הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 39235-05-16

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי – אב"ד
נציג ציבור (עובדים) – גב' הילה ידיד ברזילי
נציג ציבור (מעסיקים) – מ ר צבי שטרן

התובע
Aregawi Weldabzgi
ע"י ב"כ: עו"ד דניאל ועקנין
-
הנתבעות
1. א. דורי בניה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד : ארז רווח
2. טוטאל מיקור חוץ בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד: לאה אביב

פסק דין

בפנינו תביעת התובע, מבקש מקלט ממדינת אריתריאה, לתשלום זכויות הנובעות מתקופת העסקתו וסה"כ 52,652 ₪ (בסיפא התביעה; כשבכותרת התביעה נטען ל-50,027 ₪).
ביום 06.12.16 התקיים בפני האב"ד דיון מוקדם ומשלא הושגה הסכמה – נקבע להוכחות .
התובע העיד לעצמו; מטעם הנתבעת 1 העידה הגב' מורן פלג, מנהלת תחום קבלנים ( להלן: "פלג"); מטעם הנתבעת 2 העידה הגב' מורן טרגובניק, מנהלת משאבי אנוש בקבוצת טוטאל ( להלן: "טרגובניק").
סיכומי הצדדים הוגשו בכתב.

טענות התובע
הנתבעת 1, חברה העוסקת בתחום הבנייה, הינה מזמינת שירותים מהנתבעת 2. התובע עבד כפועל בניין , כל התקופה בחצרי הנתבעת 1 מחודש 05/14 ועד ל- 03/16 , אך ורק באתר בגלילות וזאת באמצעות הנתבעת 2; בתצהירו טען כי רוב תקופת העסקתו, הועסק בפרויקטים של הנתבעת 1 וזאת עד 07/15 .
הנתבעת 2 הינה קבלן כוח אדם ומתכונת עבודתו וניהול סדר יומו נקבעו ע"י הנתבעת 1. בתצהירו טען כי מנהלי העבודה באתרים היו מפקחים עליו ונותנים לו הוראות. כמו כן, מעקב נוכחות ואישורים על ימי חופשה היו באמצעות מנהלי האתרים.
על היחסים בין הצדדים חל צו הרחבה בענף הבניין 21.01.10 הכולל את עליית שכר המינימום הענפית בחודש 02/12 ( להלן: "צו ההרחבה בענף הבנייה").
לחילופין, ככל שמדובר בטענות חלופיות ומיטיבות לעניין הפרשות פנסיוניות, על היחסים בין הצדדים חל צו ההרחבה [ נוסח משולב] לפנסיה חובה ( להלן: "צו ההרחבה לפנסיה").
התובע עבד בשורות הנתבעת 1 באמצעות " קבלן" מטעמה ( הנתבעת 2), על כן קמה אחריות מלאה לנתבעות כולן, כמעסיקות במשותף. בסיכומיו תיקן טענתו וטען כי הנתבעות אחראיות ביחד ולחוד, רק עבור התקופה שבין 05/14 – 07/15, תקופה בה עבד בחצרי הנתבעת 1.
בהתאם לסעיף 28 לחוק הגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב- 2011 (להלן: "החוק להגברת האכיפה"), למזמין שירות אחריות אזרחית כלפי עובד קבלן המועסק אצלו, ככל ובהסכם בינם לא פורטו רכיבי השכר אותם ישלם הקבלן לעובדיו, הצהרות הקבלן על עלויות נוספות כולל רווח והתחייבות של מזמין השירות לתשלום בסכום שלא יפחת מעלות השכר המינימלית. כמו כן, סעיף 26 לחוק להגברת האכיפה, מטיל אחריות על מזמין שירות שלא נקט באמצעים למניעת פגיעה בזכויות עובדי הקבלן. הנתבעת 1 לא ביצעה בדיקות תקופתיות באמצעות בודקי שכר, ע"מ לבחון האם נעשו הפרות כאלה.
יצויין כי הגם שתצהירו נחתם, לאחר שתורגם לו ע"י "מתורגמן" לשפה הטיגרית, ששמו "ברקת וולדאב" – ביקש בא כוחו, ברישא חקירתו הנגדית לתקן 2 "טעויות סופר" בסעיפים 4 (סעיף שימחק) ו- 28 לתצהיר (כך שהסעיף יסתיים לאחר המילה "לאלתר"). מנגד לא ביקש לתקן סעיפים 20 לתצהירו (או 25).

טענות הנתבעת 1
הנתבעת 1 בהגנתה הכחישה הטענות תוך שטענה כי הועסק על ידי הנתבעת 2 מ-01.01.15 ועד 31.07.15, כעובד כללי בלתי מקצועי, כשהוצב אצל הנתבעת 1. קודם לכן, מ-29.05.14 ועד ל- 12/14, הועסק ע"י חברת " טוטאל פתרונות כ"א בע"מ" (להלן: "טוטאל פתרונות").
התובע הועסק בעבודות ניקיון כלליות מחוץ לאתר הבנייה וניקיון הדירות לפני מסירתן. התובע לא הועסק כלל בעבודות בניין. מעסיקתו הייתה חב' כח אדם ולא חב' בנייה, על כן צו ההרחבה בענף הבנייה אינו חל על יחסי הצדדים.
בפס"ד ע"ע 15813-07-10 רויפה אלכסנדר נ' לאופר שחף שירותי ניהול בע"מ ( פורסם בנבו, 02.01.12) (להלן: "פס"ד רויפה"), נפסק כי משעה שהורחב ההסכם הקיבוצי בענף כח אדם בצו הרחבה, הוא הצו הרלוונטי היחידי במקרים מסוג זה ואילו צו ההרחבה בענף הבנייה והוראותיו אינם רלבנטיים עוד.
לא התקיימו יחסי עבודה בין הנתבעת 1 לתובע, התובע קיבל את כל זכויותיו הסוציאליות מהנתבעת 2 ואין מקום לראות בנתבעות כמעסיקות במשותף. בנוסף, הנתבעת 1 לא הייתה מזמינת השירות היחידה.
עם סיום הפרויקט הסתיימה הצבתו של התובע אצל הנתבעת 1.
ההתקשרות של הנתבעת 1 עם הנתבעת 2 ועם טוטאל פתרונות היו אותנטיות ולגיטימיות.
החוק להגברת האכיפה אינו רלבנטי לענייננו.
כמו כן, לא היה על הנתבעת 1 למסור לתובע הודעה על תנאי העסקתו, שכן הוא לא הועסק על ידה.
כל חבות שתוטל, יש להטילה אך ורק על הנתבעת 2.

טענות הנתבעת 2
הנתבעת 2 בהגנתה הכחישה הטענות, תוך שטענה כי הועסק על ידה מ- 01.01.15 ועד 09.02.16 (לא ברציפות) וכן כי היא חברת כ"א ולא מעסיקה בענף הבניין.
לאחר מכן הפסיק להתייצב לעבודה בלי הודעה מוקדמת ( בסיכומיה ציינה כי התובע הפסיק להתייצב לעבודתו מיום 06.11.15).
מיום 29.05.14 עד 31.12.14 התובע הועסק ע"י טוטאל פתרונות (חברה בקבוצת טוטאל) , כנגדה ניתן צו פירוק ביום 22.04.18.
התובע לא הועסק כל תקופת עבודתו אצל הנתבעת 1, שכן מיום 11.08.15 הוצב לעבודה אצל משתמש אחר ( סעיף 14 לכתב ההגנה).
לפי סעיף 30 ( ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ולאור פירוקה של טוטאל פתרונות, תקופת העסקתו הרלבנטית אצל הנתבעת 2 הינה כ- 13 חודשים בלבד, החל מיום 01.01.15.
גם בהגנתה ציינה כי הנתבעת 2 וטוטאל פתרונות פעלו בעבר בתחום כח האדם, מיון והשמה של עובדים לצרכים שונים, עובדים כלליים ובלתי מקצועיים.
משהנתבעת 2 אינה מעסיקה בענף הבנייה ומשהתובע הועסק כעובד כללי (סדר וניקיון, אחזקה וכד'), על כן צו ההרחבה בענף הבנייה אינו חל עליו.
התובע נטש את עבודתו ולא פוטר. הזכאות לדמי חגים קמה לתובע רק לאחר השלמת שלושה חודשי עבודה ורק בעבור ימי חג הנופלים על ימי עבודתו הרגילים ורק אם אכן עבד ביום שלפני החג וביום שאחרי החג.
במהלך עבודתו התובע קיבל את כל התשלומים המגיעים לו לרבות דמי חגים, דמי הבראה, חופשה, כמקדמות סוציאליות, על כן יש לקזז את הסכומים האלה (5,744 ₪ בונוסים+ 9,899 ₪ מקדמות סוציאליות) מכל סכום שיפסק לטובת התובע.
התובע אינו זכאי להפרשות פנסיוניות, שכן ההלכה המשפטית והחקיקה הראשית של הכנסת, גורסת כי מסתננים ועובדים שאינם תושבי ואזרחי ישראל לא יקבלו לידיהם כל תשלום עבור הפרשות פנסיוניות, אלא לאחר שיוכח כי עזבו את הארץ, וזאת בהתאם לחוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים ועובדים זרים מישראל ( תיקוני חקיקה והוראות שעה), התשע"ה-2014.
בנוסף, נפסק, כי במקרה ובו נקבע לעובד פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, העניין מקביל למציאות בה עובד מושך את הכספים שהופרשו עבורו לקרן הפנסיה בטרם קמה לו הזכות לקבלת הכספים מקרן הפנסיה ומשכך, דין הכספים שהפקיד המעביד ע"ח פיצויים או שהיה אמור לכאורה להפקיד, שבים למעביד [ ראו לעניין זה ס"ע ( ב"ש) 52934-05-13 דגן בראחיט נ' פרפקט פוד בע"מ ( פורסם בנבו, 15.06.15) (להלן: "פס"ד דגן")].
לחלופין, היה וייקבע, כי היה על הנתבעת 2 להפריש כספים לפנסיה, הרי שלא הופרשו עקב טעות כנה ומחלוקת אמיתית בדבר זכאותו של התובע לקבלם.

דיון והכרעה
זהות המעסיק ותקופת העסקה
אין חולק כי התובע קיבל שכרו מטוטאל פתרונות (בתקופה הנטענת) ומהנתבעת 2 (בתקופה הנטענת) .
בסיכומיו טען התובע כי הנתבעת 2 אינה פעילה זמן רב ואף הוגשה נגדה בקשת פירוק וכי אינה מכבדת פסקי דין רבים.
משהתובע עבד בנתבעת 1, 15 חודשים רצופים, יש לחייב את הנתבעות ביחד ולחוד בגין 15 החודשים הראשונים בהם עבד בשירותי הנתבעת 1 ( מ- 05/14 עד 07/15), שכן עבד בחצריה של הנתבעת 1 .
כמו כן יש לחייב את הנתבעת 2 בלבד ב- 8 החודשים האחרונים לעבודתו אצלה ( מ- 08/15 עד 03/16).
הממונים עליו מטעם הנתבעת 1 היו יוסי וגרגורי, והממונה עליו מטעם הנתבעת 2 היה ז'אן. כן טען התובע כי פוטר על ידי מנהל העבודה בשם בועז באמצע יום עבודה.
עוד טען, כי בפועל מנהלים מטעם הנתבעת 1 פיקחו על שעות עבודתו, נתנו לו הוראות ביצוע עבודה ונתנו לו אישורים לצאת לחופשות. המנהל מטעם הנתבעת 2 , היה אחראי רק על העברת השכר, כאשר היה נפגש עִמו רק פעם בחודש.
לטענת הנתבעות, כנגד טוטאל פתרונות ניתן צו פירוק ביום 22.04.18 (סעיף 3 לסיכומי הנתבעת 2), על כן הנתבעת 2 נכנסה בנעליה רק ביום 01.01.15 (סעיף 4 לסיכומי הנתבעת 1). תלושי השכר הוצאו לתובע רק ע"י הנתבעת 2 וקודם ע"י טוטאל פתרונות, על כן הן היו המעסיקות היחידות של התובע.
לטענת הנתבעת 1 אין ולא הועסק אצלה מעולם אדם בשם בועז. העידה פלג כי מנהלים בשם יוסי וגרגורי לא עובדים בנתבעת 1 ולא ידוע לה אם הם עבדו בעבר ( עמ' 24 שורות 15 – 24).
הנתבעות צירפו הסכם התקשרות מיום 20.05.14 בין טוטאל פתרונות לתובע, בשפה הטיגרית (ותרגום של הסכם ריק בטיגרית מיום 02.01.17, שאושר ע"י נוטריון). התובע מצידו טען כי לא חתם כלל על הסכם העסקה ( עמ' 16 שורות 6 – 9).
כמו כן, הוצג בפנינו הסכם התקשרות בין טוטאל פתרונות לבין הנתבעת 1 מיום 27.01.10, אך לא הוצג בפנינו הסכם התקשרות בין הנתבעות בינן לבין עצמן.
לא הוברר בפנינו כיצד "הועבר" התובע כעובד, מטוטאל פתרונות לנתבעת 2, האם הועברו לנתבעת 2 כל זכויותיו בטוטאל פתרונות . עוד נוסיף כי ככל הנטען בפנינו- הועסק באתרי הנתבעת 1 גם אצל טוטאל פתרונות.
על הנתבעת 1 מוטלת החובה, מכוח חובת הנאמנות כמעסיקה וכ"משתמש", כי כל המועסק בחצריה ע"י חברות כח אדם יקבל את שכרו וזכויותיו כדין. מחובת בתי הדין להבטיח את הזכויות המובטחות לעובדים בחוקי המגן של משפט העבודה ולפתור את הבעיה של עובד המועסק ביחסי עבודה מורכבים כבענייננו [ ראה לעניין זה ע"ע 1218/02 Xue Bin נ' חברת א. דורי, חברה לעבודות הנדסיים בע"מ, פ''ד לח(2003) 650, סעיף 29 לפסה"ד; נד/3-96 (ארצי) מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי הארצי בע"מ נ' ח'ליל עבד אל רחמן עאבד ואח', פ''ד כט(1) 151, סעיף 22 לפסה"ד].
בבחינת מבחני העזר שנקבעו בהלכה הפסוקה, הבודקים את המשולש: עובד, חברת כח אדם ומשתמש, יש לבחון האם קיימת התקשרות אותנטית בין המשתמש ( הנתבעת 1) לבין הצד השלישי ( הנתבעת 2) ובין העובד ( התובע), כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם, מי קיבל את העובד לעבודה, מי הסדיר את תנאי עבודתו של העובד, לרבות גובה שכרו, בידי מי הסמכות לפטרו, מי מאשר חופשות, למי הבעלות על הציוד והחומרים המשמשים את העובד, מי מפקח על עבודתו, רציפות ומשך קשר העבודה ועוד [ ראה לעניין זה דב"ע נב/ 3-124 חסן אלהרינאת נ' כפר רות, פ"ד כד(1)535 (להלן: "פס"ד כפר רות")].

בפסיקה מאוחרת יותר, בית הדין הארצי תמך במבחני העזר שנקבעו בהלכת כפר רות. כמו כן יש לבדוק האם מדובר בהסדר פיקטיבי, בין המשתמש לחברת כח אדם, וזהות המעסיק תקבע על בסיס הבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם קבלן כח אדם לבין ניסיון להסוות את יחסי העבודה בין העובד למשתמש תוך פגיעה בזכויותיו [ ראו לעניין זה ע"ע (ארצי) 478/09 חסידים נ' עיריית ירושלים ( פורסם בנבו, 13.01.11)].
בענייננו, כעולה מעדויות הצדדים, מלבד תלושי השכר אשר הונפקו לתובע ע"י טוטאל פתרונות וע"י הנתבעת 2, לא הוכח קשר כלשהו בין מעסיק לעובד, בין התובע לנתבעת 2. לא הוכח כי היה ביניהם קשר מהותי כביחסי עובד-מעסיק. אף לא הוכח כיצד בוצע ה"מעבר" בין 2 החברות ב"קבוצה".
מנגד, מעיון בתלושי השכר, עולה כי הקשר בין התובע לנתבעת 1 התקיים ברציפות גם כאשר התחלפו חברות כח האדם.
לא הובאו בפנינו כל ראיות מצד הנתבעות לזהות המנהל הישיר שהיה לתובע בתקופת העסקתו, וכי היה לו למי לפנות כאשר נתקל בבעיה כזו או אחרת.
לא הובא בפנינו, ולא נזכר כלל בכתבי הטענות, מי קיבל את התובע לעבודה מטעם הנתבעת 2, מי סיכם עמו את תנאי העבודה ולמצער, מי החתים אותו על הסכם העבודה, כטענתן. כמו כן, לא הוכח מי היה אחראי על שיבוץ התובע לעבודה.
טרגובניק העידה כי היה אכן עובד בשם ז'אן בקבוצת טוטאל , אך מי שהיה הממונה על התובע הוא " אבי" והוא לא בא להצהיר כיוון שאינו עובד יותר בחברה ( עמ' 4 שורות 9 – 13).
מעיון בדו"חות הנוכחות שהוצגו, לא ברור מי הנפיקם, שכן ב"תאור מחלקה" מצוין טוטאל פתרונות או טוטאל מיקור חוץ ( הנתבעת 2), קרי: מתיישבים הרישומים דוקא עם רישום נוכחות שבוצע ע"י מאן דהוא מטעם מי מהנתבעות, מחד ומאידך, אין בפנינו הסבר מי מילא את הנוכחות בכתב יד, כשבתלושי השכר מצויין בתאור מחלקה " א.דורי ת"א" (הנתבעת 1) וכך אף בחלק מדו"חות הנוכחות . ניתן רק להניח כי הנוכחות נרשמה, שכן הדו"חות שוייכו לשם הוצאת תלושי השכר. עוד נציין כי ע"ג מספר דו"חות מופיעה חתימה וחותמת של מנהל עבודה בשם גרגורי שלימוביץ מטעם הנתבע ת 1, אלא שאף הוא לא העיד בפנינו, וכזכור התובע טען כי אחד המנהלים מטעם הנתבעת 1 היה מנהל בשם גרגורי, ובעדותה פלג טענה כי גרגורי אינו עובד בנתבעת 1, א לא שלא נבדק האם בתקופה הרלבנטית עבד (עמ' 24 שורות 15 – 26).
לא הוכח בפנינו כי הנתבעת 1 פעלה כדי לפקח על כך שטוטאל פתרונות או הנתבעת 2 מקיימות את חובותיהן לזכויות העובדים המוצבים אצלה/ן או כיצד נשמרות זכויותיו ב"מעבר" מהאחת לשניה . על אף שפלג העידה בפנינו כי למיטב ידיעתה " נעשתה בקרה מדגמית מדי פעם בתאגידי כח אדם" (עמוד 26 שורות 24 – 28) – לא הוצגה בפנינו כל ראיה לכך.
הנתבעות לא הוכיחו כלל כי היה ביניהן הסכם אותנטי בין קבלן לבין משתמש, ולאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים, העדויות והראיות, אנו קובעים כי לא הייתה התקשרות אותנטית לשירותי כח אדם בין הנתבעות.
מחודש 08/15 וכעולה מתלושי השכר, התובע הועבר לעבוד ב"אביב".
באשר לתקופה שמאוגוסט 2015, ועל אף טענות התובע, לא מצאנו ראיות המוכיחות כי אכן הועסק עד לחודש 03/16.
לטענת הנתבעת 2, התובע נטש עבודתו ביום 06.11.15. יחד עם זאת, הוצאו לתובע תלושי שכר על ידה עד 02/16.
ומנגד, הוגשו רישומי נוכחות בהם צויין "אביב ושות' בע"מ", נוכחות עובדי טוטאל באוקטובר 2015, ינואר – פברואר 2016 – ושוב : ענין שלא הובהר דיו.
על כן אנו קובעים כי התובע הועסק מחודש 05/14 עד 02/16 ע"י הנתבעת 2, כשהועסק על ידה במשותף עם הנתבעת 1 מחודש 05/14 עד 07/15 כולל .
על אף שקבענו כי הנתבעת 1 הייתה מעסיקה במשותף לתקופת עבודתו של התובע בחצריה, נתייחס בקצרה לטענת הנתבעת 1 לעניין החריג הקבוע בסעיף 12 א ( ה) (1) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, התשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק קבלני כח אדם"), המחריג עובדים זרים מתחולת סעיף 12 א לחוק קבלני כח אדם ( הקובע כי לאחר תשעה חודשי עבודה או תקופת ההארכה באמצעות קבלן כח אדם אצל אותו מעסיק, נחשב העובד לעובד של המעסיק בפועל).
כבר נקבע כי עניינו של סעיף 12 א(ה) לחוק קבלני כח אדם הוא בתאגידים באמצעותם מועסקים העובדים הזרים, המוזמנים לעבודה ע"י התאגידים ושוהים כדין בישראל, הפועלים מכוח " משטר התאגידים" בענף הבניין [ ראה לעניין זה בר"ע ( ארצי) 58439-09-17 YABIER AHMED נ' א.דורי בניה בע"מ ( פורסם בנבו, 17.07.18) (להלן: "פס"ד AHMED"].
כך ניתן להווכח אף מההסבר להצעת חוק קבלני כח אדם, תיקון סעיף 12 א:
"...בדוח האמור הומלץ על שיטת העסקה חדשה של עובדים זרים בענף הבניין- העסקה באמצעות קבלני כוח אדם בעלי היתרים מיוחדים למתן שירותי כוח אדם של עובדים זרים, לפי סעיף 10 לחוק...
עם כניסתה של שיטת התאגידים בענף הבניין, השתפרו תנאי עבודתם וגובה שכרם של העובדים הזרים המועסקים בענף זה, ואין ספק כי מצב זה עדיף על המצב הקודם, שבו הועסקו עובדי הבניין הזרים בידי מאות קבלני בניין, מצב שיצר קושי בפיקוח הרשויות על תנאי ההעסקה של העובדים..."
לא הוכח בענייננו כי הנתבעת 2 היא תאגיד מורשה למתן שירותים בין ארציים, על כן אין לסעיף 12 א(ה) תחולה בעניין דנן.
באשר לטענת התובע כי חל בענייננו החוק להגברת האכיפה, אף טענה זו לא הוכחה וממילא נזנחה בסיכומיו, על כן נדחית טענתו זו של התובע.

תחולת צו ההרחבה בענף הבנייה
התובע טוען כי הועסק בענף הבנייה, כהגדרתו בצו ההרחבה בענף הבנייה, קרי: עובד המועסק בתפקיד שאינו משרדי.
טרגובניק בחקירתה, אישרה כי התובע עבד רק באתרי בניין ולא ביצע עבודות משרדיות ( עמ' 5 שורות 6 – 9).
לטענת הנתבעות, הנתבעת 2 סיפקה עובדים כלליים ובלתי מקצועיים, לביצוע עבודות כלליות ובעיקר עבודות ניקיון. עוד טענו כי התובע עסק בעיקר בניקיון בתום שלבי הבנייה לקראת הכנת הדירות לרוכשיהן ומעט תיקונים קלים לאחר כניסת הדיירים לדירותיהם, כעבודה נפרדת מעבודת פועלי הבנייה.
מנגד, התובע הצהיר כי עבד בקידוח וחציבה, עבד עם מסור דיסק, עם פטיש חציבה קונגו, ליטוש שיש, יציקות בטון וביצע תיקונים ותיקוני צבע, העמסה ופריקת חומרי בניין.
בפנינו העיד כי היה " עובד בשיש", "שיש שנשבר בקירות אנחנו מורידים את זה שמים שיש חדש" ( עמ' 11 שורה 27, עמ' 12 שורות 1 – 2).
לאחר מכן דבק בעדותו וציין כי "אנשים שקנו את הדירה אם יש להם שיש שבור מתקשרים למנהל המנהל שלו אומר לי לך לחדר, תקן להם ואני מרכיב להם את זה" ( עמ' 19 שורות 23 – 25).
בהמשך העיד כי עסק ב"שיש, קרמיקה, צבע, גבס, הכל" (עמ' 19 שורה 27) ; כמו כן, טען כי היה מתקן סדקים ומלטש שיש באמצעות דיסק ( עמ' 20 שורות 3 – 19).
לטענת התובע, בהתאם לסעיף 13 לחוק קבלני כח אדם, עובדי קבלן זכאים להשוואת תנאים לאלה של עובדי המעסיק.
לטענת הנתבעות, סעיף 13 א(ג) לחוק קבלני כח אדם אינו מחיל את ההסדר להשוואת תנאים על עובד שאינו מקצועי ואשר תנאיו אצל קבלן כח האדם מוסדרים עפ"י צו הרחבה בענף אספקת שירותי כח אדם החל על מעסיקותיו של התובע.
על הנתבעת 1 חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה, על כן בענייננו המעסיק מסווג כמעסיק בענף הבניין. כאמור, קבענו כי הנתבעות העסיקו את התובע במשותף.
צו ההרחבה בענף הבניין מגדיר "מעביד" באופן הבא:
"כל מעביד בתחומי הבינוי ו/או תשתיות...ו/או שיפוצים..."
כמו כן, צו ההרחבה מגדיר "עובד" באופן הבא:
"כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה ( כהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי".
"אתר בנייה" מוגדר באופן הבא:
"מקום אשר מתבצעת בו עבודת בינוי ו/או תשתיות...ו/או שיפוצים..."
הנה כי כן, התובע הועסק באתר בנייה, כהגדרתו בצו ההרחבה בענף הבניין, על אף שהצדדים העידו כי הדיירים כבר התאכלסו בדירותיהם, התובע עסק בתיקונים ובעבודות בנייה, ועדותו זו לא נסתרה. למעלה מן הצורך נזכיר כי אין ההסכם או הצו עוסקים בהגדרת "עובד" – ב"רמת המקצועיות" שלו.
לעניין החריג אשר נקבע בסעיף 13 ( ג) לחוק קבלני כח אדם, כבר נקבע [ע"ע 131/07 גלעד גולדברג נ' אורטל שירותי כוח אדם בע"מ ( פורסם בנבו, 13.05.09)] כי על עובדי קבלני וח אדם יחול ההסכם הקיבוצי החל על עובדי המשתמש, אלא אם קיים הסכם קיבוצי אחר החל עליהם. לעניין הסכם קיבוצי אחר, קבע ביה"ד הארצי כי נדרש שיהיה מדובר בהסכם קיבוצי כללי, אשר הורחב בצו הרחבה, ולא די בחתימה על הסכם קיבוצי מיוחד עם מעסיק אחד שיסדיר את תנאי העבודה במפעלו, אלא נדרשת חתימה על הסכם קיבוצי כללי " לכל שטח המדינה או לחלק ממנה או לענפי עבודה מסוימים או לכל ענפי העבודה, אשר אף הורחב בצו הרחבה".
בענייננו, לא הוכח כי הנתבעות הן צד ישיר להסכם הקיבוצי הכללי בענף כח אדם. משלשון סעיף 13 ( ג) מפנה להגדרת הסכם " קיבוצי כללי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957", ברי כי כל מקור נורמטיבי שאינו מוגדר בחוק כ"הסכם קיבוצי" אינו מסייג את תחולת הוראות סעיף 13 ( א), קרי: הגדרת הסכם הקיבוצי אינה כוללת בתוכה צו הרחבה לעניין ההחרגה הקבועה בסעיף 13 (ג) [ ראה לעניין זה בר"ע 37557-08-10 חרמון ג.נ שירותים בע"מ נ' יוליה אלכסנדרוב (לא פורסם, 26.12.10); סע"ש 36797-04-14 KINESLAS MICHELAY נ' א.דורי בע"מ, טוטאל פתרונות בע"מ (פורסם בנבו, 23.11.16); דמ ( ת"א) 30710-05-16 YABIER AHMED נ' א.דורי בניה בע"מ ( פורסם בנבו, 11.09.17)].
באשר לפסה"ד רויפה ובר"ע 12829-07-16 Tekle Tesfit Debesay נ' טוטאל פתרונות כ"א בע"מ ( פורסם בנבו, 27.07.16), עליהם מסתמכת הנתבעת 2 : הנתבעות בפס"ד אלה היו חברות כח אדם, לא נתבעו המשתמשות ולא נקבעה התשתית העובדתית כבענייננו, לפיה המשתמשת ( הנתבעת 1) הייתה מעסיקה במשותף ביחד עם חב' כח אדם ( הנתבעת 2).
ממילא, משקבענו כי הנתבעות מעסיקות במשותף את התובע (בתקופה שנקבעה) , הרי שהוראות צו ההרחבה בענף הבנייה, חלות על התובע באשר לתקופה שמחודש 05/14 עד 07/15.

נסיבות סיום העסקה
בהתאם לתלושי השכר, התובע עבד עד 02/16. התובע הצהיר כי במהלך חודש 03/ 13 בועז מנהל העבודה שלו פיטר אותו באמצע יום עבודה ( סעיף 20 לתצהיר התובע).
ראשית, נתייחס ל"טעות" בתצהירו, שהתובע לא הפנה תשומת לבנו אליה, הגם נניח כי הכוונה לחודש 03/ 16, כפי שהעיד התובע בפנינו כאשר נחקר ( עמ' 10 שורות 7 – 13).
בהמשך, הצהיר כי נאלץ לעזוב את עבודתו לאלתר ( סעיף 28 לתצהירו).
לא נהיר וממילא לא הוכח ו נסיבות סיום עבודתו של התובע.
עוד נתייחס לכך כי מכיוון שהיה מדובר במקום עבודה אחר, אשר התובע הוצב בו ( "אביב"), התובע כלל לא צירף לתביעתו את "המשתמש" במקום העבודה אשר עבד בו החל מחודש 08/15 ועד 02/16. כמו כן, לא דאג לזמן את אותו " בועז" אשר לטענתו פיטר אותו, כאשר אין לנו אלא להניח, ממכלול טענותיו כי כך ארע כשעבד אצל " אביב".
כמו כן, לא נטען ולא הוכח כי התובע ניסה לחזור לעבודה, או פנה לגורם כזה או אחר הן אצל "המשתמש" החדש שהוצב אצלו ("אביב") והן לנתבעת 2, ע"מ שימָצא לו מקום עבודה חדש. למעלה מן הצורך ולמצער, אף אין בפנינו כי "בועז" קשור ל מי מהנתבעות או כי פנה למי ממנהליהן עת פוטר, כטענתו, ע"י בועז.
משלא שוכנענו כי התובע פוטר, על כן תביעותיו ברכיבי פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת – נדחות.

השלמה לשכר המינימום הענפי
משקבענו כי התובע הועסק בענף הבנייה מחודש 05/14 עד 07/15, הרי שבהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה מיום 20.07.2011, התובע זכאי לשכר עבודה של 5,000 ₪ לחודש.
התובע עתר לסך של 13,108 ₪ ברכיב זה, כאשר בתחשיבו כלל את כל תקופת העסקה (05/14 עד 03/16).
לטענת הנתבעת 2, שולמו לתובע בונוסים בסך של 5,744 ₪, אותם מבקשת היא לקזז מכל סכום שתדרש לשלם.
כמו כן, שולמו לתובע מקדמות סוציאליות חלף זכאותו להבראה, חופשה, חגים ויתר זכויותיו ע"ס 9,899 ₪ אף אותן מבקשת היא לקזז מכל סכום שיפסק לתובע, כשלטענתה, התובע הסכים לכך בחתימתו על הסכם העבודה ( סעיף 13 להסכם).
משלא הוכח, כי התובע עסק בתחום הבנייה כאשר הוצב ב"אביב", נתייחס לתחשיביו רק ביחס לתקופה שבין 05/14 עד 07/15.
מעיון בתלושי השכר עולה כי בנוסף לשכר הבסיס, שולמו לתובע רכיבי שכר שכונו " בונוס שכר", "סוציאליות ע"ח", "מקדמות על זכויות" (להלן: "תוספות שכר").
כאשר הנתבעת 2 טענה כי בונוסים הם בגין " התמדה" (סעיף 14; עמ' 6 שורות 16 – 18) ותשלום "סוציאליות" הוא בגין הבראה, חופשה, חגים ועוד. לעניין המקדמות, טענה כי רכיב זה שולם עקב בקשת העובדים כי לא ידעו אם הם נשארים או מגורשים ( עמ' 6 שורות 2 – 5).
בפס"ד AHMED נפסק כי רכיבי השכר בדבר דמי הבראה, חופשה, חגים, יש להגדירם כרכיבים נפרדים בתלושי השכר. מש"תוספות השכר" שולמו באופן קבוע מדי חודש, הרי שניתן להשקיף עליהם כחלק מהשכר הענפי בענף הבניין.
על כן, תוספות השכר בגין החודשים 05/14 עד 07/15, יבואו כהשלמה לשכר המינימום הענפי.
משהתובע הציג תחשיב והנתבעות לא הגישו תחשיבים מטעמן, מתקבל התחשיב שערך התובע.
מתחשיב התובע עולה כי התובע זכאי להפרשי שכר ע"ס 11,630.70 ₪.
בתקופה האמורה, שולמו לתובע תוספות שכר ע"ס 13,291.02 ₪.
משכך, עולה כי אין התובע זכאי להשלמת שכר לשכר הענפי ומתקבלת טענת הקזוז.
על כן, נעתרים אנו לקיזוז הסך של 1,660.32 ₪ מכל סכום שיפסק בפס"ד זה לטובת התובע.
הפרשות לפנסיה ופיצויים
לטענת התובע, לפי סעיף 25 לצו ההרחבה בענף הבניין, זכאי הוא להפרשות בגובה של 6% משכר בסיס לקופת הפיצויים ול- 6% לתגמולים.
על כן עותר התובע לסך של 6,900 ₪ לקופת הפיצויים ולסך של 6,900 ₪ לקופת הגמל.
לטענת הנתבעות, משהתובע הוא מסתנן, שמעמדו אינו ברור ומשהפסיק לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויים, אין התובע זכאי לפיצוי בשל אי הפרשה לקופת הגמל ע"ח רכיב הפיצויים. הנתבעות מסתמכות בטענתן על פס"ד דגן.
הלכה היא כי משלא קיימת בידי המעסיק האפשרות המעשית לביצוע ההפרשות לפנסיה למבקשי מקלט, זכאי העובד לפיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות לפנסיה ולגמל, וזאת בשיעור ההפרשה כפי שהיה על המעסיק להפריש [ ראה לעניין זה בר"ע ( ארצי) 36959-06-15 MUSABAL ABDALLA נ' טלרן אחזקות ונקיון (2000) בע"מ (פורסם בנבו, 15.07.15); בר"ע ( ארצי) 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' Hitam Abaker ( פורסם בנבו, 26.02.15)].
בהתאם, טענת הנתבעות נדחית.
משהנתבעת לא הגישה תחשיב מטעמה, אין בידנו אלא לקבל את תחשיב התובע, והנתבעות חייבות ביחד ולחוד בהפרשות לקרן הפנסיה והפיצויים בסך של 9,000 ₪ (300 ₪ X 2 X 15 חודשים) לתקופה 05/14 עד 07/15.
כמו כן, הנתבעת 2 חייבת בהפרשות ע"פ צו ההרחבה לפנסיה בסך של 3,600 ₪ (300 ₪ X2X6חודשיםׂ), וזאת בגין התקופה שבין 08/15 עד 01/16 [נציין כי בגין תקופה זו, הסכומים שפסקנו הם ע"פ תחשיבו של התובע (נספח ג' לכתב התביעה) ומשתבע בהתאם לשכר בסיס ע"ס 5,000 ₪ , הגם שאין בפנינו כי הועסק בבנייה בתקופה זו(ולא בהתאם לתלושי שכרו של התובע), ומשאין לפסוק יותר ממה שתבע בכתב תביעתו בתקופה האמורה ].
עבור חודש 02/16, ומשעולה מתלוש השכר כי התובע לא עבד חודש מלא, תחויב הנתבעת 2 בסך של 116.39 ₪ בגין הפרשות לפנסיה ולפיצויים.

דמי חופשה ודמי הבראה
לטענת התובע, משך כל העסקתו לא קיבל ימי חופשה בתשלום ולא שולם לו פדיון חופשה. כמו כן לא שולמו לתובע דמי הבראה.
לטענת הנתבעות, דמי חופשה והבראה נכללו בתוספות השכר.
כפי שקבענו לעיל, בהעדר פירוט רכיבי סוציאליות, נדחית טענת הנתבעות כי יש לייחס את תוספות השכר לתשלומי דמי חופשה ודמי הבראה.
בתחשיבו, התובע עתר ל- 23 ימי חופשה בתעריף של 219.76 ₪ וסך של 5,054 ₪, אך ביקש לחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לתשלום ע"ס 3,296 ₪ (15 ימיםX 219.76 ₪) בגין ימי חופשה .
בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה, התובע זכאי ל- 15 ימי חופשה בגין 15 חודשי עבודה, משבהתאם לדוחות הנוכחות עבד 6 ימים בשבוע. משלא הוגש תחשיב מטעם הנתבעות, הנתבעות חייבות ביחד ולחוד, סך של 3,296 ₪ עבור פדיון חופשה.
כמו כן, הנתבעת 2 חייבת סך של 1,538.32 ₪ (7 חודשיםX 219.76).
באשר לדמי הבראה, סעיף 39 לצו ההרחבה בענף הבנייה קובע כי ערך יום הבראה יהיה בהתאם לערך יום הבראה בשירות הציבורי, ובהתאם לוותק, התובע זכאי בשנה ל- 6 ימי הבראה.
על כן, הנתבעות חייבות ביחד ולחוד בתשלום עבור דמי הבראה סך של 2,835 ₪ (7.5 ימיםX 378 ₪).
בנוסף, הנתבעת 2 חייבת סך של 1,323 ₪ עבור דמי הבראה לתקופה 08/15 – 02/16 (3.5 ימיםX 378 ₪).

דמי חגים
התובע עתר ל- 12 ימי חג ( ראש השנה 25-26/09/14, סוכות 09/10/14, שמיני עצרת 16/10/14, פסח 10/04/15, יום עצמאות 23/04/15, שבועות 24/05/15, ראש השנה 14-15/09/15, יום כיפור 23/09/15, סוכות 28/09/15, שמיני עצרת 05/10/15).
התובע עתר לסך של 2,637 ₪ (12 X 219.76 ₪), אך, עתר לחייב את הנתבעות ביחד ולחוד בסך של 1,538 ₪ (7 ימיםX 219.76 ₪).
בהתאם לתלושי השכר שולמו לתובע דמי חגים בחודש 04/15- עבור יום חג אחד, בחודש 05/15- עבור יום חג אחד, בחודש 09/15 - עבור 2 ימי חג.
משלא הוגש תחשיב מטעם הנתבעות, הנתבעות חייבות ביחד ולחוד סך של 1,098.80 ₪ (5 ימיםX 219.76 ₪) עבור תקופת עבודה מ- 05/14 עד 07/15.
בנוסף, הנתבעת 2 חייב ת סך של 659.28 ₪ ( 3 ימיםX 219.76 ₪).
העסקה ללא הסכם בכתב
כאמור, הנתבעות הציגו בנספחיהן, הסכם העסקה של התובע מול טוטאל פתרונות מיום 20.05.14. ההסכם תורגם לשפה העברית בשנת 2017. (יחד עם זאת, אין בתרגום כי התובע לא/ הוחתם על הסכם העסקה).
בחקירתו העיד התובע כי לא חתם על שום מסמך (עמ' 16 שורות 6 – 9).
מנגד, לא הוצג הסכם העסקה חדש עם הנתבעת 2 כאשר עבר לעבוד אצלה מחודש 01/15.
מן הראוי היה כי התובע יוחתם על הסכם העסקה חדש מול המעסיק החדש, וזאת כדרישת סעיף 2 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 ולמצער, כי קיבל הודעה על שינוי תנאי העבודה.
עקב הבעייתיות הרבה בהתקשרות בין הצדדים, בין התובע לנתבעת 2 (והן בין הנתבעות עצמן ומשלא הוצג אף הסכם עדכני בין הנתבעות), אנו מחייבים את הנתבעות ביחד ולחוד בסך של 1,500 ₪ ברכיב זה.

סוף דבר
הנתבעות ישלמו לתובע הסכומים המפורטים לעיל בתוך 30 יום , בצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
בנוסף, הנתבעות יישאו ביחד ולחוד בהוצאות ובשכ"ט התובע בסך של 3,500 ₪, סכום שישולם בתוך 30 יום, אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ז' כסלו תשע"ט, (15 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' הילה ידיד ברזילי
נ.צ. (עובדים)

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

מר צבי שטרן
נ.צ. (מעסיקים)

נחתם ע"י נ.צ. ביום 15.11.18.