הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 3635-11-15

26 מרץ 2017

לפני:

כב' השופט אורן שגב

המבקשים:

  1. יו"ר הסתדרות העובדים
  2. מנחם פרימן
  3. מנכ"ל עמותת גמלאי עובדי המדינה בפנסיה תקציבית

ע"י ב"כ: עו"ד יחיאל שמיר ואח'

4. מר משה כחלון, שר האוצר
5. הממונה על השכר
ע"י ב"כ: עו"ד אפרת סמואל מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)
-
המשיב:
יוסף גרובר

פסק דין

לפניי שתי בקשות נפרדות לסילוק התובענה על הסף: מטעם הנתבעים 1-3 ומטעם הנתבעים 4-5. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שעיינתי בכתב התביעה ובטענות הצדדים, שנטענו בכתב ובעל-פה בפני כב' הרשם אלעד שביון, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשות להתקבל, ויש להורות על דחיית התובענה על הסף, והכל מן הנימוקים המפורטים להלן.

התובע, מר יוסף גרובר, הנו אלמן המנוחה גרובר נגה ז"ל (להלן – " המנוחה"), שהיתה במועד פטירתה גמלאית של מדינת ישראל – משרד הדתות לשעבר. מר גרובר מקבל קצבה כשאר של אלמנתו, וזאת מתוקף סעיף 28 (א)(1) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן – " חוק הגמלאות").
בהתאם לאמור בבקשה לסילוק התובענה על הסף שהגישה המדינה, המנוחה הלכה לבית עולמה לפני כ- 17 שנה. עוד יצוין, כי באפריל 2008 נחתם הסכם קיבוצי בין שירות המדינה ומעסיקים נוספים במגזר הציבורי ובין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ואשר תוקן לפי החלטת ועדת מעקב מיום 18.03.2013 (להלן – " ההסכם הקיבוצי").
בתביעתו, יוצא התובע כנגד תוקפו של ההסכם הקיבוצי הנ"ל, בטענה כי הוא נוקט אפליה גזענית (כך בהתאם לכותרת כתב התביעה) בכך שהוא יוצר הבחנה פסולה בין שאיריהם של גמלאי שירות המדינה, שהלכו לעולמם, לבין גמלאי שירות המדינה אשר עודם בחיים, באופן שהאחרונים מקבלים זכויות עודפות, וליתר דיוק, דמי הבראה בשיעור גבוה יותר מהשיעור לו זכאים שאיריהם של גמלאי שירות המדינה שהלכו לעולמם .
הסעד לו עותר התובע אפוא הוא "... שכל הסכם שנחתם בין הנתבעות יבוטל ויצורף ההסכם החדש עבור כלא לה שמקבלים פנסיה תקציבית מהמדינה" (סעיף 8 לכתב התביעה).
בבקשתם, טוענים המבקשים 1-3 כי התביעה הוגשה כנגד כל אחד מהם באופן אישי, בעילה שהם אלה שחתמו על ההסכם הקיבוצי שאותו הוא מבקש לבטל, שעה שאף לא אחד מהם חתם עליו בפועל, וכל זאת מבלי שהמשיב טרח לציין מדוע יש להרים את מסך ההתאגדות כנגדם באופן אישי. מכאן, טוענים המבקשים 1-3, אין לחייב אותם להגיש כתבי הגנה מטעמם.
עוד טוענים המבקשים 1-3 כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה שכן, בניגוד לאמור בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן – " חוק בית הדין לעבודה"), אין המדובר בתובענה שעילתה יחסי עבודה בין הצדדים או בין עובד לארגון עובדים.
טענה נוספת בפיהם ונוגעת לשאלת ההתיישנות. המבקשים טוענים כי ההסכם הקיבוצי נחתם ביום 17.04.2008 ואילו התביעה הוגשה בחודש נובמבר 2015, קרי, לאחר למעלה משבע שנים וחצי לאחר התגבשות העילה, ולפיכך, המשיב מנוע כיום מלהגיש את התובענה מחמת התיישנות.
אף המבקשים 4-5 הקדימו וטענו בבקשתם, כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה שכן, התובע אינו נכנס להגדרותיו של סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, הואיל והוא אינו צד להסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם בין הצדדים ואינו יכול להיות צד להסכם זה. בנוסף, הוא אינו מעלה טענה של 'חליפו של גמלאי', אשר זכאי לתבוע זכויות פנסיוניות המגיעות למנוחה כגמלאית המדינה, אלא מבקש להכריז על בטלותו של ההסכם הקיבוצי, אשר לדבריו, פוגע בזכויותיו.
עוד נטען, כי אין בין הצדדים יריבות, שכן התובע לא עובד ולא עבד בשירות המדינה ומכיוון שמלכתחילה לא היה צד להסכם, הרי שממילא אין לו, כשלעצמו, זכויות כלשהן מכוחו. התובע אף אינו נמנה על קבוצת השוויון, לגביה הוא טוען שהוא מופלה לכאורה לרעה.
עוד הוסיפו המבקשים 4-5 וטענו כי דין התובענה להיות מסולקת על הסף מחמת התיישנות, שכן רעייתו המנוחה של התובע הלכה לבית עולמה לפני כ- 17 שנה, ולפיכך התובע מקבל את הזכויות המגיעות לו לפי חוק כשאירה של רעייתו המנוחה הגמלאית, עוד בטרם נחתם ההסכם הקיבוצי מושא תביעתו, ומכאן, ובהיעדר כל טענה אחרת מצדו, הרי שהוא היה מודע לעילת התביעה מהמועד בו נולדה, היינו, חתימתו של ההסכם הקיבוצי בחודש אפריל 2008.
המבקשים 4-5 מרחיבים בבקשתם, תוך הבאת אסמכתאות מפסיקותיהם של בית המשפט העליון ושל בית הדין הארצי לעבודה, על אודות האינטרס הציבורי שעומד בבסיס דיני ההתיישנות, ומטעימים, כי עניין זה אינו שונה מכל עניין אחר שהובא בפני ערכאה שיפוטית לבירור לאחר תום תקופת ההתיישנות.
טענה נוספת בפי המבקשים 4-5 ועניינה, שהתערבותם של בתי הדין לעבודה בתוכנם של הסכמים קיבוציים, שמורה למקרים חריגים וקיצוניים, בהם עולה כי ההסכם או הוראה מהוראותיו מנוגדת לדין או מפלה באופן אסור וכי דרך המלך היא כיבוד הסכמים קיבוציים, מתוך התפיסה שיש לכבד את רצון הצדדים המתקשרים.
בתגובתו מיום 28.02.17 , שב המשיב וטען כי הוא עומד על כך שישלמו לו ולכל האלמנים והאלמנות של מי שעבדו במשרדי ממשלה תוספת של 1,000 ₪ וכי הוא מבקש להצטרף לעמותת גמלאי פ נסיה תקציבית אך אינו יכול. עוד טען כי הוא מבקש לנסוע עם העמותה במחיר זול לבתי מלון וכן לחוץ לארץ וכי אי אפשר לחיות מ- 2,000 ₪ (סעיפים 3-6 לתגובה).
בדיון שהתקיים בפני כב' הרשם שביון ביום 13.03.17, שב המשיב על טענותיו והוסיף כי הוא ויתר הגמלאים שהנם שארי עובדי שירות המדינה אינם יכולים ליהנות מדמי הבראה וכי הוא עומד על כך שיו"ר ההסתדרות יתייצב לדיון.
ב"כ ההסתדרות טענה באותו דיון כי ההסתדרות ניסתה לכלול את שארי הם של גמלאי המדינה בפנסיה תקציבית במסגרת ההסכם הקיבוצי, אך מטבעו של מו"מ אירגוני, לא כל דרישות ההסתדרות התקבלו, וזו בכללם. בנוסף, חזרה על כל טענות המבקשים 1-3, וכך גם עשה ב"כ המבקשים 4-5.

דיון והכרעה
כאמור בפתח הדברים, דין הבקשות להתקבל, באופן שהמבקשים לא יוטרחו להגיש כתבי הגנה מטעמם ולנהל הליך משפטי חסר תוחלת ותכלית.
הלכה היא כי בתי המשפט בכלל ובתי הדין בפרט, נוקטים גישה מצמצמת מאוד בבואם לדון בבקשה לסילוק על הסף, וזאת על מנת שלא לחסום תובעים מלנסות ולממש את זכויותיהם ודי בכך שבעל דין יראה, ולו בקירוב, כי קופחו זכויותיו, על מנת ששערי בית הדין ייפתחו בפניו.
אין זה המקרה שלפניי, ובמה דברים אמורים?
ראשית לכל, לא מצאתי כל טעם ענייני לעירובם של המבקשים 1, 2 ו- 4 באופן אישי. בבליל טענותיו, המבקש לא הצביע על כל יריבות בינו לבין מי מהם. בנסיבות אלה, ולאור יתר הנימוקים לסילוק התובענה על הסף, סבורני כי אין להטריח אותם להגיש כתבי הגנה מטעמם, שכן ממילא אין כל טענה ממשית כנגדם ועל כן דין התביעה כנגדם להידחות על הסף בשל היעדר יריבות.
בנוסף, אני מקבל את טענת ההתיישנות שנטענה ע"י המבקשים. אין חולק כי ההסכם הקיבוצי אשר המבקש תוקף בבקשתו, נחתם לפני יותר מ- 7 שנים עובר למועד הגשת התביעה, ועוד אין חולק כי המבקש התאלמן לפני כ- 17 שנה.
המבקש לא הצביע על כל עילה, ולו ברמז, מדוע השתהה עם הגשת תביעתו, ורק בתגובתו מיום 28.02.17 טען בסעיף 10 כי החליט להגיש את התביעה לאחר לבטים רבים.
בחלוף תקופת ההתיישנות אפוא, ומבלי שניתן כל הסבר לשיהוי ואף לא נטענה כל טענה למניעות כלשהי לכאורה במהלך תקופת ההתיישנות או למועד בו נולדה העילה, אין לדון בתביעה ו די לי בכך כדי להורות על סילוק התובענה על הסף.
למען שלימות התמונה, אציין, כי מצאתי גם את יתר טענות המבקשים מוצדקות, קרי: היעדר סמכות עניינית ונטיית בתי הדין שלא להתערב בהסכמים קיבוציים.
המבקש אכן לא הצביע על זכות קונקרטית כלשהי של אלמנתו שנפגעה לכאורה ע"י המבקשים 3 ו- 5 ועל כן, לכאורה, לא הניח את התשתית למקור הסמכות של בית הדין לדון בתובענה. גם טענתו לאפליה גזענית, אינה ממין העניין, ודומני כי מיותר להכביר מילים על כך.
בנוסף לכל אלה, אכן, בית הדין לא יתערב בתוכנם של הסכמים קיבוציים, אלא במקרים חריגים, ומקרה זה, אינו בא בגדרם, גם לא בקירוב, הן מבחינת מיהות מגיש התובענה והן מבחינת תוכנה והסעד שנתבקש במסגרתה .
בטרם סיום, אציין, כי לא נעלמה מעיניי בקשת המבקש לקיים דיון נוסף בעניינו בטרם קבלת החלטה בבקשה לסילוק על הסף. לא מצאתי כי יש לכך הצדקה עניינית, וזאת מן הטעם שהמבקש הגיש תגובתו בכתב ולאחר מכן השלים טיעוניו בפני כב' הרשם שביון בדיון שהתקיים ביום 13.03.17. סבורני כי ב"כ המבקשים הוטרחו די והותר בגין הליך זה, ואין מקום לשוב ולהטריחם להתייצב לדיון בפניי בבית הדין, לאחר שכל צד מימש את זכותו לטעון את טענותיו בהרחבה.

אחרית דבר
מכל הטעמים שצוינו לעיל, דין התובענה להיות מסולקת על הסף, ואני מורה על דחייתה.
בשים לב לנסיבותיו האישיות של המבקש, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות כנגדו.

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ז, (26 מרץ 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .