הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 32935-11-16

לפני:

כב' השופטת דגית ויסמן
נציגת ציבור ( מעסיקים), גב' עליזה מעין

התובעת
אאורליה בויום
ע"י ב"כ עו"ד אנושי
-
הנתבע
רחמיאל טוכמן

פסק דין

1. התובעת הועסקה על ידי המנוחה, גב' טוכמן ריטה ז"ל, אמו של הנתבע, כמנקה וכמבשלת.
לאחר פטירתה של גב' טוכמן, הוגשה תביעה זו כנגד בנה, ובמסגרת נתבעת שורת זכויות הנובעות מיחסי העבודה עם המנוחה ( שכר, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, פדיון חופשה, דמי הבראה ודמי חגים).
בנסיבות אלה, השאלה המרכזית אותה יש לבחון היא אם יש לחייב את הנתבע, בנה של המנוחה, בחובות הנובעים מהעסקתה על ידי אמו, בין כמעסיק של התובעת ובין בעילה משפטית אחרת.
2. רקע עובדתי
א. התובעת, ילידת רומניה, עבדה אצל גב' ריטה טוכמן ז"ל ( להלן – המנוחה), כמנקה ומבשלת במשך מספר שנים עד לפטירת המנוחה בחודש אפריל 2016 ( לטענת התובעת, היא עבדה אצלה החל מחודש אפריל 2005, לטענת הנתבע - משנת 2008).
בשלב כלשהו התובעת גם ערכה קניות עבור המנוחה. הצדדים חלוקים בשאלה אם התובעת זכאית לשכר עבודה בגין זה ובמשך כמה זמן ביצעה משימה זו.
ב. לתובעת שולם סך של 270 ₪ בגין יום בו ניקתה את ביתה של המנוחה. בגין יום בו התייצבה לבשל עבור המנוחה, קיבלה 200 ₪.
ג. שכרה של התובעת שולם על ידי המנוחה, אשר קבעה את סדרי עבודתה.
ד. הנתבע הוא בנה של המנוחה.
ה. הקשר בין התובעת והמנוחה נוצר באמצעות גב' ברכה בר, גרושתו של הנתבע.
בנוסף לעבודה אצל המנוחה, התובעת עבדה גם בביתו של הנתבע, בביתה של ביתו ( גב' ליטל קורן), בביתה של גרושתו ( גב' ברכה בר) ובבתיהם של מספר חברים של הנתבע - כלנית רייף, ציפי לביא, יקותיאל לוי ( עדות הנתבע בעמוד 13 שורות 7 -29).
ו. בסביבות שנת 2012 לערך הנתבע פיטר את התובעת מעבודתה בביתו וכך גם יתר קרובי המשפחה והחברים, להוציא המנוחה שעמדה על כך שהתובעת תמשיך לעבוד בביתה.
התובעת הגישה תביעות כנגד מעסיקים אלה. התביעות הסתיימו בפשרה ( דמ 15070-11-13, פסק דין מיום 2.10.14 שם במסגרת פשרה שולמו לתובעת 1,000 ש"ח, דמ 1678-03-13 במסגרתו שולמו לתובעת 3,000 ₪ ( ציפי לביא), דמ 15039-11-13 פסק דין מיום 26.8.14 במסגרתו שולמו לתובעת 900 ₪ ( ברכה בר) - נספחים א' - ד' לכתב ההגנה).
ז. לאחר מות המנוחה ירשו שני בניה ( הנתבע ואחיו, מנדל, המתגורר בארצות הברית) את הכספים שהופקדו בחשבון הבנק של המנוחה. לטענתם מדובר בסכום של 50,000 ₪ ובניכוי חובות העזבון לעובדת הזרה שטיפלה במנוחה (5,050 ₪, ר' העברה מחשבון הבנק של הנתבע מיום 3.5.16- נספח ו' לכתב ההגנה) ועוד 3,300 ₪ בגין מצבה ( ר' חשבוניות מיום 2.5.16 ומיום 20.5.16 1,300 ₪ ועוד 2,000 ₪ - נספח ו' לכתב ההגנה), נותר סכום של 40,000 ₪ שהתחלק בין שני הבנים היורשים ( עמוד 16 שורות 23 -33).
תדפיס חשבון בנק לא הוצג כראיה, אך אין חולק שהועבר לתובעת, כעולה מחקירתו הנגדית של הנתבע ( עמוד 17 שורות 21 -23). כך שלמעשה, התובעת אינה חולקת על הטענה לפיה הנתבע ירש 20,000 ₪.
על פי מסמך שהוגש על ידי הנתבע לאחר ישיבת ההוכחות, אחיו של הנתבע תמך גם הוא באם המנוחה ולאחר מותה האח קיבל מהנתבע 5,600 דולר המהווים מחצית הסכום שנצבר בחשבון הבנק של המנוחה ( ר' החלטה מיום 10.10.18). סכום זה תואם לסכום שהנתבע העיד שירש מאמו, בהתחשב בשערי הדולר היציג באותה עת ( כמפורסם באתר בנק ישראל).
3. בדיון ההוכחות נשמעו רק עדויות בעלי הדין, לא הוזמנו ולא התייצבו עדים נוספים. זאת למרות ששני הצדדים הגישו תצהירי עדים נוספים. התובעת הגישה תצהיר של אחותה, גב' גרישרו ניקולינה וכן של גב' רודיקה מנולה, שהיא העובדת הסיעודית שטיפלה במנוחה. הנתבע הגיש תצהירים מטעם גרושתו, גב' ברכה בר ושל בתו, גב' ליטל קורן.
מכיוון שנותני התצהירים לא התייצבו לישיבת ההוכחות, איננו נדרשות לאמור בהם.
דיון והכרעה
4. כפי שתואר לעיל, התביעה הוגשה לאחר פטירת המנוחה, אשר אין חולק כי היא היתה מעסיקתה של התובעת.
בנסיבות אלה, יש להידרש לשתי סוגיו מרכזיות - חבותו של הנתבע כלפי התובעת ושאלת זכאותה של התובעת לסכומים בגין עבודתה אצל המנוחה.
כבר בשלב זה יצויין כי לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבע בתשלום זכויותיה הן מאחר שהוא שימש מעסיק שלה בפועל והן כיורש של המנוחה.
בסעיפים הבאים נדרש תחילה לבירור הסכומים המגיעים לתובעת בגין עבודתה ובהמשך לסוגיית חיובו האישי של הנתבע.
תקופת העבודה
5. לטענת התובעת, היא עבדה בבית המנוחה החל מחודש אפריל 2005 ( סעיף 1 לתצהיר התובעת).
לטענת הנתבע, הוא פגש בתובעת לראשונה בשנת 2008, לאחר שגרושתו קישרה בין אמו ובין התובעת ( סעיף 11 לתצהיר הנתבע). הנתבע ציין שהוא לא העסיק את התובעת ולא שילם את שכרה, אלא העביר לאמו כספים על מנת שהיא עצמה תשלם לתובעת את שכרה ( סעיף 9 לתצהיר הנתבע).
6. טענת התובעת בעניין תקופת עבודתה אצל המנוחה נטענה בעלמא. לא הוצגה ראשית ראיה לתמיכה בטענת התובעת בעניין. למעשה, למעט עדותה בעל פה בעניין זה, אין כל עיגון בראיות למועד בו התובעת החלה לעבוד אצל המנוחה. אמנם כשמדובר בעובדת המועסקת במשק בית, לא חלות החובות הרישומיות מכח תיקון 24 לחוק הגנת השכר ( ע"ע ( ארצי) 4972-09-16Nishani Silva - אפשטיין, 1.1.18- סעיף 5 לפסק הדין), אך אין בכך לבטל את הנטל המוטל על התובעת בענין זה. העובדה שהתובעת הגישה את התביעה כחצי שנה לאחר פטירת המנוחה, למרות שחלק מהרכיבים ( כגון שכר) נתבעו בגין 11 שנות העסקה, לא אפשרה את בירור הפרטים הקשורים להעסקתה של התובעת באופן מיטבי. בנסיבות אלה, ובשים לב להתרשמות הכללית מעדות התובעת ( תפורט בסעיפים הבאים), לא מצאנו סיבה להעדיף בעניין זה את עדותה על פני עדות הנתבע, לפיה היא החלה לעבוד משנת 2008 ואילך.
תנא מסייע לקבלת גרסת הנתבע מצאנו בכך שהנתבע העיד שהוא משך מחשבונה של אמו מזומן על מנת שזו תשלם לתובעת את שכרה, והן בכך שעל פי עדותו, הקשר בין התובעת ובין המנוחה נוצר באמצעות גרושתו, כלומר, תחילה התובעת הכירה את בני המשפחה האחרים ורק לאחר מכן נוצר הקשר עם המנוחה.
שכר עבודה והיקף משרה
7. לטענת התובעת, אחת לשבועיים היא ביצעה עבודות ניקיון בבית המנוחה, במשך שש שעות בכל פעם, וזאת תמורת 270 ₪ ליום. בנוסף, התובעת בישלה עבור המנוחה, בכל יום שישי, במשך חמש שעות, תמורת 200 ₪ ( סעיף 4 לתצהיר התובעת). התובעת הוסיפה שנהגה לערוך קניות עבור המנוחה, מדי יום רביעי בשבוע, במשך שלוש שעות (14:00 -17:00), ללא תמורה.
במסגרת הליך זה, נתבע שכר עבודה בסך של 40 ₪ לשעה עבור הקניות, ובסך הכל - 52,800 ₪ ( בגין 11 שנות העסקה, סעיפים 4, 9 לתצהיר התובעת).
בהקשר זה הוסיפה התובעת בעדותה בבית הדין, שהיא נסעה במונית לקניות וקיבלה בגין נסיעות אלה החזר מהמנוחה, לאחר שהציגה לה קבלה ( עמוד 4 שורות 26 -40).
8. הנתבע טען שאינו יודע מה היה שכר התובעת, מאחר שלא שילם את שכרה.
לגבי הקניות, הנתבע טען שהתובעת ערכה קניות רק בארבע השנים האחרונות להעסקתה וכי עד שלקה בלבו, בחודש אוקטובר 2011, הוא ביצע קניות עבור אמו ( אישור רפואי - נספח ח' לכתב ההגנה). לאחר מכן, התובעת הציעה לסייע למנוחה, ששילמה לה עבור המונית. לאחר 4 חודשים, במהלכם הנתבע התאושש, הוא חזר לבצע את הקניות עבור אמו בימי שישי, כך שלכל היותר התובעת ערכה קניות במשך 4 חודשים. אם ערכה קניות נוספות, מדובר היה בקניות לצורך " השלמות", שכן הוא שב לרכוש עבור אמו את מרבית המצרכים הדרושים לה ( סעיף 16 לתצהיר הנתבע, עמוד 3 שורות 7 -25).
9. עדות התובעת בעניין הקניות לא היתה מהימנה. במסגרת התייחסותה לנושא זה, התובעת למעשה אישרה את טענות הנתבע לפיהן משך הזמן שהקדישה לקניות לא ארך 2 - 3 שעות כפי שהעידה בתצהירה ( עמוד 5 שורות 33 -37):
"ת. כמה זמן שמה, שעה וחצי, עד מתי אני חוזרת, שאלתי את רוצה לאכול ואכלנו ביחד, כן, כן.
ש. הבנתי אז לא שלוש שעות , זה שעה וחצי, אולי
ת. לא, יותר משעה וחצי, כל הזמן דיברנו, נתתי לה אוכל, היא אמרה אני לא אכלתי וזה,"

למעשה, התובעת חזרה בה מהטענה לפיה היא ביצעה קניות במשך 2 -3 שעות והעידה כי מטלה זו נמשכה שעה וחצי בלבד.
מעבר לכך שעדות התובעת היתה מתחמקת ופתלתלה ( עמוד 4 שורה 27 עד עמוד 5 שורה 37), גרסתה הראשונית של התובעת מנוגדת לניסיון החיים, לפיו עריכת קניות בשעות שאינן שעות העומס ( יום רביעי בשעה 14:00) עבור קשישה המתגוררת לבדה, ובמיוחד כשברוב התקופה מדובר בקניות המהוות השלמה לקניות העיקריות שביצע בנה של המנוחה, אינה אורכת זמן רב.
לאור האמור לעיל, נקבע שהתובעת ערכה קניות במשך שעה בשבוע, החל מחודש אוקטובר 2011 ועד לסיום עבודתה.
בהתייחס לדברים שעלו בעדות התובעת שהובאה לעיל, יש לציין שגם אם התובעת אכלה עם המנוחה לאחר שחזרה מהחנות, אין לראות בפרק זמן זה כ"זמן עבודה" או כחלק מהמשימה של עריכת קניות עבור המנוחה.
10. לטענת התובעת, לא שולם לה שכר בגין הקניות ובגין חלק זה של עבודתה נתבע שכר עבודה בתעריף של 40 ש"ח לשעה (40 כפול 2.5 שעות - 100 ₪ לשבוע).
על פי עדות התובעת, בשונה מעבודות הניקיון בגינן המנוחה שילמה לה שכר מבלי שתבקש זאת ממנה, התובעת ביקשה לקבל שכר גם בגין הקניות, אך המנוחה סירבה לבקשה זו, בנימוק שהתובעת אוכלת מהמצרכים אותם היא רוכשת עבורה ( עמוד 5 שורות 6 -18).
על פי גרסת הנתבע, התובעת ביצעה את הקניות בהתנדבות.
11. גם אם בזמן אמת התובעת הסכימה לבצע את הקניות ללא תמורה או שביצעה זאת תמורת ארוחות בביתה של המנוחה, אין בכך לשלול את זכאותה לשכר ( ר' סעיפים 2 -3 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958).
לאור הקביעות העובדתיות לעיל לגבי היקף השעות שהתובעת הקדישה לקניות עבור המנוחה, התובעת זכאית לשכר עבודה בגין שעת עבודה אחת לשבוע, כלומר 4 שעות לחודש, החל מחודש אוקטובר 2011.
12. התובעת העמידה את התביעה ברכיב זה על שכר של 40 ₪ לשעה. מדובר בטענה בעלמא ללא כל בסיס בראיות. על כן יש לפסוק לזכות התובעת שכר מינימום בגין מטלת הקניות. בהתאם, נקבע שהתובעת זכאית להפרשי שכר בסך 4,603 ₪, לפי הפירוט להלן.
אוקטובר 2011 - ספטמבר 2012: 12 חודשי עבודה, שכר שעתי 22.01 ₪, 4 שעות בחודש - 528.2 ₪;
אוקטובר 2012 - מרץ 2015: 30 חודשי עבודה, שכר שעתי 23.12 ₪, 4 שעות בחודש – 2,774.4 ₪;
אפריל 2015 - אפריל 2016: 13 חודשי עבודה, שכר שעתי 25 ₪, 4 שעות בחודש – 1,300 ₪;
סך הכל – 4 ,603 ₪.

13. מכאן נעבור לבחינת שאר טענות התובעת לגבי הפרשי שכר המגיעים לה, בגין מטלות הניקיון והבישול.
כהערה כללית בהתייחס לעדות התובעת, יש לציין שתיאור שעות העבודה אצל המנוחה לקה בהפרזה בלתי משכנעת. זאת במיוחד מקום בו מדובר בעבודת משק בית שכיחות, לגביהן ניתן להסתמך גם על ניסיון החיים. התובעת תיארה שעבדה שעות רבות וארוכות בניקיון ובבישול עבור המנוחה. לגבי הניקיון התובעת טענה שניקתה את ביתה של המנוחה במשך שש שעות ( אחת לשבועיים). בהתחשב בכך שהמנוחה התגוררה בדירה בגפה ( ולאחר מכן עם מטפלת סיעודית), כאשר לא הובהר מה מספר החדרים בדירה, אך אין חולק שמדובר בדירה שהמנוחה שכרה תמורת 2,750 ₪ בחודש ( נספח א' לתצהיר הנתבע - הסכם שכירות), ברי שאין מדובר בדירה גדולה במיוחד. בנסיבות אלה, עדות התובעת לגבי מספר השעות בהן ניקתה את הדירה היא מופרזת בעינינו.
13. כפי שצוין לעיל, גם עדות התובעת בנושא הקניות היתה מופרזת ובלתי משכנעת. כך גם עדותה לגבי הזמן שהקדישה לבישול עבור המנוחה. לפי גרסת התובעת – חמש שעות בשבוע. מדובר בפרק זמן בלתי סביר כלל, שמדובר בבישול עבור אשה אחת, בת כ – 85 שנים, המתגוררת בגפה. על כן בגין הבישול עבור המנוחה, נקבע כי מדובר בפעולה שארכה שעה אחת בשבוע.
14. שונה הדבר לגבי הניקיון, לגביו לא הוצגו נתונים ספציפיים ולא הוצגה גרסה נגדית ועל כן, למרות ההתרשמות השלילית מעדות התובעת, בהעדר נתונים לסתור, לצורך חישוב זכויותיה של התובעת, נעמיד את משך עבודת הניקיון על 6 שעות אחת לשבועיים, על פי גרסת התובעת.
15. לסיכום כל האמור לעיל – התובעת בישלה עבור המנוחה במשך שעה בשבוע (4 שעות בחודש), ערכה עבורה קניות במשך שעה בשבוע (4 שעות בחודש) וניקתה את ביתה במשך 6 שעות בשבוע אחת לשבועיים (12 שעות בחודש). כלומר, התובעת עבדה בסך הכל עבור המנוחה במשך 20 שעות בחודש, שהן כ – 10.7% משרה.
בהתאם לנתון זה יש לחשב את זכויותיה של התובעת.
פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת
16. התובעת סיימה לעבוד עבור המנוחה, לאחר שזו נפטרה. מטבע הדברים, מדובר בנסיבות בהן לא ניתנה הודעה מוקדמת. בנסיבות אלה, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת.
טענת הנתבע, לפיה אמו שילמה לתובעת פיצויי פיטורים בסוף כל שנת עבודה, נטענה בעלמא וללא כל אסמכתא בתמיכה לה, על כן יש לדחותה. (מעבר לשאלה אם התנהגות כאמור מתיישבם עם הדין).
17. בהתאם להיקפי העבודה ונתוני ההשתכרות שפורטו לעיל, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 11,625 ₪ ולתמורת הודעה מוקדמת בסך 1,440 ₪ בהתאם לחישוב שיפורט להלן.
540 ₪ בחודש עבור ניקיון ( לפי 270 ₪ ליום) ועוד 200 ₪ בגין יום בישול ( נתון שלא הוכחש) ועוד 100 ש"ח עבור קניות (25 ₪ בשבוע). סך הכל השתכרות חודשית בסך 1,440 ₪ בתקופה בה התובעת ביצעה קניות והשתכרות של 1,340 ₪ בתקופה הקודמת לכך.
כלומר, בגין 45 חודשי עבודה במשכורת של 1,340 ₪, התובעת זכאית ל – 5,025 ש"ח ועוד 6,600 בגין תקופה נוספת בת 55 חודשים, במשכורת של 1,440 ₪.
פדיון חופשה
18. ברכיב זה נתבע פדיון חופשה בגין 11 שנות עבודה (11,797 ₪ - 3,559 ₪ בגין הניקיון, 5,492 ₪ בגין הבישול ו- 2,746 ₪ בגין הקניות - סעיפים 4, 11, 29 (4) לתצהיר התובעת).
מאחר שלא הוצג פנקס חופשה או ראיה אחרת בנושא, בהתחשב בטענת התיישנות ( סעיף 35 לכתב ההגנה, סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951), לאור הקביעה לגבי תקופת עבודתה של התובעת - 8 שנים וארבעה חודשים, והקביעה לעיל לגבי שיעור השתכרותה של התובעת, התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך 9,553 ₪ בהתאם לחישוב שיפורט להלן, לשנים 2013 עד אפריל 2016.
התובעת היתה עובדת בשכר, שבשקלול כלל התמורה ששולמה לה, היתה זכאית ל- 1,440 ₪ בחודש. בהתאם לחלקיות המשרה (10.7%), היתה זכאית לפדיון חופשה בגין 62 ימים ( 16+18+21+7.33, חלק יום אינו נלקח בחשבון), היינו 1,440 ש"ח כפול 62 ימים כפול 10.7% משרה.
פדיון הבראה
19. ברכיב זה נתבעו דמי הבראה בגין 11 שעות עבודה, בסך 7,069 ₪ (6.45% משרה בגין ניקיון – 1,805 ש"ח, 13.44% משרה בגין בישול – 3,759 ₪, 5.38% משרה בגין קניות – 1,505 ₪).
על פי הדין, התובעת זכאית לפדיון הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתה, בהתאם להיקף משרה של 10.7% משרה, בסך 566 ₪ (10.7% X 378 ₪ X 14 ימים).
דמי חגים
20. ברכיב זה נתבעו 3,810 ₪: 810 ₪ בגין שלושה ימי חג שחלו ביום ראשון בשבוע ( היום בו ניקתה את ביתה של המנוחה), עוד 1,400 ₪ בגין 7 ימי חג שחלו ביום שישי ( היום בו בישלה עבור המנוחה) ועוד 1,600 ₪ בגין 8 ימי חג שחלו ביום רביעי ( יום הקניות).
דין התביעה ברכיב זה להידחות. אין חולק שהתובעת עבדה בהיקף משרה מצומצם, לדבריה – בימים ראשון, רביעי ושישי. אין חולק התובעת לא עבדה ביום שלפני החג וביום שלאחריו. כמו כן, התובעת לא טענה דבר בעניין מתכונת העסקתה בימי החג ואם הוצע לה לעבוד ביום עבודה חלופי, בשבוע בו חל חג ביום בו היתה אמורה לעבוד. מעבר לכך, בחישובי התובעת לא נלקחה בחשבון חלקיות המשרה ונתבעו דמי חגים לפי עבודה במשרה מלאה.
בנסיבות אלה, התובעת אינה זכאית לדמי חגים.
דמי גמולים לפנסיה
21. לא הוצגה כל ראיה לפיה התובעת בוטחה בביטוח פנסיוני. ברכיב זה נתבעו דמי גמולים לפנסיה החל משנת 2008 בסך 6,235 ₪ ( בגין ניקיון – 1,935 ₪, ומשנת 2008 בגין בישול וקניות עוד 2,866 ₪).
על פי צו ההרחבה הכללי במשק בנושא ביטוח פנסיוני לעובדים, כל עובד זכאי לביטוח פנסיוני, בתנאים המפורטים בצו.
לאור הקביעות לגבי תקופת העבודה, התובעת זכאית לפיצוי בגין אי ביטוח פנסיוני החל מחודש יולי 2008 ואילך ( לאחר שהשלימה שישה חודשי עבודה). עם זאת, משנטענה טענת התיישנות ( סעיף 40 לכתב ההגנה), יש לבחון את זכאות התובעת החל מחודש נובמבר 2009.
בחישוב הזכאות, יש לקחת בחשבון כי החל מחודש אוקטובר שכרה החודשי של התובעת עמד על 1,440 ₪ וקודם לכן היה 1,340 ₪.
בהתאם, התובעת זכאית להפרשי דמי גמולים לפנסיה בסך 4,924 ש"ח, בהתאם לטבלה הבאה:
שנה
שיעור דמי הגמולים
שכר
דמי גמולים לתובעת
11-12/2009
1.66%
2,680
44.488
2010
2.50%
16,080
402
1-9/2011
3.33%
12,060
401.598
10-12/2011
3.33%
4,284
142.657
2012
4.16%
15,950
663.52
2013
5%
17,150
857.5
2014
6%
17,190
1031.40
2015
6%
17,258
1,035.48
2016
6%
5,760
345.60

22. לסיכום פרק זה של פסק הדין, עם פטירתה של המנוחה, התובעת היתה זכאית לסכומים הבאים:
א. הפרשי שכר עבודה בסך 4,603 ₪;
ב. פיצויי פיטורים בסך 11,625 ₪;
ג. תמורת הודעה מוקדמת בסך 1,440 ₪;
ד. פדיון חופשה בסך 9,553 ₪;
ה. פדיון הבראה בסך 566 ₪;
ו. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסך 4,924 ₪.

חבותו של הנתבע
23. התובעת, שעבדה אצל המנוחה ועבורה, תבעה לאחר פטירתה של המנוחה את הנתבע, שהוא בנה של המנוחה ואחד משני יורשיה ( יחד עם אחיו).
לטענת התובעת, הנתבע הוא שטיפל בענייני המנוחה, היה אפוטרופוס שלה והיה מעורב אישית בהעסקת התובעת. על כן התביעה הוגשה כנגדו ( סעיף 2 לתצהיר התובעת).
24. לטענת הנתבע, לא העסיק את התובעת ואינו חייב בתשלום זכויותיה, גם כיורש.
על פי גרסת הנתבע, אמו לא היתה חסויה, אלא היתה עצמאית, צלולה וניהלה את ענייניה כראות עיניה. לראיה, המנוחה חתמה על הסכם השכירות ( נספחים א' - ב' לתצהיר הנתבע), תרמה כספים לעמותות שונות ואף חתמה על המחאות לוועד הבית ( סעיפים 5-10 לתצהיר הנתבע). לתמיכה בטענתו הציג הנתבע מעטפות שנשלחו למנוחה מטעם עמותות שונות להן תרמה כספים בהתאם לשיקול דעתה ( נספח ד' לתצהיר הנתבע, עמוד 12 שורה 28 עד עמוד 13 שורה 6).
כן הוצג סיכום אשפוז מבית החולים המעיד על כך שאמו של הנתבע תפקדה היטב והיתה צלולה בדעתה. בסיכום האשפוז ( מיום 5.5.15, נספח ג' לתצהיר הנתבע), עולה שהמנוחה היתה באותה עת צלולה, שיתפה פעולה, "התמצאות תקינה והכרה בהכרה מלאה". כמו כן במסמך נכתב כי הנתבע היה איש הקשר אנשי קשר " רמי, ילד/בן .... ניתן למסור מידע, אינו משמש כאפוטרופוס, אינו משמש כמיופה כח".
עוד העיד הנתבע, כי יחד עם אחיו, מנדל ( המתגורר בארצות הברית) שניהם תמכו כלכלית באמם וסייעו בידה, אך עזרה זו אינה הופכת את הנתבע למעסיק של התובעת. הנתבע העיד שנהג למשוך כספים מחשבון הבנק של אמו והעבירם לידיה, על מנת שתשלם לכל הנדרש לצורך אחזקת הבית, וזאת על רקע מוגבלותה בניידות.
הנתבע הוסיף כי הוא ירש סכום זניח מהעזבון וממנו שולמה לאחר מות המנוחה 5,050 ₪ לעובדת הסיעודית שטיפלה במנוחה וכן הוצגו חשבוניות בגין הקמת מצבה.
25. על פי הדין, הנחת המוצא היא כי מטפל סיעודי מועסק על ידי המטופל ( ע"ע ( ארצי) 660/06 בירגר - ג'ונל קטיבוג, 23.1.08). עם זאת, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. על מנת לסתור את החזקה ולהכיר בקיומם של יחסי עובד - מעסיק בין המטפל ובין קרוב משפחה של המטופל, נדרש כי קרוב המשפחה יגלה מעורבות החורגת מעזרה משפחתית מקובלת ויקבל החלטות עצמאיות בכל הנוגע לעובד ולמטופל. על כן לא כל סיוע של קרוב משפחה, פיקוח על הטיפול או מעורבות בטיפול בקרוב המשפחה יביאו למסקנה כי יש לראות בבן המשפחה כמעסיק נוסף של המטפל ( ע"ע ( ארצי) 60/10 Timalsina Prasad Bishnu – אפללו, 4.10.11).
26. במקרה שלפנינו, אף שעדות התובעת היתה מתחמקת ופתלתלה היא אישרה כי מי ששילמה את שכרה היתה המנוחה ולא הנתבע. לדבריה, הנתבע משך עבור המנוחה כספים מחשבון הבנק, אך היא זו שהעבירה לידיה את שכרה. התובעת גם אישרה שהמנוחה חתמה על המחאות לוועד הבית ( והתובעת התבקשה להעבירם לידי ועד הבית). בכך למעשה אישרה את עדות הנתבע לפיה המנוחה היתה עצמאית וניהלה את משק ביתה בעצמה.
אמנם התובעת העידה שהנתבע הציע לה דולרים, אולם הובהר כי מדובר היה בדברים שנאמרו בבדיחות הדעת, כשהנתבע נסע לארצות הברית ואין מדובר בהתחייבות לתשלום שכרה ( עמוד 9 שורה 10 עד עמוד 10 שורה 2).
התובעת אישרה למעשה את גרסת הנתבע לפיה אמו המנוחה היתה פעילה וצלולה והיא זו שניהלה את ענייניה.
27. הנתבע הציג תמליל שיחה שנוהלה בינו, התובעת ואמו. באותה שיחה טענה התובעת כי גרושתו של הנתבע ( גב' ברכה בר) וביתו ענבל קראו לה בשמות גנאי. מבלי להידרש לפרטי תוכנה של השיחה ( ממנה עולה כי התובעת מסרה פרטים אינטימיים רכילותיים על גרושתו של הנתבע ולטענתו הדבר מלמד על אופיה - סעיפים 18 -22 לתצהיר הנתבע), מהשיחה עולה כי המנוחה השתתפה בשיחה, הבינה את הנאמר בה והיתה ערה למתרחש סביבה ( נספח ה' 1 עמוד 6 לתמליל שורות 9,22, נספח ה' 2 – עמוד 1 לתמליל שורות 14 -24). הדבר מתיישב גם עם המסמך הרפואי שהנתבע הציג ואשר תואר לעיל.
בכל מקרה, אין חולק כי על רקע המחלוקת שהתגלעה בין התובעת וגרושתו של הנתבע, הנתבע ויתר בני המשפחה שהעסיקו את התובעת וגם חבריהם ( משפחות רייף ולוי), פיטרו את התובעת. לעומת זאת, המנוחה המשיכה להעסיק את התובעת, גם לאחר שכל הסובבים אותה פיטרו אותה. הנתבע העיד בעניין זה כך ( החל מעמוד 14 שורה 6):
"אמא שלי התעקשה לא לפטר אותה, אני פיטרתי אותה, ליאת פיטרה אותה, מני פיטר אותה, ציפי לוי פיטר אותה, בעקבות הסיפור הזה אמא שלי...
אמא שלי היתה אישה אסרטיבית, היא דפקה על השולחן ואמרה לי, רמי לא, היא ממשיכה לעבוד. לא רציתי לראות אותה."

גם מדברים אלה ניתן ללמוד כי המנוחה ניהלה את ענייניה בעצמה וכי העסקת התובעת במשק ביתה היתה מנוגדת לרצון כל בני משפחתה, לרבות בנה, הנתבע. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא גם בדברי הנתבע, לפיו בשלב מסוים, בתו נמנעה מלהגיע לבית המנוחה ( סבתה) כאשר התובעת היתה במקום וכי אמו ציינה שהיא מאמינה לתובעת ולא לנכדתה ( עמוד 19 שורות 38 -40).
לאמור לעיל יש להוסיף כי על פי עדות הנתבע, אמו דרשה לקבל דפי חשבון על מנת להיות מעורבת בניהול חשבון הבנק שלה ( שכן הנתבע נהג למשוך כספים מהחשבון ולהעבירם לידיה ( עמוד 19 שורות 34 -37). גם עניין זה מחזק את המסקנה לפיה משיכת הכספים מחשבונה של המנוחה נעשתה כפעולה טכנית של העברת המזומן ולא בבעלות פעילה בחשבונה.

28. בסיכומי התובעת נטען שהמנוחה האמינה לתובעת וצידדה בה, וכי לא נהגה כך עם בני משפחתה וכי עניין זה מעיד על מהימנות התובעת. לטעמנו, עניין זה אינו מלמד על מהימנות התובעת, להבדיל מיחסיה הקרובים עם המנוחה ועל ההשפעה שהיתה לתובעת על המנוחה, שביכרה את התובעת על פני נכדתה.
בנוסף, לדעתנו מערכת יחסים זו תומכת במסקנה לפיה בכל הנוגע לעבודת התובעת אצל המנוחה, הנתבע לא העסיק את התובעת, שהרי הנתבע כלל לא היה מעוניין בהמשך העסקתה על ידי אמו ודווקא המנוחה היא שדרשה להמשיך ולהעסיקה. ואכן בפועל, העסקת התובעת נמשכה בהתאם לדרישתה זו ( עמוד 18 שורה 39 עד עמוד 19 שורה 14).
זאת ועוד - הנתבע שילם את השכר לעובדת הסיעודית שטיפלה באמו ואף ניהל עם חברת הסיעוד משא ומתן ( עמוד 11 שורות 3 -19). לעומת זאת, הנתבע לא היה מעורב כלל בהעסקתה של התובעת, ואמו היא זו שעמדה בקשר עם התובעת בכל הנוגע לעבודתה אצלה, היא זו ששילמה את שכרה והתעקשה להמשיך ולהעסיקה למרות עמדת הנתבע בנושא.
בנסיבות אלה, אין לראות בנתבע כמי שהעסיק את התובעת.

29. למרות האמור לעיל, אין מקום לדחות את התביעה כנגד הנתבע ועל פי הוראות הדין, עליו לשלם לתובעת את הסכומים שפורטו בפסק הדין ( סעיף 22 לעיל), עד לגובה חלקו בירושה/ עזבון, היינו - 20,000 ₪.
לא הוצגו ראיות לחלוקת העזבון, אך נראה שאין חולק שהנתבע ואחיו היו יורשים יחידים של אמם המנוחה וכי הנתבע קיבל כיורש 20,000 ₪. בעניין זה, הנתבע העיד שבמועד הפטירה, היתרה בחשבון הבנק של המנוחה עמדה על 50,000 ₪ ואף פירט הוצאות שהיו לאחר פטירתה ( גמר חשבון למטפלת הסיעודית והקמת מצבה למנוחה). כאמור, לא הוצגו ראיות לגבי הסכומים שבחשבון הבנק של המנוחה, אך גם אין חולק כי במסגרת הליכי גילוי מסמכים, המסמכים הועברו בין הצדדים. בנוסף, הוצגו ראיות לגבי סכומים ששולמו מהעזבון לאחר פטירת המנוחה. בנסיבות אלה וכאשר התובעת לא חלקה על טענת הנתבע לגבי הסכום שקיבל כיורש, מתקבלת טענתו לפיה הוא ירש מאמו 20,000 ₪.
30. בסעיף 128 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, נקבע כך:
"

(א) חולק העזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה; אולם אם הוכיח שלא ידע על חוב פלוני בזמן החלוקה, יהיה אחראי לו רק כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.
(ב) הוכחת שוויו של העזבון או של מה שיורש קיבל מן העזבון - על היורש.

מהעדויות שנשמעו בהליך לא הוכח שהנתבע היה מודע לחובה של המנוחה כלפי התובעת. נהפוך הוא – הוכח שהמנוחה היא שניהלה את ענייניה מול התובעת במשך שנים וחלק מהתקופה העסיקה את התובעת בניגוד לדעתו של הנתבע. בנסיבות אלה ולאור עדותו של הנתבע, לפיה ככל הידוע לו, המנוחה שילמה לתובעת את חבותה לפיצויי פיטורים מדי שנה, יש לקבוע כי הנתבע לא ידע על חוב של המנוחה לתובעת בזמן חלוקת העזבון. לפיכך ובהתאם להוראות החוק, יש לחייבו בסכומים שנפסקו במסגרת פסק הדין, רק עד לגובה הסכום שקיבל מן העזבון, היינו 20,000 ₪.

31. סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבע לשלם לתובעת 20,000 ₪, על חשבון הסכומים להם היא זכאית בגין עבודתה אצל המנוחה, כמפורט בסעיף 22 לפסק הדין, וזאת בהתאם לסכום שהוכח שהנתבע ירש מהמנוחה.

נוכח הפער בין הסכום שנתבע ( מעל 102 אלף ₪) ובין הסכום שנפסק לזכות התובעת, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ד' אדר ב' תשע"ט, (11 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

עליזה מעין, נציגת ציבור (מעסיקים)

דגית ויסמן, שופטת