדי הקבלן שהיא משתמשת בהם יקבלו, לכל הפחות, את זכויותיהם בדין. הפרת חובה זו עשויה בנסיבות מסוימות אף להיחשב לעבירה פלילית (ר' הוראות פרק ד' לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה). נוכח דברים אלו אנו בדעה שהנתבעת 3 אחראית כלפי התובע גם מכוח סעיפים 25 ו-26 לחוק הגברת האכיפה.
בנסיבות אלה מתקבלת גם טענת התובע להעסקה במשותף. יחסי העבודה בין הנתבעת 3 לבין התובע חרגו מיחסי העבודה שבין משתמש לקבלן שהוא נותן שירותים. זאת שכן הנתבעת 3 לא עשתה דבר כדי להבטיח שהתובע קיבל את זכויותיו המינימליות כעובד. המחוקק הכיר באפשרות השימוש בעובדי קבלן. אולם הוא לא התכוון ליצור בדרך זו פלטפורמה לרמיסת זכויותיהם של העובדים. המינימום הנדרש ממי שמבקש להשתמש בשירותיו של עובד כוח אדם הוא לפקח על קיום זכויותיו המינימליות בידי מעסיקתו – חברת כוח האדם. לא כך היה בענייננו. התובע טען, וטענתו לא נסתרה, שכל עבודתו וכל ממשק העבודה שלו נעשה מול הנתבעת 3 בלבד. הנתבעות 1 ו-2 שימשו קונסטלציה להזרמת כספים בלבד. הן לא מילאו את חובותיהן כמעסיקות עובדי קבלן והנתבעת 3 מצידה, כאמור, לא מילאה את חובתה לוודא שהיא לא מנצלת את פלטפורמת העסקת התובע כדי לחסוך לעצמה הוצאות על חשבונו ובניגוד לדין. אין מקום לכן לראות בה כמי שהעסיקה את התובע כעובד קבלן.
לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת 3 היא מעסיקה במשותף של התובע וחייבת בזכויותיו מתחילת העסקתו.
צו ההרחבה בענף הבניין
התובע טען בכתב התביעה ובתצהירו כי הוא עבד במתחם הבנייה של הנתבעת 3, טענה שכאמור כבר קיבלנו. בחקירתו הנגדית הוא נשאל איזו עבודה היה מבצע אצל הנתבעת 3 והוא ענה שהיה עובד עם דיסקים וקונגו. הוא העיד שהוא לא עבד בניקיון האתר (ר' עמ' 6, ש' 16-19 לפרוטוקול). הנתבעת טענה מנגד שהתובע עסק בעבודות כלליות שלא בתחום הבניה כגון ניקיון הדירות לקראת מסירתן וניקיון האזור שמחוץ לאתר.
הנטל להוכיח את תחולתו של ההסכם הקיבוצי או של צו ההרחבה, מוטל על הטוען לחלותו. בענייננו, מוטל נטל זה על התובע (ראו דב"ע (ארצי) שן/1-7 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כ"ג 45; כן ר' ע"ע (ארצי ) 25818-05-17 נריה קבלן - טאבון בן יהודה בע"מ, פס' 6 (08.07.18)).
צווי ההרחבה בענף הבניין מיום 11.8.2010 ומיום 29.6.15 חלים על כל המעסיקים והעובדים ובענף הבניין.
"מעסיק" לפי צווי ההרחבה הוא "כל מעסיק בתחומי הבינוי ו/או תשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה לרבות כמנוי בענפים ראשיים 41-43, על ענפי המשנה שלהם, לספר הסיווג האחיד לשנת 2011, אשר פרסמה הלשכה הראשית לסטטיסטיקה".
"עובד" לפי צווי ההרחבה "כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה (כהגדרת המונח בצו) המועסק בתפקיד שאינו משרדי".
משקבענו שהנתבעת 3 היא מעסיקה במשותף של התובע, ומשאין חולק על כך שהוא לא הועסק בתפקיד משרדי, הרי שצו ההרחבה בענף הבניין חל עליו (ר' לעניין זה פסק דיני בתיק סעש (ת"א) 13465-05-16 TESFA KIDANEMARIAM נ' טוטאל מיקור חוץ בע"מ (21.8.18); ר' בנוסף ההחלטה שניתנה בע"ע (ארצי) 13353-11-16 טוטאל פתרונות כ"א בע"מ - Haile Desta (27.12.16); וכן החלטה שניתנה בע"י 78244-01-19 דורי בניה בע"מ – AHMED (19.3.19)).
לפיכך, ובהמשך לקביעותי לעיל, אני קובע ת שצווי ההרחבה בענף הבניין חלים על התובע מתחילת עבודתו.
יצוין שהתובע גם היה זכאי מכוח סעיף 13(א) לחוק עובדי כ"א להשוואת זכויותיו לאלו של עובדי הנתבעת 3. החריג הקבוע בסעיף 13(ג) לחוק זה אינו רלבנטי משאינו חל על הוראות הסכם קיבוצי שחלות מכוח צו הרחבה. אלא מכוח הסכם קיבוצי בלבד. הנתבעות לא טענו וממילא לא הוכיחו שהן צד להסכם קיבוצי (ר' סע"ש (אזורי ת"א) 67189-12-14 Haile Desta - א. דורי בניה בע"מ (29.09.16). פסק דין זה אושר בבית הדין הארצי ב עע (ארצי) 13353-11-16‏ ‏ טוטאל פתרונות כ"א בע"מ נ' ‏Haile Desta (21.11.17)). לפיכך, בעניינו של התובע חלה החובה להשוות את זכויותיו לזכויותיה של הנתבעת 3 – המשתמשת בפועל ומי שקבעתי שהייתה גם מעסיקתו של התובע במשותף עם הנתבעות 1 ו-2.
נסיבות סיום העסקת התובע
לטענת התובע, בים 9.1.17, עם סיום יום העבודה, ניגש אליו מנהל מטעם הנתבעות והודיע לו שעבודתו הסתיימה. התובע חזר על טענה זו גם בתצהירו והוסיף כי שם המנהל הוא "אבי" (ר' סעיף 19 לתצהיר התובע). טענת הנתבעות, כאמור, הייתה שבמרץ 2013 הוצב התובע לעבוד בשותפות נווה צדק. עדת הנתבעת 3 העידה בחקירתה הנגדית שהתובע נשאר לעבוד באותו מקום רק שבמקום לעבוד עבורה הוא עבד ישירות עבור היזם. כל העובדים שלה נותרו במתחם הבנייה ועברו לעבוד עבור היזם.
בנקודה זה אזכיר שלא קיבלתי את גרסת הנתבעת לפיה היא הפסיקה לעבוד במתחם נווה צדק. אולם, אף אם נקבל את עדות הגב' חן הרי שעולה ממנה שלא חל שינוי בסביבת העבודה של התובע. המקום אותו מקום והעובדים אותם עובדים.
התובע נשאל בחקירה נגדית מי אמר לו שעבודתו הסתיימה הוא ענה תחילה שזה היה נציג של טוטאל שהוא לא זכר את שמו. הוא הוסיף בעדותו שהוא גם הלך למשרדי חב' טוטאל בהרצליה. התובע נשאל על האדם בשם "אבי" שמוזכר בתצהירו. הוא ענה שהיו אחראים עליו שני אנשים - "נראה לי דוד משהו כזה". על כך הוא נשאל - אמרת שניים והזכרת אבי וג'אן, אז זה יותר משניים או פחות?". התובע ענה כי מי שהיה אחראי עליו הוא ג'אן. כשהוא הלך למשרד היה שם מישהו אחר שאמר לו שהוא סיים לעבוד. התובע נשאל מה בדיוק אבי אמר לו, איך הוא הבין אותו ואם הוא מדבר עברית. התובע ענה על כך שהוא לא מדובר עברית אך היו עוד אנשים איתו שמדברים עברית שתרגמו את מה שאבי אמר (ר' עמ' 6 לפרוטוקול).
אשר לדעתי. מקובלת עלי גרסתו של התובע. כאמור, גרסת הנתבעות, כפי שאושרה גם ע"י נציגת הנתבעת 3, היא שהתובע הועסק אצל היזם ישירות עד יום 10.1.17. למעשה, הנתבעת 3 אישרה את למעשה את תקופת ההעסקה שהתובע טען לה. כאמור, כבר קבענו שהתובע עבד במתחם הנתבעת 3 עד יום 9.1.17 כפי שטען. לא קיבלנו את טענת הנתבעת 3 לפיה יצאה מהמתחם בסוף פברואר 2016. נוסף לכך, לאור קביעתנו שהתובע נקלט לעבודה אצל הנתבעת 3 לאחר 9 חודשי עבודה, הרי שהיה על הנתבעת 3, ביציאתה ממתחם הבנייה, להודיע לתובע על סיום העסקתו אצלה. אף לו הייתי מקבלת את גרסת הנתבעת במלואה, דעתי היא שחובת תום הלב החלה אף על יחסי משתמש ונותן שירותים, מחייבת את המשתמש להודיע ל עובד על סיום העסקתו אצלו. הנתבעת 3 לא טענה שהיא הודיעה לתובע אלא רק שהיא עזבה את מתחם הבנייה. התובע לא שימש פונקציה בהתנהלותה. זאת בהנחה שהייתי מקבלת את גרסת הנתבעת 3 ולא כך.
עבודתו של התובע באתר נמשכה עד ינואר 2017. הנחת המוצא היא שיחסי העבודה נמשכו כל עוד לא ניתנה הודעה אחרת ע"י המעסיק. הנתבעת 3 הייתה מעסיקתו של התובע והודעה כזו לא ניתנה. לא הוכח כי התובע עבר לעבוד אצל מעסיק אחר. לפיכך במאזן ההסתברויות מעדיפה אני את גרסתו של התובע. כאמור, הנתבעת 3 בחרה לשלב ידיים ולא להביא מטעמה אף אסמכתא או עד רלבנטי שהיה יכול לתמוך בגרסתה. נציגת הנתבעת, הגב' חן, אינה בקיאה בפרטים הנוגעים לתובע. היא לא עבדה בשטח ולא צירפה אף אסמכתא לתצהירה.
לפיכך נקבע כי התובע סיים את העסקתו בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים וללא שימוע כדין.
על הנתבעת 3 לשלם לתובע סך של 5,000 ₪ בגין העדר שימוע לפני פיטורים.
אי מתן הודעה על תנאי העסקה
התובע טען שהוא לא קיבל הודעה על תנאי העסקה כמצוות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002.
הנתבעות טענו מנגד שהתובע קיבל הסכם העסקה עוד מתקופת עבודתו בנתבעות 1-2. הסכם המהווה הודעה לעובד על תנאי העסקתו. בפועל, הנתבעות לא צירפו אף אסמכתה לטענתן. הסכם כאמור אף לא צורף לתצהיר גילוי המסמכים שהוגש מטעם הנתבעות 1 ו-2.
החובה לתת לעובד מסמך המפרט את תנאי עבודתו מעוגנת בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002. זוהי אחת מהחובות הרישומיות החלות על המעביד. כחובה רישומית, תכליתה היא להעמיד את מצבת זכויותיו וחובותיו של העובד על בוריה. כך שהעובד ידע אל מה הוא נכנס ועם מה הוא יצא. לולי קיומן של החובות הרישומיות, יטה הכף לחובת המעביד להוכיח את גרסתו בכל הנוגע לתנאי העסקת העובד שלו:
"בהערכת משמעותו של המארג הראייתי יש ליתן משקל לחקיקה בנוגע לחובות הרישומיות החלות על המעסיק, שתכליתה להבטיח את שקיפותם וודאותם של תנאי ההעסקה המוסכמים ואת השתקפותם הנאותה בתלושי השכר ואת השפעת הפרתן של חובות אלה על חלוקת נטלי השכנוע בהליך.
...
בהתאם לסעיף 5א לחוק הודעה לעובד במקרה בו לא קוימה החובה מכוחו שאלת חלוקת נטלי השכנוע תלויה בשאלה אם מסר העובד את גרסתו בעדות לרבות תצהיר. ככל שמסר העובד גרסתו בעדות או בתצהיר יפעל הספק לחובת המעסיק, אשר אליו עבר נטל השכנוע מכוח סעיף 5א לחוק ההודעה לעובד. ככל שלא העמיד העובד גרסה כאמור כי אז הספק יפעל לחובתו כיוון שנטל השכנוע נותר רובץ לפתחו ואין הוא מועבר למעסיק מכוח סעיף 5א לחוק. בין כך ובין כך, שמורה לעובד האפשרות לטעון טענות במישור הנורמטיבי בהינתן תוכן ההסכמה החוזית" (ר' עע (ארצי) 34111-07-15 גנאדי אוקראינסקי - שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ (7.2.19)).
התובע העיד בתצהירו שהוא לא קיבל הודעה על תנאי עבודה (ר' סעיף 49 לתצהיר התובע). הנתבעות לא הציגו אף ראיה לסתור זאת. בנסיבות אלו אני קובעת שהתובע לא קיבל הודעה על תנאי העסקתו. בנסיבות שיפורטו להלן יבואר כי את מחדלן של הנתבעות היה כרוך בהפרות נוספות של חוקי מגן ובעל השלכות על תנאי העסקתו ויכולתו של התובע לעמוד על זכויותיו.
לפיכך, על הנתבעת 3 לשלם לתובע סך של 1,500 ₪ בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה.
תלושי משכורת פיקטיביים
התובע טען שתלושי המשכורת שלו לא שיקפו את שכרו האמיתי. לטענתו, שכרו האמיתי היה מורכב מתשלום שכר של 27 ₪ נטו לשעת עבודה בתוספת 246 ₪ דמי נסיעות. כאשר מחודש אפריל 2015 הוא הרוויח 30 ₪ נטו לשעה. הנתבעות הכחישו זאת וטענו ששילמו את כל זכויותיו כדין.
עיון בתלושי השכר מעלה של התובע מעלה את הנתונים הבאים:
בתלוש אוקטובר 2014 הוא קיבל שכר 5,512 ₪ נטו (לפני ניכוי ביטוח רפואי בסך 100 ₪) עבור 195 שעות עבודה. בניכוי 246 ₪ עבור נסיעות יוצא שהוא קיבל 27 ₪ לשעה, כפי שטען; כך גם בתלוש נובמבר 2014 בו הוא קיבל 6,375 ₪ עבור 227 שעות עבודה. בניכוי 246 ₪ עבור נסיעות יוצא שהוא קיבל 27 ₪ לשעה; בתלוש מרץ 2015 הוא קיבל 6,945 ₪ עבור 248 שעות עבודה. בניכוי 246 ₪ עבור נסיעות יוצא שהוא שוב קיבל 27 ₪ לשעה; יצוין כי בתלושים אלו מופיע רכיב שנקרא "מקדמה על זכויות" שמופיע באופן קבוע בתלושי השכר.
בתלוש אפריל 2015, בו קיבל התובע גם דמי חגים, קיבל התובע 6,725 ₪ נטו (לפני ניכוי ביטוח רפואי בסך 100 ₪) עבור 222.5 שעות עבודה. בניכוי 246 ₪ עבור דמי נסיעות יוצא שהוא קיבל 29.12 ₪ לשעה (28.67 אחרי ניכוי רשות); כך גם בתלוש מאי 2015, בו קיבל התובע דמי חגים, הוא קיבל 7,426 ₪ נטו עבור 246.5 שעות עבודה. בניכוי 246 ₪ דמי נסיעות יוצא שהוא קיבל 29.12 ₪ לשעה;
בתלוש יוני 2015 התובע לא קיבל דמי חגים אך הוא קיבל "בונוס שכר". הוא קיבל 7,982 ₪ נטו לפני ניכוי ביטוח רפואי עבור 271.5 שעות עבודה. בניכוי 246 ₪ דמי נסיעות יוצא שהוא קיבל 28.5 ₪ לשעה;
לפי אותו חישוב – ביולי 2015 קיבל התובע 29 ₪ לשעה; באוגוסט 2015 קיבל התובע 29 ₪ לשעה עבור 198.5 שעות עבודה;
בספטמבר 2015 קיבל התובע דמי חגים ושכרו יצא 30.9 לשעה;
באוקטובר 2015 קיבל התובע רכיב "ע"ח הבראה וחגים" ושכרו יצא 28.2 לשעה עבור 234 שעות עבודה; יצוין כי רכיב זה החליף רכיב קודם שהופיע באופן קבוע בתלושי השכר בשם "מקדמה על זכויות"; בנובמבר 2015 קיבל התובע 28.4 ₪ לשעה עבור 249.3 שעות עבודה; בדצמבר 2015 קיבל התובע 28.3 ₪ לשעה עבור 261.5 שעות עבודה;
בינואר 2016 קיבל התובע 7,465 ₪ נטו (לפני ניכוי ביטוח רפואי בסך 100 ₪) עבור 252 שעות עבודה. בניכוי 246 ₪ דמי נסיעה יוצא שהתובע קיבל סך של 28.65 ₪ לשעה;
בפברואר 2016 ירדו דמי הנסיבות מ-246 ₪ ל-213 ₪. כמו כן, רכיב ע"ח הבראה וחגים הפך חזרה להיקרא "מקדמה על זכויות עתידיות". אף על פי הירידה בדמי הנסיעות, התובע קיבל 7,185 ₪ נטו (לפני ניכוי ביטוח רפואי בסך 110 ₪) עבור 243.3 שעות עבודה. יוצא שהתובע קיבל סך של 28.65 ₪ לשעה, כמו בחודש הקודם;
באוגוסט 2016 קיבל התובע רכיב חגים ורכיב הבראה. משכורתו נטו עמדה על 7,379 ₪ עבור 254 שעות עבודה (לפני ניכוי ביטוח רפואי). בניכוי דמי נסיעות בסך 213 ₪ יוצא שהתובע קיבל סך של 28.12 ₪ לשעה.
הטעם לסקירה הרחבה של שכר התובע, כמובא לעיל, היה הקושי שמצאתי במציאת עקביות כלשהי לשכרו. כך למשל, אין היגיון בכך שבאוגוסט 2016 שכרו השעתי של התובע היה נמוך משכרו השעתי בפברואר 2016. זאת כיוון שבאוגוסט 2016 הוא ביצע יותר שעות נוספות, דבר שאמור להגדיל את סך השעות שעבד, וכן הוא לכאורה קיבל דמי חגים והבראה. המסקנה היחידה מהסיקור שלעיל היא שרכיבי השכר המפורטים בתלושי השכר הם פיקטיביים. גרסת התובע לפיה שכרו עמד תחילה על 27 ₪ לשעה ולאחר מכן עלה ל-30 ₪ לשעה מתיישבת עם הנתונים הרבה יותר מגרסת הנתבעות לפיה התובע קיבל את שכרו כדין. בקווים כלליים ניתן לומר שעד מרץ 2015 קיבל התובע 27 ₪ לשעה ומאפריל 2015 שכרו נע בין 28 ל-29 ₪ לשעה.
על רקע זאת, התשלומים שקיבל עבור שעות נוספות, רכיב סוציאליות ורכיב מקדמה של זכויות אינם יכולים להיות אותנטיים. אין זה סביר שהתובע קיבל תשלומים משתנים באופן שיביא לתוצאה זהה לפי החישוב שהוא טען לו.
הנתבעת 3 לא הציגה גרסה סותרת. התובע לא נחקר על טענתו לגבי אופן תשלום שכרו.
פרט לכך, על פי גרסת הנתבעת, קיימים רכיבי שכר המגולמים בסעיף סוציאליות שלפי הדין היה עליה לפרט אותם בתלוש השכר - "קיימים רכיבים בהם הדין אוסר על הכללתם בשכר אלא בהתקיים תנאים המנויים בחוק, כשמשמעות הדבר היא כי השכר הכולל הינו שכר רגיל  (גמול שעות נוספות ותמורת חופשה או פדיון חופשה  שנתית  כאמור בסעיף 5 ל חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 ;  פיצויי פיטורים כאמור בסעיף 28 ל חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963)" (ר' עע (ארצי) 34111-07-15 גנאדי אוקראינסקי - שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ (7.2.19)).
אני מקבלת את גרסת התובע תוך תשומת לב לנתונים שלעיל. הסיכום עם התובע היה שירוויח 27 ₪ נטו לשעה בתוספת 246 ₪ דמי נסיעות. כאשר מאפריל 2015 האחרונים הוא הרוויח בין 28 ל-29 ₪ נטו לשעה. בנסיבות אלו על הנתבעת 3 לפצות את התובע בגין עריכת תלושים פיקטיביים.
לפיכך, על הנתבעת 3 לשלם לתובע סך של 5,000 ₪ בגין עריכת תלושים פיקטיביים.
המסקנות מסקירת נתוני שכרו של התובע משליכות גם על טענות התובע לגבי דמי חופשה; דמי הבראה; ודמי חגים. כן יש לנתונים שלעיל כדי להשליך גם על רכיבי התביעה הנוגעים לאי ביצוע הפרשות לקופת פנסיה ולפיצויי פיטורים; וגמול שעות נוספות.
הנתבעות טענו לגבי רכיבי שכר אלו ש ילמו אותם במסגרת הרכיבים הסוציאליים המופיעים בתלושי השכר. משקבעתי שתלושי השכר היו פיקטיביים נמצא בכך שהתובע לא קיבל דמי חופשה, הבראה וחגים.
דמי חופשה
בהמשך לקביעותיי לעיל בכל הנוגע לפיקטיביות תלושי השכר אני מקבלת את טענות התובע בעניין אי תשלום דמי חופשה. התובע הציג שתי חלופות לחישוב פדיון החופשה. האחת עד סיום העסקתו במתחם והשנייה עד תלוש שכר ינואר 2016. בהעדר טענה חלופית אני מעמידה את חיוב הנתבעת עד סיום העסקת התובע.
לפיכך, על הנתבעת 3 לשלם לתובע סך של 6,372 ₪ בגין אי פדיון דמי חופשה.
דמי הבראה
בהמשך לקביעותיי לעיל אני קובעת שהתובע זכאי לדמי הבראה בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין.
לפיכך, על הנתבעת 3 לשלם לתובע סך של 4,536 ₪ בגין אי תשלום דמי הבראה.
דמי חגים
בהמשך לקביעותיי לעיל אני קובעת שהתובע זכאי לדמי חגים בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין. התובע טען שהוא זכאי לתשלום עבור 17 ימי חג. במסגרת חישובו הוא הכליל גם שני ימי חג שנפלו בשבת. התובע לא זכאי לתשלום עבור ימים אלו שהוא לא נדרש לעבוד בהם. התובע זכאי ל-15 ימי חג לפי ערך שעתי של 28.5 ₪ לשעה.
לפיכך על הנתבעת 3 לשלם לתובע סך של 3,420 ₪ בגין אי תשלום דמי חגים.
גמול שעות נוספות
התובע טען שהוא לא קיבל גמול שעות נוספות כלל. הנתבעות טענו מנגד שהוא קיבל גמול שעות נוספות כמפורט בתלושי השכר שלו.
בהמשך לקביעותיי לעיל, אני קובעת שהתובע לא קיבל גמול שעות נוספות. שכרו עמד על סך של 27 ₪ ומאפריל 2015 עלה לכ-28.5 ₪ לשעה.
תחשיב התובע לא נסתר. לאחר שעיינו בחישובי התובע אנו מקבלים את תחשיבו. אולם, מאחר והתובע טען שהרוויח 30 ₪ לשעה בעוד שנמצא שהוא הרוויח כ-28.5 ₪ לשעה, הפחתתי את התוצאה אליה הגיע התובע בהתאם ובקירוב.
לפיכך, על הנתבעת 3 לשלם לתובע סך של 11,766 ₪ בגין גמול שעות נוספות.
פנסיה
התובע טען שהוא לא קיבל תשלום חלף הסדר פנסיוני. הנתבעת הכחישה את זכאותו של התובע להפרשות פנסיוניות. טענתה הייתה שמסתננים אינם רשאים להוציא זכאים לכל תשלום פנסיה "אלא רק פיקדון ולאחר הוכחה של עזיבת הארץ וכתמריץ לעזיבה כזו המותנה בעזיבה בפועל ובזמן" (ר' סעיף 60 לכתב ההגנה).
בהמשך לקביעותינו לעיל, אנו קובעות שהתובע לא קיבל תשלום חלף הסדר פנסיוני והפרשות לקופת פיצויי פיטורים.

לאחר שעיינתי בתחשיבי התובע, אנ י מקבלת את טענתו כי הוא זכאי לתשלום לפי צו ההרחבה בענף הבניין. ר' פסה"ד התקדימי שניתן לאחרונה בבר"ע 72846-10-18 HUSEIN ABDALLA ISSA ABAKAR נ' ג'וב פלייס בע"מ ואח' מיום 16.9.19.

בהמשך לקביעותיי לעיל, תחשיב התובע והוא מקובל עליי פרט לשכר השעתי ממנו גזר התובע את התשלומים. בסיס השכר צריך לעמוד 95% בקירוב לשכר שהתובע הסתמך עליו.
לפיכך, על הנתבעת 3 לשלם לתובע סך של 8,258 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות חלף הסדר פנסיוני.
פיצויי פיטורים
בהמשך לקביעותיי לעיל, לאחר שמצאתי שהתובע סיים את העסקתו בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים, על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים לפי שכרו האחרון. משרה מלאה בענף הבניין עומדת על 182 שעות חודשיות התובע הרוויח כ-28.5 ₪ לשעה לקראת סיום העסקתו והוא עבד 27 חודשים.
לפיכך, על הנתבעת 3 לשלם לתובע סך של 11,670 ₪ בגין פיצויי פיטורים.
סוף דבר
על הנתבעת 3 לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
סך של 5,000 ₪ בגין העדר שימוע לפני פיטורים.
סך של 1,50 0 ₪ בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה.
סך של 5,000 ₪ בגין עריכת תלושים פיקטיביים .
סך של 6,372 ₪ בגין אי פדיון דמי חופשה.
סך של 4,536 ₪ בגין אי תשלום דמי הבראה.
סך של 3,420 ₪ בגין אי תשלום דמי חגים.
סך של 11,766 ₪ בגין גמול שעות נוספות.
סך של 8,258 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות חלף הסדר פנסיוני.
סך של 11,670 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

הסכומים המפורטים בסעיף זה בסעיפים 6-8 לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.11.15 (אמצע תקופת ההעסקה).

על הנתבעת 3 לשלם בנוסף לתובע 1,500 ₪ עבור הוצאות משפט ו-10,000 ₪ שכ"ט עו"ד.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ט, (22 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .