הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 34873-07-16

26 מרץ 2019

לפני:

כב' השופט תומר סילורה
נציג ציבור (עובדים) מר אמיר אופיר
נציג ציבור (מעסיקים) גב' מיכל שמר

התובע
עזר פדלד
ע"י ב"כ: עו"ד טל זהבי
-
הנתבעים

  1. דניאל אלשיך
  2. אלשיך הנדסה בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד דוד מזור

פסק דין

1. עניינה של תביעה זו היא לשון הרע כנגד התובע שלטענתו גרמה לפיטוריו ולסיכולם של חוזי העסקה פוטנציאליים עתידיים שלו.
הרקע להליך
2. התובע הועסק כאיש מכירות על ידי הנתבעת 2 (להלן: "החברה") החל מיולי 1999 ועד לפיטוריו ביום 10.9.09.
3. בשנת 2009 עלה בחברה חשד למעילה של עובד בעקבות התראת לקוחות כי עובד בחברה גונב ומוכר להם סחורות באופן פרטי. עם תחילת החקירה התגלתה מעילה של חשב החברה. למרות ההתמקדות בחשב, נמצא שגם עובדם אחרים קשורים למעילה זו.
4. בתאריך 10.9.09 בשעות הבוקר, קיבל התובע מסרון בו נדרש להתייצב במשרדו של עו"ד רענן בראון (להלן: "עו"ד בראון") עוד באותו היום. במעמד הפגישה נמסר לו מכתב פיטורין, כתב תביעה לפיו גנב לכאורה מיליוני שקלים מהחברה וצווי עיקול על כלל נכסיו.
במהלך הפגישה, שהוקלטה כולה, עומת התובע עם הטענות כי גנב מהחברה סחורות במיליוני שקלים ומכר ללקוחות החברה פריטים במזומן שאותו שלשל לכיסו.
התובע הכחיש טענות אלה.
5. כנגד התובע הוגשה תלונה במשטרה בגין גניבה של עובד ממעסיקו וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. תלונה זו נסגרה בשנת 2014, עקב חוסר בראיות.
6. מספר ימים לאחר השיחה במשרדו של עו"ד בראון, בתאריך 18.9.09, התפרסמה כתבת שער בעיתון ידיעות אחרונות שכותרתה: "מפעל לייצור גנבים". בכתבה זו פורטו החשדות נגד העובדים בחברה, ביניהם התובע (להלן: "הכתבה").
7. התביעה האזרחית שהוגשה נגד התובע בבית המשפט המחוזי נדחתה והוא נוקה מכל טענה של גניבה תוך שנפסקו לזכותו הוצאות משפט בסך 150,000 ₪ .
8. תביעה כספית שהגיש התובע עקב פיטוריו התקבלה בבית הדין לעבודה ונפסקו לטובתו פיצויים מלאים והוצאות משפט בסך 20,000 ₪. ערעור שהוגש על ידי החברה בתיק זה נדחה בבית הדין הארצי והחברה חוייבה בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪ .
טענות התובע
9. השמועה על הנטען כלפיו פרשה כנפים במהרה הן בענף, תחום קטן שהפועלים בו מכירים אחד את השני, והן בין מכריו של התובע (שביקשו לנתק עמו מגע).
10. כל מי שבא במגע עם החברה ועם הנתבע 1 (להלן: "מר אלשייך"), זכה לשמוע ממקור ראשון כיצד התובע גנב מהחברה במשך שנים רבות.
11. בשנים בהן התבררה התלונה במשטרה התהלך התובע עם אות קלון. בין היתר לא יכול היה להוציא תעודת יושר ולכן לא התקבל למקומות עבודה שדרשו זאת. ככלל, אפשרויות התעסוקה בשוק בריכות השחייה הן מצומצמות ביותר, והוא נאלץ לעבוד בעבודות זמניות ולחיות בדוחק משמעותי.
גם חברות רבות מחוץ לתחום עיסוקו, סרבו להעסיקו בגלל שהתקיימו נגדו הליכים.
12. העיקולים שהוטלו עליו ועל כלל נכסיו ואי יכולתו להתקבל למקום עבודה אחר - גרמו לו להתהלך כקבצן שאין באפשרותו אף לקנות אוכל לילדיו. עיקולים הוטלו אף על נכסיו של אביו, למרות שלא היה לו חלק במעשים הנטענים, עד שלא יכול היה לשאת את החרפה - ונפטר.
13. מר אפרים שטרנהיים, אדם ותיק בשוק בריכות השחייה, הסביר בתצהירו שעם רגע פרסום הכתבה כל שוק בריכות השחייה ידע שמדובר בחברה ובתובע.

14. בכתבה הופיעו תמונות של עובדי החברה כאשר פניהם מטושטשים. תמונות אלה נלקחו ממצלמות שהוטמנו במשרדי החברה על ידי החוקר שגויס על ידי מר אלשייך, מר ארז פינגר (עמ' 67, ש' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 24.6.18). עוד בכתבה, הופיעו תמונות עורכי הדין שייצגו את החברה בפגישה שנערכה לתובע במשרדו של עו"ד בראון.
היות שמדובר בשוק קטן והשחקנים בו מעטים, כל מי שהיה מקורב לענף וקרא את הכתבה - ידע מיד שמדובר בחברה וכי המחסנאי המוזכר בכתבה הוא התובע. כאשר הכתבה מובילה את הקורא למסקנה בדבר זהות החברה וזהות האנשים המתוארים בה - אין צורך כי הכתבה תכלול באופן מפורש את השמות של הנוגעים בעניין.
לא הייתה לכתב, מר ראובן וייס, דרך לגלות את פרטי החקירה הסמויה שהתנהלה על ידי החברה - אלא אם מר אלשייך או שלוחיו, עורכי דינו, התקשרו אליו באופן אישי ועדכנו אותו. לא יכולה להיות מסקנה אחרת.
15. מר אלשייך טוען כי לא הוא הגיש את התלונה במשטרה נגד התובע, אלא רק תלונה נגד חשב החברה. לפי גרסתו זו, עולה השאלה מדוע בעצם לא הגיש תלונה במשטרה נגד התובע, שכן הגיש נגדו תביעה אזרחית וביקש לעקל את כל נכסיו. סביר כי אם אכן היה חשש כן בליבו כי התובע גנב ממנו - היה רוצה כי משטרת ישראל תחקור חשש זה.
מר אלשייך חוזר על גישתו כי התובע גנב ממנו ולמעשה נדמה כי אינו מקבל את פסיקות בית המשפט בנושא. הוא אף טוען כי ישנן ראיות חדשות ברשותו אך מעולם לא הציגן בערכאות השונות או במהלך הליך זה.
16. הלכה למעשה, מר אלשייך ממשיך להכפיש את התובע בכל הזדמנות הניתנת לו וממשיך לטעון בפני אחרים כי התובע גנב ממנו, זאת על אף פסיקת בית המשפט.
נוסף על כך, בתצהירו העלה טענה כי מר אלשייך עצמו היה מבצע עסקאות מזומן ללא הנפקת חשבוניות וכי התובע היה מספק את המוצרים ללקוחות מהמלאי הקיים.
17. מעשיו של מר אלשייך גרמו לסיכול חוזים שהיו אמורים להיכרת בין התובע וחברות שונות ועולה כדי פגיעה חוקתית בזכותו הבסיסית לעבודה ראויה. פגיעה בזכויות יסוד חוקתית הוכרה בפסיקה כעוולה חוקתית המזכה את הנפגע לפיצוי (ד' ברק-ארז עוולות חוקתיות, תשנ"ד, עמ' 272-280; א' ברק פרשנות במשפט (כרך שלישי - פרשנות חוקתית), תשנ"ד, עמ' 585-789).

טענות הנתבעים
18. דין התביעה דחייה ו/או מחיקה על הסף בשל היותה מופרכת, לוקה בחסר, נעדרת כל יסוד עובדתי ומשפטי ועוד. התובע הגיש את התביעה בחוסר תום לב ובעזות מצח, שיש בהם כדי להעיד על חוסר היושרה ותאוות הבצע שלו.
התובע אינו מפרט את הדברים אליהם מתייחס התובע המהווים לשון הרע וכלל לא ברור מי אמר אותם.
19. מר אלשיך אינו המעסיק של התובע ואין לבית הדין סמכות לדון בתביעה שבין התובע ובינו. כמו כן, מלבד הסעד שמבקש התובע בגין לשון הרע, גרם הפרת חוזה וסיכול חוזה אינם בסמכות בית הדין ויש למחקם מכתב התביעה.
20. לטענת הנתבעים, במהלך חקירה שביצעה החברה התגלתה מעורבות התובע במעילה - מכירה פרטית של סחורת החברה ללקוחות. בצורה אנונימית קיבלו הנתבעים קלטת אודיו בה שומעים את התובע מוכר סחורה של החברה בצורה לא חוקית. בנוסף, הוקלט התובע כשהוא לוקח ציוד משרדי בכמות גדולה לביתו.
21. בניגוד לנטען, הנתבעים לא פרסמו דבר נגד התובע. הפרסום בעיתון לא קשור לנתבעים בשום דרך או צורה. בכל מקרה, הפרסום אינו מהווה פרסום לשון הרע, שכן אינו משמיץ או פוגע בו, שמו ו/או תמונתו ו/או פרטי הנתבעים כלל אינם מופיעים. במהלך חקירתו בבית הדין שינה התובע גרסתו לעניין זה וטען כי מי שאחראי על הפרסום הוא עו"ד של התובע משום שהוא אוהב את התקשורת.
22. הנתבעים מעולם לא הגישו נגדו תלונה במשטרה. התלונה הוגשה נגד חשב החברה. התלונה נגד התובע הוגשה ביום 17.11.09 ואילו התביעה שהוגשה נגדו בבית המשפט נפתחה בחודש ספטמבר - התלונה למשטרה הוגשה לאחר פתיחת ההליך. אילו הנתבעים היו מגישים את התלונה, סביר כי הייתה מוגשת לפני הגשת התביעה.
23. התובע לא הציג כל ראיה לזהות מקור הכתבה או מגיש התלונה ואף ויתר על הגשת מסמכים שלדבריו קיבל מהפרקליטות סמוך לדיון.

תיאור ההליכים בתיק
24. כתב התביעה הוגש לבית הדין ביום 18.7.2016. בתאריך 1.2.2017 נערך דיון מקדמי בפני חברתי השופטת שרון אלקיים.
25. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן של עדים נוספים: מר אביעם אלי, מר ציון זוארץ, מר יעקב סופר, מר אבנר לביא ומר אפריים שטרנהיים ומטעם הנתבע ים הוגש תצהירו של הנתבע 1 בלבד.
26. דיון ההוכחות התקיים בפנינו בתאריך 24.6.2018 במסגרתו העיד התובע, מר אביעם אלי ומר אפריים שטרנהיים (דהיינו: תצהיריהם של 3 עדי התובע שנתנו תצהירים נמשכו מהתיק) והנתבע 1 מטעם הנתבעים.
27. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
דיון והכרעה
המסגרת המשפטית
28. המטרות והערכים עליהם מבקש חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") להגן אל מול הערכים והאינטרסים שאת היקף פרישתם הוא עשוי להצר, זכו לדיון מקיף בפסיקה ובכתיבה המשפטית. לענייננו די אם נאמר, כי חוק איסור לשון הרע משקף איזון עדין בין שתי זכויות יסוד במשטר הדמוקרטי: הזכות לשם טוב והזכות לחופש הביטוי. שתי זכויות אלו נגזרות מאותה זכות "אם" של כבוד האדם (הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ. הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 , 565 (2004); להלן: "עניין הרציקוביץ'").
29. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") קובע כי:
"(1) לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו"

30. פרסום "לשון הרע" מוגדר בסעיף 2 לחוק כך:
2. (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

31. סעיף 7 לחוק קובע כי פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע מהווה עוולה אזרחית.
32. כבוד הנשיא (בדימוס) אהרן ברק קבע כי קיומה של לשון הרע נבחנת בארבעה שלבים:
"בשלב ראשון, יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, על פי הנסיבות ולשון הדברים. בשלב השני, יש לברר על פי תכלית החוק באם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע על פי סעיפים 1 ו - 2 לחוק. בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מה הגנות המנויות בסעיפים 13 - 15 לחוק. בשלב רביעי, יש לדון ב שאלת הפיצויים המגיעים לנפגע" (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ - הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 , 565 (2004)). [הדגשים אינם במקור - ת.ס.]

33. במסגרת המבחן האובייקטיבי יש לבחון מה הן המילים בהן נעשה שימוש ומה הוא המסר שמעבירות מילים אלה לאדם סביר הקורא אותן. בניתוח שאלה זו המבחן הקובע הוא זה שקבע בית המשפט העליון בעניין תומרקין: "מהי , לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מיחס למילים" (ע"א (עליון) 740/86 תומרקין נ' העצני , פ"ד מג(2) 337,333 (1989). פרסום יהווה עילה להליך על פי חוק איסור לשון הרע אם כלל החברה, או לפחות חלק שאיננו קטן ממנה, יראה בדברים 'לשון הרע' (אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) בעמ' 133). נוסיף, כי בפרשנות הפרסום לא ייחסה הפסיקה חשיבות לשאלת כוונת המפרסם בפרסום, שהרי מטרת החוק היא מניעת פגיעה בנפגע, וזו עלולה להיגרם בין אם הייתה מכוונת ובין אם לאו. גם מקריאת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע עולה כי גרימת נזק בפועל אינה חלק מהגדרת לשון הרע.
34. אשר ליסוד הפרסום, יש לבחון בהתאם לסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
35. יחד עם זאת, בפרסום לשון הרע אין די לשם הטלת אחריות לפי חוק איסור לשון הרע. כמאמר כבוד הנשיא (בדימוס) אשר גרוניס בדנ"א (עליון) 2121/12 פלוני נ. דיין-אורבך, 18.9.14:
"המחוקק הגדיר מראש מצבים מסוימים שבהם יהא זה מוצדק להעדיף את חופש הביטוי וזכויות ואינטרסים ציבוריים חשובים נוספים על פני השם הטוב וכבוד האדם"

36. בהתאם, החוק מונה מספר הגנות, אשר הוכחתם על ידי מי שפרסם את לשון הרע, פותרת אותו מחבות:

  1. הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14.
  2. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע: הגנות אינטרס ומילוי חובה [סעיפים 15(2) 15(3) ו - 15(10)] והגנות תום הלב: הבעת דעה (סעיפים 15(4), 15(6), 15(7).

מן הכלל אל הפרט
37. לטענת התובע אמירות הנתבעים כלפיו, הפרסום בעיתון, הגשת תלונת שווא במשטרה, הטלת העיקולים הזדונית - כל אלה מהווים לשון הרע שפגע בו אנושות וגרם לו נזק עצום ובלתי הפיך.
במהלך השנים הועסק בתפקידים זוטרים מבלי שניתנה לו כל סמכות אמיתית והשכר שהשתכר היה נמוך משמעותית. עד היום לא עולה בידי התובע למצוא עבודה ניהולית.
38. לגישתו, לנתבעים לא עומדת טענת אמת דיברתי שכן אין כל אמת בטענה שגנב מהחברה; ולא עומדת הגנת תום הלב מאחר וידעו בעת הגשת התלונה כי הטענה למעשים פליליים היא שקרית ועל כן לא עומדות להם הקלות כלשהן לפי סעיף 19.
39. על בסיס האמור לעיל, טוען התובע כי הינו זכאי לפיצוי בסך 1 מיליון ₪. לחלופין, מתבקש בית הדין לחייב את הנתבעים בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪ בגין כל הפרה וכפל פיצוי שכן מטרת הפרסום הייתה לפגוע בתובע.
40. לטענת הנתבעים עומדות להן כל ההגנות הקיימות בחוק אישור לשון הרע.
יתר על כן, כתב התביעה לא כולל את הפירוט הנדרש להוכחת עוולת לשון הרע והתובע לא פירט את המילים המהוות לשון הרע, למי אותם דברים נאמרו ועל ידי מי, אלא מסתפק בטענות כלליות - ואין די בכך.
41. בנוסף, לא נעשו על ידם עוולות כלשהן ולא הוכח כל נזק שנגרם לתובע. הפרסום בעיתון לא נעשה על ידי הנתבעים ולגישתם לא הסב לתובע כל נזק כאמור לעיל.
42. אשר לדעתנו, לא מצא נו כי התובע הרים את הנטל המוטל על כתפיו והוכיח כי הנתבעים הם שאח ראיים על פרסום הכתבה בעיתון. התובע עצמו, במהלך ה דיון, העלה סברה שונה לפיה עורך דינו של הנתבעים הוא שפנה לפרסום הכתבה. התובע לא זימן את הכתב לעדות בפני בית הדין ולא ניסה להוכיח בפנינו מיהו הגורם שמסר את המידע אודות החשדות בחברה.
אומנם מדובר בתמונות מתוך מצלמות נסתרות שהטמין החוקר הפרטי שהזמין מר אלשייך, אך מדובר בראיה נסיבתית בלבד שאין בה כדי להוכיח את זהות מקור הכתבה. לצורך העניין יכול ועובד אחר של החברה הדליף את התמונות ויכולות לעלות שלל אפשרויות נוספות.
43. יתרה מכך, התובע לא ציין מילים מפורשות מתוך הכתבה, כנדרש ממנו, העולות כדי לשון הרע. עיון בכתבה מעלה כי לא פורסמו שמות העובדים או שם החברה. העובדה שאדם העובד בתחום שמע שמועות אודות החברה והכתבה שהתפרסמה אוששה את אותן שמועות - אין בה כדי להוכיח את קיומה של לשון הרע. זאת ועוד, התובע חזר וטען כי היה איש מכירות בחברה ואילו בכתבה נכתב אודות אחראי המחסן.
44. אשר לתלונה במשטרה, נפתח ונציין כי לטעמי נו עצם הגשת תלונה במשטרה אין בה משום לשון הרע. כל אמירה אחרת פוגעת במטרה של עצם קיומה של משטרת ישראל ויכולתה לחקור אירועים. אין מדובר בתלונת שווא שנמצא כי ככזו היא עולה בגדר פרסום לפי הגדרת החוק.
אם לא זו אף זו, בכל מקרה התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי החברה ו/או מי מטעמה הוא שהגיש את התלונה למשטרת ישראל - אם בכלל הוגשה תלונה כזו.
45. גם בפרוטוקול הדיון עולה כי לא הוכח מי עומד מאחורי הפרסום בעיתון או מאחורי התלונה במשטרה.
כך למשל - עד התובע מר אפרים שטרנהיים נשאל
"ש. ידוע לך מי אחראי לפרסום בידיעות אחרונות? בדקת?
ת. לא, בוודאי שלא."
(עמוד 8, ש' 2-3).

ובאופן דומה נשאל מר אביעם אלי
"ש. ...אני שואל אם אתה יודע מי הגיש כנגד עזר,
ת. לא יודע
ש. תלונה במשטרה?
ת. פיזית במדויק לא יודע מי הגיש... אני הבנתי שדני הגיש.. מהפגישות שהיו לי עם עזר ועם
ש. עזר אמר לך בעצם?
ת. כן.
...
ש. אתה יודע מי אחראי על הפרסום בעיתון?
ת. לא... אני רק יודע שכל השוק דיבר על זה..."
(עמוד 11, ש' 6-19).

46. גם התובע בחקירתו הנגדית בבית הדין אישר ששמו לא מופיע בכתבה בעיתון וכי הוא לא יודע מי יזם את הפנייה לכתב בעיתון (הוא אומנם מניח/משער שזה הנתבע 1 אבל לא יודע בוודאות) -

"ש. תראה לי בבקשה, שמך לא מופיע בכתבה, הגענו ל מסקנה.
ת. לא מופיע.
...
ש. לא מופיע. עכשיו, תגיד לי איך אתה יודע שדני עשה כתבה?
ת. מן הסתם, מי יכול לעשות דבר כזה? מי תבע אותי?... הביא עליי תביעה ואז עשה כתבה, לפני פסק הדין...
ש. האם תוכל להראות ראיה כלשהי שהוא עשה כתבה?..
ת. מי יש לו סיבה לעשות את זה חוץ ממנו?
...
ש. אז בגלל זה אתה מניח שהוא עשה את הכתבה?
ת. הוא נתן את האינפורמציה למי שצריך.
....
ש. פנית לעיתון?
ת. פניתי לעיתון, נתנו לי את השם של מי שכתב את זה,... והוא אמר "זה כתבה", לא נכנס לעומק הקורה.
...
ש. ... איך אתה יודע או יש לך ראיה שהוא פרסם את הכתבה? אתה מסכים אתי שהעיתון לא שלו, נכון?
ת. העיתון לא שלו, אבל עורך הדין שלו נתן אינפורמציה, יש לו ייפוי כוח מעורך הדין שלו.
ש. איך אתה יודע שעורך הדין שלו נתן אינפורמציה?
ת. כי עורך הדין שלו אוהב את התקשורת."
(עמוד 18, ש' 12 - עמוד 20, ש' 18).

ובהמשך:
"ש. ... האם נכון שאתה טוען שהוא הגיש נגדך תלונה במשטרה?
ת. או דני אלשיך או אלשיך הנדסה.
ש. יופי.
ת. אחד משניהם, אני לא יודע בדיוק מי. עד עכשיו אני מחכה לראיה של הפרקליטות.
ש. האם , האם ביקשת את שם המתלונן,
ת. לא.
ש. או מסמך מי הגיש נגדך תלונה במשטרה?
ת. לא הגשתי כלום.
...
ש. ... האם מחוץ למשטרה, שים לב לשאלה, מישהו אמר לך שדני או אלשיך הנדסה הגישו נגדך תלונה במשטרה?
ת. מי צריך להגיד לי? זימנו אותי לשם."
(עמוד 20, ש' 26 - עמוד 25, ש' 14)

47. מנגד ,הנתבע 1, מר אלשייך, טוען בתוקף כי לא הוא זה שהגיש את התלונה למשטרה וכי לא הוא זה שהעביר תמונות לעיתון.

"ש. עכשיו.. אתה טוען שבעצם לא הגשת תלונה נגד התובע במשטרה?
ת. ... לא הגשתי כנגד עזר פדלד תלונה מעולם.... אני, דני אלשיך, מעולם לא הגשתי תלונה במשטרה כנגד עזר פדלד בגין גניבה. התלונה היחידה שהוגשה הייתה כנגד קורן יהודה, החשב, וגם זאת בגלל שבית המשפט ביקש שאגיש תלונה."
(עמוד 63, ש' 23 - עמוד 65, ש' 14)

ובהמשך:
"ש. זה יצא מתוך הקלטות?
ת. כן.
ש. שארז צילם?
ת. המצלמות צילמו אוטומטית, כן.
ש. הבנתי. איך הקלטות האלה הגיעו לעיתון?
ת. לא יודע.
...
ש. הייתה לך שליטה מלאה על הקלטות האלה?
ת. אני העברתי אותן לעורכי הדין שיגישו את זה בתביעה.
...
ש. והקלטות היו,
ת. אני לא פניתי לעיתון.
ש. אז איך אתה מסביר את זה שהתמונה הגיעה לעיתון?
ת. לא מסביר.
...
ש. עכשיו, אתה אומר "אני לא פניתי לעיתון", זאת אומרת שאני מניח שעורך דין בר און הוא זה שפנה לעיתון, נכון?
ת. אתה מניח.
ש. יכול להיות?
ת. יכול להיות."
(עמוד 67, ש' 2 - עמוד 68, ש' 16)

48. הנה כי כן, בהתאם לעדויות הצדדים, מר אלשייך טוען מחד בתוקף כי לא הוא זה הגיש את התלונה במשטרה נגד התובע וכי לא הוא אחראי לפרסום הכתבה ומאידך לא התובע ולא עדיו יודעים להצביע על ראיה מוחשית כלשהי כי אכן הנתבעים אחראי ם לדברים הנ"ל (כאמור, התובע מניח שזה הנתבע 1 אך הוא אינו יודע בוודאות). בנוסף, שמו ותמונתו של התובע אינם מופיע ים כלל בכתבה בעיתון על כל המשתמע מכך.
בנסיבות אלה, כאשר טענות התובע מבוססות על הנחות והשערות שהנתבעים הם אלו שהביאו לפרסום הכתבה בעיתון והגישו את התלונה במשטרה ושעה ששמו ותמונתו של התובע אף אינם מופיעים בכתבה - לא עלה בידי התובע להוכיח עילת תביעתו זו ללשון הרע .
49. אנו ערים לעוול שנגרם לתובע, אולם בסופו של יום התובע קיבל פיצוי הולם ביותר בסך 150,000 ₪ כהוצאות משפט מבית המשפט המחוזי בגין דחיית התביעה של החברה כנגדו , קיבל את מלוא זכויותיו הסוציאליות בתיק שהתנהל בבית הדין לעבודה (סכום בסך כ- 360,000 ₪) בצירוף הוצאות משפט בסך 20,000 ₪ ואף ערעור לבית הדין הארצי לעבודה נדחה תוך חיוב החברה בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ועל התובע "להסתפק" בכך.

סוף דבר:

50. התביעה נדחית.

51. התובע יישא בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

52. נציין כי מערכת המשפט העמוסה לעייפה עסוקה בסכסוך בין הצדדים להליך זה מזה שנים. כאמור בסעיף 49 לעיל, נראה כי המעסיק קיבל את "עונשו" מחד (גם בהליך האזרחי וגם בבית הדין לעבודה ) וכי התובע קיבל פיצוי כספי מספק בשל התקופה הקשה שעבר. אנו תקווה שהליך זה הנו האחרון והצדדים לסכסוך ישימו פרשה זו מאחוריהם אחת ולתמיד.

פסק הדין ניתן לערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ט אדר ב' תשע"ט, (26 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים, מר אמיר אופיר

תומר סילורה - שופט

נציגת ציבור מעסיקים, גב' מיכל שמר