הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 39821-06-15

סע"ש 39821-06-15
סע"ש 41298-06-15
סע"ש 41292-06-15
סע"ש 41288-06-15
סע"ש 41284-06-15
סע"ש 41282-06-15
סע"ש 41277-06-15
סע"ש 41275-06-15
סע"ש 41270-06-15
סע"ש 41267-06-15
סע"ש 41260-06-15
סע"ש 41256-06-15
סע"ש 41250-06-15
סע"ש 41240-06-15
סע"ש 41233-06-15
סע"ש 23984-02-14

‏04 ספטמבר 2018
לפני:
כב' השופטת מיכל נעים דיבנר
נציג ציבור (עובדים) מר חיים זהבי
נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי מנוביץ

התובעים:
ריאד חמאמרה ת.ז XXXXXX907
ג'ואד גנאם ת.ז XXXXXX151
זיאד חמאמרה ת.ז XXXXXX964
גמאל בדאד ת.ז XXXXXX122
ג'אד מלאישה ת.ז XXXXXX261
מאג'ד עלאונה ת.ז XXXXXX045
גסאן גנאם ת.ז XXXXXX453
איסר חמאמרי ת.ז XXXXXX334
עארף פשאפשה ת.ז XXXXXX963
מוחמד אלעלאונה ת.ז XXXXXX528
ג'מאל חמאמרה ת.ז XXXXXX453
עבד אלוהאב מלאישה ת.ז XXXXXX511
רביע חמאמרה ת.ז XXXXXX517
עבידה חמאמרה ת.ז XXXXXX359
פריד גנאם ת.ז XXXXXX836
מונתסר נאיף חמאמרה ת.ז XXXXXX297
ע"י ב"כ עוה"ד שלום בר

-

הנתבעים:
מסעדת ראוף ואתינה בע"מ, ח.פ. 512365545
מעדני הים התיכון 2010 בע"מ, ח.פ. 514412451
ג'ורג' סלאמה ת"ז XXXXXX667, בעיכוב הליכים
הנתבעים 1-3 ע"י ב"כ עוה"ד רמי זקאק
ראניה ג'ליל סלאמה ת.ז XXXXXX275
אנתינה סלאמה ת.ז XXXXXX171
סלוא סלאמה ת.ז XXXXXX579
הנתבעים 4-6 ע"י ב"כ עוה"ד ויקטור זכאכ

פסק דין

פתח דבר
תביעתם של שישה עשר תובעים, תושבי ג'בע ג'נין אשר ברשות הפלסטינאית, לזכויות שונות המגיעות להן עקב עבודתם וסיום העסקתם במסעדת "ראוף ואתינה" (להלן –המסעדה), אשר פעלה במשך שנים רבות ברחוב קדם 81, ביפו ונסגרה ביום 2.11.2014.
המסעדה הופעלה החל מאוגוסט 1996 על ידי חברת "מסעדת ראוף ואתינה בע"מ" (להלן - הנתבעת 1) ומחודש פברואר 2010 ועד לסגירתה, על ידי חברת "מעדני ים התיכון 2010 בע"מ" (להלן - הנתבעת 2). הנתבע 3 (להלן - ראוף), הינו בעל 100% ממניות הנתבעת 2 ו- 99% ממניות הנתבעת 1 ושימש כמנהל המסעדה. הנתבעת 4 הינה בעלת 1% ממניות הנתבעת 1, ואחייניתו של ראוף (להלן – ראניה).
הנתבעת 5 הינה אחותו של ראוף (להלן – אנתינה), המסעדה הופעלה בבית אשר בבעלותה, כאשר היא התגוררה בחלקו האחורי של המסעדה. הנתבעת 6 הינה גיסתו של ראוף ואמה של ראניה (להלן – סלוא).
בשנת 2014, נקלעה המסעדה לקשיים כלכליים אשר הובילו לסגירתה.
התובעים עבדו במסעדה, רובם ללא היתרי עבודה כדין, במשך שנים ובמועדים שונים וביצעו מגוון תפקידים ובכלל זאת כמלצרים, שוטפי כלים, עובדי ניקיון, עובדי מטבח וטבחים, זאת עד ליום 2.11.2014 כאשר פוטרו התובעים 1-15, עת הודיעו להם הנתבעים, או מי מהם, על סגירת המסעדה. התובע 16 סיים את עבודתו במסעדה, שנה קודם לכן בחודש אוקטובר 2013.
עבור התובעים 1-3 הונפקו היתרי עבודה על שם "סלאמה ג'ורג' ומסעדה" וכן הונפקו תלושי משכורת באמצעות מת"ש. לתובעים 4-16 לא ניתנו היתרי עבודה ולא הונפקו עבורם תלושי משכורת.
העובדים קיבלו את שכרם במזומן, חלקם על בסיס יומי (מלצרים) וחלקם האחר (עובדי ניקיון ומטבח) על בסיס שבועי. בכל תקופת עבודתם, לא בוצע רישום כלשהו אודות שעות וימי עבודתם, לא על ידי הנתבעים ולא על ידי מי מהעובדים.
ההליך שבפנינו
התביעה כנגד הנתבעים 1-3 הוגשה על ידי התובע 16 ביום 12.2.2014 בתיק 23984-02-14. ביום 25.6.2014 הוגשה תביעה של 15 תובעים (עובדים) נוספים כנגד אותם נתבעים. לאחר בקשת ב"כ התובעים לאיחוד התובענות, ביום 10.2.2016 הורה סגן הנשיאה (כתוארו אז) כב' השופט טננבוים, על איחוד התיקים.
ביום 6.4.2016 התקיים דיון קדם משפט בפני השופטת נטע רות, ולאחריו הועבר התיק לטיפולו של מותב זה.
ביום 3.4.2017 ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב צו כינוס כנגד ראוף. בהתאם לצו (נספח לבקשת הנתבעים 1-3 מיום 4.4.2017) ונוכח הוראות סעיפים 20 ו-22 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"ם- 1980, הוחלט ביום 30.4.2017 על עיכוב ההליכים בתובענה זו כנגד הנתבע. יוער כי כל התייחסות לנתבע זה, במסגרת פסק הדין תעשה לצורך השלמת המסכת העובדתית.
לאחר שהסתיימו הליכים מקדמיים, הוגשו תצהירי עדות ראשית על ידי התובעים והנתבעים 3-6. בתאריכים 1.3.2017 ו-8.3.2017 נחקרו התובעים 1, 7, 8, 11 ו-12 אודות תצהיריהם, בליווי מתורגמן, זאת לאחר שב"כ הנתבעים הסתפק בעדויותיהם וויתר על חקירותיהם של התובעים הנוספים (עמ' 45, ש' 26). ביום 11.5.2017 נחקרו הנתבעות 4-6: ראניה, אנתינה וסלוא) בחקירה נגדית.
בפתח דיון ההוכחות מיום 8.3.2017 ביקש ב"כ הנתבעים לדחות את תביעתו של התובע 15 זאת מאחר ולא התייצב לחקירה על תצהירו ולאור העובדה שתצהירו אינו חתום. ב"כ התובעים, הציג בפני בית הדין אישור מיום 5.3.2017 לפיו התובע 15, מר פריד גאנם, מנוע מלהיכנס לישראל מטעמים ביטחוניים (ת/4). הנתבעים לא חזרו על טענתם זו בסיכומיהם.
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ואלה הם עיקריהן.
תמצית טענות הצדדים
טענות התובעים
הנתבעות 1 ו-2 הינן חברות בע"מ אשר הוקמו לצורך תפעול המסעדה, ואילו ראוף, ראניה, אנתינה וסלוא שימשו מעסיקים במשותף, כאשר המסעדה קרויה על שמם של ראוף ואנתינה. יש לראות בראוף וראניה מעסיקים במשותף מתוקף היותם בעלי מניות בנתבעת 1 (ת/4) וכן מאחר וראוף בעל מניות בנתבעת 2 (ת/5), אשר הציג את עצמו כמנהל ובעלים של המסעדה, בעוד הוא נותן הוראות לעובדים על בסיס יומי. אנתינה וסלוא אף הן שימשו כמנהלות במסעדה והשתתפו בפועל בניהול המסעדה, נתנו הוראות לעובדים ואף שילמו להם את משכורתם.
יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות, בנסיבות בהם התמלאו התנאים המנויים בסע' 6(א)(1) ו-6(ב) לחוק החברות, תשנ"ו- 1999 (להלן – חוק החברות), ולחייב את הנתבעים 1-6 ביחד ולחוד, שכן הנתבעים 3-6 נהגו לערב במודע בין הוצאותיהם האישיות לבין הוצאות המסעדה, זאת בנוסף לאור היותן של הנתבעות 1 ו-2 חברות מעטים כמשמעותן בפסיקה.
מתכונת העסקתם של התובעים כללה עבודה של כ- 12-15 שעות ביום, במשך 7 ימים בשבוע. כאשר יצאו לחופשות, לא שולמו להם דמי חופשה, אלא הופחתו ימי היעדרותם משכרם.
לתובעים 1-3 נמסרו תלושי שכר חלקיים בלבד, אשר אינם משקפים את השכר בפועל, בעוד שליתר התובעים לא נמסרו תלושי שכר, שכן הועסקו ללא אישורי עבודה כדין.
הנתבעים הלינו בחצרם את התובעים: התובעים 1-3, 9-10 ו-12-14 לנו תחילה בדירה אשר בבעלותה של אנתינה ברחוב קדם ביפו. לאחר שנמכרה הדירה, בחודש פברואר 2012 עברו התובעים לדירה שכורה בת שני חדרים ברחוב פנחס 6 ביפו. התובעים שילמו לנתבעים בכל חודש 1,600 ₪ בגין מחצית משכר הדירה ו- 400 ₪ עבור הוצאות החשמל, הארנונה ומים. התובעים 4-8, 11 ו-15 לנו בשטח המסעדה. התובע 16 לן תחילה בדירה ברחוב קדם ולאחר שנמכרה, לן בשטח המסעדה.
התובע 16 טען כי ביום 19.10.2013 הודיעה לו אנתינה על הפסקת עבודתו לאלתר כאשר הוא נדרש לעזוב את המסעדה באופן מיידי, זאת לאחר שעבד במסעדה 15 שנים. אנתינה אף איימה עליו כי אם לא יעשה כן, תזמין את המשטרה. לטענתו "התחנן" להישאר במקום ולשמור על פרנסתו, אך ללא הועיל, וכאשר דרש לקבל את זכויותיו נענה בשלילה.
לטענת התובעים 1-15, עד יומם האחרון בעבודה, לא ידעו כי המסעדה הולכת להיסגר. ביום 2.11.2014 אנתינה, ראוף וסלוא ריכזו את העובדים והודיעו להם כי המסעדה נסגרת וכי הם מפוטרים. הודעת הפיטורים נמסרה להם בעל פה, ללא כל הודעה מוקדמת, ללא הליך שימוע ומבלי ששולמו להם זכויותיהם הסוציאליות, לרבות פיצויי פיטורים.
התובע 11, אשר נפצע בחצר הנתבעים ביום 31.10.2014, עת שנפל מסולם תוך שירד מהחדר בו לן מעל המסעדה, לא נכח בעבודה במועד פיטורי התובעים, בשל פציעתו ואשפוזו (מסמכים אודות פציעתו צורפו לתצהירו כת/4).
הנתבעים מסרו בידי התובעים 1-3 מכתבי פיטורים נושאי תאריך 1.10.2014, ביום 7.12.2014, בחלוף למעלה מחודש ימים ממועד פיטוריהם (ת/6), בניסיון לייצר מצג שווא של "הודעה מוקדמת".
אנתינה וסלוא נהגו לערב במודע בין הוצאותיהן האישיות לבין הוצאות הנתבעות 1 ו-2: כך לדוגמא, לאחר שאורחי המסעדה שילמו במזומן, הן נהגו לקרוע את החשבון הידני (ה'בון') ולקחת את הכספים לכיסן; סלוא היתה לוקחת לביתה מוצרים מהמסעדה לרבות דגים, שתייה חריפה וקלה, לחמים, סלטים, ירקות ומוצרי ניקוי, באופן קבוע.
בשל התנהלותם של הנתבעים והפגיעה הנמשכת בזכויותיהם, קמה לתובעים זכאות לסעדים הבאים: פיצויי פיטורים והלנתם, פיצוי בגין אי הודעה מוקדמת, חלף הפרשה הפנסיה, גמול שעות נוספות, גמול יום מנוחה שבועי, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים (לפי היהדות), פיצוי בגין אי קיום שימוע, וכן פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר.
טענות הנתבעים
הנתבעות 1 ו-2 הן המעסיקות של התובעים 1-3. התובעים 4-16 עבדו על בסיס מזדמן בחגים ובסופי שבוע בלבד וכלל לא התקיימו יחסי עובד מעסיק בין תובעים אלו לנתבעות. מחמת השתייכותם למשפחתו של התובע 1, הם היו מגיעים לעיתים ומבקשים לעבוד בסופי שבוע או חגים, כאשר התובע 1 הוא זה שהיה משלם להם מתוך כלל הטיפים שהתקבלו.
המסעדה נוהלה על ידי ראוף, אשר היה בעל המניות בנתבעות ואילו אנתינה וסלוא היו שכירות של המסעדה.
הנתבעים ראוף וראניה טוענים להעדר יריבות מאחר ולטענתם, הנסיבות במקרה דנן אינן מקימות את התנאים להרמת מסך ההתאגדות לפי חוק החברות. לא התקיים כל עירוב מודע בין הוצאותיהם האישיות של בעלי המניות בנתבעות 1 ו-2 לבין הוצאות המסעדה. ראוף היה שכיר של הנתבעות 1 ו-2 וניהל את המסעדה בעצמו, ואילו הטענה כי הופעלה על ידי בני משפחתו אינה נכונה. הוא זה שמימן את הוצאות המסעדה מכספיו האישיים והיום הוא שרוי במצב כלכלי ונפשי קשה מאוד, שכן הוא נפרד מאשתו, וילדיו אינם בקשר עמו. לאור מצבו הנפשי והבריאותי נקבע לו דרגת נכות רפואית בשיעור של 98% על ידי המוסד לביטוח לאומי.
התובעים 1-3 עבדו במסעדה באופן קבוע, ואילו התובעים 4-16, אשר הם קרובי משפחתם של התובעים 1-3 ומתגוררים באותו הכפר, הועסקו במסעדה באופן מזדמן על בסיס תשרים בלבד. זאת מאחר ולא היו ברשותם אישורי כניסה ועבודה בישראל. הנתבעים נעתרו להעסיקם רק בימים בהם הם קיבלו אישור כניסה לארץ בימי חג או מסיבה אחרת, ומשום שריחמו עליהם. התובעים 4-16 עבדו בסה"כ כ- 20 יום בשנה, ועל כן לא צברו כל וותק בעבודה.
בין התובעים 4-16 לנתבעים לא התקיימו יחסי עובד מעסיק, לפיכך, לא ניתנה להם הודעה מוקדמת ולא הודעת פיטורים ואין הם זכאים לפיצויי פיטורים.
התובעים 1-3 פעלו בקנוניה יחד עם התובעים 4-16 לצורך הגשת התביעה הזו שכל מטרתה היא נישול הנתבעים מכספם וגרימת נזק כלכלי ואחר להם ולבני משפחותיהם.
התובעים 1-3 ידעו על המצוקה הכלכלית של המסעדה כבר משנת 2010 עת חדלה הנתבעת 1 מלפעול ועת הוקמה הנתבעת 2 בשנת 2011. בעקבות מצבה הכלכלי הקשה של המסעדה, התובעים אף קיבלו את משכורתם באיחור, וכן בימים מסוימים לא היתה כל פעילות במסעדה.
התובעים 1-3 הועסקו במסעדה והשתכרו מתשרים, אשר התקבלו מלקוחות המסעדה ואשר היו מופקדים בנתבעות. בסוף כל חודש העובדים היו מקבלים תלושי משכורת בגובה משכורת מינימום, אשר הונפקו באמצעות שרות התעסוקה. במקרים בהם סכומי התשרים היו פחותים משכר המינימום, הנתבעים היו משלימים לעובדים את הסכום החסר. כאשר סכומי התשרים עלו על שכר המינימום, היו התובעים מחלקים סכומים אלו בינם לבין עצמם.
התובעים 1-3 לנו במשך השבוע אצל הנתבעים, בדירת 40 מטר ובסופי שבוע חזרו לביתם. הנתבעים מכחישים כי התובעים 4-16 לנו אף הם בדירה הזו, וטענו כי ייתכן ולנו בדירה, כאורחים של התובעים 1-3 לתקופת הביקור וללא הסכמת הנתבעים.
הנתבעים נקטו בפעולות רבות לצורך שיפור מצב המסעדה, צמצום בהוצאותיה והרחבת השיווק ויעילותה, אך דבר לא הועיל והמסעדה נאלצה לסגור את שעריה בשל קשיים כלכליים. ביום 1.10.2014 נמסרו לתובעים 1-3 הודעות פיטורים הכוללות חודש הודעה מוקדמת, על מנת שיוכלו לגבות את כספי הפיצויים ויתר זכויותיהם מלשכת התעסוקה.
טענות ראניה:
המסעדה נוהלה על ידי הנתבעות 1 ו-2. ראניה החזיקה באופן פורמלי בלבד מניה אחת מתוך 1,000 המניות של הנתבעת 1. מניה זו נטולת כל ערך כספי, ניהולי או אחר. היא נרשמה כבעלת מניה אחת מאחר ובעת הקמת הנתבעת 1, חייב החוק התאגדות על ידי שני בעלי מניות לפחות, ומאחר והיא אחייניתו של ראוף הסכימה לקבל על עצמה מניה אחת, כאשר מעולם לא עבדה במסעדה, לא השתתפה ברווחיה ולא היה לה כל קשר כלכלי עם המסעדה. היא עובדת עצמאית בתור עמילת מכס מזה שנים ומעולם לא היה לה כל קשר עם התובעים בנושא העבודה (דוחות מס הכנסה לשנים 2004-2015 צורפו לתצהירה).
טענות אנתינה:
אנתינה עבדה כשכירה במסעדה ותפקידה היה לקבל את אורחי המסעדה. לעיתים עבדה כקופאית בנוסף לעבודה משרדית שוטפת של תשלומים בדואר וסידורים כללים, לטובת אחיה ראוף אשר ניהל את המסעדה. היא לא העסיקה את התובעים. הקשר שלה עם אלו שעבדו במסעדה היה קשר חברי בלבד, והיא אף אינה מכירה אותם שמם.
טענות סלוא:
סלוא עבדה כשכירה במסעדה ותפקידה היה גביית כספים מלקוחות המסעדה, הוצאת חשבוניות מס, תשלום לספקים ולעובדים. השיקים אשר הוצאו על ידי המסעדה נחתמו על ידי ראוף בלבד. בדומה לאנתינה, גם סלוא לא העסיקה את התובעים, והקשר עם העובדים במסעדה היה קשר חברי בלבד. אף היא טוענת שאינה מכירה את כל התובעים בשמם.
ביום 8.2.2016 עברה סלוא השתלת כבד ומאז היא מוגבלת מאוד בתפקודה היום יומי. נעזרת בהליכון וכיסא גלגלים על מנת להתנייד (עותק מאישור רפואי אודות מצבה צורף לתצהירה).
דיון והכרעה
חרף העובדה שהנתבעים כלל לא חזרו על טענתם כנגד התובע 15 אשר לא יכול היה להתייצב לחקירה נגדית ומשכך – אנו רואים בהם כמי שזנחו טענתם זו ודוחים אותה מטעם זה – מצאנו לנכון לציין כי במקרים כגון דא, כאשר נסיבות שאינן תלויות בעד מונעות ממנו התייצבות לעדות והוא מבקש להוכיח תביעתו באמצעות ראיות אחרות, קיימת אפשרות לעשות כן, תוך חריגה מן הכלל שעל נותן תצהיר להתייצב לחקירה נגדית. (ע"ע ( ארצי) 424/08 נמלי סלאח - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ, מיום 11.03.2009, בסעיף 18).
בנסיבות דנן, התובע 15 לא התייצב לחקירה נגדית על תצהירו מחמת נסיבות אשר אינן תלויות בו, זאת מאחר וסורבה כניסתו לישראל מטעמים ביטחוניים. ממילא שהנתבעים הסתפקו בחקירת חלק מהתובעים לצורך ההליך, כך שהעדר חקירתו לא הורידה דבר. נדגיש, כי אין בפני הנתבעים טענה כי עניינו של התובע 15 שונה בדרך כלשהי מעניינם של יתר התובעים. לפיכך, בנסיבות המקרה, אנו דוחים את בקשת הנתבעים לדחיית תביעתו של התובע 15.
באשר לתובע 13 – הוא לא הגיש תצהיר עדות ראשית כלל ולא התייצב לדיונים. משכך, בהעדר ראיות בפנינו ביחס לתובע 13, אנו דוחים את תביעתו.
בבסיס הכרעתנו, אנו נדרשים להכרעה בסוגיות הבאות:
זהות המעסיק - האם יש לראות את הנתבעים 1-6 (או מי מהם) כמעסיקים במשותף של התובעים ולחלופין האם קמה עילה להורות על הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1, לצורך חיוב ראניה בחובות החברה (זאת, שכן את ראוף ממילא אין בידינו לחייב בדבר, נוכח עיכוב ההליכים כנגדו).
אופן העסקתם של התובעים 4-16 לעומת התובעים 1-3. האם הועסקו על בסיס מזדמן או באופן קבוע והאם התקיימו יחסי עובד מעסיק בינם לבין הנתבעים.
לאחר שנדון בסוגיות אלו נדון בתקופות העבודה של התובעים ובסעדים הנתבעים.
זהות המעסיק
אין חולק כי הנתבעות 1 ו-2 כמפעילות המסעדה הן המעסיקות של העובדים במסעדה, אלא שלטענת התובעים יש לקבוע כי המעסיקות 4-6 שימשו אף הן כמעסיקות במשותף.
האם יש להכיר בנתבעות 4-6 (ראניה, אנתינה וסלוא) כמעסיקות במשותף?
ראניה (הנתבעת 4)
התובעים טענו להרמת מסך ההתאגדות כנגד ראוף הרשום כבעל מניות יחיד בנתבעת 2, וכן כנגד ראניה, כבעלת מניות נוספת בנתבעת 1. אלא שכנגד ראוף קיים צו עיכוב הליכים ועל כן אנו מנועים מלדון באשר לחבותו בתיק דנן.
באשר לראניה, כעולה מהראיות אשר הוצגו בפנינו, אנו קובעים כי יהיו השיקולים לצירופה כבעלת מניות בהקמתה של הנתבעת 1 בשנות ה-90, אשר יהיו, לא הוכח כי שימשה כבעלים פעיל, או כי ביצעה פעולות כלשהן לטובת העסק. שיעור מניותיה העומד על 0.1% הינו מזערי ולא הוכח כי היתה שותפה להחלטות אשר התקבלו בעסק או כי השתתפה ברווחיו ואף לא הוכח כי שימשה בפועל מעסיקה של העובדים במסעדה. כך העידה בפנינו באשר למעורבותה במסעדה (עמ' 58, ש' 7-12) ואנו מקבלים עדותה כנכונה:
"בגיל 18 וחודשיים נתבקשתי ע"י דוד שלי ראוף לבוא ולחתום כי החוק אילץ 2 בעלי מניות. כנראה, מאחר והייתי היחידה מעל גיל 18 ולא נשואה אז נפלתי בחתך של הדבר הזה אז עשיתי זאת בלי להבין מה זה אומר לפי בקשתו ומאז חיי המשיכו בדברים אחרים ולא הייתה לי שום נגיעה למסעדה. לא קיבלתי רווחים אני עוסקת במשהו אחר לגמרי אני עצמאית יש לי עסק משלי שאני עוסקת בו כבר 18 שנה ושם אני בעצם. כל הענין של המסעדה אני בכלל לא קשורה אפילו נשכח."
טענתה של ראניה כי לא היתה שותפה לניהול העסק, נתמכה בעדויות התובעים, אשר העידו כי היא לא שימשה כמעסיקה בפועל; לא נתנה להם הוראות עבודה, לא שילמה להם שכר עבור עבודה, ואף מיעטה להגיע למסעדה.
התובע 8 העיד שראניה לא נתנה לו הוראות עבודה (עמ' 11, ש' 24) וכי פעם או פעמיים החליפה את אנתינה וראוף בקופה (עמ' 12, ש' 1 ועמ' 12, ש' 12):
"ש. ראניה נתנה לך הוראות לעבוד?
ת. היא הגיעה פעם או פעמיים בימי ראשון היתה אוכלת היא והמשפחה. היא היתה מגיעה כל יום ראשון ומדברת עם אתינה. היא לא נתנה לי הוראות בעבודה, רק אתינה או סלואה.
ש. ראניה עובדת בקופה?
ת. היא באה פעם או פעמיים והחליפה אותה. אני לא זוכר. לא יודע מתי. כשאתינה וראוף לא היו. היא החליפה אותם. אני ראיתי אותה רק פעם או פעמיים.
...
ש. ראניה היתה לוקחת כסף מלקוחות?
ת. לא."
התובע 7 אף הוא הכחיש כל מעורבות בהעסקת העובדים מצדה של ראניה (עמ' 28, ש' 11-22):
"ש. בדיון הקודם שאלו אותך לגבי ראניה. היא נתנה לך פעם כסף?
ת. לא.
ש. היא נתנה לך הוראות איך לעבוד?
ת. לא.
ש. היא נתנה לך הוראות מתי להגיע?
ת. לא.
ש. היא קיבלה אותך לעבודה?
ת. לא.
ש. היא היתה יושבת על הקופה?
ת. לא. היא היתה יושבת עם אמא שלה סלווא."
וכך גם התובע 12 ,אשר העיד כי ראניה לא שילמה לו את שכרו, ואף לא נתנה לו הוראות עבודה (עמ' 44, ש' 6-14 ו- 24-25)
"ש. אתה מכיר את ראניה סאלמה?
ת. כן. (מצביע עליה)
ש. היא נתנה לך פקודות בעבודה?
ת. לא.
ש. היא שילמה לך כסף?
ת. לא.
ש. כמה פעמים בחודש ראית אותה?
ת. היא חלק מהמשפחה, היא עם הילדים שלה היו יושבים, לפעמים מחליפה את סאלווה אמא שלה או את אתינה.
...
ש. האם היא היתה יושבת וגובה מהלקוחות?
ת. לא ראיתי את זה."
אף מעדותו של התובע 11 עולה כי ראניה לא שימשה כמעסיקה בפועל (עמ' 21, ש' 24):
"ש. האם קיבלת מראניה כסף?
ת. לא.
ש. למה אתה אומר שראניה מנהלת ופעילה?
ת. אני אספר לך. אצלנו ברגע שאנו נכנסים למסעדה רואים את כל המשפחה, חושבים שכולם מנהלים. תפקיד העבודה שלי רק נקיון. "
יוצא אפוא שחרף אחזקותיה של ראניה בנתבעת 1, לא נסתרה טענתה כי מדובר באחזקה מסיבות טכניות, שלא הצמיחה לה כל טובת הנאה. ראניה לא השקיעה דבר בנתבעת 1 ולא נהנתה מרווחים אשר פעולותיה של הנתבעת 1 הצמיחו. ראניה לא עסקה בניהול הנתבעת 1 או המסעדה שהיתה בבעלותה, לא ביצעה כל פעולה בה, לרבות לא ניהלה את העובדים של המסעדה. מכאן ולנוכח האחוז המזערי של החזקותיה בחברה, הרי שגם אם היינו קובעים כי קיימת עילה להרמת מסך של הנתבעת 1, לא היינו מחייבים את ראניה בחובותיה של הנתבעת 1 כלפי התובעים, אלא את ראוף בלבד וראו: "מקום ששיעור החזקותיו של בעל מניות בחברה הוא כזה שאינו מקנה לו מעורבות או פיקוח כלשהו על פעולות החברה, עשוי להתקיים מצב בו לא יהיה זה צודק ונכון להרים את מסך ההתאגדות כלפיו. בכך מצביע החוק על אבחנה בין משקיעים אקטיביים למשקיעים פאסיביים. בעיקרו, הוא אינו מיועד לחול על בעלי מניות קטנים, שחלקם בניהול החברה וברווחיה זניחים (חביב-סגל, שם, עמ' 324)" (ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, ניתן ביום 21.1.2009, בסע' 70 לפסה"ד של כב' השופטת פרוקצ'יה).
בשים לב לכך שאת ראוף ממילא לא ניתן לחייב בחובות הנתבעות 1-2, מחמת עיכוב הליכים כנגדו, הרי שדיון בסוגיית הרמת מסך הינו דיון תיאורטי ועקר ולכן לא נדרש אליו.
אשר על כן, אנו קובעים כי התביעה כנגד ראניה נדחית.
אנתינה וסלוא (הנתבעות 5 ו-6) - האם מעסיקות של התובעים?
הלכה היא כי לצורך הכרעה בשאלה מי היה מעסיקו של העובד יש לבחון את מכלול נסיבות המקרה, לרבות השאלות -
על מי חלה חובת תשלום המשכורת;
מי קיבל את העובד לעבודה ומי קבע את תנאי עבודתו;
מי שיבץ את העובד בתפקידו, פיקח על עבודתו, אישר לו חופשות וכו';
בידי מי היה הכוח לפטר את העובד ובפני מי היה עליו להתפטר;
כיצד דווחו יחסי הצדדים לרשויות – כגון מס הכנסה, ביטוח לאומי;
למי הבעלות על הציוד, החומרים או הכלים המשמשים את העובד בעבודתו;
כיצד ראו העובד והמעסיקים את היחסים ביניהם;
(ר' ע"ע (ארצי) 142/03 מוני סהר - פיקאסו הרצליה 1993 בע"מ, ניתן ביום 14.06.2005 והאסמכתאות המאוזכרות שם).
עוד נקבע בפסיקה כי ההכרעה בשאלת זהות המעסיקים תהיה על רקע מכלול העובדות, הצטברותן והתמונה הכוללת המתקבלת על רקע מכלול הנסיבות:
"המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין האזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה משקל יש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין יתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא – מיהו, לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו כפי שהייתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן".
ע"ע ( ארצי) 1334/04 נינה טופר - מועצה מקומית תל שבע, ניתן ביום 29.12.2004, בפסקה 11 .
מן הכלל אל הפרט
נקדים את המאוחר ונאמר כבר כעת כי יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה ביחס לקביעת זהות המעסיק על המקרה שלפנינו והמדיניות המשפטית הראויה, מובילים לקביעה כי יש לראות באנתינה כמעסיקה במשותף של התובעים בתקופת עבודתם, זאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
כאמור, המסעדה התנהלה כעסק משפחתי. לטענת הנתבעים, ראוף הוא בעל המסעדה והמצהיר אל מול רשויות המס כבעלים יחיד של המסעדה, ובנות משפחתו אנתינה וסלוא עבדו עימו בעסק וסייעו לו בהתנהלות היום יומית של המסעדה.
להלן נבחן את נסיבות העניין שבפנינו על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה:
תשלום המשכורות לעובדים – העובדים העידו, כי סלוא היא זו אשר שילמה להם את שכרם; משכורתם של עובדי המטבח והניקיון שולמה על ידי סלוא מדי שבוע במזומן, ואילו שכר המלצרים אף הוא שולם על ידי סלוא והועבר למלצרים באמצעות התובע 1 ( עמ' 8, ש' 10-11;עמ' 12, ש' 14-20; עמ' 19, ש' 2-7; עמ' 25, ש' 7; עמ' 38, ש' 24; עמ' 39, ש' 10-14; ו עמ' 44, ש' 4). עם זאת, על פי מבחן זה יש לבחון על מי חלה חובת תשלום המשכורות לעובדים, ואין מדובר בבחינת הגורם אשר ביצע בפועל את התשלום לעובדים. הנטל לתשלום משכורות העובדים חל על בעל המסעדה ראוף. מן העדות של סלוא עולה כי היא פעלה כשלוחה של ראוף בעת ששילמה לעובדים את משכורותיהם. " אני זוכרת שהייתי קופאית ומה שהיה אומר לי ראוף הייתי עושה, כסף הייתי נותנת, בזמן האחרון לראוף רעדו הידיים ולא יכול היה לכתוב הייתי כותבת לו את השיקים והוא היה חותם." (עמ' 49, ש' 24-26) ..אני הייתי נותנת את הכסף וראוף אמר לי כמה משכורות לתת להם היה כותב על נייר למי וכמה וככה עשיתי" (עמ' 50, ש' 2-3) .
קבלת העובדים לעבודה, קביעת תנאי עבודתם והפיקוח עליהם - העובדים העידו כי אנתינה היתה זו אשר קיבלה אותם לעבודה, הלינה אותם וכן טיפלה בכל הנוגע להוצאת אישורי העבודה;
התובע 12, העיד כי הגיע למסעדה, ואנתינה היא זו אשר קיבלה אותו לעבודה (עמ' 42, ש' 24-26) :" קודם הייתי ילד קטן ועשיתי סיבוב ביפו ושאלתי אנשים ואמרו שיש מסעדה פה ומסעדה פה, נכנסתי ואתינה, היא זוכרת שלחצתי לה את היד והיא שאלה איך קוראים לי ואם אני רוצה לעבוד. אני נולדתי בשנת 89."
עוד העיד התובע 12 כי אנתינה היא זו אשר קבעה את סידור העבודה. כמו כן העיד כי פנה אליה גם בבקשה לתשלום פיצויי הפיטורים זאת מאחר וראה בה כמעסיקה בפועל (עמ' 41, ש' 22 – עמ' 42 ש' 3):
"ש. ממי ביקשת את הפיצויים שלך?
ת. אמרתי לאתינה והיא אמרה לי שלא מגיע לי.
ש. לא דיברת עם ג'ורג' על הפיצויים?
ת. ג'ורג' אף פעם לא היה לי דיבור איתו. אני דיברתי עם אתינה והיא אמרה שאין פיצויים. אני עבדתי במלצרות, במטבח, בכלים, גם שומר בבוקר. היה מישהו והוא נפטר ואני החלפתי אותו קראו לו חאפז.
ש. בעבודה האחרונה הלך היתה מלצרות?
ת. אחרי שנתיים, נכון. אבל עבדתי שם 7 שנים. עבדתי אצלם בפנים. אף פעם לא עבדתי שבוע שלם במלצרות. הייתי שוטף כלים. לפעמים נכנס למטבח. אתינה היתה אומרת לי להחליף מישהו בפנים, או חופש, או שתפסו אותו המשטרה."
התובע 11 אף הוא העיד (בעמ' 17, ש' 16) כי מי שקיבלה אותו לעבודה היתה אנתינה:
"ש. מי קיבל אותך לעבודה זה אתינה?
ת. אתינה, ג'ורג' וסלואה. הראשון אתינה היתה יושבת במשרד. זו היתה אתינה. בלילה פגשתי את ג'ורג'."
בעוד שסלוא היא זו אשר החזירה אותו לעבודה לאחר שנתפס על ידי המשטרה כשוהה בלתי חוקי... (עמ' 20, ש' 5-10):
ש. האם ראניה התקשרה אליך שתחזור לעבודה?
ת. "סלואה היתה מתקשרת ואומרת לי לחזור לעבודה. יש סלואה, ראוף ואתינה היו בעלי הבית.
ש. מאיפה אתה יודע שהם היו בעלי הבית?
ת. כי אני עבדתי שם 7 שנים. לשאלתך אני לא יודע שמדובר בחברה. אנחנו יודעים שהם האחראים במסעדה.
בסע' 100 לתצהירו של התובע 16 נטען כי אנתינה היתה מפקחת על העובדים ושעות עבודתם "אם מישהו היה מאחר דקה, אנתינה היתה צועקת ונוזפת.", טענה זו לא נסתרה שכן ב"כ הנתבעים ויתר על חקירתו הנגדית.
כעולה מעדותו של התובע 11, אנתינה סירבה להוציא עבורו אישור עבודה, ואמרה לו שיתחיל לעבוד ללא רישיון (עמ' 19, ש' 15 ו-19) "ביקשתי מהם שיוציאו לי אישור ואתינה אמרה לי שלא"... "בגלל שהיא אמרה שהם אחראים ואני עובד אצלם. אני לא הייתי לוקח אחריות. ברגע שנכנסתי למסעדה. ביקשתי ממנה אישור והיא סרבה. היא אמרה שאתה תתחיל לעבוד ואין רישיון. "
התובע 7 העיד כי ביקש מאנתינה ומסלוא אישור עבודה ותלוש משכורת ונענה בשלילה (עמ' 24, ש' 18) "ביקשתי מאתינה הרבה פעמים וגם מסלואה שיעשו לי אישור ושאני אקבל תלוש משכורת. והם אמרו לי שיש להם מספיק אנשים עם אישורים והם לא יקבלו יותר. ואני חייב לעבוד. אני הסכמתי לעבוד בלי תלוש".
עוד טען התובע 7 כי ראוף, סלואה ואתינה קיבלו אותו לעבודה ב 3/2010 (עמ' 24, ש' 24 – עמ' 25, ש' 1)
"ש. כשחזרת לעבודה ב 3/10 מי קיבל אותך לעבודה?
ת. ראוף, סלואה ואתינה. הם היו 12 שעות במסעדה. ריאד היה מסדר את העבודה וריאד הוא הגיס שלי. הוא הבעל של אחותי. דיברנו שעשינו סולחה והסכימו שאני אחזור מתי שאני רוצה..."
וכי ראוף, אנתינה וסלוא היו מתקשרים אליו במידה ולא התייצב לעבודתו (עמ' 32, ש' 17): "ראוף, אתינה וסלוא, היו שואלים אם אני בא מחר או לא. הם היו מתקשרים..."
התובע 8 העיד כי אנתינה פנתה לתובע 1 ואמרה לה שדרושים עובדים נוספים למסעדה (עמ' 6, ש' 7-15):
"ש. איך נודע לך שהמסעדה רוצה עובד כמוך?
ת. אבו עזיז ריאד (התובע 1) אמר לי שמחפשים אנשים.
ש. התובע 1 הביא אותך לעבודה?
ת. הנתבעת 5 ביקשה פועלים והתובע 1 הביא אותי.
ש. איך אתה יודע שהנתבעת 5 אמרה לתובע 1?
ת. התובע 1 כל פעם היה מתקשר, הנתבעת 5 כל הזמן היתה מתקשרת לתובע 1 שהיא צריכה פועלים בחגים, כל השבוע והוא היה מביא לה.
ש. אתה שמעת את הנתבעת 5 או את התובע 1?
ת. ברגע שהגעתי, הנתבעת 5 ביקשה פועלים ואני גם הייתי מביא לה פועלים."
שיבוץ העובדים לעבודה– התובעים 1 ו- 12 העידו כי סלוא קבעה כי התובע 1 יהיה סדרן העבודה של המלצרים, וכי הוראותיה יעברו לשאר המלצרים דרכו (עמ' 42, ש' 7): " סלוא העסיקה את ריאד כסדרן עבודה. "עבדנו שנתיים בטיפים. יש את סאלווה, שמו את ריאד התובע 1 כסדרן בעבודה כלומר לא מנהל אבל היא תגיד לו דברים בגלל שהיא התביישה לדבר איתי והוא היה מעביר לי את ההוראות שלה."
התובע 11 העיד כי אתינה וראוף היו נותנים לו הוראות עבודה (עמ' 19, ש' 7) "... בגלל שאני הייתי עובד ניקיון ואתינה היתה אומרת לי מה לעשות." וכן (שם, ש' 9 ) "היתה מגיעה אחרי הצהריים, לפעמים היתה מגיעה בבוקר והיתה נשארת עד 23:00 או 24:00. היא (סלוא) היתה קופאית ואתינה היתה המנהלת. אתינה וראוף נתנו הנחיות וסלואה על הקופה ."
בידי מי היה הכוח לפטר עובדים – התובע 16 טען בסעיף 43 לתצהירו כי אנתינה היא זו אשר פיטרה אותו מעבודתו והורתה לו לעזוב את המקום באופן מיידי, וכאשר דרש את הזכויות המגיעות לו ענתה לו "לך תתבע אותי".
התובעים 1-15 (מלבד התובע 11 אשר נפצע קודם לכן ולא היה באותה עת במסעדה) טענו בתצהיריהם כי (ר' לדוגמא סע' 35 לתצהירו של התובע 1) ביום 2.11.2014 אנתינה, ראוף וסלוא אספו אותם ואמרו להם כי זהו יומם האחרון בעבודה.
וכך העיד התובע 8 באשר ליום עבודתו האחרון במסעדה (עמ' 9, ש' 13-25):
"ש. מפנה לסעיף 32 לתצהירך (מצטט)?
ת. היינו עובדים עד שעה 18:00 והוא סגר את העסק. זה היה ביום שישי או יום שבת, לא זוכר. אנו לא ידענו שהוא סוגר עד אותו רגע שהוא אמר לנו.
ש. לא עשו לכם אסיפה?
ת. לא.
ש. ראניה היתה נוכחת כשאמרו לכם?
ת. לא. ברגע שסגרו את המקום, באו כל המשפחה ואמרו שסגרו וזהו.
ש. את ראניה ראית?
ת. את כל המשפחה, ראניה, ראוף, גו'רג', סלואה.
ש. כמה עובדים הייתם כשהודיעו לכם על הסגירה?
ת. 18, 20 כולל עובדי המטבח. קראו לכולם ביחד וסגרו את המקום בשעה 18:00. הם לא אספו אותנו. בא מישהו ואמר שהוא רוצה לקנות את המסעדה ושנלך הביתה. זה היה רק באותו רגע. היינו כולנו ביחד ואמרו לנו שסוגרים ונגמר."
כלומר, מנקודת הראות של העובדים, לכל אחד משלושת בני המשפחה, ראוף סלוא ואנתינה היה הכוח לפטר את העובדים.
למי הבעלות על הציוד, החומרים או הכלים אשר שימשו את העובדים בעבודתם – העובדים השתמשו בעבודתם בציוד אשר היה שייך למסעדה. העסק עצמו, כאמור, היה בבעלות ראוף ואולם בנין המסעדה היה בבעלות אנתינה.
כיצד דווחו יחסי הצדדים לרשויות – מרבית התובעים כלל לא דווחו לרשויות, לא הונפקו להם תלושי שכר ולא שולמו עבורם מיסי חובה. תלושי השכר עבור תובעים 1-3 הונפקו על ידי מת"ש (מדור תשלומים, במשרד הפנים), כאשר תחת שם המעסיק מופיע השם "סלאמה ג'ורג' ומסעדה". כך עולה גם מפרטי המעסיק על גבי היתרי העבודה שהונפקו עבור חלק מהתובעים. כך לדוגמא אישור העבודה לתובע 1 בנספח 2 לתצהירו.
התובע 7 העיד כי ראוף היה 'בעל הבית' של המסעדה וכי אישורי העבודה לחלק מהעובדים הונפקו בשמו (עמ' 3, ש' 3) "אנתינה היתה בעלת הבית שם. גם השלט של המסעדה היה השם שלה. כל הקבלות שיצאו במסעדה היו על שמה. היו עושים אישורים על השם שלהם. אישורים על השם של ג'ורג' סלאמה, הנתבע 3."
(וכן, עמ' 28, ש' 4-5):
"ש. מפנה לסע' 45 לתצהירך. כולכם הייתם כפופים לג'ורג'?
ת. הוא בעל הבית ומחזיק 4 אישורים של החברים שלי על השם שלו."
עם זאת, כעולה מעדותם של העובדים 8 ו-11, הם פנו לאנתינה בבקשה להנפיק להם אישורי עבודה (עמ' 19, ש' 14-21, עדותו של התובע 11).
כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם – העובדים ראו את ראוף, סלוא ואתינה כמעסיקים במשותף, וזאת מאחר וכל אחד מהשלושה נתן להם הוראות עבודה. שלושתם שהו במסעדה שעות רבות.
התובע 8 העיד כי ראה בראוף, אנתינה וסלוא המנהלים של המסעדה (עמ' 12, ש' 21-26):
"ש. אתה אומר שבמשמרת, מי האחראי הוא יושב על הקופה?
ת. כן, הוא בעל הבית.
ש. אבל מי היה בעל הבית "הגדול"?
ת. אנתינה, ראוף וסלואה. סלואה היתה מגיעה יום יום ונשארת, כי הבית שלה קרוב למסעדה והיתה נשארת במקום."
וכך העיד בנוגע למערכת היחסים בינו לבין אנתינה וסלוא כפי שהוא ראה אותה: (עמ' 8, ש' 15) "אני רוצה את הזכויות שלי. אני עבדתי אצל ראוף ואתינה. הבוסים היו ראוף ואתינה וסלוא. סלואה עובדת משעה 18:00 ועד סיום העבודה. לפעמים היא היתה מגיעה בבוקר."
כך העיד גם התובע 11 (עמ' 20, ש' 5-10)
"ש. האם ראניה התקשרה אליך שתחזור לעבודה?
ת. לא. סלואה היתה מתקשרת ואומרת לי לחזור לעבודה. יש סלואה, ראוף ואתינה היו בעלי הבית.
ש. מאיפה אתה יודע שהם היו בעלי הבית?
ת. כי אני עבדתי שם 7 שנים. לשאלתך אני לא יודע שמדובר בחברה. אנחנו יודעים שהם האחראים במסעדה."
התובע 7 העיד כי בטרם הגשת התביעה נפגשו התובעים עם ראוף אתינה וסלוא על מנת להגיע להסדר פשרה מחוץ לכתלי בית הדין (עמ' 25, ש' 21 – עמ' 26, ש' 2)
"ש. מי גרם לכך שתגיש תביעה?
ת. אח שלי לפני ריאד היה ב- 91' והוא הביא את ריאד ועזב. כולנו ביחד ישבנו עם ראוף ועם סלוא. דיברנו איתם שהיום הם סוגרים, אמרנו להם שאנחנו עובדים הרבה שנים, אחד ארבע, אחד שש, אחד עשר, ואמרנו להם שאנחנו כמו משפחה ובוא נשב לדבר ביננו בלי בית משפט, מוכנים להסכים לחצי ממה שמגיע לנו בחוק, אם נפתור את זה ביננו. אתינה וסלווא אמרו שלא ושנלך לבית המשפט ושנקבל מה שנותן לנו החוק. גם ג'ורג' אמר אותו הדבר. סלווא ואתינה הן אלה שמחליטות. ראוף לא כל כך.
טענתן של סלוא ואנתינה כי הן עבדו כשכירות במסעדה וקיבלו משכורת מראוף, נטענה ללא כל ביסוס ראייתי. לא הוצגו בפנינו תלושי משכורת, בתצהיריהן אף לא ניתן פירוט לסכום המשכורת החודשי, ולא הובאה בפנינו כל ראיה אחרת להוכחת קבלת משכורת בשל עבודתן במסעדה. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי במסגרת גילוי המסמכים הצהירו על תלושי השכר של אנתינה וסלוא ואף צירפו את תצהיר גילוי המסמכים שהוגש. למרות שנטען בסיכומים שהתלושים מצורפים אליהם, לא כך הם הדברים. מכל מקום, ברי כי בשלב הראיות לא הוצגו ולא נבחנו תלושי השכר ולכן אין בידינו כל הוכחה להנפקת תלושי שכר לאנתינה או סלוא ויותר מכך – אין בידינו כל ראיה לתשלום שכר בפועל, כשכירות.
בחינת המבחנים אשר נקבעו בפסיקה מביאה למסקנה כי יש לראות את אנתינה כמעסיקה במשותף של התובעים, אך לא כך לגבי סלוא, ונסביר.
המסעדה החלה לפעול בביתה של אנתינה, כאשר לטענתה בינה ובין ראוף היה הסכם בעל פה, לפיו ראוף יעביר לה מדי חודש תשלום עבור שכירות בגין הפעלת המסעדה בשטח ביתה. על פי עדותה שולמו לה מדי חודש 8,000 – 10,000 ₪, עד אשר המסעדה נכנסה לקשיים כלכליים ובשל כך הפסיק ראוף לשלם לה עבור דמי השכירות המוסכמים (עמ' 53, ש' 12-18). גם טענה זו נטענה ללא כל ביסוס ראייתי ולא הובאה בפנינו כל ראיה להוכחת ביצוע תשלומי השכירות.
נוסף על כך, המסעדה נקראה "מסעדת ראוף ואתינה", הקבלות אשר הופקו לטובת הספקים נמסרו לפי שם זה. מעדותה של אנתינה התברר כי הנתבעים הפעילו 2 מסעדות במקביל למשך 3-4 שנים, האחת על חוף הים והשנייה בביתה של אנתינה. המסעדה על החוף נסגרה בהוראת העירייה כעבור 3-4 שנים מהפעלתה. אנתינה התייחסה בעדותה למסעדה כאל המסעדה שלה;
"ש. לשאלת בית הדין: איך שנפתחה המסעדה התחלת לעבוד שם?
ת. לא, היתה לי מסעדה אחרת בחוף – דגים ראוף ואתינה, אותו שם.
ש. לשאלת בית הדין: כשפתחו מסעדה אצלך בבית המסעדה (בחוף) לא נסגרה?
ת. לא, אחרי 3,4 שנים היא נסגרה.
ש. לשאלת בית הדין: המסעדות היו פתוחות במקביל?
ת. כן. בחוף היינו עובדים ראוף היה עובד למטה, באו עירייה שמו לו הר של חול ואף אחד לא יכול לבוא לאכול ואז פתח לא היה מי יודע מה עבודה, אצלי בבית וזה לראוף.
ש. לשאלת בית הדין: המסעדה בים של מי הייתה?
ת. של העירייה, זה בוטקה. כמו מזנון.
ש. לשאלת בית הדין: ההסכם מול מי היה של העירייה?
ת. של ראוף.
ש. שם המסעדה הראשונה ראוף ואתינה?
ת. כן.
כמו כן, התובע 7 העיד כי אנתינה שהתה במסעדה (שהיתה גם ביתה, כאמור) במשך כל היום בכל תקופת עבודתו (עמ' 3, ש' 7) : "ראיתי את אנתינה במסעדה כל הזמן בתקופה שעבדתי שם, כל יום 12 שעות." והוסיף (שם, בש' 9): "היא היתה בעלת הבית. היא מחזיקת הכסף, היא אמרה לפועלים מה לעשות".
אנתינה טענה, כי נטלה הלוואות בשוק האפור לטובת המסעדה ולצורך תשלום לספקים, וזאת מאחר ולראוף היו חובות רבים בשל כך שהיה מהמר (עמ' 53, ש' 14- עמ' 54, ש' 4):
"...
ש. לשאלת בית הדין האם עשית הסכם עם ראוף בכתב או שהכל היה בע"פ?
ת. אין משהו כתוב, ההסכם היה שראוף ישלם לי שכירות לפי חודש מחיר קבוע.
ש. כמה הוא היה משלם לך?
ת. 8,000-10,000 בתקופה הראשונה ואח"כ התדרדר המצב וראוף הפסיק לשלם שכירות, בערך לפני 7,8 שנים כי ירדה העבודה לגמרי.
ש. לפי שיטתך ראוף היה בחובות?
ת. המון, אני הייתי בחובות משכנתא שילמתי 4,000,000 שקל, מס שבח.
ש. לשאלת בית הדין – לפני שמכרתם האם הייתם בחובות או רק ראוף היה בחובות?
ת. לי היה חוב שלי ולראוף היה חוב. אני לקחתי הרבה בשוק אפור להשקיע בזמן שראוף התדרדר מצבו והוא היה מהמר גדול, הוא לא היה משלם לספקים ואני הייתי צריכה לקחת שוק אפור מפני שרצו לרצוח אותו וזרקו עליו רימונים וירו על רכבו. אין לו איך להחזיר אז לקחתי שוק אפור כי זה אחי, הוא ביקש שאעזור לו. אני חוב שלי אחר ושלו אחר."
ש. אבל את במהלך שלקחת כספים מהשוק האפור היית משלם לספקים?
ת. לא. הוא ביקש שאני אנסה לעזור לו אפילו לקחת מאנשים חוץ מהשוק האפור מפני שאנשים רצו לרצוח אותו.
ש. למי שילמת?
ת. נתתי לו שהוא ישלם לסוחרים ולשוק האפור אני שילמתי."
ולבסוף, ההחלטה למכור את המסעדה התקבלה לצורך תשלום חובותיהם של אנתינה ושל ראוף (עמ' 57, ש' 2-6):
"ש. מתי החלטת למכור את הקרקע?
ת. כשהגיע מצב תת קרקעי כבר, אני לא זוכרת בדיוק מתי, ראוף הפסיק לשלם לי שכירות ומצבי התדרדר, לקחתי שוק אפור והחלו לאיים עליי, אחותי חולה בירדן שלחתי לה גם כסף איזה 150,000$ בירדן לא נותנים טיפול רפואי בחינם הכל עולה כסף. בערך לפני 6 שנים נמכרה המסעדה, זה נמכר כקרקע לא כמסעדה, המסעדה נסגרה ולא הופעלה יותר.
גם סלוא העידה כי הכספים אשר התקבלו ממכירת המסעדה הועברו לתשלום חובות ראוף ואנתינה: (עמ' 52, ש' 8) "כל הכסף שמכרו שולמו לחובות שלהם".
התנהלות זו של אנתינה כפי שתיארנו לעיל, נוסף על מעורבותה בקבלת העובדים לעבודה, ניהול והפיקוח עליהם ואף פיטוריו של התובע 12, שנה קודם לסגירת העסק, כל אלו מעידים על התנהגות של מעסיק ולא של שכיר בעסק משפחתי.
לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי אנתינה שימשה כמעסיקה במשותף.
הדבר שונה באשר למעורבותה של סלוא. מעדויותיהם של התובעים עולה כי סלוא היתה מעורבת בתשלומי המשכורות ועבדה כקופאית ושלוחה של ראוף. דבר העולה בקנה אחד עם טענתה כי עבדה בעסק כשכירה בתפקיד גבייה, תשלומים לספקים ולעובדים. אמנם קיבלנו הטענה כי לעיתים אף נתנה הוראות עבודה לתובעים, אך לא די בראיות שהוצגו בפנינו כדי להגיע למסקנה כי יש לקבוע את מעמדה כמעסיקה העומדת בפני עצמה.
לפיכך ולאור המבחנים שפורטו לעיל, אנו קובעים כי אין לראות בסלוא כמעסיקה במשותף.
התובעים 4-16 אופן העסקתם והאם מתקיימים יחסי עובד מעסיק בינם לבין הנתבעים
אין מחלוקת כי בין התובעים 1-3 לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד מעסיק. אלא שהנתבעים טוענים כי קיים הבדל במתכונת העסקתם של התובעים 1-3 לבין מתכונת העסקתם של התובעים 4-16, וכי כלל לא התקיימו יחסי עובד מעסיק בין התובעים 4-16 לבין הנתבעים.
לטענת הנתבעים, התובעים 4-16 עבדו במסעדה באופן מזדמן לתקופות קצרות בלבד ( כ- 15 עד 20 יום בשנה) וכעזרה בלבד בתקופות לחץ ( חגים וסופי שבוע), כאשר השתכרו על בסיס תשרים בלבד, בעוד התובע 1 הוא זה אשר היה " דואג להם ומסדר להם עבודה זמנית, והוא זה שהיה משלם להם את כספם מכספי הטיפים" (סע' 52 לכתב ההגנה), לפיכך, לטענתם כלל לא מתקיימים יחסי עובד מעסיק בינם ובין התובעים 4-16.
מנגד טענו התובעים 4-16 כי הם עבדו בכל יום ברציפות במשך שנים. חלק מהעובדים אשר עבדו כמלצרים, אכן השתכרו בשנים האחרונות בעיקר מהתשרים שהושארו על ידי לקוחות המסעדה, אלא שלשאר העובדים- עובדי המטבח והניקיון, ניתנה משכורת מדי שבוע, על ידי ראוף, אנתינה או סלוא.
התובע 1 אשר שימש בשנים האחרונות לעבודתו במסעדה כאחראי על סידור העבודה של המלצרים, אישר בעדותו כי אכן נהג להביא עובדים נוספים לתגבור עובדי המסעדה בימי החגים ( עמ' 39, ש' 17-20), אלא שלטענתו, העובדים הללו אינם נמנים עם התובעים בתביעה דנן. יוער כי עדותו בפנינו היתה מהימנה ועקבית.
נדגיש, כי הנתבעים לא ערכו הפרדה בין התובעים 4-16. הטענות ביחס לכולם בכתב ההגנה, היו זהות, כמפורט לעיל, ולא נעשתה אבחנה ביניהם. לנתבעים לא היה רישום של שעות העבודה של מי מהתובעים, או רישום כלשהו בדבר תקופות העבודה והשכר ששולם להם באמצעות התשרים. בסיכומיהם טענו הנתבעים 1-2 בתמצית, כי התובעים לא הוכיחו " שעבדו אצל הנתבעות, לא הציגו תלושי שכר ולא היה ( כך במקור) להם אישורי עבודה ושהייה בארץ בתקופת הרלוונטית".
הנתבעים לא הציגו כל ראיה, ולו עדות, מהותית ביחס לעבודתם של התובעים 4-16. בתצהירו של ראוף נטען בסע' 35, כי התובעים 4 עד 15 " עזרו בתקופות עבר" אך אינם זכורים לו. אף כאמור, ראוף לא העיד בפנינו ותצהירו אינו חלק מהתשתית הראייתית. לעומת זאת סלוא ואנתינה, הצהירו הצהרה כללית בדבר היותם של כל התושבים בני אותו כפר וחמולה, אך לא הצהירו דבר ביחס לעבודתם או אי עבודתם במסעדה.
לאור האמור לעיל, טענת הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו את עבודתם במסעדה אינה מתקבלת על ידינו. הנתבעים עצמם אישרו בכתב ההגנה שהתובעים כולם עבדו במסעדה, אלא שטענו לתקופות עבודה קצרות ונפרדות. טענת הגנה זו של הנתבעים לא גובתה בכל ראיה.
לנוכח העובדה כי הנתבעים לא הציגו כל רישום מטעמם על ניהול פנקס עבודה בהתאם להוראות סעיף 25 חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), וסעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 ( להלן – חוק הגנת השכר), ומאחר ושכר העובדים שולם במזומן ולא הונפקו תלושי שכר, עוברת חובת ההוכחה לכתפיהם של הנתבעים ( ר' ע"ע ( ארצי) 10219-12-12 אלעד אטיאס - מ.י.ר שרותי מזון בע"מ מיום 2.3.16; ע"ע ( ארצי) 50821-01-14 טארק אבו אל עפיה - וליד אבו אל עפיה, מיום 8.10.15).
ביחס למחלוקת עובדתית זו הנוגעת להיקף העסקתם של התובעים 4-16 אצל הנתבעים, מעדיפים אנו את גרסתם של התובעים על פני גרסת הנתבעים, כפי שנפרט להלן.
התובע 8, אשר עבד לטענתו כ-3 שנים במסעדה כמלצר, הצהיר בתחילת עדותו כי הגיע למסעדה בימי שישי שבת ובחגים ( עמ' 6, ש' 16-26):
"ש. אחריך הגיעו עוד פועלים?
ת. כן. עובד אחד והוא עכשיו עצור. רק אחד. אני באתי וראיתי את האנשים שם. אני באתי בשישי שבת, חג. "
"לשאלת בית הדין:
ש. כמה פעמים התובע 1 אמר לך שהנתבעת 5 צריכה עובדים שתבוא, הרבה פעמים?
ת. בחגים ובשישי שבת שיש לחץ עבודה.
המשך ח.נ.
ש. כשאין לחץ היית חוזר לכפר?
ת. כל חודש. פעם בחודש חזרתי לכפר." (ההדגשות אינן במקור מ.נ.ד)
עדות זו אינה מתיישבת עם טענתו כי עבד במסעדה 7 ימים בשבוע במשך כ- 12 שעות ביום. אלא שבהמשך חקירתו הנגדית, הסביר את הסתירה בדבריו כך ( עמ' 7, ש' 8): "רק בפעם ראשונה התובע 1 דיבר איתי ואני נשארתי שם קבוע עד שהמסעדה נסגרה. בשישי שבת וחג, היו מביאים פועלים אקסטרא."
התובע 11, הצהיר כי עבד כ- 8 שנים בניקיון במסעדה, טען בעדותו כי עבד במסעדה רצוף במשך כחודש-חודשיים, יצא למשך שבוע לביתו, וכך חוזר חלילה. את שכרו היה מקבל במזומן – 1,250 ₪ לשבוע ( עמ' 23, ש' 20-24):
"ש. אתינה אומרת שעבדת רק בחגים?
ת. אם היא אומרת שעבדתי רק בחגים, זה לא נכון.
ש. לא עבדת רצוף כל השנים?
ת. יום יום, רצוף עבדתי.
ש. יש לך הוכחות לזה?
ת. אין לי הוכחות, אבל יש חוק."
(נזכיר, כי אנתינה לא טענה כלל בתצהירה שהוא עבד רק בחגים)
התובע 7 העיד ( עמ' 25, ש' 4-8) כי עבד 14 שנה במסעדה בשטיפת כלים, כעובד מטבח ובניקיון ובנוסף היה אמון על הכנת פיתות עם זעתר על המנגל. משכורתו עמדה על סך של 1,400 ₪ לשבוע, 200 ₪ ליום. באשר לטענת הנתבעים, ענה בביטול כך: (עמ' 30, ש' 25-26) "אחרי זה היא אמרה שעבדתי רק בחגים. אבל בדיון הראשון היא אמרה שהיא לא מכירה אותי והיא אמרה שגם היא לא בעלת הבית." והעיד כי היה עבד ברצף 25 ימים ויצא לחופשה בת יומיים עד ארבעה ימים בכל חודש ( עמ' 32, ש' 14): "...אני הייתי יוצא לחופש יומיים, שלוש. הכי הרבה 4 ימים, אם הייתי נשאר 25 ימים רצוף. בכל מקרה ביום חמישי הייתי חייב לחזור".
בחקירתה הנגדית העידה סלוא כי שילמה לעובדים ( עובדי הניקיון והמטבח) מדי שבוע סכום של 1,500 – 2,000 במזומן, וכי יתר העובדים ( המלצרים), השתכרו מהתשרים אשר התקבלו מהלקוחות ואשר חולקו על ידי התובע 1 ( עמ' 50 ש' 21 – 26) . עוד העידה סלוא באשר למלצרים אשר עבדו על בסיס טיפים כך: "...לפעמים לפועל היה יוצא 100 או 80 ₪ ליום מהטיפים ובימים טובים 250,200 ₪. ביום שבת זה היום הכי טוב" (עמ' 52, ש' 17). עדותה של סלוא באשר לסכום השכר אותו שילמה לעובדים בסופי השבוע, בנוסף לכך שגודל המסעדה מתאים לכמות העובדים הנטענת ( עמ' 13, ש' 20-21), מחזקים את טענת התובעים כי עבדו במסעדה על בסיס יומי ולא רק בסופי שבוע או בחגים, על בסיס מזדמן כפי שטענו הנתבעים.
במחלוקת עובדתית זו, אנו דוחים אפוא את טענת הנתבעים, וקובעים כי בין התובעים 4-16 לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד מעסיק עם כל המשתמע מכך וכי הם הועסקו במשך כל ימות השבוע באופן קבוע. תחילת עבודתם הינה כמפורט בתצהיריהם, כדלקמן:
תובע 4 – ג'מאל בדאד, 4/2010.
תובע 5, ג'אד מלאישה, 7/2006.
תובע 6 – מאג'ד עלאונה, 2/2008.
תובע 7, ג'סאן גנאם, , 3/2010.
תובע 8, איסאר חמאמרה, 11/2011.
תובע 9, עארף פשאפשה, 2/2007.
תובע 10, מוחמד אלעלאונה, 5/2010.
תובע 11, ג'מאל חמאמרה, 5/2007.
תובע 12, אלווהב מלאישה, 9/2007.
תובע 14, עבידה חמאמרה, 2/2009.
תובע 15, פריד גאנם, 5/2009.
תובע 16 – מונתסר חמאמרה, 1/1998.
התובעים 1-3: תקופת העבודה ואופן העסקתם
המחלוקת לעניין זה היא באשר למועד תחילת עבודתם של התובעים 1-3 וכן למתכונת העסקתם. האם הועסקו באופן רצוף על ידי הנתבעים, או כפי שטענו הנתבעים הועסקו בתקופות נפרדות זו מזו. הצדדים חלוקים גם באשר למועד תחילת עבודתם של התובעים 1-3.
התובע 1 טען כי החל לעבוד במסעדה בחודש 6/1991, התובע 2 טען כי החל לעבוד במסעדה בחודש 1/2000 ואילו התובע 3 טען כי החל לעבוד במסעדה בחודש 2/2000. התובעים הצהירו כי שילמו לרו"ח הנתבעים מחצית מעלות הוצאת רישיון העבודה עבורם.
מנגד, טענו הנתבעים כי התובע 1 החל עבודתו במסעדה בחודש 2/2006, התובע 2 החל עבודתו במסעדה בחודש 11/2007 והתובע 3 החל לעבוד במסעדה בחודש 7/2006 ( סע' 37-39 לכתב ההגנה). מיד נאמר, כי טענות אלו לא קיבלו ביסוס בתצהירי הנתבעים.
עוד טענו הנתבעים כי אישורי עבודה הונפקו עבור התובעים 1-3 , בנוסף לתלושי משכורת אשר הופקו על ידי מת"ש ואלו משקפים נאמנה את מתכונת עבודתם. אלא שמעיון באישורי העבודה אשר צורפו לתצהירו של התובע 1 עולה כי הנתבעים הנפיקו עבורו אישורי עבודה כבר מ- 1997 (עמ' 3 לנספחי תצהירו), כך שאין בהם לבסס את הטענה כי הוא החל לעבוד במסעדה בשנת 2007.
זאת ועוד, מעדותה של סלוא עולה כי העובדים השתכרו כ- 215-280 ₪ ליום ( עמ' 50, ש' 24-26), בעוד שעיון בתלושי השכר עולה כי השכר החודשי הממוצע הינו 3,200 ₪ בלבד ( ובחישוב שכר יומי לפי 18 ימי עבודה בממוצע, מדובר על שכר שאינו עולה על 178 ₪ ליום עבודה). לפיכך, ולאור העדויות שהובאו בפנינו, אנו קובעים כי תלושי השכר אינם משקפים נאמנה את תקופות עבודתם ושכרם של התובעים 1-3.
עוד טענו התובעים 1-3 כי בשנות עבודתם הראשונות לא הונפקו עבורם תלושי משכורת, זאת מאחר ולא הוסדר עבורם היתר עבודה על ידי הנתבעים. הצהרתו של ראוף ( בסיפא של סע' 34 לתצהירו) כי נהג להעסיק עובדים במסעדה ללא רישיון עבודה מחזקת את טענת התובעים. "...בעבר נתפס אצלי חבר של אחד מעובדי השטחים ( התובע 7) והוא הורשע ונגזר עליו (צ"ל עליי) 6 חודשי עבודות שירות, וגם מאסר על תנאי." (ור' העתק מכתב האישום ומפסק הדין בגין העסקת 2 עובדים שלא כדין, צורפו לכתב ההגנה של הנתבעים 1-3).
התובע 1 – טען בתצהירו כי החל לעבוד במסעדה בחודש יוני 1991, בעוד שעל פי דו"ח ריכוז ההשתכרות השנתיים של אגף המת"ש ( ת/2 לתצהירו) נרשם לראשונה כעובד המסעדה החל משנת 1997, כאשר לפי הדו"ח עבד 20 ימים בלבד בשנת 1997, 177 ימים בשנת 1998, בשנת 2003 עבד 3 ימים בלבד, בשנת 2005 עבד 26 ימים בלבד והחל משנת 2006 קיים רצף תעסוקתי עד לשנת 2014. התובע הסביר את העדר הרצף התעסוקתי עד לשנת 2006 בשל כך שלא היה ברשותו אישור עבודה בתקופות אלו ( עמ' 37, ש' 11) "זה נכון, היה הרבה סגר ופיגועים והייתי חייב לעבוד בלי אישור. המשכתי לעבוד באותה תקופה רק בלי אישורים".
לאור עדותו שהיתה מהימנה בעינינו, ואשר לא נסתרה על ידי הנתבעים, וכן לאור הראיות שהציג בפנינו ( ת/6), תמונות נושאות תאריך מוטבע, המעידות כי עבד במסעדה בשנים 1998 ו- 2000, לאור אישור העבודה שהופק עבורו על ידי הנתבעים כבר בשנת 97, ולאחר שהוכח כי הנתבעים העסיקו עובדים ללא רישיון עבודה, אנו מקבלים את גרסת התובע 1 וקובעים כי החל עבודתו במסעדה ביוני 1991.
התובע 2 - טען בתצהירו כי החל לעבוד במסעדה כמלצר בחודש ינואר 2000, השתכר 1,600 ₪ לשבוע, (213 ₪ ליום) ו- 6,400 ₪ לחודש.
התובע 3 - טען בתצהירו כי החל לעבוד במסעדה כשוטף כלים בחודש פברואר 2000, השתכר 1,500 ₪ לשבוע, (200 ₪ ליום) ו- 6,000 ₪ בחודש.
על פי דו"ח ריכוז נתוני השתכרות שנתיים מאגף המת"ש ( ת/1 לכתב התביעה) התובעים 2 ו-3 החלו לעבוד במסעדה רק בשנת 2006.
כאמור, התובעים 2 ו-3 לא נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם. ביחס לכך כבר נקבע, כי אין לראות בהימנעות מהחקירה הנגדית כדי להביא לקבלת עדותו הראשית של העד כמות שהם, שהרי "העובדה שמצהיר לא נחקר על-ידי הצד היריב היא אמנם עובדה שאפשר לייחס לה משקל, אך אין היא כשלעצמה מחייבת את קבלת הדברים שנאמרו בתצהיר כדברי אמת. לכך, נחוץ גם שהשופט הדן בעניין יתן אמון בדברי המצהיר" ( ע"א 277/64 לוי נגד הסוכנות היהודית, ניתן ביום 24.3.1965; ראו גם: דב"ע ( ארצי) תשן/3-10 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, ניתן ביום 30.1.1990).
בעניינו, תצהירי התובעים דומים בכללותם זה לזה וכוללים שינויים קלים בעיקר ביחס לרכיבי סיווג עבודת התובעים במסעדה, שעות עבודתם, שכרם השבועי וחישוב הזכויות הנטענות בהתאם לכך. אלא שבניגוד לתובע 1, התובעים 2 ו-3 לא הביאו כל ראיה אובייקטיבית לתמיכה בטענתם כי עבדו במסעדה עובר לשנת 2006. הראיה היחידה באשר למועד תחילת עבודתו של התובע 2 היא אישור עבודה בישראל ע"ש "סלאמה ג'ורג – ומסעדה ג'ורג'" מיום 11/2006 (עמ' 101 לתצהירו), ואילו ביחס לתובע 3, אישור העבודה המוקדם ביותר הינו לחודש 6/2006.
בהתאם לאמור לעיל, אנו קובעים כי הוכחה עבודתם של התובע 2 מחודש 11/2006 (96 חודשים) ושל התובע 3 מחודש 6/2006 (91 חודשים) בלבד.
באשר לרציפות עבודתם של התובעים 1-3, הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי עבודתם היתה לתקופה שאינה רצופה, שכן אף עבודתם נקטעה למספר חודשים בשל סגר או בשל סיבה אחרת, ותקופה זו היתה פחותה מ 6 חודשים, אין בכך כדי לקטוע את הרצף התעסוקתי. אשר על כן, אנו קובעים כי התובעים 1-3 הועסקו על בסיס קבוע (ושאינו מזדמן) במסעדה.
נוסיף כי איננו מקבלים את טענת הנתבעים כי יש לקבוע זכאותם של התובעים לסעדים הנתבעים בשל עבודתם בנתבעת 2 בלבד, אלא אנו קובעים בזאת כי יש לראות בתקופת עבודתם בנתבעות 1 ו-2 כתקופה רצופה, שכן לא חל כל שינוי במתכונת העסקתם תחת המעבר מהנתבעת 1 לנתבעת 2.
נסיבות סיום העסקת העובדים והסעד הראוי
לטענת התובעים, עד ליומם האחרון בעבודה ביום 2.11.2014, לא ידעו כי המסעדה נסגרת וכי הם עומדים בפני פיטורים. התובע 1 טען כי בימים האחרונים של המסעדה הסתובבה שמועה כי מוכרים את המסעדה. כאשר הוא פנה אל אנתינה ושאל אותה אם הדבר נכון, היא הכחישה זאת בתוקף. הידיעה בדבר סגירת המסעדה נודעה לתובעים בסוף יום העבודה ביום 2.11.2014, כאשר ראוף, אנתינה וסלוא אספו את העובדים והודיעו להם כי זהו יומם האחרון בעבודה. התובעים 1-3 קיבלו לידם מכתב פיטורים נושא תאריך 1.10.2014, בחלוף חודש ימים מפיטוריהם, (ת/6 לכתב התביעה).
כך העיד התובע 8 באשר להפסקת עבודתו ( עמ' 9, ש' 14-15 ו-ש' 22-25):
ת. "היינו עובדים עד שעה 18:00 והוא סגר את העסק. זה היה ביום שישי או יום שבת, לא זוכר. אנו לא ידענו שהוא סוגר עד אותו רגע שהוא אמר לנו...
....
ש. כמה עובדים הייתם כשהודיעו לכם על הסגירה?
ת. 18, 20, כולל עובדי המטבח. קראו לכולם ביחד וסגרו את המקום בשעה 18:00. הם לא אספו אותנו. בא מישהו ואמר שהוא רוצה לקנות את המסעדה ושנלך הביתה. זה היה רק באותו רגע. היינו כולנו ביחד ואמרו לנו שסוגרים ונגמר."
הנתבעים אינם מכחישים כי פיטרו את התובעים, אלא שלטענתם התובעים ידעו על המצוקה הכלכלית של המסעדה ובעליה, שכן ידעו כי ראוף נטל הלוואות בכדי שהמסעדה תשרוד ותמשיך להתקיים. במספר מקרים הם אף קיבלו את משכורתם באיחור, ובימים מסוימים לא היתה כלל פעילות במסעדה ( סע' 70 לכתב ההגנה). טענה זו הוכחשה באופן גורף על ידי התובעים.
התובע 16, מונתסאר חמאמרה, טען כי שנה קודם לכן, ביום 19.10.2013 פיטרה אותו אנתינה לאלתר, והוא נדרש לעזוב את המסעדה באופן מיידי, זאת לאחר שעבד במסעדה 15 שנים. התובע תיאר בתצהירו את אופן פיטוריו, תוך כדי שהוטחו בו קללות ועלבונות מצד אנתינה, בעוד שהתובע 1 נאלץ להפריד ביניהם. חרף תחנוניו נאלץ התובע 16 לעזוב את העבודה. הנתבעים לא ביקשו לחקור את התובע 16 על תצהירו. אנתינה לא התייחסה בעדותה לטענות התובע 16 והתובע 1 כלל לא נחקר בנושא (למרות שגם לא מסר עדות ראשית בנושא). בשים לב לכך שלא הועמדה בפנינו גרסה סותרת על ידי הנתבעים, אנו מקבלים את טענת התובע 16 כטענה שהוכחה.
התובע 11, ג'מאל חמאמרה, טען כי נפל בשטח המסעדה יומיים קודם לסגירתה - ביום 31.10.2014 ונפגע בגבו ( מסמכים רפואיים צורפו כנספח ת/4 לתצהירו). לטענתו, בהיותו בבית החולים חבריו מסרו לו כי המסעדה נסגרה וכי כל העובדים פוטרו, הנתבעים לא יצרו עימו קשר ואף לא יידעו אותו בדבר סגירת המסעדה. התובע טען כי מאז ועד היום הוא אינו מסוגל לעבוד בשל פציעתו ( עמ' 16, ש' 9-11 ו- עמ' 18, ש' 8-9).
מהאמור לעיל, יש לראות בהפסקת פעילותה של המסעדה וסגירתו של מקום העבודה כפיטורים, ועל כן, בנסיבות אלו, זכאים התובעים 1-16 לפיצויי פיטורין מלאים כדין.
השכר הקובע
שכרם של עובדי הניקיון והמטבח
התובעים 3-7, 10-12, 14 ו-16 עבדו כעובדי ניקיון או כעובדי מטבח. מתצהירי התובעים והעדויות שהובאו בפנינו, עולה כי שכרם של עובדי הניקיון והמטבח עמד על סכומים שנעו בין 1,200 ל- 1,800 ₪.
כך לדוגמא, התובע 1 טען בעדותו ( בעמ' 37, ש' 20) כי כאשר עבד כעובד מטבח משכורתו עמדה על סך של 1,400 ₪ לשבוע. התובע 5, ג'אד מלאישה, עבד במסעדה כעובד מטבח, הצהיר ( סע' 3 לתצהירו, 17א' 125-126) כי משכורתו עמדה על 1,400 ₪ לשבוע, 5,600 ₪ לחודש. התובע 12, עבד אלווהב מלאישה, עבד במסעדה כעובד מטבח, ניקיון, שוטף כלים ומלצר, הצהיר ( סע' 3 ו- 119-120 לתצהירו) כי משכורתו עמדה על 1,425 ₪ לשבוע, 5,700 ₪ לחודש. התובע 16 טען בתצהירו כי שכרו השבועי עמד על 1,800 ₪. עדותה של סלוא תמכה במידה לא מבוטלת בטענת התובעים ( עמ' 50, ש' 24): "כל שבוע היו לוקחים את המשכורת שלהם. יש כאלה שלקחו בשבוע 1,500 ויש כאלה 2,000 כל אחד...".
בהתאם לכך, בהעדר תלושי משכורת ו/או רישום אחר בדבר שכרם בפועל, אנו מקבלים את טענת עובדי הניקיון והמטבח במסעדה בדבר שכרם המשתלם כפי שעולה מתצהיריהם, לצורך חישוב הזכויות הנטענות. נציין, כי התובעים חישבו את זכויותיהם לפי שכר חודשי שהוא שכרם השבועי במכפלה של 4 ואנו מקבלים את תחשיבם זה (ראו סעיף 108 להלן).
שכר המלצרים
התובעים 1,2,8,9 ו-15 עבדו כמלצרים במסעדה. התובעים אשר העידו בפנינו טענו כי בשנתיים האחרונות, שכרם התבסס על התשרים אשר התקבלו מלקוחות המסעדה, כאשר קודם לכן שכרם שולם על ידי הנתבעים מדי שבוע, בדומה לעובדי המטבח והניקיון.
עוד עולה מעדותם כי התשרים נאספו אל קופה אשר היתה ברשות אנתינה. בסוף כל יום ריאד ( התובע 1) היה מחלק את התשרים בין המלצרים, ואנתינה או סלוא היו משלימות, במידת הצורך, את הסכום כך שלא יפחת ממינימום של 200 ₪ ליום;
התובעים 8 ו-12 אשר עבדו כמלצרים, העידו כי שכרם עמד על ממוצע של 250 ₪ ליום עבודה ( עמ' 8, ש' 1 ו-7 וכן עמ' 43, ש' 18). מאחר ושכרם הנטען בתצהיר אינו חורג מסכום זה, ועומד בקנה אחד עם עדותה של סלוא בדבר שכר המלצרים אשר נע בין 1,500 ל- 2,000 ₪ בשבוע ( עמ' 50, ש' 21 ו- 24), בדומה לקביעתנו ביחס לשכר עובדי הניקיון והמטבח, אנו מקבלים את טענת התובעים בדבר שכרם המשתלם, כפי שנטען בתצהירם, לצורך חישוב הזכויות הנתבעות (ראו סע' 108 להלן) .
באשר לתובע 1, לטענתו, שלא נסתרה, מעמדו שונה מיתר המלצרים, שכן הוא שימש גם כאחראי על סידור העבודה וחלוקת הכספים למלצרים. לפיכך, אנו מקבלים כנכונה את עדותו כי שכרו החודשי עמד על 10,000 ₪ (סע' 127 לתצהירו).
פיצויי פיטורים
התובעים טענו לזכאותם לפיצויי פיטורים בגובה שכרם החודשי במכפלת שנות עבודתם במסעדה. מנגד, טענו הנתבעים, כי לתובעים 1-3 מגיעים הפרשי פיצויי פיטורים בגובה ההפרש בין הסכומים שקיבלו בפועל משירות התעסוקה, לעומת הפיצוי המגיע להם והעומד על סכום משכורת ברוטו לכל שנת עבודה, ובכפוף לוותק פעילותה של נתבעת 2 בלבד (3.833 שנים). לטענת הנתבעים, יתר התובעים אינם זכאים כלל לפיצויי פיטורים.
איננו מקבלים את טענת הנתבעים לחישוב הזכויות בגין פעילותה של הנתבעת 2 בלבד, כפי שקבענו קודם לכן, יש לראות את תקופה עבודתם של העובדים על ידי נתבעת 1 ונתבעת 2 לצורך חישוב זכויותיהם, לרבות פיצויי הפיטורים, כתקופת עבודה רצופה אחת, וזאת בהיות החברות מחזיקות את המסעדה " מסעדת ראוף ואתינה", כמקום עבודה אחד ומעסיקה אחת של התובעים, זאת בהתאם לסעיף 1 ( א) לחוק פיצויי פיטורים..
באשר לכך ובהתאם לסעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים, אנו קובעים את זכאותם של התובעים לפיצויי פיטורים כדלהלן:
התובע 1 – זכאי לסך של 234,167 ₪ (281/12 חוד' *10,000 ₪)
התובע 2 – זכאי לסך של 51,200 ₪ (96/12 חוד' * 6,400 ₪)
התובע 3 – זכאי לסך של 45,500 ₪ (91/12 חוד' * 6,000 ₪)
התובע 4 - זכאי לסך של 23,833 ₪ (55/12 חוד' * 5,200 ₪)
התובע 5 – זכאי לסך של 46,667 ₪ (100/12 חוד' * 5,600 ₪)
התובע 6 – זכאי לסך של 32,200 ₪ (80.5/12 חוד' * 4,800 ₪)
התובע 7 – זכאי לסך של 26,021 ₪ (56/12 חוד' * 5,600 ₪)
התובע 8 – זכאי לסך של 14,400 ₪ (36/12 חוד' * 4,800 ₪)
התובע 9 – זכאי לסך של 40,300 ₪ (93/12 חוד' * 5,200 ₪)
התובע 10 – זכאי לסך של 18,000 ₪ (54/12 חוד' * 4,000 ₪)
התובע 11 – זכאי לסך של 37,500 ₪ (90/12 חוד' * 5,000 ₪)
התובע 12 – זכאי לסך של 40,850 ₪ (86/12 חוד' * 5,700 ₪)
התובע 14 – זכאי לסך של 32,200 ₪ (69/12 חוד' * 5,600 ₪)
התובע 15 – זכאי לסך של 33,000 ₪ (66/12 חוד' * 6,000 ₪)
התובע 16 – זכאי לסך של 113,400 ₪ (189/12 חוד' * 7,200 ₪)
מהסכומים שנפסקו לזכות התובעים 1-3 כפיצויי פיטורים, יש לנכות את הכספים שנצברו לזכותם במת"ש על חשבון פיצויי פיטורים.
לא מצאנו לנכון לחייב את הנתבעים בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בשים לב לכך שמדובר ממילא במצב בו מעסיק קרס כלכלית וסגר שעריו ואולם הסכומים האמורים לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום העבודה ועד התשלום בפועל.
דמי הודעה מוקדמת
התובעים 1-3 טענו כי נודע להם על סגירת המסעדה רק ביום 2.11.14 - ביום עבודתם האחרון. מנגד, טענו הנתבעים כי מכתבי הודעה מוקדמת נמסרו לתובעים 1-3 חודש לפני סגירת המסעדה.
העובדים 1-3 צירפו את הודעת הפיטורים לתצהירם. עיון במכתבי הפיטורים מעלה כי המכתב נושא תאריך של ה 1.10.2014 כאשר ההודעה על הפסקת העבודה הינה החל מיום 30.10.2014. אלא שהתובעים טענו כי מכתב זה הגיע לידיהם רק ביום 7.12.2014 כחודש לאחר פיטוריהם.
לאחר בחינת הראיות והעדים אשר הובאו בפנינו, במחלוקת עובדתית זו אנו מעדיפים את טענת התובעים 1-3 כי מכתב ההודעה המוקדמת נמסר להם לאחר הפיטורים ולכן אינו מהווה הודעה מוקדמת. ונסביר.
ראשית, על המעסיק להוכיח כי נתן הודעה מוקדמת לפיטורים לעובדיו. תצהירי הנתבעים באשר להודעה המוקדמת מתאר בתמצית כי לתובעים נמסרה הודעה מוקדמת חודש לפני פיטוריהם. התצהירים אינם מפרטים את נסיבות מתן המכתבים אשר סופקו לתובעים 1-3 ואשר משמשים לטענתם כהודעה מוקדמת.
שנית, אנתינה טענה בעדותה כי התובעים ידעו על מכירת המסעדה שנה עד שלוש שנים בטרם סגירתה: (עמ' 57, ש' 13-16)
"ש. מתי הודעתם לעובדים שהמסעדה נסגרת?
ת. הם ידעו ממתי שהייתה נפילה, ראוף הודיע להם, אני לא הודעתי להם לא זוכרת. ראוף אמר לי שהוא הודיע להם שאנחנו סוגרים. לשאלת בית הדין זה היה שנה שנתיים שלוש לפני שהמסעדה נסגרה, רמי היה מביא פועלים ומחזיר פועלים."
אף אם טענתה של אנתינה נכונה והעובדים ידעו כי המסעדה צפויה להיסגר, אין זה מעיד על כך שהתובעים ידעו את מועד סגירתה בפועל ובודאי שאין בכך מסירת הודעה מוקדמת לפיטורים כדין.
לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבעים לא נתנו הודעה מוקדמת כדין למי מהתובעים ובהתאם אנו פוסקים כי התובעים ( כולם) זכאים לתשלום הודעה מוקדמת כדלהלן:
התובע 1 – זכאי לפיצוי בסך של 10,000 ₪;
התובע 2 - זכאי לפיצוי בסך 6,400 ₪;
התובע 3 – זכאי לפיצוי בסך 6,000 ₪;
התובע 4 – זכאי לפיצוי בסך 5,200 ₪;
התובע 5 – זכאי לפיצוי בסך 5,600 ₪;
התובע 6 – זכאי לפיצוי בסך 4,800 ₪;
התובע 7 – זכאי לפיצוי בסך 5,600 ₪;
התובע 8 – זכאי לפיצוי בסך 4,800 ₪;
התובע 9 – זכאי לפיצוי בסך 5,200 ₪;
התובע 10 – זכאי לפיצוי בסך 4,000 ₪;
התובע 11 – זכאי לפיצוי בסך 5,000 ₪;
התובע 12 – זכאי לפיצוי בסך 5,700 ₪;
התובע 14 – זכאי לפיצוי בסך 5,600 ₪;
התובע 15 – זכאי לפיצוי בסך 6,000 ₪;
התובע 16 – זכאי לפיצוי בסך 7,200 ₪.
צו הרחבה בענף האולמות וגני האירועים
התובעים טענו לחלות צו ההרחבה בענף האולמות וגני האירועים בישראל 2008 ( י"פ תשס"ח מס' 5793 מיום 9.4.2008 , עמ' 2724. להלן – צו ההרחבה הענפי).
בכתבי טענותיהם, הנתבעים כלל לא התייחסו לטענת התובעים באשר לתחולתו של צו ההרחבה הענפי.
הנטל להוכחת תחולתו של צו ההרחבה הוא על הטוען לקיומו. התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי אכן צו ההרחבה הענפי חל עליהם.
לפי צו ההרחבה הענפי, החל על " כל העובדים והמעבידים באולמות שמחה וגני אירועים", מוגדר " אולם שמחות" כך:
"אולם שמחות": "אולם לשמחות ולאירועים לסוגיהם השונים, לרבות גן אירועים, בריכת אירועים וכל מקום שבו מקיימים שמחות ואירועים, ולרבות מטבח המשמש להכנת מזון לאירועי שמחות באולמות ו/או גני אירועים";
התובעים לא עמדו בנטל הנדרש להוכיח כי " מסעדת ראוף ואתינה" עונה על ההגדרות הנ"ל ומשכך אנו דוחים את תביעתם לפיצוי מכוח צו ההרחבה בענף אולמות השמחות.
יפים הם לענייננו, דברי כב' השופט ארמון מבית הדין האזורי לעבודה בנצרת בתע"א ( נצ') 1495-09 סלימה ח'טיב - אביבה אקו ואח', מיום 13.7.2010:
"לדעתנו, אין לראות את המסעדה כאילו היא אולם ארועים, אף אם מעת לעת נערכו במסעדה " ארועים". יש הבדל משמעותי בין אולם ארועים, אשר מיועד באופן קבוע להסעדת חוגגים בשמחות שונות, לבין מסעדה שבאופן כללי משרתת לקוחות מזדמנים, גם אם מדי פעם נערכים בה " ארועים" מוזמנים מראש לקבוצת סועדים.
בחינת הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה שפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעלה שגם בסיווג זה יש אבחנה בין " מסעדות" המופיעות בפריט 5600 בסיווג האמור, לבין " אולמות מסיבות וארועים" המופיעים בפריט 5620 באותו סיווג.
על כן, לדעתנו, אין לראות את צו ההרחבה בענף אולמות הארועים כחל על הצדדים."
פסיקה דומה לעניין זה ניתנה על ידי כב' השופטת נטע רות בס"ע ( אזורי ת"א) 14831-11-11 מאיה סלומון - צדף ניהול מועדונים בע"מ, ניתן ביום 18.06.2017).
אשר על כן, אנו קובעים כי צו ההרחבה הענפי אינו חל בעניינו.
הפרשות פנסיוניות
לטענת התובעים, על הנתבעים חלה חובה להפריש עבורם 6% ממשכורתם החודשית בכל תקופת עבודתם. בהתחשב בתקופת ההתיישנות התובעים מעמידים את תביעתם בגין רכיב זה בגין 84 חודשים בלבד. לטענתם, בשל כך שהשכר המופיע בתלושי השכר שהופקו עבור התובעים 1-3 הינו נמוך מהשכר ששולם בפועל, הזכויות הפנסיוניות אשר נצברו עבורם בקרן התגמולים הינם חלקיים בלבד.
הנתבעים לא הכחישו כי התובעים 1-3 זכאים להפרשות לפנסיה, אלא שלטענתם הפרשות הפנסיוניות נעשו ושולמו מדי חודש לשרות התעסוקה.
אין חולק כי ליתר התובעים (4-16) כלל לא בוצעו הפרשות לפנסיה.
בהתאם לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז -1957 ולצו ההרחבה [ נוסח משולב] לפנסיה חובה ( פורסם י"פ תשע"א מס' 6302 מיום 27.9.2011 , עמ' 6938), על המעסיק חלה חובה לביטוח פנסיוני לעובד החל מ- 1 בינואר 2008 או מועד תחילת עבודתו במקום העבודה, המאוחר מבין השניים. בהתאם לסע' 2א' לצו ההרחבה, התובעים אכן זכאים לביצוע הפרשות מעסיק לפנסיה בשיעורים הקבועים בצו ( ולאחר חצי שנת עבודה).
להלן סכומי הזכאות בהתאם לשיעורי ההפרשות בצו ההרחבה:
התובע
2008 (0.833%)
2009 (1.66%)
2010 (2.5%)
2011 (3.33%)
2012 (4.16%)
2013 (5%)
2014 (6%)
סה"כ
1
(שכר שנתי 120,000)
1,000
(120,000)
1,992
(120,000)
3,000
(120,000)
3,996
(120,000)
4,992
(120,000)
6,000
(100,000)
6,000
26,980 ₪
2
(76,800)
639
(76,800)
1,274
(76,800)
1,920
(76,800)
2,557
(76,800)
3,194
(76,800)
3,840
(64,000)
3,840
17,264 ₪
3
(72,000)
599
(72,000)
1,195
(72,000)
1,800
(72,000)
2,397
(72,000)
2,995
(72,000)
3,600
(60,000)
3,600
16,186 ₪
4
-
-
(15,600)
390
(62,400)
2,077
(62,400)
2,595
(62,400)
3,120
(52,000)
3,120
11,302 ₪
5
(67,200)
559
(67,200)
1,115
(67,200)
1,680
(67,200)
2,237
(67,200)
2,795
(67,200)
3,360
(56,000)
3,360
15,106 ₪
6
(24,000)
199
(57,600)
956
(57,600)
1,440
(57,600)
1,918
(57,600)
2,396
(57,600)
2,880
(48,000)
2,880
12,669 ₪
7
-
-
(22,400)
560
(67,200)
2,237
(67,200)
2,795
(67,200)
3,360
(56,000)
3,360
12,312 ₪
8
-
-
-
-
(38,400)
1,597
(57,600)
2,880
(48,000)
2,880
7,357 ₪
9
(62,400)
519
(62,400)
1,035
(62,400)
1,560
(62,400)
2,077
(62,400)
2,595
(62,400)
3,120
(52,000)
3,120
13,096 ₪
10
-
-
(8,000)
200
(48,000)
1,598
(48,000)
1,996
(48,000)
2,400
(40,000)
2,400
8,594 ₪
11
(60,000)
499
(60,000)
996
(60,000)
1,500
(60,000)
1,998
(60,000)
2,496
(60,000)
3,000
(50,000)
3,000
13,489 ₪
12
(68,400)
569
(68,400)
1,135
(68,400)
1,710
(68,400)
2,277
(68,400)
2,845
(68,400)
3,420
(57,000)
3,420
15,376 ₪
14

(30,000)
498
(67,200)
1,680
(67,200)
2,237
(67,200)
2,795
(67,200)
3,360
(56,000)
3,360
13,930 ₪
15
-
(12,000)
199
(72,000)
1,800
(72,000)
2,397
(72,000)
2,995
(72,000)
3,600
(60,000)
3,600
14,591 ₪
16
(86,400)
720
(86,400)
1,434
(86,400)
2,160
(86,400)
2,877
(86,400)
3,594
(68,400)
3,420
-
14,205 ₪
לאור האמור לעיל, התובעים זכאים לסכומים הבאים בגין הפרשות לפנסיה:
התובע 1 – 26,980 ₪;
התובע 2 – 17,264 ₪;
התובע 3 – 16,186 ₪;
התובע 4 – 11,302 ₪;
התובע 5 - 15,106 ₪;
התובע 6 – 12,669 ₪;
התובע 7 – 12,312 ₪;
התובע 8 – 7,357 ₪;
התובע 9 – 13,096 ₪;
התובע 10 – 8,594 ₪;
התובע 11 – 13,489 ₪;
התובע 12 – 15,376 ₪;
התובע 14 – 13,930 ₪;
התובע 15 – 14,591 ₪;
התובע 16 – 14,205 ₪;
מהסכומים שנפסקו לזכות התובעים 1-3 לעיל, יש להפחית סכומים שנצברו לזכותם במת"ש בגין הפרשות פנסיוניות לשנים 2008 ואילך.
גמול שעות נוספות
תיקון 24 לחוק הגנת השכר, אשר נכנס לתוקפו ביום 1.2.2009, שינה בין היתר את נטלי ההוכחה בכל הנוגע לתביעה לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות בסעיף 26 ב לחוק הגנת השכר הקובע:
"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו;
...
(ב)על אף האמור בסעיף קטן ( א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
לעניין נטל ההוכחה בתקופה שקדמה לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, נקבע בפסיקת בית הדין הארצי כי הנטל בדבר זכאות לגמול שעות נוספות, כאשר הוכחה מתכונת עבודה קבועה, עובר למעסיק ( ע"ע ( ארצי) 212/06, ימית א ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפשרית, מיום 12.11.2008. להלן: ימית בטחון).
על פי ימית בטחון, אין עוד צורך בהוכחתה של מתכונת עבודה קבועה בשעות נוספות החוזרת ונשנית על מנת להעביר את הנטל להוכחת היקף ההעסקה המדויק בשעות נוספות וניתן להסתפק לשם כך אף בהצגת " דבר מה ראייתי" מצד העובד המצביע על מתכונת עבודה כללית שכללה העסקה בשעות נוספות כתנאי להעברת הנטל אל כתפי המעסיק. כמו כן נקבע כי במקרים של חסר ראייתי ניתן לערוך את חישוב התמורה המגיעה בעבור עבודה בשעות נוספות על דרך האומדנה ( ראו גם ע"ע ( ארצי) 280/08‏ זגורי - חברת השמירה בע"מ, מיום 3.5.10; ע"ע ( ארצי) 459/07 דוד יפה - ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ, מיום 8.12.09). כללים אלה עולים בקנה אחד עם רוחה ותכליתה של ההגמשה הראייתית המשתקפת גם מתיקון 24 לחוק הגנת השכר ( ע"ע (ארצי) 35727-11-12 ביטחון לאומי 1992 ע.נ בע״מ - פודולסקי אלכסנדר, מיום 25.1.15).
לאור האמור, די בכך שהתובעים הניחו תשתית ראייתית, ברמה לכאורית, לעבודתם בשעות נוספות, במתכונת קבועה, על מנת לקבל את תביעתם לעניין רכיב זה, וזאת אלא אם הוכיח המעסיק אחרת.
התובעים טענו כי עבדו במתכונת של 7 ימים בשבוע, 12 שעות עבודה ביום. כך שהועסקו 84 שעות שבועיות, כאשר 43 שעות שבועיות הן עבודה בשעות רגילות ואילו 41 שעות שבועיות הן עבודה בשעות נוספות. התובעים חישבו זכאותם לגמול שעות נוספות בחלוקה ל- 2 שעות בזכאות ל- 125% ו- 39 שעות בזכאות ל- 150%.
הנתבעים מנגד, הכחישו באופן גורף עבודה בשעות נוספות מצד העובדים וטענו כי התובעים 1-3 עבדו יחד בדומה לעובדים ישראלים אחרים, משמרת אחת ביום. טענה נוספת שהעלו הנתבעים היא כי העובדים 1-3 היו מדווחים את שעות עבודתם ישירות לרואה החשבון של הנתבעות 1 ו-2. בעדויותיהם הראשיות של הנתבעים – ובשים לב לכך שתצהירו של ראוף נמשך מן התיק - אין כל התייחסות לסוגיית שעות העבודה של התובעים.
בהעדר כל ביסוס ראייתי לטענות הנתבעים ביחס לעובדים מקבילים שעבדו במשמרת אחת, או לסוגיית הדיווח לרואה החשבון; בהעדר כל דיווח שעות ולו המינימלי שיתמוך בטענות הנתבעים – אין לנו אלא לדחותן. מנגד, התובעים העידו כדלקמן:
התובע 1 העיד באשר למתכונת עבודתם של התובעים כך ( עמ' 40, ש' 3): "היינו עובדים משעה 11:00 בצהרים ועד 1-2 בלילה".
התובעים 7 ו- 12 העידו באשר למתכונת עבודתם כי עבדו 12 שעות ביום ( עמ' 30, ש' 4 ועמ' 42, ש' 17). התובע 8 העיד כי עבד רצוף במסעדה וכי ההפסקות שניתנו היו הפסקות קצרות " היתה הפסקה לסיגריה, שיחות טלפון" (עמ' 10, ש' 13). לגבי התובע 7 העיד ( בעמ' 10, ש' 8-9) כך: "הוא היה עובד 12 שעות. הוא היה עובד נקיון. היה שוטף את המקום בבוקר, שומר והיה עובד על הטאבון, כולנו 12 שעות. התובע 7 היה עובד משעה 10:00 בבוקר עד 12 בלילה". כך העיד גם לגבי התובע 9 ( שם, ש' 21) "הוא היה מלצר. עבד 12 שעות. מ 12 עד 12 הוא עבד".
התובע 11 העיד כי ניתנה לו הפסקה בכל יום החל מהשעה 12 ועד 17:00 ( עמ' 17, ש' 25 – עמ' 18, ש' 4)
"ש. היתה הפסקה בעבודה?
ת. כן. מ- 12 בצהריים עד 17:00 ואז אני חוזר לעבודה עד 01:00. בבוקר התחלתי משעה 6 עד 12 בצהריים.
ש. יש לך רישומים לגבי העבודות שלך, מתי עבדת?
ת. לא. אני לא רשמתי.
בהמשך עדותו ( בעמ' 22, ש' 9) כאשר נשאל לגבי יתר התובעים התייחס ליציאה להפסקה כך :" אנחנו היינו עובדים לפעמים 8 שעות ויש כאלה 10 שעות. ויש כאלה 4 שעות ויוצאים לנוח."
התובע 7 העיד ( בעמ' 31, ש' 12-15) כך:
"יש כאלה שהתחילו בשעה 11 בבוקר ויצאו להפסקה לשעתיים. בתקופה האחרונה הייתי עובד 4,5 שעות ניקיון, לפעמים בשעה 6 בבוקר או לפני. זה היה עד 11 בבוקר. אחר כך מישהו היה בא והייתי יוצא להפסקה עד 16:00 17:00 ואז חוזר לעבוד בחוץ על המנגל ונשאר לעבוד עד סוף היום."
כאמור, לא נוהל כל דיווח אודות שעות עבודתם של התובעים, לא על ידי הנתבעים ולא על ידי התובעים עצמם.
שעות עבודתם של העובדים כפי שנטענו בתצהיריהם ובעדות העובדים אשר העידו בפנינו ואשר צוינו מעלה, לא היתה זהה לכל העובדים והשתנתה מעובד לעובד. מהעדויות עולה כי התובעים עבדו במתכונת של יום עבודה מלא אשר החל בשעה 11 בבוקר או באחת בצהריים ( לעובדי הניקיון ב 6 בבוקר) ועד לסגירת המסעדה בשעה שתים עשרה או אחת בלילה. במהלך העבודה ניתנה לעובדים הפסקה של מספר שעות (2-3 שעות / 5 שעות לעובדי הניקיון). כלומר, ניתן לקבוע כי העובדים בהכרח עבדו שעות נוספות, אלא שאין בידם להוכיח פוזיטיבית את היקף העבודה. במקרה זה חלה החזקה הקבועה בסעיף 26 ב(ב) לחוק הגנת השכר ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
במקרה שלפנינו לא היה ביד הנתבעים להרים את נטל הוכחת מתכונת העסקת העובדים, מעבר לעובדה כי אין בכתבי טענותיהם כל פירוט באשר למתכונת העבודה במסעדה של מי מהעובדים, כך הם גם לא טענו בנוגע להיעדרותם של העובדים מהעבודה ( מעבר לטענה כללית של היעדר רציפות בהעסקה) או בנוגע להפסקות אשר ניתנו להם. בנסיבות אלה ולאור עדויות התובעים, מצאנו מקום לחייב את הנתבעים בתשלום גמול שעות נוספות וזאת עד לגובה החזקה הקבועה בסעיף 26 ב' לחוק הגנת השכר, קרי עד ל-60 שעות נוספות בחודש.
על פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, העובדים זכאים ל- 48 שעות נוספות בשיעור של 125% ו- 12 שעות נוספות בשיעור של 150%, שהם 78 שעות משוקללות (1.25*48+ 1.5*12) ולא כפי התחשיב שביצעו התובעים בכתבי טענותיהם. מכיוון שמדובר בפסיקת גמול שעות נוספות מכוח החזקה שבחוק הגנת השכר ולא על יסוד הוכחת עבודה בפועל, גמול זה כולל גם אם גמול השעות הנוספות בגין העבודה ביום המנוחה השבועי.
לפיכך, כל תובע זכאי לגמול שעות נוספות בסכום שווה ערך ל-78 שעות חודשיות, לתקופת ההתיישנות מ-6/08 ועד 10/14 (6 שנים ו-5 חודשים, שהם 77 חודשים), לפי הפירוט הבא ( החישוב נערך כדלקמן: משכורת חודשית חלקי 186 במכפלת 78 שעות ובמכפלת 77 חודשים ( מחמת התיישנות), או מספר חודשי העבודה בפועל, ככל שהיה פחות מכך):
התובע 1 – 322,903 ₪;
התובע 2 - 206,658 ₪;
התובע 3 – 193,741 ₪;
התובע 4 – 119,935 ₪ ( עבד 55 חודשים);
התובע 5 – 180,825 ₪;
התובע 6 – 154,993 ₪;
התובע 7 – 131,509 ₪ (עבד 56 חודשים);
התובע 8 – 72,464 ₪ (עבד 36 חודשים);
התובע 9 – 167,909 ₪;
התובע 10 – 90,580 ₪ (עבד 54 חודשים);
התובע 11 – 161,451 ₪;
התובע 12 – 184,054 ₪;
התובע 14 – 162,037 ₪ ( עבד 69 חודשים);
התובע 15 – 166,063 ₪ ( עבד 66 חודשים);
התובע 16 – 232,490 ₪.
כל הסכומים ישאו הפרשי ריבית והצמדה מאמצע תקופת ההתיישנות, 1.8.2011, ועד התשלום בפועל.
עבודה במנוחה שבועית
החוק נותן בידי עובד שאינו יהודי את הבחירה של יום המנוחה השבועית המקובל עליו, כאשר התובעים שבפנינו נמנים עם העדה המוסלמית, אשר יום מנוחתה השבועית המקובל הוא היום השישי בשבוע. יחד עם זאת, על עובד מוסלמי לא חל איסור דתי לעבוד ביום השישי ולכן הוא יכול לבחור ביום מנוחה אחר מיום השישי, ובלבד שיום זה יהיה אחד משלושת הימים הקבועים בחוק, מבלי שהמעסיק יכפה עליו את יום המנוחה, בהתאם לצרכיו. מכאן שלגבי עובד שאינו יהודי, יפורש המונח " מקובל עליו" לאו דווקא על פי השתייכותו הדתית, אלא לפי בחירתו האישית.
התובעים טענו כי עבדו בכל ימות השבוע ללא יום מנוחה שבועי, כאשר יצאו לחופשה ללא תשלום כעבור 30-90 יום. הנתבעים לא הציגו בראיות גרסה סותרת. בהנהגת מתכונת ההעסקה זו, הנתבעים פעלו בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה, וכתוצאה מכך התובעים לא זכו לגמול בגין עבודה ביום המנוחה.
הוראת סעיף 17( א)(1) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובעת כדלקמן:
"17. גמול עבודה במנוחה השבועית
(א)  הועסק עובד בשעות המנוחה השבועית או בחלק מהן:
(1)  ישלם לו המעסיק בעד שעות אלה שכר עבודה לא פחות מ- 1½ משכרו הרגיל...
(2)  יתן לו המעסיק, במקום שעות המנוחה השבועית שבהן עבד, שעות מנוחה במספר ובזמן שנקבעו בהיתר שלפיו הועסק."
בהתאם לאמור לעיל, התובעים זכאים לגמול בגין עבודתם ביום המנוחה השבועית, בשיעור 50% בנוסף ומעבר לשכר הרגיל ששולם להן בעד עבודתם ביום זה. לפי הפירוט הבא ( התחשיב נעשה לפי השכר החודשי לחלק ל-30 * 4, במכפלת 50%. כל זאת עבור 77 חודשים לכל היותר ( התיישנות), או מספר החודשים בהם עבד התובע בפועל, אם הוא פחות מ-77 חודשים):
התובע 1 – 51,333 ₪;
התובע 2 – 32,853 ₪;
התובע 3 – 30,800 ₪;
התובע 4 – 19,067 ₪;
התובע 5 – 28,746 ₪;
התובע 6 – 27,640 ₪;
התובע 7 – 20,906 ₪;
התובע 8 – 11,520 ₪;
התובע 9 – 26,693 ₪;
התובע 10 – 14,400 ₪;
התובע 11 – 25,667 ₪;
התובע 12 – 29,260 ₪;
התובע 14 – 25,760 ₪;
התובע 15 – 26,400 ₪;
התובע 16 – 36,960 ₪.
כל הסכומים ישאו הפרשי ריבית והצמדה מאמצע תקופת ההתיישנות, 1.8.2011, ועד התשלום בפועל.
פדיון חופשה שנתית
התובעים טענו כי הנתבעים לא שילמו להם עבור ימי חופשה בכל תקופת עבודתם. הנתבעים מנגד טענו כי שילמו באופן שוטף את דמי החופשה המגיעים לתובעים 1-3 במסגרת הפרשות המעסיק לשירות התעסוקה, ואילו ליתר התובעים לא שילמו כל ימי חופשה מאחר ולא עבדו בתקופות עבודה רצופות המזכות אותם בחופשה ובפדיון חופשה.
הנטל להוכיח כי העובד ניצל ימי חופשה ושולמו לו דמי חופשה מוטל על המעסיק ( דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, פד"ע ה 253; דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג 215). סע' 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להן – חוק חופשה שנתית) מטיל על המעסיק חובה לנהל פנקס חופשה לעובדיו וכלל הוא כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה מוטל על המעסיק: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים" (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215).
הנתבעים לא ניהלו פנקס חופשה כדין ולא הרימו את הנטל להוכיח את התשלום לעובדים 1-3 בגין ימי החופשה. כאמור, אין מחלוקת כי התובעים 4-16 לא קיבלו שכר בעבור ימי חופשה.
בהתאם לסעיף 31 לחוק חופשה שנתית ולהלכה הפסוקה, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים, העובד זכאי לתבוע את ימי החופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת ( ע"ע ( ארצי) 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה , מיום 8.10.07).
בהתאם לאמור לעיל, התובעים זכאים לפדיון חופשה, לשנים 2011 ועד לשנת 2014 כדלהלן (יום חופשה חושב לפי שכר חודשי חלקי 30) :
התובע 1 – 100 ימים ברוטו (26 ימים עבור השנים 2011-2013 ו- 22 ימים עבור שנת 2014) * 333 ₪ = 33,333 ₪.
התובע 2 - 100 ימים ברוטו (26 ימים עבור השנים 2011-2013 ו- 22 ימים עבור שנת 2014) * 213 ₪ = 21,300 ₪.
התובע 3 - 100 ימים ברוטו (26 ימים עבור השנים 2011-2013 ו- 22 ימים עבור שנת 2014) * 200 ₪ = 20,000 ₪.
התובע 4 – 50 ימים ברוטו ( 12 ימים עבור שנת 2011, 13 ימים עבור השנים 2012 ו- 2013 ו- 12 ימים עבור שנת 2014) * 173 ₪ = 8,650 ₪.
התובע 5 – 79 ימים ברוטו (19 ימים עבור השנים 2011-2013 ו- 22 ימים עבור שנת 2014) * 187 ₪ = 14,773 ₪.
התובע 6 – 62 ימים ברוטו (13 ימים עבור שנת 2011, 14 ימים עבור שנת 2012, 19 ימים עבור שנת 2013 ו- 16 ימים עבור שנת 2014) * 160 ₪ = 9,920 ₪.
התובע 7 – 50 ימים ברוטו (12 ימים עבור שנת 2011, 13 ימים עבור השנים 2012 – 2013 ו- 12 ימים עבור שנת 2014) * 187 ₪ = 9,350 ₪.
התובע 8 – 37 ימים ברוטו (0.9 ימים עבור שנת 2011, 12 ימים עבור שנת 2012, 13 ימים עבור שנת 2013 ו- 11 ימים עבור שנת 2014) * 160 ₪ = 5,920 ₪.
התובע 9 – 68 ימים ברוטו (14 ימים עבור שנת 2011, 19 ימים עבור השנים 2012-2013 ו- 16 ימים עבור שנת 2014) * 173 ₪ = 11,764 ₪.
התובע 10 – 50 ימים ברוטו (12 ימים עבור שנת 2011, 13 ימים עבור השנים 2012-2013 ו- 12 ימים עבור שנת 2014) * 133 ₪ = 6,650 ₪.
התובע 11 – 68 ימים ברוטו (14 ימים עבור שנת 2011, 19 ימים עבור השנים 2012-2013 ו- 16 ימים עבור שנת 2014) * 167 ₪ = 11,356 ₪.
התובע 12 – 68 ימים ברוטו (14 ימים עבור שנת 2011, 19 ימים עבור שנת 2012-2013 ו- 16 ימים עבור שנת 2014) * 190 ₪ = 12,920 ₪.
התובע 14 – 56 ימים ברוטו (13 ימים עבור השנים 2011 ו- 2012, 14 ימים עבור שנת 2013 ו- 16 ימים עבור שנת 2014) * 187 ₪ = 10,472 ₪.
התובע 15 – 56 ימים ברוטו (13 ימים עבור השנים 2011-2012, 14 ימים עבור שנת 2013 ו- 16 ימים עבור שנת 2014) * 200 ₪ = 11,200 ₪.
התובע 16 – מכיוון שהתובע סיים העסקתו ביום 19.10.2013, הוא זכאי לפדיון ימי החופשה לשנים 2013-2010. לפיכך הוא זכאי ל 101 ימי חופשה (26 ימי חופשה עבור השנים 2010-2012 ו- 23 ימי חופשה לשנת 2013) * 240 ₪ = 24,240 ₪.
דמי הבראה
בהתאם לצו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, הזכאות לדמי הבראה לאחר סיום יחסי העבודה מוגבלת לשנתיים האחרונות לעבודה והתובעים אכן תבעו דמי הבראה בגין שתי שנות עבודה.
התובעים טענו כי מעולם לא קיבלו דמי הבראה. לטענת הנתבעים הם שילמו לתובעים 1-3 דמי הבראה שנתיים בחודש אוגוסט בכל שנה, וכי לטענתם התובעים 1-3 זכאים לדמי הבראה בגין חודשים 8-10/2014 בלבד ואילו יתר התובעים כלל אינם זכאים לדמי הבראה בשל העדר קיומם של יחסי עובד מעסיק. תצהירי הנתבעים שבפנינו אינם מבססים טענה זו ותשלום כלשהו, למי מהתובעים, לא הוכח.
התובעים 1-15 סיימו העסקתם במסעדה בנובמבר 2014, סכום דמי הבראה בתקופה זו הינו 378 ₪. התובע 16 סיים העסקתו במסעדה שנה קודם לכן, סכום דמי הבראה לתקופה זו עמד על 374 ₪. לפיכך אנו קובעים זכאותם של התובעים לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתם, כדלהלן:
התובע 1 - וותק של 23 שנים, לפיכך זכאי הוא לסך של 7,560 ₪ (378 ₪ * 10 ימים * 2). מאחר והתובע העמיד את תביעתו בגין רכיב זה ע"ס 7,480 ₪. יועמד הסכום הנפסק לזכותו, כסכום הנתבע.
התובעים 2 -6,9-12,14-15 - וותק של 5-8 שנים, לפיכך זכאי כל אחד מהם לסך של 5,292 ₪ (378 ₪ * 7 *2).
התובע 7 - וותק של 5 שנים, לפיכך הוא זכאי לסך של 5,292 ₪ (378 ₪ * 7*2). מאחר והתובע העמיד את תביעתו בגין זה ע"ס 5,236 ₪ יועמד הסכום הנפסק לזכותו, הנתבע.
התובע 8 - וותק של 3 שנים, לפיכך זכאי הוא לסך של 4,536 ₪ (378 ₪ *6*2).
התובע 16 - וותק של 16 שנה, לפיכך זכאי הוא לסך של 6,732 ₪ (374 ₪ *9*2).
גמול עבודה בחג
בהתאם לסע' 18א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948:
"שבת ומועדי ישראל – שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות – הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל."
שבת וימי החג המנויים לעיל הינם אפוא ימי המנוחה של העובד היהודי. סע' 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א -1951 ( להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה) אוסר על העסקת עובדים בימי המנוחה שלהם. עבודה בחג, בהיותה עבודה ביום מנוחה, מזכה את העובד בגמול נוסף בשיעור 50% מעבר לשכרו הרגיל.
סע' 7 לצו ההרחבה – הסכם מסגרת 1995 ( י"פ 4895 התש"ס, 4002), קובע:
"עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג ( יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה הזכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות).
עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת."
הלכה היא כי:
"התשלום עבור חגים, מכח ההסכם הקיבוצי, הינו תשלום המגיע לעובד עקב עבודתו, ולא עבור עבודתו, באשר הנחה היא שאין העובד עובד ביום חג.
אם עבד העובד ביום חג, כגירסת המעבידה, זכאי הוא לתשלום עבור אותו יום כיום עבודה, בצרוף הגמול עבור עבודה בחגים, כנקוב בחוק או בהסכם הקיבוצי, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום עבור יום החג עצמו..."
דב"ע מג/91-3 מולה נוהד - חברת אל-וו בע"מ פד"ע טו, 163, 167 (1984).
התובעים טענו כי עבדו בימי חג ולא קיבלו גמול חג על פי החוק. התובעים העמידו את תביעתם לתגמול בגין עבודה ב-9 ימי חג יהודיים.
התובעים העידו בפנינו כי עבדו בכל החגים, המוסלמים, הנוצרים והיהודיים ( עמ' 23, ש' 17 ,עמ' עמ' 40, ש' 25 ועמ' 41, ש' 1).
הנתבעים מנגד, טענו כי התובעים 1-3 קיבלו את שכרם הכולל גם מנוחת ימי חג השייכים לבני העדה המוסלמית: חג הקורבן וחג הרמדאן, כ- 10 ימים בשנה. עוד הם טענו כי לא שולמו להם חגי ישראל מאחר ובימים אלה העובדים עבדו במסעדה וקיבלו את שכר עבודתם. יתר העובדים, לא קיבלו את דמי החגים מאחר והיו מגיעים לעבוד דווקא בימי חג אלו עת קיבלו אישורי כניסה לישראל. טענות הנתבעים לא נתמכו בתצהירים מטעמם.
במקרה דנן, התובעים טענו לזכאותם לדמי עבודה בחגים ולא לדמי חגים. בהתאם לעניין צמח עובד יהיה זכאי לדמי חגים גם במקרה בו עבד בחג, אלא אם כן יוכח כי העבודה בחג הייתה מרצון העובד. הנטל להוכיח כי העבודה בחג הייתה מתוך רצון של העובד ולא מתוך כורח מוטל על המעסיק. אלא שבמקרה דנן, העובדים עצמן לא טענו כי עבודתם בחגים נעשתה מכורח, אלא נעשתה מרצון בשל התשרים הגבוהים שהתקבלו בימים אלו. התובע 8 העיד כך ( עמ' 14 ש' 8) :"בשישי שבת ובחגים הייתי עושה יותר, 350-400 ₪. התובע 1 אף הוא העיד כי בחגים המלצרים השתכרו יותר מהרגיל: (עמ' 39, ש' 15-16)
"ש. היו ימים שבהם קיבלתם מעל היומית בהרבה?
ת. בחגים".
לאור האמור לעיל, התביעה לתשלום דמי חגים נדחית בזאת.
שימוע
הלכה פסוקה היא, כי הזכות לשימוע היא אבן יסוד בשיטתנו המשפטית והיא מעוגנת בעקרון תום הלב החל ביחסי עבודה. מעקרון זה נגזרת חובת המעסיק לברר לעומק את עניינו של העובד המועמד לפיטורים, את הסיבות לפיטוריו ואת האפשרות לבחון את המשך העסקתו. חובה זו מוגשמת בדרך של מתן זכות לעובד להשמיע את טענותיו בטרם פיטוריו, על מנת שתתקבל החלטה מבוססת, מושכלת ומאוזנת בעניין העסקתו של העובד, לאחר שמיעת עמדתו. זכות השימוע חלה הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי (ע"ע (ארצי) 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 455 (2003); ע"ע (ארצי) 415/06 דני מלכה - שופרסל בע"מ (15.7.07) ;ע"ע (ארצי) 109/08 מרכז החינוך העצמאי לתלמוד תורה - עובדיה בינון, (21.8.08)).
עם זאת, בענייננו, הנתבעים סגרו את המסעדה תוך הפסקת העבודה של כלל עובדיה, כך שגם לו נערך שימוע לתובעים - לא ניתן היה לשנות את התוצאה של סיום עבודתם.
לפיכך, התביעה לפיצוי בגין היעדר שימוע לתובעים 1-15 נדחית בזאת.
קביעתנו שונה באשר לתובע 16. טענת התובע באשר לאופן פיטוריו מהמסעדה באוקטובר 2013 לא נסתרה. התובע טען כי פוטר בפתאומיות ולאלתר על ידי אנתינה. הנתבעים לא הציגו כל גרסה בכתבי טענותיהם באשר לנסיבות פיטוריו של התובע 16.
לפיכך, אנו מקבלים את טענת התובע 16 לעניין זה וקובעים כי הנתבעים ישלמו לתובע 16 פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין היעדר שימוע כדין.
פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר
התובעים 1-3 טענו כי בשל העובדה כי המעסיקה דאגה שיונפקו עבורם תלושי שכר פיקטיביים על ידי מדור תשלומים, אשר אינם משקפים את שכר עבודתם בפועל, על הנתבעים לשלם להם פיצוי בסך של 20,000 ₪, זאת בגין הפרת הוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר. יתר התובעים, עותרים לפיצוי זהה בשל כך שכלל לא הונפקו עבורם תלושי שכר.
סעיף 24 לחוק הגנת השכר קובע את חובתו של המעסיק בהנפקת תלושי שכר לעובדיו. סעיף 26א' לחוק הגנת השכר, קובע כי במידה ומצא בית הדין כי מעסיק לא מסר לעובד ביודעין תלוש שכר או שמסר תלוש שכר אשר לא נרשמו בו הפרטים הנדרשים, כולם או חלקם, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצוי לדוגמה, ללא הוכחת נזק.
כאמור, קבענו קודם כי בשנות עבודתם הראשונות של התובעים 1-3, כלל לא הופקו עבורם תלושי משכורת על ידי מדור תשלומים בשל העובדה כי לא הונפקו עבורם אישורי עבודה. כמו כן, קבענו כי התלושים שכן הונפקו על ידי מדור תשלומים אינם משקפים את שעות וימי עבודתם בפועל וכל שכן לא את השכר אשר שולם להם הלכה למעשה. באשר ליתר התובעים אין חולק כי לא הונפקו תלושי משכורת עבורם.
לאור האמור לעיל, בשים לב לריבוי התובעים, אנו קובעים כי הנתבעים יפצו את התובעים 1- 16 (למעט 13) בסך של 2,000 ₪ לכל תובע.
לפני סיום נתייחס לטענת הנתבעים כי התובעים 1-3 עשו קנוניה יחד עם התובעים 4-16 אשר הם בני משפחתם "על מנת לגזול את כספי הנתבעים". מעבר לטענה כללית, הנתבעים לא הוכיחו כי אכן נעשתה קנוניה כנגדם. כמו כן לא הוכח כי כל התובעים הם בני משפחה אחת, אף אם הם מתגוררים באותו היישוב. התובע 11 תיאר את הקשר המשפחתי בינו לבין שאר התובעים כך: (עמ' 16, ש' 21-24) "זיאד הוא בן דוד שלי. לשאלת בית הדין אני מסביר שעל כל המשפחה אנחנו אומרים "בן דוד". חמאמרה זה כולם משפחה אחת, דם אחד. יש חמאמרה, חמורה, כולם משפחה אחת. הקרבה ביני לבין זיאד: הסבא נשוי לשתי נשים... קשה להסביר את הקרבה." אמנם התובעים הגישו תביעה משותפת כנגד הנתבעים אך אין זה אומר כי עשו יד אחת בקנוניה כנגד הנתבעים. לפיכך, טענה זו של הנתבעים נדחית בזאת.
למעלה מן הצורך נציין כי בתקופות העבודה הרלוונטיות לתובענה שלפנינו, הוקמו על ידי ראוף שתי חברות (הנתבעת 1 והנתבעת 2), בהן הוא שימש כבעל מניות יחיד (99% מהמניות בנתבעת 1) ומנהל בנתבעות, והוא היה גם הרוח החיה בהן. בתצהירו טען כי הנתבעת 1 אינה פעילה משנת 2010, אינה סולבנטית וחדלת פירעון, וכן כי הנתבעת 2 אינה פעילה מיום 30.10.2014. התנהלותו של ראוף, בהקמת מספר חברות העוסקות בניהול עסק זהה, והותרתם ריקות מתוכן מבלי להביאן לפירוקן, תוך כדי הותרת התובעים ללא זכויות, מעידות על התנהלות לכאורה הנגועה בחוסר תום לב אשר ייתכן ומצדיקה הרמת מסך ההתאגדות כנגדו (ר' ע"ע 1192/02 סברס שרותי קייטרינג בע"מ ואח' - עבד אל רחמן ואח', ניתן ביום 27.7.03). אלא שכפי שציינו בראשית פסק הדין, בשל היותו נתון להליכי פשיטת רגל ותחת עיכוב הליכים, נמנעו מלקבוע דבר בעניינו.
סוף דבר
תביעת התובע 13 נדחית בזאת.
תביעת יתר התובעים מתקבלת בעיקרה, כמפורט להלן.
הנתבעים 1, 2 ו-5 ישלמו ביחד ולחוד את הסכומים הבאים:
התובע 1
פיצויי פיטורים בסך 234,167 ₪ ( בניכוי הכספים אשר הופרשו לזכותו על חשבון פיצויי הפיטורים במסגרת הפרשות המעסיק למת"ש), בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 10,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך 26,980 ₪ ( בניכוי הכספים אשר הופרשו לזכותו במסגרת הפרשות המעסיק לשירות התעסוקה), בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11 (אמצע תקופה) .
גמול שעות נוספות בסך 322,903 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 51,333 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 33,333 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 7,480 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך של 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
התובע 2 –
פיצויי פיטורים בסך 51,200 ₪ ( בניכוי הכספים אשר הופרשו לזכותו על חשבון פיצויי הפיטורים במסגרת הפרשות המעסיק למת"ש), בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 6,400 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך17,264 ₪ ( בניכוי הכספים אשר הופרשו לזכותו במסגרת הפרשות המעסיק למת"ש), בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 206,658 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 32,853 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 21,300 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 5,292 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
התובע 3 –
פיצויי פיטורים בסך 45,500 ₪ ( בניכוי הכספים אשר הופרשו לזכותו על חשבון פיצויי הפיטורים במסגרת הפרשות המעסיק למת"ש), בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 6,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך 16,186 ₪ ( בניכוי הכספים אשר הופרשו לזכותו במסגרת הפרשות המעסיק למת"ש), בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 193,741 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 30,800 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 20,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 5,292 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
התובע 4 –
פיצויי פיטורים בסך 23,833 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 5,200 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך 11,302 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 119,935 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 19,067 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 8,650 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 5,292 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
התובע 5 –
פיצויי פיטורים בסך 46,667 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 5,600 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך 15,106 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 180,825 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 28,746 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 14,773 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 5,292 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
התובע 6 –
פיצויי פיטורים בסך 32,200 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 4,800 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך12,669 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 154,993 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 27,640 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 9,920 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 5,292 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
התובע 7 –
פיצויי פיטורים בסך 26,021 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 5,600 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך 12,312 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 131,509 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 20,906 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 9,350 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 5,236 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
התובע 8 –
פיצויי פיטורים בסך 14,400 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 4,800 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך 7,357 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 72,464 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 11,520 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 5,920 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 4,536 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
התובע 9 –
פיצויי פיטורים בסך 40,300 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 5,200 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך 13,096 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 167,909 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 26,693 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 11,764 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 5,292 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
התובע 10 -
פיצויי פיטורים בסך 18,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 4,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך8,594 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 90,580 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 14,400 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 6,650 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 5,292 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.

התובע 11 –
פיצויי פיטורים בסך 37,500 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 5,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך13,489 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 161,451 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 25,667 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 11,356 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 5,292 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
התובע 12 –
פיצויי פיטורים בסך 40,850 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 5,700 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך 15,376 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 184,054 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 29,260 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 12,920 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 5,292 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
התובע 14 –
פיצויי פיטורים בסך 32,200 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 5,600 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך13,930 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 162,037 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 25,760 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 10,472 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 5,292 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
התובע 15 –
פיצויי פיטורים בסך 33,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 6,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך 14,591 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 166,063 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 26,400 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 11,200 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 5,292 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
התובע 16 –
פיצויי פיטורים בסך 113,400 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
הודעה מוקדמת בסך 7,200 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
חלף הפרשות לפנסיה בסך 14,205 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול שעות נוספות בסך 232,490 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.11.
גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 36,960 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.8.11.
פדיון חופשה שנתית בסך 24,240 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14.
דמי הבראה בסך 6,732 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 2.11.14..
פיצוי בגין היעדר שימוע בסך 10,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 25.6.15.
בנוסף, הנתבעים 1, 2 ו-5 ישלמו ביחד ולחוד לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ₪ (בסה"כ) תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ח, (04 ספטמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר מרדכי מנוביץ
נציג ציבור מעסיקים

מיכל נעים דיבנר
שופטת

מר חיים זהבי
נציג ציבור עובדים