הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 41363-03-13

לפני:
כב' השופטת עידית איצקוביץ – אב"ד
מר משה כהנא נציג ציבור עובדים
גב' צביה דגני נציגת ציבור מעסיקים

התובע
אורי יוסקוביץ
ע"י ב"כ עו"ד עירית יוסקוביץ

-

הנתבעים
.1 טלרד נטוורקס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אפרת בירן ואח'

.2 FORTISSIMO CAPITAL FUND GP
.3 רן בוקשפן
ע"י ב"כ עו"ד אורלי לייבו

.4 שי ינאי
ע"י ב"כ עו"ד אפרת בירן ואח'

פסק דין

1. לפנינו תביעה לתשלום הודעה מוקדמת, שעות נוספות, פיצוי בגין שימוע שלא כדין, החזר י שכר, פיצויי הלנת שכר, פיצוי בגין הפרת חובה חקוקה, פגיעה בזכות הקניין וזכות לחופש העיסוק, פגיעה בפרטיות, גרם הפרת הסכם להקמת מיזם, וכן פגיעה בשמו הטוב של התובע . זאת ב טענה כי יש מקום להורות על הרמת המסך.
סך התביעה הכולל הועמד על 2,013,812 ₪ בערכי קרן.

טענות התובע בכתב התביעה

2. התובע, יליד 1961, הוא מהנדס אלקטרוניקה בהכשרתו, עבד אצל נתבעת 1 – חב' טלרד נטוורקס בע"מ (להלן – טלרד או הנתבעת או החברה) החל מיום 25.1.2001 ועד לפיטוריו ביום 1.8.12 – בסך הכול 11 שנים ושישה חודשים. בתפקיד ו האחרון היה ממונה על התובע מר שי ינאי, שהוא הנתבע מס' 4 (להלן – מר ינאי).

3. טלרד היא חברה העוסקת בתחום הטלקומוניקציה, יצרנית של מרכזיות תקשורת ציבוריות ופרטיות, משמשת ספק של מתגים דיגיטליים ומערכות אינטגרציה , וכן עוסקת בתכנון וייצור ציוד ומערכות של תקשורת נתונים.

4. מר רן בוקשפן (נתבע 3 , להלן – מר בוקשפן) מונה כמנכ"ל חדש בטלרד בשנת 2009. בחודש אפריל 2009 החליטה טלרד להפחית את שכר העובדים למשך שנה, לרבות התובע ששכרו הופחת בשיעור 15%. התובע הסכים להפחתת השכר לשנה אך בתום התקופה הודיע מר ינאי על המשך ההפחתה. הייתה זו החלטה חד צדדית שלפיה החברה המשיכה לקזז סך של 4,973.85 ₪ מכל משכורת חודשית של התובע. על כן עתר התובע בתביעתו להשיב לו את הסכומים שנוכו, החל מאפריל 2010 ועד לסיום עבודתו. עוד נטען כי לא נמסרה הודעה על שינוי בתנאי העסקה, כפי שנדרש בחוק הודעה לעובד (תנאי העסקה), התשס"ב-2002.

5. בחודש אוגוסט 2010 קיבל התובע הודעת פיטורים, שמיד לאחר מכן בוטל ה. לאחר ביטול הפיטורים המשיך התובע את עבודתו במסירות, אך החל לחשוש כי בגילו המתקדם יהיה עליו לחפש מקום עבודה אחר.

6. התובע נדרש לעבוד שעות נוספות רבות גם מביתו לרבות בסופי שבוע, חגים וחופשות. הוא הגיש דוח שעות עב ודה באמצעות ערכת ניהול שעות, באישור מר ינאי שנהג לבדוק אותו. למרות זאת התובע לא קיבל תשלום בגין השעות הנוספות שבהן עבד בפועל. לעמדתו הרישום בתלושי השכר, כאילו קיבל בפועל תשלום עבור 50 שעות נוספות לחודש הוא מט עה, שכן שולמו לו 4,973.85 ₪ - המהווה תשלום בעבור כ- 26 שעות נוספות לחודש בלבד.

7. בשנים האחרונות החברה לא העבירה סכומים לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות של התובע, למרות שחלק העובד נוכה משכרו. הסכומים הושלמו חודשים ואף שנים מאוחר יותר, והופקדו בערכם הנומינאלי ולא לפי ערכם הריאלי.

8. למרות הקשיים הכלכליים של טלרד, בשנת 2011 היא הכריזה על רכישת חברת מגלקום בע"מ ו-60% מחברת אואזיס טכנולוגיות תקשורת בע"מ , חברות "בקשיים".

9. עקב החשש מפיטורים הגה התובע בשנת 2011 יחד עם שותפו, ועל חשבון זמנו החופשי, רעיון שלא התגבש לכדי המצאה או מוצר. התובע ניסה לעניין את ה נתבעת בפיתוח מוצרים שונים בתחומה, אך נדחה על ידי מר ינאי.
לקראת סוף שנת 2011 התובע ושותפו החלו לנסות לגייס כסף לפיתוח המיזם, ניסיון שהחל להראות סימני הצלחה רק בחודש יולי 2012, באמצעות החממה הטכנולוגית הממומנת ברובה על ידי המדען הראשי של מדינת ישראל. התובע הדגיש כי המיזם אינו מתחרה עם טלרד, והוא קידם אותו במסגרת זמנו הפנוי בלבד.

10. ביום 19.7.12 הגיש התובע תקציב למחקר ופיתוח ל בקשת תמיכה מטעם המדען הראשי בישראל בסך 2 מיליון ₪.

11. ביום 25.7.12 זומן התובע ל"פגישה" עם מר ינאי ומר אלי חן, מנהל משאבי אנוש ושכר של טלרד (להלן – מר חן) אשר הודיעו לתובע שהם שמעו על המיזם שלו, וכי הם רואים את פעיל ותו בחומרה רבה. לגרסת התובע, אין זה שימוע כדין, מאחר שההחלטה לפטר אותו כבר גובשה לפני זימונו לפגישה. כותרת המכתב שניתן לו בסוף הפגישה הייתה "כוונה לסיים העסקתך בחברה". להפתעתו הרבה של התובע נודע לו שהמחשב הנייד ששימש אותו לעבודתו כמו גם לענייניו הפרטיים נלקח מחדרו. מחשב זה הכיל קבצים אישיים של התובע ושל צדדים שלישיים.

התובע זומן לפגישה נוספת ביום 29.7.12 בשעה 9:00. באותה פגישה ביקש התובע לקבל הסברים, אך לשווא. באותו יום בשעה 19:00 נמסר לתובע מכתב ונקבעה פגישה נוספת למחרת - 30.7.12 ב שעה 10:00, שבה טענו גורמי טלרד כי הוא עוסק במיזם אישי שלחברה יש זכויות בו; שהתובע חתום על הסכמי סודיות בשם ה נתבעת וביצע פעולות תוך ניצול לרע ה של עובדי החברה ו הידע שלה.

ביום 1.8.12 התקיימה פגישה נוספת שב ה ביקש התוב ע להוריד קבצים אישיים של המחשב הנייד שעמד לשימושו. אולם, לגרסתו, מנהלי החברה כבר ביצעו חדירה לא חוקית לדוא"ל ולקבצים האישיים שלו ו בכך פגעו בפרטיותו.

12. לטענת התובע פיטוריו אינם כדין: הוא פוטר על אתר מבלי לערוך שימוע ותוך שלילת ההודעה המוקדמת. הנימוק שהציגה החברה לפיטוריו אינו אמיתי. התובע לא הפר את אמון הנתבעת ולא פגע בה.
הנתבעת אף גרמה להפרת ההסכם בינו לבין החממה הטכנולוגית , תוך פגיעה בקניינו ובזכותו לחופש העיסוק. לפיכך עתר לקבלת פיצוי אשר נאמד, לצרכי אגרה, על סך של 500,000 ₪.

13. עוד טען התובע כי הממונה עליו, מר ינאי, סיפר לפחות לעובד אחד של טלרד כי התובע ה פר את האמון שנתנה בו הנתבעת, וכן שהוא ביצע ע בודות פרטיות אצל לקוח החברה. על כן ביקש התובע לחייב את מר ינאי בפיצוי בסך 137,200 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ׁ(להלן – חוק איסור לשון הרע ).

14. הנתבעת 2 – פורטיסימו שותפות מוגבלת (להלן – פורטיסימו) היא הבעלים של רוב מניות החברה. לשיטת התובע יש הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב גם את פורטיסימו ואת מר בוקשפן. זאת, בין היתר, מאחר שלא הועברו מדי חודש הסכומים שנוכו משכרו וכן חלק המעסיק לביטוח מנהלים ולקרן ההשתלמות.

15. כתב ההגנה הוגש מטעם כלל הנתבעים. יצוין כי במהלך הדיון פוצל הייצוג של הנתבעים, כך שטלרד ומר ינאי יוצגו בנפרד מפורטיסימו ומר בוקשפן.

טענות כתב ההגנה

16. בכתב ההגנה טענו הנתבעים שהתובע, עובד בכיר בטלרד, פעל בהיחבא במשך כשנה תמימה (לפחות) שבמהלכה הקים ופיתח מיזם פרטי . זאת בהיקף של מאות שעות עבודה, על חשבון זמן העבודה בחברה, וכעת הוא עותר לקבלת תשלום עבור שעות נוספות. לא זו אף זו, התובע הורה לעובדים נוספים בחברה לסייע לו בהקמת המיזם. עוד התגלה כי התובע הציג עצמו כנציג טלרד על מנת לקבל מחברות אחרות פתרונות הצפנה אשר יסייעו לו ללמוד את הטכנולוגיה הדרושה לו לצורך קידום המיזם הפרטי שעליו עמל.

לגרסת הנתבעים, בדיעבד התגלה כי מעלליו של התובע היו חמורים הרבה יותר מכפי שסברו. סמוך לפיטוריו התגלה כי במסגרת הבקשה לתמיכה מהחממה הטכנולוגית הצהיר התובע כי יעסוק במסגרת החברה שתוקם בתחומים הנוגסים לתחום פעילותה של טלרד וכי הוא עתיד להיות בעל מניות מהותי בחברה זו.
החברה אף גילתה כי התובע חתם על הסכם עם חברה המתחרה בטלרד בתחום פיתוח פתרונות התקשורת, כאשר במסגרת ההסכם הצהירו הצדדים והתובע ביניהם, כי הם נוהגים להיפגש ביניהם ולהחליף מידע סודי.
17. הנתבעים עתרו לסילוק התביעה כנגד נתבעים 2-3 על הסף בהעדר יריבות/העדר עילה/ חוסר סמכות של בית הדין לדון בתובענה.
18. התובע החל את עבודתו בטלרד ביום 26.1.2001 כ מנהל קו מוצר. במסגרת תפקידו ניהל התובע, בין היתר, קו מוצרים מול חברה אמריקאית בשם Ciena (להלן – סיינה), הקשורה עסקית עם טלרד.

19. בין הצדדים נחתם חוזה עבודה אישי מיום 26.10.200 שבו נקבע (סעיף 5):
העובד לא יעסוק בעבודה אחרת, בין אצל מעסיק אחר ובין בעבודה עצמאית, בין בשכר ובין שלא בשכר, אלא אם ניתנה לכך הסכמת החברה בכתב ומראש.
העובד יודיע לחברה ללא דיחוי, על כל עניין או נושא אשר לגביהם יש לו עניין אישי ו/או העלולים ליצור ניגוד עניינים עם תפקידו בחברה.
בנוסף חתם התובע על "נספח סודיות" שלפיו התחייב לשמור על סודות החברה ולא להעביר ללא אישור כל מסמך או חפץ השייכים לה לגורם מחוץ לחברה או לעובדים אחרים שאינם מטפלים בעניין ישירות. בסעיף 8 לנספח הסודיות התחייב התובע לא לעבוד אצל מעסיק אחר כלשהו או להיות קשור, במישרין או בעקיפין, בעסק או בעיסוק אחר מכל סוג שהו א, בתמורה או שלא בתמורה, ללא הסכמתה המפורשת של החברה.
התובע חתם על הסכמי סודיות וערך פגישות לצורך קידום מטרותיו האישיות גם עם חברות המתחרות ועל כן הפר את התחייבותו כלפי טלרד.
התובע נחשף לטכנולוגיות של החברה ולתוכניות עסקיות של הפרויקטים שבהם היה מעורב, בין היתר בתחום ההצפנה. הוא הוגדר כ"איש אמון" של החברה לאור חשיבותו ומעמדו. מנהליו בטחו בו ולא וידאו את שעות העבודה עליהן דיווח, פעמים רבות אף מביתו.
במסגרת תפקידו טס התובע מטעם טלרד מדי פעם לחו"ל, לצורך מציאת פתרונות בתחום ההצפנה עבור פעילות החברה. בין היתר, לאחר שהנתבעת זכתה במכרז של ויזה כ.א.ל בשנת 2011, טס התובע יחד עם מר ינאי לפגישה בארצות הברית עם נציגי סיינה לצורך רכישת ציוד הצפנה.
20. בעקבות המשבר הכלכלי שפקד את הנתבעת, היא נאלצה לבצע בשנים 2009-2010 קיצוצים רוחביים בשכר כל עובדיה, וכן לפטר עובדים רבים. בשנת 2010 הוחלט לפטר את התובע, אולם מנהליו נאבקו למען השארתו וביטול הפיטורים, לאור חשיבותו לחברה. הפיטורים בוטלו והתובע נשאר בעבודתו.
21. בשנת 2012 התגלה במקרה כי התובע מעל באמון החברה וכי ניצל אמון זה כדי לפעול להקמת מיזם פרטי משלו על חשבון זמן עבודתו, לגייס עבורו כספים ולשדל את עמיתיו לעבודה לסייע לו בכך. תקופה קצרה טרם הפיטורים נודע לחברה כי הת ובע פנה לעובדי החברה וביקש כי יסייעו לו במסגרת שעות עבודתם בטלרד בקידום פרויקט פרטי שלו . התובע עדכן את עובדים אלה בדבר חממה טכנולוגית הקיימת בצפון הארץ, והציע להם להצטרף אליו ו לעבוד במסגרת פרוייקט שהוא מפתח. העובדים פנו למנהלי הנתבעת ועדכנו אותם בדבר ה"משימות" שביקש מהם התובע לבצע, אשר אינן קשורות לדעתם לעבודתם הרגילה ב טלרד. באותו שלב החל לקנן אצל מנהלי החברה חשש כבד שהתובע עובד בזמן עבודתו בעיסוקים פרטיים משלו, שלא כדין. על כן הוא הוזמן לשיחת בירור דחופה ביום 25.7.12.
השיחה התקיימה עם מר ינאי ומר חן . באותה שיחה התובע בחר שלא לשתף פעולה וסירב לחשוף פרט ים על אודות המיזם ומעשיו.
22. החברה חששה מהנזק שעלול להיגרם אם מחשבו האישי הנייד של התובע, אשר בבעלות החברה, יישאר ברשותו. עיקר החשש היה כי התובע ימחק ממחשבו ויספיק להעביר להתקן חיצוני משל ו קבצים סודיים בעניין המיזם ומסמכים "המפלילים" אותו. לכן בסיום שיחת הבירור נלקח המח שב מהתובע והוא נשמר וננעל. לאף גורם בחברה, כמו גם לתובע, לא ניתנה גישה למחשב זה.
23. נוכח תוצאות שיחת הבירור זימנה הנתבעת את התובע לשימוע ב יום 29.7.12 (להלן – השימוע הראשון) שבמסגרתו נדרש התובע לספק הסברים בנוגע לפעילותו הפרטית, בטרם תגבש החברה את החלטתה האם לפטרו בעקבות מעשיו. במהלך השימוע הראשון טען התובע שוב כי לא ברורות לו טענות החברה נגדו, ולפיכך החליטה החברה לקיים פגישת שימוע נוספת, למחרת ( להלן – השימוע השני). לתובע נמסר מכתב הזמנה לשימוע, שבו הוסברו טענות החברה בדבר המיזם הפרטי. בשימוע השני הודה התובע כי פיתח מיזם בזמן עבודתו בתחום ההצפנה. לאחר ש השמיע את עמדתו, לא נותרה לנתבעת ברירה אלא לס יים את העסקתו לאלתר. הודעת הפיטורים נשלחה ביום 1.8.12.
מספר ימים לאחר מכן פנה התובע למר ינאי ודרש כי יאשר בחתימתו שהחברה מתחייבת שלא לתבוע זכויות עתידיות במיזם שעליו עמל. מר ינאי סירב לחתום.

24. זמן קצר לאחר פיטורי התובע, קיבלה הנתבעת לידי ה מסמכים נוספים המאששים את טענתה ביחס לחומרת מעשיו. על פי המסמכים התובע חתם בשם החברה על הסכמי סודיות עם חברות אחרות וביקש מהן לשלוח הצעת מחיר "עבור טלרד" למוצרים שנועדו לסייע למיזם הפרטי של התובע.
בהמשך התגלה גם שבעת שעבד התובע בחברה הוא חתם על הסכם מייסדים עם שותפו (עובד לשעבר של הנתבעת) להקמת חברה בשם "פייברסייף" (המיזם הפרטי) . התובע השקיע הרבה ימי עבודה בעניין מוצר הצפנה לחברה שביקש להקים, כשנה טרם הפיטורים, ואף הגיש בקשה לתמיכה מ החממה הטכנולוגית בתקציב של 2 מיליון ₪.
על כן, לטענת הנתבעים, מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב מובהק על ידי עובד ותיק ובכיר שהפר את חובות האמון כלפי החברה המעסיקה וכלפי הממונים עליו.
25. הנתבעים הכחישו את הזכאות לסעדים המבוקשים בתביעה. החברה נקלעה לקשיים, אשר הביאו לצורך בפיטורים והפחתת שכר, והתובע הסכים בכתב להפחתת שכרו. ואולם, לא קיימת כל הצדקה להרים את מסך החברה ו/או לחייב את הנתבעים 2,3.
עוד הכחישו הנתבעים כי היה פרסום של לשון רע כלפי התובע על ידי מר ינאי.

התביעה שכנגד
26. בנוסף לכתב ההגנה והבקשה לסילוק התביעה על הסף, הגישה טלרד כתב תביעה שכנגד. בכתב תביעה שכנגד נאמר כי רק לאחר פיטורי התובע – הנתבע שכנגד, התברר ל נתבעת את חומרת מעשיו, וכי הוא חתם על הסכמי סודיות עם חברות נוספות וקיבל הצעות מחיר ועשה זאת בשם טלרד וללא ידיעתה. בכך גרם התובע לנתבעת נזקים רבים.

במסגרת התביעה שכנגד טענה טלרד כי הת ובע גרם להפרה יסודית של הסכם העסקה ונספח הסודיות שעליו חתם , הוא פגע ב מוניטין של החברה והפר את חובת האמון וחובת תום הלב המוגברת, הנובעות מהסכם העבודה.

טלרד ביקשה לחייב את התובע להשיב את פיצויי הפיטורים שהוא קיבל, אשר לא נשללו כיוון שבאותה עת החברה לא הייתה מודעת לכלל העו בדות והיקף המעשים.
נטען כי התובע קיבל שכר שלא כדין ועשה עושר שלא במשפט עת פעל בקדחתנות להקמת המיזם במהלך תקופת העבודה ובעת שעות עבודתו, שבהן היה אמור לעבוד עבור טלרד, ו אף ניצל את שעות העבודה של עובדים נוספים בחברה.
מאחר שהתובע קיבל 4,973.85 ₪ לחודש בגין שעות נוספות, מבוקש ממנו להשיב ל נתבעת את התשלום במשך 24 חודשים.
הסכום הנדרש בתביעה שכנגד בגין פיצוי על הפרת הסכם, פגיעה במוניטין, החזר פיצויי פיטורים והחזר תשלום שעות נוספות הועמד על 703,975 ₪.

27. התובע הגיש כתב הגנה לכתב התביעה שכנגד, שבו טען כי דין התביעה להידחות על הסף בהעדר סמכות עניינית של בית הדין לעבודה, מאחר שחלק מעילות התביעה הן עילות נזיקיות. כן טען ל"השתק שיפוטי", על פיו מושתקת החברה מלטעון טענה הסותרת את טענותיה הקודמות שבעקבותיהן פוטר התובע בבושת פנים וללא הודעה מוקדמת. לפי הנטען בכתב ה הגנה שכנגד, התביעה שכנגד הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, בחוסר תום לב קיצוני, ללא תשתית ראייתית, נגועה בשיהוי חמור ומהווה ניצול לרעה של הליכי בית הדין.
זכאות החברה לסעדים שבתביעה שכנגד הוכחשה לגופה.

28. ההליך הקודם שנוהל בין הצדדים
בעקבות החרמת המחשב שבו השתמש התובע בישיבת הבירור, פנה התובע לבית הדין ביום 22.8.12 (21 ימים לאחר פיטוריו) בתיק עב 123/12 בבקשה "להחרים את המחשב ממשרדי החברה". ההליך התנהל לפני מותב בראשות כב' השופטת שרה מאירי.
בדיון אשר התקיים ביום 23.8.12 הסכימו הצדדים להיפגש כדי שהתובע יעתיק להתקן משלו את החומר הפרטי שלדבריו קיים במחשב. יתר החומר, השייך לחברה, יועתק מהמחשב להתקן חיצוני אחר ויועבר לשמירה בבית הדין. בידי ב"כ הצדדים, בנאמנות, נותרו התקנים המכילים חומר השייך לחברה (לא החומר הפרטי של התובע).
ביום 5.12.13 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת מאירי, בנוגע ליישום העתקת חומר שנמצא על התקן החיצוני שהופקד בבית הדין על ידי ב"כ הצדדים.
לאחר מכן התקיימו דיונים מוקדמים בהליך הנוכחי , הן לפני כב' הרשמת עדי ריכטמן והן לפני ראש המותב.

29. ראיות שנשמעו
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו.
מטעם הנתבעים 1 ו-4, במסגרת התביעה והתביעה שכנגד הגישו תצהירים: מר ינאי, אשר כאמור היה הממונה הישיר על התובע (והוא נתבע כאמור בגין פרסום לשון הרע); מר חן, מנהל משאבי אנוש ושכר בטלרד; מר ויאצ'סלב סרגיינקו (להלן – סלבה), ומר אלכסי רוזן (להלן – אלכסי). השניים האחרונים הם עובדי טלרד אשר היו מעורבים במיזם של התובע.
מטעם נתבעים 2-3 הוגש תצהיר עדות ראשי של מר בוקשפן, הנתבע 3.
בנוסף הגישו הצדדים מסמכים רבים, כולל התכתבויות בדוא"ל והקלטות של שיחות.
התקיימו ארבע ישיבות הוכחות. לאחר מכן הגישו ב"כ הצדדים סיכומים וסיכומי תשובה והתיק הועבר להכרעה.

30. השתלשלות האירועים עד לפיטורי התובע
התובע החל לעבוד בטלרד ביום 26.1.2001, לאחר שחתם על הסכם עבודה, הכולל "נספח סודיות" (נספח 9 לתצהיר התובע). בשנת 2009 אחד הלקוחות האסטרטגיים של טלרד, חברה קנדית בשם "נורטל נטוורקס לימיטיד" (להלן – נורטל) הגישה לבתי המשפט בארצות הברית, קנדה ואירופה בקשה להקפאת הליכים להגנה מפני נושיה וספקיה. הליך זה גרם לטלרד לפגיעה בתזרים המזומנים שלה (ראו תצהירו של מר חן). בעקבות המשבר בטלרד צומצם מספר העובדים (בכ-60) ו היא אף נאלצה להפחית את שכר עובדיה. התובע חתם על ההסכמה להפחתת 15% משכרו במשך שנה אחת. ההפחתה המשיכה מעבר לשנה. עובד אחד שלא הסכים לכך עזב בהסכמה, לאחר שדרישות השכר שלו לא התקבלו.
התובע דורג בשנת 2008 (טרם ההפחתה) כמספר 9 מתוך 245 עובדי טלרד מבחינת גובה השכר. בשנת 2012 צומצם מספר העובדים ל-60 והתובע היה מספר 7.
תפקידו של התובע דרש עבודה במשך שעות רבות, כשאין מחלוקת שעבד גם מביתו. הוא דיווח על שעות העבודה, והדיווח אושר על ידי הממונה עליו מר ינאי. התובע קיבל שכר חודשי וכן רכיב של שעות נוספות גלובאליות.
בשנת 2010 הוחלט על פיטורי התובע עקב המשבר הכלכלי. אולם לאור המלצה של מר ינאי חזרה בה החבר ה מכוונתה והתובע המשיך לעבוד. עם זאת, התובע הצהיר (ו מצאנו את אמירתו זו אמינה) כי חשש לאבד את מקור הפרנסה שלו, ומהקושי למצוא מקום העבודה נוכח גילו (מעל 50). התובע היה מעורב בפרויקט של החברה עבור "ויזה כאל" (בנק לאומי), אשר דרש, בשלב הראשוני, פתרון הצפנה ל-100 ג'גה ( G100) , שטלרד לא מספקת. אז העלה התובע רעיון לפתח מיזם הקשור לאותם פתרונות הצפנה. לצורך כך התקשר התובע עם שותפו לפרויקט, מר רון נוטה (להלן – רון או מר נוטה), שהיה עובד של טלרד. יצוין כי מר נוטה לא הוזמן להעיד בהליך.
אלכסי וסלבה, שהם גיסים וגם עובדי טלרד בתפקידים בעלי הבט הטכני, הצטרפו לפרויקט, שהח ל להתפתח במחצית השניה של שנת 2011. קיימת מחלוקת האם התובע הוא זה שפנה לעובדים, כגרסת הנתבעת, או שהיה זה אלכסי שהציע לתובע להקים סטרטאפ כדי שהוא יצטרף אליו.
לדעתנו אין למועד המדויק שבו החל התובע לפתח את המיזם חשיבות יתרה. אין חולק כי במועד גיבוש הרעיון ופיתוחו היו ארבעה עובדים של טלרד שהשקיעו בו משאבים. זאת במשך קרוב לשנה. בסופו של יום הוגש המיזם למדען הראשי בישראל לצורך קבלת תמיכה פיננסית.
על כך אמר התובע בחקירתו בדיון:
"מפנה לס' 14 לתצהיר של סלאבה – זה נכון או לא נכון מה שסלאבה אומר פה?
ת. זה ממש לא נכון. מה שהיה אני לא פניתי לסלאבה אלא לאלכסיי. אלכסיי מדי פעם כשעלה שמי לפטורים הוא היה מגיע אלי למשרד ואומר לי מה נשמע עם הסטרטאפ. עוד מ- 2010 הוא עשה את זה מדי פעם. באחת הפעמים כשפנה אלי אלכסיי הוא הזכיר לי את זה הרגשתי לא נעים. הייתי עסוק בעבודה שלי בטלרד. באחת הפעמים כשפנה אלי והרעיון הזה עם השותף שלי התגלגל באווי ר דיברתי עם השותף שלי וחשבנו מה בקשר לזה ואז בעקבות זה חזרתי לאלכסיי. כל הספור שם היה בתחילת נובמבר 2011. בעצם חזרתי אליו ואמרתי לו תשמע בקשר למה שאתה מדבר ואתה רוצה להצטרף שאם יה יה סטרטאפ יש איזה רעיון שמתגלגל. הסברתי על כך בשתי מלים והוא התלהב. ואמר לי תשמע יש את סלאבה שהוא איש חומרה ואני חושב שזה גם יכול לעניין אותו. אמרתי לו שאם הוא מעונין אז בעקבות זה שדברתי עם השותף שלי לא צריכה להיות בעיה. לאחר מכן הייתה פגישה.
ש. אני מבינה שבזמן שאלכסיי פנה כבר היה לך שותף?
ת. היה רעיון.
ש. ממתי התחלתם לגלגל את הרעיון?
ת. מתחילת אוגוסט 2011".
(ראו ע' 25-26 לפרוטוקול הדיון).

התובע לא סיפר לממונים עליו על המיזם, ואף לא היה מעוניין שידעו על כך (מכאן שפגישות העבודה עם רון, סלבה ואלכסי לא נערכו במקום סמוך לחברה).
31. הצדדים חלוקים באשר להיקף העבודה שהתובע השקיע במיזם, אם עשה זאת במהלך שעות העבודה ואם הציג את פעילותו במסגרת המיזם כאילו נעשית בשם טלרד.
התובע מודה, ואף הוגשו הודעות בדוא"ל שנשלחו על ידו, כי היו דברים שביצע עבור המיזם בשעות העבודה – שדווחו ככאלה לטלרד ( ראו ע' 30, ש' 8-9 לפרוטוקול הדיון).
בחוזה העבודה שעליו חתם התובע נקבע:
העובד לא יעסוק בעבודה אחרת, בין אצל מעסיק אחר ובין בעבודה עצמאית, בין בשכר ובין שלא בשכר, אלא אם ניתנה לכך הסכמת החברה בכתב ומראש.
העובד יודיע לחברה ללא דיחוי, על כל עניין או נושא אשר לגביהם יש לו עניין אישי ו/או העלולים ליצור ניגוד עניינים עם תפקידו בחברה.
התובע לא סיפר על המיזם, ובוודאי לא ביקש את הסכמת החברה, במהלך כל התקופה ש עסק בו .
כפי שעולה מעדותו של סלבה, מדובר בשעות רבות שהושקעו על ידי התובע, בכדי לקבל את תמיכת המדען הראשי. לטלרד נודע על המיזם מפי סלבה שסיפר לסמנכ"לית הכספים של החברה.

32. האם הפעולות שעשה התובע במסגרת המיזם מהוות הפרת חוזה
יש להבחין בין מצב שבו העובד גוזל "סוד מסחרי" של המעסיק לצורך עבודה אצל מתח רה או הקמת עסק מתחרה של עצמו, לבין פיתוח רעיון לעיסוק עתידי.
נפסק כי ככלל, רצונו של מעסיק למנוע מעובדים להתחרות בו אינו בגדר "אינטרס לגיטימי" המצדיק את הגבלת חופש העיסוק שלהם. כן נפסק כי "אי תחרות כשלעצמה" נוגדת את תקנת הציבור.
עם זאת האינטרס ה"קנייני" או ה"מעין קנייני" של המעסיק במידע סודי, לרבות רשימת הלקוחות, או האינטרס הנגזר מחובת תום הלב שחבים עובדים כלפי מעסיקיהם – כל אלה עולים כדי "אינטרס לגיטימי" שיש בו להצדיק הגבלת עיסוקו של עובד (ראו ע"ע 27122-12-13 צעצועי דורון - יעקב פרנציס, 15.1.2017 וההפניות שם, וראו גם ע"א 6601/96 AES System Inc. נ' משה סער, פד"ע נד (3) 850).

אנו מאמינים שהתובע אכן חשש מפיטורים עקב מצבה הכלכלי של החברה, הצמצומים, הפחתת השכר ואף הפיטורים שלו עצמו - שאמנם בוטלו - משנת 2010.

הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים צריך להתפרש בסבירות. אין "חיפוש עבודה" או פיתוח רעיון להקמת עסק עצמאי כדין ביצוע עבודה – גם אם אותם חיפושים והכנות דורשים זמן ומאמץ. הכל עניין של מידה ותום לב.
אנו מאמינים שהתובע יכול היה לסבור שהוא אינו חייב לגלות למעסיק את דבר המיזם עד שהוא יאושר ויקבל את המימון הנדרש לביצועו. אם לא כן, הוא ממילא לא יוכל להוציא אותו בפועל (כפי שכנראה אירע בסופו של דבר).
אשר לטענת הנתבעת בעניין העיסוק במיזם הפרטי על חשבון שעות העבודה שדווחו לחברה – גם אם הוגשו דיווחים, אין חולק כי שעות העבודה של התובע (ושל כלל העובדים הבכירים בטלרד) גמישות . לא הייתה מניעה להתחיל יום העבודה י ותר מאוחר או לסיימו יותר מוקדם, כאשר במקביל התובע היה צריך להיות זמין לעבודה גם לאחר השעות הפורמאליות, בסופי שבוע ובחו פשים, במידת צורך.
הנתבעת המציאה הודעות דוא"ל שנשלחו על ידי התובע, במסגרת המיזם, כביכול בשעות העבודה עבור החברה. יצוין כי בהתחשב בתקופה שבה נערכו ההכנות עבור פיתוח הרעיון (מספר חודשים, עד שנה), לא מדובר במספר גדול של הודעות.
זאת ועוד, אופי העבודה בארץ תוך שימוש בתקשורת האלקטרונית גורם לצפיה ל תשובה מיידית ודחופה . כך שעצם שליחת הודעה, או תשובה שנשלחה במהלך שעות העבודה, לא מהוו ים הפרת הסכם העבודה.
אשר להיקף ומהות העבודה שבוצעה על ידי התובע במסגרת המיזם והקמת חברת פייברסייף – העידו סלבה ואלכסיי. התובע העלה טענות באשר לאמינותם , מאחר שהם היו מעורבים במיזם פייברסייף שלא יצא לפועל, ועדיין עובדים אצל הנתבעת . ואולם לא נתגלו סתירות או אי דיוקים מהותיים בעדויותיהם ולכן לדעתנו אין הצדקה שלא להסתמך על יהן, ודאי משעה שהן נתמכות במסמכים שהוגשו.
כפי שעולה מעדותם של סלבה ואלכסי , התובע הנחה אותם של א להשתמש בדוא"ל של טלרד לצורך ההתקשרות הנוגעת למיזם, אלא בתיבות ה-Gmail שלהם. לפי העד ויות, התובע חתם על הסכמי סודיות ( NDA) עם חברות שאיתן התקשר לצורך המיזם "בשם טלרד". הסיסמא להסכמי הסודיות עליהם חתם התובע למען המיזם עם חברת סיינה הייתה " pmc-telrad".
התובע שלח לעובדים מידע וחומרים שקיבל מחברת הליון ( Helion) וחתם איתה על הסכם סודיות "בשם טלרד" לאחר שזו הבהירה לתובע כי תעביר מידע ומסמכים רק אם ייחתם הסכם סודיות עם טלרד. כן מסר הצעת מחיר "בשם טלרד" (ראו סע' 40-44 לתצהיר סלבה , סע' 26 תצהיר אלכס י ומוצגים 100-103 לתיק מוצגים של החברה).
התובע פנה לסיינה והזמין "evaluation board" שהחברה שלחה לטלרד, במסגרת הקשרים העסקיים שבין שתי החברות.
מן החומר שהועתק להתקן החיצוני עולה שהתובע אף התנהל מול חברת קורטינה, תוך שימוש בשם "טלרד" וכך אף חתם על הסכם הסודיות עם אותה חברה.
כפי שעלה מעדותו של מר ינאי, התובע לא היה מוסמך לחתום על הסכמי סודיות בשם טלרד.
חברות נוספות שאיתן ניהל התובע קשרים עסקיים לצורך המיזם, כאשר הוא מציין כי הוא פועל "בשם טלרד" הן חברת סיליקון (מצגים 31-32 לתיק מוצגים של החברה) חברות Semix, PCI DSS, ,Opnext Waterfall ו – Ip Cores.
אם כן מחומר הראיות עולה שהתובע אכן הציג את עצמו בחלק מן ההתקשרויות כנציג טלרד או ל כל הפחות כאשר הבין ש המתקשרים איתו מאמינים שהוא פועל בשם החברה, הוא לא דאג להעמיד אותם על טעותם. מכאן שהתובע ניצל א ת מעמדו בטלרד כדי לקדם את המיזם שלגביו לא שיתף את המעסיק ואף הסתיר ממנו.

33. הליך הפיטורים
לאחר שנודע לחברה על מעורבות התובע במיזם, מפי סלבה, הזמין מר ינאי את התובע לשיחת בירור שבה נכח גם מר חן. השיחה התקיימה ביום 25.7.12 (צורף סיכום - נספח 9 לתיק מוצגים של החברה). מסיכום השיחה שערך התובע עצמו (נספח 49 לתצהיר התובע) עולה כי התובע לא סי פר על המיזם ועל שהוא נמצא בשלב הגשת הפרויקט לאישור המ דען הראשי, לצורך קבלת תמיכה פיננסית.
התובע כתב כי לשאלת מר ינאי הוא השיב: "הסב רתי לו שבעבר הייתי מעורב עם Pmc בקשר לאפשרות להציע הצעה לכרטיס הצפנה G10 בתוך פלטפורמה Ciena. Ciena לא הראתה נכונות להשקיע בכך ולכן הצפנה בתחום 10G ירדה מהפרק".
התובע לא גילה כלל על מעורבותו בפרויקט להצפנה ברוחב G 100.
במועד השיחה לקחה החברה את המחשב הנייד של התובע - מעשה שלגביו טוען התובע לפגיעה בפרטיות, ואליו נ ידרש בהמשך.
בעקבות שיחת הבירור הזמינה הנתבעת את התובע לשימוע הראשון ליום 29.7.12. השיחה הוקלטה והתמליל הוגש לבית הדין (מוצג 11 למוצגי החברה). בשיחה השתתפו מר ינאי ומר חן.
לאחר שהתובע נדרש לספק הסברים הוא פתח באמירה: " אני מכחיש את כל מה שאתם אומרים, כל המכתב כל מה שכתוב במכתב". בהמשך הוא ממעט לספק אינפורמציה, תוך שהוא אומר: "לפני שאני מגיב על משהו, תגידו לי מה המידע" ובהמשך: "אם עשיתי איזה משהו, זה היה מתוך כוונה לעזור לטלרד". וכן "אני לא מתכוון להגיב לשאלות שלכם" . נוכח אמירת התובע שהטענות כלפיו לא ברורות לו, הזמינה אותו החברה לשימוע שני למחרת, על מנת שיתייחס לטענות נגדו שפורטו בהזמנה לאותו שימוע שני.
בישיבה (השימוע השני) שהתקיימה ביום 30.7.12 הו דה התובע בהקמת המיזם, ובכך ששיתף עובדים וניסה לגייס כספים.
ביום 1.8.12 הודיעה הנתבעת לתובע על פיטוריו, נמסר לו טופס 161 לשחרור פיצויי פיטורים ונשללה ממנו ההודעה המוקדמת.

34. הפגמים הנטענים בהליך הפיטורים
לטענת התובע לא נערך לו שימוע כדין, מאחר שההחלטה על סיום העבודה התקבלה לפני ישיבת השימוע, וכן טופס 161 היה מוכן.
אין חולק שהתקיימו שלוש ישיבות בטרם התקבלה החלטה על סיום העבודה של התובע- הראשונה לא הייתה ישיבת שימוע אלא "שיחת בירור" שבה התובע הכחיש כל הטענות שיוחסו לו. כך גם בשימוע הראשון, שבו ביקש "לדעת קודם מה החברה יודעת" לגבי המיזם.
אשר לטופס 161 מופיע עליו שהוא נערך ביום 1.9.12 ונרשם כמועד הפרישה -1.8.12.
מכאן שלתובע ניתנה הזדמנות מלאה ואמתית להתייחס לטענות כלפיו בדבר הפרת הסכם העבודה והתנהלות בחוסר תום לב כלפי המעסיק. זאת כאשר מנגד התובע בחר ש לא לגלות את האמת בנוגע למיזם, ולא להציג את גרסתו עד לשימוע השני . גם אז עמד על כך שהוא פעל "לטובת החברה".
אשר לסיבת הפיטורים החברה טוענת להפרת הסכם העבודה, הפרת חובת תום לב והפרת הסכם הסודיות עם החברה, כשהיא רואה בכל אלה הפרות משמעת שאף מצדיקות שלילת פיצויי פיטורים.
כפי שציינו, ניסיון של עובד למצוא מקום עבודה חדש או לפתח פרויקט עצמאי, עת הוא חושש לאבד את מקור הפרנסה שלו (עקב מצב החברה וצמצומי כוח אדם וודאי לאחר שהנתבעת פיטרה אותו וחזרה בה) אינו מהווה הפרת הסכם העבודה.
הגם שהעובד חייב להודיע למעסיקו עת מתחיל עבודה אחרת, אין לחייבו לשתף בדבר חיפושיו אחר מקום העבודה או פיתוח רעיון, כל עוד אין בכך תחרות בלתי הוגנת; פעולה של חוסר תום לב; ובוודאי לא גזל סוד מסחרי של המעסיק.
אשר לזכאות לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת של עובד אשר מכין את עצמו לקראת עזיבת העבודה, נאמר בע"ע 4675-05-14 חברת תוויות איכות בע"מ - לירון אהרון בן יאיר, מיום 16.8.2015 ( כב' השופט איטח) הדברים הבאים :
"ככלל מותר לעובד העומד לפני סיום עבודתו לעשות פעולות הכנה לקראת העזיבה, ובכלל זה פעולות להקמתו של עסק. אלא שבמקרה זה פעולותיו של העובד חרגו מגדרן של "פעולות הכנה", וגלשו להפעלתו של עסק ממש מבלי ליידע את מעסיקתו – החברה, על השינוי שחל. במסגרת יחסי העבודה חלים בין הצדדים יחסי אמון. חובות האמון הן דו – סטריות, ואינן נחלתו של צד אחד בלבד. במסגרת חובות האמון רשאי המעסיק להניח כי עובד, המועסק אצלו במשרה מלאה, מקדיש את כל מרצו לטובת מקום עבודתו. לא אחת מוגבלת יכולתו של עובד לעבוד בעיסוק נוסף בצורך בקבלת היתר ממעסיקו. הגבלה זו לגיטימית ונועדה לוודא כי במסגרת העיסוק הנוסף של העובד לא פועל האחרון בניגוד אינטרסים או באופן העלול לפגוע במקום עבודתו, ואין בה – בהגבלה כאמור, לכשעצמה, פגיעה בלתי מידתית בחופש העיסוק. במקרה הנוכחי העובד לא הסתפק בפעולות הכנה לקראת פרישתו, אלא פעל פעילות, לא זניחה, בעסק אחר שהקים, גם בהנחה כי מדובר בעסק שהוקם עבור רעייתו. זאת עשה העובד מבלי ליידע בכך את החברה ומבלי לגלות לה כי חל שינוי ב"מפת האינטרסים" שלו וכעת הוא מחויב לא רק לעבודתו בחברה, אלא גם (ואולי בעיקר) לפעילות האחרת. התנהגות שכזו, מהווה הפרה של חובת הגילוי ומהווה קיום חוזה העבודה בחוסר תום לב ותוך הפרת חובת הנאמנות".

כך הבחין כב' השופט איטח בין פעולות הכנה של עסק עתידי – שהן ליגטימיות - לבין פעילות בעסק שהוקם, מבלי לגלות זאת למעסיק. האחרונה יכולה להיות הפרת חובת הגילוי וקיום חוזה עבודה בחוסר תום לב.

בדב"ע מב/3-32 סאמי מזריב נ' ארנולד ליבליך, פד"ע יד (1) 258 נאמרו הדברים הבאים:
... לא כל "מעשה הכנה" שעובד עושה לפני עזיבת מקום עבודה יביא, בהכרח, לשלילת דמי הודעה מוקדמת ולשלילה", מלאה או חלקית של פיצויי פיטורים. הנסיבות במקרה שלפנינו מצדיקות שלילה כזאת משום שמדובר בשני עובדים שהסכימו להקים עסק מתחרה לעסק של מעבידם, עבדו במקום העסק החדש בכדי להכשירו לפתיחה, הקימו שותפות עם אדם שלישי, ... כל זאת שלא בידיעת מעבידם. ותוך כדי תקופת עבודתם אצל המעביד האמור - ... הפעולות שתוארו לעיל הן פעולות עסקיות ממש, ולא פעולות הכנה לקראת פרישה, ... מעשיהם אלה הם בגדר "הפרת משמעת חמורה", אשר לפי "תקנון העבודה" (כשנזקקים לו מכוח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים) מצדיקים פיטורים ללא פיצויי פיטורים וללא הודעה מוקדמת.

אם כן אין בפעולות הכנה של עסק פרטי עתידי של התובע, כשלעצמן, כדי להוות הפרת הסכם עבודה או התנהגות בחוסר תום לב. בהתאם, פיתוח הרעיון על ידי התובע והפעלת המיזם - כשלעצמם - אינם מעשים פסולים. כאמור, לא הוכח שהתובע גזל סוד מסחרי או לקוחות של המעסיק. גם אם היו פעולות שבוצעו בזמן העבודה, לא הוכח שתפקודו של התובע נפגע בדרך כלשהי.

סיטואציה אחרת היא כאשר העובד מקים עסק מתחרה למעסיק, מבלי להודיע ומבלי לשתף את המעסיק, ועוד ביתר שאת כאשר הוא עושה זאת בזמן העבודה עבור המעסיק.

אנו בדעה כי התנהגות התובע ראויה לביקורת במספר היבטים:

כאשר שאל מר ינאי את ה תובע על המיזם והפעולות שביצע - הוא בחר להכחיש. כלומר התובע שיקר והסתיר את מעשיו. רק בשימוע השני הוא נתן מידע מסוים, גם הוא לא מלא.

במהלך ההתקשרות עם ספקים או לקוחות עתידי ים למען המיזם, התובע השתמש בשם טלרד, חתם בשמה על הסכמי סודיות ואף עשה זאת מול חברת סיינה, אשר לה קשרים עסקיים עם הנתבעת. גם כאן פעל התובע תוך הסתרת העובדות האמתיות.

לכך יש להוסיף את העבודה שהתובע ביצע למען המיזם שלו במשך חודשים רבים, כאשר הוא מדווח על שעות אלה כשעות עבודה עבור החברה.
יש באותה התנהגות הפרת משמעת ואנו סבורים שהנתבעת פעלה כדין עת החליטה על פיטורי התובע, לאחר שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו ואת הגנתו.

על כן אנו דוחים את ת ביעת התובע על פיטורים שלא כדין והעדר שימוע כדין.
35. האם קיימת הצדקה לשלילת פיצויי הפיטורים

לטענת הנתבעת אילו היו מעשיו של התובע ידועים עד תום במועד הפיטורים, ה יה בהם להצדיק את שלילת פיצויי הפיטורים. על כן עתרה להשבת הפיצויים במסגרת התביעה שכנגד.

כפי שנפסק הפיטורים עצמם הם בגדר "עונש", בוודאי לאחר תקופה של 11 שנים שבהן התובע עבד עבור החברה .

בע"ע 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ - אלכסנדר פסחוביץ, 20/12/2009 להלן – עניין טוליפ) חזר בית הדין הארצי על הקווים המנחים לעניין שלילת פיצויי פיטורים והזכיר כי היא תיעשה במקרים הקיצוניים ביותר.
נפסק כי כשיקולים לחומרה יש לשקול את חומרת המעשים שבגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעסיק או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה.

לגבי השיקולים לקולא נפסק כי יש לשקול את אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו ; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא ממנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם וכן את נסיבותיו האישיות של העובד (עניין טוליפ וההפניות שם).

הגם שיש טעם לפגם בהתנהלות התובע בתקופה שבה פעל למען המיזם הפרטי מבלי ליידע את הנתבעת, ואף שיש בכך "הפרת משמעת" לדעתנו – כאמור לעיל- אין מדובר בהפרה אשר מצדיקה לשלול את פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת לפיטורים.

פיצויי הפיטורים שולמו לתובע במלואם. איננו מקבלים את התביעה לחייב את התובע להשיב את הסכומים ש קיבל. אשר להודעה המוקדמת - לתובע לא ניתנה הודעה מוקדמת: הוא פוטר ביום 30.7.12 החל מיום 1.8.12. לפיכך הוא זכאי לתשלום בסך של 33,159 ₪ בגין חלף ה ודעה מוקדמת.
יצוין כי הנתבעת הכחישה את זכאות התובע לסכום הנדרש ואת דרך חישובו. עם זאת, לא הוגש כל חישוב חילופי, והסכום הנקוב הוא זה שמופיע בתלוש השכר כ"שכר לקצבה".

36. תביעת התובע להחזר סכומים שהופחתו משכרו

התובע הצהיר שהסכים להפחתת שכר בשיעור 15% במשך שנה, החל מחודש אפריל 2009 עד מרץ 2010, עקב מצב החברה וכדי לתרום להבראתה. אכן בתלושי השכר של ו מופיע שהסכום הורד מתשלום השעות הגלובאליות, כ"תרומה".
ואולם ההפחתה משכר התובע המשיכה גם לאחר אפריל 2010, מבלי שהסכים לכך. לטענת התובע מדובר בניכוי שלא כדין ועל כן עתר להחזרת הסכומים החל מאפריל 2010 ועד לסיום העבודה.

התובע אישר בתצהירו (סעיף 60) שהוא לא התנגד להפחתת השכר וציין מקרה של עובד אחר שאכן התנגד ופוטר. לפי הצהרת עד החברה (מר חן, סעיף 9 לתצהירו) אותו עובד לא פוט ר אלא סיים לעבוד בה סכמה, לאחר שלא הגיעו להבנה בעניין דרישות השכר שלו .
בכל מקרה, אין חולק שהתובע לא התנגד להמשך ההפחתה, לא הזהיר על כך, לא ביקש להתפטר ולא התריע שיעשה כן.
בסיכומים טענה ב"כ התובע כי התובע הופלה לרעה בעניין ההפחתה, מאחר שהוכח כי לסלבה הופחת השכר בשיעור 10% בלבד, ולאחר מכן ההפחתה הוחזרה לו. ב"כ הנתבעים התנגדו להרחבת חזית, מאחר שטענת הא פליה הועלתה לראשונה בסיכומים ועל כן לא ניתנה להם הזדמנות להתגונן לגביה.

אכן, הטע נה שהנתבעת פעלה באפליה בנו גע להפחתת שכר לא מופיעה בתביעה והועלתה לראשונה בסיכו מים. לנתבעים לא ניתנה הזדמנות להציג ראיות בעניין שיעור ההפחתה ובדבר ה שוני הנטען בין העובדים השונים , אם היה, ומה הסיבה לכך. בתביעה נאמר כי הפחתת השכר נעשתה מכלל עובדי החברה נוכח המצב הכלכלי.

התובע לא התלונן בנוגע להפחתה – שנעשתה כאמור מרכיב השעות הנוספות הגלובאליות ששולם לו – ו שהמשיכה מאפריל 2010 ועד לסיום עבודתו.

סוגיית ההסכמה בהתנהגות לשינוי שהתחיל כחד-צדדי (על ידי המעסיק) של חוזה העבודה נדונה בדב"ע נד/86-3 יוחנן גולן - אי.אל.די. בע"מ, פד"ע כז 270 (להלן – פסק דין גולן).
בפסק דין גולן דובר על עובד ששכרו הופחת חד-צדדית על ידי המעסיק. העובד אכן מחה על השינוי בשכרו, אך לא הגיש תביעה ולא התפטר. כך כשמונה חודשים עבד בהתאם לתנאי השכר החדשים, והגיש את התובענה רק לאחר שפוטר.
באותן נסיבות נאמר:
"האם המשך עבודתו של המערער אצל המשיבה מהווה הסכמתו לשינוי בתנאי העבודה או כריתת חוזה עבודה חדש? האם המערער ויתר על הסעדים שעמדו לרשותו כתוצאה מהפרת חוזה העבודה על ידי המשיבה? הכלל הוא, כי עיכוב של מספר חדשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על כן, עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים".

בית הדין הארצי ראה את התנהגותו של התובע שם כהסכמה לתנאי השכר החדשים ותביעתו להפרשים נדחתה.
יפים הדברים גם כאן, קל וחומר משעה שבענייננו התובע הסכים מפורשות להפחתת השכר, ולא דרש את השבת הסכומים במהלך העבודה אלא רק לאחר שפוטר.
על כן דין רכיב תביעה זה להידחות.

37. אי מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה

לטענת התובע בכתב התביעה הנתבעים לא נתנו לו הודעה על שינוי תנאי העסקתו כפי שהם נדרשים על פי חוק הודעה לעובד (תנאי העסקה) התשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד) גם כאשר החליטו בחודש אפריל 2009 לנכות 15% משכר התובע לשנה, גם כאשר שונה תפקידו של התובע וגם כאשר הוחלט באופן חד צדדי באפריל 2010, להמשיך את הפחתת השכר.

בפרק י"ב לסיכומים מפנה ב"כ התובע להוראות חוק הודעה לעובד, ונאמר כי הנתבעים לא מסרו לתובע הודעה כאשר שונו תפקידו, כפיפויות וסמכויות. לגישתה, גם לפי סעיף 24 לחוזה ההעסקה ובמיוחד כשעסקינן בשינוי ליבת הסכם העסקה, היו הנתבעים חייבים לקבל הסכמת העובד בכתב. בשל כך ביקשה ב"כ התובע לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק הודעה לעובד .
ב"כ הנתבעים 1 ו-4 ט ענו כי מדובר בהרחבת חזית אסורה (פרק י' לסיכומים).

לטעמנו אין זו הרחבת חזית, מאחר שגם בכתב התביעה הוזכר השינוי בתפקיד התובע, בנוסף להפחתת שכר. עם זאת צודקים ב"כ הנתבעים בכך שתיקון 4 לחוק הודעה לעובד, אשר מקנה סמכות לבית הדין לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, נכנס לתוקף ביום 11.12.11, והשינויים בתנאי העבודה של התובע התרחשו עוד קודם לכן. מכאן שאין אפשרות לפסוק פיצוי בהתאם להוראות החוק כמבוקש על ידי ב"כ התובע. זאת ועוד, ההפחתה מופיעה במסמך נפרד ועולה בבירור מתלושי השכר אשר הונפק ו לתובע, כך שמטרת החוק שהעובד ידע מהם תנאי העבודה שלו – הושגה.
אי לכך דין רכיב תביעה זה להידחות.

38. שעות נוספות

התובע קיבל לפי תלושי השכר רכיבים של "משכורת" ו"שעות נוספות גלובאליות".

לעמדת התובע החברה הפרה את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), שהוא חוק קוגנטי. בהתאם לפסיקה אפשר לכלול בחוזה ההעסקה תוספת נפרדת עבור שעות נוספות גלובאליות "רק במקרים בהם התוספת מבטאת באופן הוגן את השעות הנוספות במהלכן העובד צפוי להיות מועסק, והחישוב נעשה לטובת העובד". לשיטת התובע החריג הקבוע בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליו.
עוד מציין התובע כי הטענה שלפיה הוא לא זכאי לשעות נוספות מאחר שאלה הושקעו במיזם היא חסרת בסיס עובדתי. חישוב זכאותו נעשה על בסיס דוחות נוכחות של טלרד שלא כולל ים שבתות, חופשות וחגים . טלרד לא צירפה חישוב סותר.

מנגד דורשת החברה , במסגרת התביעה שכנגד, שהתובע ישיב את הסכומים שקיבל עבור שעות נוספות . הנתבעת אף טענה כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על התובע, לפי סעיף 30(א)(5) אשר לפיו החוק לא חל על עובדים בתפקידי הנהלה ובתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי . כן נטען שהחריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) חל בנסיבות העניין.

טענות הנתבעים בדבר אי חלות החוק סותרות במידה מסוימת את דרישת החברה שהתובע יכין ויעביר לממונה עליו , מר ינאי, דיווח על שעות העבודה כמו גם את העובדה שלתובע שולם רכיב "שעות נוספות גלובאליות".

גם אם שיטת הפיקוח מבוססת על דיווחי העובד, אין פירושו שלא ניתן לפקח על שעות העבודה והמנוחה של ו.
בפסיקה ענפה נקבע כי לבעלי תפקידים שאליהם מתייחס החריג בסעיף 30(א)(5) סיפא לחוק - "עובדים בתפקידי הנהלה ו/או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי" - ניתן חופש פעולה מרבי, מתוך הכרה שהעובד ראוי וזקוק לכך כדי לבצע את התפקיד בצורה נאותה. פירושו של חופש פעולה זה, בין היתר, הוא עצמאות רבה מאוד בקבלת החלטות, בביצוען ובאחריות לנעשה (תב"ע לא/2-66 אהרון וקסנברג - מלון הולילנד בע"מ , פד"ע ג (לח).
וכך נאמר בע"פ (ארצי) 16/08 מדינת ישראל - בסט ביי רשתות שיווק בע"מ (4.1.2009):
"חוק שעות עבודה כרך יחדיו לעניין אי תחולתו, את "תפקיד הנהלה" עם "תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי". כריכה זו אינה יוצרת בהכרח זהות בין שני סוגים אלה של תפקידים, אף שיכולים להיות להם מאפיינים משותפים. כל בעל תפקיד בארגון נדרש לאמון כללי ואישי כלפי מעסיקו או כלפי הממונים עליו. מכאן שמרכיב האמון האישי - בתור שכזה - אינו מחריג את העובד מתחולת החוק...
כדי שחוק שעות עבודה ומנוחה לא יחול על עובד בשל "מידה מיוחדת של אמון אישי", צריכה להתקיים זיקה קרובה ומיוחדת של בעל התפקיד בו מדובר ל"תפקיד הנהלה" עליו לא חל החוק, כגון - מנהל לשכה של מנהל חברה גדולה או נהג המנכ"ל (דב"ע נג/188-3 אי. בי. סי. ניוז אינטרקונטיננטל איזק - בנימין מור; פד"ע כח', 284). אפשר גם שהחוק לא יחול על עובד השותף לסודות המפעל או שהוא איש סודה של ההנהלה (פרשת רבות) וכיוצאים באלה מקרים. גם לעניין זה ניתן לבחון את רמת השכר הניתנת לעובד ומידת חריגותה מתנאי השכר המקובלים בארגון".
אשר לשאלה האם התפקיד דורש מידה מיוחדת של אמון אישי, הלכה היא כי הבחינה תיעשה לפי קנה מידה אובייקטיבי ולא סובייקטיבי (ע"א 268/68 מכמורת חברת פיתוח בתי מלון - שוורץ , פד"י כב(2), 703).
אם כן כאשר מדובר על האפשרות לפקח על העובד, השאלה הנשאלת היא האם תנאי העבודה ונסיבותיה אפשרו פיקוח הלכה למעשה. עוד נפסק כי החוק מתייחס לאפשרות פיקוח על שעות העבודה והמנוחה, ולא פיקוח על העבודה (דב"ע מו/20-2 פניאל מושקוביץ - חב' השמירה בע"מ , פד"ע יח 193; דב"ע מט/7-2 מישל רבות -שירותי אחזקה (אילת) בע"מ; פד"ע כא 117).
עבודת התובע אכן התאפיינה בחופש ובאמון אישי, הגם שהוא היה כפוף לממונה עליו והגיש דיווח על שעות עבודה, על פי דרישת החברה.
לאחר ששקלנו את הדברים אנו סבורים שמדובר במקרה גבולי, שבו ניתן לראות בתובע כ עובד שנכלל בחריג שבסעיף 30(א)(5) לחוק שעות העבודה ומנוחה. ואולם, מאחר שהנטל הראייתי להוכיח את קיומו של החריג הוטל על המעסיק, ומשעה שכל חריג יפורש בצמצום, יש לקבוע כי לא הוכח שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על התובע.
עם זאת, אין בכך כדי לזכות את התובע בתשלום בגין שעות נוספות מעבר לאלה ששולמו בתלושי השכר.
התובע קיבל תשלום עבור שעות נוספות גלובאליות, אשר טרם הפחתת השכר עמד על 8,000 ₪ ולאחר ההפחתה עמד על 4,973.85 ₪ .
מאחר שדוחות על שעות העבודה של התובע הוגשו על ידו ואושרו על ידי מר ינאי - אין להעביר את נטל ההוכחה אל המעסיק בהתאם לסעיף 26ב' לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר). על התובע להוכיח את שעות העבודה שבגינן הוא דורש תשלום, מעבר למה שהתקבל ברכיב "שעות נוספות גלובאליות".
מהראיות שהוגשו לתיק בית הדין עולה שכאשר התובע דיווח על שעות העבודה הוא כלל גם זמן עבודה שהוקדש למיזם הפרטי שלו. על כן אין בדוחות ובחישובים שהוא ערך כדי לשקף את זמן העבודה אצל הנתבעת, ואת שעות העבודה הנוספות שבהן עבד בפועל.
משום כך יש לדחות את התביעה לתשלום שעות נוספות. עם זאת, בכל הנוגע לתביעה שכנגד הנטל הוט ל על הנתבעת – התובעת שכנגד – להוכיח את השעות שבגינ ן התובע קיבל תשלום מעבר למה שהיה זכאי, מאחר שלא עבד בהן.

הנתבעת הציגה מספר הודעות דוא"ל שנשלחו על ידי התובע בקשר למיזם בשעות העבודה , אשר שבג ינן קיבל תשלום מטלרד. אולם בשום אופן לא הוכח כי התובע לא עבד עבור טלרד שעות נוספות, שעבורן קיבל תשלום "שעות נוספות גלובאליות" בתקופה של 18 חודשים שלפני פיטוריו (כפי שנדרש בתביעה שכנגד) .
התקופה הנדרשת מבוססת על כך שהתובע שלח למר ינאי מסמך "כתב הויתור" שבו ביקש שהחברה תחתום שלא תהיינה לה תביעות לגבי המיזם הפרטי, כי המיזם "הוא פרי פעילות מחקר ופיתוח של 18 חודשים". זאת, על אף שבעדותו הודה התובע כי הוא עסק במיזם החל מחודש אוגוסט 2011 (קרי, כשנה).
הנתבעת עתרה לחייב את התובע בהשבת הסכומים שקיבל בגין שעות נוספות, בהתבסס גם על עילה להשבה מכוח עשיית עושר ולא במשפט.
הגם שהוכח שהתובע ביצע עבודה פרטית בהיקף כלשהו במהלך שעות העבודה שדווחה לחברה כשעות עבודה עבורה - לא הועלו טענות כלפיו, על ידי מר ינאי או מי מטעם הנתבעת, על כך שהוא לא מבצע את התפקידים שהוטלו עליו, או שיש פגיעה בתפקוד, עד שלא התגלה דבר המיזם (מפי סלבה).
על כן לא הוכח ש התובע קיבל שכר עבור עבודה שלא ביצע או שקיימת הצדקה, לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, לחייב אותו כאמור.

39. פיצוי בגין פגיעה בפרטיות של התובע – הפרת חובה חקוקה

ביום שבו התקיימה שיחת הבירור של התובע, הוחרם המחשב הנייד אשר שימש אותו בעבודתו. בכך נשלל ה ממנו גישה למחשב ולחומר שבו. יצוין כ י תיבת דואר האלקטרונית של התובע בטלרד ה ייתה "תיבה מעורבת" (אין על כך מחלוקת).

ב"כ התובע טענה שבנסיבות העניין מתקיימים יסודות העוולות בדבר עיכוב נכס וגזל, בהתאם לסעיפים 49 ו-52 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) וכי מייד לאחר מכן פגעו בפרטיותו של התובע והפיצו די בתו רעה במסדרונות טלרד ומחוצה לה.

כמו כן שללו מהתובע גישה לחומר הפרטי האישי שלו. במהלך השימוע הראשון הודיע התובע ל מר ינאי ולמר חן כי יש במחשב מיילים פרטיים, קבצים פרטיים, שהוא לא נותן אישור להסתכל בהם ואף הזהיר אותם, בשתי שיחות השימוע, מנזקים אפשריים.
לגרסת התובע ה נתבעת פרצה למחשב ושינ תה את הסיסמא, כדי לחסום גישה מרחוק. הנתבעים פרצו ו עיינו בחומר הפרטי של התובע השמור במחשב ובמקביל חששו שהתובע ינסה להתחבר ויגלה כי מישהו פרץ לתוכו. לכן שינו את הסיסמא. לראיה - במהלך השימוע הראשון, כאשר התובע ביקש גישה לחומר הפרטי במחשב, הפנה אותו מר חן בטבעיות למר ינאי, שהוא מחזיק גם בסיסמא למחשב. כשהתובע הגיע לשימוע השני, לאחר ש ביקש לקבל את החומר הפרטי, הוא מצא את המחשב פרוץ, דלוק ופתוח. נוסף על האמור, פרטיות התובע הופרה כאשר כל תמונה שהוא ביקש להעתיק נבחנה על ידי מר ינאי, מר חן והטכנאי, והם הורו לטכנאי לפתוח קבצים פרטיים של התובע ללא הסכמתו.

מר בוקשפן העיד כי הוא הורה להפנות הודעות דוא"ל שמיועדות לתובע למנהל שלו – מר ינאי (ע' 68 ש' 29-30 לפרוטוקול הדיון).

התובע טוען להפרה נוספת מטעם הנתבעת ולפגיעה בזכותו לפרטיות , שאירעה לאחר שנלקח המחשב. בחודש אוקטובר 2012 אמרו הנתבעים לתובע שהם זקוקים למחשב והבטיחו לפרמ טו מייד עם הגיעם לטלרד. המחשב הכיל חומר פרטי, מקצועי ושנוי במחלוקת, שנחשף אז, כאשר בהתאם להחלטה של כב' השופטת מאירי הטכנאי העתיק להתקן חיצוני את תוכנו.

בשל כל אלה טוען התובע לפגיעה בפרטיותו , שבגינה יש לחייב את הנתבעים בפיצוי.

הנתבעים השיבו כי התנהלותם בעניין התובע לאחר גילוי הקמת המיזם אינה מהווה פגיעה בפרטיותו ולחלופין עומדות להם ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות). במהלך שיחת הבירור, שהתכנסה בעקבות מידע שקיבלה החברה על המיזם ש התובע הסתיר ממנה, התובע התחמק מהשאלות שנשאל ולא סיפק מידע. אז הודיעה החברה לתובע כי המחשב ששימש אותו בעבודה והשייך לה יישאר במשרדי החברה, ונאסר עליו להשתמש בו. זאת לאחר קבלת ייעוץ משפטי. לאחר שגילתה ה נתבעת בעקבות צו שיפוטי, את החומר ש בהתקן, גילתה גם מסמכים וראיות על פעילות התובע להקמת המיזם.

מר ינאי הצהיר כי לאחר שנלקח המחשב, בישיבת הבירור, הוא נותר מאופסן וכבוי, ננעל ולא ניתנה לאף גורם – גם לא של החברה – גישה אליו. מר ינאי העיד כי טכנאי איפס את סיסמת המחשב כדי למנוע גישה אליו מרחוק והפעם הראשונה שהמחשב נדלק היתה ביום 1.8.12, בנוכחות התובע. אותה ישיבה מיום 1.8.12 נועדה להפריד בין החומר הפרטי ששייך לתובע לבין החומר ששייך לחברה. השיחה הוקלטה והוגש ממנה תמליל. מר ינאי העיד כי הגורמים בחברה היו מעוניינים לראות חומר המתייחס לחשדות כנגד התובע, אך היה ברור לו שאנשי החברה לא פתחו קבצים ללא אישור של התובע וללא נוכחותו. ב"כ הנתבעת רואים אישור לכך באמירה ב שיחה שהוקלטה, שלפיה מר חן ביקש לחפש קבצים הקשורים לחברת "הליוס" – כאשר השם הנכון של החברה הוא "הליון". לדבריהם אילו היו פורצים למידע או לקבצים, היו יודעים את השם הנכון של החברה.

התובע התייחס לדברי סלבה בעדותו שלפיהם הוא ראה מחשב ישן עם מידע הקשור לפייברס ייף, ומכאן שהחברה לא פרמטה את המחשב ששימש את התובע בעבודה. זאת למרות שמר חן העיד שאכן פרמטו את המחשב בהתאם להוראות בית הדין.

לא הוכח כי המחשב שראה סלבה הוא המחשב של התובע, כאשר היו ארבעה עובדי טלרד שהיו קשורים למיזם של התובע (התובע, סלבה, אלכסי ורון נוטה). כך שייתכן שהיה מידע הקשור לפייברסייף באחד המחשבים הנוספים, אשר שימשו את אותם עובדים. לכן, הצהרת הנתבעת כי המחשב שהיה של התובע רוקן מתוכן לא נסתרה.

ההלכה בשאלה שלפנינו כעת נקבעה בע"ע 90/08 טלי איסקוב ענבר נ' מדינת ישראל - הממונה על חוק עבודת נשים, 8.2.2011 (להלן – ענין איסקוב) שם פסקה כב' הנשיאה דאז השופטת נילי ארד את הדברים הבאים:
"חדירת המעסיק לתכתובת האישית של העובד ולתוכנה בתיבה האישית, או המעורבת, אינה מותרת אלא בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן ביותר המצדיקות זאת כגון חשש רציני, או ביסוס סביר לפעילות פלילית או other wrongdoings של העובד, ובכפוף לתנאים המצטברים הנדרשים לעניין לרבות עקרונות לגיטימיות, מידתיות, צמידות למטרה, שקיפות והסכמה מדעת ומרצון חופשי.
עם זאת, זכותו של העובד לפרטיות אינה עומדת לו באופן מוחלט. ומושפעת אף היא, מטיבו של מקום העבודה, המדיניות במקום העבודה, סביבת העבודה, דרישות התפקיד, הדרישות לאי הפרת החוק בהתנהלותו של העובד, החובות המוגברות החלות על צדדים ליחסי עבודה וכל כיוצ"ב. לפיכך, ובשים לב לאופיו ה"מעורב" של השימוש במרחב הווירטואלי, שהוא כאמור, לצרכי עבודה ולצרכיו האישיים של העובד גם יחד, יש לאזן בין התנהלותו של העובד בתיבה האישית או המעורבת וההגנה הנדרשת על פרטיותו בתכתובת אישית, לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק בהגנה על מקום העבודה.
...
על האמור נוסיף, כי אין להתיר קבילותן של הראיות לפי סעיף 32 סיפא לחוק הגנת הפרטיות. מכלול נסיבות העניין, לרבות טענות החברה כי החדירה לתכתובות האי-מייל האישיות של המערערת נועדה להשגת ראיות המבססות אמיתוּת גרסתה, אין בהן כדי להוות "טעמים שיירשמו להשתמש בחומר" הַפָּסוּל לפי שיקול דעתו של בית הדין, ללא הסכמה ובהעדר ההגנות והפטורים המצדיקים פגיעה בפרטיות לפי עקרונות הדין החל והמשפט המשווה. זאת, משלא הוכח צורך דחוף אשר חייב חדירה לתוכן תכתובת האי-מייל של המערערת בכלל, ולתכתובות האישיות שלה, בפרט. מה גם, שניתן היה להשיג את הראיות בדרך אחרת ובאמצעים אחרים פוגעניים פחות".

על פי ההלכה שבעניין איסקוב יש לאזן בין התנהלות העובד בתיבה האישית או המעורבת וההגנה הנדרשת על פרטיות בתכתובת אישית, לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק בהגנה על מקום העבודה. גם אם מתעורר חשש אמיתי לפעילות מזיקה או פלילית מצד העובד, עדיין יכולת המעסיק לחדור לתיבת הדוא"ל מוגבלת וכפופה לעקרונות הלגיטימיות, מידתיות, וצמידות למטרה. על כן יש צורך בבקשה ובקבלת הסכמת העובד, או להבדיל בפניה בהליך מתאים לקבלת צו אנטון פילר.

במקרה שלפנינו המעסיק לקח מהתובע את המחשב שניתן לו לצורכי עבודה בשל חשש מפעולה בלתי חוקית ונוכח התנהגותו בישיבת הבירור, שבה הכחיש לחלוטין כל מעורבות במיזם – הכחשה שהייתה שקרית. מכאן שפעולת ההחרמה הייתה חוקית וסבירה, נוכח הנסיבות. לא הוכח שהמחשב נפרץ או שהנתבעת חדרה ל דואר פרטי של התובע. יצוין ש התובע היה רשאי לפנות לבית הדין בבקשה כפי ש עשה על מנת לקבל את החומר הפרטי שלו – אך עשה זאת רק כ-20 ימים לאחר מכן.

אם נעשתה פעולה זו או אחרת כדי לבדוק אם התובע פגע באינטרסים של החברה, דרך גזל של סוד או תחרות לא הוגנת, קמות לנתבעת ההגנות הקבועות בסעיף 18(2)(ב) וכן 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות, שלפיהן הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הוטלה על הפוגע חובה חוקית, מ וסרית, חברתית או מקצועית לעשותה, או לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע.

אנו סבורים שהחברה נקטה באמצעים סבירים לצורך הגנתה, שהם לקיחת המחשב ואיפוס הסיסמא, כך שהתובע וגם נציגי החברה לא יכלו לגשת לחומר שבמחשב (גם לא "מרחוק").
אי לכך אין לחייב את הנתבעת ב פיצוי על הנזק שנגרם לתובע, לגישתו, כתוצאה מפגיעה בפרטיותו בנוגע לחומר שבמחשב אשר שימש אותו בעבודתו.

40. פיצוי בגין גרם הפרת חוזה

לדברי התובע החממה הטכנולוגית ביקשה ממנו מכתב מטלרד על כך שאין לה כל התנגדות או דרישות הקשורות למיזם, על מנת "להסיר את עננה שהציבה טלרד מעל ראשו". התובע פנה למר ינאי ול מר חן וביקש שיפעלו לחתימה על המכתב והסביר להם כי סירוב יוביל לסיכול המשך בחינת השתתפותו בפרויקט, ויפגע אנושות בעיסוק ו היות וקשה לאדם בגילו למצוא עבודה. לאחר כמה שבועות הודיע לבסוף מר בוקשפן ביום 21.8.12 כי המכתב המבוקש לא ייכתב.
לאחר מכן, ולגרסת התובע כתוצאה מאי הגשת המכתב, הוא קיבל מהחממה הוד עת ביטול שלפיה "הגענו למסקנה שלא נכון עבורנו להיכנס להשקעה שבמסגרתה קיים סיכוי, אפילו קטן, שהחברה ו/או היזמים יסתבכו מבחינה משפטית. בשורה תחתונה – נוכל להתקדם אך ורק עם מכתב מפורט מטלרד".
ב"כ התובע טענה שבנסיבות העניין מתקיימים יסודות עוולת "גרם הפרת חוזה" לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין. כתוצאה מ הסירוב לחתום על המכתב המבוקש, נגרם ביטול ההליך ובכך גם הופרה חובת תום הלב המוגברת ביחסי עובד-מעסיק.

לשיטת התובע נימוקי החברה לסירוב – תחרות בעסקי טלרד וכן שהרעיון שייך לטלרד – לא היו מוצדקים. מר בוקשפן שלל מהתובע את זכותו לעבוד במסגרת החממה ללא כל צידוק ועל אף שהפעילות בחממה אינה מתחרה עם פעילות טלרד, תוך שהוא פוגע בהוראות חוק יסוד: חופש העיסוק.

עוולת "גרם הפרת חוזה" הוגדרה בסע יף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) כך:
"(א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

בפסק הדין ע"א 8483/02‏ אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4), 314, נקבע:
"חמישה הם יסודותיה של עוולת גרם הפרת החוזה, הקבועה בסעיף 62(א) ל פקודת הנזיקין: חוזה מחייב כדין, הפרת חוזה, גרימת הפרה, ביודעין, והיעדרו של צידוק מספיק. בחינת המסכת העובדתית בתיק שלפנינו מעלה כי נעדר ממנה היסוד של הפרת חוזה, ולכן אין לנו צורך להידרש ליתר יסודות העוולה.
...די בכך שאין מחלוקת כאמור בדבר העובדה שההתקשרות על-פי החוזה בוטלה כדין. בית-משפט זה כבר פסק, מפי השופט ד' לוין, במקרה שהדין העניק בו למתקשר זכות ביטול, כי "תנאי שבלעדיו אין לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה הוא פעולה של הפרת החוזה", וכי "הפרה כזו אינה מתקיימת אם וכאשר בוטל חוזה כדין" (רע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער, בעמ' 427-426).
אף פרופ' נ' כהן, אשר מציעה לשקול את הרחבת האחריות בגדרי העוולה גם למקרים שבהם לא הופר החוזה, אלא רק נפגעה הציפייה של אחד הצדדים לחוזה, קובעת כי כאשר בעל "חירות לבטל חוזה" מפעיל את חירותו באופן לגיטימי, יהא המתערב ביחסים החוזיים פטור (נ' כהן "גרם הפרת חוזה" דיני הנזיקין – העוולות השונות, בעמ' 91)".
(ההדגשה לא במקור)

במקרה שלפנינו לא מתקיימים כל התנאים הקבועים בהוראת סעיף 62 לפקודת הנזיקין.
לא קיים חוזה מחייב בין התובע לבין החממה הטכנולוגית. מעיון במסמך שצירף התובע עולה כי הוא הוגדר כ" non-binding document" שנועד לצרכי משא ומתן בין הצדדים. במסמך ההבנות נקבע שחוזה מחייב ייחתם תוך 60 ימים ממועד החתימה על המסמך. התובע אישר בעדותו כי לא נחתם הסכם (ראו ע' 19 לפרוטוקול הדיון) אלא דובר ב"בדיקת ייתכנות".
החוזה לא הופר מאחר שהחממה הייתה רשאית לבטל את ההליכים, שלא הבשילו ל כדי הסכם.
היה צידוק שלא לחתום על המסמך כפי שביקש התובע, משמדובר במיזם שעליו עבד במשך תקופה של כשנה מבלי ליידע על כך את המעסיק, ובוודאי מבלי לבקש את אישורו.
אין כל מקור חוקי המחייב את טלרד ו/או את המנכ"ל לחתום על מסמך כלשהו, שאינו קשור לעבודתו בטלרד, עבור התובע.
מעבר לכך התובע לא הביא ראיות פוזיטיבי ות (למעט עדותו) על כך שהסיבה שבגינה הודיעה החממה הטכנולוגית שאינה ממשיכה עם המיזם, היא סירובה של טלרד למסור לתובע את המסמך המבוקש.
בשל כל אלה אין לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין גרם הפרת הסכם.

41. פיצוי בגין לשון הרע

הטענה המתייחסת להפרת חוק איסור לשון הרע מופנית כלפי מר ינאי, כאשר ה"פרסומים" המהווים, לגרסת התובע , הפרת החוק הם אלה:
אמירה לסלבה, לפני שיחת הבירור, שלפיה "א ורי בעבודה שלו עושה דבר ים, איזשהו פרטיים... עושה איזשהן קומבינות עם איזשהם לקוח ות, מקבל איזשהן מתנות מלקוחות האלה", אמירה שאישר סלבה בשיחה עם התובע שהוקלטה (ותמליל ממנה הוגש לבית הדין).
אמירת מר ינאי לסלבה כי תפוקתו של התובע ירדה.
אמירה למר אמיר דייג בנוגע לסיבת פיטורי התובע כי "הייתה איזושהי בעיה של אמינות, משהו כזה, משהו שצריך לחתוך מהר ".
פרסום לחברת הליון שלפיו התובע פנה אליה לא בשם טלרד - פרסום שנועד לבזות ולהשפיל את התובע בקרב הספקים של טלרד.
פרסום שהתובע פוטר "מהרגע לרגע" וחיפשו לו במחשב, למנהל של חברה בשוק התקשורת, שוק שבו נדרש התובע לחפש עבודה לאחר פיטוריו.

"לשון הרע" מוגדרת בחוק כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בין ההגנות של החוק מופיעה "הגנת תום הלב" שלפיה, ככל שזה רלוונטי לענייננו:
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות אלו:
"...
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
....
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;".

אנו סבורים שגם אם האמירות הנטענות אכן נאמרו על ידי מר ינאי (על אף שבחלקן הן שנויות במחלוקת) אין מדובר באמירות שנועדו להשפיל או לבזות . בנוסף אנו בדעה כי בנסיבות העניין עומדת למר ינאי (ולטלרד שבשמה פעל) הגנת תום הלב.
כך הפרסומים שבסעיפים א' ו-ב' לעיל נאמרו בשיחה מיום 22.11.2012 עם סלבה, שאותה הקליט התובע, וצירף תמליל. ל דברי סלבה, באותה שיחה ניסה מר ינאי לברר פרטים לגבי המיזם הפרטי של התובע, שבו גם סלבה השתתף . מר ינאי הכחיש כי הוא השתמש בביטוי "קומבינות". הבירור נועד להגן על אינטרס לגיטימי של החברה, כאשר עלה חשש שהתובע הפר את התחייבותו כלפיה וכי יתכן שאף נגרם נזק שלא היה ידוע עד אז לטלרד או לאורגנים שלה.
כאמור, מר ינאי היה הממונה הישיר על התובע ולכן מעשיו של התובע עלולים היו להשליך גם על מר ינאי באופן אישי.
אשר לאמירות לגבי "בעיות אמון", ירידה בתפוקה ואף לגבי נסיבות פיטורי התובע (סעיפים ג', ד', ה' לעיל) אלה נ אמרו על פי האמונה המלאה של מר ינאי. לדעתנו לא עולה מהסיטואציה כי הן נועדו להשפיל או לבזות את התובע, אלא לתאר המצב שנוצר. מר ינאי האמין – כפי שאף מאמינים הנתבעים עד היום – שהתובע הפר את חובת האמון כלפי החברה בפעולותיו בעניין המיזם הפרטי , ושכתוצאה מכך תפוקתו ירדה.
בנוגע לאמירה למר דייג, שלפי עדותו של מר ינאי, שלא נסתרה, עבד בצוות קטן עם התובע, נראה לנו סביר שאותו חבר לעבודה יתעניין וישאל מה אירע עם התובע שהפסיק לעבוד באופן פתאומי. מר ינאי נתן הסבר מתומצת לגבי העילה לפיטורין. מר דייג לא הוזמן להעיד במשפט, אך בשיחה שהוקלטה עם התובע הוא אמר ש מר ינאי לא מסר לו פרטים.
הוראות חוק איסור לשון הרע לא יכולות להביא למצב שלפיו כדי למנוע מעשה של "לשון הרע" יהיה צורך לשקר או לא לומר את האמת. אם וכאשר נשאל מר ינאי מדוע התובע, שהיה כפוף אליו, סיים את עבודתו, הוא לא חייב שלא לענות ובוודאי שאין הוא צריך לומר "לא אמת". התרשמנו שכך פעל מר ינאי כך ש אין בהתנהגותו משום הפרה של חוק איסור לשון הרע.
אשר לפרסום לחברת הליון, הדבר לא עלה מכתב התביעה ולכן, מדובר בהרחבת חזית אסורה. מכל מקום הגנת תום לב חלה לגבי פרסום זה, כל עוד ה ליון היא חברה שהתקשרה עם התובע, כ ביכול בשם טלרד.

בע"ע (ארצי) 46548-09-12 ‏ לירן אבידן - פלאפון תקשורת בע"מ (31.3.15) נאמרו הדברים הבאים:
גם בהקשר זה שוכנענו כי קיים היה למשיב "עניין אישי כשר", מתוקף תפקידו בחברה כממונה על עובדים, לעדכן את חברי הצוות בעילות פיטוריה של המערערת ובסדרי העבודה הנאותים (והשוו להכרה ב"עניין אישי כשר" במסגרת ת"א (מחוזי חי') 21858-08-10 שפיר נ. א.א מעיינות בע"מ (3.9.12) ו ע"א (מחוזי ת"א) 2141/06 סער נ. קרוואני (26.2.08), לעומת ת"א (מחוזי מרכז) 7394-07-10 טרייד אין השרון נ. ג'רסי (3.9.14); כן ראו את עניין פז; ת"א (שלום ראשל"צ) 2936/08 מינס נ. קבוצת סקופ מערכות בע"מ (18.7.11); להלן: עניין מינס; והשוו: ד"מ (אזורי ת"א) 15161-08-12 רפאל בן עזרא - דן תחבורה ציבורית בע"מ (28.9.13; ערעור תלוי ועומד).

בהתאם לאמור אנו סבורים שמר ינאי לא אמר אמירה המהווה הפרת חוק איסור לשון הרע, ו על כן אין לחייב אותו או את ה נתבעת בפיצוי בגין כך.

42. הרמת מסך

הגם שרוב התביעה נדחה, נידרש לטענות התובע בדבר הרמת המסך של החברה.
התובע טען לאחריות האישית של מר בוקשפן כמנכ"ל החברה וגם להרמת המסך של החברה, תוך חיוב אישי של פורטיסימו, שהיא הבעלים העיקריים של טלרד, והן של המנכ"ל. פורטיסימו היא בעלת השליטה בטלרד ( בעלת 87% ממניות החברה ). הדירקטוריון של טלרד מורכב משלושה דירקטורים שהם שותפים בפורטיסימו ומונו על ידה. יובל כהן יו"ר הדירקטוריון הוא בעל השליטה בעקפין בטלרד, ולגרסת התובע גם "מעורב חברתית ומשחק כדורגל עם מנהלי ועובדי טלרד...".

לגבי מר בוקשפן נאמר כי הוא מנהל ריכוזי שקבע את אופן התנהלות החברה, הוא הרוח החיה בטלרד, יוזם מהלכים, מעורב לפרטי פרטים בכל מהלך, בכל החלטה ובכל הוצאה של טלרד מעל 10,000 דולר.

בין הנימוקים המצדיקים לטענת התובע הרמת המסך של החברה, מציין הוא את העיכוב בהעברת כספים לחברת ביטוח במסגרת ביטוח המנהלים של התובע ולקרן השתלמות – חלק המעסיק וגם חלק העובד, שנוכה משכרו. ל טענת ב"כ התובע בסיכומיה, מר בוקשפן הודה בחקירתו הנגדית כי טלרד הציג ה בידיעה ובכוונה דיווחים כוז בים שלפיהם בוצעה הפקדת כספים בקופות, הן בתלושי השכר והן בטפסי 106 השנתי המיועד לרשויות המס. מדובר בהלנת שכר חוזרת ומשמעותית. רק עם פיטוריו של התובע הושלמו ההפקדות החסרות (כחודשיים לאחר הפיטורים) בערכם הנומינאלי. הנתבעים 1,2,3 עשו עושר שלא במשפט מכספי הקופות וההנהלה הבכירה של טלרד הופלתה לטובה.

מר בוקשפן העביר לעובדים מסרים לגבי המצב הקשה של טלרד, פיטר עשרות עובדים, הפחית שכר ועיכב כספי קופות לחלק מהעבודה ולא שילם לספקים. מאידך, במקביל, טלרד רכשה חברות בעלויות של עשרות מיליוני דולרים, מר בוקשפן חילק בונוסים להנהלת החברה ו לעובדים, שכרו עלה מינואר 2012, הוא העלה לחלק מן העובדים את שכרם, מימן הוצאות שוטפות של פורטיסימו וגייס עובדים חדשים. כל זאת כאשר כספי הקופות עמדו בסיכון גבוה ובלתי סביר.
התובע טוען כי יש בכך כדי להצדיק הרמת מסך של החברה, וגם עתר לחייב בפיצויי הלנת השכר בגין הסכומים שהועברו באיחור לקופות/חברות הביטוח. לגישתו, פורטיסימו עשתה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ופעלה בחוסר תום לב עת ידעה שטלרד מעכבת את כספי הקופות לחלק מעובדיה ועושה שימוש באותם כספים במשך 3-4 שנים.

אין חולק כי היו עיכובים משמעותיים בהעברת כספים לקופות (פנסיה, ביטוח מנהלים וקרנות השתלמות) של העובדים, עקב הקשיים שבהם הייתה שרויה טלרד. כפי שעולה מעדותו של מר חן, הדבר נבע מהקפאת התשלומים של אחד הלקוחות העיקריים של החברה (נורטל). ואולם, בסופו של יום כל הכספים הועברו ולא הוכח שנגרם נזק כלשהו לתובע (ראו עדות התובע ע' 39, ש' 6-7 לפרוטוקול הדיון) . גם מר חן העיד, ועדותו לא נסתרה, כי לאחר הפיטורים העבירה הנתבעת את מלוא התשלומים לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות, כאשר האיחור היה של חודשיים-שלושה חודשים בלבד.

אין התובע זכאי לפיצויי הלנת שכר בגין האיחור בהעברת התשלומים עבור פנסיה/תגמולים, מאחר שנקבע כי הזכות לפיצויי הלנה נתונה לקופה עצמה ולא לעובד ( ראו דב"ע נא 2-3 שפרה צח - דחף בע"מ, פד"ע כ"ב 462).

התובע אף לא הוכיח שהנתבעת פעלה באפליה בנוגע לתשלומים לעובדיה, שהמנהלים הבכירים קיבלו תשלומים על אף המצב הכלכלי והקיצו צים שנעשו משכר העובדים. הוכח שחולק בונוס, כאשר התובע עצמו מודה שהוא קיבל בונוס בסך 5,000 ₪, אך לא הוכח שהיה בכך מעשה של אפליה או העדפת חלק מהעובדים על פני האחרים.

חברה בעירבון מוגבל היא אישיות משפטית נפרדת ממנהליה ומבעלי המניות, בהתאם לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג-1983.
העקרונות בעניין הרמת מסך הם:
"הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג בזהירות, שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד העקרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כשנהוג במסחר של ימינו" (ראו דב"ע לח/3-52 ליאור ברגר ואח' - ג'ורג' קמאיל ואח', פד"ע י', 435 וחיבורה של ד"ר סמדר אוטולנגי "ההרמה של מסך ההתאגדות במשפט הישראלי" (1967) וסקירתה ב"הפרקליט" כרך כ"ה עמוד 462)".

סעיף 6 ל חוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות) מקנה סמכות לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים הנסיבות המפורטות כדלקמן:
"....
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה...".

המבחנים העיקריים הם מבחן "השימוש לרעה" במסך ההתאגדות, כאשר החברה נוסדה למטרת תרמית או כאשר לא התקיימה למעשה כל אישיות נפרדת והחברה שימשה כסות וצל לבעליה, או כאשר בעלי המניות ערבבו נכסי החברה ונכסיהם הפרטים ולא שימרו בידי החברה כל הון נפרד של נכסים. יישום החוק, וכן שימוש בעקרונות בדיני שליחות, מניעות, חובת הגילוי תום לב ושיקולי צדק הרחיבו את העילות המקובלות להרמת מסך התאגדות והגמישו את תחולתן.
עקרונות אלה שונים ואף גמישים יותר כאשר הנושה שבו מדובר הוא עובד החברה. זאת מאחר שהעובדים אינם מתקשרים רגילים בשוק המסחרי. כפי שנאמר בע"ע 1201/00, יהודית זילברשטיין - ערב חדש, אילת בע"מ (17.12.02):
"העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים בעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שירותים לחברה ומצד שני יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הביטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה
אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א' פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103)".

הוכח, כאמור לעיל , כי סכומים שנוכו משכר התובע (ועובדים אחרים) עבור ביטוח מנהלים וקרן השתלמות לא הועברו לייעדם. מצב דברים זה הוכר על ידי בית הדין הארצי לעבודה כעילה מספקת להרמת מסך. כפי שנפסק, התנהלות זו מהווה "שליחת יד" בכספי העובד ועבירה לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 ולפי סעיף 26 ל חוק הגנת השכר. על כן מדובר במקרה מובהק של מעשה תרמית המצדיק "הרמת מסך" ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם לא מתקיימות עילות נוספות (ראו ע"ע 1137/02 אדיב - החברה לפיתוח ומלונאות רחביה בע"מ, 9.01.03).

ואולם, נקבע כי ככל שהעילה היחידה להרמת המסך נובעת מניכויי שכר שלא הועברו לקופת הפנסיה, הרמת המסך וחיוב הבעלים באופן אישי יחולו אך ורק ביחס לרכיב זה (ראו פסק הדין של כב' השופטת רות ב תע"א (ת"א) 5448/07 יורצ'נקו נ' אלי קליין תכשיטים בע"מ, 9.11.10 שאושר על ידי בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 14199-12-10 אלי קליין תכשיטים בע"מ נ' יורצ'נקו, 1.3.12).
במקרה של התובע, הוכח (בהתאם להודאתו) כי אין חוב בגין הפרשות לקופות וכל הסכומים הועברו, אמנם באיחור.

מעבר לכך לא הוכח שטלרד הוקמה למטרה פסולה. ההפך הוא הנכון, היא הוקמה לפני שפורטיסימו הפכה להיות בעלת מניו ת בה. לא הוכח כי נעשה שימוש באישיות המשפטית של טלרד כדי להונות נושים. כאשר נודע לבעלים ולאורגנים של החברה על המצב הכלכלי הקשה שנוצר כתוצאה מקריסת אחד הלקוחות העיקריים שלה , כונסה ישיבה של נושי החברה, המצב הוצג לעובדים, שהתבקשו להסכים להפחתת שכרם ונעשו הסכמים להסדר החוב עם רשויות המס. לא הוכח כי רכישת חברות בקשיים היה מעשה של "נטילת סיכון בלתי סביר ביכולת הפרעון של החברה לנושיה". נאמר שהמטרה הייתה לספק עבודה נוספת וכך לצמצם את פיטורי העובדים עד כמה שניתן.

ב"כ התובע הפנתה לפסק דין שניתן בעניין תע"א 4051/09 סולימני - טלרד נטוורקס בע"מ מיום 28.3.12. אולם לא היו שם נתבעים נוספים מלבד טלרד, ולא עולה מפסק הדין כי הייתה טענה, דיון או הכרעה בהרמת המסך של החברה.

בשל כל אלה, איננו סבורים שקמה הצדקה להרמת מסך של החברה וחיוב אישי של בעלי המניות או המנכ"ל.

43. עילות התביעה שכנגד
השבת תשלום בגין פיצויי פיטורים ושעות נוספות

לגבי רכיבים אלה של התביעה שכנגד התייחסנו במהלך הדין בתביעה. כפי שקבענו - לא קיימת הצדקה לחייב את התובע בהשבת הסכומים שקיבל בגין פיצויי פיטורים או שעות נוספות גלובאליות. רכיבי תביעה של התביעה שכנגד דינם להידחות.

פיצוי בגין הפרה יסודית של הסכם העבודה

טלרד טוענת שהתובע הפר באופן בוטה ויסודי את סעיף 5 להסכם עבודה ואת נספח הסודיות עליו חתם בתחילת העבודה. פעילותו להקמת המיזם במהלך העבודה ומעשיו מהווים התנהלות חמורה והפרה יסודית של סעיפים רבים של הסכם העבודה ונספח הסודיות. בהתאם להסכם, אסור היה לתובע לעסוק בעבודה אחרת, גם באופן עצמאי, בין בשכר ובין שלא בשכר, ללא קבלת הסכמת החברה בכתב. הוכח ש התובע פעל במשך זמן ממושך להקמת חברה משלו, פייברסייף, תוך שהוא משקיע מאות שעות עבודה לצורך המיזם ועשה זאת ללא הסכמת טלרד.

עוד נטען שהתובע הפר באופן בוטה ויסודי גם את סעיפים 18-19 להסכם העבודה, ש לפיהם לטלרד זכויות קנייניות בלעדיות בכל מסמך, שיטה, תרשים או פטנט שנעשו על ידי התובע בתקופת העבודה, וכי לתובע אסור להחזיק במסמכים אלה ולעשות בהם שימוש ללא הסכמת החברה. התובע ניצל את מעמדו בטלרד כדי להגיש מאות חומרים סודיים לצורך המיזם שלו, תוך שהוא פונה "בשם טלרד" לחברות שונות ומבקש מהן חומרים סודיים, וחותם על הסכמי סודיות "בשם טלרד". מכאן ונוכח החשש מתביעות על הפרת זכויות, דרישתו של התובע למכתב ויתור תביעות מטעם טלרד .

לגרסת הנתבעת מעדותו של סלבה עלה שהתובע עשה שימוש במצגת ששימשה אותו לצורך העבודה בטלרד, תוך שהוא לוקח ומשתמש ב"בלוק דיאגרמה" של טלרד לצורך המיזם הפרטי שלו. עוד העיד סלבה כי התובע מתבסס על מבנה ודפוס של קופסא הנקראת TAG אשר פותחה על ידי טלרד בפרויקט שעליו היה התובע אחראי בעבר בעבודתו. התובע אף הפר באופן בוטה ויסודי את סעיף 4 לנספח הסודיות שבו התחייב לנקוט זהירות בקשר לכל מידע או מסמך של טלרד או לקוחותיה ולמנוע את העברתם מחוץ לטלרד או לעובדי טלרד שלא מטפלים בכך ישירות.
התובע הפר את סעיף 7 לנספח הסודיות, שבו התחייב להקדיש לטלרד את כל זמנו ומרצו; הוא הפר את סעיף 8 האוסר עליו להיות קשור במישרין או בעקיפין לעסק או לעיסוק אחר בין בתמורה ובין שלא בתמורה; הפר את סעיף 10 שבו התחייב להיות נאמן לטלרד ולהימנע מכל מעשה או מחדל העלולים לפגוע בה, באינטרסים שלה או בשמה הטוב; וכן הפר את סעיף 16 שבו התחייב שלא לעסוק במישרין או בעקיפין בפעילות המתחרה בעבודתו בטלרד.

התובע השיב כי במסגרת המיזם הוא לא השתמש כלל במידע ומחירי הספקים של טלרד; הרעיון לחממה היה לפתרונות הצפנה ל-100 G שהחברה לא עסקה בהם; הוא לא השתמש במידע או מחירים של ספקים של החברה; והבקשה למדען הראשי לא התבססה על הידע של החברה ואף נותרה ברמה של מצגת concept בלבד שלא התחרה עם טלרד.

ג. עובדות שהוכחו בנוגע למיזם של התובע והפרת החוזה עם טלרד

הוכח שבמהלך מספר חודשים, קרוב לשנה, התובע ניסה לפתח רעיון – מיזם, לפתרון הצפנת מידע בגודל של 100 G. לצורך כך חבר לעובד אחר של טלרד, מר נוטה, וגייס לרעיון שני עובדים נוספים של החברה: אלכסי וסלבה. התובע התקשר עם חברות, כאשר לפחות אחת מהן (סיינה) הייתה בהתקשרות עסקית עם טלרד . הוא פעל מ הכתובת האלקטרונית שלו בחברה תוך שהוא מציג את עצמו כבעל תפקיד בטלרד, או שכאשר ניתן היה להבין זאת והוא לא דאג להבהיר אחרת .

אין חולק שהתובע לא סיפר לממונה עליו או לכל גורם אחר בעל סמכות בטלרד על פעולותיו וכוונותיו ביחס למיזם. הדבר התגלה כאשר סלבה סיפר על כך.

מנגד, לא הוכח שהתובע הסתמך לצורך המיזם על מידע סודי שאליו נחשף במסגרת העבודה בחברה, לא הוכח שהוא גזל סוד כלשהו או שהמיזם היה מתחרה ב טלרד.
כמו כן לא נטענה ולא הוכחה כל הפרה של הוראות חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

סעיף 5 להסכם העבודה אסר על התובע לעסוק בעבודה אחרת, גם באופן עצמאי, בין בשכר ובין שלא בשכר, ללא קבלת הסכמת החברה בכתב.
אין ספק שהתובע ביצע פעולות שנועדו להקמת עסק מבלי לדווח על כך לטלרד. אולם, יש להבחין ב ין הדרישה הלגיטימית שלא לבצע עבודה (בתמורה או שלא ב תמורה) במהלך תקופת העבודה בחברה מבלי לקבל את אישורה לכך, לבין פעולות שיכולות להיחשב כהתארגנות לגיטימית לעיסוק העתידי.
עם זאת הפעולות שביצע התובע חרגו מ מה שניתן להגדיר כהתארגנות בשל חשש מאבדן מקור הפרנסה.
התובע חבר לעובדים אחרים, הוא התקשר עם גורמים שונים תוך הצגת מצג כאילו ההתקשרות נעשית בשם טלרד, הוא חתם על הסכמי סודיות בשמה, השקיע חודשים של עבודה והגיש בקשה למימון המיזם למדען הראשי בישראל. כל זאת מבלי ליידע את החברה שב ה עבד באחד התפקידים הבכירים, בשכר גבוה יחסית.

הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק מתירות לאדם לעסוק בכל עבודה או משלח יד כל עוד לא נמנע הדבר מטעמים שבדין (ראו למשל ע"א 6601/96 AES SYSTEM Inc. ואח' נ' משה סער ואח' פ"ד נד (3) 850).
חובת תום הלב המוטלת על עובד במסגרת יחסי העבודה נקבעה בשורה של פסקי דין ומקורה בניסיון ליצור מערכת חברתית ועסקית המושתתת על יחסים הוגנים וכללי תחרות אשר בבסיסם יושרה אשר מאפשרת קיומה של חברה שבה "אדם לאדם - אדם" (ע"א 207/79 רביב משה ושות' בע"מ נ' בית יולס בע"מ, פ"ד לז(1) 533 (1982)). מכוח חובה זו מוטלות על העובד חובת נאמנות וחובת אמון מוגברות. חובה זו אינה נגזרת מהוראותיו של חוק ספציפי אלא מנורמות התנהגות הנפרשות על פני מערכת יחסי עובד-מעסיק המוטלות על כל עובד וביתר שאת על עובד בכיר (ראו ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ - כרמקס בע"מ, פד"י נא(3) 421 (1997); ע"ע 164/99 דן פרומר וצ'ק פוינט - רדגארד בע"מ, 4.6.1999; ע"ע 189/03 גירית בע"מ - מרדכי אביב ׁ18.12.2003; ע"ע 1688-11-11 הארה תוכניות העשרה בע"מ - אליעזר פן, 4.12.2012, להלן – פרשת הארה; ע"ע 38449-06-11 דיגיטל וריפיקיישן טכנולוגיות 2007 בע"מ - לב פוטיחה, 23.12.2012).

בפרשת הארה הודגש מקומן המרכזי של חובות תום הלב והנאמנות ביחסי העבודה. שם נדונה פעילותם של ה עובדים להקמת חברה מתחרה בעת שעבדו אצל המערערת, תוך התקשרות עם לקוחותיה, והגם שלא נמצא קשר סיבתי ישיר בין פעולות העובדים לכך שהלקוחות לא המשיכו להתקשר עם החברה, נקבע כי פעילותם זו מהווה הפרה של חובות תום הלב והנאמנות שחבו העובדים כלפי המעסיק.

יש להבחין בין המקרה שלפנינו לבין זה שעליו מסתמכים ב"כ החברה בסיכומי תשובה (ע"ע 35403-12-11‏ קאנטרי פלורס בע"מ - חוה נחמני , 29.11.16). שם דובר במקרה של עובדת שהודיעה על כוונתה לפרוש לגמלאות, אלא שבד בבד עם הודעה זו, במהלך חודשי עבודתה האחרונים היא פעלה להקמת עסק עצמאי בתחום עיסוקה של קאנטרי פלורס. ובכל זאת נאמר בפסק הדין (מפי כב' השופטת אנגלברג שהם):
ספק אם בעניין זה כשלעצמו די היה כדי להוות הפרת חובת הנאמנות. ואולם, בהתווסף להתנהלות זו נדבכים נוספים שהביאו בסופו של יום לכך שגב' נחמני השתמשה במידע עסקי שנגע לעסקאות שבהן טיפלה או שבהן עָסקה או שהיו תחת אחריותה במהלך עבודתה בקאנטרי פלורס תוך כדי ניסיון לגיבוש אותה עסקה אצל קאנטרי פלורס, מצאנו כי חובות הנאמנות והאמון המוטלות על גב' נחמני מנעו ממנה לטפל בעסקה זו לאחר סיום עבודתה בקאנטרי פלורס.

נוכח הנסיבות העובדתיות בעניין שלפנינו, משהתובע פוטר, ומשקבענו כי פיטוריו היו כדין, אנו סבורים שאין הצדקה לחייב אותו בפיצוי בגין הפרת חוזה העבודה או בשל חוסר תום לב מצידו.

ד. פגיעה בתדמית ובמוניטין

על פי ההלכה, על מנת שהנתבעת תוכל להיפרע בגין פגיעה במוניטין עליה להוכיח כי אכן נהנתה מהמוניטין הנטען, וכי פעולותיו של התובע הן שהסבו את הנזק הנטען והן אשר פגעו במוניטין.
על הנתבעת רובץ הנטל להוכיח את נזק המוניטין שנגרם לה (ראו למשל בר"ע (ארצי) 701/08 עו"ד יעקב דגן - המוסד לביטוח לאומי, 29/01/2009).
מכאן שלא נוכל לפסוק פיצוי בגין נזק בהעדר הוכחה לקיומו של המוניטין, ובהעדר הוכחה לשיעור הנזק.
אי לכך אין לנו אלא לדחות את התביעה שכנגד בגין פגיעה במוניטין.

44. לסיכום

נוכח האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן:

על הנתבעת 1 – טלרד – לשלם לתובע סך של 33,159 ₪, בגין תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
כל יתר רכיבי התביעה נדחים.

התביעה כנגד נתבעים 2,3,4 נדחית.
התביעה שכנגד נדחית על כל רכיביה .

בהתחשב בסכום התביעה, מעל 2,000,000 ₪, לעומת הסכום שהתקבל, ומשהתביעה כנגד הנתבעים 2-4 נדחתה וולנוכח דחיית התביעה שכנגד אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעים 2-3 סך של 30,000 ₪ (סך הכל) ולנתבע 4 סך של 20,000 ₪. בנוגע לנתבעת 1, כל צד יישא בהוצאותיו.

45. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ‏15 אוקטובר 2017, ‏כ"ה תשרי תשע"ח, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר משה כהנא
נציג עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת
אב"ד

גב' צביה דגני,
נציגת מעסיקים