הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 34491-07-15

09 יולי 2017

לפני:

כב' השופט דורי ספיבק – אב בית הדין
נציגת ציבור עובדים גב' לאה חלה

התובע:
בנימין דבש
ע"י ב"כ עו"ד חיים כהן
-
הנתבעת:
עיריית בת ים
ע"י ב"כ עו"ד ארז דגן

פסק דין

התשתית העובדתית

1. התובע הוא עובד אגף החופים בעיריית בת ים משך 35 שנה משנת 1982. הוא מועסק בתפקיד מנהל תחנת הצלה מספר 5 בחוף " לדוגמה". בתפקידו זה הוא כפוף היררכית למנהל קטע הצלה, וכן למנהל אגף החופים והמציל הראשי בעירייה.

2. ביום 29.6.15 פנה התובע בכתב אל מר דוד תמיר, מנהל האגף, בדרישה לטפל בסוכה מס' 5 בחוף לדוגמה ( להלן: התחנה הראשית או תחנת ההצלה). התובע הסתמך על דוח בדיקת תקינות תחנות ההצלה בעיר שנערך על ידי המהנדס ד"ר בוריס פרייב, שקבע בנוגע לתחנה הראשית כי "' הסוכה לא תקינה, לא יציבה ומסוכנת. דחוף להפסיק את פעילותה'". התובע ביקש מתמיר לטפל בעניין בדחיפות המירבית " למען ביטחון הרוחצים ובטחון המצילים" (נספח ו' לתצהיר תמיר).

במכתב מיום 30.6.15 הודיע תמיר לתובע שממצאי הדוח הועברו לטיפול מנהל המחלקה לתחזוקה ניקיון ופיקוח באגף החופים, לרבות בקשתו לטפל בעניין בדחיפות. תמיר הוסיף שמנהל המחלקה לתחזוקה אף הונחה לבנות בדחיפות תחנת עזר לשימוש והעברתם המידית של העובדים, עד להשלמת התיקון הדרוש בתחנה הראשית. במכתב נוסף מיום 12.7.15 הודיע תמיר לתובע שנבנתה תחנת העזר ומיום 13.7.15 הוא מתבקש לעבור עם צוות התחנה לתחנת העזר. זאת, עד לתיקון הדרוש הכולל תיקון רגלי התחנה ובניית מחסן התחנה ( נספחים ח' לתצהיר תמיר).

3. ממצאי דוח פרייב הועברו ליועץ להנדסת בניין, המהנדס בצלאל ולנסי, שביום 6.7.15 ערך בדיקת יציבות של התחנה הראשית וקבע במכתבו מיום 7.7.15 כי בתחנה קיימים מפגעים הנדסיים, ובין היתר 3 מתוך 8 העמודים מצריכים טיפול בהקדם האפשרי. עם זאת, להערכתו במהלך עונת הקיץ, שבה לא צפויים רוחות וגלים בעלי עוצמות חזקות, התחנה הראשית יכולה עדיין לתפקד, וזאת עד סוף עונת הרחצה. עוד ציין שהשלמת ריצפת המחסן יכולה לתרום במידת ניכרת ליציבות התחנה הראשית ( נספח ז' לתצהיר תמיר).

4. ביום 12.7.1 5 פנה תמיר לסמנכ"ל התפעול בטענה שביום 10.7.15 התובע הורה בניגוד לדין על החלפת דגל התחנה לדגל שחור, והוצאת המתרחצים מהמים, בטענה שעבודות התחזוקה על תחנת העזר מפריעות לביצוע תפקידו. התובע אף סירב תחילה להיענות להוראה המורה לו להציב את דגל הסימון המקורי, ועשה כן לבסוף רק לאחר התערבותו של תמיר ( נספח ט3' לתצהיר תמיר).

ביום 14.7.15 הודיע תמיר לתובע שסירובו לעבור לתחנת העזר מהווה עבירת משמעת, והורה לו לעשות כן לאלתר. תמיר פנה לתובע בעניין אף במכתב נוסף למחרת היום ( נספחים י'-יא' לתצהיר תמיר).

5. ביום 16.7.15 התובע הגיש לבית הדין בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד, במסגרתה עתר לאסור על העירייה להעבירו לתחנת העזר " אשר מהווה סכנת נפשות" , וכן לעכב החלטות העירייה ובכלל זה הליכים משמעתיים בעניינו. ביום 20.7.15 התקיים דיון בבקשה, במסגרתו סוכם שהתובע ייצא לחופשה בשבעת הימים הקרובים שבמהלכה תשופץ תחנת ההצלה, ולתובע ניתנה האפשרות להגיש תביעה להחזר כספי עבור שבעת ימי החופשה.

6. קבלן השיפוצים מטעם העירייה החל בעבודת השיפוץ בתחנת ההצלה הראשית ביום 21.7.15, וסיים אותה ביום 29.7.15. עם סיומה, הוזמן התובע לשוב לעבודה רגילה בתחנה מיום 30.7.15.

7. ביום 28.7.15 פנה ב"כ התובע לעירייה בטענה שהתובע יצא לחופשה בת 7 ימים מעבודתו בהתאם להחלטת בית הדין מיום 20.7.15. ביום 28.7.15 התובע שב לעבודה אולם גילה שמלאכת השיפוץ טרם הסתיימה, ועליו לשוב לעבודתו רק ביום 30.7.15. ב"כ התובע הודיע שהתובע יפעל כאמור אולם ידרוש בד בבד עם הגשת תביעה להחזר כספי של ימי החופשה, אף פיצוי כספי בגין התנהלות העירייה וגרימת עוגמת נפש, ובין היתר בבגין הפרת צו המניעה שקבע שהעבודות יימשכו שבעה ימים ( נספח יג' לתצהיר תמיר).

ביום 29.7.15 השיב ב"כ העירייה שבדיון שהתקיים בסעד הזמני הודיעה העירייה שהיא זקוקה ל-7 ימי עבודה ובהתאם העבודות על התחנה הראשית יסתיימו ביום 29.7.15 והתובע ישוב לעבודה ביום 30.7.15.

ביום 6.8.15 התובע הוסיף ופנה לבא כוח העירייה בטענה שטרם תוקנו מדרגות התחנה הראשית. כמו כן דרש הסדרה מראש של תשלום עבור תשעת הימים שבהם לא עבד, ללא קיזוז ימי חופשה. במכתב מיום 9.8.15 השיב ב"כ העירייה שאין בעיה בטיחותית בתחנות ההצלה בקו החוף, שאף עמדו בביקורת שנערכה לפני מספר ימים על ידי מפקח הרחצה במשרד הפנים. באשר לימי החופשה, נטען שהתביעה הכספית שאותה יכול להגיש התובע מוגבלת לשבעת ימי החופשה בהם שהה בביתו, על פי הסכמות הצדדים בבקשה לצו מניעה ( נספחים יג' לתצהיר תמיר).

8. ביום 16.9.15 התובע הגיש את התביעה שבפנינו. במסגרתה עתר לחייב את העירייה לשלם לו פיצוי כספי שלא יפחת מסך 100,000 ₪ בגין התעמרות, התנכלות, פגיעה בתובע ובשמו הטוב, ולשון הרע. כמו כן, דרש לחייב את העירייה בתשלום 9 ימי חופשה שנכפו על התובע בגין תיקון תחנת ההצלה בסך 8,648 ₪. בנוסף, התובע עתר ליתן צווים המורים על ביטול כל הליכי השימוע והליכי המשמעת המתנהלים כנגדו או ליתן סעד הצהרתי הקובע שהליכים אלה בטלים ומבוטלים.

דיון ההוכחות התקיים ביום 26.1.17. במהלכו העידו התובע עצמו; מר אריה ארגז; מר שלום בן חמו; ומר יצחק גולומב, עמיתיו של התובע בחוף בת ים. מטעם העירייה העיד מר דוד תמיר, מנהל אגף החופים והמציל הראשי בעירייה משנת 2010. לאחר סיום שלב ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע.

דיון והכרעה

תמצית טענות התובע

9. התובע טוען שהעירייה נוהגת בצורה פוגענית ודורסנית בהעסקתו, תוך התעמרות ורדיפה בלתי פוסקת. התובע טוען שהוא סובל מ"מסכת התעמרויות והתנכלויות מזה מספר שנים" מצד המנהלים במחלקת אגף החופים, תמיר ומר אבי אפיה, המשמשים אף נציגי ועד העובדים של אגף החופים כאשר מר אפייה אף ממלא תפקיד יו"ר ועד העובדים בעירייה, וככאלה נמצאים בניגוד עניינים מובנה. עוד הוא טוען שמרגע מינויו של תמיר לתפקיד מנהל האגף וחבר וועד העובדים בעירייה, הפכו תנאי עבודתו בעירייה " בלתי נסבלים וקשים מנשוא", תוך שהחל נגדו מצד תמיר ואנשיו " מסע התעמרות והתנכלות בלתי פוסק", בגיבויה המלא של העירייה. לשיטתו, ההתנכלות במקום העבודה החלה מהמועד שבו החליט להתמודד בעצמו לתפקיד בוועד העובדים, וכן בשל עצם העובדה שהתובע העיד במסגרת הליך משפטי שניהל מר אריה ארגז כנגד תמיר. במסגרת זו הועלו כנגד התובע, כך לטענתו, טענות חסרות שחר על מנת להטרידו. עוד טען התובע שבוטלו הוצאות אחזקת רכב שקיבל, שצומצם מספר חברי צוות ההצלה בתחנה, שהיתה התעלמות מפניותיו לעירייה, ונשלחו אליו מכתבי סרק. התובע הוסיף שהעירייה התעלמה מתלונותיו באופן גורף ובלתי ראוי, והוא מצידו איבד אמונתו במערכת אגף החופים, תוך שהוא חש במקום העבודה בניסיון להכשילו ולפגוע בו, תוך הפלייה ואכיפה סלקטיבית.

התובע הוסיף שהעירייה אינה מבצעת פיקוח ובקרה על ענייני המצילים, ובפועל אין הגנה מצד ועד העובדים על עובדי העירייה בשל ניגוד העניינים בתפקידים בהם נושא מנהל אגף החופים המשמש אף חבר ועד עובדים ובעל תפקידים נוספים ומגוונים בעירייה. במצב זה זכויותיהם השונות של העובדים אינן מוגנות.

בצד טענות כלליות שהעלה התובע, הוא התייחס באופן מסוים בכתב התביעה לאופנים ספציפיים שבהם לשיטתו באה לידי ביטוי ההתנכלות וההתעמרות הנטענות כנגדו במקום העבודה, ובין היתר: מכתבים ופניות הכוללים טענות סרק כלפיו ( ס' 25- 34 לכתב התביעה); אי תקינות תחנת ההצלה ( ס' 35- 53 לכתב התביעה); "השתלת עובד" (ס' 54-56 לכתב התביעה); חיובו לחתום על כתב ויתור סודיות, כמו גם, חיובו בביצוע בדיקות רפואיות וזימונו לשימוע בעניין זה ( ס' 57- 86 לכתב התביעה); וצמצום צוות ההצלה ( ס' 87- 89 לכתב התביעה).

תחנת העזר

10. התובע טוען שבניית תחנת העזר והשימוש בה פגיעה, השפלה, וסיכון משמעותי לחיי המתרחצים ולחיי התובע עצמו. התובע התנגד למעבר לתחנת העזר, ועל מנת שלא יחשב כמפר הוראות משמעת, פנה לבית הדין בבקשה למתן צו מניעה.

לאחר שבחנו את הראיות וטיעוני הצדדים הגענו לכלל מסקנה שהתובע לא הוכיח פגם בהתנהלות העירייה, בנוגע להעברתו לסוכת העזר במהלך התקופה שבה תוקנה התחנה הראשית. להלן נפרט את נימוקינו למסקנה זו:

ראשית התובע עצמו היה זה שפנה מלכתחילה לתמיר בטענה שהתחנה הראשית אינה תקינה, על סמך חוות דעת שנערכה לבקשתו. התובע העיד בהקשר זה שביום 29.6.15 פנה לתמיר בנושא וצירף אליו דוח מהנדס שבו נקבע שהתחנה אינה תקינה, מהווה סכנה ויש להורות באופן דחוף על הפסקת פעילותה. התובע הבהיר שפנה לאדריכל באופן פרטי על מנת שיבחן תקינות תחנת ההצלה ( ס' 28- 31 לתצהירו, ע' 20, ש' 6; ע' 22, ש' 1). נוכח האמור, לא מצאנו פגם בהחלטת תמיר מיום 30.6.15 להנחות את מנהל המחלקה לתחזוקה לבנות בדחיפות תחנת עזר, שאליה הועברו כל העובדים עד להשלמת התיקון. בהקשר זה נציין שתמיר הדגיש בעדותו שהחליט להורות על ביצוע עבודות התיקון והעברת המצילים לתחנת עזר עד השלמתן, על סמך חוות הדעת שהונחו לפניו, אף שחוות הדעת של המהנדס ולנסי קבעה שעל אף הליקויים בתחנה הראשית, ניתן לתפקד בה עד סוף עונת הרחצה הנוכחית ( ס' 20- 21 לתצהירו). בחקירתו הוסיף והבהיר שעל פי חוות הדעת של היועץ ההנדסי, היה ניתן לעבוד בתחנה הראשית באופן בטוח בשל עונת הקיץ, אולם בשל פניית התובע שטען לקיומה של סכנה בעבודה בתחנה הראשית תוך הסתמכות על חוות דעת מטעמו, החליט להורות על תיקונה ( ע' 28, ש' 13, 23);

שנית תמיר הבהיר שהשיפוץ היה חלק משיפוץ רוחבי שנעשה לכל אורך גזרת החוף' ובכל תחנות ההצלה, ובכלל זה תוכננה בתחנה ראשית " בניית רצפת תחנת ההצלה מבטון על מנת לחזקה ובין היתר תיקון רגלי התחנה 3 מתוך 8 כפי שאני עושה בכל תחנות ההצלה בחוף" (ס' 22.6 לתצהירו; ע' 29, ש' 24). חוות הדעת של העירייה קבעה אומנם שהתחנה הראשית בטוחה בעונת הקיץ אולם קבעה ששלוש מתוך שמונה מרגלי התחנה לקויות ויש לתקנן ( ע' 30, ש' 1). נוכח האמור, הליקויים היו בסדר עדיפות גבוה מבחינתו ועל כן הקבלן שביצע את התיקונים בתחנות ההצלה, התבקש על ידו לטפל בסדר עדיפות עליון בתחנת ההצלה הראשית, מכיוון שהיה צורך בבניית רצפת בטון בעובי 30 ס"מ על מנת לייצב את התחנה ולמנוע הרס על ידי גלי הים ( ע' 30, ש' 9);

שלישית באשר לעצם ההחלטה על המעבר לתחנת עזר, העיד תמיד שבאיזון בין שמירה על בטיחות התחנה הראשית ועובדיה לבין האינטרס הציבורי להמשך מתן שירותי הצלה בעיצומה של עונת הרחצה, הוחלט להעביר את צוות המצילים באופן זמני ועד השלמת עבודות התיקון בתחנה הראשית, לתחנת עזר שהוקמה בחזית ובצמוד אליה ( ס' 21, 22.4 לתצהירו). באשר לעצם השימוש בתחנות עזר באגף החופים, הוא העיד שהמדובר במבנה תקני שנבדק ואושר כדין על ידי בעלי מקצוע מטעם העירייה; ונעשה בו שימוש על ידי האגף כפתרון זמני במצבים מסוג זה, על מנת לשמור על רצף שירותי ההצלה ( ס' 22.1- 22.2 לתצהיר תמיר). תמיר אף העיד על שימוש קודם בתחנות העזר באגף החופים, וכי בפועל הן תמיר עצמו, הן התובע והן יתר עדי התביעה עבדו בעבר על תחנת עזר מסוג זה " לפני 20 ו-30 שנים", ולא הועלתה על ידו מעולם טענה בנוגע לתקינותה ( ס' 22.3 ונספח ט'1 לתצהיר תמיר; ע' 28, ש' 26);

רביעית תמיר הבהיר בעדותו שהעבודה על תחנת העזר הייתה פתרון זמני בלבד עבור התובע וצוות המצילים, וזאת לטובת ביצוע התיקונים בתחנה הראשית ( ס' 22.4- 22.6 לתצהיר). הדבר עולה אף ממכתב ב"כ העירייה מיום 20.7.15 בו הובהר שמעבר צוות המצילים לתחנת העזר הוא באופן זמני בלבד עד השלמת התיקונים ( נספח יב' לתצהיר תמיר). בניית תחנת העזר בוצעה על ידי צוות תחזוקה של עיריית בת ים ארכה פחות משבועיים, והוא ליווה את הבנייה באופן אישי ( ע' 27, ש' 10; ע' 28, ש' 9);

חמישית התובע טען בעדותו בנוגע כי " תחנת העזר עשויה מפרופילים ברזל שמתחממים מהשמש, היא אינה מקורה, ללא מערכת כריזה" ומהווה סכנה לביטחון המצילים ולביטחון המתרחצים ( ס' 33 לתצהירו). עוד הוסיף שהמדובר במבנה מאולתר שאינו תקני ועלול לסכן את השוהים בו והמתרחצים ומכל מקום צוות המצילים אינו יכול לשבת בו יחד ( ס' 35 לתצהירו). בחקירתו התובע הודה שסירב לעבור לתחנת העזר שכן " זה לא תיקני. פניתי לבית הדין..." (ע' 22, ש' 25). אולם כל שהבהיר לגבי הטענה לאי תקינותה של תחנת העזר היה שארבעה מצילים אינם יכולים לשבת בה בחודשים יולי-אוגוסט אלא "2 אנשים עבדו על הסוכת עזר מברזל" (ע' 23, ש' 1). עם זאת, התובע הודה שעבד בעבר על תחנת עזר במשך שלוש שנים ואף עם עוד עובדים ( ע' 24, ש' 24). התובע טען אמנם שסוכת העזר הקודמת שבה עבד בכפיפות למנהל תחנת ההצלה סלע ב', הייתה סוכה גדולה יותר שבה יכלו 4-5 אנשים לשבת " עם מרפסת גדולה יותר, היה אפשר גם לעמוד, גם לשבת, להכין דברים והיתה לי כורסא יפה,..." בעוד תחנת העזר שבכאן הייתה רק עבור 2 אנשים ולא ארבעה כאשר " המהנדס שהוא [ מר תמיר – הערה שלנו] הביא שם ברזלים בצורת איקס מסביב לכל הסוכה, ולכן אי אפשר היה לראות את הים, בגלל זה כל מי שעבד שם לא ישב בסוכה, ישבו למטה" (ע' 24, ש' 5). עם זאת, טענות אלה לא הוכחו. כך, התובע טען אומנם שהיו עוד עובדים שלא עברו לתחנת העזר ובמקום אחר אף טען כי " אף אחד לא עבר" אולם כשנשאל לגבי זהותם של אותם עובדים כל שהשיב היה " יוסי מזרחי, שכחתי את השם השני..." וכי לא הזמינם להעיד בנוגע לכך מאחר שסבר שאין צורך בכך ( ע' 25, ש' 8).;

שישית מעבר לכך שהתובע לא הוכיח את אי תקינותה של תחנת העזר, הרי שמעדותו בפנינו עולה שסירובו לעבוד על תחנת העזר לא נבע מחשש לביטחון צוות ההצלה או המתרחצים אלא, ולפחות בעיקר, על רקע " עוגמת נפש, פגעו בי ובנשמתי, העליבו אותי, אני המציל הכי וותיק בנתבעת" (ע' 20, ש' 14).

שביעית מהראיות שלא עלה שתחנת העזר תוכננה לשם שימוש קבוע או ממושך של התובע וצוות המצילים של תחנת ההצלה. כפי שטענה העירייה, השימוש בה יועד לתקופה זמנית בלבד עד השלמת התיקונים על תחנת ההצלה. כך אף עולה ממכתבו של ב"כ העירייה לב"כ התובע מיום 20.7.15 ( נספח יב' לתצהיר תמיר, סעיף 5). ואכן, בפועל השימוש בתחנת העזר לא עלה על 7 ימי עבודה, ועם סיום התיקונים, שבו צוות המצילים והתובע ביום 30.7.15 לעבודה בתחנת ההצלה;

שמינית אשר לעדותו של מר ארגז – הוא אמנם העיד באופן כללי שלהבנתו " כל מה שקשור לתובע או לאחד משלושתינו, נעשה בכוונת תחילה ובזדון" וכי " אם זה היה מישהו אחר הסיפור היה נסגר בצורה אחרת", אולם לא יכול היה להעיד דבר מידיעה אישית ( ע' 12, ש' 4). בהקשר זה, הוא הודה שהוא מוצב בתחנת הצלה אחרת, סלע ב', הממוקמת 600-700 מטר מתחנת ההצלה, ואף הבהיר שעל אף שיש לו קשר יומיומי עם התובע " פיזית לא הייתי שם, אבל התובע שלח לי תמונות וסיפר לי הכל, וראיתי תמונות" (ע' 12, ש' 13), וכי כל שהוא יודע על עובדות המקרה הוא מסיפורים שסיפרו לו ( ע' 12, ש' 20);

תשיעית אשר לעדותו של מר בן חמו – אף הוא העלה טענות כלליות, ללא ידיעה קונקרטית על פרשת תחנת העזר ( ע' 16, ש' 10). כך, הוא הודה שלא עבד עם התובע בתחנת ההצלה באותה עת ובנוגע לתחנת העזר ציין " ראיתי אותה, איך שבונים אותה, בנו אותה מול המשרדים וכולם יודעים שהכי מבוגר בחוף צריך לשבת בסוכה הזאת, וכל הצעירים מסתלבטים על התובע שהוא הכי מבוגר ויישב שם" (ע' 16, ש' 24). בן חמו לא הכחיש שבעבר עבדו מצילים על תחנות עזר מעין אלה אולם טען ש"זה לא זאת בדיוק, ההיא היתה יותר גדולה בהרבה...אי אפשר לשבת 2 מצילים בתחנה הזאת שהם שמו" ולפעמים צריכים לשבת 4 מצילים ( ע' 17, ש' 1). בדומה אף מר גולומב לא העיד דבר בעניין נסיבות המעבר לתחנת העזר, ובחקירתו הבהיר שלא עבד עם התובע בתחנת ההצלה באותו הזמן אלא בתחנת הצלה סלע ב', ולמעשה באופן ישיר הוא לא היה קשור למקרה ( ע' 18, ש' 27). גולומב העיד על מצבה הירוד של התחנה הראשית שלא היה בה מחסן ומדרגותיה היו רעועות, כשתחנת עזר הועמדה בחזיתה של תחנת ההצלה הראשית והייתה בבחינת מפגע (ע' 19, ש' 13). עם זו, העד הודה שאכן היו עובדים בתחנת עזר מסוג זה " בחוף אחר היה משהו דומה, לא בדיוק" (ע' 19, ש' 20);

עשירית התובע הלין בסיכומיו על כך שבעוד ובתחנת הראשית לא בוצעו תיקונים והנגשה לעובדים במהלך תקופת החורף, הרי שבתחנות הצלה אחרות הדבר בוצע ועל כן נטען על ידו ל"איפה ואיפה בין העובדים" (ע' 8 לסיכומים). משלא הועלו הטענות בשלבים מוקדמים יותר של ההליך, וממילא גם לא הוכחו, דינן להידחות;

נוכח כל האמור, הרי שלא הוכח פגם בהחלטת העירייה לבצע תיקונים מיידים בתחנת ההצלה והעברת צוות המצילים לתחנת עזר צמודה לתחנה זו לתקופת זמנית ביותר, שבפועל לא עלתה על 7 ימי עבודה.

טענות נוספות בדבר התעמרות והתנכלות

11. כמפורט לעיל, התובע העלה טענות שונות בדבר התעמרות והתנכלות במקום העבודה. לאחר בחינתן, לא מצאנו מקום לקבלן, מהנימוקים שיפורטו להלן:

ראשית בנוגע למשלוח מכתבים ופניות סרק, הרי שכלל לא הוכח שהמכתבים שנשלחו על ידי מר תמיר לתובע היו תלונות סרק שבוצעו רק על מנת לפגוע בתובע ( ס' 14-17 ונספחים א' לתצהירו);

שנית באשר לחיוב התובע בחתימה על ויתור סודיות רפואית וביצוע בדיקות רפואיות, לא הוכח שהנתבעת דרשה שלא כדין את חתימתו על טופס ויתור סודיות ובדיקתו על ידי רופא תעסוקתי, והתובע לא פירט דבר בעניין זה מעבר לכך. אף לא הוכחה טענת הפלייה בנוגע לכך. יצוין בהתייחס למקרה שבו העירייה דרשה ביצוע בדיקות רפואיות בשנת 2013, וזימנה התובע לשימוע בנוגע לכך בפברואר 2014. שהמדובר במקרה בשלו התובע הגיש ביום 10.3.14 בקשה לצו מניעה וההליך הסתיים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ( סע"ש 18283-03-14). באשר להתניית יציאה להשתלמות באילת בביצוע בדיקות רפואיות וחתימה על כתב ויתור סודיות רפואית. הרי שאף בשל כך התובע הגיש ביום 26.5.14 בקשה למתן צו מניעה שנמחקה לאחר שהוסכם על שילובו בהשתלמות מצילים מיום 30.3.14 לאחר שהתקבל המכתב הרפואי בעניינו ( סע"ש 50393-03-14). אף התביעה העיקרית נמחקה בפסד דין מיום 21.9.14. באשר לנושא החזרת התובע לעבודה אחרי תאונת העבודה – בין הצדדים התנהל הליך שגידרו ביקשה התובע צו עשה המורה על החזרתו לעבודה וכן כנגד החלטת העירייה להפנותו לוועדות רפואיות ( סע"ש 16966-09-16). בקשה זו נמחקה בהסכמת הצדדים בהחלטה מיום 10.10.16, תוך שהוסכם שהעירייה תפעל לזימון התובע לוועדה רפואית בהקדם. הראיות שהוצגו לנו לגבי המקרה הזה לא מצביעות על התנכלות לתובע. ובאשר לעדויות מטעם התובע, הרי שמר בן חמו אומנם טען בתצהירו שחויב אף הוא בביצוע בדיקות רפואיות, מתוך התנכלות גרידא, אולם לא הוכיח בעדותו קיומה של הפלייה בעירייה בנוגע לכך ( ס' 5-8 לתצהירו). מר ארגז אף הודה בעניין זה שאינו מעורה " בהתייחסות של דבש" וכל ידיעותיו בנושא זה נובעות מכך ש"אני יודע שהרצון הוא לפגוע בנו בכל הכוח" (ע' 11, ש' 11);

שלישית באשר לטענה בדבר " השתלת עובד" –התובע טען שהעירייה הציבה עובד " שתול" על מנת להכשילו בעבודתו, ועובד זה אף התוודה בפניו על כך בשיחה מוקלטת שתומללה והוגשה תלונה במשטרה ( ס' 44- 46 לתצהיר התובע). ברם, התובע לא הוכיח טענות אלה, ובכלל זה לא הגיע את ההקלטה המדוברת, ראיה כלשהי בדבר אותה תלונה נטענת במשטרה. אשר לעדותו של מר ארגז בנושא – ארגז העיד בסעיף 8 לתצהירו שהוא נכח בשיחה המוקלטת בה הודה העובד " המושתל" שתמיר שלח כביכול על מנת להכשיל את התובע בעבודתו, אך גם הוא לא נקב בשמו של אותו " עובד מושתל", וכשנשאל לגבי כך, כל שטען היה כי " הדבר הזה נמצא בהליכים אחרים" (ע' 11, ש' 23);

רביעית באשר לטענות על צמצום צוות ההצלה – התובע טען שבכל תחנת הצלה שאליה שובץ צומצם צוות המצילים. לפי התובע, החלטות אלה של תמיר ניתנו ממניעים פסולים ועל מנת לפגוע בו, תוך סיכון חיי הרוחצים בים ( ס' 78- 80 לתצהירו). טענותיו אלה עמדו בסתירה ישירה לעדותו של תמיר, שלא מצאנו טעם טוב לפקפק בה, לפיהן כל החלטותיו בנוגע למספר המצילים בתחנות ניתנו באופן מקצועי וענייני, ותוך עמידה בהוראות הדין לפיה בתחנת הצלה צריכים להיות מוצבים מינימום שלושה מצילים ( ס' 50 לתצהירו). בהקשר זה, העד ארגז הודה שתמיר מוסמך לצמצם את צוות ההצלה לשלושה ( ע' 11, ש' 1). ארגז אומנם טען בצד זו שהלה עושה שימוש בסמכותו זו " רק כדי לפגוע", כשהוא מבקש להסתמך בעניין זה על סמיכות הזמנים בין צמצום צוות המצילים לבין " איך שהתחיל הבלגן", אולם כל פרטים או הוכחה בנוגע לכך לא הובאו ( ע' 11, ש' 3);

חמישית התובע הודה בסיכומיו שהעדים מטעמו העידו בעיקר באופן כללי '" על השיטה' והדרך שבה נוקטים גורמים מטעם העירייה כלפי מצילים". כך מר ארגז העיד בתצהירו על הליכי משמעת המתנהלים נגדו ובאופן כללי על מקרי התעמרות והתנכלות נוספים של העירייה כלפיו, כמו גם, טענות בנוגע למכרזים בעירייה ( ס' 13- 18 לתצהירו). בן חמו העיד על התנהלותה הכללית של העירייה כלפי העובדים ועל התנכלות והתעמרות כלפיו אישית ( ס' 4, 8-12 לתצהירו) וכן על הליך המתנהל בבית הדין בנוגע למכרזים ( ס' 13-15 לתצהירו). גולומוב העיד בתצהירו על התנהלותה של העירייה לגביו באופן אישי כמו גם על ההליך שהגיש עם חבריו ובכלל זה התובע שבכאן בנוגע למכרזים בעירייה. מבלי לקבוע מסמרות בכל הנוגע לכל הטענות האחרות האלה, שרבות מהן התבררו במסגרת הליכים אחרים בבית דין זה ומכל מקום לא הוצגה בפנינו תשתית ראייתית מלאה לגביהם, איננו סבורים שיש בעדויות אלה כדי לתמוך בטענות התובע בדבר התנכלות והתעמרות שיטתית כלפיו.

12. מכל המקובץ עולה שהתובע לא הוכיח טענותיו בדבר התנהלות שלא כדין מצד העירייה ובעלי תפקידיה, ובכלל זה התעמרות או התנכלות, במקום העבודה. נוכח האמור, תביעתו לפיצוי בגין אלה נדחית.

הליכי שימוע ומשמעת

13. התובע עתר בתביעתו להוצאת צווים מלפני בית הדין המורים על ביטול כל הליכי השימוע והליכי המשמעת המתנהלים כנגדו או ליתן פסק דין הצהרתי הקובע שהליכים אלה בטלים ומבוטלים. כמו כן, צו האוסר על העירייה לקיים הליכי שימוע והמורה לה לפעול במסגרת הדין ולא משיקולים זרים.

לטענתו, העירייה הפרה את חובותיה ופועלת בחוסר תום לב ומשוא פנים בכך שננקטו כלפיו על ידה הליכי זימון לשימוע והליכי משמעת חסרי בסיס, שנועדו להוביל לפיטוריו, תוך גרימת עוול גדול לתובע, פגיעה במקצועו, פרנסתו ושמו הטוב. כך, אף אסופת המכתבים שאותם מוציאה העירייה באמצעות תמיר או מר סוחמי אהרון בתפוצה רחבה, לצורך זימונים לשימוע והליכי סרק כנגדו הכוללים " המצאות והשמצות" ומהווים פגיעה בשמו הטוב. התובע טוען שזומן לשימוע וחקירה משמעתית חסרת בסיס ובגין עילות חסרות שחר, מבלי שנערך קודם לכן בירור עובדתי בסיסי. לגרסתו, כל הליכי השימוע המפוברקים כטענתו שהתקיימו נגדו התגלו " כעורבא פרח" ועד היום לא ניתנה בהם החלטה.

העירייה טענה שכל הפעולות הננקטות על ידה ביחס לתובע ננקטו על רקע מקצועי וענייני וכתוצאה מהתנהלותו המקצועית - משמעתית, כך שטענותיו בנוגע לרדיפה והתנכלות חסרות בסיס. העירייה פועלת לפי המקורות החוקיים בכל הנוגע להשעיה והעברה דחופה של עובד. בנוסף, טענות התובע בנוגע להליכים משמעתיים מקומם להתברר בבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות.

14. על פי ההלכה הפסוקה, יש לאבחן בין עצם ההחלטה ליזום הליכים משמעתיים נגד העובד, לבין ההליך המשמעתי עצמו. ככל ולתובע טענה כנגד ההליך המשמעתי עצמו, אכן הדבר מצוי בסמכותו של בית הדין למשמעת הבוחן את הבסיס להאשמות ( ע"ע 1574/04 ‏ ‏אליהו נ' לביא (4.5.06)).

באשר לעצם ההחלטה לנקוט הליכים משמעתיים, הרי שלבית הדין נתונה הסמכות לבקר החלטה להעמיד לדין משמעתי מהיותן של הוראות חוק המשמעת לא רק הוראות מתחום המשפט המינהלי, אלא אף חלק מחוזה העבודה המסוים שבין העובד למדינה ( דב"ע לה/8-3 מקורות חברת המים נ' מרקוביץ (27.11.14); ע"ע 109/03 הובר נ' מדינת ישראל (16.11.04)). כך נקבע שלצורך בחינה אם יש הצדקה לנקוט הליכים משמעותיים, על המעסיק קודם כל לערוך בירור עובדתי ברצינות, ביסודיות ובהגינות, אם קיימות נסיבות המצדיקות נקיטת הליכים שכאלה ( עסק 1028/00 ארגון עובדי בנק המזרחי המאוחד נ' בנק המזרחי המאוחד (27.10.02)). בדומה אף נקבע שבית הדין בוחן החלטות והליכי השעיה על דרך הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות ( ברע ( ארצי) 54417-11-14‏ ‏מדינת ישראל נ' וינקלר (12.1.15) והאסמכתאות שם).

15. לאחר שבחנו את טענות התובע, החלטנו לדחותן, וננמק.

התובע טען בעיקר טענות כלליות. כך, הוא טען שהעירייה " נוקטת כלפי בהליכי משמעת קיצוניים כגון השעייה" וזו ללא בירור עובדתי וממניעים פסולים ( ס' 5,8 לתצהירו) וכי " ההליכים המתנהלים נגדי והזימונים לחקירות משמעת ואיומי הפיטורין, נעשים בחוסר תום לב מוחלט". כן הלין על " עצם העמדתי לחקירות משמעתיות" (ס' 101 – 102 לתצהירו). נבהיר שלא הוצגה בפנינו תשתית ראייתית התומכת בטענות הכלליות האלה.
התובע צירף לתצהירו רק שימוע שנערך לו ביום 2.9.13 בנוגע לתלונות על שעת הגעה לתחנת ההצלה, שימוש במערכת הכריזה, שימוש באופנועים בניגוד לנהלים, ודגל הצלה שהונף על תחנת ההצלה ( נספח טו' לתצהיר התובע). כמו גם, זימון לשימוע מיום 25.2.14 בנוגע לכוונת העירייה להפסיק העסקתו בתפקידו באגף החופים בשל אי היענות לדרישה להיבדק על ידי הרופא התעסוקתי בעירייה לקביעת כשירותו לעבודה ( נספח ט' לתצהירו), עניין שנדון במסגרת הליך סע"ש 18283-03-14. כמו כן, התובע צירף מכתבים שנשלחו אליו על ידי מר תמיר בנוגע להותרת דגל מונף על פי בירור שערך מנהל קטע דרום; אי החתמת כרטיס נוכחות, וכן שימוש בצופר הקטנוע בהגעה לעבודה ובסיומה ומכתבי תשובה ( ס' 14-17 ונספחים א' לתצהיר התובע).

מראיות וטיעונים אלה לא ניתן לקבוע שנפל פגם בשיקול דעת העירייה בנקיטת הליכי משמעת קיימים. מה גם, שלזכות העירייה, וכל עוד לא הוכח ההפך, עומדת חזקת התקינות של הרשות המנהלית. מטעם זה הרי שאין אף לתת סעד צופה פני עתיד האוסר על העירייה לקיים הליכי שימוע בעניינו של התובע, וכן והמורה לה לפעול על פי דין וללא שיקולים זרים ( סעיף 116 לסיכומי התביעה).

לשון הרע

16. באשר לטענה בדבר פגיעה בשם טוב ופרסום לשון הרע, הרי שלמר תמיר עומדות ההגנות הקבועות בסעיפים 15 (7) ו- 15(8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965. הקובעים נסיבות שבהן ממונה יזכה להגנה לגבי התבטאות או תלונה שהגיש לגבי עובד.

נוסיף בהקשר זה, כי פסיקת בית דין זה הכירה, בהקשר של תביעות תביעות לשון הרע במסגרת יחסי עבודה, בחשיבות קיומו של תהליך הערכת עובדים במקום העבודה, ובצורך לאפשר לממונה להעיר לכפופים לו ולחוות דעה על עבודתם, ולהעביר להם אינפורמציה רלוונטית, והכל בשים לב לחובות תום הלב וההגינות ( ע"ע 35058-05-12 ‏ ‏רוזנברג נ' משרד החינוך (14.9.14); ע"ע 26198-07-13 ‏ ‏שוורץ נ' אברמוביץ (30.4.15)).
יצוין שאף התובע עצמו מיען למר תמיר, מכתבי תלונה בנוגע לליקויים בתחנת ההצלה מיום 27.4.15, ומיום 4.5.15, אליהם כותבו גורמים שונים בעירייה ומחוצה לה, וכך אף פעל בפנייתו אליו מיום 29.6.15 בנוגע לתקינות ובטיחות תחנות ההצלה בעיר ( נספחים ב'1- ב'4 לתצהיר התובע).

התביעה בגין יציאתו של התובע לחופשה

17. התובע עותר בתביעתו לתשלום סך 8,648 ₪ " עבור 9 ימי חופשה שנכפו עליו בגין תיקון סוכת המצילים" (סעיף 116 לכתב התביעה).

בהתאם להסכמת הצדדים בדיון מיום 20.7.15, התובע יצא לחופשה בשבעת הימים הקרובים במהלכה תשופץ תחנת ההצלה, תוך שניתנה לו האפשרות להגיש תביעה להחזר כספי בגין 7 ימי החופשה.

18. בהקשר זה, היו הצדדים בהתדיינות שבפנינו חלוקים בשאלה האם התחייבה העירייה בדיון שהתקיים ביום 20.7.15 להשלמת התיקון בתחנה בתוך 7 ימים לפי לוח השנה, כטענת התובע, או בתוך 7 ימי עסקים, כטענת העירייה.

כפי העולה מהדיון מיום 20.7.15, נתן ב"כ התובע את הסכמת מרשו ליציאתו של התובע ל"חופשה ב- 7 הימים הקרובים שבמהלכה תשופץ תחנת ההצלה" ובהתאם יגיש תביעה כספית לבית הדין " בגין שבעת ימי החופש שנכפו עליו". העולה מהאמור הוא שהצדדים התייחסו לשבעה ימי חופשה אליהם התובע יידרש במהלך התקופה, ובהנחה שאין התובע מועסק בשבוע עבודה בן שבעה ימים, המדובר בשבעה ימי עבודה, להבדיל מהימים בלוח השנה. כך אף הבהירה העירייה לב"כ התובע כבר במכתבה אליו מיום 29.7.15, שהמדובר על שבעה ימי עבודה ומשכך העבודות שהחלו יסתיימו ביום 29.7.15 ( נספח יג'2 לתצהיר תמיר). תמיר עצמו העיד שביצוע תיקון התחנה ארך שבעה ימי עבודה, וזו הייתה התחייבות העירייה במעמד הדיון בצו המניעה ( ע' 27, ש' 21).

19. התובע הגיש תביעה כספית בסך 8,648 ₪ עבור 9 ימי חופשה. התובע אישר בחקירתו שהתביעה היא כספית ובגין 9 ימי חופשה שנכפו עליו אותה עת ( ע' 20, ש' 11). אולם לא הבהיר בתביעתו על מה מבוססת תביעה כספית זו. באשר לעילת התביעה עצמה, כל שטען התובע היה שהגיש את התביעה על סמך סירובו של מר תמיר בדיון מיום 20.7.15 " שיתנו לי את ימי החופשה ואצא לחופשה" ועצם העובדה שנשמרה זכותו להגיש תביעה בגין אותם ימי חופשה, ו"לפי זה הבנתי שלא משלמים לי את ימי העבודה" (ע' 20, ש' 21). התובע לא טען בתביעתו זו שבפועל הופחת שכר עבודתו בשל היעדרותו זו ושיעור ההפחתה, או כי נגרם לו הפסד שכר בגין ימי החופשה. בנוסף, הרי שהתובע אף אינו טוען שימי החופשה במהלך התיקונים נגרעו בפועל ממכסת ימי החופשה שלו, והאם יש מקום לפסוק סעד כספי בגין כך. התובע אף לא צירף כל ראייה בנוגע לכך, ובראש ובראשונה תלושי שכר, וכל שטען בנוגע להימנעותו זו היה " שאני לא מבין בהם", ולמעשה עולה ממנה שהוא כלל לא בחן את תלושי השכר ( ע' 20, ש' 21; ע' 21, ש' 1).

זאת ועוד. העירייה טענה, תוך הסתמכות על תלושי השכר של התובע עבור יוני- ספטמבר 2015, שלא בוצעה הפחתה כלשהי בשכר התובע, ואף לא בוצע ניכוי של ימי חופשה ( סעיף 66 לסיכומי הנתבעת).

20. היוצא מהאמור הוא שהתובע לא הוכיח אף ברמת הוכחה לכאורית שנגרם לו הפסד שכר או הפסד כספי אחר בשל יציאתו לחופשה במהלך תיקון תחנת ההצלה, ומשכך גם רכיב התביעה הזה נדחה.

סוף דבר

21. התביעה נדחית על כל רכיביה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן לערער על פסק דין זה לבית הדין הארצי. ערעור יש להגיש תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ז, (09 יולי 2017), בהעדר הצדדים.

גב' לאה חלה ,
נציגת ציבור עובדים

דורי ספיבק, שופט
אב"ד