הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 38218-05-15

לפני:

כב' השופטת עידית איצקוביץ – אב" ד
נציג ציבור (מעסיקים) מר זהר זלמן אקשטין

התובעת
רוזה דנילוב ת.ז. XXXXXX261
ע"י ב"כ עו"ד אורן טל
-
הנתבעים

  1. אולג קמלמכר ת.ז. XXXXXX515
  2. ראובן קריבושה ת.ז. XXXXXX149

ע"י ב"כ עו"ד מיכל יקר-עזרא

פסק דין

רקע

גב' רוזה דנילוב ( להלן – התובעת) הגישה תביעה כנגד מעסיקיה ( להלן – הנתבעים) - אולג קמלמכר ( להלן – אולג) וראובן קריבושה ( להלן – ראובן). הנתבעים הם בעלי העסק " ספהבאה" (להלן – העסק) בו עבדה כ- 8.5 שנים. התובעת טענה בתביעתה כי הנתבעים לא שילמו לה משכורות וזכויות סוציאליות, ופיטרו אותה מחמת מוגבלותה שלא כדין. סכום התביעה: 265,406 ₪.

עובדות

התובעת, כבת 50, הועסקה אצל הנתבעים במשך כ- 8.5 שנים, החל מיום 1.4.06.

הנתבעים הינם שותפים בעסק.

בין הצדדים לא נחתם כל חוזה עבודה בכתב ולא ניתנה לתובעת הודעה על תנאי עבודה.

התובעת שימשה כתופרת יחידה בעסק, עבדה 5 ימים בשבוע, כשמונה שעות ביום, וקיבלה שכר שעתי אחרון בסך 28 ₪. במסגרת תפקידה בעסק, מעבר לעבודתה בתפירה, היא הייתה מעורבת בניהול חשבונות וקיימה קשר שוטף עם הלקוחות.

במהלך תקופת עבודתה של התובעת, בשנת 2011 הועבר העסק מנווה ימין לכפר קאסם, ובסוף שנת 2013 הועבר העסק לאזור תעשייה ברקן.

הנתבעים שילמו לתובעת את שכרה לעיתים במזומן ולעיתים בהמחאות אישיות והמחאות של צדי ג', בחלקן במועד דחוי.

אין מחלוקת שלא נפתחה לתובעת קרן פנסיה. הנתבעים שילמו לתובעת בכל חודש 150 ₪ " על חשבון קופת גמל".

מיום 1.12.14 ועד ליום 7.1.15 הייתה התובעת בחופשת מחלה ( אישורי מחלה צורפו כנספח ה' לכתב התביעה).

ביום 9.12.14 שלחה התובעת מכתב לנתבעים שכותרתו: "בקשר לפגיעה בזכויות שלי בעבודה", בו הלינה על הפגיעה בזכויותיה וכתבה:
"... הבת שלי התקשרה לראובן והוא אמר שפיטרתם אותי... והוא הודה בכל מה שכתבתי למעלה, שחייבים לי המון כספים, שהמשכורות שלי משולמות לי באיחור של 5 חודשים, ושלא קיבלתי תלושים. הוא הבטיח לי שהכל ישולם לי, אבל זה לא קורה ואני בלי כספים ובלי זכויות" (נספח ה' לתצהירי הנתבעים).

ביום 15.12.14 שלח אולג מכתב לתובעת לפיו:
"...נדהמתי כאשר קמת בסוף יום עבודה, בתאריך 30.11.2014 הכרזת שאין בכוונתך לחזור לעבודה, ופשוט נעלמת...
...
לאור האמור לעיל אני נאלץ לראות בהכרזתך כי אין בכוונתך לשוב לעבודה, ובהיעדרותך הארוכה בפועל כהתפטרותך מהעבודה.
הנני נאלץ להכריז על התאריך 30.11.14 כעל יום סיום יחסי עובד-מעביד..." (נספח ד' לתצהיר הנתבעים).

טענות התובעת

הנתבעים נהגו ללוות מהתובעת סכומי כסף שונים.

התובעת לא קיבלה הודעה על תנאי עבודתה, בניגוד להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד). כמו כן, לא הונפק עבורה דו"ח נוכחות.
מחודש אוגוסט 2014 ועד לחודש ינואר 2015 משכורותיה של התובעת לא שולמו לה כלל, וכן, לתובעת לא שולמו משכורות עבור שלושה חודשים בשנת 2013 אשר שווים הכולל עמד על 16,233 ₪.

לתובעת לא נפתחה קרן פנסיה ולא הופרשו לזכותה סכומים עבור תגמולים ורכיב פיצויים, בניגוד לצו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק.

החל מחודש ינואר 2014 הנתבעים נתנו בגין משכורתה של התובעת צ'קים דחויים שהם קיבלו ממקורות שונים. התובעת נדרשה להפקיד את הצ'קים הללו בחשבון הבנק שלה ולהמתין למועד פירעונם, וזאת בניגוד לחוק הגנת השכר, תש"יח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר).

לתובעת לא הונפקו תלושי שכר מחודש אוגוסט 2014 ועד לחודש ינואר 2015 בניגוד להוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר.

לתובעת לא שולמו דמי הבראה לשנת 2014 בניגוד להוראות צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה.

התובעת לא קיבלה פדיון ימי חופשה בניגוד לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית).

במהלך חודש נובמבר 2014 נפצעה התובעת בידה, חשה כאבים עזים ומצבה החמיר מאוד. התובעת פנתה לנתבעים והסבירה להם שהיא לא מסוגלת לעבוד בשלב זה, לרבות הזזת היד והרמה פשוטה.

התובעת פנתה לטיפול רפואי וקיבלה חופשת מחלה החל מיום 1.12.14 ועד ליום 7.1.15. במהלך תקופה זו התקשרה התובעת לנתבעים וביקשה כי משכורותיה ויתר זכויותיה ישולמו לה. פניותיה לא נענו.

ביום 8.12.14 התקשרה בתה של התובעת לראובן וביקשה לברר בקשר לזכויות אמה, לרבות משכורותיה ותשלום בגין ימי המחלה. ראובן השיב לה כי התובעת פוטרה מהעבודה. כמו כן, ציין כי התובעת הינה עובדת חרוצה ואהובה, ואף הודה בתשלומים ובחובות בהם חבים הנתבעים לתובעת. מדובר בפיטורים שלא כדין ותוך הפרה בוטה של חובת השימוע, בניגוד לכללי הצדק הטבעי וכן בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים ( חלק כללי), תשל"ג- 1973.

פיטורי התובעת היו בשל מצבה הבריאותי ומוגבלותה הפיזית, שכן היא פוטרה לאחר שנפצעה ועל כן חזקה שפוטרה עקב מוגבלותה הפיזית.

מאחר וחופשת מחלתה של התובעת נמשכה עד ליום 7.1.15 יש לראות יום זה כמועד סיום יחסי עובד-מעסיק ויש לאפשר לתובעת לממש את ימי מחלתה עד תום. הנתבעים הפרו את הוראות חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 (להלן – חוק דמי מחלה) מאחר ופיטרו את התובעת בתקופת בה הייתה בחופשת מחלה.

מעשי הנתבעים תוך רמיסת הזכויות הבסיסיות של התובעת עולים כדי הפרת חוק פיצוי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים) וחוק הגנת השכר.

הנתבעים הפרו את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן – חוק שוויון ההזדמנויות) ואת הוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998 (להלן - חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות).

התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים בתשלום של : פיצויי פיטורים בתוספת פיצויי הלנה, שכר עבודה בתוספת פיצוי הלנה, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין והפרת חובת שימוע, פיצוי בגין הפרת חוק שוויון ההזדמנויות וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, פיצוי בגין הפרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר ואי המצאת תלושי שכר, פיצויי בגין אי תשלום לביטוח פנסיוני, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה לשנת 2014, פיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד ופיצוי בגין עגמת נפש.

טענות הנתבעים

התובעת מעולם לא הלוותה כספים לנתבעים.

הנתבעים שילמו לתובעת את המשכורות במלואן ובמועדן. התובעת לא ציינה באילו חודשים לא שולמו לה המשכורות בשנת 2013.

הנתבעים שילמו לתובעת את דמי ההבראה וימי החופשה בהתאם לחוק.

הנתבעים הנפיקו עבור התובעת תלושי שכר חודש בחודשו.

הנתבעים מעולם לא פיטרו את התובעת, אלא התובעת עשתה דין לעצמה כאשר לא הגיעה עוד למקום עבודתה מבלי שנתנה הודעה מוקדמת ותוך גרימת נזק ממשי לעסק ולנתבעים. זאת, על אף שביקשו ממנה באמצעות בתה, אשר ענתה לטלפון במקומה, לשוב לעבודה. הנתבעים הכחישו את טענת התובעת בנוגע לדבריו של ראובן בשיחה הטלפונית עם בתה.

מועד סיום ההעסקה של התובעת הינו היום בו היא עזבה את מקום עבודתה ולא שבה. הנתבעים ביקשו ממנה מספר פעמים לסיים את היחסים באופן ראוי ומכובד ולשלם לה את מה שמגיע לה, אולם התובעת פנתה להליך משפטי.

התובעת אינה עונה להגדרת " מוגבלת" שכן המסמכים שצירפה אינם מסמכים רפואיים מרופא תעסוקתי כנדרש מאדם הטוען למוגבלות וחוסר יכולת לעבוד.

מאחר והתובעת עזבה ללא הודעה מוקדמת עליה לפצות את הנתבעים בהתאם לחוק. ככל שיקבע כי על הנתבעים לשלם סכום כלשהו לתובעת, הרי יש לקזז סכום זה.
נציין כבר עתה כי טענת הקיזוז לא כומתה על כן לא נוכל להתייחס אליה.

ראיות שנשמעו בדיון

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה עליו בדיון.

כמו כן מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של בתה רויטל ( ריטה) דניאל ( להלן – ריטה או בתה של התובעת) והיא נחקרה עליו בדיון.

הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם בדיון.

בדיון הוחלט על צירוף ראיות מטעם הנתבעים – המחאות – נ/1 ו- נ/2 ותדפיס חשבון של צד שלישי, מר שמואל גרינברג, מבנק מזרחי טפחות – נ/3.
בנוסף לכך, התובעת הגישה את פירוט חשבון הבנק שלה בגין השנים 2013-2015 ( הודעה על צירוף ראיות מטעם התובעת, מיום 26.9.17).
בישיבת ההוכחות השנייה (מיום 13.11.17) נחקרה התובעת בשנית על הראיות שצורפו.

טענת התובעת על אי תשלום משכורות

התובעת הצהירה כי מחודש אוגוסט 2014 ועד לסיום העסקתה לא שולמו לה משכורות. כמו כן, התובעת הצהירה כי לא שולמו לה משכורות עבור שלושה חודשים בשנת 2013, בסך של 16,233 ₪. התובעת צירפה כנספח ג' לתצהירה העתק של צ'קים שקיבלה ולא נפרעו.

יוער כי גם תצהירה של התובעת צורפו שני צ'קים, שנרשמו לפקודתה מראובן בסך 11,233 ₪ ובסך 5,000 ₪ מתאריך 25.7.13, שהתובעת הצהירה שלא שולמו לה.

יובהר כי התובעת עבדה בפועל אצל הנתבעים עד לסוף נובמבר 2014 (30.11.14), והחל מיום 1.12.14 ועד ליום 7.1.15 הייתה בחופשת מחלה. על כן אנו נבחן את טענת התובעת לגבי אי תשלום משכורות בתקופה שמחודש אוגוסט 2014 ועד לנובמבר 2014.

התובעת העידה כי משנת 2014 היא קיבלה משכורת באמצעות צ'קים דחויים מלקוחות, וכך העידה: "...למשל אם השיק הוא עבור ינואר אז נתנו לי במרץ..." (עמ' 8 ש' 18-23 לפרוטוקול הדיון). עוד העידה התובעת כי היא קיבלה צ'ק עבור חודש אוגוסט 2014, אך לא קיבלה משכורת ( עמ' 8 ש' 24-25 לפרוטוקול הדיון).

התובעת העידה כי שפת האם שלה היא רוסית ( עמ' 9 ש' 30-31 לפרוטוקול הדיון). בהתייחס לנספח ה' לתצהירה - רישומים שנערכו בכתב יד בנוגע לתשלום שכרה של התובעת - העידה התובעת שבתה תרגמה את רישומיה מהשפה הרוסית לשפה העברית ( עמ' 9 ש' 32-33, עמ' 10 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון). הרישומים המקוריים היו במחברת של התובעת ( עמ' 10 ש' 3-4 לפרוטוקול הדיון). הרישומים נערכו עבור החודשים ינואר 2014 - יולי 2014. מהרישומים הללו עולה כי המשכורת של התובעת שולמה כל חודש על ידי צ'קים דחויים וכסף מזומן . הרישומים המתורגמים לא אושרו על ידי הנתבעים, והרישומים המקוריים לא הוגשו על ידי התובעת, על כן לראיה זו משקל נמוך.

בהתייחס לטענת התובעת כי הנתבעים לוו ממנה כספים, היא העידה כך: "... כל הכסף שנתתי להם הלוואה הם החזירו לי..." (עמ' 9 ש' 24-29 לפרוטוקול הדיון).
עולה השאלה אם חלק מן התשלומים שהתובעת קיבלה הם על חשבון שכר או כהחזר ההלוואה.

התובעת הצהירה כי לא שולמו לה משכורות בגין שלושה חודשים בשנת 2013. לשאלת ב"כ הנתבעים באיזה חודשים מדובר, התובעת העידה כך: "איש לא יכול לזכור כי זה מ- 2013. אני יודעת שהם נתנו לי אישית ביד שיק ובאותו תאריך הייתי אמורה להפקיד אותו אבל הם עצרו בעדי" (עמ' 10 ש' 16-20 לפרוטוקול הדיון).
לשאלת ב"כ הנתבעים מדוע היא המשיכה לעבוד אצל הנתבעים למרות טענתה כי לא קיבלה משכורות ולא שילמו לה אותן בזמן אלא בצ'קים דחויים, השיבה התובעת כך: "הם הרגיעו אותי כי היו להם חובות ענקיים איתי. הם הבטיחו לי שמחר מחרתיים הם יתנו משכורות וככה זה נמשך במשך 5 חודשים. אבל את החובות הם החזירו" (עמ' 12 ש' 30-33 לפרוטוקול הדיון).
בתה של התובעת הצהירה כי לתובעת לא שולמו משכורות בחודשים מסוימים, וכי מחודש אוגוסט 2014 ועד לחודש ינואר 2015 משכורותיה לא שולמו לה כלל והיא נותרה ללא פרנסה. כמו כן לא שולמו לה משכורות עבור שלושה חודשים משנת 2013, בשווי כולל בסך 16,233 ₪. עוד העידה בתה של התובעת כי הנתבעים נקלעו למצב כלכלי קשה ובשל הקשר החברי עם אמה הם ביקשו ממנה הלוואות. כך העידה: "...אני כן יודעת שהיו הלוואות אישיות כשהיה צורך לשלם את המשכורות הם לא שילמו היא התקיימה מהמשכורת של אבי..." (עמ' 14 ש' 19-22 לפרוטוקול הדיון).
בנוגע לחוב משנת 2013, העידה ריטה כי ראובן הודה בשיחה עמה שיש חובות אישיים ומשכורות לתובעת ושהם ישלמו את הכול ( עמ' 14 ש' 23-26 לפרוטוקול הדיון). ריטה העידה כי היא לא יודעת בדיוק מאיזה שנים היו חובות הנתבעים לאמה ( עמ' 15 ש' 8-11 לפרוטוקול הדיון).
עדותה של ריטה מחזקת את גרסתה של התובעת. עולה כי ישנו קושי להבחין בין תשלום השכר של התובעת לבין ההלוואות שנתנה התובעת לנתבעים, אשר הוחזרו.

מתמליל השיחה בין בתה של התובעת לראובן עולה כי היא אמרה לו כך: "...אבל אתה יודע שגם החוק אומר שמה זה לא לשלם למעסיק משכורת של שמונה חודשים". ראובן השיב כך: "זה משהו אחר. הזה פנייה אחרת, זה לא קשור בכלל לכלום, זה בסדר, זה את צודקת, זה בסדר, אין פה ספק, אבל זה אין קשר בין הדברים, זה משהו אחד וזה משהו אחר. המעסיק שחייב, הוא צריך לשלם, בדיוק" ( הקלטה 3, עמ' 4 ש' 1-5 לתמלול לתצהירה של ריטה ).

הנתבעים הצהירו כי בחלק מתקופת ההעסקה של התובעת חלק משכרה של התובעת שולם לה באמצעות המחאות דחויות שהם קיבלו מלקוחות. בכל פעם ניתנו לה המחאות דחויות לחודשי עבודה עתידיים כמקדמה על חשבון שכרה. בכל חודש לאחר פירעון ההמחאות שנמסרו לה, הם היו עורכים התחשבנות עם התובעת באופן שאם היה חסר סכום מהשכר שהגיע לה לפי התלוש בגין אותו חודש, הם היו משלימים לה את החסר במזומן והיא הייתה מפקידה בחשבונה. הנתבעים הצהירו כי כך התובעת קיבלה בכל חודש את מלוא שכרה לפי תלוש השכר של אותו החודש. כמו כן הנתבעים הצהירו כך: "שילמנו לתובעת את שמגיע לה ואף מעבר!". גם בעדותו העיד אולג שהם שילמו את הכול לתובעת ושהם לא חייבים לה שכר ( עמ' 30 ש' 1-10 לפרוטוקול הדיון). אולג העיד כי הוא שילם את המשכורת לתובעת בצ'קים דחויים ( עמ' 33 ש' 6-8 לפרוטוקול הדיון). עוד העיד כי הם כל הזמן דאגו שהתובעת תקבל בזמן את המשכורת, אז הם שילמו לה " קדימה" (עמ' 33 ש' 9-18 לפרוטוקול הדיון).
בחקירתו העיד ראובן כי הוא היה חייב לתובעת סך של 7,000 ₪ והוא החזיר לה את כולו ( עמ' 52 ש' 22-29 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, ראובן העיד כי הוא לא ידע שהם חייבים לתובעת משכורות ( עמ' 54 ש' 20-21 לפרוטוקול הדיון). ראובן העיד כי הצ'קים נכנסו באיחור לחשבונה של התובעת כי לעסק היו קשיים, והתובעת ידעה את זה והייתה מוכנה לעזור להם ( עמ' 55 ש' 32-33, עמ' 56 ש' 1-6 לפרוטוקול הדיון).

על הנתבעים הוטל נטל ההוכחה כי שילמו לתובעת את מלוא שכרה לפי תלושי השכר (טענת "פרעתי").

האם שכרה של התובעת שולם לה באופן מלא?

נוכח טענת הנתבעים כי המשכורות שולמו לתובעת במלואן, יש לדון ב"טענת פרעתי" של הנתבעים. משמעותה של טענת הגנה זו היא כי הנתבע מודה בעובדות שטען להן התובע בפרשת תביעתו, אך מחמת עובדות נוספות המפורטות בכתב ההגנה, אין התובע זכאי לכל חלק מהסעד המבוקש. לגבי העובדות ה"מדיחות" הנטענות, נטל ההוכחה הוא על הנתבע ( יעקב קדמי, על הראיות - הפן האזרחי, עמוד 326 וע"א 641/66, שפיר נ' שפיר, פ"ד כ"א (2) 364). כלומר, הנטל הראייתי בטענת " פרעתי" הוא על הנתבעים.

האם הנתבעים הוכיחו כי שילמו לתובעת 3 משכורות בשנת 2013?

כאמור התובעת טענה כי לא שולמו לה שלוש משכורות בשנת 2013 בסך כולל של 16,233 ₪. בדיון הציגו הנתבעים את המסמכים הבאים: צילום שני צ'קים בסך 11,233 ₪ ובסך 5,000 ₪ מתאריך 25.7.13 ( נ/1 ו-נ/2), שנרשמו לפקודת התובעת, מחשבונו של מר שמואל גרינברג – רהיטי כל גיל ( צילום קדמי בלבד) והעתק דף חשבון של מר שמואל גרינברג ( נ/3), לפיו הצ'קים הללו נפרעו. יובהר כי מר שמואל גרינברג לא זומן לעדות לפנינו. הנתבעים טענו כי ראיות אלו מעידות על כך שהם שילמו לתובעת את המשכורות בשנת 2013. יובהר כי צילומי הצ'קים האלה הוגשו ללא צילום גב הצ'קים. כמו כן, הצ'קים אינם " למוטב בלבד", לפיכך ניתן היה להסב אותם לצדדים שלישיים. יוער כי על אף שהצ'קים נרשמו לפקודת התובעת, אין כל וודאות היכן הם הופקדו או על ידי מי נפרעו , שכן אין צילום בדבר פרטי פורע הצ'קים או חותמת סליקת הבנק.

בדיון מיום 13.11.17 התובעת נחקרה על הראיות החדשות שהוצגו והעידה שהיא לא הפקידה את הצ'קים כי ראובן אמר לה שהחשבון שלהם סגור ( עמ' 23 ש' 17-33 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, התובעת העידה כי היא לא קיבלה צ'קים אחרים במקום הצ'קים הללו, ולא פדתה אותם בבנק ( עמ' 24 ש' 6-33, עמ' 25 ש' 1-7 לפרוטוקול הדיון).
מעבר לכך, הנתבעים לא צירפו אסמכתאות נוספות כדי להוכיח את טענת פרעתי. על כן, אנו סבורים כי לא הוכח שהצ'קים האלה נפרעו על ידי התובעת.
בסיכומים טען ב"כ התובעת כי הצ'קים שהוצגו על ידי הנתבעים בדיון מזויפים. נוכח התוצאה אליה הגענו, אין צורך להידרש לטענה.

האם הנתבעים הוכיחו כי שילמו לתובעת את המשכורות של חודשים אוגוסט 2014 עד נובמבר 2014?

בדיון ההוכחות הציגה התובעת את פירוט חשבון הבנק שלה לשנים 2013-2015.
על סמך המסמכים האלה, הנתבעים פירטו בסיכומים את הסכומים שהופקדו בחשבונה של התובעת בכל חודש, אולם, הסכומים שפירטו הנתבעים שגויים, שכן הם כללו הן את ההכנסות הקשורות לבעלה של התובעת והן את התשלומים שהתובעת קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי.
ב"כ התובעת טענה בסיכומים כי הסכומים שהופקדו לחשבונה של התובעת הינם: בחודש אוגוסט סך של 3,200 ₪, בחודש ספטמבר סך של 9,740 ₪, בחודש אוקטובר סך של 7,000 ₪, בחודש נובמבר סך של 6,750 ₪, בחודש דצמבר סך של 5,730 ₪, כאשר כל הסכומים שלעיל הינם לאחר קיזוז הסכומים שהופקדו מביטוח לאומי, סכומים הקשורים בבעלה, והחזרי חובות מראובן.

אנו סבורים כי הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם בהוכחת טענת " פרעתי" ולא הוכיחו ששילמו לתובעת את מלוא המשכורות בגין החודשים אוגוסט 2014 עד נובמבר 2014. הנתבעים ציינו בסיכומים סכומי כסף שנכנסו בכל חודש לחשבונה של התובעת, אך לא פירטו את מהות התשלום, פרטי המשלם, מועד התשלום ולמי התשלום מיועד. כמו כן, הנתבעים לא השוו בין העתקי צ'קים ששולמו על ידם לכאורה לבין הסכומים המצוינים בפירוט חשבון הבנק של התובעת, כך שלא ידוע מהיכן מגיע התשלום, מה מקורו, למי הוא מיועד וממה הוא מורכב. בנוסף, התובעת לא נחקרה אשר למקור ההכנסות, ובעלה לא זומן להעיד.
כמו כן, אין מחלוקת כי התובעת הלוותה כספים לנתבעים והם החזירו לה אותם, על כן סכומים אלו לא נתבעו על ידה. הסכומים שהופקדו בחשבון הבנק של התובעת במהלך 2014 הינם בחלקם החזר ההלוואות והנתבעים לא עשו הבחנה בין השבת החובות לתובעת לבין הכספים ששולמו לה בגין משכורות.
יובהר כי תלושי השכר המאוחרים שהוצגו לא מהווים ראייה לביצוע התשלום בפועל.

מכל האמור לעיל, אנו סבורים כי הנתבעים לא הוכיחו כי שילמו לתובעת את המשכורות הנטענות.

סכומים המגיעים לתובעת בגין שכר עבודה

אנו מקבלים את גרסת התובעת לעניין שכר העבודה שלא שולם. כאמור, ב"כ התובעת טענה בסיכומים כי בין חודש אוגוסט 2014 ועד לחודש ינואר 2015, הופקד בחשבונה של סכום כולל בסך 32,420 ₪, ואולם ייתכן כי מדובר בשכר ששולם בצ'קים דחויים עבור חודשים קודמים בהם עבדה . על כן, אנו מקבלים את טענת התובעת וקובעים כי על הנתבעים לשלם לתובעת בסך 16,233 ₪ בגין שכר עבודה עבור שנת 2013. כמו כן על הנתבעים לשלם לתובעת בסך 23,315 ₪ בגין שכר עבודה עבור החודשים אוגוסט 2014-נובמבר 2014, וזאת על פי תלושי השכר שהוגשו ביום 25.10.18.

תביעה לפיצויי הלנת שכר

אין מחלוקת כי התובעת לא קיבלה את שכרה. כמו כן הוכח כי חלק מהמשכורות לא שולמו לה כלל. כל זאת בניגוד לחוק הגנת השכר.
בהתאם לסעיף 17 א' לחוק הגנת השכר, תביעה לפיצויי הלנת שכר בגין שנת 2013 התיישנה, אך לא זו מחודש אוגוסט 2014 ועד לחודש נובמבר 2014 (התביעה הוגשה לבית הדין בחודש מאי 2015) .
נוכח המצב הכלכלי של הנתבעים והזמן שחלף, אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בשיעור 1% לחודש עד התשלום בפועל.

נסיבות סיום העסקתה של התובעת

התובעת טענה כי היא פוטרה מעבודתה. כאמור, מיום 1.12.14 ועד ליום 7.1.15 הייתה התובעת בחופשת מחלה. התובעת הצהירה כי ביום 8.12.14 התקשרה בתה לראובן וביקשה לברר בקשר לזכויותיה, לרבות המשכורות שלה ותשלום בגין ימי מחלה, וראובן השיב לה כי התובעת פוטרה מהעבודה.

הנתבעים טענו כי התובעת התפטרה. הנתבעים, שתצהיריהם היו זהים בעניין זה, הצהירו כי התובעת לא פוטרה, אלא הפסיקה לפתע להגיע למקום העבודה, ללא כל התראה ומבלי שנתנה הודעה מוקדמת. עוד הצהירו הנתבעים כי הם פנו לתובעת מספר פעמים וביקשו ממנה לחזור לעבודה, אך התובעת לא חזרה ואפילו לא הייתה מוכנה לדבר איתם, ולכן הם דיברו עם בתה אשר ענתה לטלפון של התובעת. הם הצהירו שלאחר מספר ניסיונות שהתובעת תחזור, הם הבינו שהיא לא מתכוונת לחזור לעבוד. הנתבעים ביקשו ממנה לסיים את היחסים באופן ראוי ולשלם לה את כל המגיע לה בגין עבודתה, אך התובעת סירבה להיפגש איתם, ופנתה להליכים משפטיים.
כמו כן, הנתבעים הצהירו כי התובעת לא התלוננה במהלך עבודתה על כל פציעה וטענותיה בדבר כאבים לכאורה הועלו לראשונה בהודעתה כי אין בכוונתה לשוב לעבודה.

בחקירה של התובעת, לשאלת ב"כ הנתבעים מי פיטר אותה ואיך עשו זאת היא השיבה כך: "לא יודעת איך הם עשו. הבת שלי אמרה לי שהם פיטרו אותי. ברגע שהייתי בחופשת מחלה". לשאלת בית הדין – אם אחרי שהסתיימה חופשת המחלה היא לא ניסתה לחזור, העידה התובעת כי לאחר שהיא שמעה שפיטרו אותה היא לקחה לעצמה עורך דין ( עמ' 10 ש' 28-32 לפרוטוקול הדיון).

עולה השאלה מדוע התובעת לא דיברה בעצמה עם הנתבעים. התובעת טענה כי היא נמנעה מלשוחח עם הנתבעים באופן ישיר בשל קשיי שפה. אך הסבר זה אינו מקובל עלינו, שכן הן התובעת והן נתבעים דוברי השפה הרוסית.

התובעת העידה שהיא לקחה עורך דין בחודש דצמבר כאשר הייתה בחופשת מחלה, עוד העידה כך: "...קודם כל הייתי במצב כזה בטראומה. ישבתי שבוע ימים בבית ולא רציתי לאכול ולשתות וכל החלונות היו סגורים..." (עמ' 10 ש' 33, עמ' 11 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון).
התובעת העידה שבחודש ינואר, אחרי שהסתיימה חופשת המחלה שלה, היא הלכה להסתדרות ומשם שלחו אותה לעבודה אחרת במקצוע שלה ( עמ' 11 ש' 4-7 לפרוטוקול הדיון).
בהמשך החקירה העידה כי כבר ביום 28.12 (2014) היא ניסתה למצוא עבודה, כך העידה: "אני רציתי למצוא עבודה כי ידעתי שנגמר לי חופש מחלה ואני צריכה לעבוד כי הרבה זמן לא קיבלתי משכורת והייתי צריכה לחיות ממשהו". כמו-כן העידה התובעת שהיא ידעה מראש, לפני התאריך 28.12, שהנתבעים פיטרו אותה ( עמ' 11 ש' 11-16 לפרוטוקול הדיון).

לשאלת ב"כ הנתבעים מתי התובעת החלה לעבוד בעבודה אחרת היא השיבה כי אחרי חופשת המחלה היא הלכה לחברת השמה, ומחודש ינואר החלה לעבוד ( עמ' 11 ש' 17-20 לפרוטוקול הדיון).

לפי האישור מטעם המוסד לביטוח לאומי, התובעת סיימה לעבוד אצל הנתבעים ביום 30.11.14, והחלה לעבוד אצל מעסיק אחר ביום 1.1.15 ( נספח ב' לתצהיר התובעת). התובעת העידה לגבי מסמך זה כך: "זה לא אמת. איך יכלתי ללכת ב-1.1 לעבוד כשעוד נמשך אצלי חופש מחלה?" (עמ' 11 ש' 21-23 לפרוטוקול הדיון).

לשאלת ב"כ הנתבעים מדוע ביום 4.12.14 היא הייתה צריכה להוציא תדפיסים של כתובת הנתבעים ממשרד הפנים, השיבה התובעת כי כאשר היא שמעה שפיטרו אותה היא ביקשה לשכור עורך דין, וידעה שלנתבעים אין מקום מגורים קבוע ( עמ' 11 ש' 30-33 לפרוטוקול הדיון, התדפיסים ממשרד הפנים צורפו כנספח ג' לתצהיר התובעת).

בתה של התובעת הצהירה כי ביום 8.12.14 היא התקשרה לראובן וביקשה לברר בקשר לזכויות של אמה, לרבות משכורות ותשלום בגין ימי מחלה, וראובן השיב לה כי אמה פוטרה מהעבודה. כמו כן, ראובן ציין כי אמה עובדת חרוצה ואהובה ואף הודה בתשלומים ובחובות של הנתבעים כלפיה.

כאמור, לתצהירה של בתה של התובעת צורפו תמלילי שיחות בינה לבין ראובן. ריטה העידה כי השיחה הראשונה בינה לבין ראובן הייתה עוד כשהתובעת עבדה, שבועיים לפני שיצאה לחופשת מחלה, בחודש נובמבר ( עמ' 13 ש' 27-30 לפרוטוקול הדיון), וכל שאר השיחות ביניהם היו בזמן חופשת המחלה של אמה, אך היא לא זכרה תאריך מדויק ( עמ' 14 ש' 1-6 לפרוטוקול הדיון).
אשר לטענה בדבר פיטוריה של אמה העידה ריטה כך: "אני בכלל לא דיברתי איתו על פיטורים דיברנו על משהו אחר. בהתחלה כשאני דיברתי איתו השיחה התחילה בהכל טוב ויפה ואז הוא אמר מפוטרת, שאלתי אותו אם שמעתי נכון שאמר את המילה מפוטרת, ואחר כך התחיל לערבב את הדברים" (עמ' 14 ש' 11-14 לפרוטוקול הדיון).

אולג העיד כי הם לא פיטרו את התובעת, ושהוא התקשר לתובעת כאשר היא לא הגיעה לעבודה ובמקומה ענתה בתה, ואמרה לו שהתובעת לא רוצה להגיע לעבודה. אולג ביקש שהתובעת תגיע לעבודה לשבוע ימים ושתעזור להם לסגור הכול. כמו כן, אולג העיד כי התובעת לא הגיעה לעבודה אך לא אמרה שהיא חולה ( עמ' 40 ש' 13-33 לפרוטוקול הדיון).
אולג העיד כי בשיחה עם בתה של התובעת, זו אמרה לו כי התובעת לא רוצה להגיע לעבודה וכי כואבת לה היד. אולג העיד כי מאותה שיחה הוא הסיק שהתובעת לא מתכוונת לחזור לעבודה. אולג העיד כי באותה השיחה בתה של התובעת אמרה לו שהתובעת לא רוצה לעבוד יותר ( עמ' 41 ש' 2-19 לפרוטוקול הדיון). תמליל השיחה בין אולג לבתה של התובעת צורף כנספח ג' לתצהיר הנתבעים.
גם ראובן העיד כי התובעת החליטה בעצמה שהיא לא מגיעה יותר לעבודה ( עמ' 58 ש' 27-32 לפרוטוקול הדיון).

ביום 9.12.14 שלחה התובעת מכתב לנתבעים שכותרתו " בקשר לפגיעה בזכויות שלי בעבודה" והלינה על הפגיעה בזכויות שלה ואי תשלום המשכורות (נספח י' לתצהיר התובעת).

ביום 15.12.14 שלח אולג לתובעת מכתב לפיו ( נספח ד' לתצהיר הנתבעים):
"...
לאחר שנות עבודתך כתופרת במפעל, נדהמתי כאשר קמת בסוף יום עבודה, התאריך 30.11.2014 הכרזת שאין בכוונתך לחזור לעבודה, ופשוט נעלמת.
...
לאור כל האמור לעיל, אני נאלץ לראות בהכרזתך כי אין בכוונתך לשוב לעבודה, ובהיעדרותך הארוכה בפועל, כהתפטרותך מהעבודה.
הנני נאלץ להכריז על התאריך 30.11.2014 כעל יום סיום יחסי עובד-מעביד בינינו.
..."

ההלכה בעניין סיווג התנהגות כפיטורים או התפטרות הינה:
"היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר".
(תב"ע (ארצי) שם/3-116 שלום סלמה נ. מדינת ישראל, פד"ע יב 375).

כן נקבע כי התפטרות יכולה להיעשות בהתנהגות, אם היא מצביעה באופן חד משמעי על כוונת העובד להביא לידי סיום את יחסי העבודה שבינו לבין מעסיקו. כך נאמר לעניין זה (ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ואח' נ. יוסי שוורץ, מיום 13.2.11):
"יפים לענייננו מושכלות ראשונים לפיהם:... המשותף לשניים – פיטורים והתפטרות – הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים יחסי עובד מעביד לידי סיום. השוני בין השניים הוא בצד ליחסים החוזיים הפועל כך וזאת כוונתו, המעביד או העובד... הפיטורים או ההתפטרות יכול שיבואו לידי ביטוי בכתב, בעל פה או בהתנהגות".

במקרה שלפנינו, אנו סבורים כי ממעשי או דברי הנתבעים לא משתמעת כוונה חד משמעית לסיים את יחסי העבודה עם התובעת. יתרה מכך, התובעת טענה שפיטוריה לא נעשו באופן ישיר, אלא בעקיפין, בשיחה טלפונית של ראובן עם בתה של התובעת. מתמליל השיחות בין בתה של התובעת לבין ראובן עולה כי בשום שלב לא נאמר על ידי ראובן במפורש שהתובעת מפוטרת. כמו כן, הנתבעים לא נקטו בפעולות שמבטאות כוונה מצדם לסיים את עבודת התובעת (עד למכתב מיום 15.12.14) . יתרה מכך, הנתבעים שיבחו את התובעת, הסתמכו על עבודתה ולא נראה כי היה להם כל אינטרס לפטר אותה. על כן, אנו סבורים כי התובעת היא אשר יזמה את סיום עבודתה אצל הנתבעים ביום 30.11.14 . התובעת היא זו שהביעה כוונה חד משמעית לנתק את קשרי העבודה בין הצדדים, לאחר שיצאה לחופשת מחלה ונמנעה מליצור קשר עם הנתבעים ולהמציא להם את אישורי המחלה, היא פנתה לעורך דין בכוונה לתבוע את הנתבעים בגין אי תשלום זכויותיה, אספה מידע ממשרד הפנים ואף החלה לעבוד במקום אחר. מכל האמור, אנו סבורים כי התובעת התפטרה ביום 30.11.14.

באשר לסיבה להתפטרות התובעת, במשך חודשים רבים הנתבעים הלינו את שכרה, שילמו לה משכורות באיחור ובסוף אף לא שילמו לה כלל, בטענה של מצב כלכלי קשה. התובעת לא קיבלה את התנהלות הנתבעים והתרתה על כך, אך הנתבעים לא תיקנו את דרכם.

התפטרות בשל איחורים חוזרים בתשלום השכר, או אי תשלום, הינה בשל נסיבות שבגינן אין לדרוש מן העובד להמשיך לעבוד. כך פסק בית הדין הארצי לעבודה: "התפטרות בנסיבות של פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום משכורת דינה כפיטורים... זכותו היסודית של עובד היא לקבל שכרו ולקבלו במועד" (דב"ע נו/ 2-299 אריה לוי ושרה לוי – סומיה גונזגה, מיום 3.6.97, דב"ע לב/ 3-3 מרכז החינוך העצמאי – מנחם דב שוורץ).

על אף שהתביעה בגין פיצוי פיטורים היא בעילה של "פיטורים", מן הראיות בתיק עלה כי התובעת התפטרה בשל נסיבות של פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום השכר.
משהוכחו במשפט עובדות שונות מאלו שנטענו מלכתחילה, יאות בית הדין לבסס עליהן חיוב בפיצויים, רק אם הימנעותו מכך יביא לעוול קשה (ע"ע 298/03 חי ישעיהו נ. סופיה קומיסרוב, סעיף 13 לפסק הדין מיום 11.12.05). במקרה חריג אפילו נאות בית הדין לזכות עובד בפיצויי פיטורים בקשר לתקופת עבודה שבגינה לא תבע את מעבידו מלכתחילה, ובתנאי שהובאו ראיות בקשר לכך ושני הצדדים הבחינו בקיומה של פלוגתא הנוגעת לעניין (ע"ע 120/06 שלמה אילוז נ. הפועל ב"ש, סע' 6 לפס"ד מיום 7.12.06).

על כן אנו סבורים כי במקרה בו עולה מסכת עובדתית של התפטרות כדין פיטורים, ניתן לחייב בפיצויי פיטורים. התובעת התפטרה בשל אי תשלום שכר, תנאי מהותי של הסכם העבודה ולכן, היא זכאית לפיצוי פיטורים – עד לנובמבר 2014.

משום שהתובעת התפטרה (ולא פוטרה) , יש לדחות את הדרישה של פיצוי בשל העדר שימוע וגם פיטורים בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.

יובהר כי התובעת לא הוכיחה שהיא " אדם עם מוגבלות". עוד ביתר שאת כי לפי המסמך מביטוח לאומי החל מיום 1.1.15 היא התחילה לעבוד במקום אחר ( נספח ב' לתצהיר התובעת).

פיצויי פיטורים המגיעים לתובעת

התובעת זכאית לפיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים.
התובעת עבדה מיום 1.4.06 ועד ליום 30.11.14 – 104 חודשים.
אנו מקבלים את טענת התובעת כי השכר הקובע הינו בסך 5,208 ₪. על כן התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 45,136 ₪.

נוכח קביעתנו כי התובעת התפטרה, על אף שהיא טענה שפוטרה, אין לחייב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בהתאם לאמור בסע' 18 ו-20 ל חוק הגנת השכר. יש לחייב את ה נתבעים בהפרשי הצמדה וריבית בלבד.

אי הנפקת תלושי שכר או פגמים בתלושים

תלושי השכר שבין החודשים אוגוסט 2014 ועד לחודש נובמבר 2014 נמסרו לתובעת רק לאחר סיום עבודתה.

מתמליל השיחה עולה כי בתה של התובעת שאלה את ראובן אם הוא יכול להכין לה את ארבעת תלושי השכר שהתובעת לא קיבלה, ובתשובה ראובן שאל אותה איך לשלוח לה אותם. מכאן עולה כי התובעת אכן לא קיבלה בזמן את תלושי השכר.

בסיכומים עלתה טענת התובעת כי הנתבעים זייפו תלושי שכר, ואולם טענה זו לא הוכחה.

אולג העיד כי הוא זה שמסר למנהלת חשבונות את שעות העבודה של התובעת והיא שהנפיקה את תלושי השכר. הנתבעים העידו כי מקור הטעות הינה אצל הנהלת החשבונות. וכן אולג העיד כי הוא לא בודק את תלושי השכר שמנהלת החשבונות מכינה (עמ' 58 ש' 15, עמ' 38 ש' 5 לפרוטוקול הדיון). האחריות לגבי נכונות התלושים מוטלת על המעסיק ואין להעביר אותה ל"מנהלת חשבונות" שאף לא הוזמנה להעיד.

לאור התנהלות הנתבעים בנוגע לתלושי השכר, אנו מקבלים את טענת התובעת כי תלושי השכר עבור החודשים אוגוסט 2014 ועד נובמבר 2014 לא נמסרו לה בזמן וקובעים כי על נתבעים לשלם לתובעת סך 4,000 ₪ בגין פיצוי על נזק לא ממוני (1,000 ₪ לכל תלוש) לפי סעיף 25 ב לחוק הגנת שכר.

תביעה להפרשות לקרן פנסיה

אין מחלוקת כי הנתבעים לא פתחו לתובעת קרן פנסיה ולא הפרישו עבורה כספים לפי הדין, אלא שילמו לה מדי חודש סכום בסך 150 ₪ על חשבון קופת גמל ( כך הרכיב הופיע בתלושי השכר - " ת. ע"ח קוג").
התובעת הצהירה שכאשר היא פנתה לנתבעים וביקשה כי תפתח עבורה קרן פנסיה ויופרשו עבורה סכומים כדין, השיבו לה הנתבעים כי מאחר והיא העובדת היחידה בעסק לא מוטלת עליהם החובה בדין לכך.
אולג הצהיר כי הם ביקשו לערוך לתובעת קרן פנסיה אבל התובעת סירבה בתוקף, ואמרה שאינה מעוניינת שהכספים יופקדו לקופת גמל. על כן הם שילמו לה 150 ₪ בכל חודש על חשבון קופת גמל, כפי שמעידים תלושי השכר.
אולג חזר והעיד כי הוא לא פתח לתובעת קרן פנסיה כי היא לא רצתה לשלם את ההשתתפות שלה לפי הדין, לכן הנתבעים החליטו לפתוח לה קופת גמל ( עמ' 39 ש' 11-14 לפרוטוקול הדיון).
בחקירה הנגדית, לשאלת ב"כ התובעת מדוע לא פתח לתובעת קרן פנסיה השיב ראובן כך: "זו הייתה טעות שלי מבחינתי" ( עמ' 58 ש' 17 לפרוטוקול הדיון).

הזכות לפנסיה היא זכות קוגנטית שלא ניתנת לוויתור על ידי העובד. על כן, אין לראות את התשלומים שנעשו בתלושים לתובעת במקום ההפרשות שלא נערכו כדין.

לפי צו ההרחבה [ נוסח משולב] לפנסיה חובה שחל משנת 2008, בהתחשב במשכורות העובדת לפי טפסי 106 ( שצורפו לתצהירי הנתבעים), התובעת זכאית להפרשות מעביד לקרן פנסיה בסכומים כדלקמן:

2008 – 0.833% * 49,664 ₪ = 413 ₪
2009 – 1.66% * 49,176 ₪ = 816 ₪
2010 – 2.5% * 52,822 = 1,320 ₪
2011 – 3.33% * 53,450 = 1,779 ₪
2012 – 4.16% * 60,341 ₪ = 2,510 ₪
2013 – 5% * 61,150 ₪ = 3,057 ₪
2014 – 6% * 62,937 ₪ = 3,776 ₪
על הנתבעים לשלם לתובעת בגין רכיב הפנסיה סך הכול 13,671 ₪.

דמי הבראה

התובעת הצהירה כי לא שולמו לה דמי הבראה לשנת 2014, בניגוד להוראות צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה. התובעת עתרה לתשלום 7 ימי הבראה בסך 378 ₪ ליום הבראה, בסך 2,646 ₪.
טענת התובעת כי התלושים עבור התקופה החל מחודש אוגוסט 2014 נראים שונים בצורתם מהתלושים הקודמים, שכן כל תלוש מכיל דמי הבראה ותמורת חופשה ואילו רכיב המשכורת צומצם משמעותית, מקובלת עלינו. הנתבעים, שהנטל הראיתי הוטל עליהם, לא הוכיחו כי שולמו דמי הבראה של השנה האחרונה לעבודת התובעת. על כן, אנו קובעים כי התובעת זכאית לדמי הבראה בסך 2,646 ₪.

פדיון ימי חופשה

התובעת הצהירה כי היא לא קיבלה פדיון ימי חופשה.
הנתבעים לא ניהלו פנקס חופשות, כנדרש בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951.
בתלוש של חודש יולי 2014 מופיע כי יתרת ימי החופשה של התובעת הינה 9.88 ימים ולא נוצלו ימי חופשה בחודש זה, ואילו בתלוש של חודש אוגוסט 2014 מופיע כי יתרת ימי החופשה של התובעת הינה 2.12, כאשר נוצלו 4 ימים. אי התאמה ברצף בין החודשים מעידה על כך שתלושי השכר החל מחודש אוגוסט 2014 לא משקפים את הזכאות והתשלום בפועל. כמו כן, לא הוכח כי התלושים נמסרו לתובעת במהלך תקופת העבודה. לכן, יש להוסיף ליתרה של 9.88 ימי חופשה עוד 4 ימים ( עד 11.14), התובעת זכאית ל- 13.88 ימי חופשה לפי סך 224 ₪ ליום עבודה. התובעת זכאית לפדיון ימי חופשה בסך 3,109 ₪.

אי מסירת הודעה על תנאי עבודה

תיקון 4 לחוק הודעה לעובד (התשע"א-2011) אשר הכניס את הסעיף 5(א) לחוק, המקנה סמכות לבית הדין לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, נכנס לתוקף ביום הפרסום – 11 .8.11, וסעיף 5(ב) המקנה סמכות לחייב בפיצוי לדוגמא, ביום 11.12.11.
ההודעה לעובד במקרה שלפנינו הייתה צריכה להינתן בתחילת העבודה, בשנת 2006, אז לא היה קיים הסעיף של פיצוי על נזק לא ממוני שבחוק הודעה לעובד, שבית הדין אינו רשאי להחיל באופן רטרוספקטיבי. מכאן שדין התביעה בגין רכיב זה להידחות.
פיצוי בגין עגמת נפש

הלכה היא כי " רק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עוגמת נפש" והציפייה היא כי הערכאות ינהגו בריסון בעניין זה ( ע"ע 360/99 אהרון כהן - מדינת ישראל, פד"ע לח 1; דב"ע נג/3-99 מדינת ישראל - מצגר פד"ע כ"ו 563, 582). בית הדין הארצי חזר על הלכה זו לא מכבר ( ראו ע"ע 6514-10-11 מדינת ישראל - גדעון פרבר, 4.2.2015).
על אף ההפרות של הנתבעים לגבי זכויות התובעת, אין אנו סבורים כי מדובר במקרה אשר מצדיק לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש, על כן דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.
לסיכום

נוכח האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:

סך של 16,233 ₪ , בגין שכר עבודה עבור שנת 2013 , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.14 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 5,564 ₪, בגין שכר חודש אוגוסט 2014, בתוספת פיצוי הלנה בשיעור 1% מיום 1.9.14 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 5,649 ₪ , בגין שכר חודש ספטמבר 2014 , בתוס פת פיצויי הלנה בשיעור 1% מיום 1.10.14, ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 5,812 ₪ , בגין שכר חודש אוקטובר 2014 , בתוספת פיצויי הלנה בשיעור 1% מיום 1.11.14, ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 6,290 ₪, בגין שכר חודש נובמבר 2014, בתוספת פיצוי הלנה בשיעור 1% מיום 1.12.14 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 45,136 ₪, בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.14 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 4,000 ₪, בגין פיצוי לא ממוני בשל אי הנפקת תלושי שכר. סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק אם לא ישולם תוך 30 ימים מתאריך המצאת פסק הדין.

סך 13,671 ₪, בגין פיצוי על אי הפרשות לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.14 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך 2,646 ₪, בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.14 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך 3,109 ₪, בגין פדיון ימי חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.14 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

הנתבעים יישאו בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪. הוצאות אלו ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית דין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ט, (‏05 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אקשטין זהר
נציג ציבור מעסיקים

עידית איצקוביץ , שופטת
אב"ד