הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 42606-02-14

21 אוגוסט 2016

לפני:

כב' השופטת אסנת רובוביץ - ברכש
נציג ציבור (עובדים) מר מרדכי נגר

התובעת
1. אביטל אביטל
ע"י ב"כ: עו"ד עמי פרנקל
-
הנתבעת
1. ידיעות אחרונות בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד איתמר נצר

פסק דין

לפנינו תביעת התובעת להפרשי שכר, פיצוי בגין הפליה מחמת גיל ועגמת נפש ותביעה שכנגד של הנתבעת להחזר רכיב חופשה שנתית.

רקע ותשתית עובדתית כעולה מחומר הראיות
התובעת, הגב' אביטל אביטל, למדה גרפיקה במכון אבני. החלה לעבוד בנתבעת, החל מיום 1.6.87, בהיותה בת 24, בתפקיד מעצבת גרפית בשבועון "לאשה".
הוראות ההסכמים הקיבוציים החלים על עיתונאים, לרבות הסכם קיבוצי מיוחד מיום 2.4.91 חלים על הצדדים . נספח ג' לתצהיר התובעת.
בשנת 1992 פנה אל התובעת מר יגאל גלאי והציעה לה לעבור לעבוד כמעצבת ראשית של מגזין "פנאי פלוס". התובעת הסכימה להצעה והחלה לעבוד שם.
באפריל 2005 פרש מר יגאל גלאי מתפקידו ואת מקומו כעורכת המגזין תפסה הגב' וייס.
החל משנת 2006, הנתבעת התקינה שעוני נוכחות במערכות המגזינים. התובעת נתבקשה לדווח על שעות עבודתה באמצעות כרטיס הנוכחות. וועד העיתונאים מחה על דרישה זו כעולה מתכתובת בנדון. ר' נספחי ב' לתצהיר התובעת.
בשל מצבה הכלכלי של הנתבעת, ביום 13.9.12 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין ידיעות אחרונות לבין אגודת העיתונאים בתל אביב, וועד העיתונאים ידיעות אחרונות. במסגרת הסכם זה העיתונאים הסכימו לקיצוץ של 10% משכרם למשך תקופה מוגבלת בת 18 חודשים וכן ה וסכם להקטנת האפשרות לצבור חופשה בסוף כל שנה באופן שימי החופשה יעמדו לכל היותר, בסוף כל שנה על 60 ימים. מנגד, התחייבה ידיעות אחרונות שלא לפתוח בהליכי פיטורים כלפי העיתונאים עליהם חל ההסכם. ההסכם היה בתוקף עד ליום 31.3.14. ר' נספח ד' לתצהיר התובעת.
כפועל יוצא מכך שכרה של התובעת קוצץ ב-10%, החל ממשכורת 10/12.
בחודש 8/12 הנתבעת פנתה לתובעת וביקשה ממנה להפחית את היקף המשרה שלה. התובעת סרבה לכך .
משכך ביום 29.4.13 הוציאה הנתבעת מכתב זימון לשימוע לתובעת ובו ציינה בין היתר:"1. כידוע לך בשל מצבה הקשה של הקבוצה, אנו נאלצים לבצע תהליכי התייעלות שונים, הכוללים, בין היתר, פיטורים בכל הקבוצה ובכל הסקטורים. 2. במסגרת זו נערכו גם במגזין פנאי פלוס ( להלן-המגזין), בו את עובדת, מספר צעדים, בין היתר: מתחילת 2012 הופחת מספר העמודים במגזין בכ-25%, כך שצמצמנו עלויות שכר....בנובמבר 2012 הוחלט על הפחתת שכר רוחבית לכל העובדים השכירים....בחודש אוגוסט 2012, הצגנו בפניך את עמדתנו ומסרנו לך כי לאור הירידה בכמות העבודה, בשל הצמצומים והפיטורים הנערכים בכלל העיתון, אין לנו אפשרות להמשיך ולהעסיקך במשרה מלאה (ואין בכך אף צורך) ולכן אנו מציעים לך לעבור ולעבוד בהיקף של חצי משרה. לאחר שהבאנו בפניך את כל הנימוקים, השבת על העניין ובסופו של דבר החלטת לסרב. לפיכך לא היה מנוס מבחינת נו, והוחלט לפתוח בהליך פיטורים. 5. בהתאם, התקיים בעניינך דיון פריטטי ביום 6.9.2012 אצל מר יעקב כפיר (בנוכחותך ובנוכחות נציגת העובדים). בדיון זה, חזר מר כפיר על האמור לעיל והבהיר באופן רשמי כי ככל שלא תסכימי להפחתה בהיקף המשרה, נפעל לסיום העסקתך. בתגובה, הודעת שאינך מסכימה להפחתה בהיקף המשרה, והוועד הביע עמדתו ומסר כי יתנגד לפיטורייך.6.בעקבות דיון זה נערכו מספר פגישות בן בעלך לבין מר כפיר, בניסיון להגיע לפרישה בהסכמה. משפגישות אלו לא הסתייעו, התקיימו גם שתי פגישות גישור בניסיון להביא לפרישתך בהסכמה, אך גם פגישות לא הניבו את התוצאה המקווה. לאורך כל הדרך הובהר לך כי ככל שלא תסכימי להצעת הפרישה שהוצעה לך, יפעל העיתון לסיום העסקתך. 7.בנסיבות המתוארות לעיל, למעשה, הושלם ההליך המתחייב על פי ההסכם הקיבוצי והשלב הבא הוא בחירת בורר מוסכם. לפנים משורת הדין הוחלט לתת לך הזדמנות נוספת להעלות את טענותייך בפנינו בנוגע לכוונתינו לסיים את העסקתך... 9. בהתאם נקבע לך שימוע ביום רביעי 1.5.13 בשעה 10.00.... ..." ר' נספח ה' לתצהיר התובעת.
כפועל יוצא ממכתב הזימון לשימוע, פנתה התובעת לידיעות אחרונות וטענה כי פיטוריה עומדים בניגוד גמור להסכם הקיבוצי שנחתם ביום 29.4.13, בו הי יתה התחייבות של הנתבעת שלא לבצע פיטורים בקרב עובדים עיתונאים עד ליום 31.3.14. כמו כן, במכתב זה הובהר כי ניסיון הנתבעת לטעון כי הליך הפיטורים החל עוד בחודש 9/12 ובכך למנוע את תחולת ההסכם הקיבוצי משולל יסוד והובהר כי מעולם לא התקיימה וועדה פריטטית בעניינה של התובעת בעקבות מכתב זה ה ייתה תכתובת בנדון בין הצדדים . ר' נספחי ו' לתצהיר התובעת.
ביום 7.5.13 התקיים שימוע בו נכחו התובעת , חברי ועד, נציגי אגודת העיתונאים ונציגי הנתבעת. בסופו של יום התובעת לא פוטרה. ר' נספח ז' לתצהיר התובעת.
ביום 19.5.13 הוציאה הנתבעת מכתב זימון לשימוע לתובעת בנוגע להתאמת שכרה להיקף המשרה בפועל, כמצוטט: " כידוע לך, ביום 7.5.13 נערך לך שימוע בנוגע לכוונת העיתון להפסיק את העסקתך, נעדכנך כי החלטה בעניין טרם התקבלה והעיתון שוקל את צעדיו. 2. מכל מקום, וכפי שאת יודעת היטב, במהלך הדיונים שהתקיימו עימך בחודשים האחרונים, עלתה גם סוגיית היקף משרתך והעובדה שלמרות שאת מקבלת שכר בגין משרה מלאה, בפועל את נוכחת כשלושה וחצי ימים בשבוע בלבד (וזאת מבלי להביא בחשבון, לצורך העניין את העובדה שבמשך מספר שנים עבדת בפועל יומיים וחצי בלבד וניצלת יתרת חופשה). צורת העסקה זו איננה מקובלת בעיתון, איננה תואמת את הסכם העיתונאים שלפיו את מועסקת ונעשתה ללא כל אישור. אי לכך, בכוונת העיתון להתאים את שכרך לפי היקף המשרה ושעות העבודה שאת מבצעת בפועל ( כ-60%) משרה) וזאת החל ממשכורת מאי 2013, המשולמת ביוני 2013. וזאת מבלי לגרוע מזכות העיתון לדרוש ממך להשיב את הסכומים ששולמו ביתר, והעיתון שומר על כל זכויותיו בעניין.3. טרם קבלת החלטה סופית בעניין זה, הנך מוזמנת לשימוע ביום 27.5.13 בשעה 10.00 ... ר' נספח ח' לתצהיר התובעת.
ביום 27.5.2013 הוציאה האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל ונציגות העיתונאים הקבועים בידיעות אחרונות מכתב בשמה של התובעת ובו הבהרה בדבר התנגדותם להליכים שננקטים כנגד התובעת, תוך הבהרה כי ההסכם הקיבוצי שחל על התובעת מונע אפשרות לפטרה במשך תקופת ההסכם הקיבוצי מיום 13.9.12. ר' נספחי ט' לתצהיר התובעת.
התובעת לא התייצבה לשימוע ומשכך ביום 27.5.13 הוציאה הנתבעת מכתב לתובעת המודיע לה שחרף העובדה שהתובעת לא התייצבה לישיבת השימוע, לפנים משורת הדין הינה מוזמנת לשימוע נוסף ליום 30.5.13. ר' נספחי ט' לתצהיר התובעת.
השימוע התקיים ביום 30.5.13. התובעת הגישה את טיעוניה בכתב לשימוע והבהירה את התנגדותה לכל הפחתה בשכרה. ר' נספח י' לתצהיר התובעת.
ביום 11.6.13 ניתנה החלטה בעניינה של התובעת בכל הנוגע להתאמת שכרה להיקף משרתה והוחלט , כמצוטט:"... לאחר ששקלנו את טענותיך, החלטתנו היא להתאים את שכרך להיקף, משרתך בפועל, דהיינו- להפחית את שכרך כך שיעמוד על 75% מהשכר אותו את מקבלת כיום, כאשר תידרשי להמשיך ולעבוד באותה המתכונת שאת עובדת כיום, פירוט שכרך החדש יועבר אליך בימים הקרובים. על מנת לאפשר לך תקופת היערכות, הוחלט לפנים משורת הדין להתחיל את השינוי האמור על משכורת יולי, המשתלמת בחודש 8/13. נבהיר כי הפחתת השכר החלה בעיתון תחול גם על שכרך המופחת (כמובן בשיעור מותאם). לעניין ההפרשים הנובעים מן העובדה כי במשך תקופה ממושכת בעבר קיבלת משכורת לפי משרה מלאה למרות שכאמור עבדת במשרה בהיקף של 75% לכל היותר- העיתון שוקל את עמדתו בנושא זה ויודיע לך על כך בהקדם." ר' נספח יא.
ביום 18.6.13 הוציאה התובעת מכתב למר יעקב כפיר בו היא מבהירה, בין היתר, כי היא מתנגדת להפחתה בשכרה. ר' נספח יב' לתצהיר התובעת.
ביום 16.7.13 הודיעה גב' חנה שחם מאגף משאבי אנוש במכתב למדור שכר בידיעות כי יש לשלם לתובעת שכר בהיקף של 75% החל מיום 1.7.13 והדבר בוצע.
לאחר תכתובת ושיחות בין הצדדים בדבר העברת התובעת לתפקיד אחר ביום 24.3.14 נמסרה לתובעת החלטה בדבר העברתה לתפקיד חדש:" הרינו להודיעך כי לאחר קבלת תגובתך הכתובה ולאחר ששקלנו את טענותייך, החלטנו לשבץ אותך בתפקיד גרפיקאית במחלקת הגרפיקה המסחרית של קבוצת המגזינים, תפקיד אשר כולל קבלת מודעות פרסומיות ועיצובן, לרבות עיצוב מוספים/פרסומיים וזאת החל מתאריך 23.4.14. העבודה מתבצעת באותו בנין ... שעות העבודה וימי העבודה שלך יהיו ללא שינוי... באשר לטענותיך, הרי חשוב לציין כי לאורך מספר חודשים אנו מבהירים לך כי יש צורך לשנות את התפקיד שאת ממלאת כיום. המו"מ שנוהל איתך להגיע לפיטורים בהסכמה לא צלח איתך להסכמה בדבר. בנסיבות אלו אנו מנסים לשבץ אותך מחדש דווקא על מנת למנוע את פיטורייך. כפי שאת יודעת, רק בפגישה שקיימנו איתך בנושא השיבוץ מחדש, הודעת לנו לראשונה כי הגשת תביעה משפטית כנגד העיתון, כך שברור שאין קשר בין הדברים. לדעתינו אין בתפקיד החדש משום פגיעה במעמדך. כמו כן יחסי האנוש של המחלקה החדשה טובים מאד, ואין דבר שימנע ממך להשתלב בה. עוד נאמר כי תיאורך את פגישתנו האחרונה אינו מדוייק. בפגישה בנושא השיבוץ מחדש, ביקשנו ממך לתת לנו את עמדתך תוך מספר ימים. למרות זאת, השבת לנו רק כעבור מספר שבועות, ולאחר שתזכרנו אותך בעניין. היה לך זמן די והותר לשקול את הנושא מצידך. תוך רצון להתחשב בך, אנו מודיעים לך, כי את מתבקשת להתייצב בתפקידך החדש מתאריך 23.4.14 ולא לאלתר כמו שחשבנו. ר' נספחי טז.
ביום 13.4.13 ענתה התובעת לנתבעת בנדון :" אין טעם לחזור על הדברים, אבל כפי שכבר טרחתי לציין מדובר בתפקיד שונה לחלוטין מזה שאני משמשת כיום ובמשך 27 השנים מאז שהתקבלתי לעבודה בידיעות אחרונות. התקבלתי לעבודה כעיתונאית וכך עבדתי מאז ועד עתה קרוב ל27 שנים. המעבר למחלקת הפרסום מהווה שינוי משמעותי לרעה בכל ההיבטים. יחד עם זאת ומאחר ואני זקוקה לשכרי, לאחר לבטים ומשלא הותרתם לי ברירה. אני מסכימה לקבל את התפקיד החדש המוצע לי לתקופת ניסיון של מספר שבועות ובתנאי כי יובהר על ידכם באופן שאינו משתמע לשני פנים כי מעמדי כעיתונאים לא יפגע ולא יחול כל שינוי לרעה בהסכמים הקיבוציים החלים עליי. כמובן שהמעבר שלי לתפקיד החדש- בכפוף לאמור לעיל- הינה בכפוף לשמירת כל תנאי עבודתי לרבות ימים ושעות וכן שכרי המקורי שקוצץ שלא כדין והיא אינה גורעת מכל טענותיי ותביעותי בקשר עם הפחתת השכר האסורה, הלנת שכר, ביטול ופגיעה בימי חופשה על כל המשתמע מכך ...." ר' נספח יז .
החל מיום 23.4.14 עברה התובעת לעבוד כגרפיקאית במחלקת המודעות של קבוצת המגזינים.
ביום 11.5.14 פנתה הנתבעת לתובעת בנוגע לביצוע מלוא המטלות שמוטלות על התובעת וכן הבהירה לתובעת במכתב זה כי עליה לעבוד 25 ש"ש. עוד צויין במכתב זה:" אם לפי טענתך את עובדת 21 ש"ש ולא 33 , המשמעות היא כי את מבצעת בפועל תפקיד בהיקף משרה של כ 64% בלבד. יש לך על כן מספר אפשרויות: א. לעבוד 25 שעות שבועיות כנדרש. ב. לעבוד 21 שעות שבועיות ולנצל בכל שבוע 4 שעות חופשה, בהנחה שעומדת לרשותך יתרת זכות בהתאם. ג. להגדיר מחדש את משרתך כ64% משרה..." ר' נספח כא.
ביום 19.6.14 התקיימה וועדת פריטטית לתובעת בנוגע לשעות העבודה של התובעת והמעבר שבוצע לה.

הראיות שהוגשו
מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה ומר משה רייניש , עיתונאי בנתבעת. מטעם הנתבעת העידו מר יעקב כפיר, משנה למנכ"ל ידיעות אחרונה והממונה על תחום משאבי אנוש בקבוצת ידיעות אחרונות וגב' אורית אהרון, המשמשת בתפקיד מנהלת משאבי אנוש.

דיון והכרעה
האם התובעת זכאית להחזר שכר שהופחת משכר עבודתה
לטענת התובעת, היא הייתה חלק מקבוצת העיתונאים המועסקת בהסכם קיבוצי, ושכר עבודתה מעולם לא הותנה במספר שעות עבודה אלא רק בביצוע העבודה הנדרשת ממנה הלכה למעשה וכך עבדה שנים רבות. בשנת 2006 נדרשה התובעת להחתים כרטיס נוכחות, אולם תוך התחייבות שאין באמור נפקות כלשהי בנוגע לכימות שכרה. אכן במשך מספר שנים עבדה כך מבלי שהיה כל שינוי בשכר עבודתה. התובעת ביקשה לפטר את התובעת אולם משהבינה כי אינה יכולה לעשות זאת בשל הוראת ההסכם הקיבוצי פתחה וביצעה קיצוץ משמעותי וחד צדדי בשכרה בניגוד להסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם עובר לכן, בתואנת שווא כאילו התובעת מועסקת בעצם במשרה חלקית, לכן התובעת מבקשת להשיב לה את ההפחתות שבוצעו משכרה החל מחודש 7/13 ועד ליום הגשת התביעה .
מנגד, טוענת הנתבעת כי התובעת קיבלה לאורך מספר שנים הטבות שאינן מגיעות לה, מבלי שהודיעה על כך, הן בנוגע להיקף משרתה והן בנוגע לחופשה השנתית. עוד טוענת הנתבעת כי היא לא הפחיתה את שעות עבודתה של התובעת , אלא התאימה את היקף משרתה, להיקף השעות שהתובעת עובדת ממילא ובכך תיקנה עיוות שבו התובעת עובדת במשרה חלקית אך מקבלת שכר בעבור משרה מלאה. בקיץ 2012 התחוור לנתבעת כי למרות שהתובעת אמורה לעבוד משרה מלאה של 5 ימים בשבוע, הרי בפועל היא עובדת, כבר משנת 2009, 3.5 ימים בלבד ומשכך היה צורך לבצע התאמה של השכר שלה לשעות עבודתה, הלכה למעשה. כמו כן הנתבעת טוענת כי התובעת המשיכה לעבוד על פי תנאי השכר החדשים במשך למעלה משישה חודשים לאחר ההודעה בדבר ההפחתה, בכך הסכימה לשינוי התנאים בהתנהגותה והיא מנועה מלהגיש את תביעתה.

לאחר שבחנו את כלל הטענות שנטענו ובחנו את כלל הראיות שהוצגו ושמענו את כלל העדים אנו סבורים כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת רכיב תביעתה בכל הנוגע להשבת השכר שהופחת משכר עבודת ה. נטעים טעמינו.

האם מדובר בהפחתה בשכר או התאמת שכר?
התובעת אינה חתומה על הסכם העסקה. אולם הנתבעת אינה מכחישה כי הוראות הסכם הקיבוצי של העיתונאים חל על העסקת התובעת. ר' סעיף 35 לתצהירה של הגב' אורית אהרון.
כמו כן עיון בהוראות ההסכם הקיבוצי שנחתם ביום 13.4.13 בין ידיעות אחרונות לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה- איגוד עובדי הדפוס וועד עובדי הדפוס מעלה כי שמה של התובעת מופיע בנספח א' להסכם ברשימת העובדים שחל עליהם הוראות ההסכם. (ר' נספח ג' לתצהיר הנתבעת). ר' גם עדותו של מר רייניש, עמ' 3 שורות 7-10.
עיון בכרטיסי הנוכחות אותם הציגה הנתבעת בגין השנים 2007 ועד 2014
(נספח ה' לתצהירי הנתבעת) מעלה כי מתכונת העסקה של התובעת הייתה משתנה מבחינת מספר השעות מידי יום ביומו. כמו כן עולה כי במרבית תקופה זו, קרי כ-7 שנים התובעת לא הייתה עובדת בימי שלישי ולעתים קרובות היא הייתה לוקחת חופש בימי רביעי וכי בשאר הימים הייתה עובדת שעות עבודה משתנות.
כמו כן עיון בתלושי השכר של התובעת מעלה כי קיבלה שכר קבוע כל חודש ללא כל קשר לשעות העבודה בהם עבדה , תוך שהגדרת אחוז המשרה שלה בתלושי השכר נקבע כ -100%. כמו כן עיון בתלושי השכר מעלה כי החל מאמצע שנת 2010 צוין בתלוש השכר של התובעת כי סעיף 30 (א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובעת.
עיון בעדותה של גב' אורית אהרון מנהלת משאבי אנוש, מעלה כי הנתבעת ידעה על אופן העסקה זה של התובעת, לרבות לגבי העובדה שלא נדרשה להגיע בימי שלישי ולקיחת חופשה ביום רביעי מספר רב של פעמים, כמצוטט:
"ת. משנת 09 אם אני לא טועה, מחודש פברואר, היא לקחה כמעט בכל יום ד' יום חופשה, יכול להיות שפעם ב.. קרה שלא, אבל בד"כ כן..." ר' עמ' 14 שורות 31-32.
"ש: היעדרות או שלא החתימה כרטיס זה בד"כ יום ג' שלא נדרשה להגיע?
ת. נכון.
ש. ידעת שהיא לא נדרשת להגיע ביום ג'?
ת. נכון.
ש. את נמצאת קרוב אליה?
ת. כן, הייתי נמצאת. לא ראיתי בכל יום, היא לא ממש מולי, לא כל יום ראיתי אותה, ראיתי אותה מעת לעת. ..
ש: את יודעת שהיא לא ברחה מהעבודה, אמרו לה לא לבוא בימי ג', נכון?
ת: נכון, למעט חגים.
ובהמשך:
ש: איפה ההנחיה ששלחתם לעורכים, לגרפיקאים על שעות העבודה שהם נדרשים לעשות?
ת: מדובר בהסכם קיבוצי"
" ר' עמ' 15 שורות 1-31 .
הגב' אורית אהרון גם הבהירה בעדותה כי היא זו שקיבלה את כרטיסי הנוכחות של התובעת מידי חודש בחודשו ( ר' עמ' 17 שורות 6-8).
הנתבעת לא הציגה כל ראיה ממנה עולה כי בזמן אמת טענה כלפי התובעת כי היא אינה עובדת את מספר השעות שנדרש ממנה ואף לא הביאה לעדות את הממונים של התובעת כדי להוכיח את טענתה כי התובעת הייתה צריכה לעבוד כל יום 8 שעות, 4 ימים בשבוע או שמישהו דרש ממנה לשנות את שעות עבודתה או פנה אליה ואסר עליה לצאת לימי חופשה. משכך הדבר יפעל לרעת הנתבעת.
כמו כן עיון בעדותה של הגב' אורית אהרון מעלה כי בתחשיב שלה ראתה בימי החופשה של התובעת כימים בהם לא התייצבה לעבוד שלא כדין :" ש: אבל מדובר בימים מוסכמים, ופתאום שנים אחרי שהנוהג מתקיים, באים אליו ורוצים להפוך לרטרו' הנחיה שאתם נתתם לעובד? ת: לא לבוא בימי ג' ולא בימי ד' שהיא לקחה על דעת עצמה חופשה. ש: אבל מדובר בימים מוסכמים, ופתאום שנים אחרי שהנוהג מתקיים, באים אליו ורוצים להפוך רטר'? ת: לא טענתי לגבי ימי ג'. טענתי שהיא עובדת 4 ימים בשבוע. לשאלת בית הדין- יום ג' לא נלקח לצורך התחשיב לצורך ימי החופשה. לגבי יום רביעי זה נלקח כי זה יום עבודה. המשך: ש. מכך העובדה שאמרו לה לא להגיע בימי ג' מזה אי אפשר להסיק שנפגע היקף המשרה והשכר גם כן לא השתנה? ת: לא אמרתי שזה קשור להיקף המשרה. היא היתה אמורה לעבוד 4 ימים מלאים, 33 שעות בשבוע. ש: משה העיד קודם שלגבי עיתונאים אין מספר קבוע? ת: עיתונאים בהסכם הקיבוצי נדרשים לעבוד 33 שעות בשבוע. ר' עמ 15 שורות22-32.
משגב' אורית אהרון המשמשת כמנהלת משאבי אנוש הודתה כי היא זו שקיבלה את כרטיסי הנוכחות של התובעת מידי חודשו בחודשו וברובם יש היעדרות בימי ג' וימי רביעי כתובים כימי חופש , ומשרואים כי מספר השעות בימים בהם התובעת כן עבדה, לא היה קבוע, יש לראות בכך הסכמה לאופן בו התובעת עבדה , במיוחד שעה שלא הוצגה על ידי הנתבעת כל ראיה מזמן אמת עובר למכתב הראשון לזימון לשימוע , בדבר העדר הסכמה או תלונה בנדון אל מול התובעת.
משכך, הלכה למעשה במהלך תקופה מאד ארוכה הצדדים ראו באופן בו הועסקה התובעת, לרבות השעות המשתנות מידי חודש בחודשו, כמתכונת העסקה המזכה אותה בשכר ששולם לה, תוך התייחסות למתכונת העסקה זו כהעסקה במשרה מלאה.
לכן לטעמנו לא ניתן לסווג את התשלום ששולם לתובעת כטעות אלא כהסכמה בין הצדדים להעסיק את התובעת באופן זה ולשלם לה את שכרה בנדון, אל מול המסגרת השעתית בה היא עבדה , הלכה למעשה.
ערים אנו להוראות ההסכם הקיבוצי של העיתונאים, בכל הנוגע לכך שמשרה מלאה היא בת 33 שעות שבועיות ל-5 ימים. אולם ראשית אין בהוראות הסכם קיבוצי זה, הגדרה לשעות עבודה הנדרשות לגרפיקאי. הדבר עולה בקנה אחד עם עדותו של מר רייניש בנדון בעדותו:" ש: מפנה לעמ' 9. התפקיד גרפיקאי לא כתוב ברשימה בעמ' 9? ת: נכון, אני לא צריך להסתכל, כשההסכם נחתם גרפיקאי עדין לא היה מהאנשים שעשו את העיתון, כשאני התחלתי לעבוד בנתבעת עבדנו בעופרת, העמודים עוצבו על ידינו ולא היו גרפיקאים ולכן הדברים לא נכתבו" ר' עמ' 3 שורות 2-5. משכך יש להסיק כי השעות שנקבעו בהסכם הקיבוצי אינן רלוונטיות להסכמה בנוגע לעבודה של גרפיקאים.
עיון בלוח התפקידים בעיתונות שהינו חלק מהסכם הקיבוצי המיוחד מיום 2.4.91 מעלה כי אכן אין בו הגדרת תפקיד של גרפיקאים כאמור. אולם מנגד רואים שמתכונת העסקה שנקבעה לכל תפקיד ותפקיד שונה בכל הנוגע לשעות הנדרשות ומשכך אין לקבל את טענת התובעת כי עבודת גרפיקאית היא בהכרח 33 שעות שבועיות כנדרש מעיתונאים .
הדבר אף מתחזק , כעולה ממכתב ששלחה הנתבעת לתובעת עוד בשנת 2006 בכל הנוגע לדרישה להחתים אותה על כרטיס נוכחות , כמצוטט:" גרפיקאים אינם עיתונאים והעובדה שאת מקבלת שכר לפי דירוג העיתונאים אינה הופכת אותך לעיתונאית".ר' נספח ב' לתצהיר התובעת. האמור עולה בקנה אחד גם עם עדותה של התובעת בנדון:
" ... בפגישה איתי היא אמרה שלא יאונה לי דבר רע, המשכורת תשולם לי כפי שתמיד משולמת לי, לא מסתכלים על השעות שלי, היא עברה על זה כמה פעמים ואמרה לי אל תדאגי, היא אמרה לי אין לך ברירה את חייבת להחתים כרטיס למרות שהתנגדתי..." ר' עמ' 10 שורות 14-19.
יתר על כן, גם עדת הנתבעת- הגב' אורית אהרון העידה כי הייתה הסכמה לעבודה שונה ממה שהוסכם בהסכם הקיבוצי, קרי 4 ימים. ר' עמ' 15 שורות 19-21. כמו כן עיון בכרטיסי הנוכחות מעלה כי אכן התובעת ימים רבים לא עבדה 8 שעות ביום, אולם יש גם ימים בהם עבדה יותר מ -8 שעות ביום מה שתומך בטענת התובעת כי עבודתה נדרשה לפי תפוקה ולא לפי שעות .
עיון בתצהירה ועדותה של התובעת מעלה כי התובעת הבהירה כי סוכם עימה כי שעות עבודתה לא אמורות להיות קבועות ולא כמפורט בהסכם הקיבוצי אלא בהתאם לביצוע העבודה כנדרש מידי יום ביומו. ר' סעיף 11-13 לתצהירה.
תצהירה של התובעת לא נסתר בעדותה בנקודה זו:"... אני יודעת כשאני צריכה לעבוד, אני לא קובעת את שעות העבודה שלי, אלא העורך, זה לא משהו שאני קובעת, אני לא עצמאית בעיתון אלא שכירה ותמיד עבדתי לפי מה שהעורך הראשי דרש ואמר....לאורך כל השנים שעבדתי בעיתון, תמיד לא אני זאת שהחלטתי על שעות העבודה שלי, עבדתי תחת עורך שהוא החליט על שעות העבודה שלי. יש ימים שעבדתי יותר שעות ויש פחות שעות, זה צורך העבודה, העיתון מה שהעיתון דרש כך עבדתי" ר' עמ' 7 שורות 1-8. ר' גם עמ' 8 שורקות 8-20.
תצהירה ועדותה של התובעת עולים בקנה אחד גם עם תצהירו של מר משה רייניש (רונן) ששימש כעיתונאי בנתבעת יותר מ- 40 שנים. עיון בסעיף 10 לתצהירו מעלה, כמצוטט: " בכל הנוגע לשעות העבודה הקבועות בהסכם הקיבוצי, הרי שהעיתונאים מעולם לא עבדו לפיהן ומעולם לא דרשו זאת מהם- עיתונאים עובדים תמיד לפי צרכי השעה במערכת ולא לפי שעות קבועות. העיתון צריך לצאת בזמן ולא חשוב כמה שעות יידרשו להפקתו. לפני כשבע שנים, התקינה ידיעות שעוני נוכחות במערכת המגזינים, המצויות בבנין נפרד ומרוחק מבנין מערכת ידיעות. להבהרה אציין , כי לא נהוג שעיתונאי ידיעות ידווחו על שעות נוכחות או יפעילו שעון נוכחות , ובמשך יותר מארבעים שנות עבודתי בעיתון מעולם לא נדרשתי לעשות כך. לפי מיטב ידיעתי , אביטל ועוד עובדת אחת או שתיים היו היחידות מעובדי אותו בנין, שחל עליה ההסכם הקיבוצי שלנו, ואביטל התבקשה לדווח על שעות העבודה באמצעות כרטיס הנוכחות. התנגדתי לדרישה זו במכתב הממוען לאביטל עצמה אותו היא העבירה להנהלת ידיעות. בדיעבד הסתבר לי כי הנהלת ידיעות סיכמה עם אביטל על המשך דיווח בשעון נוכחות, בתנאי שעובדה זו לא תשפיע על שכרה של אביטל, ואף הובטח לה ששכרה ימשיך להיות משולם לפי הסכם העיתונאים. " ר' נספח 4 לתצהירו. תצהירו של מר רייניש לא נסתר בנקודות אלו. ר' עמ' 6 שורות 1-15.
האמור עולה בקנה אחד גם עם סעיף 33 לתצהירו של מר רייניש:" 33. ביום 19.6.14 נכחתי בישיבת הוועדה הפריטטית כנציג ועד העובדים ( להבנתי זו הישיבה הפריטטית הראשונה שנערכה בעניינה של אביטל) בשיחה הבהרתי את הנוהג הקיים בידיעות בנוגע לעבודתם של עיתונאים, אשר נמדדת בעמידה במשימות ולא בשעות עבודה , והטעמתי שבשל כך אין למדוד את היקף שכרה של התובעת לפי שעות העבדה בפועל. בנוסף, חזרתי על התנגדות הוועד לצמצום היקף שכרה של אביטל ושעות עבודתה עוד בתפקידה הקודם בידיעות וציינתי את נסיונותיה הכושלים של הנהלת ידיעות " לאחוז בשני קצוות המקל", כאשר מצד אחד היא הפעילה לחץ על אביטל להעביר כרטיס מתוקף חוק שעות עבודה ומנוחה ומנגד ציינה בתלוש השכר שלה, שלא ניתן לבצע רישום של שעות עבודתה לפי אותו סעיף 30 (6) לאותו החוק"
כמו כן, עיון בראיות שהוצגו בתיק מעלה כי הנתבעת בזמן אמת התייחסה למתכונת העסקה זו של התובעת כהעסקה במשרה מלאה, חרף הוראות ההסכם הקיבוצי.

במה דברים אמורים?
כאמור , בחודש 8/12 הנתבעת פנתה לתובעת וביקשה ממנה להפחית את היקף המשרה שלה אולם התובעת סרבה לכך . עיון במכתב מיום 29.4.13 שהוציאה הנתבעת מכתב זימון לשימוע לתובעת ובו ציינה בין היתר כי :".... אין לנו אפשרות להמשיך ולהעסיקך במשרה מלאה ( ואין בכך אף צורך) ולכן אנו מציעים לך לעבור ולעבוד בהיקף של חצי משרה. .."

עיון במכתב זה מעלה כי הנתבעת פנתה לתובעת וביקשה ממנה להפחית את משרתה ל50% ללא כל התייחסות להתאמת שכרה של התובעת .רק לאחר שהתובעת סרבה להפחתת היקף משרתה ולאחר שהנתבעת נכחה לדעת שלא ניתן לפטר את התובעת בשל הוראות ההסכם הקיבוצי, עלתה טענה חדשה ,כי יש להתאים את שכרה של התובעת.
מעבר לאמור, אם לגרסת הנתבעת התובעת עבדה היקף משרה חלקי בעוד שהיה עליה לעבוד משרה מלאה, הרי שהיתה אמורה לבקש ממנה להוסיף שעות ובכך לתקן מחדל זה. אולם הנתבעת לא עשתה כן הואיל ואין כל צורך בהוספת השעות נתון המחזק את טענת התובעת לפיה שעות עבודתה ומשרתה הינם בהתאם לתפוקה שנעשית לפי צרכי הנתבעת. משכך יש להסיק כי הנתבעת למעשה ביקשה באופן חד צדדי לשנות את הסכם העסקה של התובעת.
מעבר לאמור מדובר בתקופה ארוכה ביותר בה הנתבעת הסכימה שהתובעת תעבוד במתכונת העסקה זו ובכך נוצר הסכם בנדון המחייב את הצדדים. יפים לעניינו פסיקת בית הדין הארצי בתב"ע נד/ 3-86 (ארצי) יוחנן גולן - אי.אל.די בע"מ, פד"ע כ"ו עמ' 270),כמצוטט :
" אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים בעת כריתת חוזה העבודה היה שהשכר הנקוב בחוזה הינו בגן ביצוע עבודה כפי שעשה המערער משך שנתיים, ולא בגין עבודה ב"משרה מלאה" של 198שעות לחודש.... הצדדים שינו את תנאי החוזה על ידי ביצועו משך שנתיים. בזה השלימה המשיבה עם ביצוע חוזה העבודה במתכונת של שעות עבודתו של המערער בפועל. נוסיף, כי לו פרשנו את החוזה בהתאם ללשונו יכולנו להגיע לפירוש שנתן כל אחד מן הצדדים.הפירוש הלשוני הסביר יותר הוא זה של המשיבה, היינו - כי השכר שצויין בחוזה העבודה הינו בגין עבודה ב"משרה מלאה" כפי שהוגדרה בענף בו עבד המערער. עם זאת, ניתן לפרש את לשונו של החוזה גם לפי עמדת המערער, היינו - כי השכר נקבע בגין ביצוע עבודה, ולא בגין שעות עבודה. כמו כן, בנסיבות ביצוע עבודתו (במפעל של חברה אחרת), סוג העבודה ואופן ביצוע, כפי שהסביר המערער, שהשכר הנקוב בחוזה העבודה משולם בגין ביצוע עבודה מסוימת, ולא על פי שעות."
יפים לעניינו דברי בית הדין הארצי בע"ע ( ארצי) 664/08 אשרף עבאסי נ' חברת החשמל המזרח ירושלמים בע"מ, כמצוטט:
" ... בית דין זה פסק, כי משרה מלאה היא "כנהוג במקום העבודה" או "פועל יוצא מהסכמה אליה הגיעו הצדדים ומנסיבות העניין" ( דב"ע נה/ 3-153 תמר קריצלר – מלכה אוחיון , פד"ע כ"ט 192 בעמוד 194)(להלן: פסק דין קריצלר). הלכה זו נקבעה על ידי בית דין זה במספר פסקי דין המובאים בפסק דין קריצלר, בזו הלשון:
"...יש לפרש משרה מלאה או חלקית על פי הקונטקסט המפעלי, הקונטקסט של מקום העבודה. מציין בית הדין:
'...ברור שמשרה היא מושג מפעלי-תקני ומה שבמפעל מסוים או במקום עבודה מסוים יחשב בתור 'משרה אחת', יכול ובאחר לא יחשב כך או שכלל אין בו מושג מוגדר וברור של משרה' (דב"ע מא/152-3 התזמורת הקאמרית הישראלית – רודן, פד"ע יג 198, 201) " ....

אשר על כן אנו קובעים כי התובעת עבדה במתכונת העסקה מוסכמת לפיה שכרה שולם לה לפי שעות העבודה הנדרשות הלכה למעשה וזוהי ההגדרה שהצדדים הסכימו למשרה מלאה. משכך, דרישת הנתבעת להפחית את שכרה של התובעת, היא לא התאמת שכר אלא הפחתה חד צדדית מהשכר.

האם התובעת נתנה את הסכמתה להפחתה זו ?
אין חולק כי התובעת לא הסכימה להפחתה זו של השכר. התובעת פנתה באינספור פניות והבהירה כי אינה מוכנה לכך ומדובר בהפחתה חד צדדית משכרה. ר' סעיפים 44 לתצהיר התובעת ונספח יב לתצהירה. הנתבעת אף מודה בכך כעולה מסעיף 77 לכתב ההגנה של הנתבעת.
גם לאחר שבוצעה ההפחתה מהשכר , הוציאה התובעת מכתב שמבהיר כי אין היא מסכימה לך וכן בהמשך אף הבהירה כי היא מתכוונת להגיש תביעה בנדון.
יפים לעניינו פסיקת בית הדין הארצי בפרשת יוחנן גולן, בנושא זה, כמצוטט:
"הכלל הוא, כי עיכוב של מספר חדשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על-כן, עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה חדש"

במקרה דנן, אנו סבורים כי התובעת לא הסכימה לשינוי החד צדדי בתנאי שכרה, אכן היא ידעה על הפחתת שכרה לכל המאוחר מהמועד בו שכרה הופחת. אולם לטעמינו העובדה שלכל אורך הדרך התובעת הוציאה מכתבים המבהירים כי היא מתנגדת להפחתה ובדעתה להגיש תביעה שאכן הוגשה תוך 6 חודשים תוך כדי שהיא ממשיכה לעבוד, לא מהווה הסכמה בנסיבות העניין. יתרה מזאת, הנתבעת המשיכה להעסיק אותה הגם שידעה שאינה מסכימה לכך בצורה חד משמעית, לכל הפחות מהמועד בו הגישה תביעה. הנתבעת אף בשלב מסוים הזמינה אותה לוועדה פריטטית בנדון נוכח העדר הסכמתה בנדון.
אשר על כן אנו קובעים כי התובעת לא נתנה את הסכמתה לשינוי החד צדדי בשכרה.
מעבר לאמור, הפחתה זו בשכרה של התובעת תוך שהיא מתנגדת לכך, נעשתה בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי ותוך זניחת המנגנון המתאים לבירור מחלוקת שכזו, כמפורט.
עיון בפרק ה' להסכם הקיבוצי המיוחד מיום 2.4.91 מעלה כי בכל הנוגע לחילוקי דעות בקשר לביצועו של הסכם זה בין העיתון לבין האיגוד ו/או ועד עובדים יש לבצע באמצעות מנגנון חילוקי דעות נשוא ההסכם הקיבוצי באופן הבא: "המחלוקת תובא ראשית כל לבירור והכרעה בין הועד והעיתון. הבירור יערך לפי בקשת הוועד או העיתון ויסתיים תוך 7 ימים מעת שנעשתה פנייה... לא הגיעו הוועד והעיתון מכל סיבה שהיא לידי הסכמה במחלוקת תוך 7 ימים כנ"ל, יוכלו הועד או העיתון על ידי פניה בכתב של צד למשנהו לדרוש המחלוקת תועבר לבירור והכרעה בוועדה פריטטית..."
במקרה דנן כונסה ועדה פריטטית רק ביום 19.6.14 שדנה בנושא שעות עבודתה של התובעת קרי רק לאחר כשנה מהיום בו בוצעה הפחתת שכרה של התובעת (שנעשה החל מיום 1.7.13) ולאחר שהתובעת הגישה תביעה בנדון.
ערים אנו לטענת הנתבעת כי עובר לזימון לשימוע הראשון לעניין הפחתת היקף המשרה ל50% הייתה וועדה פריטטית שדנה גם בהתאמת שכר התובעת להיקף שעות העבודה. אולם הנתבעת לא הציגה כל אסמכתא בנדון ומשכך אין אנו מקבלים טענה זו.
יתרה מזאת עיון בסעיף 33-36 לתצהיר התובעת לא נסתר בנקודה זו לפיה לא התכנסה ועדה פריטטית בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי אלא רק ביום 19.6.14.
גם עיון בעדותו של מר רייניש מעלה כי דיבר הוא בעדותו רק על וועדה פריטטית אחת , זאת שהתכנסה ב6/14 .ר' עמ' 4 שורות 6-20. גם בתצהירו הבהיר כי למיטב הבנתו זו הועדה הפריטטית היחידה שהתכנסה בעניינה של התובעת. ר' סעיף 33 לתצהירו.
מעבר לאמור, עיון בנספח ב' לתיק מוצגי הנתבעת מעלה כי ביום 8.8.13 נחתם הסכם קיבוצי בין הנתבעת לאיגוד עובדי הדפוס וההסתדרות העובדים וועד עובדי המינהלה ושם ניתנה הסכמה להפחתת שכר בהתאם למפורט בסעיף 5 להסכם זה. אין חולק כי שכרה של התובעת הופחת בהתאם להוראות הסכם קיבוצי זה . משכך כל הפחתה נוספת מעבר להפחתת השכר המוסכמת אינה עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם הקיבוצי. נוכח האמור, ההפחתה גם נעשתה בניגוד להסכם קיבוצי זה .
נוכח כלל האמור אנו סבורים כי הפחתת השכר נעשתה שלא כדין ולכן על הנתבעת להשיבה לתובעת את הסכומים שקוזזו משכרה החל מחודש יולי 13 ועד להגשת התביעה. משהנתבעת לא חלקה על הסכומים הנתבעים הרי שעל הנתבעת להשיב לתובעת סך של 38,552 ₪. עם זאת , נוכח המחלוקת בכל הנוגע לחוקיות קיזוז סכומים אלו ,אין אנו סבורים שיש לפסוק פיצויי הלנת שכר בנסיבות העניין.
כמו כן על הנתבעת להשיב לתובעת את מלוא הסכומים שנוכו משכר של התובעת לאחר חודש 2/14 ואילך.
משמדובר בתביעה כספית לא שוכנענו כי יש להורות על הוצאת תלושי שכר מתקנים.
התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את כימות תביעתה בכל הנוגע להשבת הזכויות הסוציאליות ולא הציגה כל תחשיב או ראיה לביסוס כימות רכיב זה בסך של 4040 ₪ ומשכך אנו דוחים רכיב תביעה זה.

הפלייה מחמת גיל ועגמת נפש
לטענת התובעת לאחר שהנתבעת ביקשה לפטרה, ולאחר שהבינה כי אינה יכולה לעשות כן בשל הוראות ההסכם הקיבוצי, החלה להפחית באופן חד צדדי את שכרה של התובעת בתאונת שווא כי התובעת מועסקת בעצם במשרה חלקית. לאחר שהתובעת הגישה תביעה בנדון החליטה הנתבעת להעביר את התובעת לתפקיד אחר נחות יותר שאינו מאפשר לתובעת לממש את יכולותיה , בעוד שתפקידה הקודם של התובעת אויש על ידי הנתבעת באמצעות קליטת עובדת צעירה עם שכר נמוך יותר. בכך הנתבעת הפלתה אותה על רקע גיל וזאת בניגוד לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1998, משכך עותרת היא לפיצוי בסך של 70,000 ₪ . עוד טוענת התובעת כי הנתבעת פעלה כנגדה בחוסר תום לב וכי נגרמה לה עגמת נפש משך תקופה ארוכה, בשל ההפחתות המשמעותיות בשכרה משך תקופה כה ארוכה ומשך תובעת היא פיצוי בסכום של 4 משכורות, 67,524 ש"ח.
מנגד, טוענת הנתבעת כי אין כל קשר בין האירועים הנוגעים לתובעת לבין גילה אלא השינוי נעשה משיקולים רלוונטיים בלבד וכי הנתבעת פעלה בתום לב ומשכך יש לדחות רכיבי תביעה אלו.
לאחר ששמענו את כלל הראיות בתיק , אין אנו סבורים כי התובעת הרימה את הנטל הראשוני להוכיח את טענתה כי הופלתה מחמת גיל. וזאת מטעמים הבאים:
ראשית , נושא ההפליה מחמת גיל לא עלה על ידי התובעת בזמן אמת בשלל המכתבים שהוציאה. הפעם הראשונה שהדבר עלה היה רק לאחר שהתובעת ה ייתה מיוצגת ורק במסגרת הועדה הפריטטית שהתכנסה ביום 19.6.14 לאחר שהתובעת הגישה את תביעתה . יצוין כי גם בכתב התביעה הראשון שהגישה התובעת לא נטענה כל טענה בנדון.
שנית, טענתה של הנתבעת לפיה בשנים 2013-14 "פנאי פלוס" היה על סף קריסה והנתבעת נאלצה לנקוט בצעדים דרסטיים על מנת לאפשר את פעילותו לא נסתרה. עצם חתימת ההסכמים הקיבוציים בנדון שצורפו ( נספח 2-4 לתיק מוצגי הנתבעת ) מעלים כי טענות הנתבעת בנדון לא נסתרו. משכך שוכנענו כי יש לקבל את טענת הנתבעת לפיה לקראת סיום העסקת התובעת, היא הייתה זקוקה לגרפיקאית בהיקף משרה של 50% בלבד במוסף פנאי פלוס ולא בהיקף משרה מלא . ר' סעיף 40 לתצהיר גב' אורית אהרון. טענה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שהנתבעת קודם כל הציעה לתובעת לעבור ולעבוד בהיקף משרה חלקי ואולם התובעת היא זו שסירבה להצעה זו. לכן גם אם התובעת הי יתה מרימה את הנטל להוכיח כי התובעת קיבלה לעבודה במקומה עובדת צעירה יותר עם ותק ושכר נמוכים הרי שאין בכך כדי להוכיח הפליה, שעה שקודם לכן הציעה לתובעת הצעה זו שסורבה על ידה. התובעת הודתה כי אכן ס ירבה להישאר בתפקיד בפנאי פלוס בחצי משרה. ר' עמ' 8 שורות 25-27 .
שלישית, ערים אנו לטענת התובעת כי במקומה נכנסה עובדת אחרת במגזין "פנאי פלוס" כעולה מנספחי יט לתצהיר התובעת, אולם התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח מה גילה של אותה עובדת, מה הותק שלה ומה השכר שקיבלה וזאת מעבר לעובדה כי המינוי של אותה עובדת לתפקיד נעשה לאחר שהתובעת סירבה לבצע תפקיד זה.
רביעית, התובעת וועד העיתונאים הסכים למעבר של התובעת לתפקיד שהוצע לה במחלקת המודעות. ר' סעיף 28 לתצה ירו של מר רייניש ועדותו של מר רייניש בעמ 5 שורות2-12. ר' עדותה של התובעת בעמ' 7 שורות 28-31.

משכך אנו סבורים כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הופלתה מחמת גיל ובניגוד לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה.

בכל הנוגע לטענת התובעת לפיצוי בשל עוגמת נפש שנגרמה לה , ברי שעצם הפחתת שכר והעברת תפקיד גורמת לעגמת נפש, עם זאת העברת התובעת לתפקיד בסופו של יום נעש תה בהסכמת ה, לרבות הסכמת ועד העיתונאים .
כמו כן, ההלכה היא כי רק במקרים קשים וחריגים ייפסק פיצוי בגין עגמת נפש (ראו דב"ע נג/ 3-99 , משרד החינוך, מדינת ישראל נ' דוד מצגר [פורסם בנבו] פד"ע כ"ו 563). לא שוכנענו כי בעניינו יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין עגמת נפש מעבר לרכיבים שנפסקו לטובתה. משכך רכיב תביעתה לפיצוי בגין עגמת נפש נדחה.

התביעה שכנגד – רכיב החופשה שנתית
בכל הנוגע לתביעה שכנגד הנתבעת טוענת כי בשל כשל טכני, משנת 07 ימי החופשה המנוצלים של התובעת לא נרשמו, כך שהתובעת צברה לאורך שנים ימי חופשה מבלי שאלו היו מגיעים לה, מבלי שעדכנה את הנתבעת בדבר הטעויות ברישום. בקיץ 2012 התגלה האמור ומשכך לטענת הנתבעת שוחחה היא עם התובעת והגיעה להסכמות בדבר תיקון רישום החופשה שלה. לפנים משורת הדין ויתרה הנתבעת על תיקון מלא של רישום ימי החופשה וביצעה תיקון חלקי בלבד . במשך שנה וחצי קויים ההסדר שבין הצדדים, ללא כל תלונה של התובעת. נוכח תביעתה של התובעת שבה היא מפרה את ההסכמות בין הצדדים הרי שגם הנתבעת אינה מסכימה יותר לוותר על כספים המגיעים לה בנושא החופשה. לטענת הנתבעת משרתה של התובעת הינה בת 140 שעות חודשיות וכי היה עליה לעבוד 5 ימים בשבוע. למרות האמור, החלה התובעת לעבוד משלב מסויים שבוע עבודה בן 4 ימים. החל משנת 2007 מנוהל רישום ימי החופשה של התובעת על ידי הנתבעת. בשנת 2009 החלה התובעת על פי בקשתה לקחת חופשה קבועה בכל יום רביעי בשבוע. כך ששבוע עבודתה היה מורכב משלושה ימי עבודה ומיום חופשה אחד על חשבון חופשתה השנתית. לטענת הנתבעת בשל אותו כשל טכני לא נרשם שהתובעת ניצלה 52 ימי חופשה אותם ניצלה בימי רביעי וימים אלו לא הופחתו מימי החופשה הצבורים שלה. מעבר לאמור, מספר ימי החופשה שהוקצו לתובעת היה גבוה ממה שה גיע לה, הואיל והזכאות לטענת הנתבעת ל -26 ימי חופשה בשנת היא למי שעובד 6 ימים ומשהתובעת מועסקת רק 4 ימים מגיעה לה חופשה שנתית של 17 ימים בלבד. מכיוון שהתובעת עבדה 4 ימים בשבוע ולא 6 הרי כל יום חופשה שלה שווה ל-1.5 יום חופשה, בעוד שמכסת החופשה שלה נותרה על 26 ימי חופשה. משהתגלו כשלים אלו ועל מנת לתקן את רישומי החופשה באופן מלא היה צריך לבצע את הפעולות הבאות רטרואקטיבית: א. לחייב את התובעת רטרו' בימי החופשה אשר לקחה ולא נרשמו. ב. לחייב אותה רטרו' על כל יום חופשה כשווה ערך ליום וחצי של עבודה. ד. לזכות אותה בימי החופשה שנמחקו הואיל והנתבעת סברה בטעות שהתובעת צברה ימי חופשה מעבר למכסה המקסימלית. תיקון מלא של האמור היה מביא לכך שהתובעת חייבת לנתבעת נכון ל8/12 113.3 ימי חופשה ששווים הינו 44,416 ₪. לפנים משורת הדין החליטה התובעת שכנגד להקל על התובעת ולאפס את יתרת החופשה שלה מבלי לחייב אותה בימי החופשה שנטלה ביתר או לרשום לה יתרה שלילית. כמו כן החל מחודש 8/12 נותרת מכסת החופשה השנתית של התובעת בגובה של 26 ימי חופשה אך מנגד כל יום חופשה שנטלת התובעת נספר לה כשווה ערך ליום וחצי של חופשה. לטענת הנתבעת התובעת הסכימה לחישוב זה, הן לתיקון הרטרואקטיבי והן לתיקון מכאן ואילך. כפועל יוצא מכך באוגוסט 12 יתרת החופשה של התובעת אופסה והחל ממועד התיקון נרשם כל יום חופשה כשווה ערך ליום וחצי.
מנגד טוענת התובעת כי מדובר בתביעת סרק ללא כל בסיס עובדתי. עוד טוענת התובעת כי הנתבעת ויתרה זה מכבר על תביעותיה כלפי התובעת בקשר לימי החופשה ומשכך היא מנועה ומושתקת לטעון את טענותיה. עוד טוענת התובעת כי הנתבעת אישרה בכתב תביעתה שכנגד ( סעיף 18) כי התובעת נהגה לדווח על ימי החופשה שלה וכי מנהליה ידעו שהיא נוטלת ימי חופשה. עוד טוענת התובעת כי לא ידעה כלל עד 12/13 כי הנתבעת מחשבת את ימי החופשה שלה באופן פסול ומורידה יום וחצי לכל יום חופשה ובכך שללה ממנה את אפשרות ניצול ימי החופשה המגיעים לה על פי דין. התובעת מאשרת שנאמר לה בעל פה כי בשל טעות לא קלטו פנקסי הנתבעת את הדיווחים על החופשות שלה אולם לא הוסבר לה המשמעות של הטעות. הנתבעת החליטה באופן חד צדדי ללא הסבר לאפס את יתרת החופשות שלה וזאת ללא הסכמתה. בכל הנוגע לימי רביעי אכן התובעת השתדלה לקחת את ימי החופשה שלה על יום רביעי, שהינו יום פחות לחוץ במערכת כדי שלא לפגוע בהתנהלות היומיום וכי אין כל בסיס לכך שלקחה 52 ימי חופשה בשנה אחת.
כמו כן , התובעת עותרת בתביעתה לצו עשה המורה לנתבעת להשיב לה את ימי החופשה שנוכו שלא כדין מפנקס ימי החופשה של התובעת כפי שבא לידי ביטוי בתלושי השכר אשר יתרתם עמדה ביולי 2012 על 105 ימים. לחילופין, כל שבית הדין יקבע כי בהתאם להסכם הקיבוצי המקסימום לצבירת ימי חופשה הינן 60 ימים הרי שיש לתקן את פנקס החופשה באופן שיורה על 60 ימים וצו עשה המורה לנתבעת לחדול מלנכות לתובעת את ימי החופשה ביתר ( 1.5 עבור כל יום היעדרות ) מיתרת חופשתה של התובעת.
לאחר שבחנו את כלל טענות וראיות הצדדים לא שוכנענו כי התובעת שכנגד/ הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח את תביעתה להשבת ימי חופשה וזאת מהטעמים המפורטים:
ראשית, לא הוכח כי התובעת הסכימה לכך שיתרת ימי החופשה שלה תאופס וכי מכאן ואילך יום חופשה שווה ערך ליום וחצי. עיון בעדותה של התובעת מעלה כי היא לא אישרה כי אכן הסכימה לכך. ר' עמ' 9 לעדותה. הנתבעת לא הציגה כל ראיה שיש בה כדי להעיד על הסכמה. מנגד הנתבעת הודתה כי הסכימה לאפס את חובה של התובעת ומשכך יש ליתן תוקף להסכמה זו ללא קשר להתנהלות התובעת בנדון.
שנית, משקבענו כי משרתה של התובעת היא שוות ערך למשרה מלאה, אין אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי התובעת זכאית ל-17 ימי חופשה בלבד לשנה. שלישית, הנתבעת היא זו שמחוייבת לנהל פנקס חופשה שנתית על פי הוראות הדין ומשמדובר בכשל שלה, משכך אין לקבל את תחשיביה של הנתבעת בכל הנוגע לחופשה שנתית משלא הוצג פנקס חופשה שנתית. מש כך לא הורם הנטל להוכיח מספר ניצול ימי החופשה של התובעת במהלך כל תקופת העסקתה.
רביעית, הנתבעת לא הציגה את תלושי השכר המקוריים אלא רק את המתוקנים כך שלא ניתן לבדוק ולראות האם טענתה נכונה לעניין אי רישום ניצול ימי חופשה ותשלום בגינן.
חמישית, תחשיב הנתבעת בכל הנוגע לימי חופשה מתבסס על כך שהתובעת לא הוכיחה כמה ימי חופשה ניצלה עד לשנת 2007 בעוד שהנטל בנדון מונח על כתפיה .

אשר על כן הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי אכן על התובעת להשיב לה את ימי החופשה שנתבעים בתביעתה משלא הוכחה זכות זו ואף לא הוכח הכימות של רכיב זה.

מנגד גם אין לקבל את תביעת התובעת לפיה יש להורות לנתבעת להשיב לה את ימי החופשה שנוכו שלא כדין מפנקס ימי החופשה של התובעת כפי שבא לידי ביטוי בתלושי השכר אשר יתרתם עמדה ביולי 2012 על 105 ימים. עיון בנספח ו' לתצהיר הנתבעת מעלה כי הוא לא נסתר וכי התובעת ניצלה יותר מ26 ימי חופשה לשנה. מעבר לאמור עיון בנספח ד' לתצהיר התובעת, הסכם קיבוצי מיום 13.9.12 מעלה כי סוכם שם כי:" עיתונאי רשאי לצבור לזכות 30 ימי חופשה ובנוסף לכך את ימי החופשה להם הוא זכאי בשנה השוטפת. 2. עיתונאי שיש החופשה הצבורים לזכותו עד 31.12.12 עולים על האמור, רשאי לנצל את היתרה שמעל עד ליום 31.12.13. אם לא נוצלו ימים אלה...-ימחקו ימי החופשה העודפים ( ובסה"כ 60 ימים). 3. ימי החופשה הלא מנוצלים מעל לצבירה המוסכמת ימחקו בסוף כל שנה".
עיון בנספח ו' לתצהיר הנתבעת מעלה כי התובעת ניצלה כמעט את מלוא הימים שמותר היה לה לנצל בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי. כאשר בכל מקרה לא טענה דבר בנדון עד למועד הגשת תביעתה.
כאמור, עיון בכרטיסי הנוכחות שהציגה הנתבעת מעלים כי התובע ת ניצלה ימי חופשה רבים והתובעת לא הרימה את הנטל לסתור כי אכן ימים אלו נרשמו כניצול ימי החופשה וגם בשל כך אין אנו מקבלים את רכיב תביעתה בנדון. מעבר לאמור ,התובעת ידעה שימי החופשה שלה אופסו עוד בחודש יולי 2012 ולמרות האמור , לא פנתה בנדון , בעוד שבנושאים אחרים פנתה אינספור פעמים ומשכך יש לראות בכך הסכמה לכך שאכן ניצלה את מלוא ימי החופשה שלה לאותו מועד .
בכל הנוגע לצבירה של יום וחצי לכל חודש, הרי משקבענו כי התובעת עובדת משרה מלאה הרי שאין לראות בניצול יום חופש כשווה ערך ליום וחצי אלא רק ליום אחד.

סוף דבר
בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין תשלם הנתבעת לתובעת הפרשי שכר בסך של 38,552 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
כמו כן על הנתבעת להשיב לתובעת את מלוא הסכומים שנוכו משכר של התובעת לאחר חודש 2/14 ואילך.
על הנתבעת לחדול מלנכות לתובעת ימי חופשה לפי 1.5 עבור כל יום אלא לפי יום אחד בלבד נוכח קביעתנו לענין היקף המשרה של התובעת.
יתר רכיבי התביעה נדחים. התביעה שכנגד נדחית.

הנתבעת תשא בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ שישולמו תוך 30 ימים מהיום

זכות ערעור לבית הדין הארצי תך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

נציג ציבור עובדים, מר מרדכי נגר

אסנת רובוביץ – ברכש, שופטת

ניתן היום, י"ז אב תשע"ו, (21 אוגוסט 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .