הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 33330-01-17

24 דצמבר 2018
לפני:
כב' הרשמת ערמונית מעודד
התובעת:
manal ishag goma

-
הנתבעות:

  1. תימורה בע"מ
  2. מלון קוסמופוליטן בתל אביב
  3. א. אפיקים - שרותי ניהול בע"מ

החלטה

  1. לפניי בקשת הנתבעת 2 (להלן גם– הנתבעת) להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה ככל שתביעתה כנגדה תידחה.
  2. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ולהלן אפרט נימוקיי.

המסגרת הנורמטיבית

3. זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. עם זאת, בדומה לזכויות אחרות, אין המדובר בזכות מוחלטת, ויש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים ובכלל זה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.
(ראו ע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ , פ"ד נא(3) 628; ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, עבודה ארצי לג (54) 38).

4. ביום 2.9.16 נכנסה לתוקף תקנה 116א' ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן – התקנות) אשר קובעת כי ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה. (עתירה לביטול תקנה 116א זו נדחתה על ידי בג"ץ משנפסק, כי התקנה תוקנה בסמכות והיא סבירה ומידתית (בג"ץ 7016/16 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים (17.9.18)).
מן הכלל אל הפרט-

5. כמצוין בכתב התביעה, התובעת היא נתינת מדינת אריתריאה אשר מתגוררת בישראל ולפיכך, בהתאם לתקנות, הכלל הוא כי להורות על חיובה בערובה.
בכתב התביעה, טענה התובעת כי היא הועסקה כחדרנית ותלושי שכרה הונפקו לה על ידי הנתבעת 3, חברת ניקיון ואחזקה. התובעת הוצבה במלון "מטרופוליטן", המופעל על ידי הנתבעת 1, בתקופה שמחודש 1/2015 ועד לחודש 11/2015 ובמלון "רנסנס" המופעל על ידי הנתבעת 2, מחודש 11/2015 ועד ליציאתה לחופשת לידה ביום 5/2016.
התובעת עתרה לתשלום זכויות שונות בגין תקופת העסקה וסיומה לרבות בגין פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין בשל פיטוריה מיד לאחר לידתה, ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת תוך הפרת חוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954 וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988. התובעת טענה כי על הצדדים חל צו ההרחבה בענף הניקיון ולחילופין צו ההרחבה ה בענף המלונאות או אספקת שירותי כוח אדם.

6. מעיון בתיק סבורני כי התובעת לא המציאה ראשית ראיה להוכחת תביעתה. כעולה מדברי ההסבר לתקנות, אין די בקיומה של ראשית ראיה לעצם קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, אלא מוטלת על התובעת החובה להביא "ראשית ראייה" לכך שיש יסוד לכך שהנתבעת לא שילמה את שכרה כפי שהתחייבה, או לא קיימה חבות אחרת שלה (ראו את דברי ההסבר לתקנות).

7. בתיק דנן, על מנת לחייב את הנתבעת 2 בשל הפרת חובותיה כטענת התובעת, על התובעת ראשית להוכיח כי היא זכאית לתשלום כלשהו בגין תקופת עבודתה ושנית, עליה לשכנע את המותב שישב בדין כי יש להטיל חבות זו על הנתבעת. לפיכך, גם אם התובעת זכאית לסכומים כלשהם בגין תקופת עבודתה מהנתבעת 3, אין זו אומר כי בית הדין יטיל אחריות על הנתבעת 2 לתשלומם. הנחת המוצא של התובעת, כפי שנטענה בתגובתה לפיה העובדה שהתובעת הועסקה בחצרי הנתבעת 2 מטילה עליה חבות אוטומטית, אין לה ביסוס בדין או בפסיקה ובפרט שבכתב התביעה לא פירטה התובעת מהם הסכומים המבוקשים מהנתבעת 2 ומהו הבסיס המשפטי לחיובה בכלל הסכומים שנתבעו בכתב התביעה, כאשר אין חולק כי התובעת הועסקה ב-2 מקומות עבודה שונים.
יש לזכור כי תקופת העסקתה של התובעת בנתבעת 2, עד ליציאתה לחופשת לידה מסתכמת בכ- 5 חודשי העסקה. אשר לשאלות האם התובעת פוטרה ביגוד לחוק עבודת נשים, תשי"ד- 1954, ואיזה צו הרחבה חל במקרה דנן, הרי שאלו מצריכ ות בירור עובדתי ושמיעת ראיות ולא ניתן לומר כבר בשלב זה, כי קיימת ראשית ראיה להוכחת חבותה של הנתבעת 2 ברכיב ים שנתבעו.

8. מבלי לגרוע מהאמור, התובעת לא הוכיחה כי ניתן יהיה להיפרע ממנה אם התביעה תידחה, בין באמצעות נכסים הקיימים בישראל ובין באמצעות הצגת ראיות המעידות על איתנות כלכלית ויכולת גבייה וכן לא מצאתי כי במקרה הנדון מתקיימים טעמים מיוחדים שיש בהם כדי לפטור אותה מהפקדת ערובה.

9. הנה כי כן, מכל הטעמים שמניתי לעיל, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל ועל התובעת להפקיד ערובה לצורך הבטחת הוצאות הנתבעת. אציין, כי הפסיקה אליה בחרה התובעת להפנות ניתנה בתקופה שקדמה לתיקון תקנה 116 לתקנות ולפיכך לא ברור מדוע בחרה היא להסתמך עליה, שעה שהמצב המשפטי השתנה בעקבות תיקון החקיקה כאמור.

10. מבלי לגרוע מהאמור, סבורני כי מתקיימות בתיק נסיבות המצדיקות פסיקת ערובה על הצד הנמוך ולא בסכום שהתבקש, זאת, בשל העובדה כי כנגד הנתבעת 3, מעסיקתה של התובעת, ניתן צו פירוק ובהתאם לפסיקה יש בכך, בנסיבות מסוימות , כדי להטיל חבות על המשתמשת (הנתבע ת 2). יובהר כי אין בכך כדי להביע עמדה אשר לחבות זו לבד מהעובדה כי הדבר מהווה שיקול המצדיק, לטעמי, הפחתת סכום הערובה.
לפיכך, ולאחר שנתתי דעתי לכלל הנסיבות בתיק, לרבות סכום התביעה ושיעור ההוצאות הנפסקות בהליכים מהסוג דנן מצאתי לחייב את התובעת בהפקדת ערובה בסך של 1,500 ₪.
סכום זה יופקד בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידי התובעת.
ככל שלא תופקד הערובה במועד שנקבע – תימחק התביעה.
11. בנסיבות העניין לא מצאתי לפסוק הוצאות נוספות ועל כן אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ז טבת תשע"ט, (24 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.