הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 36967-06-12

לפני:

השופטת נטע רות
נ.צ.(עובדים) חנה קפלניקוב
נ.צ.(מעסיקים) אלכסנדר ליפשיץ

התובע
אילן קותה
ע"י ב"כ: עו"ד רואי שיפר
-
הנתבעת
יניר מערכות בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד דוד ששון

פסק דין

רקע כללי
המחלוקת שלפנינו נוגע לשאלה האם זכאי התובע לקבלת סכומים שונים בגין זכויות סוציאליות, בעקבות הכרה בדיעבד במעמדו כעובד הנתבעת.
התובע, טכנאי אלקטרוניקה בהכשרתו, הועסק על ידי הנתבעת כטכנאי שירות חוץ להתקנת טלוויזיות אצל לקוחות שונים.
הנתבעת, הינה חברה העוסקת במכירה והתקנת טלוויזיות. התובע הועסק תחילה בתפקיד לא מקצועי, במסגרת פרויקט זמני כמוביל ומתקין טלוויזיות. התובע מילא תפקיד זה החל מחודש מרץ 2007 ועד לתום חודש אפריל 2007. הנתבעת שילמה לתובע את התמורה עבור עבודתו זו כנגד חשבוניות מס ש הנפיק לה.
החל מיום 1.5.07, הועסק התובע על ידי הנתבעת כטכנאי שירות חוץ, באותם תנאים כבעבר וזאת עד לחודש פברואר 2012. ב מהלך תקופה זו, המשיכה הנתבעת לשלם לתובע את התמורה עבור עבודתו כנגד חשבוניות מס ויחסי הצדדים הוגדרו כיחסים שבין קבלן ומזמין. זאת למרות שאין מחלוקת על כך שבין הצדדים שררו יחסי עובד ומעסיק על פי המבחנים המקובלים בפסיקה.

יודגש כי גם אלמלא הודאתה של הנתבעת בכינונם של יחסי עבודה בין הצדדים הרי שאין מדובר במקרה זה במצב דברים המצוי בתחום "האפור". שכן, ממכלול הראיות עולה ברורות כי בין הצדדים אכן שררו יחסים שכאלה, לאורך כל תקופת העבודה של התובע וכי לא הייתה יכולה להיות לגבי כך מחלוקת של ממש: מהראיות עולה כי התובע השתלב במערך העבודה הרגיל של הנתבעת; כי הוא הועסק בעבודה זהה לזו של עובדים אחרים, שהועסקו על ידי הנתבעת בתפקיד זהה והוגדרו כעובדים לכל דבר ועניין; כי סדר יומו נקבע על ידי הנתבעת, אשר שיבצה את התובע לעבודה, מידי יום, בהתאם לקריאות הלקוחות . כן עולה, כי התובע לא ניהל עסק עצמאי וכל עבודתו הייתה אצל הנתבעת.

הצדדים חלוקים בשאלה האם העסקת התובע במתכונת זו, של קבלן עצמאי, הייתה לבקשת התובע אם לאו והאם היא הסבה רווח לתובע או שמא הסבה רווח דווקא לנתבעת :

התובע טען כי הוא לא בחר בצורת העסקה זו, שהסבה לו נזק כלכלי . זאת, בין היתר, מאחר ש עבודתו כללה התקנת טל וויזיות ותיקונן, בהתאם ל"קריאות" שהתקבלו מלקוחות ומשכך - הוא נדרש לנסיעות רבות וארוכות ברחבי הארץ . זאת, תוך שימוש ברכבו הפרטי , ו כי בנוסף להוצאות אחזקת הרכב הוא נשא גם בהוצאות אחזקת טלפון בסכומים ניכרים . זאת שעה שהעובדים המקבילים לו קיבלו מהנתבעת שכר גבוה משלו ולא נדרשו להוציא מכיסם הוצאות כאמור. שכן, הנתבעת העמידה לרשותם רכב צמוד ומכשיר טלפון נייד ונשאה בהוצאות השימוש בהם במלואן .

עם זאת, התובע לא הכחיש את העובדה כי הוא לא בא בדרישה לנתבעת לשנות את צורת העסקתו וזאת לטענתו, בשל חוסר רצונו "לטלטל" את הספינה , ולסכן את המשך העסקתו.

לטענת הנתבעת, התובע הוא שביקש ודרש להיות מועסק כקבלן עצמאי. זאת מאחר והוא ביקש להבטיח לעצמו גמישות בקביעת היקף העבודה ומספר ימי העבודה בשבוע וכי בשלב מסויים הוא אף עבד 4 ימים בשבוע במקום 5. התובע מצ ידו מכחיש טענה זו, כאשר לדבריו הוא הועסק במשך כל התקופה הרלוונטית במשרה מלאה ואף מעבר לכך , וכי חיסוריו היו פועל יוצא של מחלה אוטו-אימונית כרונית שבה חלה בשנת 2010. עוד הוא טוען כי בגין אותם ימים שבהם הוא נעדר מן העבודה מפאת מחלתו לא שולמו לו דמי מחלה.

הכרעה

המסגרת הנורמטיבית
הכללים העדכניים שלאורם יש להכריע בשאלה האם יש לזכות את העובד אשר הועסק במתכונת של "עצמאי" בזכויות נוס פות, מעבר לתמורה ששולמה לו "כעצמאי", וככל שמוכר בדיעבד מעמדו כעובד - סוכמו בפסק הדין שניתןלפני מספר חודשים, ע"ע 56745-02-13 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' שחר צרפתי (14.2.16 להלן – עניין צרפתי) אשר חזר על הדברים שנכתבו כשנה לפני כן, בעניין ע"ע(ארצי) 3575-10-11 ענת עמיר נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (25.1.15 להלן – עניין עמיר) לאמור:

במקרים ברורים, שבהם המעסיק ידע, נוכח טיבו הברור של הקשר , כי מי שהוא בחר להעסיקו כקבלן הינו בעצם עובד, ובכל זאת החליט לעטות על היחסים שביניהם כסות של מזמין - קבלן; במקרים שכאלה, יש ליישם את הגישה המכונה "הרתעתית", שלפיה, אחת האפשרויות היא שהשכר החודשי הכולל הגבוה משכר עובד, ששולם על ידי המעסיק, יהא הבסיס לחישוב הזכאויות הסוציאליות שאותן תובע העובד בדיעבד.

לא מן הנמנע כי במקרים מתאימים, שבהם נכפה למשל על עובד מעמד של קבלן נותן שירות על ידי מעסיקו , כדי להתחמק ממתן זכויות כעובד; ראוי שבית הדין יחייב אותו מעסיק בתשלום פיצוי לעובד בגין התנהגות חסרת תום לב, כמידת חוסר תום ליבו.

ייתכנו מקרים שבהם טיב היחסים האמתי שבין הצדדים אינו ברור מלכתחילה והיה יסוד לאומד דעתם, כי אפשר שניתן לקשור ביניהם קשר של מזמין – קבלן . במקרים אלה, אין צידוק ליישום הגישה ההרתעתית ולחיוב המעסיק בפיצוי בגין התנהגות חסרת תום לב או לחישוב זכאויותיו הסוציאליות של מי שהתברר בדיעבד שהוא עובד, על בסיס שכרו הכולל (הקבלני) ; במקרים אלה החישוב צריך להיעשות על בסיס שכר מופחת, אך זאת אך ורק ככל שיש נתונים מוכחים על כך. בנסיבות אלו, מתעוררת שאלת ההשבה.

תביעת ההשבה של המעסיק מוגבלת בשיעורה לתביעת קיזוז הפרש העלויות בין עלות העסקת העובד כקבלן בהשוואה לעלות העסקתו כעובד. במקרה זה תיושם גישה המכונה "חישובית".

שיעור ההשבה לפי "הגישה החישובית" צריך להיקבע, לא על פי ההפרש בין השכר כקבלן שקיבל העובד בהשוואה לשכר החלופי כעובד; אלא, במקרה שיש נתונים מוכחים של שכר העובד אילו נחשב לעובד מלכתחילה, יהיה שיעור ההשבה תלוי בהפרש שבין עלות השכר המופחת , בתוספת כלל הזכויות המגיעות, בהשוואה לעלות השכר הכולל שבה נשא המעסיק בפועל. ככל שקיים פער עלויות לטובת העובד - יגיע לו ההפרש שישתלם לו עד סכום זכאותו בתביעתו על פי עילותיה.

אשר לקביעת השכר החלופי יש לפנות לנתונים מוכחים בדבר שכרו של עובד מקביל אצל אותו המעסיק או לנתונים מוכחים אחרים. כמו כן לצורך חישוב בשכר הראוי יש להביא בחשבון את נתוני הוותק או ההכשרה המיוחדת.

מן הכלל אל הפרט
8. נקדים ונציין כי על פי עקרונות אלה, ש נקבעו בעניין צרפתי ועמיר, יש לדחות את טענות הנתבעת שלפיהן יש לראות בשכר של התובע ככולל בחובו את כלל הזכויות שלהן הוא זכאי כעובד. שכן, מקרה זה מהווה דוגמה מובהקת לנסיבות שבהן ראוי ליישם את "הגישה ההרתעתית". זאת ועוד, נראה כי גם אלמלא סברנו כי התקיימו במקרה זה הטעמים המצדיקים יישום של הגישה ההרתעתית, הרי שעדיין היה מקום לזכות את התובע בכל הזכויות הנגזרות ממעמדו כעובד על בסיס שכרו הקבלני. זאת מאחר והנתבעת לא הוכיחה מהו גובה השכר הראוי לצורך יישום "הגישה החישובית", ו לא הראתה כי עלות העסקתו של התובע כקבלן עצמאי - הייתה גבוהה מעלות העסקתו כעובד ובאיזה שיעור . יתירה מזו, אף לו קיבלנו את טענתה של הנתבעת , בכל הנוגע לגובה השכר הראוי - הרי שעדיין היה מקום לקבוע כי עלות העסקתו של התובע כקבלן עצמאי הייתה נמוכה מעלות העסקתו כעובד. עובדה שיש בה לחזק את ההצדקה ליישום הגישה ההרתעתית. זאת מאחר והיא מראה כי הנתבעת (ולא התובע) - היא שהייתה בעלת אינטרס להמשיך ולהעסיק את התובע לאורך זמן כקבלן עצמאי.

9. אשר להצדקה ליישום הגישה ההרתעתית יאמר - כי מדובר במקרה מובהק שבו הנתבעת העסיקה את התובע כקבלן עצמאי, על אף שהיה ברור מלכתחילה כי מדובר ביחסים שבין עובד ומעסיק. על פי פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, הנזכרת לעיל, מדובר בפרמטר קריטי לעניין ברירת השיטה שתי ושם לצורך קביעת הזכויות של העובד קרי, הברירה שבין זו "החישובית" לבין זו "ההרתעתית". על כך יש להוסיף, כי ככל שטיב היחסים האמיתי שבין הצדדים של עובד ומעסיק היה ברור יותר מלכתחילה ואף השתרע על פני תקופה ממושכת יותר - כך גוברת ההצדקה ליישום "הגישה ההרתעתית". זאת ללא כל קשר לשאלה של גובה הפער שבין השכר הראוי לבין השכר ששולם לעובד בפועל. שכן , העסקת העובד באופן זה הינה בעלת משמעויות פוגעניות נוספות, לא רק ביחס לעובד הספציפי ולא רק בהיבט של הנזק הכלכלי הישיר הנגרם לעובד ובכלל אלה: השלכות הנוגעות למידת הביטחון התעסוקתי של העובד ; לפוטנציאל המימוש של זכות ההתאגדות באותו מקום עבודה; לפוטנציאל הקידום של העובד בארגון ועוד. לאור כל האמור, מאחר ובמקרה דנן ברור, מעבר לכל ספק , כי שררו בין הצדדים יחסי עובד ומעסיק מלכתחילה ולאורך תקופה ארוכה, הרי שיש הצדקה מלאה ליישום הגישה ההרתעתית. יצויין כי זיהוי המעסיק כגורם שיזם את צורת ההתקשרות ואת העסקת העובד כקבלן מהווה שיקול נוסף לצורך ברירת השיטה שתיישום אך אין הוא תנאי חיוני ליישום השיטה ההרתעתית. זאת, בין היתר, משום שהעסקת העובד כקבלן משליכה לא רק על זכויותיו שלו על גם על זכויותיהם של יתר העובד ים במקום העבודה ובכלל כך על המימוש של זכות ההתארגנות בהיבט הקיבוצי. כן יוער כי גם בנסיבות שבהן עולה כי העסקת העובד כקבלן עצמאי לא הייתה ביוזמת המעסיק - הרי שעדין לא יהיה בכך, באופן גורף , לפעול לחובת העובד. שכן , יש לבחון בהקשר זה את מכלול הנסיבות, לרבות השאלה האם העובד הוא שדרש צורת העסקה זו ואם כן מאיזו סיבה וכן , האם הדבר השפיע על עלות ההעסקה של העובד ואם כן באיזה מידה ומי נהנה מכך.

10. עם זאת, ובאומר נו כל זאת נציין - כי במקרה שלפנינו עולה כי צורת ההעסקה של התובע כקבלן עצמאי, לא הייתה פועל יוצא של דרישת התובע. התרשמנו כי מדובר בהמשך של צורת ההעסקה שנהגה בין הצדדים בתקופה שבה התובע הועסק במשרה זמנית. בהקשר זה לא מצאנו מקום לפקפק בגרסת התובע, כאשר מנגד לא הובאה ראיה עקבית מוצקה ומשכנעת מטעם הנתבעת המלמדת ההפך מכך. כמו כן, לא שוכנענו כי צורת ההעסקה של התובע הסבה לו תועלת כלכלית, בהשוואה לצורת ההעסקה שלפיה היה מועסק כעובד. בנוסף, לא שוכנענו גם בטענה כי התובע יזם את צורת ההעסקה שנהגה בין הצדדים על מנת להבטיח לעצמו גמישות תעסוקתית:

בעניין זה העיד התובע כי בחודשים הראשונים להעסקתו, בעת שהוא הועסק כמוביל וכמתקין מסכי טלוויזיה, הוצע לו להמשיך את העסקתו בנתבעת במשרה מלאה כטכנאי שירות חוץ ו כי הנתבעת אישרה את המשך העסקתו, באותה מתכונת שבה הועסק בתחילת הדרך כקבלן עצמאי זמני, כאשר התמורה שתושלם לו עבור כל קריאת שירות תהיה זהה לזו שקיבל עבור כל התקנה בתחילת דרכו בנתבעת (ר' ס' 1-10 לתצהירו של התובע). משמע - צורת ההעסקה של התובע כעצמאי הייתה פועל יוצא של "סיבות היסטוריות" שמקורן בצורת העסקתו כעובד זמני.

על פי גרסת התובע, לא ניתנה לו אפשרות בחירה בין ההעסקה קבלנית להעסקה כעובד. כמו כן עולה מעדותו כי ב תקופה הרלוונטית לתביעה, הוא לא ניהל עסק משלו, וכי הוא נרשם כ"עוסק מורשה", לפני תחילת העבודה בנתבעת מאחר שעבד תקופה קצרה, בת מספר שבועות עם בן דודו בעסק משפחתי.

הנתבעת מצידה, לא זימנה לעדות עדים שיכולים היו לסתור את גרסת התובע, בכל הנוגע למידת רצונו והשפעתו על צורת העסקתו כעצמאי. יתירה מזו, העדים שהעידו מטעם הנתבעת לא סתרו את גרסתו של התובע: כך למשל , עד הנתבעת מר אלון בקיש, מי שהיה הממונה הישיר של התובע, החל מחודש 2/08 , ועבד כמנהל השירות והמעבדה בנתבעת, העיד כי הוא לא הועסק כלל בנתבעת בתקופה שבה התקבל התובע לעבודה (ר' עמוד 25 לפרוטוקול שורה 28 -30); עדת הנתבעת גב' ורד קמחי, מנהלת בנתבעת, העידה כי היא אינה יודעת מי סיכם עם התובע את תנאי העסקתו (ר' עמוד 31 לפרוטוקול שורות 10-17) ; עד הנתבעת מר יובל בן נר (מר בן נר) , מנהל הנתבעת, אשר העיד תחילה כי מתכונת ההעסקה הקבלנית היתה תוצאה של בחירת התובע, הודה בהמשך עדותו כי אין לו ידיעה אישית לגבי כך וכן העיד, כי אין הוא זוכר מי סיכם עם התובע את תנאי העסקתו (ר' עמוד 33 לפרוטוקול שורה 25 -26).

11. כפי האמור, לא נעלם מעיננו כי התובע פתח תיק "עוסק מורשה" במס הכנסה עובר לתחילת עבודתו אצל הנתבעת. אלא שמד ובר על תקופה קצרה ביותר, משך מספר שבועות , שבמהלכה, כפי שהעיד התובע, הוא סייע לקרוב משפחה בעסק משפחתי (עמוד 6 לפרוטוקול שורות 2-3) . כמו כן אין לזקוף לחובת התובע את העובדה כי הוא לא דרש לשנות את צורת העסקתו ביוזמתו. זאת, נוכח פערי הכוחות הברורים שבינו לבין הנתבעת.

12. על כל אלה יש להוסיף כי ממכלול הראיות, לרבות אלה שהוצגו על ידי הנתבעת, בנוגע לגובה השכר הראוי הנטען עולה - כי עלות העסקת התובע כקבלן עצמאי הייתה נמוכה מעלות העסקתו כעובד. עובדה התומכת במסקנה כי מי שהיה בעל אינטרס לשמר את אופן ההעסקה של התובע כעצמאי הייתה דווקא הנתבעת. עובדה המספקת חיזוק נוסף ליישומה של הגישה ההרתעתית. זאת כפי שיוסבר ביתר בפירוט בהמשך הדברים ובהתייחס לסוגיה של גובה השכר הראוי.

13. לאור כל לאמור, די בדברים שנקבעו לעיל, כדי להוביל למסקנה כי יש ליישם בעניינו של התובע את "הגישה ההרתעתית" שלפיה, יש להורות לנתבעת לשלם לו את מלוא הזכויות המגיעות לו כעובד על בסיס שכרו "כקבלן עצמאי".

14. למעלה מן הדרוש יצוין כי אף לו סברנו כי אין מקום ליישם במקרה זה את הגישה ההרתעתית - הרי שלא היה בכך להועיל לנתבעת. זאת מאחר והנתבעת לא עמדה בתנאי הבסיסי הנדרש לצורך יישום הגישה "החישובית" ולא הציגה לבית הדין ראיות ברורות ומשכנעות באשר לגובה "השכר הראוי" שהיה משולם לתובע כעובד. כפועל יוצא מכך - לא השכילה הנתבעת אף להצביע על קיומו של פער בין עלות המעסיק שבו הייתה נדרשת לשאת לו העסיקה את התובע כעובד, על פי ובהתאם ל"שכר הראוי" לו טענה (ואשר לא הוכח), לבין העלות שבה נשאה בפועל עת שהעסיקה את התובע כקבלן עצמ אי.

הנתבעת לא הוכיחה את השכר הראוי
15. הנתבעת הציגה נתונים חלקיים ביחס לשלושה עובדים שמהם ביקשה ללמוד על גובה "השכר הראוי" של התובע : מר עודד לוי, מר שלומי חומררו ומר אלון מולכו. העד מטעם הנתבעת רו"ח פורז, אשר התייחס בתצהירו לשאלת השכר הראוי לא ידע למסור פרטים על תפקידם המדוייק של עובדים אלה ושאלת הזהות שבין תפקידם לתפקידו של התובע, כמו גם לגבי יתר הפרמטרים הרלוונטיים לקביעת השכר הראוי לא קיבלה בעדותו מענה מספק. יתירה מזו, עולה מן הראיות כי הנתונים שהוצגו ביחס למר חמררו, התייחסו לתק ופה שבה הוא לא עבד כלל כטכנאי שירות חוץ (ר' עדות מר בקיש: עמ' 28 , שורות 30 ועמ' 29 שורה 27) ; כ י מר עודד לוי, החל לעבוד בנתבעת כארבע שנים וחודשיים לאחר תחילת עבודתו של התובע , כאשר התובע היה טכנאי שירות החוץ הוותיק ביותר . לגבי העובד מר מולכו - לא הוצג חוזה עבודה או ראיה אחרת שממנה ניתן יהיה ללמוד מדוע יש לראותו כמקביל לתובע. זאת בשים לב לכך שהתובע לא היה רק הוותיק ביותר אלא גם הטכנאי היחיד בעל תעודת הסכמה ולכן אף נשלח לביצוע התקנות מסובכות (ר' סעיף 19 לתצהיר התובע).
16. עוד נציין כי אף לו קיבלנו את הטענה כי שלושת העובדים הללו היו אכן "מקבילים" בעיסוקם ובמעמדם לתובע (מה שאינו משקף כאמור את מצב הדברים כפי שהיה ) וכי גובה שכר היסוד שלהם משקף את השכר הראוי לו היה זכאי התובע כעובד - הרי שהיה בכך להוביל למסקנה כי עלות העסקתו של התובע הייתה דווקא נמוכה יותר מעלות העסקתם של העובדים המקבילים הנטענים. מצב דברים שיש בו לחזק את ההצדקה ליישומה של השיטה ההרתעתית. זאת בשים לב לכך שלצורך חישוב עלות המעסיק של העסקת העובדים המקבילים, יש להביא בחשבון לא רק את גובה השכר הראוי הנטען אלא גם את יתר התשלומים שבהם נשאה הנתבעת, לרבות שווי שימוש ברכב הצמוד (הוצאות קבועות , משתנות וירידת הערך) ושווי שימוש בטלפון, התשלום החודשי הממוצע ששילמה התובעת בגין שעות נוספות והעלות שבה נשאה בגין תנאים סוציאליים. זאת שעה שהתובע נדרש היה לשאת בעצמו בהוצאות אחזקת הרכב והטלפון:

בחינת תלושי השכר של העובדים מושא ההשוואה מלמדת, כי מדובר בעלויות חודשיות משמעויות נוספות, מעבר ל "שכר הראוי" הנטען: שווי רכב (2890 ₪) , גמול שעות נוספות (כ-100 ₪), שווי שימוש בטלפון (כ- 100 ₪) ועמלות, כאשר על אלה יש להוסיף את מכלול העלויות בגין התנאים הסוציאליים ששולמו לעובדים (ר' ס' 35 לתצהירו של רו"ח פורז, תלושי שכר וטפסי 106 לשנת 2011 של העובדים: עודד לוי ואליהו מולכו בנספחים 1-3 לתצהירו של רו"ח פורז ו כן ר' עמוד 28 לפרוטוקול שורות 30-32; עמוד 29 שורות 1-5; עמוד 13 שורות 23-26). עוד יצוין העובד עודד לוי אף זוכה בתשלום עמלות (ר' עמוד 16 לפרוטוקול שורות 1-7).
הנתבעת הציגה בפני בית הדין דו"ח של רו"ח פורז, שממנו עלה לגרסתה כי העלות החודשית הממוצעת של העסקת העובדים המקבלים הנטענים, בתקופה שבין 3/11 עד 2/12 – הוערכה ב- 11,604.12 ₪, כאשר בתחשיב זה נלקחו בחשבון שווי הזכויות הסוציאליות, עלות הרכב והמסים (ר' פרוטוקול דיון מיום 29.4.2016, עמוד 5 לפרוטוקול שורות 9-11). חישוב המביא בחשבון את "ה שכר הראוי" הנטען, של- 6,500 ₪ ₪, בתוספת עלות בשיעור של 35% בגין זכויות סוציאליות, וכן עלות שווי הרכב, תשלום עבור שעות נוספות והחזר הוצאות טלפון - כעולה מתלושי השכר של העובדים מראה אף על עלות גבוהה מכך של כ-11,800 ₪.

לעומת זאת, עלות העסקתו של התובע כקבלן עצמאי, שכללה גם עבודה בשעות נוספות ,הסתכמה ב- 11,279 ₪. (ר' סעיפים 42-43 לתצהיר התובע וכן נספח א' שם).

17. כללם של דברים: יש לדחות את עמדת הנתבעת שלפיה, התשלום עבור הזכויות להן היה זכאי התובע כעובד, כולן או חלק ן, נכלל בתמורה ששולמה לו כעצמאי. הן משום שראוי במקרה זה ליישם את השיטה ההרתעתית והן מן הטעם החלופי שלפיו, הנתבעת לא השכילה להוכיח את גובה השכר הראוי, בהתחשב בוויתקו ובהכשרתו של התובע. על בסיס קביעות אלה יש לפסוק לתובע את התשלום המתחייב בגין הזכויות המגיעות לו כעובד, במגבלת הסכום שנתבע בכתב התביעה . זאת על בסיס ההנחה כי הנטל להראות את התשתית העובדתית הקשורה בהיקף העבודה של התובע, לרבות שעות נוספות וניצול ימי חופשה מוטל על הנתבעת, מכוח החובות הרישומיות המוטלות עליה כמעסיקה על פי הדין. זאת בנסיבות שבהן לא מצאנו מקום לפקפק בנכונות הטענות של התובע בכל הנוגע להיקף העסקתו.

הזכויות הסוציאליות להן זכאי התובע
18. משאין חולק על כך שהתובע פוטר מעבודתו הרי שהוא זכאי לפיצויי פיטורים ולתשלום עבור חלף הודעה מוקדמת, בהתאם לתחשיבו, ובהעדר תחשיב נגדי .

בנוסף, זכאי התובע לתשלומים בגין דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, דמי חג (בשים לב לכך ששכר התובע שולם לפי קריאות ובהתאם לסידור העבודה שקבעה הנתבעת) , נסיעות, והפרשות לפנסיה (עבור גמל), בהתאם לתחשיב התובע ובהעדר תחשיב נגדי .

אשר לתביעה לתשלום דמי מחלה הרי שהתובע העיד כי בשנת 2010 אובחנה אצלו מחלה אוטו-אימונית שבגינה נעדר מעבודתו מספר ימים באותה שנה , וכן העיד כי הוא נעדר מעבודתו, מפאת מחלה, במשך שבוע בשנת 2008. הנתבעת לא סתרה נתונים אלה. לאור זאת, יש לקבל את התביעה לתשלום דמי מחלה.

אשר לתביעה לתשלום בעבור שעות נוספות, העיד התובע כי בימי רביעי וחמישי בשבוע הוא נדרש על ידי הנתבעת לעבוד שעות רבות מהרגיל, לעיתים 11-12 שעות ב יום וכי הוא נדרש לעיתים להגיע למחסן הנתבעת בימי ו' . התובע העריך כי במהלך תקופת עבודתו היו כשישים ימים שכאלה לכל הפחות, שבהם עבד שעות רבות עד לשעות הלילה. הנתבעת מנגד לא הציגה רישומים שהיה בהם לסתור את טענת התובע בנוגע לדרישה לעבוד בשעות נוספות. גרסת התובע בעניין זה אף קיבלה אישוש בתלושי השכר של טכנאים נוספים שקיבלו תשלום עבור עבודה בשעות נוספות.
לאור זאת, יש לקבל גם רכיב תביעה זה.

אשר לתביעה לקבלת פיצוי על גובה התשלומים ששילם התובע לביטוח הלאומי , שהיו לדבריו, גבוהים מן הסכומים שבהם היה נדרש לשאת כעובד יאמר - כי יש לדחות רכיב תביעה זה. שכן, על מנת לכמת נכונה את נזקו של התובע (במידה והוא קיים), בהיבט המס יש להדרש לתמונה הכוללת הנוגעת להתנהלותו מול רשויות המס השונות, לרבות ההטבות שמהן הוא נהנה ביחסיו מול רשויות אלה כתוצאה מצורת העסקה זו כעצמאי . תמונה שלא הוצגה במלואה לבית הדין.

סוף דבר
19. נוכח האמור לעיל , אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום מהמועד שבו יומצא לה פסק דין זה את הסכומים הבאים:

51,930 ₪ עבור פיצויי פיטורים. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.2.2012 ועד לתשלום בפועל.
5,012 ₪ עבור דמי הבראה. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.2.2012 ועד לתשלום בפועל.
10,744 ₪ עבור פיצויי על אי מתן הודעה מוקדמת . הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.2.2012 ועד לתשלום בפועל.
24,809 ₪ עבור פדיון חופשה שנתית. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום 1.2.2012 ועד לתשלום בפועל .
11,067 ₪ עבור הפרשות לפנסיה. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום 1.9.2009 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד לתשלום בפועל.
12,530 ₪ עבור דמי חגים. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום 1.9.2009 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד לתשלום בפועל.
18,277 ₪ עבור דמי נסיעות. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום 1.9.2009 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד לתשלום בפועל.
5,000 ₪ עבור דמי מחלה ושעות נוספות. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום 1.9.2009 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד לתשלום בפועל.
בנוסף תישא הנתבע ת בהוצאות ושכ"ט ב"כ התובע בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, ב' אב תשע"ו, (06 אוגוסט 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים
גב' חנה קפלינקוב

נטע רות שופטת
אב"ד

נציג ציבור מעבידים
מר ליפשיץ אלכסנדר