הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 36809-07-16

25 יולי 2019

לפני:
כב' השופט יצחק לובוצקי - שופט בכיר

התובע
מיכאל רומבך
ע"י ב"כ עו"ד פבל מורוז
-
הנתבעות

  1. ב.ג. מוקד אבטחה בע"מ
  2. א. מוקד אבטחה ושירותים בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד שלמה בכור

פסק דין

התובע (להלן גם: "העובד") הועסק אצל הנתבעת 1 (להלן גם: "המעסיק הראשון"), החל מחודש יוני 2006 ועד פברואר 2015 (104 חודשים). לאחר מכן אצל הנתבעת 2 (להלן גם: "המעסיק האחרון"), החל מחודש מרץ 2015 ועד ספטמבר 2015 (6 חודשים) (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 19-21, עמ' 7 ש' 1-2).

תביעתו הנוכחית של התובע היא לתשלום "פיצויי פיטורים", "דמי חגים", "פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה", "פדיון חופשה", "פיצוי בגין עבודה בשעות נוספות", "פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה בהתייחס למעסיק האחרון", "פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר כדין בהתייחס לשני המעסיקים" ו"עגמת נפש".

לתביעה זו, קדמה תביעה נוספת שהגיש העובד כנגד הנתבעות, עוד בחודש 8/2015 ובטרם הסתיימו יחסי העבודה (ד"מ 36841-08-15) (להלן: "התביעה הקודמת").

בתביעה הקודמת, עתר העובד לתשלום דמי הבראה, תביעה שהסתיימה ביום 8.2.16 בהסכם פשרה בין הצדדים, אשר קיבל תוקף של פסק דין.

פיצול סעדים:

הנתבעות טוענות במסגרת כתב ההגנה, כי יש מקום לסילוק התביעה על הסף , שכן התובע לא פנה ולא קיבל היתר מביה"ד ל "פיצול סעדים".

התובע טוען, כי הסכם הפשרה התייחס אך ורק לטענות לתשלום דמי הבראה בלבד, מבלי לפגוע בזכויותיו האחרות. המדובר לטענתו בעילות שונות , ולכן אין צורך ברשות ל"פיצול סעדים".

"ככלל, מערכת בתי המשפט, מטעמי יעילות דיונית והגינות דיונית כלפי צד שכנגד, שואפת כי תובענות הנובעות מאותה עילה תתלבנה בהליך ריכוזי אחד, ולא תתבררנה
לשיעורין בהליכים שונים. תכלית ראויה זו מצויה ביסוד מוסד השתק העילה, לפיו ניתן בנסיבות מתאימות- ... – למחוק או לדחות על הסף תובענה נוספת המוגשת בגין אותה עילה מחמת השתק עילה (ראו גם תקנה 44 לתקנות). על מנת לצמצם את הסיכון לדחיית או מחיקת תובענה נוספת מחמת השתק עילה, הרי שהתובע רשאי לתקן את תביעתו הראשונה או להגיש בגדרה בקשה לפיצול סעדים." (בר"ע 489-12-16 עודד בן שפרוט נ' האוניברסיטה העברית, מיום 21.3.17, להלן: "עניין בן שפרוט").

באשר לפיצול סעדים קובעת תקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991 -
"(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה, אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד.
(ב) מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם.
(ג) תובע שלא כלל בתובענה את כל הסעדים להם הוא זכאי בשל אותה עילה, לא ייחשב כמי שוויתר עליהם והוא יהיה זכאי לתובעם ובלבד שקיבל על כך רשות מבית הדין לא יאוחר ממועד הגשת התובענה הנוספת; בדונו בבקשה למתן רשות כאמור, יתחשב בית הדין באלה:
(1) התביעה קנטרנית או טורדנית;
(2) התביעה הוגשה שלא בתום לב;
(3) נימוק אחר שעל פיו סבור הוא שיש לסרב מתן הרשות.
(ד) רשות כאמור בתקנת משנה (ג) אפשר ליתן ללא תנאי, ואפשר להתנותה בתנאים ככל אשר ייראה לבית הדין."
תקנה 26 קובעת , שרכיב תביעה שניתן היה לכלול בתביעה הראשונה ולא נכלל בה, לא
ניתן יהא להגיש בגינו תביעה אחרת ללא קבלת רשות בית הדין ל"פיצול סעדים". כך למשל, בתום יחסי עבודה, עת מתגבשות זכויות שונות כגון פדיון חופשה, דמי הבראה
ופיצויי פיטורים, לא ניתן יהא להגיש תביעה נפרדת בגין כל אחת מהן , ללא הגשת בקשה לפיצול סעדים (ר' בר"ע (ארצי) 15617-12-12 HIRCA ELENA נ' רימס אינטרנשיונ ל בע"מ, מיום 14.1.13) .

כשיש עילת תביעה אחת בעלת כמה סעדים שהבשילו, לא ייזקק בית הדין ליותר מתובענה אחת, אלא אם כן ניתנה לתובע רשות לפצל את סעדיו (תקנה 26 לעיל).

לעומת זאת, כשיש שתי עילות תביעה נפרדות בעלות סעדים נפרדים, לא ייזקק התובע לרשות כזו (דב"ע נה/3-57 צבי לוסטמן נ' מפעלי גומי חיפה בע"מ, פד"ע כח 297). כך לדוגמה, עילה שקמה מקיומם של יחסי עבודה, היא עילה שונה מזו שקמה עם סיומם של אותם היחסים (ע"ע 300416/97 מרדכי ברקן נ' טלדיין אינטרקונטיננטל בע"מ, מיום 19.7.01, ר' גם עניין בן שפרוט לעיל).

יחד עם זאת, נוכח השאיפה של ביה"ד כי גם סעדים שונים המושתתים על תובענות שונות ירוכזו בהליך אחד, אזי ככל שבית הדין מתרשם כי הפיצול לתובענות שונות נעשה שלא בתם לב- יש בידו ליתן ביטוי למורת רוח מהתנהלות זו בפסיקת הוצאות (עניין בן שפרוט).

היתר לפיצול סעדים דרוש שעה שהסעדים היו ניתנים לתביעה בהליך הראשון ולא נתבעו:
תכלית הדרישה להגשת "בקשה לפיצול סעדים", היא למנוע "מצב שבו אדם יתבע רק חלק מתביעה העומדת לו ויותיר בידו זכות לתבוע בעתיד חלק נוסף ממנה. הגיונה של תקנה 26 לתקנות , נעוץ ברצון לייעל את ההליך המשפטי, למנוע הטרדה של נתבע מספר פעמים בשל אותה עילה , ולסיים במסגרת אחת ובמועד אחד את כל ההתדיינויות העומדות בין הצדדים - שהתובע יכול היה לכלול אותן בתובענה הראשונה" (בר"ע (ארצי) 15617-12-12 לעיל; ע"ע (ארצי) 300145/98 א. סוזי ו-76 אחרים - בטחון אזרחי, ניתן ביום 23.10.00 , ר' גם ע"ע 16350-11-11, עזבון המנוח איגור איפראימוב ז"ל נ' ביליק פליקס תעשיות מתכת בע"מ, מיום 25.10.15). לפיכך מתן היתר לפיצול הסעדים, ניתן במקרים חריגים בלבד, ולא כדבר שבשגרה עניין בן שפרוט לעיל).

כך אף נקבע על ידי כב' השופטת ארד (כתוארה אז), בפרשת הרפז –

"תכליתה של התקנה למנוע בזבוז זמנם של בית הדין, הצדדים והעדים... בהתאם נפסק, כי על התובע לרכז את כלל רכיבי תביעתו בכתב תביעה אחד...". ( בר"ע (ארצי) 485/09 הרפז - אקסלנס צמיחה ניירות ערך והשקעות בע"מ, ניתן ביום 1.11.09).

מהמקובץ עולה, כי הדרך לבחינת מסגרת התביעה המאוחרת יותר היא במתן תשובה לשאלה, מהם כל הסעדים שאותם יכול היה התובע לתבוע בעת הגשת תביעתו הראשונה, אך בחר לוותר עליהם באותה תביעה. בגין סעדים אלה, לא יוכל התובע להגיש תביעה נוספת מבלי שקיבל היתר לפיצול סעדיו ( בר"ע (ארצי) 15617-12-12 לעיל).

גם בע"ע (ארצי) 523/05 ליכטנשטיין - המכון הבינלאומי לסולידריות ופיתוח (ניתן ביום 25.12.05), קבע בית הדין הארצי, כי הרכיבים שנתבעו במסגרת התביעה המאוחרת יותר, נובעים מאותה עילה שעמדה בבסיס התביעה המוקדמת, ומשניתן היה לתבעם כבר במועד הגשת התביעה המוקדמת, לא היה מקום להתיר את הגשת התביעה המאוחרת יותר.

ובענייננו, במענה לשאלה מהם אותם הסעדים שהתובע יכול היה לתבוע בתביעתו הקודמת ולא תבע, ונובעים בדיוק מאותה תקופת עבודה שלגביה תבע מה שתבע בשעתו, אני מחליט כדלקמן:

בהתייחס לסעד של "דמי חגים", מדובר בסעד שהוא נלווה לתקופת העבודה, נשוא הדיון הנוגע ל"דמי הבראה", ולכן אין מקום להתיר לתובע בדיעבד להעלות כעת את תביעתו זו. מדובר בתביעה הנושקת לתביעה של "דמי ההבראה", והיה צריך להתכבד ולבקש בקשר אליה בקשה מיוחדת, בעת הגשת התביעה הראשונה, או לפחות, עם בירורה.

2. הוא הדין בהתייחס לתביעתו של התובע הנוגעת ל"עבודה בשעות נוספות". עבודה בשעות נוספות מעצם טבעה, היא עניין שהעובד מודע לו במהלך תקופת עבודתו.
העבודה בשעות נוספות הייתה מוטמעת בתקופת העבודה שעמדה לדיון בעת ההתדיינות הקודמת, והעובדה שהתובע לא מצא לתבוע פיצוי בגין עבודתו הנוספת, מדברת בעד עצמה. לכן לא מצאתי להתיר את בירורה כעת.
אם לא די בכך, התובע הודה בבית הדין כי היה מודע כבר במהלך יחסי העבודה, לתביעתו הנוגעת ל"גמול עבודה בשעות נוספות", וסבר כי אין מקום לתבוע את הגמול הזה בתביעתו הקודמת משום: ש"באופן מוסרי לא חשבתי שאני צודק" (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 24.5.18, ש' 18). רוצה לומר, התובע בעצם קשר את תביעתו זו לתביעתו הקודמת, אלא גמר בנפשו שלא להגיש את התביעה בקשר "לשעות הנוספות". לא יהא זה ראוי, מבחינת עקרון חובת שמירת הגינות הדיון הפרוצדורלי, כי בדיעבד תיהפך הקערה על פיה, במיוחד כשמדובר בעילת תביעה שדורשת התייחסות ראייתית מכבידה מצדו של המעסיק. יצוין עוד, כי למעשה בשפה רפה, הודה התובע , שמשרתו הפורמלית הוגדרה מלכתחילה על היקף של 8 שעות עבודה "תחת שם המשפחה שלי" (עמ' 10 ש' 5). רוצה לומר, אין זה בכלל בטוח ששעות העבודה הנוספות, אם בכלל בוצעו, בוצעו לפי הסכמה וגמרות דעת שלמה של המעסיק.

3. גם בהתייחס לתביעתו של התובע ל"עגמת נפש", אין מקום להתיר כעת את בירורה. התביעה לפיצוי בשל "עגמת נפש" אינה תביעה המעוגנת עלי ספר, והתובע עצמו מייחס אותה לעגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מאי מתן גמול עבור שעות נוספות, עניין שלגביו החלטתי שלא להתיר את הדיון בו.
יתר על כן, מן הסתם "עגמת הנפש" נגרמה לתובע גם כתוצאה מאי תשלום במועד של "דמי הבראה", וממילא הוא אינו יכול לבוא, לאחר מעשה, ולפצל את אותה "עגמת נפש" , ולהדביקה לאחת מהעילות האחרות , על פי נוחיותו הפרוצדורלית.
אם לא די בכך, על פי פסיקת ביה"ד הארצי לעבודה, המקרים שבהם ייפסק פיצוי בקשר ל"עגמת נפש" הם חריגים ונדירים, ובוודאי שהמקרה הנוכחי אינו אחד מהם.

לסיכום עד כאן : התביעות היחידות שניתן, וגם זה בדוחק מסוים , לומר כי ייתכן ונובעות מעילה נפרדת מנשוא הדיון הקודם , הן העילות הבאות:

"פיצויי פיטורים", שכן היא תובענה שקמה לאחר סיום יחסי עבודה.
"פיצוי על אי הפרשה לקרן פנסיה" ככל שזה מתייחס לפיצוי על פי צו ההרחבה, שניתן אולי לומר שהוא מנותק ונפרד בעילתו.
"פדיון חופשה", שכן מדובר בעילה שאפשר לומר שגם היא הורתה לאחר תום יחסי העבודה.
"אי מתן הודעה על תנאי העסקה", מאחר ומדובר בעילה שאינה מתמשכת לתקופת העבודה, אלא נולדה מיד בתחילת העבודה, ומכוח חוק מפורש הקוצב את זמנה .
"פיצוי על אי מתן תלושי שכר כדין".

לאור האמור, אדון בכל אחת מהתביעות שנותרו, ולאו דווקא על פי הסדר בו צוטטו לעיל.

1. התביעה ל"פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה" - אין הוכחה כי אכן ניתנה הודעה על פי החוק. אמת, החוק אינו מחייב שהעובד יחתום על הודעה כתובה . ואולם, כבר נפסק כי יש קושי ראייתי בהוכחת מתן ההודעה בהעדר אישורה בחתימת ידו של העובד. במקרה הנוכחי, אין הוכחה משמעותית שההודעה אכן ניתנה על ידי המעסיק , ולכן החלטתי לפצות את התובע בשל כך. לעניין גובה הפיצוי, מאחר והתובע עבד שנים ארוכות, וכבר הגיש תביעה אחת כנגד המעסיקים בשעתו, ובכל זאת לא מצא להזכיר את אי קיומה של ההודעה, יש להניח כי הפגיעה שנגרמה לו בשל אי מתן ההודעה היתה ב "רף הנמוך". המעסיק האחרון ( נ' 2 - שכנגדו בלבד הוגשה התביעה ברכיב זה), ישלם לתובע סך של 2,000 ₪ כפיצוי על "אי מתן הודעה על תנאי עבודה", עם תחילת עבודת העובד אצלו.

2. פיצוי על "אי הפרשה לקרן פנסיה" - התובע תבע והגדיר את תביעתו בקשר לכך (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 24.5.18) בסך של 22,000 ₪, בהתייחס ל-6 שנים האחרונות לעבודתו. בתצהירו, הוא מדבר על 5,800 ₪ בלבד . לפי המעסיקות, ההפרשות בוצעו במלואן. במקרה כזה "כפות המאזניים מאוזנות" , כאשר שני הצדדים לא יכלו להציג חישוב ברור להפרשות שבוצעו הלכה למעשה בפועל. בנסיבות אלה , ומאחר והתובע תבע בתביעתו המקורית רק 2,304 ₪, והנתבעות בסיכומיהן למעשה הסכימו, שייתכן ומדובר בהפרש זעום לטובת התובע בהקשר לכך, החלטי לפסוק לזכות התובע את תביעתו המקורית, קרי, 2,304 ₪ הנ"ל. אני מתחזק בדעתי זו, בהתחשב בכך שכזכור, התובע שעליו נטל הראיה, כלל אינו יודע את מה שמגיע לו והסתבך בתביעה בסכום אחד, בהצהרה בראשית הדיון בסכום שני, ובתצהיר בסכום שלישי.

3. לעניין "פיצויי פיטורים" - לפי הנתבעות, התובע התפטר מעבודתו. התובע למעשה מודה שהתפטר (עמ' 10 ש' 9 לפרוטוקול). ואולם, להבנתי התובע טוען שלא הוצעו לו עבודות מטעם המעסיק האחרון אצל משתמשים אחרים (מדובר בעובד שמירה ואבטחה). הנתבעת טוענת , שהוצעו לו עבודות והוא בחר לעבוד אצל מעסיק אחר, ועובדה היא שהחל בכך הלכה למעשה יומיים בלבד לאחר סיום עבודתו אצל המעסיק האחרון. התובע מצידו למעשה מודה ש"נערך לו שימוע להצעות עבודה", וגם הוא אישר את חתימתו בהקשר זה (עמ' 8 ש' 22 ונספח ו' לתצהיר). יחד עם זאת, נותר ערפל עובדתי מסוים, אם אכן ההצעות שהוצעו לו לא הרעו את תנאי עבודתו , והיו יישימות לשעתו.

החלטתי לה ינות את התובע מהספק, ולראות בהתפטרותו ככזו המקנה לו " פיצויי פיטורים ". עם זאת, אין מחלוקת שהתובע כבר קיבל 14,261 ₪ כ"פיצויי פיטורים" (עמ' 7 ש' 6 לפרוטוקול) . נותר אפוא רק לדון בשאלה, האם נותר לחובת המעסיק האחרון תשלום "הפרשי פיצויי פיטורים". התובע עבד "באותו מקום עבודה" לעניין רצף הזכויות (אצל שני המעסיקים יחד), בתקופה כוללת של 110 חודשים. לפי הנתבעות, בהתחשב בשכרו התנודתי, מדובר בממוצע (לפי תלושי השכר) של 2,873 ₪ לחודש , ולכן מגיעים לו פיצויי פיטורים של 26,335 ₪. מאחר והתובע כבר זכה בסכום של 14,261 ₪, נותר לזכותו סך של 12,074 ₪ בלבד.

החלטתי שלא לקבל את טענת התובע, לפיה חישוב פיצויי הפיטורים צריך להיות לפי "שכר מינימום". התובע למעשה הודה כי עבד כ"עובד שעתי". הוא גם הודה שאין בידו את כל רישומי השעות שבהן עבד (עמ' 9 ש' 26) . בכל מקרה , כבר הוזכר , שלו היה עובד התובע בפועל מעבר למצוין בתלושי השכר, מן הסתם היה מזדרז לתבוע את הפרשי השכר כבר בתביעתו הראשונה. ללמדך, בפן העובדתי, לא הוגשו די ראיות לחישוב היקף עבודה שהוא גבוה מזה שמלמדים תלושי השכר שהונפקו. במצב דברים כזה, חישוב פיצויי הפיטורים, כפי שנעשה לעיל, הוא החישוב הנכון לטעמי.

4. "פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר כדין" - משלא קיבלתי את גרסתו של התובע הנוגעת לשעות עבודתו המדויקות, ממילא אי אפשר לקבוע כי תלושי השכר שניתנו בפועל לא מייצגים את היקף העבודה, וגם לא שוכנעתי מדבריו כי חלק מהתלושים הוא לא קיבל כלל. שוב אזכיר, התובע טוען שניהל רישום כלשהו הנוגע לשעות עבודתו, ואין זה סביר כי עובד המועסק שנים ארוכות, מיוצג על ידי עו"ד, ופונה בפועל לבית הדין בתביעה קודמת, לא מוצא לנכון לצרף לאותה תביעה גם תביעה על קיפוח כל כך דרמטי בחישוב שעות עבודתו. מזה למדתי, שאין לסמוך על התובע ב הקשר של פיצוי הנוגע לשעות עבודה, ופועל יוצא מכך הוא, שלא מגיע לו גם פיצוי על מתן "תלושים שלא כדין". המסקנה ההכרחית מכך היא , שגם תביעתו זו של התובע תידחה.

5. "פדיון חופשה" - התובע טוען כי מגיעים לו 60 ימים לפדיון. הוא מסתמך על "מאזן חופשות" המופיע בתלושי השכר. הנתבעות טוענות שלא היה מקום לערוך לעניין זה " רצף זכויות ממספר מעסיקים", ואם הדבר מופיע בתלושי השכר, בטעות הופיע. יש טעם בדברי הנתבעות , שמא לפחות חלק מהזכות לצבירת ימי החופשה התיישנה, ואין גם סימוכין לכך שהמעסיק האחרון הסכים לראות את מקום עבודתו הקודם של התובע כמקנה "רצף זכויות" גם לעניין זכות לחופשה, להבדיל מחישוב פיצויי הפיטורים (שלגבי זה יש הוראה מפורשת בחוק פיצויי פיטורים). יש כאמור הגיון רב בטענת המעסיקות בהקשר זה. שכן, רצף זכויות צריך היה להיות מוסכם במפורש ולא משתמע. עם זאת, שעה שהחלטתי לאמץ את טענותיהן הדווקניות של המעסיקות בהקשר למהימנות תלושי השכר, אין זה ראוי שלא אדבוק בגרסתן זו גם בהקשר ל"פדיון חופשה". רוצה לומר, אם אימצתי כנכונים את תלושי השכר, אין צודק לבוא ולומר כעת , כי תלושי השכר לא משקפים את "מאזן החופשות" הנכון. גם אם בסופו של יום לא התכוונו המעסיקות ל"רצף זכויות" הנוגע למאזן החופשות, בהנפיקן את תלושי השכר כפי שהנפיקו בתקופת העבודה, ובעמידתן מאחורי נכונות ודיוק תלושי השכר בהליך זה , למעשה קיבלו על עצמן בין מראש ובין בדיעבד, את נכונות מאזן החופשות המופיע באותם תלושים.
לפיכך, החלטתי לפסוק לזכות התובע את מלוא הסכום העולה מ"מאזן פדיון ימי החופשה" שבתלושי השכר האחרונים. שווי ימי החופשה יהיו לפי "ממוצע שנה אחרונה" אליבא הנתבעות (2,873 ₪ לחודש * 59.34 ימים / 25, ובסה"כ סך של 6,819 ₪ ).

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה, והתובע יזכה ל:

הפרשי "פיצויי פיטורים": 12,047 ₪.
פיצוי על הפרשים הנוגעים לקרן פנסיה: 2,304 ₪.
"פדיון חופשה": 6,819 ₪.
פיצוי על "אי מתן הודעה על תנאי עבודה", בסך של 2,000 ₪.

הסכומים הכוללים שלעיל, יישולמו על ידי הנתבעות ביחד ולחוד (לא נתבקשתי על ידן לפצל את החבויות בינן לבין עצמן ). הסכומים הללו, גם יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום 1.10.15 ועד התשלום בפועל.
מאחר והתובע התפטר, וכבר נאמר כי עצם זכאותו לפיצויי פיטורים אינו חופשי מספקות, ממ ילא אפשר לומר בביטחון מלא, כי היו חילוקי דעות של ממש בקשר לזכותו לפיצויי פיטורים . לפיכך, הועמדו פיצויי ההלנה על סכום של הפרשי הצמדה וריבית חוקית בלבד.

הוצאות- מאחר והתובע זכה רק בחלק קטן מתביעתו, כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור- תוך 30 יום, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ט, (25 יולי 2019), בהעדר הצדדים.