הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 37998-03-15

לפני:
כב' השופטת עידית איצקוביץ
נציג ציבור עובדים - מר גבריאל נבו
נציגת ציבור מעסיקים - גב' צביה דגני

התובעת

שושנה יצחקי
ע"י ב"כ עו"ד אריאל בוכניק
-
הנתבעת
עיריית פתח תקווה
ע"י ב"כ עו"ד ליאת קינן

<#1#>
פסק דין

  1. התובעת עבדה כמזכירה במחלקת ביטוחים אצל הנתבעת, עיריית פתח תקוה (להלן - הנתבעת או העירייה) החל מיום 23.8.99 ועד שנדרשה ע"י הנתבעת לפרוש לגמלאות, ביום 1.4.12 מחמת הגיעה לגיל פרישה.
  2. התובעת הייתה רשומה בתעודת הזהות ובמשרד הפנים כילידת 1945. אולם, היא הודיעה לנתבעת, טרם הפסקת העבודה, כי הגיל הרשום במשרד הפנים אינו נכון ושהיא צעירה יותר במספר שנים. נציגי העירייה אמרו לה כי עליה להגיש בקשה לתיקון גיל לבית המשפט.

התובעת הופיעה ברישומי משרד הפנים כילידת 1945 (00.00.45) אך ידעה כי אין זה תאריך הלידה האמתי שלה במהלך כל השנים, וכי היא נולדה בחנוכה (דצמבר) שנת 1948.
3. ביום 29.2.12 הגישה התובעת בקשה לתיקון גיל לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (תיק ת"ג 56097-02-12). לאחר שמיעת ראיות נתן בית המשפט פסק דין ביום 13.11.12 לפיו קיבל את תביעת התובעת ונקבע כי תאריך הלידה שלה הוא 25.2.1948 (להלן – פסק הדין). במקביל להגשת התביעה לבית המשפט למשפחה, הגישה התובעת בקשה לבית המשפט לעיכוב הפסקת העבודה של התובעת. בקשה זו נדחתה ועבודתה הופסקה ביום 31.3.12.
4. עם מתן פסק הדין, פנתה התובעת שוב לנתבעת וביקשה להחזיר אותה לעבודה. כתגובה נאמר לה כי אם היא רוצה לחזור לעבודה בעירייה, עליה להגיש תביעה לבית הדין לעבודה. התובעת, באמצעות באת כוחה דאז, דרשה להחזיר אותה לעבודה. על אף הפניות, היא לא הוחזרה לעבודה.

5. ביום 18.3.15 הגישה התובעת את תביעתה לבית הדין, יחד עם בקשה לצו מניעה זמני דחוף, ובה ן טענה כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב מובהק. בתביעתה דרשה התובעת להחזיר אותה לעבודה עד למועד פרישתה ביום 25.12.15 וכן לשלם לה את מלוא משכורותיה מיום הוצאתה בכפייה מהעבודה, קרי, מיום 1.4.12 ועד למועד הגשת התביעה, לפי משכורת בסך 7,163 ₪. כמו-כן, מבוקש בכתב התביעה לחייב את הנתבעת לשלם לה שכר עד להחזרתה בפועל לעבודה או עד ליום 25.12.15 – המוקדם שביניהם.
6. כאמור, ביחד עם התביעה הוגשה בקשה לצו עשה זמני, להחזיר את התובעת לעבודה עד למתן פסק דין בתיק העיקרי.

בדיון שהתקיים בבקשה לצו זמני, ביום 29.3.15, הסכימה התובעת להמלצת בית הדין למחוק את הבקשה ללא צו להוצאות.
יצוין כי המלצתנו הייתה מבוססת, בין היתר, על כך שמתאריך הדיון עד למועד הפרישה של התובעת לפי הגיל המתוקן נותרו פחות מ-9 חודשים, כאשר ממתן פסק הדי ן עד להגשת התובענה לבית הדין חלפו שנתיים ו-4 חודשים.

בדיון עלה כי העירייה ניסתה לשבץ את התובעת לעבודה (בתפקיד אחר מזה אותו מילאה לפני שעבודתה הופסקה) לאחר שהיא הגישה את פסק הדין אשר תיקן את גילה. נבדקו אפשרויות שהתובעת תעבוד כסייעת בגנים, או כפקידה במנהל החינוך, אך לא נמצאה מתאימה ולכן היא לא הוחזרה לעבודה.

7. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובעת עבדה אצלה החל מיום 1.10.2002 (ולא משנת 1999 כפי שהיא טוענת) אולם אנו סבורים כי אין למחלוקת זו כל השלכה על ההכרעה במשפט .

סמוך למועד פרישתה (1.4.12) הודע לה על ידי הממונים עליה כי היא עתידה לפרוש לגמלאות עם הגיעה לגיל פרישת חובה. לאחר מכן הודיעה התובעת לאחראית עליה בעירייה כי היא צעירה מכפי גילה הרשום כתאריך לידה בתעודת זהות וכי תאריך הלידה האמתי הוא בשנת 1948. ביום 29. 2.12 הגישה התובעת תביעה לתיקון גיל לבית המשפט לענייני משפחה, וכ-10 ימים לפני מועד פרישתה הצפוי הגישה לבית המשפט בקשה לעיכוב ביצוע פרישתה. בית המשפט דחה את בקשתה זו.

בסופו של ההליך שהתקיים לפני בית המשפט לענייני משפחה, ולמרות ההתנגדות של היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ביום 13.11.12 פסק הדין, המקבל את שינוי הגיל המבוקש. במועד זה כבר אוישה משרתה של התובעת על ידי עובדת אחרת.
עם קבלת פסק הדין פנתה גב' סטלה בורוכוב, ממנהל משאבי אנוש של הנתבעת , ללשכה המשפטית של הנתבעת בשאילתה לאור קבלת פסק הדין. הלשכה המשפטית נתנה חוות דעת לפיה , בהעדר החלטה של בית הדין לעבודה, לא ניתן להשיב את התובעת לעבודה כי מעמדה נותר של גמלאית. לאחר פנייה חוזרת של התובעת ללשכה המשפטית של הנתבעת הוחלט לבחון, לפנים משורת הדין, את האפשרות להשיב אותה לעבודה בתפקיד של סייעת, תוך פנייה למשרד הפנים בבקשה לאשר את שכרה הקודם. בישיבה של התובע ת עם מנהלת אגף גני ילדים נבחנו שתי אפשרויות העסקה: כסייעת וכפקידת רישום, אולם הדבר לא צלח. למרות המאמצים לא נמצא תפקיד מתאים לתובעת.

8. לטענת הנתבעת, החלטתה בדבר הוצאתה של התובעת לגמלאות בחודש אפריל 2012 הייתה כדין, ולא הייתה מוטלת עליה כל חובה שלא לאייש תפקיד זה, נוכח העובדה שהתובעת פנתה לבית המשפט רק בסמוך מאוד למועד פרישתה לגמלאות. החלטתה של הנתבעת בדבר הוצאתה של התובעת לגמלאות הייתה כדין מתוך שיקולים עניינים וראויים, החלטה סבירה, מידתית והוגנת בנסיבות שפורטו. הנתבעת פעלה במקרה דנן בתום לב מוגבר ומתוך ניסיון כן לסייע לתובעת, עת עסקינן בהחלטה ניהולית, שלגביה עומדת לנתבעת חזקת הכשרות המנהלית.

9. ראיות שנשמעו

לאחר שהניסיון לפתרון הסכסוך לא צלח, נשמעו הוכחות בתיק.
הוגשו תצהירים ונחקרו בדיון התובעת ומר לאוניד סמוליאנוב, סמנכ"ל לארגון ומשאבי אנוש בעירייה (להלן- מר לאוניד). במועד פרישת התובעת (שנת 2012) מר לאוניד לא היה בתפקיד.

יצוין כי רוב העובדות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, כפי שנפרט בהמשך.

10. עובדות המקרה

התובעת עבדה כמזכירה במחלקת ביטוחים אצל הנתבעת.

התובעת הופיעה ברישומי משרד הפנים כילידת 1945 (00.00.45). התובעת ידעה כי אין זה התאריך הלידה האמתי שלה במהלך כל השנים, וכי היא נולדה בחנוכה (דצמבר) שנת 1948.

התובעת טוענת כי היא הייתה עובדת מצטיינת. הטענה לא הוכחה, אך מנגד, לא העלתה הנתבעת כל טענה לגבי התפקוד של התובעת, או על הפרות משמעת אשר נשקלו בהחלטה לסיים את עבודתה.

מספר חודשים לפני המועד הגעת התובעת לגיל פרישה חובה, לפי חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004 (להלן – חוק ביל פרישה), הודיעה לה הנתבעת כי היא תסיים את עבודתה ביום 31.3.12.

התובעת פנתה לבית המשפט בבקשה למנוע את סיום העבודה בעירייה. בית המשפט דחה את בקשתה.

ביום 29.2.12 (קרי, כחודש לפני מועד הפרישה הצפוי) הגישה התובעת את התביעה לבית המשפט. לאחר ניהול הליך ניתן פסק דין בחודש נוב מבר 2012, אשר קיבל את בקשת התובעת וקבעה כי היא ילידת 25.12.48.

התובעת פנתה לעירייה לאחר שניתן פסק הדין וביקשה להחזיר אותה לעבודתה. הנתבעת טענה כי יש עובדת אחרת בתפקיד של התובעת והדבר אינו אפשרי. נבדקו אפשרויות של העסקת התובעת כסייעת או כמזכירת במחלקת חינוך, אך מנהלת המחלקה לא הסכימה לקבל את התובעת, ולא הוצע לה באופן קונקרטי לחזור לעבודה.

התובעת המתינה מבלי להגיש תביעה לבית הדין (על אף שנאמר לה זה מכבר כי זו הערכאה המוסמכת) יותר משנתיים מאז שקיבלה את פסק הדין.

11. טענה של שינוי/הרחבת חזית
התובעת דרשה בתביעתה פיצוי בגובה שכר של 36 משכורות לפי השכר האחרון שהיא קיבלה (7,163 ₪) קרי, עבור התקופה החל מסיום העבודה, 1.4.12, ועד להגשת התביעה לבית הדין (18.3.15) בסך 257,868 ₪. התובעת גם ביקשה צו עשה להחזיר אותה לעבודה וכן לחייב את הנתבעת בתשלום שכר החל מהגשת התביעה עד לחזרה בפועל לעבודה או עד לתאריך 25.12.15, המוקדם שביניהם.
בתצהיר עדות ראשית מפרטת התובעת את הסכומים הנדרשים כדלקמן:
45 משכורות חודשיות מיום 1/4/12 ועד 25/12/15
לפי משכורת קובעת של 7,163 ₪ וסה"כ 332,335 ₪
הפסד הפרשי פנסיה לפי 400 ₪ לחודש
למשך 20 שנה, וסה"כ 96,000 ₪
פיצוי לא ממוני בגין עוגמת נפש בסך 100,000 ₪
--------------------
סה"כ 525,335 ₪

בפתח הדיון לשמיעת הוכחות מיום 19.9.17 העלתה ב"כ הנתבעת טענה שלפיה סעיפים 28-30 של תצהיר התובעת הם בגדר הרחבת חזית אסורה והתנגדה לכך. קבענו בהחלטתנו:
"הסעדים נתבעו בכתב התביעה. לא ניתן לשנות בתצהיר רכיבים מעבר לאלה שמופיעים בכתב התביעה.
במידה ויש חריגה כזו, על באי כוח הצדדים לטעון בסיכומיהם".

בסיכומי ב"כ התובעת מופיעים סעדים כדלקמן:
פיצוי לגבי התקופה הראשונה (36 חודשים) לפי 70% מהשכר – 180,507 ₪
פיצוי לגבי התקופה השנייה (החל מהגשת התביעה לבית הדין עד לגיל הפרישה לפי הגיל המתוקן): 64,467 ₪
פיצוי בגין אי צבירות זכויות סוציאליות- פנסיוניות, לפי 7.5% מהמשכורת הקובעת (70%): 90,252 ₪
פיצוי לא ממוני – 100,000 ₪

ב"כ הנתבעת חזרה בסיכומיה על התנגדותה להרחבת חזית אסורה, כאשר הסעדים הנדרשים בתצהיר התובעת ובסיכומי ב"כ התובעת שונים מאלה שנדרשו בכתב התביעה, מבלי שהוגשה כל בקשה לתיקון.
ב"כ התובעת התייחס לטענה בסיכומי תשובה, תוך ציון כי "כל אשר נעשה בתצהירי העדות הראשית של התובעת ו/או בסיכומי התובעת הוא בעצם פיצול של הסכומים שבכתב התביעה ".

אין אנו יכולים לקבל את ה"הסבר" של ב"כ התובעת, אשר נוגד את העקרונות של סדרי הדין ופוגע מהותית בזכות של הצד שכנגד להתגונן.
הסעד הכספי המבוקש בכתב התביעה הוא פיצוי בגובה השכר – עד למועד הגשת התביעה ולאחר מכן, עד להשבת התובעת לעבודה או עד לגיל הפרישה, המוקדם מבניהם.
לא הופיע כל רכיב תביעה בגין פיצוי על פגיעה בזכויות פנסיוניות או פיצוי על נזק לא ממוני/עגמת נפש.
לכן, כפי שאף נאמר בהחלטה מיום 19.9.17, אין עלינו להתייחס לסעדים שלא נדרשו בכתב התביעה.

12. דיון והכרעה – סבירות ההחלטה על פרישת התובעת

השאלה הנתונה להכרעה היא האם הנתבעת פעלה כדין עת החליטה לסיים את עבודת התובעת ביום 31.3.12 ועת לא החזירה אותה לעבודה לאחר מכן, כאשר היא הציגה לגורמים המוסמכים של הנתבעת את פסק הדין המתקן את גילה.
חוק גיל פרישה קובע בסעיף 3 :
"הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה (בחוק זה – גיל פרישת חובה)"

בהתאם לתאריך הלידה שהיה רשום לתובעת באותה עת, היא הגיעה לגיל פרישת חובה ביום 1.4.12. אז לא הייתה חייבת הנתבעת להעסיק אותה, וניתן היה לחייב אותה לסיים את העסקתה
במאמר מוסגר נציין כי דובר הרבה, עוד ביתר שאת לאחרונה, לגבי הרציונל של חוק גיל פרישה והאם יש הצדקה לשנות את הוראותיו, אבל כל עוד הוא בתוקף לא יכולה להיות מחלוקת על כך שעל הנתבעת, כגוף ציבורי, לפעול בהתאם להוראותיו.
השאלה היא האם לאחר שפסק הדין תיקן את גילה של התובעת, הייתה חייבת הנתבעת להחזיר אותה לעבודה. קרי, האם יש בפסק הדין המתקן את הגיל כדי לאיין את ההחלטה שהתקבלה חודשים לפני כן, עת הגיעה התובעת לגיל פרישה, בהתאם לתאריך הלידה שהיה רשום לה אז.
סעיף 5 לחוק לקביעת גיל קובע:
"נקבע גילו של אדם לפי חוק זה, יהא זה גילו לכל עניין"
משמעות הוראה זו היא שמשעה שנקבע או שונה הגיל לפי החוק, הרי זה הגיל הקובע והוא גילו של האדם כאילו היה זה גילו מלכתחילה. במובן זה קיים היבט רטרואקטיבי בקביעת גילו של אדם או שינויו. שאלה אחרת היא מה מועד כניסתו לתוקף של השינוי: האם השינוי נכנס לתוקף במועד השינוי וממנו לעתיד לבוא, או שמא הוא תקף אף לתקופה שקדמה לשינוי, היינו – לעבר.
הסוגיה עלתה במסגרת פסק הדין עבל (ארצי) 516/05 רחל מולאיוף - המוסד לביטוח לאומי (9.1.2007, לה לן פסק דין מולאיוף), שם נאמר על ידי כב' השופט צור (דעת הרוב):
"אין חולק כי, משעה שבית משפט משנה את גילו של אדם, קביעה זו מחייבת לכל דבר ועניין מעת הפסיקה ואילך. עם זאת, יכולה להתעורר שאלה האם לפסיקת בית המשפט יש תוקף למפרע, היינו – לתקופה שקדמה לפסיקה. במלים אחרות – האם שינוי גילו של אדם יכול לחול באופן רטרואקטיבי ולשנות זכויות המתייחסות לתקופה שחלפה. כפי שנראה, דבר זה אינו אפשרי ונוגד את תקנת הציבור.
גיל הוא נתון מוחלט וחד משמעי. לא יתכן שבזמן נתון יהיו לאדם שני פרטי גיל, כשם שלא יתכן שבזמן נתון יהיו לאדם שני פרטי זיהוי הסותרים זה את זה, למשל – היותו של אדם רווק וגם נשוי בעת ובעונה אחת.
בהתאם לעקרון זה, אדם יכול להיות בגיל מסויים בתקופת זמן נתונה, עד שגילו משתנה לפי החוק. משעה שגילו השתנה – הרי השינוי תופס מכאן ולהבא ולא למפרע. שינוי גיל למפרע משמעו שבתקופת זמן נתונה (בעבר) היו לאדם שני פרטי גיל – דבר שאין הדעת סובלת. על כגון דא אמר הנשיא המנוח צבי בר- ניב, בלשון קולעת וניצחת:
"גיל אמת יש לאדם רק אחד. גילים שונים היו לאדם רק בסיפורו של שלום עליכם, לעניין רישום הרך הנולד, תוך תכנון השירות העתידי בצבא הצאר הרוסי".(דיון מב/48-0 פראג'-המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ד 282, 285).
לפי הקביעה של דעת הרוב בפסק דין מולאיוף, פרשנותו של החוק והגיונם של דברים מלמדים שתוקפה של פסיקה המשנה גיל הוא ממועד הפסיקה ואילך ולא למפרע. גיל קיים ותקף כל עוד לא שונה. בכל מועד נתון אדם יכול להיות קשור לגיל אחד בלבד. תחולה למפרע של פסיקה המשנה גיל משמעה שבתקופה שקדמה לפסיקה היו לאדם שני פרטי גיל, דבר שעל פניו הוא בלתי אפשרי.

השופט פליטמן (כתוארו אז) הצטרף לחוות דעתו של השופט צור בפסק דין מולאיוף, והוסיף מדוע לדעתו אין זה סביר לקבוע כי מועד מתן פסק הדין של בית המשפט למשפחה הוא המועד המוליד את עילת התביעה לקצבת זקנה, ובלשונו:
"משמעותה הבלתי מסתברת הינה, כי בידי המערערת האפשרות להחליט מתי תפנה לבית המשפט לענייני משפחה לשינוי גיל, וכל עוד היא תגיש תביעתה למוסד לבטוח לאומי לתשלום קצבת זקנה, תוך שנה מיום מתן פסק הדין – ותמיד תשולם לה קצבת זקנה רטרואקטיבית ממועד הגעתה לגיל המזכה על פי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה את גילה. האבסורד שבאותה גישה בולט על פניו...
יפות לענייננו הוראות הדין בנוגע לזכויות הנובעות משינוי שם או משינוי גיל. כך, בעניין ממן ( דב"ע נג/26-0 ממן - המוסד לביטוח לאומי) בהתייחס ל"תיקון גיל" פסק בית דין זה, כי "אם התיקון 'יצר' את הגיל ולא 'הצהיר' עליו, כי אז נשמטת מיניה וביה זכאות המערערים לקצבה לתקופה עובר לפסק הדין המתקן, שבה טרם "נוצר" הגיל המזכה".
(ראו: עבל (ארצי) 21673-10-15‏ ‏ אליהו לוי - המוסד לביטוח לאומי , 16.1.17).

על כן, יש לבחון את סבירות ההחלטה של הנתבעת על פרישת התובעת במועד שבו היא התקבלה – 1.4.12. באותו תאריך, הגיל הרשום של התובעת היה 67, גיל פרישת חובה. הנתבעת פעלה כדין אז כשהחליטה כי על התובעת לסיים את העבודה, בהתאם לגילה, ואין הצדקה לראות פגם בה בעקבות פסק הדין שניתן מספר חודשים לאחר מכן, ושלא פועל למפרעה כדי לגרום לפגם בהחלטה.

13. האם הייתה הנתבעת חייבת להחזיר את התובעת לעבודה לאחר שניתן פסק הדין
להחלטת הנתבעת על פרישתה של התובעת עקב הגיעה לגיל פרישה השלכות לגבי העתיד, לא רק כלפי התובעת. הפסקת העבודה של התובעת מביאה לה זכות לקבל פנסיה ופיצויי פיטורים, ומבחינה ארגונית על הנתבעת היה למנות מחליף לתובעת. פסק הדין שניתן לאחר מכן לא בא לאיין את ההחלטות האלה ולהחזיר את המצב לקדמותו כאילו לא הייתה החלטה (כדין) על פרישת התובעת.
זו התוצאה המתבקשת מההשלכות של תיקון הגיל של התובעת כפי שנקבעה בפסק דין מולאיוף.
מעבר לכך, יש לציין כי התובעת לא פעלה כפי שנדרש מעובד/אדם סביר בנסיבות העניין.
התובעת ידעה במשך כל חייה כי הגיל הרשום שלה אינו נכון. אולם, משיקולים שלה, היא לא נקטה בכל פעולה או הליך כדי לתקן אותו. היא המתינה עד שהיא קיבלה הודעה מטעם הנתבעת על פרישתה הקרובה ורק כחודש לפני כן היא הגישה את תביעתה לבית המשפט. כך שלתובעת יש תרומה משמעותית בכך שלא התקבלה החלטה בנוגע לתיקון גילה לפני שההחלטה על סיום עבודתה התקבלה ונכנסה לתוקף.
אשר לניסיונות של הנתבעת לקלוט את התובעת מחדש לאחר הפרישה, על אף שלא נראה לנו שנעשו מאמצים אמתיים, כי בפועל לא הועלתה כל הצעה קונקרטית, אנו סבורים כי הנתבעת לא הייתה חייבת לקלוט את התובעת שוב, לאחר שההחלטה על פרישתה נתקבלה ונכנסה לתוקף.
לכן, אנו בדעה כי החלטת הנתבעת הייתה כדין והתובעת לא זכאית לפיצוי בגובה השכר כפי שהיא דורשת בתביעתה, או לכל סעד אחר.
14. לסיכום
לאור האמור לעיל, אנו דוחים את תביעת התובעת, על כל רכיביה.
נוכח הנסיבות, שבהן התובעת סברה כי לפי גילה האמתי היא זכאית להמשיך לעבוד אצל הנתבעת, ועל אף הליקויים בניהול ההליך, אנו לא מחייבים את התובעת בהוצאות משפט.
כל צד יישא בהוצאותיו.
15. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ‏15 אפריל 2018, ‏ל' ניסן תשע"ח, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר גבריאל נבו
נציג ציבור עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת
אב"ד

גב' צביה דגני
נציגת ציבור מעסיקים