הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 43162-02-18

לפני:

כב' השופטת בכירה עידית איצקוביץ
נציג ציבור (עובדים) מר דניאל רביץ

התובעת
גפנית מזרחי
ע"י ב"כ עו"ד מורן חיון
-
הנתבעת
פנינה דן
ע"י ב"כ עו"ד זוהר גיפס

פסק דין

התובעת, גב' גפנית מזרחי (להלן – התובעת או גפנית) הגישה תביעה כנגד הנתבעת, גב' פנינה דן (להלן – הנתבעת או פנינה) בגין הפרת חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן – חוק עבודת נשים), פיצויי פיטורים, פיצוי בגין התנכלות תעסוקתית, חוסר תום לב ועגמת נפש, הפרשי שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה, ופיצוי על העדר הפרשות לפנסיה.
התובעת עבדה אצל הנתבעת כעובדת משק בית ומבשלת החל מיום 28.2.16 ועד 26.11.17, כאשר מתכונת העבודה המוסכמת הייתה של שלוש פעמים בשבוע, משעה 8:30 עד לשעה 12:30. סוכם בין הצדדים שהתובעת תקבל שכר בסך 3,000 ₪ לחודש, הכולל סך של 300 ₪ בגין דמי נסיעות.
בפועל התובעת לא הגיעה לעבודה בשעה 8:30 ולטענתה סוכם שהיא תתחיל לעבוד בשעה 8:45, והתחילה את יום העבודה בשתיית קפה ועישון סיגריה, לעיתים קרובות יחד עם הנתבעת ותוך כדי שיחה ביניהן.
התובעת גילתה שהיא בהריון בחודש ספטמבר 2017 ואז הודיעה לנתבעת. לגרסת התובעת, מאותו מועד היחס של הנתבעת אליה השתנה, היא הייתה משפילה ומעליבה אותה, מתנכלת לה ומעירה הערות מפלות, כאשר היא אף ניסתה לשכנע אותה לעבור הפלה.
ביום 9.11.17 זימנה הנתבעת את התובעת לשיחת שימוע ובה העלתה מספר טענות וחוסר שביעות רצון מעבודתה. ביום 20.11.17 התקיימה "שיחת השימוע" (שיחה שהוקלטה ושתמלילה הוגש לבית הדין). לאחר אותה שיחה התובעת הודיעה על התפטרות, בדין מפוטרת, לגישתה בשל נסיבות שבהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך לעבוד.
גפנית טענה כי פנינה הפרה את הוראות חוק עבודת נשים ולכן, היא זכאית לפיצוי על נזק ממוני (שכר בגין התקופה המוגנת - 9 חודשים), פיצויי פיטורים כחוק, ופיצוי בגין התנכלות תעסוקתית, עגמת נפש וחוסר תום לב (בסך של 20,000 ₪).
עוד דורשת התובעת בתביעתה הפרשי שכר בגין חודש אוקטובר 2017, בו עבדה באופן מלא וקיבלה שכר חלקי בלבד בסך של 2,000 ₪ וכן לפדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי על העדר הפרשות עד לתום התקופה המוגנת, קרי עד ליום 17.11.18.
הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה כי התובעת היא זו שהסבה לה נזקים אדירים, הונתה אותה, הפרה את הסכם העבודה, סחטה וגנבה ממנה שכר. זאת, לאחר שהיא התייחסה אל גפנית כאל בת בית ואף נתנה לה הלוואה לרכישת רכב ללא ערבות וללא ריבית. כמו-כן, נתנה לתובעת מחשב לבנה, ובגדים משומשים.
לגישת פנינה, גפנית לא ביצעה את העבודה כראוי, לא עבדה את מלוא שעות העבודה שהוגדרו לה, בילתה חלק ניכר מזמן העבודה בשתיית קפה ובעישון סיגריות, לא העבירה אישורי מחלה בגין ימי היעדרות, כפי שמחויב על פי דין, ואף נטשה את עבודתה שעות לפני סיום יום העבודה בימים שבהם פנינה לא הייתה בבית.
גפנית ופנינה ניהלו ביניהן שיחות אישיות בנושאים אינטימיים ורגשיים. התובעת ניצלה את פנינה בכך שהחליטה לאחר באופן קבוע והגיעה לעבודה בשעה 9:00 (במקום ב-8:30 כפי שסוכם), ואף לא השלימה את שעות העבודה ויצאה לפני הזמן, בעיקר כאשר פנינה נסעה ולא היה פיקוח על התובעת. בנוסף, גפנית החסירה בתשעה החודשים האחרונים לעבודתה לא פחות מ-34 ימי עבודה, כולל 6 ימי חופשה. בגין ימים אלה קיבלה גפנית תשלום מלא, וסוכם שאלו ינוכו מהשכר לאחר שהיא תסיים להחזיר את ההלוואה.
כאשר הודיעה גפנית לפנינה על הריונה, התקיימה שיחה אחת, יחידה וחברית, שבה אמרה לה פנינה כי לדעתה עליה לשקול האם נסיבותיה האישיות של התובעת אופטימאליות לגידול ילד נוסף.
נוכח התנהלותה של גפנית, החליטה פנינה לזמן אותה לשימוע. בסיום השימוע התובעת הודיעה על דעת עצמה כי אין בכוונתה להתייצב יותר לעבודה והחזירה את מפתחות הבית.
לטענת הנתבעת, התובעת נטשה את העבודה, ואין התפטרותה כפיטורים. על כן, טוענת הנתבעת כי אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו מכוח חוק עבודת נשים ו/או פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג -1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים).
אשר לחודש אוקטובר 2017, התובעת עבדה 7 ימי עבודה בלבד בכל החודש, המזכים אותה בסך של 1,575 ₪ והיא קיבלה סך של 2,000 ₪ (יותר מהמגיע לה).
בנוגע לתביעה להפרשות לפנסיה, טענה הנתבעת כי התובעת היא זו שביקשה שלא לעשות הפרשות, על מנת שלא ינוכה חלקה משכרה.
הנתבעת אף העלתה טענות קיזוז, שבגינן הוגשה תביעה שכנגד, בגין רכיבים כדלקמן:
השבת דמי ביטוח לאומי ששולמו על ידי הנתבעת בלבד;
הפרשי שכר עבור אי ביצוע מלוא שעות העבודה בגינן שולם לתובעת שכר מלא;
הפרשי שכר חודש אוקטובר 2017, ששולם ביתר;
תמורת הודעה מוקדמת להתפטרות התובעת;
השבת ימי מחלה וחופשה שלקחה התובעת ללא אישור, או ללא צבירה מספקת.

9. גפנית הגישה כתב תשובה לכתב תביעה שכנגד, שבו היא הכחישה שהנתבעת זכאית לסעדים הנדרשים כנגדה.
כך לגבי הניכוי בגין ביטוח לאומי, סוכם דרך התנהגות כי הנתבעת משלמת את מלוא דמי הביטוח הלאומי (חלק עובד וחלק מעביד). אשר לדרישה להפרשי שכר, טענה גפנית כי סוכם שהיא תתחיל את עבודתה בשעה 8:45 (במקום 8:30). לגבי חודש אוקטובר 2017, היא עבדה כרגיל או שנעדרה בשל מחלת בנה או בשל חג. כמו-כן, הכחישה גפנית כי קיבלה ימי חופשה ו/או מחלה ביתר. בנוגע להודעה מוקדמת להתפטרותה, טענה גפנית כי נוכח ההתנכלות וההשפלות שמהן היא סבלה, לא ניתן לדרוש ממנה לעבוד בתקופה של הודעה מוקדמת.

10. ראיות שנשמעו בהליך
התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה בדיון על תצהירה.
מטעם הנתבעת העידו הנתבעת עצמה ובעלה, מר אהרון דן.
כמו-כן, הגישו שני הצדדים התכתבות ביניהן בוואטסאפ ותמליל של "שיחת השימוע" שהוקלטה (אין מחלוקת לגבי תוכן השיחה ונכונות התמליל, כאשר הצדדים לשיחה היו התובעת, הנתבעת ו"דוברת", שלא הוזמנה להעיד.

11. עובדות המקרה
התובעת עבדה אצל הנתבעת, בעבודות משק בית ובישולים החל מ-28.2.16 ועד ליום 26.11.17 (כ-21 חודשים). סוכם שהתובעת תקבל סך של 2,700 ₪ לחודש וכן, סך של 300 ₪ בגין דמי נסיעות, עבור שלושה ימי עבודה בשבוע, משעה 8:30 עד לשעה 12:30.
בפועל, מאז תחילת תקופת העבודה, התובעת לא הגיעה בשעה שנקבעה, אלא בסביבות שעה 8:45, לכל המוקדם. התובעת נהגה להתחיל את יום העבודה בשתיית קפה ועישון סיגריה, לעיתים קרובות יחד עם הנתבעת, אז נוהלו שיחות ביניהן. הנתבעת לא העירה על כך.
היחסים בין התובעת לבין הנתבעת היו טובים מאוד, והן ראו את עצמן כ"חברות", התנהלו ביניהן שיחות על נושאים אישיים, באופן הדדי. פנינה הייתה מרוצה מעבודת התובעת בניקיון ועל כן, אף לפי עדותה, היא לא התלוננה על אי דיוק שלה במילוי שעות העבודה.
אין אנו רואים לנכון להתייחס לטענות פנינה לגבי ה"מתנות" שהיא נתנה לגפנית (מחשב לילד, בגדים וכו'). דברים אלה אכן היו כחלק מיחסים רגילים בין בעלת הבית לעוזרת ואין בהם כל רלוונטיות להכרעה.
פנינה נתנה לגפנית הלוואה כדי לעזור לה לרכוש רכב. הלוואה זו הוחזרה באופן מלא במהלך תקופת העבודה.
בחודש אוקטובר 2017 הודיעה גפנית לפנינה שהיא בהריון. פנינה לא הגיבה בשמחה (בלשון המעטה) להודעה, אלא הביעה את דעתה על כך שמצבה האישי והכלכלי של התובעת לא מאפשר לה לגדל ילד נוסף (לתובעת היו אז שני ילדים, אחד מהם מאוד קטן) ואף המליצה לה לעשות הפלה.
גפנית נפגעה מדברי פנינה ומאז היחסים ביניהן התדרדרו. ביום 9.11.17, בזמן שגפנית הייתה בחופשת מחלה, שלחה לה פנינה הזמנה ל"שימוע לפני פיטורים". בזימון צוין כי פנינה אינה מרוצה מהדברים האלה:
החסרים של ימי עבודה;
תחושה של חוסר מוטיבציה למלא את התפקיד;
איחורים מרובים;
פגיעה באמון המעסיק;
חוסר שביעות רצון מעבודתה.
גפנית פנתה לב"כ הנתבעת דאז, עו"ד כרמית שמחי וביקשה לקבל "הסברים, נימוקים והוכחות" לגבי הטענות שהועלו כנגדה. עו"ד שמחי שלחה הבהרות אלה במסרון לתובעת ומועד השימוע נדחה ליום 20.11.17, במשרדה של עו"ד שמחי.
תמליל השימוע כולל 103 עמודים (לגביו נתייחס בהמשך).
מיד לאחר השימוע, הודיעה גפנית שהיא לא תמשיך לעבוד אצל פנינה ומסרה את מפתחות הבית.
אין חולק כי במהלך תקופת העבודה של התובעת, לא בוצעו הפרשות לפנסיה. בדיון ההוכחות הודיע ב"כ הנתבעת כי הופקדו על שם התובעת 2,000 ₪ בקרן פנסיה של "הלמן אלדובי" אך לא הוגש אישור על כך לתיק בית הדין.

12. נסיבות התפטרות של התובעת – האם מדובר בהתפטרות בדין פיטורים.

קיים קשר הדוק בין טענות התובעת על הפרת חוק עבודת נשים, קיום של יחס פוגעני ומשפיל לאחר שהיא הודיעה לפנינה שהיא בהריון, לבין הסיבה אשר לטענתה הצדיקה את התפטרותה, בשל נסיבות שבגינן לא ניתן לדרוש ממנה שתמשיך בעבודה (סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים).
האמירות המיוחסות לנתבעת, אשר מהווים לגישת התובעת פגיעה בה, עד כדי התעמרות, הן:
כאשר התובעת הודיעה על הריון, ניסתה הנתבעת לשכנע אותה לבצע הפלה, והסבירה לה שהיא עצמה עברה את התהליך ומדובר ב"הליך פשוט";
אמירה לפיה "אתם עדות המזרח מביאים ילדים בלי לחשוב", תוך הוספה כי אין לגפנית כסף כדי לגדל עוד ילד ולממן לו לימודי תואר;
אמירה לפיה היא לא מבינה כיצד בן הזוג של התובעת מסכים להריון, מפאת גילו;
אמירות לפיהן אחרי שהתובעת תסיים לעבוד, היא תחפש עובדת בלי ילדים;
אמירה: "לפני שתשמיני תנקי פה".
בנוסף לאלה, התובעת הצהירה כי הערות הנתבעת לגבי הגעתה באיחור החלו רק לאחר שהיא הודיעה על הריון, ולפני כן זה לא הפריע לה.
הנתבעת בעדותה בדיון לא הכחישה שאמירות אלה אכן נאמרו על ידה. כך, ובין היתר, ביום שבו הודיעה גפנית שהיא בהריון היא דיברה על האפשרות לבצע הפלה, התובעת בכתה, ואף הבת של פנינה התערבה ואמרה לגפנית שאימה "מתכוונת לטוב" (ע' 15, ש' 16-25 לפרוטוקול הדיון).
אשר לאמירה לגבי בני עדות המזרח ש"עושים יותר מדי ילדים", לא הכחישה פנינה באופן מוחלט שהיא אמרה זאת, אלא ציינה שהיא "לא חושבת שאמרה את זה" (ע' 16, ש' 19-20 לפרוטוקול הדיון).
מן העדויות שנשמעו, תמליל של "שימוע" והתרשמותנו מן הראיות ששמענו, אנו סבורים כי הגם שאנו מאמינים שלפנינה היו "כוונות טובות" באמירותיה, היא כשלה בלשונה, נכנסה לתחום אישי רגשי ביותר מבלי לקבל רשות על כך מראש ואכן פגעה ברגשות של התובעת ובמעמדה כעובדת בהריון. פנינה היא המעסיקה ועליה לדאוג שלא לעבור את קו הגבול בין המותר ואסור ביחסי העבודה. התייחסות להורות עתידית בשלילה אינה התנהגות מקובלת אצל מעסיק סביר. גם התלונות שהביאו לשיחת השימוע החלו בעצם עם ההודעה על ההיריון, כאשר פנינה אומרת במפורש שהיא "לא רוצה אותך בכלל" (ע' 14 לתמליל השימוע).

13. ישיבת השימוע

הנתבעת וב"כ בחרו לקרוא לישיבה שהתקיימה ושנוהלה ככל הנראה על ידי ב"כ הנתבעת דאז, "ישיבת שימוע" לפני פיטורים.
הנתבעת הייתה מודעת (או הייתה צריכה להיות מודעת) להוראות חוק עבודת נשים, לפיהן היא לא יכולה לפטר את התובעת אלא לאחר קבלת היתר מטעם הממונה על עבודת נשים והיתר כזה לא ניתן ולא התבקש.
על אף זאת, בעדותה בדיון אומרת הנתבעת, לשאלת בית הדין, האם ניתן היה להמשיך את היחסים במצב כזה: "שאם הייתה מתנצלת אפשר היה להמשיך" (ע' 18, ש' 7-8 לפרוטוקול הדיון). אולם הנתבעת לא הייתה רשאית לסיים את עבודת התובעת ללא היתר כדין, אף ללא התנצלות.
מקריאה של תמליל ישיבת השימוע עולה כי לא מדובר בשימוע אמיתי, אלא בוויכוח ממושך, עם חזרות רבות, שונה בתכלית ממה שצריך להיות "שימוע" לעובדת בטרם פנייה לממונה על עבודת נשים.
הנתבעת קוראת לתובעת מספר רב של פעמים "שקרנית", מטיחה בה האשמות, וברור לנו שאחרי שיחה כזו לא ניתן היה להמשיך את יחסי העבודה המתאפיינים ביחס אישי וקרוב במיוחד, בין עובדת משק בית לבעלת הבית.
התובעת הרגישה שנפגעה, ובצדק, מטענות הנתבעת על תפקודה, אמינותה, הערות הקשורות לרקע עדתי שלה, למצבה הכלכלי והאישי, לגילו של בן הזוג שלה וכו'.
אחרי ויכוח קולני וסוער כפי שהיה, לא ניתן היה לדרוש מן התובעת להמשיך לעבוד (בוודאי שלא לדרוש ממנה "התנצלות" כפי שהעידה פנינה).
על כן, אנו סבורים כי יש לראות בנסיבות סיום העבודה של התובעת התפטרות שדינה כפיטורים, בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים.

14. חלות של סעיף 9 לחוק עבודת נשים
סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים קובע איסור פיטורים של עובדת בהריון, כך :
" לא יפטר מעסיק עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לתקופת לידה והורות אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות".

החוק לא מזכיר מצב של התפטרות של עובדת בהריון שדינה כפיטורים, אך ברור לנו כי התוצאה צריכה להיות זהה, כי אם לא כן, יוכל המעסיק לגרום לפגיעה של העובדת שתאלץ להתפטר בשל כך ועל כן, להתחמק מאיסור החוק.

ב"כ הצדדים התייחסו לפסיקה בנדון בסיכומיהם. לא כל המקרים שהוזכרו רלוונטיים או ניתן ללמוד מהם לענייננו.
בעניין תע"א 3683/09 רבקה (ריקי) הנובר נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (5.9.2011) דובר על עובדת בהריון שהתפטרה מעבודתה לאחר שהובהר לה כי לא תוכל להמשיך לעבוד במתכונת עבודתה הקודמת, במשמרות בוקר בלבד. בית הדין האזורי פסק כי מאחר וההתפטרות הייתה בשל דרישת הנתבעת לשנות את מתכונת עבודתה, יש לראותה כמתפטרת בדין מפוטרת ועת מדובר בעובדת בהיריון, הפיטורים הם שלא כדין ובניגוד ל חוק עבודת נשים. כך נפסק:

"ככלל אף התפטרותה של עובדת בהיריון התפטרות היא, על כל המשמעויות הנובעות מצעד זה. ואולם כפי שהובהר בהרחבה לעיל, התובעת התפטרה בשל דרישת הנתבעת לשנות את מתכונת עבודתה. התובעת עבדה במשמרות בוקר בלבד במשך תקופה ארוכה, והשינוי לעבודה גם במשמרות ערב, אף אם באופן חלקי, הינו שינוי משמעותי בתנאי עבודתה. התובעת אף הבהירה כי הדבר מחייב התארגנות מיוחדת בשל הצורך להעסיק מטפלת  בערבים. בדב"ע נב/3-201 ירדנה אוחיון – ביוטי סנטר נהריה בע"מ (פד"ע כה 150) נפסק כי עובדת בהיריון המתפטרת, שלא בנסיבות שבהן יש לראות התפטרות כפיטורים מכוח החוק, התפטרותה תופסת. מכאן, שעובדת בהיריון המתפטרת בנסיבות שבהן רואים את התפטרותה כפיטורים, וכך הוא הדבר בענייננו, יש לראות את התפטרותה כפיטורים על כל המשתמע מכך לגבי פיטורי עובדת בהיריון, ובכלל זה המסקנה כי מדובר בפיטורים שלא כדין.
...
דרישת המעביד לשנות מתכונת עבודה של עובד, שעבד במשך תקופה ארוכה במתכונת עבודה מסוימת, הינה למעשה הצעה לחוזה עבודה חדש. אכן, בענייננו הוכח כי העובדים האחרים אצל הנתבעת עבדו במשמרות, ואילו התובעת עבדה במשמרת בוקר בלבד. אולם הנתבעת השלימה עם מתכונת עבודתה זו של התובעת במשך תקופה ארוכה. לפיכך הדרישה לשנות את מתכונת העבודה דווקא במהלך תקופת הריונה של התובעת פוגעת בתכליתו של סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים. ההגנה הניתנת לעובדת בהיריון מחייבת מניעת מצב שבו יידרש ממנה להסכים לשינוי משמעותי במתכונת העסקתה, שהינה בבחינת חוזה עבודה חדש, בשל האפשרויות המוגבלות העומדות בפניה למצוא עבודה חלופית. משכך, למעשה תיאלץ העובדת להסכים לשינוי בתנאי עבודה בלית ברירה, ובשל מצבה המיוחד בכלל, ובשוק העבודה בפרט. לנוכח כל אלה ההגבלה על שינויים משמעותיים בעבודתה של עובדת בהיריון הינה מתבקשת."

בעניין דמ"ש 20983-09-10 שרון רחל אסרף נ' אופטיקה מני הפסגה (2008) בע"מ (16.5.2012) דובר על תובעת שהתפטרה מעבודתה עקב כך שלאחר חזרתה מחופשת הלידה היא נדרשה לעבור ולעבוד בסניף אחר של הנתבעת. בית הדין האזורי פסק כי התנאים השונים מאלה שעל פיהם עבדה העובדת לפני הלידה אינם מאפשרים את חזרתה לעבודה, ומהווים פיטורים למעשה, בניגוד לתכלית חוק עבודת נשים.
מסקנתנו היא כי בנסיבות מסוימות של הרעת תנאי העבודה או גרימת נסיבות שבהן לא ניתן לדרוש מן העובדת להמשיך בעבודה, גם התפטרות העובדת יכולה להוות הפרה של סעיף 9 לחוק עבודת נשים.

מעדותה של פנינה עצמה עלה כי היא לא רצתה את המשך העבודה של התובעת, ואף התנתה זאת ב"התנצלות" שלה. האמירות הפוגעניות של הנתבעת כלפי התובעת (גם אם אנו מאמינים שכוונותיה היו טובות) מצדיקות לראות בתובעת כמי שפוטרה בניגוד להוראות חוק עבודת נשים.

15. סעדים המגיעים לתובעת
סעיף 13א לחוק עבודת נשים קובע:
"(א)  לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות לפי חוק זה, והוא רשאי –
(1) לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין;
(2)   ליתן צו מניעה או צו עשה, אם ראה שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת; בבואו להוציא צו כאמור יביא בית הדין בחשבון, בין השאר, את השפעת הצו על יחסי העבודה במקום העבודה ואת האפשרות שעובד אחר ייפגע, ולגבי פיטורים הנובעים מצמצומים בעבודה גם את הוראותיו של הסכם קיבוצי החל על הצדדים; הוראות פסקה זו כוחן יפה על אף האמור בסעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.
(ב)  (1) מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9, יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור".

סעד הצהרתי של השבה לעבודה לא התבקש ולא רלוונטי לענייננו. הסעדים המבוקשים בתביעה הם פיצוי בגין נזק ממוני ולא ממוני.

סיום העבודה של התובעת היה כשישה חודשים לפני מועד הלידה המשוער (17.5.18 – לא עלה מתי אירעה הלידה בפועל) ולכך יש להוסיף את 60 הימים של התקופה המוגנת לאחר תום חופשת הלידה. על כן, מדובר על 8 חודשים בגינם התובעת זכאית לפיצוי בגובה השכר. ב"כ התובעת מחשבת חודש נוסף, של ההודעה המוקדמת. אולם, אין אנו מקבלים זאת, מאחר שהתובעת התפטרה ולא פוטרה (לכן, עליה היה לתת הודעה מוקדמת, ולא ההפך).

נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה, שבו התובעת התפטרה ולא פוטרה, אנו רואים לנכון לחייב בפיצוי בשיעור של 100% - קרי 2,700 ₪ X 8 = 21,600 ₪.

בנוסף, זכאית התובעת לפיצוי בגין נזק לא ממוני (עגמת נפש) בסך 10,000 ₪. אין אנו רואים לנכון לחייב בפיצוי נוסף בגין התנכלות, מאחר שאותן העובדות הנטענות קשורות לאפליה כלפי התובעת על רקע הריונה ואין להעניק לה פיצוי כפול בגין אותה עילה.

בנוסף, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה בפועל – 21 חודשים, בסך של 4,725 ₪.

16. תביעה להפרשי שכר בגין חודש 10.17, פדיון חופשה ודמי מחלה

הצדדים לא ניהלו רישומי נוכחות בהתאם לדרישות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 והתקנות על פיו.
הנתבעת אכן ניהלה רישום של ימי ההיעדרות של התובעת בשל ניצול של ימי חופשה, מחלתה או מחלת בנה.
בנוגע לחודש אוקטובר 2017, מפרטת הנתבעת את הימים שבהם התובעת עבדה, או נעדרה עקב חג.
יצוין כי התובעת הייתה עובדת בשכר חודשי ולכן, אין להפחית משכרה בגין יום חג שבו לא עבדה, אך גם אינה זכאית לתשלום נוסף.

התובעת ניצלה ימי חופשה וימי מחלה, עבורה ועבור בנה (לגבי אלה צורפו לתצהירה אישורי מחלה כדין).
הוכח בדיון כי לעיתים הייתה התובעת מחזירה ימי היעדרות בימי שישי, אך לא תמיד.

אנו סבורים כי לא הוכחה התביעה לפדיון חופשה של התובעת, מאחר שהיא ניצלה ימי חופשה בתשלום. אולם, מנגד, לא הוכחה טענת הנתבעת לגבי ניצול יתר של ימי חופשה ומחלה.
לכן, אין לקבל את התביעה של שני הצדדים בגין רכיבים אלה.
זו גם מסקנתנו בנוגע לחודש אוקטובר 2017, שבו התובעת לא עבדה באופן מלא וקיבלה תשלום חלקי בסך 2,000 ₪, אשר מכסה את הסכום שהיא הייתה צריכה לקבל.

17. תביעה לדמי הבראה

התובעת עבדה בהיקף של 3:45 שעות עבודה ביום, 3 פעמים בשבוע. לכן אנו מקבלים את טענת ב"כ התובעת לגבי היקף משרה של 26%.

התובעת קיבלה סך של 529 ₪ בגין דמי הבראה בחודש יולי 2017.

דמי הבראה אינם בגדר "שכר" ולכן על הנתבעת לשלם אותם בגין תקופת העבודה בפועל בלבד.
התובעת זכאית לתשלום של דמי הבראה בגין 9 חודשים (6 ימי הבראה לשנה) לפי 26% משרה – 269 ₪.

18. הפרשות לפנסיה

ב"כ התובעת דורשת תשלום של הפרשות לפנסיה החל מתום 6 חודשים של עבודה ועד לסיום התקופה המוגנת.

מאותן סיבות שפורטו לעיל, אנו סבורים כי יש לחייב בהפרשות בגין תקופת העבודה בפועל בלבד, להוציא את ששת החודשים הראשונים - 15 חודשים, לפי 6%, סה"כ 2,430 ₪ .

19. תביעה שכנגד – שכר ששולם ביתר

הנתבעת מבקשת לחייב את התובעת בגין שכר עבודה שהיא קיבלה ביתר, עת לא מילאה את שעות העבודה כפי שסוכמו איתה, ועבדה 3 שעות ביום במקום 4.

ראשית נציין כי הוכח שהתובעת אכן הגיעה באיחור של כ-15 דקות באופן קבוע, אך לא הוכח כי יצאה לפני הזמן בתדירות גבוהה, ואם עשתה זאת זה היה במקרים חריגים, מבלי שהוכח בכמה ימים מדובר.

הסכם העבודה בין הצדדים שונה דרך התנהגות מאחר שבכל תקופת העבודה של התובעת היא הגיעה בשעה 8:45 במקום ב-8:30. הנתבעת ידעה זאת ולא התלוננה ולא ביקשה ממנה להקפיד על שעת ההגעה, עד שהיא קיבלה את ההודעה לגבי ההיריון. הנתבעת עצמה העידה שהיא הייתה מרוצה מעבודת התובעת, הבית היה נקי ולכן, לא עשתה עניין בהקפדה על שעת ההגעה.

אין לקבל את הדרישה של הנתבעת, שהועלתה לראשונה לקראת ישיבת ה"שימוע". משהחוזה בין הצדדים שונה דרך התנהגות, דין התביעה של פנינה להחזר שכר ששולם ביתר להידחות .

20. השבת תשלום בגין ביטוח לאומי

הנתבעת שילמה את דמי ביטוח הלאומי - חלק מעסיק וחלק עובד - כך שהשכר לתובעת שולם בערכי "נטו". אין כל הצדקה לשינוי של שכר העבודה, קרי, הפיכתו מ"נטו" ל"ברוטו" לאחר שהתובעת הגישה תביעה לבית הדין.

לא הוכחה גרסת הנתבעת לפיה סוכם שהתובעת תשיב לה את החלק שלה לביטוח הלאומי לאחר סיום החזר הלוואה, או בכל מועד אחר.

לכן, דין רכיב תביעה שכנגד זה להידחות.

21. הודעה מוקדמת להתפטרות

נוכח נסיבות סיום העבודה של התובעת, לאחר שיחת ה"שימוע" וקביעתנו כי בנסיבות אלה לא ניתן היה לדרוש מן התובעת להמשיך בעבודתה, אין לחייב את התובעת בגין חלף הודעה מוקדמת להתפטרותה, לפי האמור בסעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001.

22. ימי מחלה – חופשה שהתובעת נטלה ביתר

הזכרנו לעיל את מסקנתנו בנוגע לדרישות התובעת לפדיון חופשה ודרישות הנתבעת (התובעת שכנגד) בגין ניצול ניתר של ימי חופשה וימי מחלה.
בהעדר רישום אמין של ימי העבודה וימי ההיעדרות של התובעת, לא ניתן לחייב את אף אחד מן הצדדים ולכן, דין רכיב תביעה שכנגד זה להידחות.

23. לסיכום

נוכח האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת סכומים כדלקמן:

סך של 21,600 ₪ בגין פיצוי על נזק ממוני, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.17 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 4,725 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.17 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 10,000 ₪ בגין פיצוי על נזק לא ממוני (עגמת נפש). סכום זה יישא הצמדה וריבית מהיום אם לא ישולם תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

סך של 269 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.17 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 2,430 ₪ בגין הפרשות לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.17 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
התביעה שכנגד נדחתה על כל רכיביה.

על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

24. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, כ"ה תשרי תש"פ, (24 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר דניאל רביץ,
נציג ציבור עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת בכירה – אב"ד