הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 35886-01-15

25 מאי 2019

לפני:
כב' השופטת יפית מזרחי-לוי
נציג ציבור מעסיקים מר הרפז דניאל
נציג ציבור עובדים מר אמיר אופיר

התובע
בנימין דבש
ע"י ב"כ: עו"ד סיגל פעיל
-
הנתבעת
עיריית בת ים
ע"י ב"כ: עו"ד עודד שטרוזמן

פסק דין

הקדמה
לפניי תביעה של מציל בעיריית בת ים נגד מקום עבודתו. לטענת התובע, העירייה שללה ממנו רכיבי שכר הנוגעים להחזר הוצאות רכב שלא כדין, ללא שימוע מראש ומשיקולים זרים. הנתבעת, עיריית בת ים, טענה מנגד שההחלטה על אי תשלום החזר הוצאות הרכב נתקבלה על רקע אי עמידתו של התובע בנהלים המסדירים את זכאותו.

ואלו העובדות הרלבנטיות, כפי שהן עולות מכלל הראיות:
התובע עובד כמציל ב מחלקת אגף החופים בעיריית בת ים, בה הוא עובד משנת 1984.

סעיפים 4.4.6-5 לחוזר נהלי העירייה מיום 12.2012 מתנים את הזכאות להחזר רכיב הוצאות לבעלי רכב אישי במספר תנאים. בין היתר נקבע :
"(א) תשלום החזר הוצאות נסיעה ברכב אישי מותנה באישורו של ראש הרשות המקומית או מי שהוסמך לכך על ידיו; (ב) תשלום החזר ההוצאות מותנה בכך שלעובד רכב כשיר ומורשה בבעלותו המלאה במשך כל השנה, ושהוא בעל רישיון נהיגה בר תוקף ברכב זה. במידה והרכב רשום על שם בן זוג העובד, על העובד להגיש הצהרת בן הזוג שאין הוא מקבל ממקום עבודתו השתתפות באחזקת רכב כלשהי. לא ישולם החזר הוצאות בעד תקופה בה לא התמלאו תנאים אלה; (ג)..." (חוזר 12.2012 צורף כנספח א להגנה).

בהתאם לנהלי העירייה (נוהל 4.4.6-4), תנאי נוסף לתשלום הוצאות רכב הוא שהעובד יגיש טופס על כל חודש וחודש בו הוא מצהיר שהוא אכן השתמש ברכב לצרכי עבודתו:
"(א)... (ב) בעלי רכב אישי חייבים להגיש את הדו"ח החודשי על נסיעותיהם בתפקיד, על גבי הטופס הקיים, אך עם זאת יש להקפיד על מילוי הפרטים הדרושים, כולל מרחקי הדרך של יעדי הנסיעה בתפקיד גם כאשר הנסיעה לא בוצעה במכוניתו הפרטית. אין צורך לפרט בטופס באיזה אמצעי תחבורה בוצעה הנסיעה. (ג)..." (טופס הצהרה לדוגמא הוגש כנספח ד' לתצהירו של מר לרנר).

עד חודש מאי 2013 התובע קבל רכיבי שכר עבור החזר הוצאות רכב: הוצאות קבועות בסך 318 ₪; החזר הוצאות קבועות בסך 570 ₪; הוצאות משתנות בסך 544 ₪; גילום הוצאות רכב מס הכנסה בסך של כ-543 ₪; וגילום הוצאות רכב ביטוח לאומי בסך של כ-192 ₪ (להלן – הוצאות רכב). מחודש יוני 2013 ואילך, הפסיקה העירייה לשלם לו רכיבי שכר אלו ולהפחיתם משכרו (תלושי השכר של התובע צורפו כנספח א' לתביעה). כתב התביעה התייחס לאי תשלום הוצאות רכב וניכויים רטרואקטיביים עד מועד הגשת התביעה.

התובע עשה שימוש במונית מסוג מרצדס להגיע מדי פעם לעבודה (ר' עמ' 16 לפרוטוקול). רכב שעליו הוא לא הצהיר כרכב פרטי שבו הוא עושה שימוש לצרכי עבודה. הבעלים הרשום של המרצדס הוא הגב' שושן ווקס, בת זוגו של התובע (ר' עמ' 15 ש' 10-11 לפרוטוקול).

ביום 28.6.13 שלחה העירייה מכתב לתובע שכותרתו "חניית רכב מסוג מונית מרצדס בחניית מנהלת אגף החופים בחוף הסלע". המכתב נערך ע"י מנהל אגף החופים בעירייה, מר דוד תמיר ונאמר בו כך:
"בעונות הרחצה האחרונות, הנך מגיע לעבודה ברכב מסוג מונית מרצדס... ככל שרישומי העירייה מראים, בבעלותך רכב מסוג אחר, ועליו משולמת אחזקת רכב. אחזקת הרכב המשולמת לך גם מיועדת על מנת כי תוכל להגיע ממשרדי האגף אל תחנת ההצלה במהירות על מנת לפתוח בהקדם את תחנת ההצלה. בפועל הנך מגיע עם רכב מסוג מונית, מחנה אותו בחניית מנהלת האגף, הלחוצה בלאו הכי, והולך ברגל מרחק נכבד עד לתחנת ההצלה. על כן הריני להודיעך כי הורתי למנהל הפיקוח, מר ציון קדוש, שלא לאפשר לך ולמצילים אחרים שאינם עובדים בחוף הסלע לחנות בחניית מנהלת האגף בחוף הסלע, גם בשל עומס רכבים ברחבת החנייה. כמו כן, הנך מתבקש להגיע לתחנת ההצלה בהקדם, מבלי להתעכב במשרדי האגף" (מכתב העירייה מיום 28.6.13 צורף כנספח ח' להגנה; וכן כנספח ב' לתצהירו של מר תמיר).
ביולי 2013 התקיימו התכתבויות בעירייה בדבר הרכב שבו השתמש התובע. כך, ביום 7.7.13 שלח מנהל אגף החופים בעירייה, מר דוד תמיר מכתב לסמנכ"ל התפעול, מר אפרים מזרחי. כותרתו של המכתב היא "דבש בנימין, מנהל תחנה חוף ירושלים, דיווח על אחזקת רכב לכאורה". במכתב זה נאמר כך:
"מבירור פנימי מקרי, בשל חניית רכב מסוג מונית מרצדס ע"י המציל דבש בנימין בחניון מנהלת החופים בחוף הסלע, עולה כי לנ"ל אין טסט בתוקף החל מ 13/ינואר/15 לכאורה, לרכבו המדווח, כרכב אשר בגינו הוא זכאי לתשלום אחזקת רכב. נתוני תוקף רישיון הרכב הועברו לי ע"י כ"א. בפועל אני חתום על דוחות הרכב החל מחודש פברואר בהנחה כי יש תוקף לרישיון הרכב, זאת בשל העובדה כי מצילי דור א' מצויים בחופשת חורף. חמור מכך, הוברר כי החל מעונת הרחצה הנוכחית החל לרבות דוח חודש יולי שהועבר היום בבוקר למשרדי כ"א, העובד חתום על ההצהרה האמור בידיעה לכאורה כי אין תוקף לרישיון הרכב, תוך כדי הטעייתי, והטעיית גורמי כ"א ומח' השכר בעירייה. הריני להודיעכם כי אני מסרב לחתום על הדוח האמור עד לקבלת הנחיותיכם וטיפולכם בעובד" (המכתב צורף כנספח ו'1 לתצהירו של מר לרנר).

ממשרד עו"ד חן סומך, היועץ המשפטי של העירייה, נכתב למר אהרון סומחי, המשנה למנכ"ל העירייה, כך:
"למה אני צריך להחליט מה יש כאן? התיאור העובדתי ברור. האם העובד זכאי להחזר הוצאות רכב בנסיבות אלה – זאת שאלה אחת. האם הוא עבר עבירת משמעת – זאת שאלה נוספת. לדעתי יש כאן גם זה וגם זה (חוץ מזה, מה פתאום יש לו מונית – האם הוא עובד בעבודה נוספת?)" (המכתב צורף כנספח ו'2 לתצהירו של מר לרנר)

מר סומחי כתב חזרה על גבי המכתב ממשרד עו"ד סומך למר תמיד כך:
"1. אנו מתחשבנים עמו ומנכים לו תשלום אחזקת הרכב (בינתיים משלמים). 2. יש לזמן אותו [מילה לא מובנת] לבירור משמעתי וגם להבהיר לו במסגרת זו כי נאסר עליו לבצע עבודה נוספת ללא אישור. 3. אודה על התייחסותך". העתק של המכתב הועבר למר חיים אברהם (גזבר העירייה) ומר אפרים מזרחי (סמנכ"ל התפעול בעירייה).

בחודש אוקטובר 2013 המציא התובע לעירייה אגרת רישוי וטסט בתוקף לרכב חדש מסוג ביואיק. בחודש פברואר 2014 המציא התובע גם רישיונות ותעודות ביטוח לרכב הביואיק עבור שנת 2014 (העתק ביטוח הרכב מפברואר 2014 צורף כנספח ה' להגנה).

ביום 5.8.14 פנה התובע לעירייה בבקשה לקבל הסבר מדוע היא הפסיקה לשלם לו הוצאות רכב ובדרישה לקבל החזר רטרואקטיבי עבור אי תשלום הוצאות הרכב (מכתב התובע מיום 5.8.14 צורף כנספח ד' לתביעה).

ביום 7.8.14 השיבה העירייה למכתב התובע מיום 5.8.14 כי העניין הועבר לגורמים המתאימים לבירור (מכתב העירייה מיום 7.8.14 צורף כנספח ו'2 להגנה).

ביום 8.9.14 פנה התובע בשנית באותה בקשה ודרישה (מכתב התובע מיום 8.9.14 צורף כנספח ה' לתביעה).

ביום 6.10.14 הוציאה העירייה מכתב זימון ל-"חקירה משמעתית" שתערך ביום 12.10.14. התובע זומן לחקירה משמעתית באזהרה בעניין "קבלת החזר בגין הוצאות רכב" (הזימון לחקירה צורף כנספח ו' לתביעה). במהלך החקירה הציג החוקר לתובע שני מסמכי הצהרה על רכב השברולט בו הוא השתמש, רכב שלא היה לו רישיון בתוקף. מסמכים אלו התייחסו לטפסי הצהרה עבור חודשים אפריל ומאי 2013 על שימוש ברכב פרטי מסוג שברולט. על המסמכים הופיעה חתימתו של התובע (נספח ה'1-2 לתצהירו של מר לרנר).
ביום 4.11.14 שלח התובע מכתב נוסף לעירייה המתייחס לחקירה שעבר בבקשה לקבל את מסקנות החקירה וההחלטה בגינה (מכתב התובע מיום 4.11.14 צורף לתביעה כנספח ז'; עותק של מכתב זה בצירוף רישום בכתב יד של ב"כ התובע צורף כנספח ז'1 להגנה).

ביום 5.11.14 השיבה העירייה לתובע במכתב בו נכתב שהחקירה טרם הסתיימה ושהוא יקבל עדכון אודות תוצאותיה (מכתב העירייה מיום 5.11.14 צורף כנספח ח' לתביעה).

להשלמת התמונה אציין כי לפני הליך זה, פתח התובע בהליך בקשה למתן צו מניעה זמני בגין הפסקת תשלום רכיב אחזקת הרכב. בתביעה העיקרית דרש התובע פיצויים בגין התעמרות כנגד העירייה וכנגד מר תמיר (תיק סע"ש 50393-03-14). בדיון מיום 30.6.14 החליט בית הדין למחוק את הבקשה לצו זמני (ההחלטה צורפה כנספח ב' לתביעה). ביום 21.9.14 נמחקה גם התביעה העיקרית.

אשר להליך המשמעתי שפתחה העירייה נגד התובע. ב"כ הנתבעת הודיע בדיון מיום 20.9.18 כי היו ממצאים להליך אך לבסוף הוחלט שלא להגיש תובענה משמעתית (ר' עמ' 10 לפרוטוקול).

טענות התובע
התובע טען שהוא עובר מסכת התעמרויות מזה מספר שנים על ידי מנהלים במחלקת אגף החופים בו הוא עובד, מר תמיר ומר אבי אפיה (מנהל קטע חוף בעירייה). שני מנהלים אלו מכהנים כחברי ועד העובדים. בינו לביניהם ישנם חילוקי דעות פוליטיים ואישיים. ההתעמרויות הינן על רקע חילוקים אלו.

כחלק ממסכת ההתעמרויות, טען התובע, גרם מר תמיר לכך שהעירייה תפסיק לשלם לו רכיב הוצאות רכב. העירייה הפסיקה לשלם לתובע רכיב הוצאות רכב מיוני 2013. התובע שם לב לכך רק במאי 2015.

רכיב אחזקת הרכב משולם לעובדים שחותמים על הצהרה בדבר שימוש ברכב אחת לחודש בעונת הקיץ, ואחת לחודש בעונת החורף. לטענתו, הוא עצמו תמיד עושה שימוש ברכבו כדי להגיע לעבודה.

התובע טען כי הוא אמר לחוקר העירייה שהציג לפניו את מסמכי הצהרה על שימוש ברכב שהחתימה המופיעה עליהם היא איננה שלו. כן טען התובע כי במהלך החקירה הוציא החוקר פרטים מסווגים ממשרד הרישוי ללא הרשאה ושלא כדין. החוקר הפנה את תשומת ליבו לדוח חניה של רכב מסוג מרצדס וטען לפניו שדרך פרטי דוח זה הוא מצא את פרטי רכבו הפרטי וגילה שאין לרכבו הפרטי רישיון בתוקף. בדיקה זו, טען התובע, איננה אפשרית שכן המרצדס אינה רשומה על שמו אלא על שם אדם אחר.

לטענת התובע, אם היו יוצרים עימו קשר ישיר, בזמן אמת, ומביאים לתשומת ליבו שרישיון הרכב שלו לא חודש ולכן יש כוונה להפסיק לשלם לו את הוצאות הרב, הוא היה מטפל בזה באופן מידי.

הפסקת תשלום הוצאות הרכב, בנסיבות המתוארות, הינה מעשה לא הוגן ובלתי מידתי. יש לראות בביטול הוצאות הרכב משום פגיעה בתנאי העבודה המוסכמים ובנוהג שנוצר בין הצדדים.

בהתאם לסעיף 82 לחוקת העבודה בעירייה, הייתה העירייה מחויבת לנהל משא ומתן מול נציגות העובדים בטרם ביטול הוצאות הרכב. העירייה מפלה אותו לרעה עת היא ממשיכה לשלם לעובדים אחרים רכיב זה.

כן פעלה העירייה באופן בלתי סביר עת הפסיקה לשלם לתובע הוצאות רכב מבלי לתת לו על כך הודעה או התראה מראש. אף אם העירייה פעלה בהתאם לנהלים, היה עליה לזמנו לשימוע או בירור על מנת לאמת עמו את העובדות והסיבות לביטול רכיב זה. בנסיבות המתוארות היא פעלה בחוסר תום לב ובניגוד לכללי המנהל הציבורי התקין.
טענות העירייה
ראשית טענה העירייה שהתביעה הוגשה בשיהוי משמעותי שכן לשיטת התובע הוא למד על הפסקת תשלום רכיב הוצאות הרכב במאי 2014 והגיש את התביעה כמעט שנתיים לאחר מכן. כן נטען כי בהתאם לפסק הדין שניתן בסע"ש 50393-03-14 מיום 21.9.14, הנתבע מנוע ומושתק להעלות טענות בדבר התעמרות מצד העירייה מחמת השתק עילה.

גם לגופו של עניין, אין מקום לקבל את טענת התובע בדבר שיקולים לא ענייניים שעמדו בבסיס ההחלטה להפסיק לשלם לו את רכיב הוצאות השכר. זאת שכן הזכאות לתשלום רכיב זה תלויה בתנאים התלויים בתובע עצמו. לו היה התובע מסדיר את ענייניו מול העירייה הוא היה שב לקבל את רכיב הוצאות השכר, אך הוא לא עשה כן. תשלום רכיב הוצאות הרכב נתון לשיקול העירייה ומשהתובע לא עמד בנהלים הקבועים בעירייה המסדירים את הזכאות לרכיב זה, יש לדחות את תביעתו.

בחודשים פברואר 2013 עד אוקטובר 2013 לא היה ברשות התובע רישיון רכב וכן טסט בתוקף בהתייחס לרכב אשר בגינו הוא זכאי לתשלום - השברולט. בהתאם לנהלי העירייה, הוא לא היה זכאי לתשלום הוצאות רכב בתקופה זו. לכן, רכיב זה נוכה ממשכורתו רטרואקטיבית במהלך החודשים יולי 2013 עד אוקטובר 2013. זאת עבור החודשים שקדמו להם, מפברואר 2013, משך שמונה חודשים עד 30.9.2013.

נוסף לכך, התובע הגיע לעבודתו כמציל במונית מסוג מרצדס. זאת כאשר הוא הצהיר בטפסים שהגיש לעירייה שהוא משתמש ברכב אחר מסוג שברולט. על אף הצהרה כוזבת זו, התובע קיבל הוצאות רכב, תוך שהוא מטעה את הממונים עליו וגורמי כוח האדם בעירייה כאילו שיש תוקף לרישיון הרכב שלו.

כאמור, בחודש אוקטובר 2013 המציא התובע לעירייה אגרת רישוי וטסט בתוקף לרכב חדש מסוג ביואיק. בפברואר 2014 הוא גם המציא רישיונות ותעודות ביטוח לרכב.

במהלך התקופה שמאוקטובר 2013 ואילך, התובע לא המציא ולא מילא כנדרש את טפסי ההצהרה החודשיים על נסיעותיו בתפקיד ברכב אישי לצורך קבלת החזר בגין הוצאות הרכב. לפיכך, הוא אינו זכאי לתשלום גם עבור תקופה זו.

אשר להליכים שננקטו בעניין התובע, טענה העירייה כך. ראשית, מחובתה של העירייה היה להפסיק לשלם לתובע את רכיב הוצאות הרכב שעה שהוא לא עמד בנהלים לתשלומו. האחריות והנטל לפעול בגין הפסקת תשלום רכיב הוצאות הרכב צריכה ליפול על התובע עצמו שכן הוא זאת על עצמו כאשר הגיש דיווחים כוזבים בדבר הרכב שבו השתמש. אף אם נכון הדבר שהתובע לא חתם על טפסי ההצהרה על שימוש ברכב שחוקר העירייה הציג לפניו, הרי שאם כך יוצא שהתובע לא הגיש את הטפסים הנדרשים והוא איננו זכאי לתשלום עבור רכיב זה.

אין לקבל את טענת התובע לפיה על העירייה היה ליצור עימו קשר בדבר אי חידוש רישיון הרכב שלו. חידוש רישיון הרכב הוא באחריותו הבלעדית של התובע. כך שאין לו להלין אלא על עצמו.

עוד טענה העירייה שיש לדחות טענת התובע בדבר חובתה לנהל משא ומתן מול נציגות העובדים טרם שלילת זכאותו לרכיב הוצאות רכב. העירייה לא מפלה את עובדיה לעניין רכיב זה, אלא התובע לא עמד בנהלים המסדירים את זכאותו לתשלום הרכיב. טענת האפליה נטענה בעלמא מבלי לציין מיהם אותם עובדים שלעומתם הוא הופלה.

התובע ידע על טענות העירייה כלפיו בכל הנוגע לשימוש ברכב שונה מזה שהוא הצהיר עליו כבר במכתב ששלח לו מר תמיר ביום 28.6.14 (ר' לעיל). אף על פי כן, התובע לא עשה דבר לתקן את דרכיו.
התשתית הנורמטיבית
סעיף 19 להסכם העבודה הקיבוצי בדבר תנאי עבודתם של המצילים מיום 27.2.98 קובע לעניין החזר הוצאות נסיעה כך:
"בקווים שאין שירות מוניות סדיר, ולמציל אין אמצעי תחבורה אחר כדי להגיע למקום עבודתו, יהיה על הרשות המקומית לדאוג להסעתו או על ידי תשלום מיוחד למציל בעל רכב פרטי ועל פי ההסדרים המקובלים באותה רשות מקומית. לגבי החזר הוצאות לשימוש ברכב אישי, תוך התחשבות באופי עבודתם של המצילים" (ר' סעיף 2 להגנה).

בהסכם הקיבוצי על תנאי עבודתם של המצילים ברשויות המקומיות שנחתם ביום 23.11.93 נקבע כי:
"בהמשך לאמור בסעיף 19 להסכם המצילים מיום 27.2.89, ימליץ מרכז השלטון המקומי לרשויות השונות להעניק, ככל האפשר ועל פי ההסדרים ורמת הניידות המקובלים באותה רשות, לאותם המצילים הזכאים לכך על פי סעיף 19, החזר הוצאות לבעלי רכב אישי" (ר' סעיף 3 להגנה).

בהתאם לפסיקה, החזר הוצאות רכב לבעלי רכב פרטי הינו "תשלום שנועד להחזיר לעובד הוצאות שהיו לו בגין עבודתו ושמדווח עליהן למעסיק" (ר' סעש (ת"א) 39688-10-13‏ ‏ פואד עדס מחמוד נ' מועצה מקומית ג'לג'וליה (20.4.17)).

ההוראות המסדירות את החזר הוצאות אחזקת הרכב לעובדי הרשויות המקומיות, מפורטות בסעיף 4.4.6 לאוגדן תנאי השירות של העובדים ברשויות המקומיות. החזר הוצאות זה נעשה "לפי שיקול דעת המעסיק ובכפוף לכל דין, לבצע נסיעות במסגרת עבודתו ומעמיד את רכבו הפרטי לצורך כך. עובד כאמור זכאי, מעבר לתשלום קצובת הנסיעות המשולמת בגין הנסיעות למקום העבודה וחזרה ממנו, לתשלומי אחזקת רכב שנועדו להחזיר לו את הוצאותיו בגין השימוש הנעשה על ידו ברכבו הפרטי; גם אם החזר זה נעשה מטעמי נוחות באופן גלובאלי וללא מדידה מדויקת - אין בכך כדי לשנות את אופיו או להפכו לפיקטיבי" (ר' עע (ארצי) 524/09 ‏ ‏ עיריית בית שאן נ' מרסל לוי (7.6.11)).

נקבע כי "החזקת רכב אינה משולמת באופן אוטומטי לכל עובד. תשלום זה, על פי טיבו, ובאין הסדר מאוחר הקובע אחרת, הוא עניין הנתון לשיקול דעת ולפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, בהתאם ליכולותיו הכלכליות ולדרישותיו מנושא המשרה (ר' עע (ארצי) 82/07 ראס עאיידה - עיריית קלנסואה (23.12.08)).

כאשר על הפרק עומדת השאלה אם יש להתערב בשיקול הדעת של מעסיק שהוא רשות מנהלית, הכלל הוא כי "בית הדין איננו ערכאת ערעור על החלטות הרשות המינהלית והוא לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, כל עוד פעולת הרשות, שיקוליה והחלטתה נעשו וניתנו בגדר סמכותה על פי דין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב" (ר' עע (ארצי) 17365-11-11 ג'קלין סויסה נ' עיריית יהוד (5.3.14)).
דיון והכרעה
כעולה מהפסיקה שהובאה לעיל, בכפוף לכל דין לעירייה נתונה שיקול הדעת אם לשלם לתובע את רכיב השכר בגין החזר הוצאות רכב אם לאו. עם זאת, אין חולק על כך שעל העירייה לעשות דין אחד לעובדיה, שאין ביניהם שוני המצדיק להבחין ביניהם. בהקשר זה הודתה העירייה כי היא משלמת רכיב שכר לכל עובד שעומד בנהלים שקבעה, נהלים שצורפו כנספח א' להגנה (ר' סעיף 17 לתצהירו של מר לרנר).

טענת העירייה, כאמור, הייתה שרכיבי השכר לא שולמו לתובע כיוון שהוא לא עמד בנהלים לפיהן היא עובדת. בכלל זאת היא טענה שלושה דברים: האחד, שהתובע נהג ברכב מסוג מרצדס, בעוד שהוא הצהיר שהוא נוהג ברכב מסוג שברולט; השני, שהרכב בבעלותו, השברולט, לא היה מורשה לנסיעה; והשלישי, שהתובע לא הגיש טפסי הצהרה בדבר שימוש ברכב לצרכי עבודה. להלן אתייחס לטענות אלו.

אשר לטענה בדבר נהיגה ברכב מסוג שונה מזה שהצהיר עליו התובע. בסעיף 4.4.6-4(ב) לנוהל שצירפה העירייה כנספח א' לתביעה נקבע כי "אין צורך לפרט בטופס באיזה אמצעי תחבורה בוצעה הנסיעה". כלומר, אין חשיבות לרכב שבו ביצע התובע את נסיעותיו הפרטיות, אם במרצדס ואם בשברולט. ככל שהתובע השתמש מדי פעם ברכב שהוא לא הצהיר עליו כרכב שבו עושה שימוש לצרכי העבודה, אין בכך כדי לשלול ממנו את הזכאות להחזר. אולם, התובע לא רק שעשה שימוש באמצעי תחבורה שונים לצרכי עבודתו (ר' עמ' 15 לפרוטוקול) אלא הוא גם זנח לחלוטין את השימוש בשברולט, שעליו הצהיר כרכב שבו הוא עושה לצרכי העבודה. זאת כיוון שרישיון הרכב של השברולט פסק. כך עלה מחומר הראיות והתובע אף העיד כי "כשפנו אלי החוקר לגבי המסמכים שעליהם אני כביכול חתום, השברולט קורסיקה, עדיין הייתה ברשותי אולם ללא רישיון. לא ידעתי שנגמר לה הטסט, הייתה תקלה ונסעתי בביואיק... זה רכב נוסף בבעלותי ועל שמי" (ר' עמ' 9, ש' 23-25 לפרוטוקול). עובדה זו מביאה אותנו לטענה השנייה של העירייה עליה היא ביססה את החלטתה לשלול מהתובע את החזר הוצאות הרכב.

ההוראה לפיה הרכב יהיה "כשיר ומורשה" נקבעה בסעיף 4.4.6-5(ב) לנוהל העירייה כתנאי לזכאות להחזר הוצאות רכב. הוראה זו אומצה מאוגדן תנאי השירות של העובדים ברשויות המקומיות. תכלית ההוראה היא למנוע מצב בו עובד יקבל החזר הוצאות רכב היכן שברשותו רכב שאיננו כשיר לנסיעה או שאיננו מורשה לנסיעה. כלומר, היכן שלעובד אין הוצאות רכב בפועל. תכלית נוספת היא התכלית הכללית של שמירה על סדר ונהלי עבודה תקינים. ככל שהרכב עליו מצהיר העובד איננו כשיר או מורשה לנסיעה, הרי שהוא לא עושה בו שימוש בפועל. אמנם, כאמור לעיל, עובד הזכאי להחזר הוצאות רכב רשאי לעשות שימוש ספורדי באמצעי תחבורה אחרים. הנהלים שנקבעו בעניין אינם מצפים מהעובד לתעד כל נסיעה ונסיעה שהוא מבצע. אולם, ככל שרכב מסוים יצא מכלל שימוש, על העובד לעדכן את מעסיקו בדבר הרכב החדש שבו הוא עושה כן שימוש לצרכי עבודה. זאת כדי שהמעסיק יוכל לעקוב אחר שימושי העובד בפועל ולהפעיל את שיקול הדעת שניתן לו אם להחזיר לתובע את הוצאות הרכב באופן תקין, על בסיס הוצאות בפועל ובסבירות:

"כללים נחשבים למכשיר הפעולה הקלסי של גופים מנהליים. פעולה לפי כללים מדויקים היא חסכונית מבחינת קיצור התהליך של קבלת ההחלטה ומאפשרת להקטין את מספר השגיאות במהלכו. כללים הם המכשיר העיקרי לאצילת הסמכויות בתוך הגוף המנהלי מהגורם הממונה לגורם הכפוף לו, כמו גם לחלוקת העבודה בין הפקידים. באמצעות הכללים יכול להתבצע הפיקוח ומתאפשרת השליטה של הגורם הממונה בדרך ביצוע התפקידים והמטלות שהוטלו מטעמו על הדרכים הכפופים" (ר' יואב דותן "החובה לקבוע כללים מנהליים" משפטים כ"ג (1984)).

התובע לא טען שהייתה לו כוונה כלשהי לחזור להשתמש בשברולט, לאחר שהוא יסדיר את רישיונו. להיפך, באוקטובר 2013 הגיש התובע מסמכים על רכב הביואיק. מעדות התובע עלה שהוא עבר להשתמש ברכבים אחרים בבעלותו (ר' עמ' 16 לפרוטוקול). עובדה זו עולה גם ממכתב העירייה מיום 28.6.13 (צורף כנספח ח' להגנה; וכן כנספח ב' לתצהירו של מר תמיר) בו העיר מר תמיר לתובע על כך שהוא מגיע לעבודה עם רכב לא מוצהר מסוג מרצדס ומחנה רחוק ממקום עבודתו. כאמור, לפי סעיף 4.4.6-5(ב) לנהלי העירייה החזר ההוצאות מותנה בכך שלעובד "רכב כשיר ומורשה בבעלותו המלאה במשך כל השנה". הוראה זו היא הוראה סבירה והגיונה ברור על פניה. בנסיבות המתוארות, עמידת העירייה על קיומה של הוראה זו, כתנאי להחזר ההוצאות היא סבירה ומוצדקת. אין מקום לפסול את התנהלות העירייה בעקבות עמידתה על הוראה זו. כך בנוגע לתקופה בה התובע לא עדכן את העירייה על אי כשירותו של רכב השברולט. להלן אעבור לדון בטענה כי התובע לא הגיש טפסי הצהרה בדבר שימוש ברכב לצרכי עבודה. טענה זו רלבנטית במיוחד לתקופה בה הגיש התובע מסמכים אודות השימוש ברכב הביואיק.

בהקשר זה טען התובע בחקירתו הנגדית כי הוא הגיש טפסי הצהרה על רכב הביואיק וכי אף על פי כן העירייה לא אישרה לו את הוצאות הרכב: "אני הגשתי כמה פעמים את הטפסים ולא קיבלתי תשובה אחרי ששללו ממני. הגשתי על הביואיק. זה מצורף לתלוש המשכורת טופס האחזקה שממלאים אותו. אני היחידי שבתלוש שלי לא מצורף התלוש הזה" (עמ' 10 ש' 31-33 לפרוטוקול). לטענתו, העירייה לא נתנה לו את הטפסים, דבר שמנע ממנו להגישם "הפקידה של דוד תמיר שנותנת לי את התלוש, נותנת לכולם את הטופס עם התלוש ולי לא. ברגע שאין לי את הטופס אני לא יכול למלא אותו" (עמ' 11 ש' 1-2 לפרוטוקול). עדות זו של התובע הועלתה לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית. התובע לא הציג גרסה זו בכתב התביעה ובתצהירו והיא בבחינת עדות כבושה. התובע אף לא תמך את טענתו בראיה כלשהי, לרבות לא באמצעות העדים מטעמו. אין זה סביר שהתובע לא ידע על חובתו למלא את הטפסים האלו כתנאי לזכאותו. מחומר הראיות עלה שהתובע מילא טפסי הצהרה על הרכב לאורך כל שנות העסקתו (ר' עמ' 10 ש' 6-7 לפרוטוקול). כאשר נשאל התובע אילו פעולות הוא צריך לעשות כדי לקבל הוצאות רכב, הוא ענה – "צריך למלא טופס כל חודש, להגיש אותו למשרד ואז אני אמור להגיש פעם בשנה טסט וביטוח. זהו" (עמ' 13 ש' 19-20 לפרוטקול). התובע אף העיד כי הוא היה מיוצג לאורך התקופה שבה הוא לא קיבל את הוצאות הרכב (עמ' 14 ש' 20-22 לפרוטוקול).

בכרנו גרסת העירייה לפיה הנתבע לא מילא טפסי הצהרה על הרכב לאורך כל התקופה הרלבנטית לכתב התביעה. גם בתקופה שבה הגיש התובע את כל המסמכים הנוגעים לרכב הביואיק, מפברואר 2014 ואילך, התובע לא סתר את טענת העירייה לפיה הוא המשיך שלא להגיש טפסי הצהרה בדבר הרכב שהוא עושה בו שימוש לצרכי עבודה.

התובע טען שהעירייה מנעה ממנו להגיש את הטפסים הללו – טענה שלא התקבלה. התובע לא טען שהוא הגיש טפסי הצהרה על רכב הביואיק גם בסיכומיו, ולא הציג ראיה לכך שהוא דרש לקבל לידו את טפסי ההצהרה על הרכב, או כי ביקש להגיש טפסים ונדחה. מטיעוניו בסיכומים, נראה כי לעמדתו די במסמכים על בעלות ברכב והיותו כשיר ומורשה כי לקבל את הוצאות הרכב, ולא כך.
אם נסכם את דיוננו עד כה, מצאנו כי על מנת שהתובע יהיה זכאי להחזר הוצאות רכב, היה עליו להחזיק ברכב כשיר ומורשה בבעלותו; להצהיר על השימוש באותו ברכב; ולהשתמש ברכב עליו הוא הצהיר כרכבו העיקרי לצרכי העבודה. התובע לא מילא אף אחד מתנאים אלו. החלטת העירייה לשלול ממנו את הוצאות הרכב היא תקינה ועומדת בנהלים שאותם היא הציבה. נהלים השאובים, כאמור, מאוגדן תנאי השירות של העובדים ברשויות המקומיות.

שימוע
בשלב זה נפנה לדון בטענה החלופית של התובע הנוגעת לזכות השימוע. התובע טען כי אף אם העירייה פעלה נכון מבחינת הנהלים, היה עליה להציג לפניו את השיקולים על בסיסם היא מתכוונת לשלול ממנו את הזכות לקבל החזר הוצאות רכב, לפני שהיא קיבלה את ההחלטה לעשות כן. זאת כדי שהוא יוכל להקדים תרופה למכה ולתקן את דרכיו.

כאמור, העירייה הפסיקה לשלם לתובע את הוצאות הרכב מיוני 2013. אף על פי כן, העירייה לא ערכה לתובע שימוע אודות הנסיבות שהובילו להחלטת הפסקת תשלום ההוצאות קודם לקבלת ההחלטה. יחד עם זאת, איננו סבורים כי, בנסיבות העניין, יש באי עריכת השימוע קודם להחלטה על הפסקת תשלום הוצאות הרכב כדי להצדיק התערבות בהחלטת העירייה.

בכל הנוגע לחובת השימוע שחלה על העירייה, יש להבחין בין שלושה צירי זמן. האחד, קודם לבירור שנערך בעניין זכאות התובע להוצאות רכב. השני, לאחר הבירור שנערך וקודם שימוע המשמעתי שנערך לתובע. השלישי הוא לאחר השימוע המשמעתי ואילך. מחומר הראיות עלה שהבירור בעניין זכאות התובע להוצאות רכב נערך במהלך יולי 2013 (ר' התכתבויות בין גורמי העירייה לעיל). במסגרת בירור זה שקלו הגורמים השונים בעירייה גם באילו צעדים לנקוט כלפי התובע וכאמור החליטו על פתיחה בהליך משמעתי לגביו. בעקבות ההתדיינויות בין הגורמים בעירייה, הוחלט לנכות את שכרו את התובע רטרואקטיבית מפברואר 2013, שאז לא היה לרכב השברולט רישיון. הפגם המנהלי בקבלת החלטה זו הוא החמור ביותר בנקודה זו שעל ציר הזמן. כאשר העירייה החליטה לנכות משכרו של התובע רטרואקטיבית היה ראוי ונכון שהוא יוזמן לבירור ולדיון קודם קבלת החלטה זו. אף על פי כן, כפי שציינתי, איננו סבור ים שבנסיבות העניין יש משום פגם היורד לשורשו של עניין שבכוחו לאיין את תוצאותיה של ההחלטה. כך גם, ומקל וחומר, נכון לקבוע לגבי שני צירי הזמן הנוספים. לאחר עריכת הבירור וניכוי שכרו של התובע רטרואקטיבית, היה מקום להזמין את התובע לשימוע באופן מידי ובהקדם האפשרי. בפועל, התובע הוזמן לשימוע משמעתי רק ביום 12.10.14. רק במועד זה העלתה העירייה מולו את הכשלים בעקבותיהם היא החליטה על זימונו לשימוע משמעתי ועל טעמיה להפסקת תשלום הוצאות הרכב. מתאריך זה ואילך אין ספק שמלוא המידע והכלים עמדו לתובע כדי שיוכל להעלות את טענותיו מול העירייה. להלן אפרט את הטעמים לאורם אני סבורה שאין מקום להתערב בהחלטת העירייה אף בשלב בו היא קיבלה את ההחלטה על ניכוי רטרואקטיבי משכרו של התובע. זאת משמדובר בהחלטה מנהלית אשר מתחם הביקורת השיפוטית עליה מוגבל לעילות מצומצמות "כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים או באי-סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין" (ר' ע"ע (עבודה ארצי) 1123/01 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל-אביב-יפו - יצחק צויזנר , לו(2001) 438 (2001)).

ראשית, כפי שעלה מדיוני לעיל, החלטת העירייה התקבלה בהתאם לכללים המנהליים המקובלים אצלה. כללים שהיו ידועים גם לתובע עצמו. משהתובע לא מילא אחר התנאים המסדירים את הזכאות להוצאות רכב, אין הצדקה מהותית לבטל את החלטת הרשות. אין כוונתנו להפחית מערכו של הליך השימוע. אלא שהעדר הזכאות המהותית משליכה על מלאכת האיזון הראוי שעל הערכאה השיפוטית לבצע עת היא שוקלת אם עליה להתערב בהחלטת הרשות – "יש אמנם מקרים שבהם הפרה של חובת השימוע, אף שהיא פוגמת, אינה פוסלת החלטה מינהלית. כך, בין היתר, אם ההפרה לא גרמה עוול" (ר' בגץ 2911/94‏ ‎ ‎סאמי עבדול באקי‎ ‎נ' עמרם קלעג'י - מנכ"ל משרד הפנים, פ''ד מח(5) 291 (6.11.94)). בבחינת עמידת התובע בתנאי שנקבעו בנהלי העירייה, מסקנת הדברים היא שהתובע לא היה זכאי להוצאות רכב.

שנית, העירייה העלתה את העובדה שהרכב עימו מגיע התובע לעבודה איננו הרכב עליו הוא הצהיר כרכב שבו הוא עושה שימוש לצרכי העבודה כבר במכתבו של מר תמיר ביום 28.6.13. בין היתר כתב מר תמיר אל התובע כך: "בעונות הרחצה האחרונות, הינך מגיע לעבודה ברכב מסוג מונית מרצדס... ככל שרישומי העירייה מראים, בבעלותך רכב מסוג אחר, ועליו משולמת אחזקת רכב" (מכתב העירייה מיום 28.6.13 צורף כנספח ח' להגנה; וכן כנספח ב' לתצהירו של מר תמיר). במכתב זה אמנם לא ציין מר תמיר שבכוונת העירייה לבחון את המשך זכאות התובע להוצאות רכב עקב השימוש ברכב במרצדס, אך היה בו כדי לעורר את התובע לאפשרות זו, ולפגם שנפל אצלו.

שלישית, מיוני 2013 ועד מאי 2014, התובע שתק בעניין ההפחתה משכרו. כאמור, התובע טען כי הוא לא שם לב להפחתה משכרו עד מאי 2014. טענה זו איננה מקובלת עלינו . כאמור, משך 20 שנות העסקתו התובע ידע שעליו למלא טפסים מדי חודש בחודשו על מנת שיהיה זכאי לקבל את החזר הוצאות הרכב. בעניין זה יצויין כי לטענת התובע, בתחילת החורף הנוהל בעירייה לגבי המצילים היה שהם יגישו טפסים עבור שישה חודשים קדימה, אלו הם חודשי החורף בהם הם לא נדרשים להגיע לעבודה (ר' עמ' 12, ש' 14-18 לפרוטוקול). טענה זו של התובע מקבלת תימוכין במכתבו של מר תמיר מיום 7.7.13 (ר' לעיל; כנספח ו'1 לתצהירו של מר לרנר).

אולם, כפי שקבענו לעיל, מיוני 2013 התובע הפסיק למלא טפסי הצהרה על הרכב. התובע העיד כי לזיכרונו עונת הרחצה, סיום החורף, החלה במאי של אותה שנה (ר' שם). כלומר, שביוני 2013 הוא כבר נדרש להגיש טפסי הצהרה על הרכב שבשימושו מדי חודש. בנסיבות אלה, שומה היה על התובע לבדוק אם היה באי הגשת הטפסים השלכה על משכורתו. משלא עשה כן, שוב, אין זאת אלא שעליו לשאת באחריות לכך. פרט לכך, ההלכה המקובלת בבית הדין לעבודה היא כי "האחריות לבדוק את תלושי המשכורת בזמן היא אחריות המוטלת על כל עובד" (ר' סעש (י-ם) 35025-04-13‏ חפציבה הלפר נ' עיריית ירושלים, אגף מינהל החינוך, בתי ספר תיכוניים (11.12.14); כן ר' תעא (ב"ש) 1390/09‏ ד"ר ביאטריס שחל נ' תימורים מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (20.12.10)).

לא השתכנענו כי התובע לא שם לב לכל הפחות לכך שהוא מקבל מדי חודש בחודשו משכורת נמוכה בכ-2,000 ₪ מדי חודש. סכום ניכר יחסית לגובה משכורתו. אולם, אף אם התובע לא ידע על הפחתת רכיב החזר הוצאות הרכב משכרו, לא ניתן לומר כי נגרם לו עוול. לו היה עורך התובע את הבירור המתאים וממלא אחר נהלי העירייה, הוא היה מקבל את הוצאות הרכב.

רביעית, בהמשך לאמור, ביום 12.10.14 נערכה לתובע חקירה משמעתית בעניין "קבלת החזר בגין הוצאות רכב". חקירה משמעתית היא, מבחינה מהותית, הליך שימוע לכל דבר ועניין. במהלך החקירה הציג החוקר לתובע שני מסמכי הצהרה על הרכב שבו הוא משתמש עליהם מופיעה חתימתו, רכב שלא היה לו רישיון בתוקף. טענותיו של התובע נשמעו. כאמור לעיל, לאחר שהתקבלו ממצאי החקירה הוחלט שלא להגיש תובענה משמעתית נגד התובע. ההחלטה לנכות משכרו של התובע את החזר הוצאות הרכב מפברואר 2013 עד מאי רטרואקטיבית, ואי תשלום הוצאות הרכב מיוני ואילך, בתקופה בה התובע לא מילא אחר התנאים המסדירים את הזכות לכך, לא בוטלה.

עניינו של הנתבע נשמע גם במסגרת הליך זה ולא נמצא שעמדו לתובע טעמים ברי משקל לקבל חזרה את התשלומים עבור החזר הוצאות הרכב. במסגרת הליך זה העלתה העירייה כלפי התובע את טענותיה ונתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו. אמנם, העירייה כשלה בכך שהיא השהתה את תוצאות החקירה לאורך זמן רב ולא הודיעה על ממצאיה לתובע עד הדיון שנערך במסגרת הליך זה. אך עם זאת, לא היה בכך כדי למנוע מהתובע למלא אחר תנאי הזכאות להוצאות רכב, הידועים לו, עם חלוף הזמן.

חמישית, אין חובה לערוך שימוע טרם החלטה על אי תשלום פרוספקטיבי של זכות עקב כך שהתנאים הנדרשים לתשלומה לא התקיימו. להבדיל מפיטורים או מפגיעה בתנאי העבודה, זכאותו של התובע להוצאות רכב לא נשללה ממנו. זכאותו לקבל את הוצאות הרכב הייתה ונותרה מונחת לפניו. רצה התובע, היה בא ונטלה. כך לגבי החזר הוצאות, כך לגבי זכויות אחרות כגון הזכות השמורות לעובד ותלויות במילוי תנאים מסוימים וכגון הזכות לקבל תשלום ימי חופשה. מעסיק איננו נדרש לערוך שימוע לעובד טרם החלטה על אי תשלום שכר עבור ימים בהם העובד שהה במחלה מבלי שהוא הודיע והגיש את המסמכים הנדרשים כדי להעיד על כך. הפרוצדורה המזכה בהחזר הוצאות רכב הייתה ידועה לתובע ואף על פי כן הוא לא מילא אחריה. כאמור, העירייה קיבלה את ההחלטה להפסיק לשלם לתובע הוצאות רכב ביוני 2013. היא לא הייתה חייבת לערוך לתובע שימוע קודם לביצוע החלטתה בכל הנוגע לתשלומים השוטפים.

אם בכל זאת הייתה קיימת חובה לעירייה להאיר את עיניו של התובע לעובדה שהוא לא מקבל החזר הוצאות רכב הרי שהיא נובעת מחובתה הכללית לקיים את חוזה העבודה בתום לב. נוכח השתלשלות הדברים והשיקולים שפרטנו לעיל, לא מצאנו שנפל פגם בהתנהלותה של העירייה באופן העולה כדי הפרת חובת תום הלב, או כי היא פעלה באופן פגום היורד לשורשו של עניין באופן המצדיק את התערבות בית הדין בהחלטתה.

יש לדחות גם את טענת התובע לפיה העירייה הפרה את הוראת סעיף 82 לחוקת העבודה. סעיף זה עניינו בחובת המעסיק לקיים משא ומתן עם וועד העובדים טרם פגיעה בתנאי העבודה של העובדים, כחלק מיחסי העבודה הקיבוציים:
"בכל העניינים הנוגעים לעובדים בקשר עם העבודה ותנאיה או מילוי חוקת העבודה, תדון ההנהלה תחילה עם ועד העובדים והסניף לפי יוזמת אחד הצדדים. אם ועד העובדים אינו מסכים להחלטת ההנהלה, עובר הענין הנדון למו"מ בין ההנהלה ובין המרכז. כל הוראה של ההנהלה שיש בה משום פגיעה בעיניני העובדים או בניגוד לחוקה, הוצאתה לפועל נדחית עד לגמר הדיונים לפי הסעיף הבא".
הוראה זו איננה רלבנטית לענייננו. העירייה לא קיבלה החלטה הנוגעת לתנאי העבודה של עובדיה ואף לא של התובע. זכותו של התובע לקבל החזר הוצאות רכב לא שונתה ולא נגרעה. זכותו נשמרה לו. אי תשלום הוצאות רכב עקב אי עמידה בתנאים המזכים בהחזר ההוצאות איננה אלא יישום של תנאי העבודה של התובע. לפיכך גם אין מקום לראות בתובע כמי שהופלה לעומת עובדים אחרים. התובע לא הוכיח שהעירייה מזכה עובדים אחרים בהחזר הוצאות הרכב אף שאינם עומדים בתנאי הזכאות. טענתו בעניין זה נטענה בעלמא ודינה להידחות.
אשר לתביעה לפיצויים בגין עגמת נפש. נפסק כי "לבית הדין קיימת סמכות לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני, בענייננו עוגמת נפש, כאשר הוא מתרשם כי קיימת תשתית עובדתית מספקת המצדיקה קביעה זו. זכאותו של עובד לפיצוי בעד נזק לא ממוני בגין הפרת הרשות את כללי המשפט המנהלי, צריכה להיבחן בדיוק באותו אופן בו תבחן זכאותו לאותו הפיצוי במקרה של הפרת חוזה רגילה; דהיינו על פי הוראת סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 [1]. כידוע, הנטייה הפסיקתית היא לצמצם פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש, אלא אם כן סבור בית הדין כי המקרה שלפניו מצדיק על פי נסיבותיו המיוחדות את פסיקתם" (ר' עע (ארצי) 6514-10-11 מדינת ישראל- הממונה על הגמלאות - גדעון פרבר (4.2.15)).

כפי שציינו לעיל, זכאות התובע להחזר הוצאות רכב לא נשללה ממנו. היא תלויה בו. כל שהיה על התובע לעשות הוא למלא אחר התנאים לזכאות על מנת לקבלה. התובע עובד בעירייה מזה שנים רבות. הוא היה מיוצג על ידי עורך דין לאורך ההתנהלות מול העירייה. התובע איננו אדם שלא יודע כיצד לעמוד על זכויותיו ויעידו על כך ההליכים הקודמים שהוא פתח נגד העירייה. ככלל, האחריות לבחון את תלושי השכר ולעמוד על זכויותיו הן של העובד. התובע לא בחן את תלושי השכר שלו משך כשנה, מיוני 2013 עד מאי 2014. נסיבות אלו אינן נסיבות המיוחדות המצדיקות לפסוק לתובע פיצויים בגין עגמת נפש.

לא נעלמו מעינינו טענות התובע בדבר זיוף חתימתו על טפסי ההצהרה שהגיש ושהציגו לו בחקירה המשמעתית. לאור המסקנות שאליהן הגע נו בדיו ן לעיל, לא מצאנו להידרש להן. התובע לא הוכיח שהוא הגיש טפסים חלף הטפסים שהוא טען שזויפו. כך נכון לקבוע גם לגבי יתר טענות התובע על כוונתם של גורמים שונים בעירייה להתעמר בו. טענות שאף לא הוכחו. כן אין מקום להידרש לטענות העירייה בדבר התנהלות התובע. כפי שצוין, העירייה החליטה לסגור את הליכי השימוע לגביו ועיקר טענותיה התבססו על אי עמידתו הפורמלית בתנאים לגיבוש זכאות להוצאות רכב.

איננו נדרשים לתביעת התובע לתשלום רכיבי התביעה ביחס לתקופה שלאחר הגשת התביעה משתביעה בנושא זה לא הוגשה, לא כומתה והנתבעת לא התגוננה מולה.

סוף דבר
רכיבי התביעה, המבוססים על זכותו של התובע להחזר הוצאות רכב, נדחים. התביעה לפיצויים עקב עגמת נפש אף היא נדחית.

על אף התוצאה כאמור, נוכח הפסד ההשתכרות שנגרם לתובע, העובדה שמערכת יחסי העבודה בין הצדדים ממשיכה להתקיים ומעמדה של הנתבעת כרשות מנהלית, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ' אייר תשע"ט, (25 מאי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור, עובדים
מר אמיר אופיר

יפית מזרחי-לוי, שופטת

נציג ציבור, מעסיקים
מר דניאל הרפז