הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 37183-02-17

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי – אב"ד
נציגת ציבור (עובדים) גב' הילה ידיד-ברזילי
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף רובינשטיין

התובעת
אולגה צבננקו
ע"י ב"כ: עו"ד רונן בן צבי
-
הנתבע
אסף בן עמי
ע"י ב"כ: עו"ד מורן מתתיהו-אדרי

פסק דין

בתביעה שבפנינו עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום זכויותיה בגין תקופת עבודתה וסיומה, לאחר שלטענתה פוטרה בניגוד לדין במהלך הריונה: לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, לפיצוי לפי חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן: "חוק עבודת נשים") ולפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק השוויון").
מרכז המחלוקת בין הצדדים היא תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבע והסיבה להפסקת עבודתה.

התובעת העידה לעצמה;
הנתבע העיד לעצמו וכן העידו מטעמו מר יוסי חזקיה ( להלן: "יוסי") ומר אמיר חיינסקי ( להלן: "אמיר").

טענות התובעת
התובעת הועסקה ע"י הנתבע מיום 07.03.16, משהעסיק אותה בחברה בה היה שותף – חברת נעלי לפיס ח.פ. 558090502 (להלן: "נעלי לפיס").
ביוני 2016, פתח הנתבע חנות, והחל להעסיק את התובעת תחת ע.מ. הרשום על שמו ( להלן: "החנות"), תוך שאיפס לתובעת את הוותק בתלושי השכר.
לתובעת לא נעשה גמר חשבון בנעלי לפיס, והיא המשיכה לעבוד ברצף, כפי שעבדה בעת המעבר לעבודה בחנות.
התובעת לא קיבלה הודעה לעובד או הסכם העסקה. היא הועסקה במשרה מלאה, חמישה ימים בשבוע ( א'-ה') משעה 09:00 עד 18:00, ושכרה עמד על 30 ₪ לשעה.
בחודש יולי 2016, נכנסה התובעת להריון ולאחר מספר שבועות, הודיעה לנתבע על דבר הריונה. מיד לאחר ההודעה על ההריון, החל הנתבע להתנכל לה ולהתעמר בה, תוך שהוא נוהג לצעוק עליה ולקלל אותה, כמו כן, מנע ממנה לצאת לבדיקות רפואיות הנדרשות מחמת הריונה.
ביום 11.12.16 ( להלן: "מועד האירוע"), נעל הנתבע את התובעת בחנות מבפנים והחל לטעון כלפיה כי גנבה ממנו כספים. התובעת נותרה המומה וביקשה מהנתבע שיפתח את הדלת, אך הנתבע כלא אותה בחנות למשך כ- 40 דקות, במהלכן מנע ממנה לצאת מהחנות וניסה בצעקות והשפלות לגרום לה להתפטר מיוזמתה. לאחר שהכחישה את החשדות כלפיה, ולאחר כ- 40 דקות, שיחרר הנתבע את התובעת, פתח את דלת החנות והודיע לה על פיטוריה.
התובעת יצאה מהחנות בבכי ונזקקה לאשפוז בבית חולים עקב חשש להריון ( תאריך אשפוז מיום 12.12.16; נספח 2 לתצהיר התובעת).
התובעת הגישה תלונה למשטרה ביום 21.12.16, בגין האירוע מיום 11.12.16 (נספח 4 לתצהירה).
התובעת עתרה לתשלום שכר עבודה לחודשים שעד הלידה ועד תום התקופה המוגנת (15.9.17) בשיעור של 150%; הפרשות לפנסיה חובה בתקופה הנ"ל, לרבות הודעה מוקדמת; לפיצוי בגין פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים; פיצוי בגין פיטורים בניגוד לדין וללא שימוע.

טענות הנתבע
התובעת החלה לעבוד אצל הנתבע ביום 14.06.16. קודם לעבודתה אצלו, עבדה התובעת בנעלי לפיס, עסק בו הנתבע היה שותף. לאחר פירוק השותפות בנעלי לפיס, הנתבע העביר את חלקו באופן מלא לשותפו דאז והתובעת נותרה לעבוד בנעלי לפיס.
הנתבע פתח עסק עצמאי חדש בבעלותו הבלעדית ולאחר שהתובעת שמעה זאת, התפטרה מנעלי לפיס והחלה לעבוד עבורו מיום 14.06.16 עד ליום 11.12.16, מועד בו בחרה להתפטר.
עם תחילת עבודתה, התובעת קיבלה " טופס הודעה לעובד", וכל המידע הרלוונטי להעסקתה מפורט בתלושי השכר.
התובעת סיפרה על דבר הריונה לנתבע רק בסוף חודש אוקטובר 2016.
הנתבע מעולם לא התנכל לתובעת ולא פגע בתובעת, בכל צורה.
במועד האירוע, התובעת כלל לא הופיעה לעבודה והחנות אותה ניהלה נותרה סגורה. יום קודם למועד האירוע, הביא הנתבע בפני התובעת הוכחות בדבר הגניבות אותן ביצעה מהחנות, וכן בדבר דיווחיה הכוזבים בדו"חות הנוכחות. התובעת הודתה בפני הנתבע בביצוע העבירות, והנתבע הבהיר בפניה כי אין באפשרותה לסגור את החנות ימים שלמים, לפגוע בהכנסות החנות ובמקביל לדווח דיווחים כוזבים על ימי ושעות עבודה.
בתצהירו טען כי נוסף על הדיווחים הכוזבים בימי העבודה, הבחין כי התובעת נועלת נעליים חדשות מהחנות, ללא ידיעתו וללא הסכמתו ( סעיף 13).
התובעת היא זו שבחרה להתפטר, נעלמה מעבודתה ללא כל הודעה מוקדמת או התראה והותירה את הנתבע עם חנות סגורה ללא כל הכנסה, למעלה משבוע ימים – כל זאת לאחר שנתפסה בעבירות זיוף, מרמה וגניבה חמורות אותן ביצעה אל מול הנתבע.
החנות הייתה באחריותה הבלעדית של התובעת. הנתבע נתן בה אמון מוחלט וראה בה כעובדת לטווח הארוך. אין זה סביר כי הנתבע יפטר את העובדת היחידה שלו ויגרום לעצמו הפסדים כלכליים כבדים, שכן נותר עם חנות סגורה וללא כל הכנסה.
התובעת מיוזמתה בחרה לא להגיע לעבודה, לא לעדכן את הנתבע ואף לא לענות לשיחותיו. מיום 11.12.16 החנות הייתה סגורה ללא עובדת, ללא כל הודעה או התראה מראש, עם פגיעה קשה בהכנסות ובמוניטין החנות.
התובעת מעולם לא ביקשה מכתב פיטורים, אף לא במכתב ב"כ התובעת מיום 19.12.16 לנתבע ( נספח 4 לתצהיר התובעת).
התובעת התעלמה ממכתב הנתבע אשר נשלח אליה ביום 26.12.16, בו התבקשה לשוב לעבודה. על כן, התובעת נותרה חייבת לנתבע הודעה מוקדמת ופיצוי בגין הנזקים, כתוצאה מהתנהגותה.
טענת התובעת כי פנתה למיון בגלל הנתבע מוכחשת. התובעת לא יצאה מהחנות בבכי ולא נזקקה לכל אשפוז ולא אושפזה ביום 11.12.16. התובעת פנתה למיון ביום 12.12.16 בתלונה על כאבי בטן ושוחררה עוד באותו היום לביתה במצב כללי טוב.
לתצהיר גמ"ס מטעמו (מיום 07.03.18 ), צירף הנתבע אישור הגשת תלונה במשטרה כנגד התובעת בדבר גניבה. התלונה הוגשה ביום 22.01.18, בגין אירוע נטען מיום 01.12.16.

דיון והכרעה
תקופת העבודה וסיומה
לטענת התובעת, החלה לעבוד עבור הנתבע עוד ביום 07.03.16, עת היה שותף בנעלי לפיס והמשיכה לעבוד עבורו לאחר שפתח את חנותו החדשה.
לטענת הנתבע, התובעת החלה לעבוד עבורו רק ביום 14.06.16, כעולה מתלושי שכרה. בעת פירוק השותפות בנעלי לפיס , העביר את חלקו לשותפו בנעלי לפיס. התובעת לא השיבה למכתבו מיום 26.12.16, בו דרש כי תחזור לעבודה וכי יום 11.12.16 הוא מועד סיום העסקתה.
אין בפנינו כל ראייה לכך כי התובעת עבדה עבור הנתבע החל מיום 07.03.16. גם אין כל פנייה מהתובעת לנתבע בדבר המשכיות תקופת עבודתה, בעת עבודתה אצלו (הודעות SMS/ דוא"ל וכיוצ"ב).
יתר על כן, עיון בתביעה, בתלושי שכרה (ובעדותה!; עמ' 7 שורות 10- 33; עמ' 8 שורות 1- 20) מלמד כי מדובר בחנות אחרת, במקום אחר, והאבחנה בין 2 העסקים/ המעסיקים והעדר קשר משפטי היוצר חבות לנתבע – ברורה.
ועוד, הנטל על התובעת להוכיח תקופת עבודתה הנטענת (תקופה שהוכחשה ע"י הנתבע) – וכך לא עשתה ; הט ענה כי תלושי השכר "עוקבים" – אין בה הוכחה לחבות משפטית קודמת של הנתבע ודאי לא ל רצף העסקה!
באשר למועד סיום עבודתה, התובעת הציגה אישורי מחלה מיום 12.12.16 עד ליום 21.12.16. הנתבע לא טען בפנינו, ואף לא התייחס בסיכומיו לאישורי המחלה אשר הוצגו ע"י התובעת ו/או כי לא ידע כי היא שוהה במחלה. כל שטען היה כי התובעת פנתה לבי"ח שלא כטענתה בשל " כליאת שווא".
בתביעתה, התובעת לא טענה כי יש להחשיב את "ימי המחלה" בתקופת העבודה (טענה שעלתה אך ורק בסיכומיה; סעיף 25) ואף לא עתרה בתביעתה לתשלום ימי המחלה . ולא רק זאת, אלא שהתובעת טענה בתביעתה כי פוטרה ל אלתר "מעכשיו לעכשיו" ב- 11.12.16 (ראו גם ס' 2 לנספח 4 לתצהירה) ובהתאם , אף חישבה תביעתה . אין כל שחר איפוא לתעודת מחלה, שהוצאה רק ב- 21.12.16, בדיעבד, ל- 10 ימים ( ואין לשכוח כי אינה טוענת בשיחה הטלפונית שהקליטה ואף לא בתביעתה/תצהירה/סיכומיה/עדותה בפנינו , כי מסרה אותה מתישהו לנתבע , גם לא עת הוצא ו).
כמו כן, אין ברישום בחדר מיון אינדיקציה כלשהי ל"אירוע" כה חריף כנטען בכתב התביעה, או קשר בין העבודה לפנייתה לבי"ח.
יתרה מכך, בסיכום הביקור הרפואי בביה"ח (נספח 2 לתצהירה), מצויין כי נדרש "המשך מעקב רפואי...בעוד 3 ימים". אין חולק גם כי התובעת לא אושפזה בבי"ח, ואף אין בפנינו אסמכתא למעקב רפואי שביצעה, כהמלצת הרופא בחדר מיון ואף לא ל"מנוחה" שניתנה הצופה פני עתיד(אלא כאמור , 10 ימים שניתנו בדיעבד) , כשכאמור, תעודת המחלה הוצאה לאחר שנפסקו, לשיטתה, יחסי העבודה .
התובעת הציגה במסגרת תצהיריה, הקלטת שיחה (כשבתמליל נרשם כי הוא מיום 14.12.16 ; להלן: "ההקלטה"; נספח 3). הנתבע לא הכחיש את קיום השיחה או את תוכנה.
בהקלטה, הנתבע אומר לתובעת "פיטרו אותך מכיוון שגנבת כסף" ( עמ' 3 שורה 24 להקלטה). בשיחה זו, הנתבע לא מלין בפני התובעת כי לא הגיעה לעבודה ואף לא כי נעלמה מהעבודה ללא הודעה.
לאור כל האמור, אנו קובעים כי תקופת העבודה של התובעת אצל הנתבע היא מיום 14.06.16 ועד 11.12.16, עת פוטרה כטענתה , לאלתר.
[במאמר מוסגר נזכיר כי משום מה נטען מטעמה כי מדובר באירוע מיום 11.11 (עמ' 27 שורה 11) וכך גם בסיכומיה (ס' 20) – ובטעות כך – כפי שאף הובהר ע"י ביה"ד (עמ' 29 שורות 9- 11)].
אין חולק כי הנתבע לא הציג בפנינו ראיות כלשהן לאופן או לעיתוי בו "יצא" מחנות לפיס. דא עקא, לא עליו הנטל בנדון, מה גם שא ין לדבר כל משמעות להליך דנא, שהרי מדובר באופן ברור-משפטית, במעסיק חדש, מספר תאגיד שונֶה, ומשהחנות נמצאת בכתובת שונָה; והגם שאין בפנינו הודעה על תנאי עבודה לתובעת מאת הנתבע, ברי כי הפרטים הברורים (והשונים!) בנדון, מופיעים בתלושי שכרה (נזכיר כי לא נתבע פיצוי באשר לאי מתן "הודעה לעובד").

סיבת הפסקת העבודה
לטענת התובעת, היא פוטרה לאלתר מעבודתה במועד האירוע ( 11.12.16).
לטענת הנתבע, התובעת נעלמה מעבודתה החל ממועד האירוע.
ביום 03.10.17 הגיש הנתבע בקשה לצו גילוי מסמכים, ובין היתר, התובעת התבקשה להציג פירוט שיחות טלפון נכנסות ויוצאות עבור חודש דצמבר 2016 ( להלן: "פירוט שיחות"), וזאת ע"מ להוכיח כי ניסה להתקשר אליה במהלך החודש, על מנת שתשוב לעבודה.
בהתאם להחלטה מיום 21.02.18, הגישה התובעת ביום 21.03.18, תצהיר גלמ"ס, ובו צירפה את פירוט השיחות.
הנתבע לא התייחס בתצהירו או בסיכומיו לפירוט השיחות ולא הפנה לשיחות אשר בהן, כטענתו, ניסה להשיג את התובעת, על מנת שתשוב לעבודה ( סעיף 7 לתצהירו).
הנתבע שלח מכתב לתובעת, באמצעות בא כוחו ( ביום 26.12.16) , בו נדרשה להתייצב לעבודה, אחרת "נראה בהתנהגותך זו כהתפטרות ופיטורייך יכנסו לתוקף מיום 11.12.16", וייערך עימה "גמר חשבון", במסגרתו יקוזזו ימי ההודעה המוקדמת . נזכיר כי התובעת שלחה לנתבע מכתב מטעם בא כוחה ביום (19.12.16) , בו עתרה לפיצויים בגין הפרת חוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
עוד יש להזכיר כי בא כוחה (הראשון) טען כי הנתבע הודיע לה ביום הארוע על "התפטרותה מיידית מעבודתה" ( ההדגשות אינ ן במקור) ובעלילת שווא!
יודגש כי במסגרת תלוש שכרה האחרון (לחודש 12/16), לא נערך לתובעת "גמר חשבון".
עם זאת, אין בפנינו הסבר המניח את הדעת, מדוע התובעת לא השיבה למכתבו של הנתבע, ומדוע לא העלתה את טענותיה כלפיו ( טענות בדבר כליאת שווא או כי פוטרה בניגוד לדין וכיוצב') ומנגד, אף לא מדוע הנתבע לא השיב למכתב בא כוחה.
באשר לתלונות במשטרה אשר הוגשו על ידי הצדדים האחד כלפי השני, ובלי לקבוע מסמרות בעניין – נציין בלשון זהירה, כי תלונתה של התובעת, הוגשה בסמוך למועד האירוע (21.12.16), ואילו תלונתו של הנתבע כלפי התובעת הוגשה רק לאחר כשנתיים (22.01.18) !
עם זאת, ראוי להזכיר כי לא הוצגו בפנינו ראיות הן ל"כליאת שווא" של התובעת ע"י הנתבע, מחד , והן ל"גניבות" אשר ביצעה התובעת, מאידך . אף אין בפנינו ראיות לקשר בין פניית התובעת לטיפול רפואי ביום 12.12.16 לבין ה"ארוע" הנטען.
הראייה היחידה שיש בפנינו היא אמירת הנתבע בתמליל ולפיה "פיטרו אותך מכיוון שגנבת כסף" ( נספח 3 לתצהיר התובעת, עמ' 3 שורה 24) – כשהנתבע בפועל לא נותן בפנינו גרסת עובדה ברורה הסותרת הטענה או ה"מבהירה", כך או אחרת – מדוע כך אמר...
הדגשנו לעיל את השימוש במילים "התפטר/פוטר", באופן "מעורב -מבולבל"
(שמא, לא משפטי) . אלא, שמוחזק הנתבע באמירתו כי פיטר התובעת , משגנבה.
הנה כי כן – הוכח בפנינו כי התובעת פוטרה מעבודתה ע"י הנתבע, כטענת התובעת(שכאמור, אושרה ע"י הנתבע בהקלטה), וביום 11.12.16.

פיטורים במהלך הריון
התובעת עתרה לתשלום עבור 9 חודשי שכר לחודשי ההריון ועד לתום התקופה המוגנת (15.09.17) , בשיעור של 150% בהתאם לסעיף 13 א(ב)(1) לחוק עבודת נשים, ולסך של 75,330 ₪ (5,580 ₪ X 9 חודשים X 150%).
החובה לקבלת היתר לפיטורים, נובעת מעצם היותה של העובדת בהריון במועד הפיטורים, ואינה תלויה בידיעתו של המעסיק על הריונה, או בקשר סיבתי בין הפיטורים להריון [ ראה לעניין זה ע"ע 285-09 פרופ' אריאל בן עמר שירותי רפואת שיניים והשקעות בע"מ נ' עדה פלדמן ( פורסם בנבו, 28.12.10) (להלן: "פס"ד בן עמר")]. המועד הקובע לבחינת הצורך בקבלת היתר הממונה עפ"י חוק עבודת נשים הוא מועד ניתוק יחסי העבודה ( פס"ד בן עמר).
אין חולק כי הנתבע ידע על היות התובעת בהריון בעת הפסקת עבודתה , כהודאתו בתצהירו ובסיכומיו ( סעיף 26 לתצהיר התובע; סעיף 8 לסיכומיו); כך אין חשיבות לשאלה אם ידע מספר שבועות לאחר שהתובעת גילתה כי היא בהריון (מחודש יולי; כטענתה), או אם ידע באוקטובר (או בסוף אוקטובר; כטענתו).
ע"פ אישור המוסד לביטוח לאומי בדבר תשלום הפרש דמי לידה, קיבלה התובעת דמי לידה מיום 30.04.17 עד ליום 12.08.17 (15 שבועות).
סעיף 9 לחוק עבודת נשים קובע כי:
"(א) לא יפטר מעסיק עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לתקופת לידה והורות אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות.
 ...
(ג)
(ההדגשות אינן במקור).
סעיף 13 א ( ב) לחוק עבודת נשים קובע כי:
"(1) מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9 , יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13 ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור.
(2) לענין סעיף קטן זה, "התקופה המזכה" – תקופה שתחילתה ביום הפיטורים או ביום שבו המעביד ידע או שהיה עליו לדעת על קיומה של העילה להגבלת הפיטורים, לפי המאוחר, וסיומה במועד המוקדם מבין אלה:
(א) תום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים כאמור;
(ב) אם ניתן היתר פיטורים לפי סעיף 9 – יום תחילת תוקפו של ההיתר;
(ג) אם העובד או העובדת הוחזרו לעבודה – יום החזרה לעבודה".

בענייננו, התובעת לא עבדה 6 חודשים, גם לא לשיטתה.
איננו מקבלים טענתה "החדשה" בסיכומיה, בהסתמך על תעודת מחלה ,המאוחרת למועד הפסקת העבודה שנטען על ידה .
בהקשר זה נזכיר כי החלטת הממונה עפ"י חוק עבודת נשים – אינה חלק מהראיות בהליך ואף לא חלק מעילותיו [גם לא הוכח כי ע"מ להמנע מהשלמת 6 חודשי עבודה, דווקא באמצע דצמבר "נזכר" הנתבע לפטרה]. התובעת טענה בתביעתה כי הועסקה ממרץ ע"י הנתבע ועל בסיס כך טענה לסעדים שעפ"י חוק עבודת נשים. דא עקא, עובדתית (ומשפטית) דין טענותיה בנדון – לה דחות.
באשר לגובה הפיצוי – הפיצוי בעד הנזק הממוני שנגרם לעובדת עשוי להיות כפוף לטענות בעניין חובת הקטנת הנזק, בהתאם לסעיף 14( א) לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 ( להלן: "חוק התרופות") ובזיקה לחובת תום הלב [ ראו לעניין זה סע"ש ( ת"א) 37411-08-13 בת אל שמעוני פרץ נ' י.שומרוני – חב' להשקעות ובניה בע"מ ( פורסם בנבו, 29.03.16) בו אושר פסה"ד המיעוט של האב"ד דנא , בניגוד לדעת הרוב של נציגי הציבור בע"ע ( ארצי) 36328-06-16 שמעוני פרץ נ' י.שומרוני ( לא פורסם, 27.09.17)].
התובעת לא הוכיחה כי ניסתה למזער את הנזק. לא ניתן הסבר המניח את הדעת לחוסר המענה מצדה או מטעמה, למכתבו של הנתבע אשר ביקש כי תשוב לעבודה. אף לא הוכחה תלונתה במשטרה בדבר " כליאת שווא".
לכך נוסיף - התובעת לא הוכיחה טענתה שבתביעה כי שכרה עמד על 5,580 ₪ לחודש. כשנשאלה על כך בעדותה, ובהתייחס לתלושי שכרה, השיבה כי אלו לא חודשים מלאים, ובאשר לחודש יולי 16' השיבה כי יש שכר של 5,600 ₪ ( עמ' 19 שורה 16).
חישוב ממוצע שכרה של התובעת מחודש יוני 2016 עד דצמבר 2016 (נטו) עמד על 4,510.9 ₪ (כולל חופשה ומחלה, ב-6 חודשים) וזהו שכרה הקובע. [אין בפנינו נתונים כי מדובר ב"חודשים לא מלאים", או מדוע כך נטען ].
משלא התקבלה גרסת התובעת ומשלא השלימה 6 חודשי עבודה אצל הנתבע ומשפיטוריה נכנסו לתוקף (כטענתה, גם בעדותה) ביום 11.12.16, הנתבע לא נדרש לקבלת אישור הממונה שעפ"י חוק עבודת נשים לפיטורים – ועל כן נדחית תביעת התובעת ברכיב זה, משאין בפיטוריה הפרה של חוק עבודת נשים .
[למעלה מן הצורך נזכיר כי "למצער", אין בפנינו כל ראיות לכך שפוטרה במועד האירוע, ע"מ להמנע מהעסקה של 6 חודשים;עוד נבהיר כי קביעתנו היא בין הצדדים להליך, ביחסי התובעת והמעסיק כנתבע ].

הפרשות לפי צו הרחבה לפנסיה חובה במשק
התובעת עתרה לסך של 9,040 ₪ (75,330 ₪ X 12%), הפרשות מעסיק לתקופה המוגנת, לרבות הודעה מוקדמת. בנוסף, עתרה להפרשות בתקופת עבודתה בסך של 5,775 ₪ (48,133 ₪ X 12%).
לא הוכחה זכאות התובעת להפרשות לפנסיה ולקופת פ"פ לתקופה הנטענת על ידה.
כאמור, התובעת החלה עבודתה אצל הנתבע ביום 14.06.16. בהתאם לסעיף 6 ה לצו ההרחבה [ נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011, התובעת הייתה זכאית לביטוח פנסיוני ולביצוע ההפרשות ע"פ הצו החל מיום 15.12.16 ( תום 6 חודשי עבודה).
התובעת לא הוכיחה בפנינו כי הייתה לה קופת פנסיה פעילה לפני עבודתה אצל הנתבע, ולא הוכח כי הוצגה אסמכתא כאמור לנתבע, במהלך עבודתה.
התובעת קיבלה דמי לידה מיום 30.04.17 עד ליום 12.08.17 (תצהיר גמ"ס מיום 21.03.18) .
במסגרת הזכויות והחובות החלות על עובדת השוהה בחופשת לידה, מורה סעיף 7 א(א) לחוק עבודת נשים, ותקנות עבודת נשים ( מועדים וכללים לתשלומים לקופת גמל), התשס"ח-2008, כי עובדת הזכאית לדמי לידה, חייב המעסיק לבצע הפקדות לפנסיה עבור התקופה שבעדה שולמו דמי הלידה, בתנאי שהעובדת והמעביד נהגו לשלם תשלומים לקופת גמל, לצורך הבטחת זכויותיה בקרן הפנסיה.
משלא הוכח כי הייתה לתובעת קופת פנסיה פעילה, משלא הוכח כי עבדה מעל
ל- 6 חודשים אצל הנתבע, משאף התובעת טענה כי פוטרה לאלתר "מעכשיו לעכשיו" ביום 11.12.16 – נדחית התביעה ברכיב זה.
[למעלה מן הצורך נציין כי ככל שהיתה קמה לתובעת הזכאות, היה על הנתבע להפריש עפ"י השכר הקובע ההמוצע, כקביעתנו לעיל ולא עפ"י שכר נטען, (שכאמור הופרך מראיותיה)].

פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים/חוק שוויון הזדמנויות
משהתובעת פוטרה בניגוד לחוק עבודת נשים/חוק שוויון הזדמנויות בעבודה וללא היתר מאת הממונה, עתרה לפיצוי בסך של 50,000 ₪.
[במאמר מוסגר יצויין כי התובעת לא הפרידה בין רכיבי התביעה בדבר חוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה ולא פירטה הסכומים והעילות בהקשר לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה , אלא טענה כללית לעניין זה בסעיף 13 לכתב התביעה] .
קבענו לעיל כי בנסיבות העובדתיות שבפנינו – אין תחולה לסעיף 9 לחוק עבודת נשים, משהתובעת לא עבדה 6 חודשים לפחות אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה.
עם זאת, ברי כי אין לפטר עובדת מחמת הריונה, אפילו עבדה בתקופה פחותה מחצי שנה וזאת מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
סעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות, קובע כי על המעסיק חובת ההוכחה, כי פעל שלא בניגוד להוראות החוק.
לא שוכנענו כי התובעת פוטרה " בקשר להריונה". בהקלטה, מציינת התובעת "טוב, אבל...כי יוצא שכאילו פיטרו אותי שאני בהריון ואף אחד לא לוקח אותי לעבודה וכלום", והנתבע השיב "פיטרו אותך מכיוון שגנבת כסף" ( עמ' 3 שורות 22- 24). (שוב נזכיר כי הנתבע לא דרש בשיחה זו כי התובעת תשוב לעבודתה הסדירה).
מאמירה זו, בלבד, למד נו ושוכנענו כי בפיטורין עסקינן (משזו הראייה היחידה שבפנינו, לטענת התובעת). בהתאם, קיבלנו את הטענה כי התובעת פוטרה, כשמעבר לכך אין לנו אינדיקציה ראייתית כלשהי לפיטורים (מסיבה כזו או אחרת). שוב יודגש כי בהתאם לתצהיר הנתבע וסיכומיו, הנתבע ידע כי התובעת היתה בהריון עוד כחודשיים לפני פיטוריה.
האינדיקציה הראייתית לכך שפוטרה ולא התפטרה היא האמירה שצוטטה לעיל, ואין בפנינו אמירה אחרת בהקלטה או בראיות אחרות (למעלה מן הצורך נציין כי ההקלטה לא הוצגה כ"נדרש" : בפועל, אין הצהרה של התובעת מתי ואיך הקליטה, מאיזה מכשיר בוצעה, מספרי הטלפון של התובעת והנתבע, כשבחווה"ד לתמליל שהגישה התובעת צויין כי "ההקלטה באיכות בינונית"; נזכיר כי הנתבע לא טען בנדון).
עוד נבהיר כי הנתבע לא הציג איזשהי ראייה שמוכיחה את נטילת הנעליים , או את הרישומים הכוזבים בדבר ימים ושעות עבודה.
משהוגשו רישומים (לא קריאים דיים ) לא ניתן להווכח אם "זוייפו" הימים או לאו; נספח 2 לתצהיר הנתבע) , הגם שנאמר בהקלטה בזמן אמת כי דיווחה שעות כוזבות. בהעדר הוכחות חד משמעיות לגניבה הנטענת , , ובלי להביע עמדה בייחוס מעשיה הנטענים על ידי הנתבע, ברי לפחות כי בזמן אמת הנתבע אמר כי פיטר אותה בשל "גניבות" או "דיווחים כוזבים" , אך לא מחמת הריון .
קרי: משקבענו כי אמירת הנתבע מחייבת אותו ו"מזכה" התובעת והיא-היא המובילה למסקנה כי ב"פיטורין" עסקינן – (ולא משהתובעת הוכיחה בראיות כלשהן את פיטוריה) – הרי הנתבע " מוחזק" בדבריו, מש"שח הוא לפי תומו" – ובכלל כך, בהנמקתו לפיטוריה – קרי: כי פוטרה בשל "גניבה".
למעלה מן הצורך, נציין על אף שלא ענתה למכתב ב"כ הנתבע מיום 26.12.16, כי נקבע בהלכה כי אין כל דרישה בחוק, מעובדת שפוטרה בניגוד לסעיף 9, לפעול באופן אקטיבי לצורך חזרה בפועל למקום העבודה ודרישה כזו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, להקנות הגנה רחבה ומיוחדת לאישה העובדת בתקופת הריונה ( ראה לעניין זה פס"ד בן עמר, סעיף 30).
עוד נקבע כי אמנם אין תחולה ישירה לחוק התרופות בעניין דנא, וחובת הקטנת הנזק אינה חלה באופן ישיר ומלא, אך יש לה תחולה מסויימת מכוח חובת תום הלב, ויש לפרש את חובת תום הלב של העובדת באופן התואם את תכלית החוק – כך שככל שלעובדת מוצע, תוך כדי הריונה, לחזור למקום העבודה, יש לצפות כי תיענה לכך, אך יש ליתן חשיבות לנסיבות הפיטורים והפגמים שנפלו בהם, התנהלות המעביד ביחס לעובדת ועיתוי הצעת המעביד, אשר יצדיקו שלא לחייבה לשוב לעבודתה [ ראה לעניין זה פס"ד בן עמר, סעיף 31 והאסמכתאות המצויינות בפסה"ד].
משקבענו עפ"י הראיות שבפנינו כי התו בעת פוטרה, עפ"י תשובת הנתבע בהקלטה, משפוטרה כי גנבה, ברי כי לא פוטרה מחמת הריונה. בנסיבות העניין ולאור המסקנות אשר פורטו בהרחבה לעיל, לא קמה לתובעת זכאות עפ"י חוק השוויון והתביעה נדחית ברכיב זה.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין וללא שימוע
התובעת עתרה לסך של 40,000 ₪, משפוטרה ללא שימוע בהתאם לכללים המנויים בפסיקה: ליתן הזמנה בכתב, לתת לעובד די זמן להכנת הטיעונים, השימוע יערך פנים אל פנים, תיעוד פרוטוקול בכתב, בפני הרשות המוסמכת, הצגת טיעונים וראיות, ביצוע שימוע בפתיחות, בהגינות ובתום לב.
הוכח בפנינו כי התובעת פוטרה. לא הוצג בפנינו ואף לא נטען כי נערך לה שימוע; כל שהוכח הוא "שיחה" שערך הנתבע לתובעת במועד האירוע (כטענתה) או יום לפני כן (כטענת ו), בה נטען כי היא " גנבה ממנו" שעות עבודה ונעליים; אין בפנינו כל תיעוד לזימון ל"שימוע" או פרוטוקול ל"שיחה", או כי נתאפשר לתובעת להעלות גרסתה בטרם השיחה או בטרם החלטת הפיטורים, או כי ידעה מתי ומדוע תערך שיחה, או עילת השיחה.
לטענת הנתבע, הוא לא פיטר את התובעת, אלא התובעת נטשה עבודתה ללא הודעה מוקדמת. כאמור, טענתו זו לא נתמכה בראיות. יתרה מכך, תלונתו למשטרה כנגד התובעת הוגשה רק בשנת 2018 (לאחר שנפתח ההליך דנא).
לא היה גם ב עדויותיהם של עדי הנתבע להוכיח טענותיו, כאשר יוסי טען כי לא נכח במועד האירוע ( עמ' 22 שורות 24- 26 ; עמ' 28 שורות 12- 14) , וכך גם אמיר, שהעיד אף הוא כי לא נכח במועד האירוע, וכל ידיעותיו בנושא הם ממה שסיפר לו הנתבע ( עמ' 29 שורות 4- 13).
לא הובהרה אף התמיהה מגרסת הנתבע – הכיצד ביקש מהתובעת לשוב לעבודתה ביום 26.12.16, אם טען כי " גנבה ממנו".
כאמור, בהקלטה מאשר הנתבע במפורש כי התובעת פוטרה בשל הגניבות. בהקלטה (שנערכה כנטען ביום 14.12.16), לא ביקש הנתבע מהתובעת לשוב לעבודתה כמצויין במכתב מטעמו מיום 26.12.16 ( שנשלח לאחר דרישת התובעת מיום 19.12.16 לפיצויים עקב פיטורים שלא כדין).
כאמור, לא הוכחו בפנינו " הגניבות" הנטענות שביצעה התובעת: לא דיווחים כוזבים בדבר ימי עבודתה, לא הוצגו ממצאי מצלמות מהחנות, מה גם שיכול היה הנתבע לקזז את ימי העבודה משכרה בזמן אמת – וכך לא נעשה, ואף לא נטען בפנינו . בנוסף, לא הוכח בפנינו, כי התובעת גנבה בזמן כזה או אחר נעליים מהחנות.
ברי כי לא נערך שימוע כדין ו התובעת זכאית לפיצוי, משלא נמסר לה מכתב זימון לשימוע, לשימוע לקראת פיטורין, לא נערך פרוטוקול כדין, ולא הוכח בפנינו כי ניתנה לתובעת הזדמנות אמיתית וכנה לטעון טענותיה כנגד טענותיו של הנתבע ול נסות לשכנעו.
לאחר ששקלנו את כל האמור לעיל, ולאור תקופת ההעסקה של התובעת ( מעט פחות מ- 6 חודשים), ובשים לב לשכר הקובע ולאור מחדליו הראייתיים של הנתבע, ובשים לב לכך כי עסקינן בעבודת יחידה בחנות, מצאנו לקבל את התביעה ברכיב זה, בסך של 7,500 ₪.

סוף דבר
הצדדים לא הרשימו בעדויותיהם ובאמינות טענותיהם והכרעתנו התבססה על הנטלים שבדין ועל הראיות שהוצגו .
הנתבע ישלם לתובעת הסכומים שנפסקו לעיל, תוך 30 יום ובצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום 01.01.17 ועד התשלום המלא בפועל.
כן ישא הנתבע בהוצאות ושכ"ט התובעת בסך של 2,200 ₪, סכום שנקבע בהתייחס לסכום התביעה, הנטען בה , מול הראיות , וביחס לתוצאת ההליך, סכום שישולם בתוך 30 יום אחרת יישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ח' אב תשע"ט, (09 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. (עובדים) גב'
הילה ידיד-ברזילי

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נ.צ. (מעסיקים) מר
יוסף רובינשטיין

נחתם ע"י נ.צ. ביום 9.8.19.