הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 42160-06-16

15 מרץ 2021

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר
נציג ציבור (עובדים) – גב' סיגל רונן כץ
נציג ציבור (מעסיקים) – מר עמוס הראלי

התובעת
סאמיה גחלב
ע"י ב"כ עו"ד אלכס ספינרד ו/או מיה עובדיה

-

הנתבעות

  1. מרכז משען בע"מ (חל"צ)
  2. תמר יעקובוב

ע"י ב"כ עו"ד מיכל לבנון פורת, משרד א. חלד

פסק דין
עובדות התביעה
התובעת מועסקת בנתבעת 1 (להלן – משען) מאז חודש 6/1997 כמטפלת בדיירים סיעודיים בבית דיור מוגן. משען הינה חברה לתועלת הציבור, אשר מפעילה 9 בתי דיור מוגן לקשישים ברחבי הארץ וכן שלוש פנימיות לילדים ונוער.
החל מיום 21.6.1999 הועסקה התובעת כמטפלת (כוח עזר) במחלקה סיעודית ב' בבית הדיור המוגן באפקה (להלן – מחלקה ב').
הנתבעת 2 (להלן – תמר) היא אחות מוסמכת המועסקת אף היא במשען. בזמנים הרלוונטיים היא עבדה כאחות וכאחות אחראית במשמרת לילה במחלקה ב'. כיום היא עובדת כאחות במרפאת הבית.
האחות האחראית על מחלקה ב' בתקופה הרלוונטית היתה גב' ביאטריס איידלין, אשר כיום אינה עובדת במשען.
ב-3.5.2015 הגישה תמר מכתב תלונה כנגד התובעת (נ/1). במכתב , שהיווה את יריית הפתיחה לרצף אירועים שסופם בתביעה דנן, פירטה תמר תשעה מקרים חריגים שאירעו לטענתה בזמנים שונים, כולם במעורבות התובעת: חלקם אירעו שנתיים ויותר מכך לפני מועד המכתב, האחרים בשנה האחרונה והמקרה התשיעי אירע לפי הטענה ביום 9.4.2015, ובו פירוט של דברים ששמעה תמר על אירועים שאירעו במשמרת לילה בה לא נכחה.
על פי נהלי משען, ומכיוון שמהתלונה עלה חשד להתעמרות בדיירי הבית, כונסה ועדה הפועלת במשען, שמטרתה מניעת התעמרות בקשישים, בראשות מנהלת השירותים החברתיים, גב' רוחמה שרייבר, לבדיקת הטענות המפורטות בתלונה (להלן – ועדת הבדיקה). ביום 13.5.2015 מסרה ועדת הבדיקה את ממצאיה להנהלת משען ולוועד העובדים.
לאור ממצאי ועדת הבדיקה, הורתה משען לתובעת לצאת לחופשה בתשלום החל מיום 13.5.2015, עד לבירור הדברים. ההוראה ניתנה בתיאום עם ועד העובדים.
ביום 14.5.2015 נמסר למשען הדו"ח הראשון של ועדת הבדיקה ויו"ר הועדה פנתה בעקבותיו לפקידת סעד לצורך דיווח על ממצאי הועדה. בהתאם להנחיית פקידת הסעד, בו ביום הוגשה תלונה במשטרה וכן דיווח למשרד הבריאות, בדבר חשד להתעמרות בדיירים.
להלן נפרט את עיקרי הדו"ח (נ/6) :
לגבי 3 מקרים שפורטו בתלונה לא מצאה הועדה בסיס לתלונה או לא מצאה סיבה לעסוק בה.
לגבי רחצת דיירים במטרה "לעודד יציאות" (יפורט בהמשך) – קבעה הועדה כי מדובר במקרה שאירע לפני כ-4-5 שנים ולאחריו קיבלה התובעת הנחיה שלא לעבוד בשיטה זו והיא אכן הפסיקה לעשות זאת .
לגבי מקרה של העלבת דיירת נקבע כי התלונה כבר נבדקה וטופלה ב-12/2014 (התקיימה עם התובעת שיחת אזהרה).
לגבי 3 מקרים של טיפול בפצע לחץ, החלפת בגדים לדיירת שהקיאה וטיפול בדיירת שהתעלפה, קבעה הועדה כי בשלושתם חרגה התובעת מתחומי אחריותה ככוח עזר, ואולם הפעולות נעשו לשם סיוע לדיירים.
לגבי המקרה האחרון, של הורדת דיירת מהמיטה לבד ובניגוד לנהלים, קבעה הועדה כי היה בסיס לתלונה במועד שארעה ואולם בבדיקה שנעשתה לאחר האירוע על ידי האחות הראשית, נקבע שניתן להוריד את הדיירת על ידי איש צוות אחד.
הועדה סיכמה מסקנותיה וקבעה כי במחלקה ב' אירעו לאורך השנים מקרי התעמרות שהושתקו או לא טופלו כנדרש. הועדה ציינה כי לתובעת, שה ייתה בעלת יוזמה ולא בחלה בעבודה קשה (כך בפתח הדו"ח), ניתן מעמד של מי ש"מחזיקה את המחלקה", עד כדי חופש פעולה מוגזם, אך בגיבוי מנהלת המחלקה. לפיכך סברה הו עדה כי ראוי לבצע בדחיפות שינוי ארגוני במחלקה ב' "שיכלול העברה מהתפקיד של מנהלת המחלקה והמטפלת סאמיה (התובעת, מ.נ.ד) ורוטציה בין שתי המחלקות בבית אפקה, של הצוות המטפל".
ביום 18.5.2015 זומנה התובעת לישיבת בירור ושימוע (נ/14) .
במכתב פורטו טענות למקרים בהם פעלה התובעת לכאורה שלא בהתאם לתפקידה וסמכויותיה ונקבע בו כי בעקבות מקרים אלו מיוחסות לתובעת עבירות משמעת של אי ציות להנחיות, נהלים והוראות חוק, הפרת אמונים, התנהגות בלתי הולמת וכן הפרת הוראות בהסכם הקיבוצי. בנוסף פורטו במכתב עבירות משמעת קודמות של התובעת.
במכתב מיום 25.5.2015 (נ/15) ביקש בא כוחה של התובעת מסמכים נוספים ודחיית המועד שנקבע, לצורך הערכות לשימוע. משען נענתה לבקשתו.
במקביל התקבלה במשען תלונה נוספת אשר הועברה אף היא לוועדת הבדיקה (נ/9) . ביום 31.5.2015 מסרה ועדה בדיקת את ממצאיה ביחס לתלונה השנייה. ואלו עיקרי הדו"ח השני (נ/10):
מהתלונה הנוספת עולה כי התובעת המשיכה לבצע רחצה לדיירים באמצעות צינור ל צורך עידוד יציאות, בניגוד לנהלים (ולא הפסיקה מפעולה זו, כפי שסברה הועדה בדו"ח הראשון). הועדה קבעה כי העדויות הנוספות ששמעה מחזקות את מסקנתה הקודמת בדבר "התנהלות בעייתית ובלתי תקינה של סאמיה ושל הניהול הלקוי במחלקה ב'".
במכתב משען מיום 3.6.2015 (נ/17) נשלחו אל ב"כ התובעת מסמכים נוספים ונקבעה ישיבת שימוע ליום 10.6.2015. למכתב צורף גם עותק מהדו"ח השני של ועדת הבדיקה.
ביום 10.6.2015 נערכה לתובעת ישיבת בירור ושימוע אליה הגיעה יחד עם באי כוחה. ישיבת השימוע סוכמה בפרוטוקול (נ/18).
במכתב מיום 4.8.2015 פירטה משען כי אף ש לדידה היה מקום לסיים את העסקתה של התובעת, היא מסתפקת בהעברתה לתפקיד אחר, שאינו כולל טיפול בדיירים , זאת לאור דברי החרטה שהביעה התובעת, שנות עבודתה הרבות במשען והעובדה כי חלק מפעולותיה נעשו מתוך רצון לעזור לדיירים וכי נחשבה לכוח עזר איכותי וחשוב למחלקה, עבדה ללא לאות ולא בחלה בעבודה קשה .
ממצאי והחלטות משען פורטו במכתב ואלו עיקריהם (נ/19) :
התובעת הפרה הנחיות שניתנו לה על ידי האחיות, תוך סיכון דיירים ובחריגה מסמכויותיה – הורדת דיירים לשירותים בעת המתנה לניידת טיפול נמרץ, הושבת דיירת והחלפת בגדיה לאחר הקאה, טיפול וחבישה של פצע לחץ, "עזרה ליציאות" באמצעות הזרמת מים עם צינור לפי הטבעת של דיירת , מריחת משחות טיפוליות לדיירים.
חלק מהטענות על הפרת נהלים והפגנ ת יחס בוטה כלפי אחיות ודיירים אושרו על ידי התובעת וחלק הוכחשו אך נמצאו מוצדקות.
הנהלת משען החליטה כי התנהלותה של התובעת מהווה הפרת משמעת חמורה בעבודה ומעשיה מהווים אי ציות לנהלים, להנחיות ולהוראות החוק, הפרת אמון, התנהגות בלתי הולמת והפרת ההסכם הקיבוצי.
נקבע במכתב, בין היתר, כי לא ניתן להשלים עם התנהגות של חריגה מסמכות וחשיפת הדיירים לפגיעה בשלומם ובבריאותם. עוד נקבע כי התקבלה תמונת מצב לפיה התובעת סירבה לקבל מרות ולא ראתה עצמה כפופה להוראות ולהנחיות, זאת בנוסף לאירועים משמעתיים המתועדים בתיקה האישי.
על יסוד דברים אלו נקבע כי "להנהלת הבית ולהנהלת משען אבד האמון ביכולתה של הגב' גחלב להמשיך למלא את התפקיד הרגיש של מטפלת סיעודית..." ולפיכך, הוחלט שהתובעת תשובץ בתפקיד של עובדת במכבסה או בניקיון, במשרה בשיעור 75% כמקובל.
כעולה מהמכתב ועד העובדים תמך בהחלטת הנהלת משען.
בין התאריכים 9.8.2015 ל-30.8.2015 שהתה התובעת בחופשת מחלה. ביום 28.5.2015 שלח בא כוחה מכתב, בו נתבקשה משען לחזור בה מהחלטת הניוד של התובעת. באת כוחה של משען הודיעה בתשובה כי ההחלטה בעינה עומדת.
התובעת לא התייצבה לתפקיד אליו נוידה ותחת זאת שהתה בימי מחלה ו/או חופשה עד לחודש 12/2015, אז הגישה לבית דין זה בקשה לסעד זמני כנגד החלטת הניוד. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 13.1.2016 הסכימו הצדדים כי הבקשה לסעד זמני תמחק וכי עד להכרעה בתיק תשהה התובעת בחל"ת. בהחלטה מיום 25.2.2016 (השופט א. שגב) ומשלא נמסרה הודעת התובעת במועד שנקבע, הורה בית הדין על סגירת התיק. בקשת התובעת לשנות מההחלטה – נדחתה.
ביום 20.6.2016 הגישה התובעת את כתב התביעה בתיק דנן.
עיקרי ההליך שבפנינו
כתב התביעה הוגש במקור כנגד משען, ובנוסף כנגד גב' קניסתר (יו"ר ועד העובדים) וכנגד ארבע עובדות נוספות: תמר, גב' אלה חנין, דר' ילנה קריינוביץ' וגב' פרידה אלייב (להלן – הנתבעות 3-6) . בהחלטה מיום 30.10.2016 (השופטת, כתוארה אז, י. זלמנוביץ-גיסין) נמחקה התביעה כנגד הנתבעות 3-6 מחמת חוסר סמכות עניינית. בנוסף, נמחקה התביעה בעילת לשון הרע כנגד משען ועוכבה התביעה כנגד יו"ר ועד העובדים עד למיצוי הליכים כנגדה ברשות השיפוט. על ההחלטה הוגשה בקשת רשות ערעור, ובמסגרת זו הסכימו הצדדים על החזרת הסוגיה לבית הדין האזורי לשם בירור נוסף של הסמכות לדון בתביעה כנגד הנתבעות 3-6 (בר"ע 61643-11-16) , בשים לב לבירור העובדתי שיש לערוך בשאלה האם הן "ממונות" על התובעת, לצורך קביעת סמכות בית הדין לדון כנגדן בתביעה מכוח חוק איסור לשון הרע.
בהחלטה מיום 17.8.2017 נקבע כי דיון הוכחות בשאלת הסמכות העניינית יתקיים ביום 17.7.2018 בפני מותב זה ו במסגרת הדיון שהתקיים, הסכימו הצדדים כי התביעה תמחק כנגד כל הנתבעות למעט משען ותמר. בהתאם, ביום 22.10.2018 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן.
אלו הם הסעדים המבוקשים על פי כתב התביעה המתוקן:
פיצוי בגין לשון הרע בסך 700,000 ₪.
חיוב הנתבעות לפרסם התנצלות על אמירותיהן כנגד התובעת.
פיצוי בסך 200,000 ₪ בגין עוגמת נפש ומכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן – חוק השוויון).
צו המורה על השבת התובעת לעבודתה ככוח עזר בנאות אפקה וכן תשלום שכר עבודתה מיום 1.1.2016 ועד להשבתה לעבודה.
קדם משפט התקיים ביום 1.11.2018 ונקבעו בו מועדים לשם סיום ההליכים המקדמיים והערכות לדיון הוכחות.
בתאריכים 11.7.2019, 18.7.2019 ו-27.10.2019 התקיימו ישיבות הוכחות לשמיעת עדי הצדדים.
עדויות הצדדים
בדיון שהתקיים ביום 11.7.2019 העידו מטעם התביעה, בסדר הבא: גב' רחל לייבוביץ, התובעת, גב' קטרינה קוברזיקי, גב' ביאטריס איידלין, גב' גבריאלה נוימן, גב' ילנה רוזן, גב' ריטה לייבזון וגב' ילנה טימושבסקי .
בדיון שהתקיים ביום 18.7.2019 העידו מטעם התביעה גב' קלרה רקלר וגב' אינה לרמן. בהודע ת התובעת מיום 22.10.2019 נמסר שויתרה על עדותה של גב' אנגלידר.
בדיון שהתקיים ביום 27.10.2019 העידו מטעם ההגנה: מר שמעון זיסין, מר איציק כהן, גב' מרינה פריידז גב' אנג'לה קרמינסקי וכן הנתבעת 2 – תמר. בהודעת משען מיום 29.7.2019 נמסר כי החליטה לוותר על הגשת תצהיר נוסף של עדותה של יו"ר ועדת הבדיקה, גב' שרייבר.
עיקר טענות הצדדים בסיכומיהם
לטענת התובעת, הוכח על ידי עדויות רבות, כי התובעת הייתה עובדת מצוינת, שלא בחלה בכל עבודה, חרף עיסוקה בעבודה קשה ושוחקת של כוח עזר למטופלים סיעודיים. במשך 18 שנים טיפלה התובעת בדיירי המחלקה במסירות ועדויות שהובאו מטעמה, לרבות עדותה של אחות אחראית מחלקה ב' דאז ועדויות של עובדות שעבדו לצידה, הוכיחו שהתובעת עבדה בחריצות, בנאמנות ותוך מסירות לדיירים. גם מכתביהם של בני משפחות מרוצים מעידים על כך.
על רקע זה, היה על ועדת הבדיקה להבין כי תלונותיה של תמר הוגשו בזדון, משיקולים זרים ובמטרה לפגוע בתובעת ובהתאם, לערוך בדיקה יסודית ועניינית של התלונות. בעבודת ועדת הבדיקה נפלו מספר פגמים מהותיים:
הרכב הועדה היה לקוי, שכן לא השתתפה בו אחות.
כללי הצדק הופרו כלפי התובעת, כאשר לא הוצגו לה הראיות והתיעוד של האירועים בגינם הוקמה הועדה. בנוסף לא הועברו לתובעת הפרוטוקולים של ישיבות הועדה – דבר המקים חזקה כי היו פועלים לרעת הנתבעות.
הועדה לא מסרה כל נימוק מדוע העדיפה את דברי תמר על הסברי התובעת, זאת למרות שהועדה עצמה מצאה שחלק מהתלונות של תמר אינן מוצדקות. בנוסף, הקביעה של הועדה כי תמר היא אחות מסורה קפדנית אמינה וחרוצה, לא נסמכה על דבר וסותרת את חוות הדעת של האחות האחראית של מחלקה ב'.
אין בדו"ח הועדה כל אזכור לעדים שהופיעו בפניה, זאת למרות שבבית הדין נמסרו עדויות של עובדות שהופיעו והעידו בפני הועדה. הדבר מעלה חשש כי הועדה פעלה באופן שסימן מראש את התוצאה אליה רצתה להגיע.
הועדה התעלמה מהשאלה מדוע נזכרה תמר להגיש דווקא במועד זה תלונות על אירועים משנים קודמות, שכן בתשובה לשאלה זו טמונה העדות לשיקולים זרים בהגשת התלונה.
הוכח כי בבית באפקה שררו יחסים עכורים, שקיבלו גם מאפיינים גזעניים. משען לא נתנה לכך כל משקל בהחלטתה. קב"ט משען העיד בהליך אחר (ת/1) על "אוירה של כנופיה", "אוירה של חונטות" וכל זאת במשך תקופה ארוכה. חלק מצוות מחלקה ב', ובו תמר, כונה "המאפייה הרוסית" ונהג כלפי אחרים בבוטות ובקיצוניות. התובעת, שעטתה כיסוי ראש מוסלמי מסורתי (חיג'אב), היתה יעד קבוע ללעג על ידי אותן עובדות, אך משען התעלמה מכל אלו.
כל המעשים בהם הואשמה התובעת, נעשו בהוראה של האחיות האחראיות עליה ונעשו גם על ידי עובדות כוח עזר אחרות, כפי שעלה מעדויות התביעה. הטענה שהתובעת "קיבלה חופש פעולה מוגזם" לא מבוססת, ומכל מקום לא מעידה על עבודה בניגוד להוראות והנחיות.
כל המעשים של התובעת היו מקובלים ונעשו על ידי כל עובדות כוח העזר ואף על פי כן, הנתבעת נקטה באמצעים כנגד התובעת בלבד (לטענת התובעת מדובר ב"אכיפה בררנית").
הסיבות לשימוע שנערך לתובעת הסתברו ככוזבות, כאשר למעשה משען הסתמכה על ועדת הבדיקה ולא ערכה בדיקה נוספת. בנוסף, משען בחרה להתעלם מתלונות שהעלתה התובעת במסגרת השימוע שנערך לה.
מהעדויות עלה כי תמר נהגה לכנות את התובעת במילות גנאי, על רקע החלטתה של התובעת לעטות חיג'אב. התובעת כונתה על ידה "זמוטניה" (מכוסה, ברוסית), ערביה וטליבאן. כינויים אלו עולים כדי לשון הרע ומצדיקים פסיקת פיצוי לתובעת.
יש לזקוף לרעת משען את ההחלטה שלא לזמן לעדות את יו"ר ועדת הבדיקה ועדים נוספים.
לטענת הנתבעת, ההחלטה להעביר את התובעת מתפקידה התקבלה משיקולים עניינים ובמסגרת הפררוגטיבה הנתונה לה לניהול מקום העבודה.
התובעת בחרה להתעלם מאירועים חמורים שה ייתה מעורבת בהם ועמדו בבסיס החלטתה של משען על העברתה מתפקידה כמטפלת בדיירים. לא מדובר על התנהלות ישנה שהופסקה, אלא על מעשים שהיו בשגרת עבודתה של התובעת ואשר משען ראתה בחומרה רבה. העיקרי שבהם הוא רחצת דיירים עם צינור באזור פי הטבעת לצורך עידוד יציאות, שיטה שזכתה לכינוי (המפוקפק) "אינסטלציה" ואשר לגביה הוגשו למשען 3 תלונות שונות (נ/1, נ/9, נ/11), לא רק על ידי תמר. מהעדויות על ה שגם לאחר שסיימה עבודתה במחלקה ב', היו דיירים שביקשו לקרוא לתובעת לשם ביצוע הפעולה להקלה על יציאות, דבר המעיד על דפוס פעולה חוזר, בניגוד לאשר עלה מהדו"ח הראשון של ועדת הבדיקה. התובעת הודתה בישיבת השימוע שכבר לפני 5 שנים אמרו לה לא לבצע זאת יותר. מדובר למעשה בביצוע של חוקן על ידי כוח עזר, בניגוד מוחלט לנהלים ובאופן מסוכן, דבר שנעשה אך ורק על ידי התובעת ולא על ידי עובדות כוח עזר אחרות.
הוכח שהתובעת חרגה מסמכויותיה ומנוהלי העבודה במקרים רבים נוספים, בהם הודתה בשימוע – בטיפול בפצעי לחץ של דיירת ובמריחת משחות רפואיות. במקרה אחר שהתובעת הודתה בו, היא קיבלה הוראה מפורשת מאחות לא להזיז דיירת שהקיאה ובכל זאת החליפה לה בגדים; התובעת אישרה בשימוע שהורידה דיירים ממיטותיהם בניגוד לנהלים . בחלק ניכר מהמקרים לא זו בלבד שהתובעת הודתה בהם , אלא גם כלל לא מדובר בתלונות של תמר, לכן הטענה של התובעת כי מדובר בהתנכלות של תמר אינה מבוססת.
הוכח שהתובעת דיברה אל הצוות באופן לא מכבד ומזלזל והתנהגה כאילו היא מנהלת המחלקה בפועל, למרות מעמדה ככוח עזר בלבד. התובעת צעקה, השליטה פחד ונהגה כרצונה במחלקה, תוך שקיבלה גיבוי מהאחות האחראית של המחלקה, דבר אשר גרם לחשש של תמר מפני הגשת תלונה בשלב מוקדם יותר. הוכח שהתובעת נרדמה במשמרת לילה ועזבה את המחלקה באמצע משמרת ללא רשות.
העובדות הללו, שהתבררו להנהלת משען, הצדיקו את החלטתה להעביר את התובעת מתפקיד של טיפול בדיירים. משען מודעת לכך שחלק מהפעולות נעשו מתוך כוונה חיובית, אך לדידה מדובר בחריגה מסמכות ביחס לאוכלוסייה רגישה. בנוסף, חלק מהפעולות היו חמורות ולא ניתן היה לעבור עליהן לסדר היום. גם אם היו פעולות שבוצעו לפי בקשת האחיות, היה על התובעת להתריע כי מדובר בדרישות המנוגדות לנהלים. מכל מקום שיקוליה של משען היו עניינים גרידא, על בסיס עובדתי איתן.
ההחלטה על העברת התובעת מתפקידה התקבלה בהליך תקין וכדין – הדברים נבדקו תחילה על ידי ועדת הבדיקה ובהמשך בשימוע בו נכחה התובעת בליווי באי כוחה. בא כוח התובעת הבהיר בשימוע שאין לו טענות כנגד ועדת הבדיקה ולכן יש להטיל ספק בטענותיה המאוחרות של התובעת כנגד עבודת הועדה. מכיוון שהאחות הראשית של הבית באפקה, גב' אירית שפיר, החברה בוועדת הבדיקה, הייתה מעורבת בחלק מהמקרים, היא נמנעה מלשבת בוועדה, ובמקומה ישב קצין הביטחון של משען. אין בכך כדי לפגוע בתוקף ההחלטות שהתקבלו בוועדה. מכל מקום החלטתה של משען התקבלה לאחר שימוע מקיף שנערך לתובעת, בנוסף לדו"חות ועדת הבדיקה.
בניגוד לטענה ל"אכיפה בררנית", זומנו לבירור במשען גם האחות האחראית של מחלקה ב' וגם האחות הראשית של הבית באפקה – שתיהן הורדו בתפקיד ונוידו לבית אחר, בגין אותם אירועים. עובדות נוספות נוידו לבתי משען אחרים ואף תמר הועברה לעבוד במרפאה, תוך פגיעה ניכרת בשכרה. עובדת אחרת הושעתה. מכל מקום האירוע המרכזי שעמד בבסיס החלטת משען הינו פעולת התובעת ל"עידוד יציאות" באמצעות רחצה עם צינור, דבר שלא נעשה על ידי אף איש צוות אחר.
טענותיה של התובעת כנגד תמר מעולם לא עלו בפני משען, אלא רק כטענות הגנה בהליך השימוע שנערך לה.
החלטתה של משען הינה סבירה ומידתית ועומדת בתחום הפררוגטיבה הניהולית שלה, במיוחד בשים לב לאחריותה לטיפול בדיירים סיעודיים וחסרי ישע. מכל מקום משחלף זמן כה רב מאז התקבלה ההחלטה אין הצדקה למתן צו עשה להחזרת התובעת לתפקידה בטיפול בדיירים. התובעת היא זו שוויתרה על בקשתה לסעד זמני ואף לא הקפידה על לוחות הזמנים שנקבעו לשם קיום דיון בפרק זמן סביר. העסקתה של התובעת אמנם לא הסתיימה פורמלית, אך גם אין לקבל את הטענה כי היא שוהה בחל"ת, בניגוד לנהלי משען ליציאה לחל"ת. התובעת אינה זכאית להפרשי שכר מקום בו סירבה להתייצב לעבודתה ולפעול להקטנת הנזק, מה גם שהסתבר בדיון שהתובעת השתכרה בתקופה האמורה, אך סירבה לפרט את נתוני השתכרותה.
אשר לתביעה בעילה של לשון הרע – כל כולה מבוססת על עדויות מוטות של מי שאינן עובדות משען ובעלות מניע לנקו ם במשען ובתמר. המילה היחידה שהופנתה כלפי התובעת וניתן לה ביטוי בראיות היא "זמוטניה" וגם אם מדובר במילת גנאי או גידוף, אין מדובר בנסיבות של הפצת לשון הרע. מדובר לכל היותר בזוטי דברים ולא בעוולה, מה גם שמערכת היחסים בין תמר לתובעת היתה כזו ב ה גם התובעת נהגה להשמיץ את תמר ולכנות אותה בשמות מעליבים ומזלזלים. גם העדה מטעם התובעת, גבי נוימן, העידה שהן העליבו זו את זו.
מכל מקום הוכח שמשען לא ידעה על מערכת היחסים בין התובעת לבין תמר ועל חילופי הדברים ביניהן וזו על זו, לכן לא ניתן להפנות כלפיה את האשמה ללשון הרע. אף אין להטיל אחריות שילוחית על משען, שכן לא מדובר בפעולות שנעשו למטרות המעסיק או לצורך מילוי התפקיד.
בסיכומי התשובה, טענה התובעת כי משען ידעה מהאפליה שננקטה כלפיה אך בחרה להתעלם מכך; הביטוי "אינסטלציה", ביחס לשטיפת פי הטבעת של דיירים לצורך עידוד יציאות, ננקט על ידי משען ללא ביסוס רק בכדי להשאיר רושם של זעזוע. ועדת הבדיקה קבעה שהאירוע לא קרה, אלא לכל היותר מדובר בשטיפת פי הטבעת, ללא מגע של הצינור, אירוע שלאחר שהעירו עליו לתובעת היא חדלה ממנו. האחות האחראית והאחות הראשית מעולם לא שמעו על כך. משען מסתמכת על שתי תלונות נוספות, אנונימיות, שלמרות היותן חמורות מאוד, לא הועלו בזמן אמת, דבר המלמד על העדר אמינות. בנוסף אין אף עדות לתלונות של דיירים, למרות שמדובר בדיירים צלולים. יתר טענות התשובה חוזרות בעיקרן על טענות התובעת בסיכומיה.
דיון והכרעה
עניינה של התובעת הינו מורכב ו הוא משלב בין היבטים שונים בהתנהלותה האישית לבין התנהלות המחלקה כולה על יחסי האנוש המורכבים בה, כפי שהתגלו לפנינו. אשר להתנהלות התובעת - מן הצד האחד, הסתמנה בפנינו תמונה ברורה לפיה התובעת הייתה מאוד מסורה לעבודתה בכלל ולטיפול בדיירי מחלקה ב' בפרט . כפי שציינו, גם דו"חות ועדת הבדיקה ציינו שמדובר בעובדת שלא בחלה בעבודה קשה ושימשה כוח עזר משמעותי במחלקה לדיירים סיעודיים צלולים , שהיא ללא ספק מחלקה שהעבודה בה מאומצת ושוחקת. אין בפי משען כל טענה לזלזול של התובעת בעבודה, ליחס פסול כלפי הדיירים או להתעמרות של התובעת בדיירים. ההיפך הוא הנכון – משען מכירה בכך שהתובעת עבדה במסירות ומ תוך רצון להיטיב עם דיירי המחלקה, גם במקרים השנויים במחלוקת. מהצד האחר, על פי ועדות הבדיקה דווקא נכונותה זו של התובעת לעבוד ללא לאות, הקנתה לה מעמד איתן במחלקה, עד כדי האפשרות שהיא הרשתה לעצמה עצמאות יתרה ולא הקפידה על עבודה בהתאם לנהלים המחייבים, תוך חריגה מסמכות ואי קבלת מרות. בחלק מהמקרים אף לא רווחת הדיירים עמדה לנגד עיניה של התובעת, בעיקר בסוגיה של העברת דיירים במקביל לרחצה/שירותים , בכדי לחסוך בזמן (עמ' 63, ש' 1 וההפניה שם לדברי התובעת בשימוע ; עמ' 78, ש' 1).
אשר ליחסי האנוש במחלקה ב' - העידו בפנינו עובדות רבות שעבדו במחלקה וניכר כי שררה שם במידה מסוימת אווירה של מחנות, שפגעה במרקם היחסים ולעיתים בתפקוד, במיוחד לנוכח קשר של שתיקה בין העובדות, גם במקרים של חריגה מנהלים (כגון מריחת משחות על ידי כוח עזר או לינה במשמרות לילה) . בהקשר זה נציין כבר כעת, כי על רקע זה מצאנו שחלק מהעדויות ששמענו היו מוטות, גם במחיר של אי דיוק עובדתי. כך לדוגמא, האחות הראשית של מחלקה ב' בזמנים הרלוונטיים, גב' איידלין, העידה מטעם התובעת ופירטה בתצהירה דוגמא ל"רדיפה", כלשונה, של התובעת (סעיף 9), ואילו מחקירתה הנגדית עלה כי לא רק שלא היה מדובר ברדיפה כי אם בתגובה לעבירת משמעת של התובעת (שינה במשמרת לילה , בה היא מטפלת יחידה) אלא אף שגב' איידלין עצמה היא זו שקיבלה את ההחלטה לשלול מהתובעת את האפשרות לעבוד במשמרת לילה במשך חודשיים בעקבות המקרה (עמ' 26, ש' 13, ש' 25).
עיקרה של התביעה שבפנינו ברצונה של התובעת לחזור לעבודתה כמטפלת בדיירים, מתוך אהבת עבודתה והמשמעות הגלומה בה של סיוע לאחר ומול רצון זה, הוצבה בפנינו עמדתה של משען הגורסת כי התנהלותה בעבר של התובעת הפרה באופן בסיסי את האמון של משען בתובעת, עד כדי כך שאינה יכולה לאפשר לה לטפל בקשישים סיעודיים, שהם אוכלוסייה הדורשת רגישות יתרה בטיפול בה.
הוצגה בפנינו בהליך יריעה רחבה, אולי רחבה מדי, שלא מצאנו לנכון ולנחוץ להתייחס לכל פרט בה. בהכרעה שלהלן נבחן את עיקרי הדברים והטענות, שדי בהם בכדי להביא להכרעה שלמה בתביעה שבפנינו.
ועדות הבדיקה
כפי שפירטנו לעיל, ועדת הבדיקה הראשונה הסתפקה בדרישה להחליף בין צוותים במחלקות השונות, במטרה לעקר את הנהלים הלא רצויים שהתקבעו במחלקה ב'. החלטה זו התקבלה , כפי שעולה מנימוקיה, מתוך הנחה שפעולות התובעת, גם אם בניגוד לנהלים, נועדו להיטיב עם הדיירים ושיטתה לעודד יציאות באמצעות הפניית זרם מים לאזור פי הטבעת, נפסקה לפני שנים לאחר שהעירו לה על כך. אלא שלאחר מכן הגיעה לוועדה תלונה נוספת ולפיה בחצי השנה האחרונה היתה אחת המטפלות עדה למקרה נוסף של "עידוד יציאות" על ידי התובעת וכן על התנהלות התובעת במחלקה באופן שבו למעשה פעלה כפי הבנתה, גם בניגוד לנהלים מחייבים ובתמיכת האחות האחראית (התלונה צורפה כנספח נ/9).
בנוסף, הופיעה בפני הועדה השנייה אחות שהגדירה עצמה ככזו שאינה שייכת לאף אחד מ"המחנות" של מחלקה ב' ולפי עדותה, התובעת צעקה עליה ולא שעתה לדרישתה לא להזיז דיירת שהקיאה עד שתחזור עם מד לחץ דם. האחות דיווחה על כך לאחות האחראית והתובעת התנצלה, אך המקרה לא תועד ולא דווח. אותה אחות אמרה בפני הועדה "סאמיה היתה כמו מנהלת המחלקה לכולם ונתנה הוראות למטפלות" וכן "סאמיה היתה מנהלת המחלקה בפועל ולא עשו כלום בנושא".
אחות נוספת העידה בפני הועדה על מקרה בו התובעת לקחה לשירותים, ללא אישור, דיירת לאחר אירוע מוחי והמקרה דווח לאחות אחראית. גם היא העידה על מקרה בו התובעת צעקה עליה. גם אחות זו העידה "סאמיה הינה "סוס עבודה" אך עשתה דברים שלא כולם טובים. היה נוח לכולם שהיא עושה את כל העבודה הקשה. היא עשתה דברים טיפשיים והערתי לה לא פעם אך המשיכה לעשותם".
שתי האחיות דיברו בעדויותיהן בפני הועדה על הפעולה לעידוד יציאות, בה נקטה התובעת, אשר כונתה בפיהן "אינסטלציה". האחת הסבירה שהיא שאלה את התובעת על השמועה ששמעה בעניין זה והתובעת הסבירה לה "שהיא מכוונת זרם מים לדיירים שיהיה להם יותר קל להתפנות". השנייה העידה שרק שמעה על כך.
בסיכום הדו"ח כתבה הועדה כי העדויות בפניה חיזקו את מסקנותיה הקודמות "בדבר ההתנהלות הבעייתית והבלתי תקינה של סאמיה ושל הניהול הלקוי במחלקה ב'" ולכן "המסקנות וההמלצות הקודמות של הועדה...מקבלות חיזוק נוסף".
כפי שפירטנו לעיל לתובעת שורה של טענות כנגד עבודת ועדת הבדיקה. החל מפגם בהרכב הועדה ועד לפגמים בעבודתה. אלא שלדידנו, גם אם נפלו פגמים כאלו או אחרים בעבודת הועדה, איננו מוצאים חשיבות רבה לשלב זה, שכן משען לא אימצה את החלטות הועדה כלשונן, אלא בדקה אותן פעם נוספת במסגרת השימוע שנערך לתובעת. השאלה העיקרית שבפנינו הינה אפוא האם יש מקום להתערב בהחלטת משען להעביר את התובעת מתפקידה כמטפלת . בשים לב לכך שבטרם קבלת ההחלטה הועברו לתובעת שתי החלטות הועדה ונעשה לה שימוע בו ניתנה לתובעת ההזדמנות לטעון את כל טענותיה כנגד עבודת הועדה, הרי שהבחינה המהותית שעלינו לבצע הינה בחינת שלב השימוע וההחלטה של משען, בין אם נפלו פגמים בעבודת הועדה ובין אם לאו.
ועדת הבדיקה, כפי שעולה מ"נוהל מניעה וטיפול בזקנים נפגעי התעללות והתעמרות" (עמ' 78 לנספחי הנתבעות) הינה ועדה פנימית שתפקידה "לפקח, לנטר וללוות את הטיפול במקרי התעמרות...לרבות דיווח ולהמליץ להנהלה...". אין מדובר אפוא בוועדה המוסמכת לקבל החלטות מחייבות וכפי שראינו, בעוד שהמלצות הועדה היו להחליף בין הצוותים במחלקות, סברה משען שיש לסיים את העסקתה של התובעת, כפי שעולה ממכתב הזימון לשימוע . מטעמים אלו, גם אם נפלו פגמים מסוימים בעבודת הועדה, ממילא אין בכך כדי לזכות את התובעת בסעד כלשהו מבין אלו שהיא תובעת .
זאת ועוד. בשלב השימוע טען בא כוחה של התובעת "אין לי דבר נגד הועדה". העובדה שמדובר בטענות שעלו רק במסגרת ההליך דנן ולא קודם לכן, אף היא תומכת במסקנתנו כי אין לייחס חשיבות לטענות בדבר פגמים מסוימים בעבודת הועדה, אלא יש לבחון את הטענות כנגד התובעת לגופן, לאור הליך השימוע שהתקיים ואשר בסופו הוחלט על העברתה מתפקידה.
השימוע
כאמור לעיל, ביום 18.5.2015 זומנה התובעת לשימוע בפני הנהלת משען ונציגות ועד העובדים (נ/14), על רקע כוונתה של משען לסיים את העסקתה של התובעת. בזימון לשימוע , שיצא לפני הדו"ח השני של ועדת הבדיקה, פורטו הנושאים הבאים:
עזיבת המחלקה באמצע משמרת ללא רשות (9.3.2015); התפרצות כלפי תמרה בישיבת צוות והטחה בפניה שהיא מאפשרת לדייר לגעת לה בחזה (15.2.2015); דיבור משפיל ומעליב לדיירת (12/2014); הורדת דיירים מהמיטה לשירותים בעת המתנה לטיפול נמרץ ובניגוד לנהלים (23.10.2014); החלפת בגדים לדיירת שהקיאה בניגוד לנהלים (29.8.2014); טיפול בפצעי לחץ וחבישת פצע ללא סמכות (לפני שנתיים); הפלת עגלת תרופות (10.5.2011); יריקה על דיירת וניבול פה (לפני ארבע שנים); שימוש בצינור מים לעידוד יציאות (20.12.2010); התנהלות בניגוד לנהלים והנחיות, חוסר קבלת מרות מאחיות, מריחת משחות שונות על גופם של דיירים בחוסר סמכות, התנהלות חצופה ולא מכבדת כלפי אחיות המחלקה, קבלת מכנסונים ממשפחת דיירת שנפטרה בניגוד לנהלים.
בנוסף פורט במכתב תיעוד מתוך תיקה האישי של התובעת, בדבר שינה במשמרת לילה (30.1.2015), בעקבות נמסר לה מכתב התראה; אבדן שיניים תותבות של דיירת (5.11.2013); החתמת כרטיס נוכחות באופן לא קבוע (24.7.2013).
ביום 3.6.2015 הועברו אל ב"כ התובעת שני דוחות ועדת הבדיקה, נהלי עבודה לביצוע חוקן; להגדרת תפקיד כוח עזר; למניעה וטיפול בזקנים נפגעי התעללות והתעמרות, כמו גם מסמכים נוספים וישיבת השימוע נקבעה ליום 10.6.2015.
במסגרת ישיבת השימוע התייחסה התובעת לכל אחד מהמקרים שפורטו במכתב הזימון. חלק מהם הכחישה – כך לדוגמא טענה כי קיב לה אישור לעזוב את המשמרת לפני שהסתיימה; לגבי מקרים אחרים הסבירה שנעשו במענה לפרובוקציה – כך בעניין ההערה לתמר על שהראתה את החזה לדייר; את האירוע בו הורידה דיירת לשירו תים בזמן המתנה לאמבולנס לא זכרה ולגבי האירוע של החלפת בגדים לדיירת שהקיאה טענה כי לאחר שהנושא נבדק נקבע כי נהגה נכון. מקרים של החלפת חבישה או מריחה משחות נעשו לדבריה לפי הוראת אחיות, אם כי לגבי אחד המקרים ציינה התובעת כי מרחה משחה לדייר וננזפה על כך על ידי האחות האחראית שדרשה ממנה לא לחזור על כך.
ב"כ התובעת טען בשימוע כנגד מקרים שאירעו לכאורה לפני שנים רבות, מבלי שקיים לגביהם תיעוד שניתן לבחון אותו.
לגבי פעולת עידוד היציאות, טענה התובעת כי אכן עשתה זאת בעבר, אך לפני כחמש שנים העירו לה על כך ומאז לא עשתה זאת. התובעת הכחישה את המקרה מהשנה האחרונה, לגביו העידה אחת האחיות בפני הועדה.
טענה שחזרה על עצמה לאורך כל השימוע הינה שמדובר במקרים נושנים שעלו על ידי תמר במטרה להכפיש את התובעת ומבלי שניתנה לתובעת אפשרות לעיין בתיעוד המקרים בכדי להתגונן. כמו כן נטען כי יש לפקפק באמינות של תמר ובמניעיה.
לבסוף העלו התובעת ובא כוחה טענה להתנהגות גזענית מצד תמר, אשר כינתה את התובעת בשמות המתייחסים לדתה והפריעה לה בעת תפילה. יחד עם זאת טענו כי אין בפיהם טענה כללית לגזענות במשען.
בחינת הליך השימוע שנעשה לתובעת אינה מעלה בסיס לטענות התובעת בדבר הפרת זכותה המהותית להישמע בטרם תתקבל החלטה בעניינה וממילא שבסיכומיה לא העלתה התובעת כל טענה בדבר פגמים בהליך השימוע . בפני התובעת פורטו מבעוד מועד כל המקרים שבגינם שקלה משען את האפשרות להפסיק את עבודתה. ניתנו לתובעת מסמכים רלוונטיים ובעיקרם דוחות ועדות הבדיקה (התובעת אמנם העלתה בחקירתה הנגדית, במפתיע, טענה שלא קיבלה אותם, אך לא חזרה על הטענה בסיכומיה ומפרוטוקול השימוע עולה בבירור כי הייתה מודעת לתוכנם המלא של הדו"חות). התובעת התייצבה לשימוע בלווי עורך דין והתייחסה לכל טענה שהופנתה כלפיה. פרוטוקול השימוע מעיד על שימוע ענייני מקיף וממצה ביחס לכל הסוגיות שנשקלו על ידי משען. לפיכך, אנו קובעים כי לתובעת נערך שימוע כדין בטרם קבלת החלטתה של משען.
החלטת משען
ביום 4.8.2015 ניתנה החלטת משען ביחס להמשך העסקתה של התובעת (נ/19). כעולה מההחלטה סברה משען כי "בנסיבות העניין היה מקום לסיים את העסקתה של גב' גחלב". נימוקי משען פורטו במכתב ואלו עיקריהם:
התובעת הפרה הנחיות שניתנו לה על ידי האחיות תוך כדי סיכון הדיירים. התובעת אמנם לא אישרה או לא זכרה את כל אשר יוחס לה, אך חלק מהמקרים אושרו על ידה ובכלל זה טיפול בפצע לחץ, מריחת משחות, "עידוד יציאות" לדיירים בעת רחצה, החלפת חולצה לדיירת על פי שיקול דעתה, רחיצת מספר דיירים במקביל. על אלו קבעה משען כי "די באירועים שאת קיומם גב' גחלב אישרה, כדי לייחס לה עבירות משמעת וחריגה חמורה מנהלים ומסמכות" משען הוסיפה והבהירה כי גם אם חלק מהפעולות נעשו בגיבוי האחיות, אין בכך כדי להסיר מאחריותה של התובעת לפעול בהתאם לנהלי העבודה של כוח העזר.
משען לא החליטה האם להעדיף את עדותה של האחות בפני ועדת הבדיקה או את דבריה של התובעת בפניהם, לפיהם לא חזרה על שיטתה ל"עידוד יציאות" בחמש השנים האחרונות, אך הבהירה כי גם לפי גרסת התובעת "מדובר במעשים חמורים ביותר שלא ניתן לעבור עליהם לסדר היום".
התובעת אישרה חלק מהתלונות ביחס להפגנת יחס בוטה כלפי אחיות ודיירים ובכלל זה האמירה לתמר שהיא חושפת את החזה בפני דיירים; התעסקות בטלפון הפרטי באופן שגרם להתהפכות עגלת תרופות; עירוב פסול של משפחה בניסיון לברר טענה שהופנתה כלפיה בדבר יחס לא הולם; קבלת מכנסונים ממשפחת דיירת במטרה להביאם למחלקה למרות שנצפתה במצלמות יוצאת עם החבילה לרכבה בשבת בבוקר. בנוסף, היו תלונות שהתובעת הכחישה אך נמצאו מבוססות ובהן עזיבת המחלקה ללא אישור (האחות שהתובעת טוענת שאישרה זאת, הכחישה מתן אישור) והתנהגות לא הולמת אל דיירת בחודש 12/2014, אשר נבחנה על ידי הועדה ביום 21.12.2014 (נ/20).
הרקע המשמעתי של התובעת, כפי שתועד בתיקה האישי.
על רקע אלו ולנוכח תפקידה הרגיש של התובעת בטיפול בקשישים סיעודיים, התלויים במטפליהם, סברה משען כי התובעת ביצעה הפרות משמעת חמורות, חרגה מסמכותה והתנהלה באופן שפגע בתפקוד המחלקה ובשירות שמשען מבקשת לתת לדייריה. בתוך כך נקבע כי עלתה בפני משען "תמונה כי גב' גחלב ראתה עצמה כמי שאינה כפופה להוראות האחיות, סירבה לקבל מהן מרות, עשתה כבשלה והדפה ביקורת או הערות של האחיות, באופן שיצר חשש בקרב העובדים לדרוש ולעמוד על מילוי תפקידה בהתאם לנהלים".
הנהלת משען איבדה אמון ביכולתה של התובעת למלא את התפקיד הרגיש של מטפלת סיעודית.
פעולותיה של התובעת פוגעות בשמה הטוב של משען.
חרף אלו, לנוכח דברי החרטה שהביעה, שנות עבודתה הרבות והעובדה שחלק מפעולותיה נעשו בכוונה טובה, כמו גם לנוכח עמדת ועד העובדים, החליטה משען לא לפטר את התובעת אלא להציע לה לעבור לעבוד בתפקיד שאינו כרוך בטיפול בדיירים.
טענות התובעת בתצהירה כנגד החלטת משען
התובעת פירטה בתצהירה מספר טענות כנגד החלטת משען:
משען לא הביאה בין שיקוליה את הטענות שהעלתה בדבר ההתנכלות האישית של תמר כלפיה, לרבות יחס גזעני.
בעניין זה אנו סבורים כי מרגע שמשען בדקה את הטענות לגופן הרי שלמעשה ניטרלה את האפשרות להתנכלות מצד תמר כעומדת בבסיס התלונות. משמע – גם אם תמר התנכלה לתובעת וגם אם נקטה כלפיה יחס גזעני (ראו בהמשך), הרי שמשען ביססה את החלטתה על התלונות עצמן, הבירור שערכה לגביהן, תוך מתן משקל להתייחסותה של התובעת לכל אחת מהתלונות, כמו גם לעברה המשמעתי של התובעת והתרשמותה הכללית של הועדה ממצב הדברים הכללי במחלקה ב'. בנסיבות אלו, העדר התייחסות לטענת התובעת בדבר התנכלות/גזענות, אינו פוגם בתוקפה של ההחלטה. על כך נוסיף, כי טענתה העיקרית של התובעת בדבר השיקולים שהובילו את תמר להתלונן כנגדה, הינה שתמר עשתה כן לאחר שהתובעת הטיחה בה בנוכחות צוות המחלקה את הטענה שהיא חושפת את החזה שלה בפני דיירים. תמר אישרה שאירוע זה היה מבחינתה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל" , ואין חולק שהתובעת נדרשה להתנצל בפני תמר בעקבות אותו אירוע. בנסיבות אלו, לכל היותר תלונותיה של תמר עלו לאחר משבר ביחסים בין השתיים ואין בכך הצדקה לדרוש ממשען להתעלם מהתלונות ולא לבדוק אותן לגופן.
קשר אישי קרוב בין תמר לבין יו"ר ועד העובדים, באופן שגרע מההגנה של התובעת מפני התנהגותה של תמר וגרם לתובעת להימנע מלהתלונן כנגד תמר.
מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בתצהיר התובעת (ולא חזרה בסיכומיה) . ככל שהיה בה ממש, ראוי היה להעלותה בשלב השימוע. בנוסף, טענת התובעת כי חששה להתלונן על תמר סותרת טענה אחרת לפיה התלוננה בפני מנהל משען על התנהגותה של תמר (סעיף 5.13 לתצהירה ). מכל מקום הטענה לא הוכחה בהליך שבפנינו, בו לא העלתה התובעת כל טענה כנגד ועד העובדים (נזכיר כי התביעה כנגד יו"ר ועד העובדים נמחקה). לבסוף, תמר טענה בתצהירה "אין לי כל קשר אישי/חברי עם יו"ר ועד העובדים. עד לשליחת התלונה לא היה לי שום שיח עם יו"ר ועד העובדים, פרט לחילופי דברים מקצועיים ומינוריים..." (סעיף 55) ואין בפנינו כל עדות לסתור זאת.
במהלך השנים היתה התובעת עדה לטיפול לקוי בדיירים ואף שמשען ידעה על כך, לא נקטה פעולה בכדי למנוע זאת (סעיף 6.1).
הטענה עלתה באופן כללי, ללא פירוט האירועים אליהם התייחסה התובעת וללא כל עדות ביחס לאופן שבו אותו אירועים דווחו להנהלה. כך שמדובר בטענה בעלמא שלא הוכחה. יתרה מכך, אין מדובר בטענה שיש בה כדי להסיר אחריות מהתנהלותה של התובעת במקרים שנדונו בעניינה. נוסיף ונציין, כי משען אף ראתה לנכון להעיר בפני התובעת על כך שלטענתה הייתה עדה לאירועים שלא דיווחה עליהם בזמן אמת בכדי להגן על הדיירים, אלא רק בניסיון להגן על עצמה.
תמר עצמה היתה מעורבת באירועים פסולים רבים (סעיף 6.6 ואילך לתצהיר התובעת).
איננו סבורים כי יש בטענה זו משום הגנה לתובעת. מכל מקום, משען טענה ולא נסתרה, כי גם תמר הועברה מתפקידה כאחות מחלקה לאחות מרפאה, בניגוד לרצונה ובאופן שפגע בשכרה. משכך, אין בידינו לקבל את הטענה כי משען החמירה עם התובעת מעבר למקובל.
בסיכומיה טענה התובעת שכל המקרים שבגינם זומנה התובעת לשימוע התבררו כלא נכונים (סעיף 7), אלא שהטבלה שהתובעת פירטה בסיכומיה מתעלמת מחלק מהמקרים, נותנת משקל נמוך לחלק אחר ומכל מקום אינה מתייחסת ל"תמונה הגדולה" שמשען מבטאת בהחלטתה. כך לדוגמא, התובעת מתעלמת מהסוגיה של רחצת מספר דיירים במקביל ( יודגש - לא זה עם זה) על מנת לחסוך בזמן (דברי התובעת ביחס לכך פורטו בשימוע, בעמ' 90 לתצהירי הנתבעת ובסע יף 9.7 לתצהירה; בעמ' 78, ש' 1 הסבירה תמר מדוע מדובר בהתנהלות פסולה והסברה לא נסתר). כך עוד התובעת נשענת על הגיבוי שקיבלה מהאחות האחראית בחלק מהפעולות ובכך מתעלמת מהפסול שראתה הועדה ביחס המיוחד שניתן לתובעת עד כדי כך שהתובעת פעלה בהתאם לראות עיניה וללא הקפדה על נהלים (ועד כדי כך שגם האחות האחראית הועברה מתפקידה) . לבסוף מתעלמת התובעת מדברים נכוחים אלו של משען בהחלטתה: "... גב' גחלב ראתה עצמה כמי שאינה כפופה להוראות האחיות, סירבה לקבל מהן מרות, עשתה כבשלה והדפה ביקורת או הערות של האחיות, באופן שיצר חשש בקרב העובדים לדרוש ולעמוד על מילוי תפקידה בהתאם לנהלים". דברים אלו קיבלו ביטוי בעדויותיהן בפנינו של האחיות גב' קרמינסקי וגב' פריידז מטעם ההגנה . בחקירתה הנגדית הדגישה גב' פריידז את העובדה שלא ניתן היה להתלונן על תפקוד התובעת שכן היא קיבלה גיבוי מלא מהאחות האחראית במחלקה מכיוון ש"התובעת מטפלת טובה והיא שקטה שהיא במחלקה" (עמ' 68, ש' 9) וגב' קרמינסקי העידה שלמרות שאמרו לתובעת לא להרים אנשים לבד "היא היתה חוזרת כל פעם על הפעולה בניגוד כל הנהלים של המחלה" (עמ' 73, ש' 7) וכן העידה ש"לא רצו להתעסק" עם התובעת (ש' 16); ש"התובעת היתה מתווכחת על פקודות וצועקת" (ש' 28) ו שהיא התלוננה על התובעת בפני האחות האחראית אך נענתה שהתובעת "...מחזיקה לה את כל המחלקה..." ולכן לא טיפלה בתלונות עליה (ש' 21).
כעולה מהאמור לעיל, משען קיבלה בעניינה של התובעת החלטה המבוססת על המקרים שהוצגו בפניה, נבחנו על ידי הועדה למניעת התעמרות ונבדקו מול התובעת בשימוע מפורט שקוים עמה בטרם התקבלה ההחלטה. ההחלטה האם מדובר במעשים חמורים דיים לשם העברת התובעת מתפקידה כמטפלת בקשישים, שמא מדובר במעשים שניתן להסתפק באמצעי תגובה חמור פחות, הינה בעיקרה החלטה הנתונה לפררוגטיבת המעסיק והתערבות בית הדין בהחלטה מסוג זה תעשה רק במקרים קיצוניים של חוסר סבירות או כאשר הוכחו שיקולים זרים . הדברים יפים במיוחד עת מדובר במעסיק בתחום כה רגיש של טיפול בחסרי ישע (בחלקם) ובאנשים הנזקקים לעזרת העובדים, באופן שמטיל על העובדים אחריות שאינה מסתיימת בחובותיהם כלפי המעסיק אלא משתרעת גם כלפי אות ה אוכלוסייה מיוחדת ורגישה המקבלת שירות מהמעסיק.
במקרה הנדון סברה משען כי המעשים שיוחסו לתובעת ואשר חלקם לא הוכחשו על ידה, כמו גם התנהלותה הכללית במחלקה ואל מול האחיות, מספיק חמורים על מנת לקבוע כי אין להותיר בידיה את האפשרות לטפל בדיירים. מדובר בהחלטה מקצועית המצויה בתחום הפררוגטיבה של המעסיק ולא מצאנו יסוד להתערב בה, גם אם מעסיק אחר יכול היה להגיע לתוצאה שונה.
בתוך כך, נתייחס להלן לסוגיית "עידוד היציאות" שקיבלה נפח משמעותי הן בהחלטת משען והן בהליך שבפנינו. מדובר, כאמור לעיל, בפעולה בה נקטה התובעת בעת רחצת חלק מהדיירים אשר התקשו במתן צואה, בדרך של שטיפת פי הטבעת באמצעות זרם מים מצינור. בתצהירה בחרה התובעת להתעלם מסוגיה זו לחלוטין ולא מסרה כל גרסה ביחס אליה. בשימוע טענה "הושבתי אותם על כסא ועשיתי שטיפת רקטום בישיבה על כסא, בלי להחדיר את הצינור ולא במגע גוף עם הצינור, רק עם המים, התכוונתי כמו ב"בידה"..." ובהמשך אמרה "לפני חמש שנים אמרו לי לא לעשות זאת יותר ומאז אני לא עשיתי זאת יותר, לפחות במשך חמש שנים". בעדותה בפנינו נראה היה שהתובעת הולכת בין הטיפות בעניין זה, ובכל זאת אמרה בשלב כלשהו "הסברתי את זה לאירית שאני רק מעודדת עם המים מבחוץ" (עמ' 11, ש' 32 . ההדגשה הוספה), כלומר גם התובעת התייחסה לפעולה כאל עידוד יציאה ולא כאל פעולת שטיפה גרידא ואישרה שהאחות הראשית הורתה לה להפסיק לעשות זאת (עמ' 11, ש' 24)..
אין חולק שהפעולה נעשתה במטרה להיטיב עם הדיירים ומתוך רצון טוב (כנראה גם לבקשת הדיירים) ואולם משען, אשר ראתה בפעולה מעין תחליף לחוקן, הציגה בפנינו את נוהל ביצוע חוקן לדייר (נ/20), על פיו הסמכות למתן הוראה לטיפול מסוג זה נתונה לרופא בלבד והפעולה עצמה תעשה על ידי רופא או אחות.
יודגש, כי מהעדויות שבפנינו עלה כי פעולה זו שנעשתה על ידי התובעת לא נעשתה על ידי עובדים אחרים, כך שאין מדובר בהתנהלות שהיתה מקובלת.
לטענת התובעת, מדובר באירועים שחלפו לפני מספר שנים ומאז לא חזרה על המעשה, כך שאין בדבר הצדקה להעבירה מתפקידה.
בפני משען עמדו אפוא נתונים סותרים: מחד גיסא, התובעת אשר טוענת שחדלה מביצוע הפעולה מאז נדרשה לכך , כפי שאף קבעה ועדת הבדיקה הראשונה ומאידך גיסא ממצאים חדשים שהובאו בפני ועדת הבדיקה השנייה ובהם: א. מכתבה של המטפלת (נ/9), ששמה לא פורט (אך התובעת אישרה שידוע לה במי מדובר) , בו נרשם שבשלהי שנת 2014 שמעה צעקות וראתה שהתובעת מוציאה מהמקלחת מטופלת בשם ב', ובמקלחת נותרו שאריות דם וצואה. לפי המכתב "הדיירת היתה היסטרית ולא רגועה" והתלוננה ברוסית בפני המטפלת (במכתב פורטו תלונות נוספות ויש לציין שאף נטען בו על יחסים עכורים בין אותה מטפלת לבין התובעת) ; ב. עדותה של אחות שציינה ששאלה את התובעת לגבי המושג "אינסטלציה", עליו שמעה, והתובעת הסבירה לה "שהיא מכוונת זרם מים לדיירים שיהיה להם יותר קל להתפנות"; ג. עדותה של אחות נוספת ששמעה אף היא על המושג "אינסטלציה", אך לא ידעה להעיד מידיעה אישית על כך.
נעיר, שככל שרצתה התובעת להוכיח כי נפלו פגמים בעדויות של אותן אחיות בפני ועדת הבדיקה, היה עליה לזמנן לעדות בפנינו והיא לא עשתה כן. גם אין בפנינו כל ראיה כי מדובר באחיות מוטות כנגד התובעת (כפי שנטען על ידי התובעת כנגד תמר).
בהחלטת הניוד של התובעת מתפקידה, קבעה משען את הדברים הבאים ביחס לסוגיה זו: "...המעשה החמור של שטיפת הרקטום, לפי התלונה שהגיעה לוועדה למניעת התעמרות, בוצע על ידי גב' גחלב גם בשנה האחרונה. אולם אף אם נקבל את גרסת גב' גחלב לפיה ביצעה זאת רק בעבר, לפני מספר שנים והפסיקה לעשות זאת - הרי מדובר במעשים חמורים ביותר שלא ניתן לעבור עליהם לסדר היום. מדובר במקרה של חשד להתעמרות בדיירת, עליה הוגשה גם תלונה למשטרה, כמתחייב עפ"י חוק" (עמ' 96 לתצהירי הנתבעת). ברי כי ברקע להחלטתה של משען עמדה התמונה שהצטיירה בפניה של מקלחת שהותירה שאריות דם וצואה והחשש שלא מדובר בפעולה שנפסקה – תמונה שהתובעת לא טרחה כאמור להפריך בפנינו.
חומרתו של המעשה הנדון הינה עניין למעסיק להחליט בו, על רקע הבנת תפקידו, מטרותיו והשירות שהוא מבקש לתת ללקוחותיו. התערבות בית הדין בהחלטה מסוג זה תעשה במקרים שנפל בהם פגם משמעותי, חוסר סבירות קיצונית או שבבסיסם עמדו שיקולים זרים ופסולים. מהחלטת הניוד עולה בבירור שמשען ראתה את המקרה בחומרה יתרה, אך גם אין מדובר בסוגיה יחידה שבגינה התקבלה ההחלטה, אלא במכלול עובדות שגרמו לכך. כאמור, חלק מההחלטה מבוסס על אירועים שהתובעת אישרה את קיומם ואשר מהווה לפי משען "עבירות משמעת וחריגה חמורה מנוהלים וסמכויות" (סעיף 3) וכן סיכון ל"פגיעה בבטיחות הדיירים וחשיפת הדיירים לסיכון גופני ובריאותי" (סעיף 4). משען הוסיפה וציינה בהחלטה כי "עלתה תמונה כי גב' גחלב ראתה עצמה כמי שאינה כפופה להוראות האחיות, סירבה לקבל מהן הוראות, עשתה כבשלה והדפה ביקורת או הערות של האחיות, באופן שיצר חשש בקרב העובדים, לדרוש ולעמוד על מילוי תפקידה, בהתאם לנוהלים" וכי "התנהגות זו חזרה על עצמה, למרות שיחות, עם אחות אחראית המחלקה ועם האחות הראשית של הבית" (סעיף 16).
בחנו את הטענה כי מדובר בפעולה שנעשתה בעבר, שלא הצדיקה העברת התובעת מתפקידה בחלוף חמש שנים ועל אף שהטענה אינה משוללת יסוד, לא מצאנו בה הצדקה להתערבותנו בהחלטת משען. נסביר – אין חולק שהנהלת משען לא ידעה על הפעולה האמורה בעת שהתרחשה ולכן לא ניתן להלין כנגדה על אי נקיטת עמדה לפני שהדבר נודע לה. מעדויות חברי הועדה בפנינו עולה כי הם ראו את הסוגיה בחומרה וזעזוע. בנוסף, משען נקטה בצעדים גם כלפי האחות הראשית והאחות האחראית (ראו להלן), באופן המעיד על האופן החמור בו ראתה את התנהלות כל המעורבות בדבר, מרגע שהדבר נודע לה.
על יסוד המפורט לעיל, אין בידינו לקבל את הטענה כי החלטת משען היא שרירותית או פגומה בדרך אחרת. משען אמנם לא ידעה לקבוע בבירור האם כל התלונות כנגד התובעת מבוססות דיין ואולם סברה כי די בדברים שהתובעת אישרה בכדי להגיע למסקנה אליה הגיעה. מדובר בהחלטת מעסיק סבירה שלא מצאנו יסוד להתערב בה.
לסיום סוגיה זו ראוי לפרט, הן כביסוס לקביעתנו שלא מצאנו שרירותיות בהחלטת משען והן ביחס לטענת התובעת ל"אכיפה בררנית", כי התובעת אינה העובדת היחידה שננקטו כנגד צעדים בעקבות האירועים שהתגלו להנהלת משען. תמר הועברה במסגרת רוטציה בין תפקידים מאחות מחלקה לאחות מרפאה, באופן שפגע משמעותית בשכרה (סעיף 83.5 לתצהירה). האחות גב' אילנה לרמן העידה מטעם התביעה כי מדובר במעבר שנכפה על תמר, לפי דרישת הקב"ט ומכיוון ש"הצוות במח' ב' כבר היה בשלב של קריסה שזה פגע בדיירים" (עמ' 45, ש' 9); האחות האחראית של מחלקה ב', גב' איידלין, זומנה לשימוע (נ/34), אשר בעקבותיו הוחלט על העברתה לתפקיד של אחות מן המניין, אך לבקשתה עבודתה במשען הסתיימה; האחות הראשית בבית באפקה, גב' אירית שפיר, זומנה לשימוע ובעקבותיו הוצע לה תפקיד של ממלאת מקום אחות אחראית במרפאה בבית אחר, אך גם העסקתה הסתיימה בהסכמה (נ/35). עיון במכתבי הזימון לשימוע של האחות האחראית ושל האחות הראשית, מעלה כי אותן סוגיות שעמדו בבסיס ההחלטה ביחס לתובעת, הן אלו שעמדו בבסיס ההחלטה בעניינן של האחיות, באופן הסותר כליל את הטענה כי מדובר בהחלטות שהתקבלו על רקע התנכלות (של תמר) ותומך בטענה כי משען אכן ראתה בחומרה את תמונת המצב שנגלתה לפניה. כך , במסגרת החלטת משען בעניינה של האחות הראשית של הבית באפקה נרשם: "נמצא, כי במשך תקופה ארוכה, התרחשו במחלקה הסיעודית, אירועים חריגים אשר בוצעו ע"י הגב' גחלב, לרבות חשד להתעמרות של הגב' גחלב בדיירים קשישים, תוך חריגה מסמכות והפרת הנחיות, נוהלים והוראות חוק, שנועדו להגן על בטחון הדיירים הקשישים ולהבטיח טיפול איכותי בהם...הגב' שפיר נושאת באחריות לאיכות ואופן בטיפול הסיעודי במחלקה הסיעודית...לרבות לגבי התרחשותם של ליקויים ואירועים חמורים, מבלי שנמנעו, מבלי שטופלו כיאות ומבלי שדווחו כנדרש".
האמור לעיל אף נותן מענה לטענת התובעת כי מרבית פעולותיה, בגינן נוידה מתפקידה, נעשות בגיבוי ואף בדרישת האחיות במחלקה, כפי שמוסבר לדוגמא בתצהירה של האחות (שפרשה) גב' קלרה רקלר מטעם התובעת "אני סמכתי מאוד על סאמיה ואני בעצמי וכל האחיות האחרות ביקשו ממנה למרוח משחות...סאמיה היתה כפופה לאחיות, והיא הייתה עושה את אשר ביקשנו ממנה, אך לא ביוזמתה" (סעיף 6). כפי שעולה מהמפורט לעיל, משען הכירה בכך שחלק מפעולותיה של התובעת, שמשען קבעה שהן הפרת נהלים, נעשו בגיבוי האחיות ועל כן לא הסתפקה בהעברת התובעת מתפקידה, אלא קיבלה החלטות דומות גם ביחס לאחיות האחראיות עליה.
נציין, כי עדות התובעת בפנינו בעניין זה, של מריחת משחות לדיירים למרות שמדובר בעבודה המיוחדת לאחיות ואסורה על מטפלים, הותירה בליבנו ספק ביחס לשאלה עד כמה מדובר היה בפעולה שנעשתה תמיד בהוראת האחיות או לעיתים רק תחת עצימת עין של האחיות, שכן התובעת העידה שהאחות האחראית העירה לה על כך שהיא מורחת משחה לדייר (עמ' 10 ; וראו גם עדותה של האחות האחראית דאז בעמ' 27, ש' 9) ומכל מקום נוכחנו כי מדובר בפעולה שנעשתה בניגוד לנהלים ובחריגה מסמכות ובתגובה שננקטה כלפי כל המעורבים בדבר ולא רק כלפי התובעת.
על יסוד האמור לעיל ולאחר שהוכח בפנינו כי משען פעלה באופן נרחב להפסקת התנהלות לקויה במחלקה ב', הרבה מעבר לעניינה האישי של התובעת, ולנוכח כל הנימוקים שהוצגו לעיל, לא מצאנו יסוד להתערב בהחלטת משען להעביר את התובעת מתפקידה ומשכך, אין בידינו לקבל את התביעה להחזירה לתפקידה הקודם או לפיצוי בגין נזק לא ממוני.
התנכלות ואפליה על רקע היותה של התובעת מוסלמית
התובעת מעלה בכתבי הטענות ובתצהיר טענות ביחס להתנכלות ולאפליה על רקע היותה ערביה. הטענות מופנות למעשה כלפי תמר ולא כלפי משען. אין בפי התובעת כל טענה בדבר יחס מפלה שננקט כלפיה בכל שנות עבודתה במשען, למעט הטענות ליחסיה עם תמר. נעיר, כי בשונה מתלונותיה של תמר אשר הועברו להנהלה באופן מסודר ומפורט, תלונותיה של התובעת ביחס לתמר הועלו רק בתגובה לטענות כלפיה ובאופן כללי ביותר. מכל מקום כפי שנוכחנו, וכבר ציינו זאת לעיל, גם תמר הועברה מתפקידה (תוך שמירה על העסקתה במקצועה).
בסעיף 5.5 לכתב התביעה המתוקן, פירטה התובעת אירוע מפלה לטענתה, לפיו היא נענשה בשלילת משמרות לילה למשך חודשיים לאחר שנתפסה ישנה במשמרת לילה (אין חולק שהדבר אסור), אלא שהטענה לאפליה מבוססת על "מקרה נוסף" שפרטיו לא הוצגו בפנינו ולכן לא ניתן להתייחס אליו (סע יף 5.7 לכתב התביעה המתוקן) וכן על מקרה בו תמר עצמה נרדמה במשמרת לילה (שם, סעיף 5.10) . בעניין זה הציגה בפנינו משען את הבירור שנערך לתובעת ביום 1.2.2015 (נ/22), ממנו אכן עלה שמדובר בתופעה שחוזרת על עצמה אצל עובדים נוספים וכי עד אז לא התקיימו בירורים משמעתיים לעובדים. ההחלטה בסיום הבירור הינה לנזוף בתובעת ולהשאיר בידי האחות האחראית את ההחלטה האם להמשיך לשבץ את התובעת במשמרות לילה. כעולה מהחלטת משען בעניין האחות האחראית, במסגרת השימוע שנערך לה , היא זו ש"התעקשה להוריד את גב' גחלב ממשמרות הלילה משום שנמצאה ישנה במשמרות" (ההדגשה הוספה) – נוסח זה של גב' איידלין (שבעדותה בפנינו מטעם התובעת לא הכחישה את הדברים), תואם את עדותה של תמר לפיה , בשונה מעניינה של התובעת שנהגה לישון במשמרות לילה רבות, תמר מעדה כך פעם אחת בלבד. בנסיבות אלו, ולאור העובדה שאף עדת התביעה תמכה (בעקיפין) באבחנה בין המקרים – אין בידינו לקבוע כי מדובר בהתנכלות או באפליה.
פרט לכך לא מצאנו דוגמאות נוספות ליחס מפלה או מתנכל לתובעת מטעם משען ולכן אנו דוחים את הטענות בעניין זה. בטרם סיום ראוי לציין, כי לתובעת אמנם היו טענות להתנהגות גזענית מצידה של תמר (ראו להלן), שלא ה ייתה הממונה עליה, אך היא הבהירה מפורשות שלא חוותה יחס גזעני מצד משען. כך טען בא כוחה בשימוע שאינו טוען שמשען היא גזענית והתובעת העידה דברים דומים בפנינו וסיימה בעניין זה "אין לי טענות למשען בכלל" (עמ' 20, ש' 5).
פיצוי בגין לשון הרע
בסעיף 7.2 לכתב התביעה המתוקן פירטה התובעת רשימה של שישה כינויים בהם כונתה על ידי תמר, כולם מתייחסים להיותה ערביה-מוסלמית . תמר השתמשה בכינויים אלו בפני התובעת וגם לא בפניה ואילו משען לא עשתה דבר ובכך נתנה לגיטימציה ליחס גזעני ופוגעני זה.
בסעיף 7.8 לכתב התביעה המתוקן פירטה התובעת שמונה מקרים המהווים פרסום לשון הרע על התובעת.
בגין ששת כינויי הגנאי ושמונת המקרים הנוספים, סך הכל 14 מקרים, עותרת התובעת לפיצוי בסך 1,953,196 ₪ אותו העמידה לצרכי אגרה על סך 700,000 ₪. הפיצוי נתבע מתמר עצמה וכן ממשען, שכן העוולה בוצעה כנגדה המקום עבודתה ולא ננקטו אמצעים למנוע מתמר את הפצת לשון הרע על התובעת.
בסיכומיה טענה התובעת כי הוכיחה את טענותיה בעניין זה (סעיף 9), אלא שהתובעת התייחסה בסיכומיה אך ורק למילים "זמוטאניה", "ערביה" ו"טליבאן", שלפי הטענה תמר הפנתה כלפיה. משכך, אנו קובעים כי התובעת זנחה את טענותיה ללשון הרע ביחס ליתר המקרים שפירטה בכתב התביעה המתוקן ובתצהירה והן נדחות בזאת (ראו גם סעיף 6 לסיכומי התשובה).
התובעת זימנה מספר עדות להוכחת הטענה כי תמר קראה לה בכינויי גנאי על רקע דתה:
גב' קלרה רקלר (אחות) העידה בסעיף 11 לתצהירה ששמעה את תמר קוראת לתובעת "הערביה", "הטליבאן", "המכוסה" (ברוסית – זמוטאניה) – כינוי שהתייחס לחיג'אב שעטתה.
גב' איידלין (האחות האחראית דאז) העידה בסעיף 15 לתצהירה ששמעה את תמר קוראת לתובעת באותם שלושה כינויים. נציין כי גב' איידלין צירפה כנספח א' לתצהירה מסרון בו נרשם, בין היתר, ברוסית, "את יודעת מה דעתי על ה"עטופה", אך בעדותה הובהר כי לא מדובר במסרון שנשלח אליה מתמר אלא מדר' ילנה קריינוביץ' (עמ' 28, ש' 7).
גב' ילנה רוזן (כוח עזר) העידה בסעיף 8 לתצהירה שתמר כינתה את התובעת זמוטאניה. בחקירתה הנגדית אמרה " היא תמיד אמרה שהיא יותר מידי מכוסה ושהיא לא אוהבת אותה" (עמ' 34, ש' 9).
גב' ילנה טמושבסקי (כוח עזר) אף היא מסרה עדות זהה (סעיף 8 לתצהירה).
גב' קטיה קובריזיקן (כוח עזר) ציינה בסעיף 9 לתצהירה שתמר קראה לתובעת בשמות "כמו זמוטאנייה, טליבן, כלבה, הערביה".
גב' ריטה לייבזון (כוח עזר) העידה בסעיף 7 לתצהירה שלא שמעה את תמר מכנה את התובעת בשמות גנאי אך בחקירתה הנגדית אמרה שתמר אמרה על התובעת "שהיא זמוטנה. כלומר מכוסה" (עמ' 35, ש' 31).
מהעדויות עלה קיומו של מושג נוסף שהיה מקובל בבית אפקה - "המאפייה הרוסית", והוא כוון למספר עובדות (ממחלקה א') ו כן לתמר. גב' איידלין אישרה את השימוש במונח הזה (עמ' 29, ש' 13) ואישרה שהוא הופנה בין היתר כלפי תמר (שם, ש' 21), גם גבי נוימן מטעם התובעת אישרה את קיומו של המונח בסעיף 14 לתצהירה והוא נזכר גם בפסק הדין שצורף כמוצג ת/1 (בהקשר למחלקה א') . תמר עצמה הכחישה שהמושג כוון אליה (עמ' 79, ש' 4) ומכל מקום לא נתנו לסוגיה זו כל משקל בהכרעה שבפנינו , שכן אין בפנינו כל טענה כי התובעת עצמה נקטה במונח הזה.
אל מול טענותיה של התובעת, טענה תמר כי דווקא התובעת היא זו שהלבינה פניה ברבים, כאשר אמרה לה ליד עובדים נוספים שהיא מראה את החזה שלה לדיירים כדי שישנו בלילות (סעיף 43 לתצהירה נספח נ/4 ) ובמקרה אחר קראה לעברה "אפס נקודה אפס", "זבל של אחות" ו"צרה של מחלקה" (סעיף 46). בנוסף העידה כי כיסוי ראש מסורתי לא הפריע לה מעולם וכי יש לה חברות רבות שעוטות חיג'אב (סעיף 49). לעדותה, המילים המפורטות בסעיף 5.5 לתצהיר התובעת (הטליבאנית, הערבייה, כלבה והבעת תקווה שתחלה בסרטן) לא נאמרו על ידה . יחד עם זאת תמר לא הכחישה מפורשות שכינתה את התובעת בשם זמוטאניה (ראו גם סעיף 75 לתצהירה).
לטענת הנתבעות בסיכומיהן, העדויות בדבר הכינויים בהם נקטה תמר כלפי התובעת הינן עדויות "גנריות", של עובדות שמחפשות לפגוע בהן לאחר שעבודתן הסתיימה. בנוסף נטען, כי לא הוכח מרכיב הפרסום; כי אין מדובר במילות גנאי; כי לא כל גידוף עולה כדי לשון הרע וכי לכל היותר מדובר בזוטי דברים. לבסוף נטען כי הוכח מקרה בו הייתה זו דווקא התובעת שאמרה על תמר בנוכחות כלל העובדים דברים העולים כדי לשון הרע.
נעיר, כי הנתבעות לא חזרו בסיכומיהן על הטענה לחוסר סמכות עניינית לדון בתביעה כנגד תמר כממונה של התובעת.
הכרעה
כעולה מהעדויות שהוצגו מטעם התביעה ומהעדר הכחשה מפורשת על ידי תמר , אנו מקבלים את הטענה כי תמר נהגה לכנות את התובעת בשם זמוטאניה המתייחס להיותה ערביה מוסלמית, העוטה חיג'אב המכסה חלק מפניה. אמנם קיימות מספר עדויות שתמר הוסיפה וכינתה את התובעת גם בכינויים "הערביה" ו"טליבאן", אך כאמור תמר הכחישה את השימוש בכינויים הללו ומכיוון שלא נמסר פירוט של נסיבות השימוש בכינויים אלו והעדויות לגביהם לא חד משמעיות, אנו קובעים כי לא הוכחו במאזן ההסתברויות הנדרש.
האם כינויה של התובעת בשם "זמוטאניה", תוך התייחסות לכיסוי ראשה, מהווה לשון הרע? על פי החלופה הרלוונטית בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1995, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או לעג מצידם ופרסום על פי סעיף 2 לחוק מתקיים כאשר הוא מיועד לאדם זולת הנפגע. על רקע זה, אנו סבורים כי כינוי אדם בפני אחרים בדרך שמכוונת לסממנים חיצוניים במטרה לזלזל בו ולהקטינו, עשוי לעלות כדי פרסום אשר עלול להשפיל אדם בעיני הבריות.
בית המשפט העליון פסק דברי נכוחים ביחס לדברים דומים במהותם וראו:
"... תיאור המערער כ"גוץ, שחור-זקן, אדום פנים וחובש כיפת משי גדולה" חורג בצורה משמעותית לא רק מן הסביר, ולא רק מהטעם הטוב. אין לראות בו רק ביטוי בוטה וחריף המותר בגדר ביקורת והבעת דיעה. זהו תאור מבזה ומשפיל. עולה ממנו נימה דוחה ורמיזה מרושעת, והוא מעורר אסוסיאציות קשות של תיאור גזעני שהנפש סולדת ממנו."

עא 4607/92 הרב שלמה קליין נ' גיל רונן (1994), בסעיף 9.
אלא שנפסק כי במסגרת תביעת לשון הרע לא די לפרט את המילים שבגינן הוגשה התביעה, אלא יש להבהיר גם אם כלל נסיבות הפרסום וזאת בכדי שניתן יהיה לעמוד על הקשרם של הדברים כמו גם על מידת חומרתם וראו:

"אין בידינו לקבל את טענת העובד כי כדי להקים את יסודות העוולה נדרש התובע לפרט רק את האמירות שנאמרו בפועל, והוא אינו נדרש לפרט את נסיבות הפרסום ועובדות נוספות - מועד הפרסום, מקום בו בוצע, המסגרת בה נאמרו האמירות, זהות המפרסם וכו'. כאמור, על התובע להוכיח לא רק את מרכיב "לשון הרע" אלא גם את מרכיב ה "פרסום" ואת "העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים". אכן, המרכיב העיקרי והחשוב ביותר הוא מרכיב "לשון הרע", ובנוגע אליו נקבע, כאמור, כי יש לפרט במפורש בכתב התביעה את המילים שנכתבו או שנאמרו. אולם, אין בכך כדי לפטור את התובע מליתן פירוט גם של שני המרכיבים האחרים. הדברים אמורים במיוחד לגבי מרכיב ה"פרסום" שכן "יסוד הכרחי בעוולה ובעבירה של לשון הרע הוא שלשון הרע פורסמה, .. לשון הרע חייבת לשאת ביטוי חיצוני היוצא מהנתבע או מהנאשם" (שנהר, ע' 85). נבהיר, כי אין משמעות הדרישה לפירוט המרכיבים האחרים כי בהיעדר מידע מלא בידי התובע אודות נסיבות הפרסום, כגון יום ושעה מדויקים בהם בוצע הפרסום, תימחק התביעה על הסף בשל היעדר עילה. אולם על התובע לתת פירוט בסיסי לכל מרכיב מעילת התביעה. כך, למשל, בהיבט הזמן, יהיה על התובע לפרט את תחום פרק הזמן בו בוצע הפרסום, אם אין בידו מועד מדויק.
עע (ארצי) 7192-02-13 די.אס.פי גרופ בע"מ נ' אלי אסולין, מיום 16.9.2013, בסעיף 14 (ההדגשות במקור).
במקרה הנדון לא הייתה מניעה כי התובעת תציג בהליך את כלל הפרטים הנדרשים, שכן היא זימנה לעדות את העובדות אשר שמעו את דברי תמר נשוא התביעה. עובדות אלו היו יכולות להעיד על פרק הזמן בו שמעו את הדברים נאמרים ועל הנסיבות שבהן נאמרו, אך עדויותיהן שותקות בעניי נים מהותיים אלו.
וראו:
"נראה כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי הגידוף "לשון הרע" ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבו נאמרו, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז או בכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה לפי החוק".

א' שנהר "דיני לשון הרע" (הוצאת נבו, 1997. עמ' 133)
וכן:
"...בעת ניתוח פרסום, יש לעמוד כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר ... יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן תוך התחשבות באופיו של הז'אנר, ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. יחד עם זאת, כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע".

ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3), 558 (2004) , סעיף 7 (ההדגשה אינה במקור).
ממעט העדויות שהוצגו בפנינו בעניין זה, ניתן לקבוע כי בין התובעת לבין תמר היו חילופי דברים בלתי מכבדים באופן הדדי. כאמור – התובעת לא הכחישה שהלבינה את פניה של תמר ברבים כאשר הטיחה בפניה שהיא מראה לדייר את החזה בכדי להרגיעו (טענה שלא הוכחה כנכונה) ותמר לא הכחישה שכינתה את התובעת "זמוטאניה". התובעת גם לא הכחישה את טענתה של תמר כי כינתה אותה "אפס", "זבל" ו"צרה". בתוך כך, לא הוצגו בפנינו הנסיבות בהן כינתה תמר את התובעת "זמוטאניה" – האם בעת כעס על התובעת? האם למשך תקופה קצרה או ארוכה? האם כתגובה למעשה מסוים? בשים לב למורכבות היחסים בין השתיים ולחילופי הדברים ההדדיים, יש לנסיבות אלו משמעות יתרה, בכדי לקבוע את חומרת הדברים ואת משמעותם.
כך לדוגמא נפסק כי "ההתבטאות אמנם בוטה וסגנונה אינו ראוי, אך לצד זאת יש ליתן משקל כי מערכת היחסים העכורה לאורך זמן גרמה להקצנת ההתבטאויות של שני הצדדים. אף אם מערכת היחסים העכורה לא איינה את האחריות הרי שבקביעת גובה הפיצוי ניתן ליתן לה משקל" (עע (ארצי) 47288-09-17 פבל טובבין נ' אוניברסיטת חיפה, מיום 7.1.2019, בסעיף 10).
על יסוד האמור לעיל, בשים לב שמחד גיסא הוכח כי תמר כינתה את התובעת בפני אחרים בשם "זמוטאניה" שמתייחס בזלזול לעובדה שהיא עוטה חיג'אב באופן שיש בו כדי להשפיל את התובעת ולבזותה בפני אחרים ומאידך גיסא, לאור העדר פירוט מספק בדבר נסיבות האמירות הללו והיקפן, אנו מחייבים את הנתבעות בפיצוי התובעת בסך 10,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.
בתוך כך מצאנו לנכון לציין, כי לאחר שנוכחנו כי עובדיה השתמשו זה כלפי זה בכינויים כגון "המאפיה הרוסית" ו"המכוסה" (נזכיר כי גם הרופאה דר' ילנה קראה לתובעת המכוסה, במסרון שצורף לתצהירה של גב' איידלין) טוב תעשה משען לו תפעל להוצאת הבהרה בקרב עובדיה, כי כינויים מסוג זה אין מקומם בכלל ובמקום העבודה בפרט.
נציגת ציבור עובדים , גב' סיגל רונן-כץ:
אני מסכימה עם תוצאת פסק הדין של כב' השופטת נעים דיבנר ועם טעמיו, למעט לעניין גובה הפיצוי בגין פרסום לשון הרע, אך ברצוני לחדד מספר נקודות.
על אף התוצאה, ברצוני להדגיש כי התרשמתי מהעדויות שהתובעת היתה עובדת טובה ומסורה שלא בחלה בכל עבודה, אשר במשך 18 שנות עבודתה אצל הנתבעת 1 טיפלה בדיירים בכבוד, בנאמנות ומתוך אכפתיות ודאגה.
יחד עם זאת, מהעדויות עולה כי היו מקרים בהם התובעת הפרה את ההנחיות והנהלים הקיימים בנתבעת 1 והעניקה לדיירים, מתוך רצון טוב וכוונה טובה, טיפול שאין בסמכותה לתת ואף פעלה מספר פעמים בניגוד להנחיות שניתנו לה על ידי האחיות.
בנסיבות אלה, גם אני סבורה שהחלטת הנתבעת 1 לנייד את התובעת לתפקיד אחר שאינו כרוך בטיפול בדיירים, נעשתה משיקולים עניינים, ולא שוכנעתי שהחלטת זו הינה תוצאה של שיקולים זרים, התעמרות או אפליה. מעיון בפרוטוקול השימוע ובהחלטה המנומקת עולה כי הנתבעת 1 שקלה את ההחלטה לנייד את התובעת לתפקיד אחר בכובד ראש ובלב פתוח וזאת לאחר ששמעה את כל טענות התובעת אשר נטענו בשימוע על ידי באת כוחה ואת עמדת ועד העובדים .
כידוע: "כלל הוא, כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית הדין אף לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות" (עע (ארצי) 1123/00 בית ספר תיכון עירוני - כל ישראל חברים בתל אביב יפו נ' יצחק צויזנר, 27.6.2001 פסקה 56) .
למרות שאני סבורה שבאיזון שבין שנות עבודתה המסורות של העובדת לבין ההפרות שביצעה, ניתן היה להגיע להחלטה אחרת בנוגע להמשך העסקתה, אין אני סבורה שהחלטת הנתבעת 1 לוקה בחסר סבירות קיצוני היורד לשורשו של העניין, בייחוד לאור העובדה שהנתבעת 1 החליטה שלא לפטר את התובעת, אלא לנייד אותה לתפקיד אחר ולאור העובדה שהעבירה מתפקיד ן עובדות נוספות במחלקה, לרבות את הנתבעת 2. משכך, אל לו לבית הדין לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הנתבעת 1, גם אם היה בוחר באפשרות אחרת.
מהעדויות, כאמור בסעיף 75 לפסק דינה של כב' השופטת נעים דיבנר, שוכנעתי שתמר אכן כינתה את התובעת בפני אחרים בשם "זמוטאניה" שמתייחס בזלזול לעובדה שהיא עוטה חיג'אב באופן שיש בו כדי להשפיל את התובעת ולבזותה בפני אחרים.
התובעת אומנם לא הוכיחה כנדרש בדין את הנסיבות בהן נעשה השימוש בכינוי משפיל זה אך לאור התרשמותי, שהשימוש בכינוי זה נעשה לעיתים תכופות ולאורך תקופה ארוכה, עד שגם דר' ילנה קריינוביץ' עשתה בו שימוש (כעולה מעדותה של גב' איידלין בעמ' 28 שורה 7), אני סבורה כי יש לחייב את הנתבעות בפיצוי התובעת בסך 30,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.
סוף דבר
על יסוד כלל האמור לעיל הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות ברובה. לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת משען לנייד את התובעת מתפקידה כמטפלת בדיירים סיעודיים ולא מצאנו יסוד לטענה כי נפלו באופן קבלת ההחלטה פגמים המצדיקים פסיקת פיצוי לא ממוני לתובעת.
אף לא מצאנו יסוד לטענה כי התובעת סבלה מיחס מפלה או מתנכל, על רקע דתה או על רקע אחר. ההיפך הוא הנכון, נראה כי התובעת הייתה עובדת מוערכת שאף זכתה ליחס מכבד מהממונה עליה.
יחד עם זאת, משהוכח בפנינו כי תמר נהגה לכנות את התובעת בפני אחרים "המכוסה", תוך התייחסות לעטיית החיג'אב על ראשה ומשקבענו כי מדובר באמירה העולה כדי לשון הרע, אך לא הוכח היקפה ומלוא נסיבותיה, החלטנו ברוב דעות לחייב את הנתבעות לשלם לתובעת פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין כך.
אשר לסוגיית הוצאות ההליך - משדחינו התביעה בעיקרה, לאחר הליך וממושך היה מקום לחייב את התובעת בהוצאות משמעותיות לטובת הנתבעות. יחד עם זאת, התרשמנו כי העברת התובעת מתפקידה היוותה עבורה שבר גדול לאחר שבמשך שנים ראתה בתפקיד שליחות ממש ו כאמור הוכח בפנינו כי גם המחדלים בעבודת התובעת, אשר בגינם הועברה מתפקידה, נעשו מתוך כוונות טובות וברובם בגיבוי האחות האחראית. לפיכך, אנו מחייבים את התובעת לשלם לנתבעות הוצאות מופחתות בגובה הפיצוי שפסקנו לה לעיל, בסך 10,000 ₪ בלבד.
בשולי הדברים נעיר, כי משען העלתה בסיכומיה טענה ביחס למעמדה של התובעת – האם לאור העובדה שלא הסכימה לניוד ולאור הזמן שחלף מאז ההחלטה, התובעת עדיין בגדר עובדת המצויה בחופשה ללא תשלום או במעמד אחר. סוגיה זו לא עמדה לבחינה בהליך שבפנינו ולפיכך איננו מכריעים בה.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין .

ניתן היום, ב' ניסן תשפ"א, (15 מרץ 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציגת ציבור עובדים
גב' סיגל רונן כץ

מיכל נעים דיבנר שופטת

נציג ציבור מעסיקים
מר עמוס הראלי