הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 37354-10-16

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי-אב"ד
נציגת ציבור (עובדים) גב' הילה ידיד-ברזילי
נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי שטרן

התובעת
YEDEGA GABRHUSTUS דרכון אריתראה 4628/134950
ע"י ב"כ: עו"ד בנימין רובין
-
הנתבעים

  1. תבליני הדור השלישי בע"מ, ח"פ 512324401
  2. חיים פרג, ת"ז XXXXXX174

ע"י ב"כ: עו"ד שבתאי סמינה

פסק דין

לפנינו תביעה מיום 28.10.16, של עובדת "מבקשת מקלט" מאריתראה ( להלן: "התובעת"), כנגד מעסיקתה, תבליני הדור השלישי בע"מ ( להלן: "הנתבעת") וכנגד בעל מניות הנתבעת, מר חיים פרג ( להלן: "הנתבע"), לתשלום זכויות סוציאליות הנובעות מתקופת העסקתה וסיומה.

טענות התובעת
התובעת הועסקה אצל הנתבעים בייצור תבלינים, מיום 01.02.13 ועד לפיטוריה לאלתר ביום 15.05.16.
לטענתה, מר קובי ביצאצי, שהיה מנהלה הישיר ( להלן: "קובי"), הורה לה לא להגיע בטענה כי אשרת השהיה שלה לא תקינה, וכל זאת ללא מתן הודעה מוקדמת לפיטורים וללא עריכת שימוע כדין.
התובעת עבדה במתכונת של 5 ימים בשבוע, ימים א'-ה', כ- 11 שעות ביום, ויום שישי פעם בשבועיים כ- 10 שעות ביום ( בסעיף 2 לתצהירה ציינה כי עבדה ימים א'-ה' לרוב כ- 11 שעות, וימי שישי לעיתים נדירות כ- 10 שעות).
שכרה שולם לה במזומן, כאשר תחילה השתכרה 25 ש"ח לשעה, ומחודש 03/15 הועלה שכרה ל- 27 ₪ לשעה.
לא נמסרה לתובעת הודעה בדבר תנאי עבודתה בשפה המובנת לה. כמו כן, מחודש 02/13 עד לחודש 01/14 לא נמסרו לה תלושי שכר ולאחר מכן נמסרו לה תלושי שכר מפוברקים, החסרים פרטים רבים כגון שעות עבודה, גמול שעות נוספות, חופשה והבראה, שלא שולמו לה כלל ( בתצהירה תיקנה את תחשיביה ברכיב השעות הנוספות לאחר שנמסרו לה דו"חות נוכחות ועתרה רק לשעות נוספות בגין החודשים בהם לא הונפקו תלושי שכר; כמו כן, תיקנה התובעת את תחשיביה עבור ימי חגים, ימי חופשה ודמי הבראה, שלטענתה שולמו באופן חלקי כעולה מתלושי השכר).
על הצדדים חל צו הרחבה בענף התעשייה- מסגרת לביטוח פנסיוני מקיף בתעשייה ( להלן: "צו הרחבה בענף התעשייה") לאור מהות עיסוקה העיקרי של הנתבעת כמפעל לייצור תבלינים ומוצרי מזון.
הנתבע הנו דירקטור, מנהל ובעל השליטה של הנתבעת, "הרוח החיה מאחורי" הנתבעת, אשר קבע ופיקח על תנאי העסקתה של התובעת. על כן, הוא אחראי באופן ישיר לאי תשלום הזכויות הסוציאליות של התובעת.
יש להטיל על הנתבע אחריות אישית עקב חובה חוזית או נזיקית, על יסוד של חובת תום הלב או כל דין אחר שיש להטיל על אורגן בחברה על ביצוע עוולות שביצע באופן אישי [ ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ (פורסם בנבו, 05.02.14); ע"ע 1417/04 ברוך קמאי נ' יוסף בירנבאום ( פורסם בנבו, 17.05.06) (להלן: "פס"ד קמאי")].
כמו כן, יש להטיל אחריות אישית מכח חוקי המגן, להפרות בהתאם לסעיפים 25 ב, 26 ו- 27 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") ויש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד כמעסיקים במשותף.
בנוסף, יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע באופן אישי בשם הפרת חוקי מגן רבים, שכן הנתבע היה בעל מניות יחיד ודירקטור יחיד של הנתבעת והיה עליו לוודא שהעובדים, לרבות התובעת, מקבלים את מלוא זכויותיהם. כמו כן, הנתבע הפר את חובת האחריות והאמון המיוחדים שחלים על יחסי עובד-מעסיק המהווה חוסר תום לב כשיקול להרמת מסך ההתאגדות בהתאם לפסיקה.
בסיכומיה, זנחה את טענת הרמת המסך וטענה כי יש לחייב את הנתבע באופן ישיר מכח הפסיקה שאוזכרה לעיל (אולם לא טענה כי יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד).

טענות הנתבעים
הנתבעת הייתה מעסיקתה היחידה של התובעת. יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע, משלא היה לו כל קשר לתובעת. התובעת קיבלה הוראות, משכורת ועבודתה פוקחה ע"י מנהלה הישיר- קובי. כמו כן, אין כל הפרה של הוראות המגן, כל זכויותיה שולמו לה כמוסכם.
התביעה לפיצויי הלנה בכל רכיב שנדרש ובכלל זה בפיצויי פיטורים התיישנה.
התובעת הועסקה בנתבעת במרץ 2013 והפסיקה את עבודתה. לאחר מכן התובעת החלה לעבוד ביום 26.01.14 ועד ליום 05.05.16.
בחודשים 07-09/14, בטעות הונפקו תלושי שכר על שם עובדת אחרת, אולם התובעת עבדה בחודשים אלה. עם היוודע הטעות היא תוקנה ( סעיף 5 לתצהירו של קובי; סעיף 11 לכתב ההגנה).
התובעת הועסקה בימים א'-ה' בין השעות 08:00 עד 17:00, זולת אם נדרשו ממנה שעות נוספות או עבודה בימי שישי. דיווחי השעות פורטו בשעון הנוכחות של התובעת ואושרו ע"י קובי. ככל שעבדה בשעות נוספות, הרי ששולמה לה התמורה כדין.
עם תחילת עבודתה, נמסרה לה הודעה על תנאי עבודה. תלושי השכר שיקפו את שעות העבודה וההסכמות בין הצדדים ו נמסרו לתובעת מדי חודש. התובעת דוברת עברית. כמו כן המדובר באישה דעתנית וקפדנית אשר מעת לעת פנתה בדרישות שונות אל קובי.
מוכחשים כל רכיבי התביעה ומוכחשת טענת התובעת בדבר תחולת צו ההרחבה כהגדרתו בכתב התביעה.
טענת קיזוז: במסגרת הכנת כתב ההגנה, התברר כי בחישובי השכר לא קוזזו הפסקות שניתנו לתובעת. על כן, יש לקזז לה את הסך של 8,073 ₪.
התובעת זומנה לשימוע לפני פיטורין משיקולים מערכתיים של הנתבעת. קובי ביקש כי תגיע לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, אולם התובעת נעלמה, לא השיבה לפניותיו ולא נתנה הזדמנות לסיים את יחסי העבודה בצורה תקינה.
עולה מהתנהלותה כי התפטרה ולא פוטרה ועל כן יש לחייבה בדמי הודעה מוקדמת ע"ס 5,022 ₪ (186 שעות חודשיותX 27 ₪) ובאי מתן מכתב התפטרות בסך של 5,022 ₪.

ראיות וההליכים בתיק
ביום 31.05.18 התקיים דיון הוכחות בפנינו ( להלן: "יום הדיון").
לתצהיריה צרפה התובעת תלושי שכר, עמוד 1 של תמלול הקלטה [ ביום הדיון ב"כ התובעת ציין כי בטעות אנוש צורף רק עמוד 1 מתוך 4 עמודים שהועברו במסגרת גמ"ס והתחייב להגיש את התמליל המלא לתיק ( עמ' 9 שורות 30 – 32) – דא עקא, התמליל המלא לא הוגש עד היום לביה"ד] ותצהירו של עד מטעמה מר TEKLAMRIM EFRAM .
התובעת העידה לעצמה וויתרה על תצהירו של העד מטעמה, משלא הופיע להעיד בפנינו ( עמ' 14 שורות 10 – 11).
ביום הדיון ביקשה התובעת להגיש דיסק הקלטה, תוך שהובהר כי אין מקום בעת זו להגיש ראייה כלשהי. כמו כן, הציגה התובעת " רישיון זמני לישיבת ביקור" (סומן א').
מטעם הנתבעים העידו קובי והנתבע. לתצהירו צירף קובי כרטיס עובד וכרטיס נוכחות בעבודה של התובעת לחודש 05/16. כמו כן, הנתבעים וויתרו על עדותו של גיא פרג, שתצהירו הוגש אך לא הופיע ביום הדיון (עמ' 21 שורה 3) .
הנתבעת הגישה ביום הדיון מסמך " ערכי פידיון וסילוק לפוליסה" שסומן ב' – על אף שהוחלט לצרף מסמך זה ביום הדיון משמדובר במסמך מהותי לתביעה, הנתבעים התבקשו להתייחס לחיובם בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסיכומיהם, בגין אי כיבוד החלטה שיפוטית ובגין השחתת זמן שנגרמה עקב התנהלותם זו ( עמ' 12 שורות 26 – 32, עמ' 13 שורות 1 – 6).
ביום הדיון ובמעמד הצדדים הוחלט על הגשת סיכומי הצדדים עד 5 עמודים, רווח ושוליים כפולים בגופן 14.
סיכומי התובעת הוגשו ביום 26.06.18 בהקף שונה (6 עמודים).
ביום 16.09.18 הוגשה " בקשה דחופה בהסכמה לעניין היקף וצורת סיכומים" מטעם הנתבעים, והתבקשה הגשת סיכומים בצורה ובאורך שהוגש ע"י התובעת, בגופן 12 ברווח אחד וחצי ובהיקף של שישה עמודים.
ביום 19.09.18, ניתנה החלטה:
"התובעת ביקשה, בסיכומיה, אך להגיש סיכומים בהיקף 6 עמודים במקום – 5 . לא נתבקש, וממילא לא אושר, שינוי אחר כלשהו!! ככל שאכן כך עשתה התובעת- תגיש עד ליום 25.09.18 סיכומיה כפי שנקבע ( ועד 6 עמודים)!! כן תודיע מדוע לא יוטל עליה חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה בגין אי כיבוד החלטה שיפוטית. סיכומי נתבעים יוגשו אף הם כפי שנקבע ( ועד 6 עמודים)...".
ביום 03.10.18 הוגשו סיכומים מתוקנים מטעם התובעת.
ביום 07.10.18 הוגשו סיכומי הנתבעת.

ולהכרעתנו
זהות המעסיק וחיובו האישי של הנתבע
בכתב התביעה נטען כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע, שכן היה " הרוח החיה" בנתבעת. בנוסף, נטען כי יש לחייב את הנתבע באחריות אישית כאורגן החברה עקב הפרת חוקי המגן [כמו כן, יש לקבוע כי הנתבעים היו מעסיקים במשותף ולחייב אותם ביחד ולחוד – טענה שנזנחה בסיכומים].
לטענת הנתבעים, הנתבע כלל לא הכיר את התובעת, מנהלה הישיר היה קובי ולתובעת שולמו כל הזכויות המגיעות לה מכח חוקי המגן.
בחקירתה הנגדית, העידה התובעת כי היא מכירה רק את קובי, ואינה מכירה אף אחד מלבדו וכי רק קובי היה המנהל שלה ( עמ' 7 שורות 3 – 5).
לא מצאנו כי התקיימו הנסיבות החריגות המנויות בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999. התובעת לא טענה טענה עובדתית אחת וממילא, לא הוכח ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ( הנתבעת) ע"י בעל מניות ( הנתבע), ע"מ שביה"ד ירים את מסך ההתאגדות.
התובעת לא הוכיחה כי הנתבע פעל כמעסיק עצמאי, תוך שהוא מסתתר מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מהתחייבויות הנתבעת תוך מעשה תרמית או התנהגות בלתי ראויה, באופן הפוגע בתכלית הנתבעת ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת הנתבעת לפרוע חובותיה.
אכן, הלכה פסוקה היא כי בהקשר של דיני עבודה, ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה כנושים לצורך בחינת ההצדקה להרמת המסך, והורחבה גדר הנסיבות בהן תבוצע הרמת מסך תוך שקילת עקרון תום הלב [ ראה לעניין זה ע"ע ( ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין נ' G.G.S. ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ ( פורסם בנבו, 31.10.11)]. יחד עם זאת, התובעת לא הצביעה על " קשיים כלכליים", "ערוב נכסים", או על כל פעילות אחרת, או כי הנתבע מרוקן את הנתבעת מנכסיה, לצורך הרמת מסך ההתאגדות.
משנטענו טענות כלליות ע"י התובעת לעניין זה, ומשלא הובאו בפנינו טענות/ראיות ממשיות לעילת הרמת המסך, מלבד היות הנתבע בעל מניות יחיד, אין יסוד להרמת המסך בענייננו.
לעניין הטלת אחריות אישית על הנתבע, התובעת הסתמכה על פס"ד קמאי, באותו מקרה חויב נושא משרה באופן אישי בגין אי העברת הפרשות עובדים לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות.
פס"ד קמאי , מאזכר את פס"ד ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, מח(5) 661, אשר קבע כי ישנה הצדקה להטלת אחריות אישית במקרה בו החברה אינה מסוגלת לקיים את חיוב הפיצוי הנזיקי. כמו כן, בפס"ד קמאי היה מדובר בחברה שנקלעה לקשיים. הכספים שנוכו ממשכורתו של העובד והיו אמורים להיות מועברים לחברת הביטוח ולקרן ההשתלמות, לא הועברו.
משלא נטען ולא הוכח כי כך הדבר בענייננו ומשלא הוכח כי התקיימו הנסיבות כבפס"ד קמאי, הרי שאין להטיל אחריות אישית על הנתבע.
יצויין ויודגש כי מלבד טענות כלליות שנטענו ע"י התובעת, לא הוכחה עילת גזל שבוצעה באופן אישי ע"י הנתבע כלפי התובעת.
התובעת כלל לא הכירה את הנתבע. לא הוכח כי הנתבעת שרויה בקשיים בהם לא יכולה לפרוע את חובותיה כלפי עובדיה ולא הוכח כי הנתבע עירב נכסיו בנכסי החברה.
לאור כל האמור, אין לייחס לנתבע אחריות אישית ואין עילה להרמת מסך ההתאגדות ולחיובו האישי. למעלה מן הצורך נציין כי אין בפנינו ביסוס כלשהו אף לטענת מעסיקים במשותף.

תקופת העסקה
לטענת התובעת, עבדה בנתבעת מיום 01.02.13 עד ליום 15.05.16.
לטענת הנתבעת, התובעת הועסקה בחודש מרץ 2013, לאחר מכן הפסיקה עבודתה וחזרה לעבוד מיום 26.01.14 עד ליום 05.05.16.
מסעיף 24.3 לתצהיר התובעת, עולה כי נמסר לתובעת תלוש שכר עבור מרץ 2013 . משום מה, הצדדים לא צרפו את תלוש השכר לחודש זה .
יחד עם זאת, אין לנו ראיה לכך כי התובעת החלה עבודתה לפני 26.01.14 , למעט חודש זה, בו מודה הנתבעת. יוער כי אף אין בפנינו ראייה לעבודתה, כנטען ב- 02.13 או בכל התקופה מאפריל 2013 ועד 01.14!
התובעת צירפה לראיותיה תמלול הקלטה, בשיחה שהתקיימה בינה לבין קובי. לא צורפה חוו"ד לתמלול ואף לא תצהיר המתמלל. כמו כן, לא ניתן להבין מתי השיחה התקיימה בין השניים. מתמלול ההקלטה לא ניתן להבין כי קובי מודה שהתובעת עבדה משנת 2013, התמלול לא ברור, כאשר ברוב השיחה, קולות הדוברים בינם לבין עצמם לא נשמעים, כגון:
"קובי: הלו?
צאגה:ערב טוב.
קובי: כן?
צאגה:(לא נשמע).
קובי: הלו?
צאגה: הלו?
קובי: כן?
...
צאגה: אני עובדת שלוש שנים תבלינים, נכון?
קובי: מה?
צאגה: שלוש שנים.
קובי: נו?
צאגה: מה?
קובי: אני לא שומע אותך.
צאגה: מה?".
ברי כי אין בהקלטה זו הודאה (ודאי לא חד משמעית ) כי התובעת עבדה 3 שנים בנתבעת. מדף התמליל היחיד שהוצג בפנינו עולה כי הצדדים לא שמעו זה את זו; מעבר לכך – תשובתו של קובי: "נו?" – אף היא אין בה, ולוּ על פניו, כדי הודאה. יתר על כן – המילה "נו " תומללה עם סימן שאלה לאחריה – מה שודאי אין למצוא בו, כטענת התובעת, הודאה.
בחקירתה אומתה התובעת עם העובדה כי קובי אמר לה לבוא להפגש עם סיגלית מהנהלת החשבונות, ואף הופנתה לעמ' 2 לתמליל (עמ' 9 שורות 26 – 27) . בשלב זה התברר כי לא הוגש לביה"ד מלוא התמליל. על אף התחייבותה במעמד הדיון, התובעת לא הציגה את מלוא התמליל לביה"ד עד היום, וכל שהוצג הוא עמוד אחד מתוך ארבעה ( עמ' 9 שורות 30 – 32).
התובעת הגישה לביה"ד תצהירו של עובד אשר טען כי עבד עמה ממרץ 2013, אך משלא הגיע להעיד בפנינו תצהירו הוצא מהתיק.
לבקשת התובעת, ולהוכחת תקופת העבודה, ניתן ביום 30.03.17 צו איכון וצו פירוט שיחות לטלפון בינה לבין קובי. התובעת לא הגישה לביה"ד את המידע שהתקבל מחברת הטלפון הסלולרית.
אין לנו אלא להניח איפוא, כי עסקינן בראייה ה מפריכה טענותיה (שאחרת, ודאי היתה מגישה את הדו"ח, להוכחת טענותיה).
לעניין מועד סיום ההעסקה, הנתבעת הציגה בפנינו כרטיס נוכחות בעבודה ובו צויין כי התובעת עבדה עד ליום 05.05.16.
בחקירתה, התובעת העידה כי: "הוא אמר לי, זה היה ביום חמישי, שהויזה שלי לא תקינה ואמר לי ממחר לא להגיע לעבודה" (עמ' 5 שורות 28 – 29).
מעבר לכך שלא הוכיחה טענתה, הרי מדו"ח הנוכחות שהוצג בפנינו (משהעידה התובעת כי קובי אמר לה ביום חמישי לא להגיע למחרת), עולה ברורות כי התובעת סיימה עבודתה ביום 05.05.16 ( יום חמישי בשבוע). כן עולה כי סיום העבודה לא היה ביום 15.05.16 ( יום ראשון בשבוע), שכן, אין בפנינו כל ראייה לעבודתה מ- 06.05.16 ואילך.
משהתובעת לא הוכיחה את תקופת ההעסקה הנטענת על ידה, אנו קובעים וכך שוכנענו כי התובעת עבדה בנתבעת בחודש מרץ 2013 ולאחר מכן, מיום 26.01.14 ועד ליום 05.05.16 (קרי: לענייננו, תקופת עבודה של 27 חודש ו- 10 יום סה"כ).

שעות נוספות
בתצהירה "עדכנה" התובעת את תחשיב גמול שעות נוספות ותבעה אך בגין תלושי שכר שלא הונפקו לה.
לטענת הנתבעת, ככל שהתובעת עבדה שעות נוספות הרי ששולמה לה התמורה כדין. כמו כן, תלושי השכר שיקפו את שעות עבודתה של התובעת ואת ההסכמות שבין הצדדים.
משקבענו כי התובעת הועסקה מיום 26.01.14, נתייחס רק לשעות הנוספות שנתבעו לחודשים יולי – ספטמבר 2014 וכמתחייב מ סעיף 26 ב לחוק הגנת השכר וההלכה.
מעיון בתלושי השכר עולה כי התובעת נהגה לעבוד בשעות נוספות ואלה שולמו לה כדין, וכאמור, אין מחלוקת על כך.
התובעת לא מסרה גרסה עובדתית לשעות הנוספות שהיא תובעת בגינן, אלא עתרה ל- 60 שעות נוספות לחודשים בהם לא הונפקו לה תלושי שכר.
אין בהוראות סעיף 26 ב' כדי לפטור את העובד מהגשת גרסה ביחס לעבודתו. יחד עם זאת יש להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, וכי אין לקבוע נוסחה מדויקת וכל מקרה יוכרע עובדתית לגופו [ ראה לעניין זה ע"ע ( ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת נ' איי אס אס אשמורת בע"מ ( פורסם בנבו, 04.08.16); ע"ע 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ ( פורסם בנבו, 29.03.17); ע"ע 18354-12-16 א.א. חברה לבידוד ולציפויים בע"מ נ' אלי דואק ( פורסם בנבו, 18.04.18)].
הנה כי כן, בבחינת המצבים השונים אשר נקבעו בפסיקה, יש להביא בחשבון כי כאשר התובעת נהגה לעבוד בשעות נוספות מדי חודש, מחד ומאידך, לא הונפקו לה תלושי שכר בגין חודשים מסוימים, עליהם הסתמכה הנתבעת (כטענתה) להוכחת תשלום שעות נוספות, ומשלא הוצגו ע"י הצדדים דו"חות הנוכחות של התובעת, ההתרשמות ממכלול הראיות שהוצגו בפנינו היא כי התובעת עבדה בשעות נוספות.
בהקשר זה לא נוכל שלא להזכיר: הוגש לנו כרטיס עובד מ-26.01.14 הנחזה לכלול את חתימתה (מכל מקום, לא הוכחשה; לא הוצג לנו גמ"ס שנערך, אך התובעת לא התנגדה למסמך זה – מה שגם מוכיח כי היה בידיה טרם תצהירה!) . עוד נציין כי התובעת קיבלה דו"חות נוכחות במהלך ההליך ואעפ"כ , "תיקון" חישוביה ברכיב זה אינו מתבסס על אלה, אלא נותר, משום מה, "סכמטי". לא זו אף זו – לינואר 2014, הגם שהחלה לעבוד ב-26.01.14, עותרת היא ל-60 ש"נ!
נזכיר כי במקרה של אי וודאות לגבי עצם העבודה בשעות נוספות, נטל השכנוע רובץ על הנתבעת [ ראה לעניין זה ע"ע ( ארצי) 27280-06-16 ניסים לנקרי נ' אינופרו-פתרונות טכנולוגיים חדשניים בע"מ ( פורסם בנבו, 31.10.17)]. בענייננו, מתלושי השכר עולה כי אכן הועסקה בש"נ (כמעט) מדי חודש, אף בחודשים בהם לא עבדה כדי משרה מלאה (186 שעות).
כאמור, נתייחס לשעות הנוספות שנתבעו אך בגין החודשים יולי – ספטמבר 2014 , משאין חולק כי התובעת עבדה בנתבעת בתקופה זו וכשנטען כי תלושי שכרה הוצאו על שם עובדת אחרת ( סעיף 5 לתצהיר קובי); לטענת הנתבעת הטעות תוקנה, אך לביה"ד לא הוצגו התלושים המתוקנים, כמו גם לא הוצגו דו"חות נוכחות לחודשים אלה. [למצער, אף לא הוגשו התלושים המוטעים].
מעיון בתלושי השכר עולה כי לתובעת שולמה חודש בחודשו(כמעט) תמורה עבור שעות נוספות. משלא הוצגו תלושי השכר לחודשים 07-09/14 ומשלא הוצגו דו"חות הנוכחות ע"י הנתבעת, משהתובעת ערכה תחשיב בהתאם לשעות נוספות המקסימלי להן היא זכאית ע"פ החוק ומשהנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי לשעות נוספות עבור חודשים אלה, אנו מקבלים את תחשיב התובעת ברכיב זה, לחודשים 07-09/14 , הגם שלא שוכנענו כי אכן עבדה בשעות נוספות בהקף שנתבע (כשעיון בתלושיה מלמד שמדי חודש יש ציון לש"נ בהקף שונה ובאף לא אחד, הגיעה כדי 60 ש"נ) והכל , משלא הרימה הנתבעת הנטל.
נבהיר כי ביחס לשנת 2013 – משלא הוכחה עבודתה בחודשים שבתחשיב המתוקן בתצהירה – נדחית התביעה לגביהם.
על כן, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 1,425 ₪ (475 X 3), בתוספת ה"ה וריבית החל מיום 01.10.1 4 ועד התשלום המלא בפועל.

הפרשות לפנסיה, צווי ההרחבה, ניכויים בניגוד לדין
לטענת התובעת, חל בענייננו צו הרחבה בענף התעשיה, על כן היה על הנתבעת להפריש לפנסיה ולפ"פ 12% .
התובעת עתרה לתשלום בסך 11,193 ₪ ברכיב הפנסיה ול- 11,193 ₪ ברכיב הפיצויים ( כטענה חלופית באם לא תתקבל טענת הפיטורים). בתצהירה עדכנה את תחשיבה ועתרה לסך של 10,811 ש"ח לכל אחד מהרכיבים (6% משכרה לכל רכיב).
הנתבעת דחתה את טענת התובעת לעניין תחולת צו הרחבה בענף התעשיה בכתב ההגנה וזנחה טענתה לאי תחולת הצו בסיכומיה.
עוד טענה כי בהתאם לצו, התובעת אינה זכאית לביצוע הפרשות מהחודש הראשון, שכן לא הציגה קרן פנסיה שהיתה לה בעת שהתחילה לעבוד. עוד טענה כי ההפרשה היא 5% מהחודש השביעי, כפי שבוצע בפועל מחודש 11/14 ומשהופרשו הסכומים לכלל חברה לביטוח בע"מ ( להלן: "כלל ביטוח"), התובעת אינה זכאית לכל תשלום ברכיב זה.
צו ההרחבה בענף התעשייה קובע כי הוא לא יחול על מעסיקים שמעסיקים פחות מ-20 עובדים, אשר חלה עליהם חובה להסדר פנסיוני לעובדיהם מכח הסכם קיבוצי או צו הרחבה והם מקיימים אותה.
התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת מעסיקה יותר מ-20 עובדים. כמו כן, התובעת עתרה לפיצוי ע"פ צו הרחבה בענף התעשיה לביטוח פנסיוני להפרשות בגובה של 6%.
בהתאם לצו הרחבה [ נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011 ( להלן: "צו ההרחבה לפנסיה חובה"), החל מיום 01.01.14, היה על הנתבעת להפריש לתובעת לקרן הפנסיה ולקרן פ"פ 12% (6%+6%) מגובה שכרה כל חודש בחודשו, וכמו כן הפרשות עובד בסך של 5.5%.
בהתאם לצו ההרחבה לפנסיה חובה, מוטלת חובה על מעסיק להתחיל להפריש לעובד שאין לו קרן פנסיה, החל מתום 6 חודשי עבודה, ואילו בהתאם לצו ההרחבה בענף התעשייה, ההפרשות יחולו מיום תחילת העבודה.
משהתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת חלות צו ההרחבה בענף התעשיה , אנו קובעים כי בענייננו חל צו ההרחבה לפנסיה חובה.
ע"פ תלושי השכר עולה כי לטובת התובעת הופרשו מחודש 11/14 כספים לכלל ביטוח.
הנתבעת טענה כי כל חודש הפקידה לקופת פנסיה 5% משכר התובעת לקופת הפנסיה בחברת כלל, ולראיה הוגש ביום הדיון וסומן כמוצג ב' "ערכי פידיון וסילוק לפוליסה" (להלן: "מוצג ב'"), שהופקדו ע"י הנתבעת לטובת התובעת.
בסיכומיה, ביקשה הנתבעת שלא לחייבה בהוצאות לטובת אוצר המדינה, שכן היתה כנראה תקלה משרדית בגינה מוצג ב' לא הוגש כדין וגם אם נפלה טעות והמסמך הוגש בניגוד לדין, הרי שיש להביא לבירור העובדות ומיצוי הדין.
ראשית יצויין כי מוצג ב', נושא תאריך שליחת פקס מיום 12.07.16, שניתן להניח כי מיום זה מסמך זה נמצא ברשות הנתבעת או מי מטעמה. עוד יצוין כי במוצג ב' נרשמו נתוני פדיון בלבד, ולא הסכומים שהופקדו בפועל ע"י הנתבעת או נתוני סכומים שהופרשו משכר התובעת, ומשכך, לא ניתן להש וות בין הסכומים המופיעים בתלושי השכר לסה"כ הפדיון.
מעיון בתלושי השכר עולה כי החל מחודש 11/14 נוכה משכר התובעת שיעור של כ- 5% (לכלל). כמו כן, צויינו הפרשות " גמל מעביד" כ- 12% משכר התובעת, חודש בחודשו.
סה"כ כל ההפרשות ע"פ תלושי השכר ( עובד ומעביד) עומד על 15,536.57 ₪ (4943.45 ₪ עובד; 10,593.12 ₪ מעביד).
במוצג ב', צוין כי סה"כ פדיון עומד על 14,625.04 ₪, אך אף שם לא הוצג אופן חלוקת הפרשות עובד והפרשות המעביד, או כמה לפנסיה וכמה לפ"פ.
אין לדעת מהראיות האמורות אם אכן הפקידה הנתבעת את כל ההפרשות המחויבות ( ניכויים והפרשות) . יחד עם זאת, לכאורה, עולה כי ההפקדות בוצעו כדין ויכול שפער הסכומים נובע מדמי ניהול/הפסדים וכיוצב'. עוד ראוי לציין כי בדיקתנו האקראית העלתה כי בתלושי השכר הופרשו 12% ברכיב שצויין " גמל מעביד".
אשר על כן, והגם שהיה על הנתבעת להציג (ובמועד) דו"ח הפרשות מפורט, שוכנענו כי הנתבעת הפרישה כדין לקופת הפנסיה ולקרן פ"פ ונדחית תביעת התובעת ברכיב זה.
יחד עם זאת, על הנתבעת להמציא מכתב שחרור ו/או העברת בעלות על שם התובעת, לכספים שנצברו לזכותה, הן לכלל ביטוח והן לתובעת ובתוך 30 יום.

הבראה
התובעת עתרה לסך של 4,536 ₪ (12 X378 ₪ ליום) ברכיב זה ; בתצהירה תיקנה את תחשיבה, ולאחר הפחתה בסך של 3,230 ₪ ששולם לה, עתרה לסך של 1,306 ₪.
לטענת הנתבעת, בתלושי השכר לחודשים 07-09/15 וב- 05/16 שולמו לתובעת 4,250 ₪ (12.5 ימי הבראהX 340 ₪ לכל יום).
החל מיום 01.07.14, יום הבראה עומד על 378 ₪ במגזר הפרטי. משהתובעת השלימה את שנת עבודתה הראשונה ביום 26.01.15, הרי שהיא זכאית לתשלום של 378 ₪ ליום הבראה.
התובעת עבדה מיום 26.01.14 עד 05.05.16 ( שנתיים ו- 3 חודשים), על כן זכאית ל- 12.5 ימי הבראה [5 ימים שנה ראשונה, 6 ימים שנה שנייה, יום וחצי שנה שלישית (3 חודשים/12 X 6)].
אשר על כן, הזכאות לדמי הבראה לתקופה של שנתיים אחרונות עומדת ע"ס 4,725 ₪ (12 X378 ₪).
בהתאם, על הנתבעת לשלם לתובעת היתרה בסך של 475 ₪ בצירוף ה"ה וריבית מיום 01.06.16 ועד התשלום בפועל.

אי מסירת הודעה בדבר תנאי העבודה, אי מסירת תלושי שכר כדין
לטענת התובעת, לאורך כל תקופת עבודתה, לא נמסרה לה הודעה בדבר תנאי עבודה בשפה המובנת לה, וזאת בניגוד לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") ובניגוד לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991. כמו כן, בניגוד להוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר, לא נמסרו לתובעת תלושי שכר, ולאחר מכן נמסרו לה תלושי שכר מפוברקים.
התובעת עתרה ברכיב זה לסך של 1,500 ₪.
לטענת הנתבעים, לתובעת נמסרו תנאי העבודה. כמו כן, הייתה שואלת שאלות מעת לעת על תנאי עבודתה, כשקובי היה נותן לה מענה עליהם. במהלך כל תקופת העבודה, נמסרו לה מדי חודש בחודשו תלושי שכר ערוכים כדין ( סעיף 11 לתצהיר קובי).
קובי העיד בחקירתו כי העביר לה מסמך תנאי עבודה, והסביר לה באופן מילולי מה שעות עבודה, תנאי שכר ועוד ( עמ' 17 שורות 1 – 7).
בחקירתה, התובעת נשאלה: "האם נכון שכשהתחלת לעבוד קובי הסביר לך מה עושים בעבודה, מה המשכורת, שלא עובדים בסוכות ובפסח?" וענתה: "כן, הסביר לי הכל" (עמ' 11 שורות 6 – 8 ;ההדגשה הוספה).
מתן הסבר בע"פ על תנאי עבודה ושכר, אינו עונה לדרישת החוק.
לביה"ד לא הוגש הסכם עבודה ו/או הודעה על תנאי עבודה, כמתחייב מסעיפים 1 ו- 2 לחוק הודעה לעובד, לפיה על המעסיק למסור הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד.
בחקירתו העיד קובי בפנינו כי: "לי יש פירוט העסקה לעובד. איך אני יכול להציג לך משהו שהעברתי לה ביד". כאמור, לא הוכח בפנינו כי לתובעת נמסרה הודעה בכתב בדבר פירוט תנאי העסקה, ואף לא הוגש העתק מתנאי ההעסקה שנמסרו לתובעת, או "למצער" דוגמה להודעה בדבר תנאי העסקה שהנתבעת "נוהגת" למסור לעובדיה.
יחד עם זאת, לא שוכנענו כי הנתבעת לא מסרה לתובעת " ביודעין" הודעה על תנאי עבודה, כדרישת סעיף 5( ב) לחוק הודעה לעובד; נזכיר כי התובעת ידעה על תנאי עבודתה בנתבעת.
בסעיף 5 לתצהירו, ציין קובי כי בחודשים 7-9/14 הוצאו תלושי שכר על שם עובד אחר ועם היוודע הטעות היא תוקנה. תלושים נטענים אלה לא הומצאו לביה"ד וספק אם הועברו לתובעת. עוד נציין כי מתלושי השכר שהציגה התובעת כי ב"סכומים מצטברים" בין תלוש 06.14 לתלוש 10.14 – עולה כי בחודשים החסרים, לא קיבלה כל תשלום. יצויין כי התלושים שהגישה התובעת נושאים מועד הדפסתם בעת הרלבנטית (בזמן אמת). בפועל, אין בפנינו נתוני עובדה ממי מהצדדים, ובכלל כך תלושי שכר ע"ש עובדת אחרת ו/או תלושים מתוקנים ע"ש התובעת ו/או דיווח מתקן לאחר תום השנה.
לאור כל האמור, מצאנו לפסוק מכח סעיף 26 א לחוק הגנת השכר פיצוי בסך 1,500 ₪ ברכיב זה.

שימוע, הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים
לטענת התובעת, פוטרה מעבודתה ע"י קובי בטענה כי אשרת השהיה שלה לא תקינה. בתגובה מסרה לו התובעת כי אשרת השהיה שלה רגילה לחלוטין, קובי סירב לשמוע את דבריה ומסר לה כי לא תגיע למחרת לעבודה.
לתובעת לא נערך שימוע כדין, וברכיב זה היא עתרה לסך של 1,500 ₪.
כמו כן, עתרה לתשלום סך של 7,290 ₪ (30 ימיםX 27 ₪ X 9 שעות), בגין תמורת הודעה מוקדמת ולסך של 16,740 ₪ לפיצויי פיטורים (186 שעותX 27 ₪ X 40/12 ותק בשנים) בתוספת פיצויי הלנת פיטורים.
לטענת הנתבעת, התביעה לפיצויי הלנה התיישנה.
כמו כן, התובעת זומנה לשימוע לסיום העסקתה משיקולים מערכתיים של הנתבעת. קובי ביקש כי התובעת תגיע לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת אולם היא נעלמה ולא השיבה לפניותיו. התנהלותה זו מהווה התפטרות ולא פיטורים, על כן יש לחייבה בתשלום חלף הודעה מוקדמת ובגין אי מתן מכתב התפטרות ובסך כולל של 10,044 ₪.
לחילופין, ככל שייקבע כי פוטרה, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך של 11,299 ₪ (27/12 חודשיםX 27 ₪ X 186 שעות חודשיות).
מטענות הנתבעת עולה כי פיטרה את התובעת. אומנם התובעת נעדרה בתקופת ההודעה המוקדמת ואף שהתבקשה לשוב לעבודה ולהפגש עם הנה"ח ע"מ להסדיר את סיום עבודתה בנתבעת, אך עובדה זו אינה מעידה כי התובעת התפטרה מעבודתה.
לביה"ד הוגש תמליל הקלטה של עמוד 1 בלבד, כאשר התובעת מודה כי בשל שגגה שנפלה לא הוגש מלוא התמלול. לכאורה, מעמ' 2 לתמליל(כנטען בשאלה) עולה כי קובי ביקש ממנה לבוא להפגש עם סיגלית ( עמ' 9 שורות 26- 27). משלא הוגש מלוא התמלול לביה"ד, נותנים אנו אמון לגרסת הנתבעת כי התובעת " נעלמה" ולא השיבה לפניותיו של קובי, כשזה ביקש ממנה לבוא להסדיר את עניין הפיטורין מול הנה"ח.
אין חולק בין הצדדים כי היה בכוונת הנתבעת לפטר את התובעת. לא הוכח כי התובעת הגיעה לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת ובהתאם, רואים אותה כמי שוויתרה על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת בעת פיטוריה.
על כן, נדחית התביעה ברכיב ההודעה המוקדמת. מנגד, לא הוכיחה הנתבעת היכן פנתה וביקשה מהתובעת לשוב לעבודתה בתקופת ההודעה. לפיכך, נדחית גם טענת הקיזוז.
לעניין השימוע, נזכיר כי אין " טקס" חד משמעי שיוכתר כ"שימוע", אלא תוכן ההליך, אשר ביסודו אותה הידברות בין המעסיק לעובד, במסגרתה יציג המעסיק בפני עובדו את הסיבות שביסוד כוונת הפיטורים וייתן לעובד הזדמנות הוגנת להתגונן ולנסות לשכנע [ ראה לעניין זה ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל , לח (2003) 448].
במקרה דנא, שוכנענו כי קובי ערך לתובעת שימוע לפני פיטורים. כמו כן וכפי שפורט בהרחבה לעיל, שוכנענו כי התובעת לא שבה לעבודתה לאחר שקובי הודיע לה כי תפוטר. מנגד, אין חולק כי התובעת לא זומנה במכתב בו פורטו סיבות השימוע, אין בפנינו ראייה כי ניתן לה זמן סביר להתכונן, או להתמודד עם טענות הנתבעת (ואף לא, מה השיבה ל"טענות" כאמור).
בנסיבות אלה, מצאנו לקבל תביעתה ברכיב זה בסך 1,500 ₪.
כאמור, שוכנענו כי התובעת פוטרה מעבודתה. משקבענו כי התובעת עבדה בחודש מרץ 2013, ולאחר מכן מיום 26.01.14 ועד ליום 05.05.16, הרי שבהתאם לסעיף 2 לחוק פיצויי פיטורים, לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק ל"רציפות בעבודה". על כן, תקופת העבודה של התובעת הינה 27 חודשים ו- 10 ימים.
סעיף 17 א ( א) לחוק הגנת השכר קובע כי:
"הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים".
התובעת סיימה עבודתה ביום 05.05.16, התביעה הוגשה ביום 28.10.16. משלא חלפה שנה, הרי שהתביעה להלנת השכר טרם התיישנה.
שוכנענו כי הייתה מחלוקת כנה ואמתית בין הצדדים בדבר עצם תשלום פיצויי הפיטורים, גובה הפיצויים, תקופת העבודה בכלל ומועד סיום יחסי העבודה בפרט. כמו כן, שוכנענו כי התובעת לא ענתה לפניותיו של קובי לבוא ולהסדיר את סיום עבודתה עם הנה"ח.
לאחר ששקלנו כל אלה– קובעים אנו כי אין התובעת זכאית לפצויי הלנה ולמצער, בנסיבות מצאנו כי ראוי להעמיד את פיצויי הלנת פיצויי פיטורים על הפרשי הצמדה וריבית בלבד.
קבענו לעיל כי בתלושי השכר מצויה הפרשת מעסיק בשיעור 12%; ממוצג ב' אין לדעת מה הופרש (ומתי) ולאיזה רכיב – מורים אנו כי הנתבעת תשלם לתובעת את פיצויי הפיטורים כמפורט להלן:
הנתבעת תמציא אישור חברת כלל להפקדות לפיצויי פיטורים שביצעה (בנפרד מההפרשות לפנסיה) ותשלים היתרה לפיצויי פיטורים עד לסך של 11,299.50 ₪ בתוספת ה"ה וריבית מיום 01.06.16 ועד התשלום המלא בפועל.

פדיון חופשה שנתית
התובעת עתרה לסך 9,720 ₪. לטענתה, הרכיבים המופיעים בתלושי השכר כניצול ימי חופשה הם רכיבים פיקטיביים. בתצהירה עתרה לסך של 7,776 ₪ מששולמו ימי חופשה ע"ס 1,944 ₪.
לטענת הנתבעים, תלושי השכר משקפים את ימי החופשה ששולמו לתובעת או פידיון ימי חופשה להם זכאית.
מעיון בתלושי השכר עולה כי שולם לתובעת בחודש 05/16 פדיון חופשה עבור 7 ימים, כמו גם בחודשים 04/16, 03/16, 04/15 וסה"כ 4,374 ₪.
לא הוכח בפנינו כי התובעת פנתה לנתבעת במהלך יחסי העבודה, בדבר ניצול ימי החופשה המופיעים בתלושי השכר ו/או כי הנתבעת לא שילמה את הסכומים המופיעים בתלושיה. נציין כי אין טענה כי המצויינים בתלושי השכר בפועל לא שולמו.
משתלושי השכר הם ראייה לכאורה ומשאין בפנינו ראייה סותרת, נדחית התביעה ברכיב זה.

דמי חגים
בתביעתה, עתרה התובעת לסך של 5,598 ₪. בתצהירה טענה כי שולם סה"כ יום אחד בחודש 05/15, על כן, העמידה תביעתה ע"ס 5,355 ₪ ברכיב זה.
לטענת הנתבעת דמי חגים שולמו לתובעת כעולה מתלושי השכר. כמו כן, התובעת ידעה כי בחג הסוכות ופסח המפעל סגור.
כאמור, התובעת עבדה מיום 26.01.14 עד ליום 05.05.16. על כן זכאית לתשלום דמי חג מחודש 05/14.
מתכונת עבודתה הייתה בימים א'-ה', על כן, אינה זכאית לימי חג החלים בימי שישי-שבת.
מעיון בתלושי השכר עולה כי לא שולם לתובעת בשנת 2014 עבור יום העצמאות שחל ביום 06.05.14 (יום ג') , חג שבועות שחל ביום 04.06.14 ( יום ד'), חג הסוכות בימים 09.10.14 ( יום ה') ו- 16.10.14 (יום ה').
משלא הוצג תלוש שכר לחודש 09/14, אין בפנינו נתונים בדבר תשלום יום ראש השנה שחל ביום 25.09.14 ( יום ה').
עוד עולה כי לא שולם לתובעת בשנת 2015 עבור יום העצמאות שחל ביום 23.04.15 ( יום ה').
על כן, זכאית התובעת לתשלום 6 ימי חג, ולתשלום סך של 1,368 ₪ [5 ימי חג X 25 ₪ X 9 שעות + 1 יום חגX 27 X 9 שעות] בתוספת ה"ה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

טענות קיזוז
טוענת הנתבעת לקיזוז בגין הפסקות: אף אם מדובר בסכומים ששולמו לתובעת ביתר הרי שיש לייחס לנתבעת ויתור על הדרישה להשבתם; זאת, נוכח הזמן שחלף מאז שולמו לתובעת ועד להעלאת טענת הקיזוז.
מעבר לכל האמור לעיל, נציין, כי תשלומים ששולמו באופן שוטף לתובעת במהלך עבודתה, נחשבים כ"הטבת שכר", ועל מנת לדרוש את קיזוזם, על הנתבעת היה להוכיח מדוע יש לקזזם בדיעבד. דבר שלא נעשה דנן. כמו כן, לא הוצגו בפנינו " הסכם עבודה" או " הודעה לעובד" על תנאי עבודתה כנדרש בחוק, המיידעים את התובעת בזכויותיה וחובותיה, וממילא התובעת לא נחקרה ולא אישרה כי ידעה או נמסר לה מהמעסיק כי הפסקה תקוזז משעות העבודה.

סוף דבר
התביעה נגד הנתבע נדחית.
התביעה נגד הנתבעת מתקבלת בחלקה.
הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים המפורטים להלן, תוך 30 יום מהיום:
שעות נוספות בסך 1,425 ₪ בתוספת ה"ה וריבית מיום 01.10.1 4 ועד התשלום בפועל.
דמי הבראה בסך 475 ₪ בתוספת ה"ה וריבית מיום 01.06.16 ועד התשלום בפועל.
פיצוי מכח סעיף 26 א לחוק הגנת השכר בסך 1,500 ₪ בתוספת ה"ה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין בסך 1,500 ₪ בתוספת ה"ה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
הנתבעת תמציא אישור חברת כלל להפקדות לפיצויי פיטורים שביצעה (בנפרד מההפרשות לפנסיה) וכן תשלים היתרה לפיצויי פיטורים עד לסך של 11,299.50 ₪ בתוספת ה"ה וריבית מיום 01.06.16 ועד התשלום המלא בפועל.
כמו כן, תמציא הנתבעת לתובעת מכתב שחרור ו/או העברת בעלות של הפוליסה בכלל על שם התובעת ולטובתה תוך 30 ימים בדואר רשום.
דמי חגים בסך 1,368 ₪ בתוספת ה"ה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
בהתחשב בסכום שנפסק לטובת התובעת ביחס לסכום שנתבע על ידה, כל צד יישא בהוצאותיו.
נציין כי 2 הצדדים לא ניהלו ההליך כדבעי. אין מקום להגשת תביעה באופן שהוגשה על כלל טענותיה/רכיביה – ומנגד, ראוי כי הנתבעת, כמעסיק, תגיש כל המסמכים הרלבנטיים לתביעה ותנהל כל הליכי ושלבי העסקה באופן ראוי יותר.
עוד נזכיר כי התובעת לא התייחסה בסיכומיה לפסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה בשל מחדליה בעת הגשת הסיכומים. מנגד, הנתבעת פעלה בניגוד לדין בהגשת מסמך ביום הדיון, שלא גולה בתצהיר גילוי מסמכים. כל זאת עולה כדי השחתת זמן שיפוטי יקר הן מטעם התובעת שלבסוף הגישה סיכומיה באיחור ניכר והן מטעם הנתבעת, במחדליה בעת הצגת הראיות מטעמה.

מששני הצדדים כשלו – לא מצאנו לחייבם בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ט, (25 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. (עובדים)
הגב' הילה ידיד-ברזילי

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נ.צ. (מעסיקים)
מר צבי שטרן

נחתם ע"י נ.צ. 25.12.18.