הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 32326-02-16

15 אפריל 2019

לפני:

כב' השופט אורן שגב
נציגת ציבור (עובדים) גב' הלן הרמור
נציג ציבור (מעסיקים) מר אלי כהן

התובע
ואאיל כמאל ח'ארוף ת.ז. XXXXXX939
ע"י ב"כ: עו"ד ג'בארה אמיר
-
הנתבעת
שהם א.א. יזמות בע"מ ח.פ. 514421189
ע"י ב"כ: עו"ד מיכל יקר-עזרא

פסק דין

לפנינו תביעתו של מר ח'ארוף (להלן – התובע) לקבלת זכויות שונות הנובעות מעבודתו אצל הנתבעת ומאופן סיומם.

טענות התובע בתמצית
הנתבעת, חברת שהם א.א. יזמות בע"מ (להלן – הנתבעת) מחזיקה בזיכיון להפעלת בית קפה - מסעדה ברשת "קפה קפה" בעיר אריאל (להלן – המסעדה) ולטענת התובע, תושב העיר שכם שבשטחי הרשות הפלסטינית, הוא עבד אצלה מיום 01.12.2012 ועד ליום 13.01.16, אז פוטר לאלתר משום שדרש לקבל את הזכויות המגיעות לו.
לאור האמור לעיל, תבע את הרכיבים הבאים: פיצויים בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העסקה, פיצוי בגין הפרת חובת השימוע, פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר ומסירתם לידיו , פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים, דמי נסיעות והפרשות לפנסיה.

טענות הנתבעת בתמצית
הנתבעת הקדימה וטענה, כי התובע עבד בשירותה בעבודות ניקיון מיום 27.12.2012 ועד ליום 07.12.15, אז נטש את מקום העבודה ולא שב אליו יותר. הנתבעת הוסיפה, כי אין זו הפעם הראשונה שהתובע עוזב את מקום עבודתו, וכי ביום 17.07.15 התובע חדל להגיע למקום העבודה ללא כל התראה, אלא שאז בהתערבות אחיו, שב לעבודה ביום 01.08.2015. עוד הוסיפה, כי מעת לעת הוא נעדר מעבודתו והסתבר לה, כי הוא נכנס לישראל באמצעות אישור העבודה שהונפק לו ע"י המסעדה ועבד בניקיון בתים בעיר אריאל.
הנתבעת הוסיפה, כי לאחר התפטרותו, התקשר אליה התובע ודרש לקבל זכויות שונות, תוך שהוא נוקב בסכום מופקע, והואיל וסרב לקבל את התשלום שהוצע לו ע"י מנהל המסעדה, התגלגל העניין לפתחו של בית הדין.
לגופן של טענותיו טענה, כי אכן לא נתנה לו הודעה על תנאי העסקה, ואולם אלה היו ידועים לו ונמסרו לו בע"פ; הודתה כי לא ערכה לו שימוע ולא נתנה לו הודעה מוקדמת מהטעם שכלל לא פיטרה אותו; מסרה לו תלושי שכר כדין ואלה צורפו כנספח א' לכתב ההגנה; התובע היה עובד שעתי ולכן מעבר לעובדה שאינו זכאי לפיצויי פיטורים, הרי שהחישוב שהציג שגוי כשלעצמו, כמו חישובים נוספים שעשה מבלי להתחשב בתקופות התיישנות ; התובע סירב לקבל את פדיון ימי החופשה השנתית שהוצעו לו; הוא אינו זכאי לדמי נסיעה מן הטעם שמנהל המסעדה נהג לאסוף אותו בכל בוקר מכפרו והחזיר אותו לכפר בסוף כל יום. עוד טענה, כי לאחר שבאחת הפעמים רכבו של מנהל המסעדה נרגם באבנים בכפר בו מתגורר התובע, סוכם, כי הוא ייאסף מידי בוקר מהכניסה לכפרו ועל כן, גם לאחר מכן לא היו לו למעשה הוצאות נסיעה בפועל , ומכל מקום, הוא לא הציג כל אסמכתא לכך; התובע סירב לקבל את התשלום המגיע לו חלף הפרשות לפנסיה.
לסיום, שבה הנתבעת על טענתה, כי היתה מוכנה לשלם לתובע את המגיע לו על פי דין, ואולם, מתוך רצון לקבל סכומים להם הוא לא זכאי, הוא סירב להצעתה. כמו כן, דרשה, כי מכל סכום שייפסק לתובע, ככל שייפסק, יש לקזז דמי הודעה מוקדמת בסך 3,719 ₪ (שכרו החודשי הממוצע) בשל העובדה שהתובע נטש את מקום העבודה ללא מתן הודעה מוקדמת, כמתחייב.

דיון והכרעה
להלן, נדון בכל אחד מרכיבי התביעה כסדרם, ונתחיל בתקופת עבודתו של התובע ובהיקף משרתו:
תקופת העבודה והיקף המשרה
הצדדים חלוקים בנוגע למועד תחילת העבודה, ובעוד התובע טען, כי החל את עבודתו ביום 01.12.12, טענה הנתבעת כי הוא החל רק ביום 27.12.12.
הראיה החפצית היחידה שהוגשה בתיק, אשר ממנה ניתן ללמוד על מועד תחילת העסקתו של התובע, היא תלושי השכר שצורפו לתצהירי הנתבעת, ומהם עולה, כי צוין שמועד תחילת העבודה הוא, כדברי התובע, ביום 01.12.12.
לאור האמור לעיל, ובהיעדר ראיה לסתור, אנו קובעים, כי מועד תחילת העסקתו של התובע, הוא ביום 01.12.12, כנטען על ידו.
ביחס למועד סיום העסקתו של התובע, בהתאם לתלוש השכר של חודש 12/2015 – התובע עבד 6 ימים בהיקף של 37.50 שעות.
לאור האמור לעיל, ומשלא הובאו ראיות לסתור ע"י התובע, אנו קובעים, כי מועד סיום העסקתו של התובע הוא ביום 07.12.15, כטענת הנתבעת. לא נעלמה מעיננו טענת התובע, לפיה בהתאם לתדפיס רישיונות שצורף לתצהירו, רישיון העבודה שלו הופסק ביום 27.12.2015, ואולם אין הדבר יכול להוות אינדיקציה לכך שזהו יום העבודה האחרון של התובע בפועל, ובהקשר זה, האמור בתלוש השכר, מהימן יותר לעניין מספר ימי העבודה בחודש דצמבר 2015.
ביחס להיקף משרתו של התובע, הנתבעת לא הציגה דוחות נוכחות, ונציג הנתבעת בחקירתו לא נתן כל הסבר משכנע מדוע הנתבעת נמנעה להביא דוחות נוכחות ידניים, שלטענתו היא ניהלה בזמנים הרלוונטיים לתביעה. כשנשאל מדוע לא הציג דוחות נוכחות, השיב: "אני לא זוכר, לא התבקשתי להביא כרטיסי נוכחות. יכול להיות שלא היה באותה תקופה" (עמ' 10 לפרוטוקול מול שורה 24).
הראיה החפצית היחידה היא תלושי השכר, מהם עולה, כי בשנת 2013 עמד היקף על משרתו על ממוצע של 82% משרה, בשנת 2014 – 96% משרה ובשנת 2015 – 79% משרה. אין חולק כי בחודשים מסוימים התובע אף עבד שעות נוספות, וקיבל על כך גמול, כפי שעולה מתלושי השכר.
כידוע, האמור בתלושי השכר הנו ראיה לכאורה לאמור בהם, ובהיעדר ראיה לסתור, אנו קובעים כי היקף משרתו של התובע הוא כפי שמשתקף בתלושי השכר.

פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד
בהתאם לסעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד), היה על הנתבעת למסור לתובע הודעה בכתב, ובה פירוט תנאי העסקתו. הנתבעת לא הציגה כל הודעה כאמור ולמעשה, לא הכחישה כי קיימה את חובתה על פי דין בעניין זה. לפיכך, בהתאם לסעיף 5 לחוק הודעה לעובד, רשאי ביה"ד לפסוק לתובע פיצוי. התובע תבע בגין רכיב זה פיצוי בסך 2,000 ₪. משלא נמסרה מטעם הנתבעת כל גרסה לסיבת המחדל, מחד גיסא, ומשסברתי, כי מתן הודעה לעובד, היתה מונעת חילוקי דעות בין הצדדים בנוגע להיקף משרתו של התובע, שכרו ויתר זכויותיו, אנו פוסקים לזכותו פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין רכיב זה.

פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר כדין
דין רכיב זה להידחות, באשר הנתבעת צרפה לתצהיריה תלושי שכר. אכן, בתלושי השכר לא נרשמו רכיבי שכר שונים המחויבים על פי דין, כגון: ימי חופשה, חג, דמי הבראה וכיוצא בזכויות סוציאליות נוספות, ואולם, הסיבה לכך, היא כי זכויות אלה כלל לא שולמו לתובע. לא נעלמה מעיני נו טענת התובע, שלא הוכחשה, לפיה שכרו שולם במזומן ולעיתים בהמחאות (סעיף 27 לסיכומי התובע). לא מצאנו כי יש בכך פסול כלשהו או השלכה כלשהי על האופן בו תלושי השכר נערכו ולפיכך, אנו דוחים את התביעה ברכיב זה.

פדיון דמי חופשה
מעיון בתלושי השכר שצורפו לתצהיר הנתבעת, עולה, כי הנתבעת שילמה לתובע דמי חופשה שנתית 6 פעמים במהלך כל תקופת העסקתו. בניגוד לסעיף 26(א) לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה, ולמצער, אף בתלושי השכר לא נוהל מעקב סדיר ועקבי אחר צבירת ימי החופשה וניצולם.
יתרה מזאת, מתלושי השכר עולה, כי בחודשים בהם שולמו לתובע דמי חופשה שנתית, התעריף היומי לא היה אחיד ונע בין 139 ₪ ליום ל- 185 ₪ ליום. סה"כ, בהתאם לתלושי השכר, שתוכנם לא נסתר בחקירתו הנגדית של התובע, קיבל התובע במהלך עבודתו תשלום עבור 14 ימי חופשה. התובע תבע פדיון 40 ימי חופשה בגין 3 שנות עבודתו במכפלת 186 ₪ ליום. בהתאם לחוק, התובע זכאי ל- 12 ימי חופשה בגין 3 שנות עבודתו הראשונות ובסה"כ – 36 ימים. בהפחתה של 14 יום שקיבל, הוא זכאי ל-22 ימים ובמכפלת 186 ₪, אנו פוסקים לו סכום של 4,092 ₪.

דמי הבראה, דמי חגים, דמי נסיעות והפרשות לפנסיה
בהתאם לתלושי השכר, התובע לא קיבל אף לא אחת מהזכויות הנ"ל. בחקירתו הנגדית, נציג הנתבעת לא שלל את האפשרות שרכיבים אלה לא שולמו לו, וביחס להפרשות לפנסיה, הודה כי לא ניתן היה להפריש לתובע סכומים כלשהם לטובת חיסכון פנסיוני בשל העובדה שהתובע הוא תושב שטחי הרש"פ.
בגין רכיבים אלה, התובע תבע את הסכומים הבאים: דמי הבראה – 5,292 ₪ (14 ימים במכפלת 378 ₪), 31 ימי חג (לפי 10 ימי חג בשנה), נסיעות – 16,280 ₪ ופנסיה – 19,092 ₪ (לפי 12% במכפלת שכר של 4,300 ₪ על פני 37 חודשים).
הנתבעת טענה בסיכומיה, טענה, כי שילמה דמי הבראה, אך הדבר לא נרשם בתלושים (סעיף 54 לסיכומי הנתבעת); לא הפרישה הפרשות לפנסיה מאחר וחברות הביטוח סרבו לפתוח קופות פנסיה לעובדים פלסטינאים; שילמה דמי חגים אך מחמת טעות הדבר נרשם כימי עבודה ולא כימי חג; הסיעה אותו מכפרו שבשטחי הרש"פ למקום העבודה, ובחזרה.
דין טענות הנתבעת להידחות אחת לאחת ברכיבים אלה, ולהלן נימוקינו:
דמי הבראה – בהיעדר כל ראיה לכך שדמי ההבראה אכן שולמו – טענת הנתבעת נדחית . התובע זכאי ל- 14 ימי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו במכפלת 378 ₪ ובמכפלת היקף משרתו, כדלקמן: בגין שנת 2014 – 2,580 ₪ ו בגין שנת 2015 – 2,085 ₪;
הפרשות לפנסיה – אין מחלוקת כי הנתבעת, בניגוד לחובתה בדין, לא הפרישה עבור התובע את הסכומים הנדרשים. יצוין, כי בהיעדר יכולת להפריש לקופת פנסיה בזמן אמת, חובה על הנתבעת לשלם לתובע את סכומי ההפרשות בעין. לאחר שבדקנו את החישוב שהציג התובע, אין בידינו לקבלו מן הטעם שהוא לקח שכר חודשי ממוצע בסך 4,300 ₪. הכנסתו הקובעת הכוללת של התובע במהלך כל תקופת עבודתו מגיעה לסכום של 109,200 ₪ ולפיכך, במכפלת 12%, על הנתבעת לשלם לו סך של 13,104 ₪;
דמי חגים – לא הובאה כל ראיה לכך, שאכן דמי החגים שולמו ולא הובאה כל ראיה שתתמוך בטענה, כי הרישום בתלוש השכר מקורו בטעות. לפיכך, מדובר בטענה בעלמא ובתור שכזו, אנו דוחים אותה. העובדה שהתובע הודה כי תבע תשלום בגין עבודה ביום העצמאות אינה מאיינת כשלעצמה את זכותו לקבלת דמי ח גים, ובהתאם לצו ההרחבה, הוא זכאי לתשלום בגין 9 ימי חג בשנה. סה"כ, במכפלת 3 שנות עבודתו, זכאי התובע לסך של 4,995 ש"ח;
נסיעות – הנתבעת לא הציגה כל ראיה שתתמוך בטענתה, שהתובע הוסע מידי יום מכפרו בשטחי הרש"פ למקום העבודה באריאל, ובחזרה במהלך כל 3 שנות עבודתו אצלה. יחד עם זאת, שוכנענו כי בחלק מהתקופה, התובע אכן הוסע הלוך ושוב. נציין, כי בהיעדר ראיות אין ביכולתנו לתחום את התקופה בה התובע הוסע ואת התקופה בה הגיע בכוחות עצמו . בנוסף, תביעתו של התובע ברכיב זה מתעלמת מימי העבודה בפועל, חרף העובדה שהתובע שהה בחופשה שנתית מעת לעת (כפי שהודגם בתלושי השכר) וכן מתעלמת מימי חג, בהם התובע לא עבד. לפיכך, אנו פוסקים לתובע מחצית מסכום התביעה ברכיב זה – 8,140 ₪.

נסיבות סיום יחסי העבודה
נקדים אחרית לראשית ונציין, כי התובע לא הצליח להעמיד תשתית ראייתית מספקת לטענתו כי פוטר, ולהלן נימוקינו.
בתצהיר העדות הראשית מטעמו, לא נתן התובע גרסה מפורטת, כפי שניתן היה לצפות מאדם שפוטר על אתר רק משום שעמד על קבלת זכויותיו. בסעיף 7 לתצהירו ציין: "עוד להצהיר, כי הנתבעת בחרה לפטר אותי ללא כל הודעה מוקדמת ומבלי לערוך לי כל שימוע ומבלי להודיע לי על כוונתו [כך במקור – א.ש.] לפטר אותי, ופיטרה אותי בפתאומיות וללא כל הודעה מוקדמת, בניגוד מלא ומוחלט מהוראות הדין והפסיקה בעניין..." (סעיף 7 לתצהיר התובע).
בסיכומיו, טען התובע כי "בחודש ינואר 2016 פוטר ע"י מנהל הנתבעת ללא כל סיבה או אשם מצד התובע עת ביקש מהתובע לא להגיע יותר לעבודה וכי אין עוד' עבודה עבורו וזאת רק בגלל שהתובע הלין בפניו כי לא משלמים לו זכויות כמו הבראה חופשה וחגים..." (סעיף 26 לסיכומי התובע). נציג הנתבעת, מר שוהם, לעומתו, סיפק גרסה מפורטת, שחלקה כלל לא נסתר, ולפיה, התובע כבר עזב בעבר את מקום העבודה ושב רק לאחר שמר שוהם הפציר באחיו שישכנעו לחזור לעבודה (סעיפים 8 עד 14 לתצהיר מר שוהם). גרסה זו לא נסתרה ע"י התובע, אשר כלל לא התייחס אליה בתצהיר העדות הראשית מטעמו, חרף העובדה שהיא הופיעה בכתב ההגנה. מכאן, שהעדפנו את גרסתו המפורטת של מר שוהם על פני גרסתו הכללית והבלתי מפורטת של התובע.
לאור מסקנתנו, כי התובע נטש את מקום עבודתו, אנו דוחים את רכיבי תביעתו המתייחסים להודעה מוקדמת, פיצוי בגין היעדר שימוע ופיצויי פיטורים. בהקשר זה נציין, כי הנתבעת ביקשה לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע דמי הודעה מוקדמת, וכך אנו מורים.

אחרית דבר
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד – 2,000 ₪;
פדיון דמי הבראה – 4,665 ₪;
פדיון חופשה שנתית – 4,092 ₪;
דמי חגים – 4,995;
דמי נסיעות – 8,140 ₪;
הפרשות לפנסיה – 13,104 ₪.
כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי ריבית הוצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
הנתבעת רשאית לקזז מהסכומים דלעיל דמי הודעה מוקדמת בסך 3,719 ₪.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ט, (15 אפריל 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

הלן הרמור
נציגת ציבור עובדים

אורן שגב, שופט

אלי כהן
נציג ציבור מעסיקים