הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 3130-09-15

לפני:

כב' השופטת דגית ויסמן
נציגת ציבור (עובדים) , גב' רחל קפר

התובע
סלמאן מצארוה
ע"י ב"כ עו"ד אלסאנע
-
הנתבעת
האחים י.ד. כהן חברה לבנין בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד קדוש

פסק דין

1. התובע הועסק על ידי הנתבעת כעובד בניה, בשתי תקופות העסקה נפרדות, שארכו במצטבר 39 חודשים.
לטענת התובע הוא פוטר ועל כן נתבעו פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.
כמו כן נתבעו הפרשי שכר ותמורת עבודה בשעות נוספות וכן נלווים לשכר, לפי המקובל בענף הבנייה.
2. רקע עובדתי
א. התובע הוא פועל בניין תושב הכפר יטה שברשות הפלסטינית, אשר הועסק על ידי הנתבעת, שהיא חברת בנייה, בשתי תקופות נפרדות.
התקופה הראשונה - בחודשים יוני 2010 עד מרץ 2011; התקופה השנייה - בחודשים מרץ 2012 – אוגוסט 2014 ( נספח 2 לתצהיר התובע, דו"ח שירות התעסוקה)
ב. במהלך עבודתו של התובע נמסרו לו תלושי שכר שהונפקו על ידי שירות התעסוקה ( עדות התובע בעמוד 10 שורה 31 עד עמוד 11 שורה 2, תלושי שכר נספח א' לתצהיר שלום כהן, המצהיר מטעם הנתבעת).
ג. שכרו ההתחלתי של התובע בתקופת העבודה הראשונה עמד על 154 ₪ ליום והוא הועלה מעת לעת. בחודשים אוקטובר – דצמבר 2010 התובע השתכר 174 ₪ ליום ובחודשים ינואר עד מרץ 2011 - 177.5 ₪.
בתקופת עבודתו השניה של התובע שולם לו שכר יומי של 200 ₪.
3. ההליך
א. התביעה הוגשה בבית דין האזורי לעבודה בבאר שבע. לאחר דיון מוקדם שהתקיים ומשהובהר כי עיקר עבודתו של התובע נעשתה במרכז הארץ ( רחובות ואלעד), התיק עבר לבית דין זה (החלטת הנשיאה אורלי סלע ( כתוארה אז) מיום 13.1.16).
ב. קודם להליך זה, התובע הגיש תביעה דומה כנגד הנתבעת באמצעות עו"ד מרואן סלימיה. תביעה זו נמחקה בהסכמה ביום 17.11.15 ( סע"ש ( ב"ש) 11545-12-14).
ג. בישיבת ההוכחות התובע העיד באמצעות מתורגמנית לשפה הערבית. מטעם הנתבעים העיד מר שלום כהן, מנהל העבודה בנתבעת ואח של בעלי הנתבעת ( להלן – כהן).
ד. התובע חזר בו מהתביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות ולתשלום דמי כלכלה ( סעיף 55 לסיכומי התובע).
דיון והכרעה
4. מאחר שהתובע העיד כעד יחיד מטעמו, יש לציין כי עדותו לא הותירה רושם מהימן. כך למשל, התובע טען שלא קרא את האמור בתצהירו, למרות שחתם עליו ( עמוד 9 שורות 10 -17). בנוסף, התובע מסר מספר גרסאות שונות לגבי נסיבות הפסקת עבודתו. בכתב התביעה נטען שהתובע התפטר בשל הרעה בתנאי עבודתו ( צמצום היקף משרתו), בתצהירו התובע העיד שהתפטר מאחר שתנאי עבודתו לא שופרו, ואילו במסגרת חקירתו הנגדית בבית הדין התובע הציג גרסה שלישית ( לפיה שכרו האחרון לא שולם לו).
בנוסף, התובע לא ידע למסור פרטים בסיסיים לגבי תביעתו, כגון, מה תקופת עבודתו אצל הנתבעת ומתי הסתיימה ( עמוד 9 שורות 1 -10, ובשורות 22 -30) או מי המעסיק אצלו עבד לאחר סיום עבודתו בנתבעת ( עמוד 12 שורות 12 -14). לעומת זאת, התובע ידע למסור פרטים דווקא בנושאים שוליים, כגון עלות נסיעה מביתו למחסום ( עמוד 11 שורה 20 עד עמוד 12 שורה 3, 12 – 14). גם פער זה, בהתייחס לעובדות שונות שאין להן אותה חשיבות בהקשר של התביעה בבית הדין, לא הותיר רושם מהימן.

תקופת העבודה
5. גרסת התובע לגבי תקופת עבודתו אינה עקבית. בכתב התביעה נטען שהתובע עבד אצל הנתבעת ברציפות 54 חודשים, משנת 2010 ועד חודש אוגוסט 2014. במסגרת תצהירו התובע העיד שהוא עבד אצל הנתבעת בשתי תקופות נפרדות: בחודשים יוני 2010 - מרץ 2011 וכן מחודש מרץ 2012 ועד לחודש אוגוסט 2014. בכך למעשה אישר את גרסת הנתבעת.
בהקשר זה יש לשוב ולציין הערה לגבי מהימנות התובע. גם בנושא זה, עדות התובע בעניין תקופת עבודתו ומועד סיום עבודתו היתה מתחמקת ( ר' עמוד 8 שורות 3 -17, שם התובע טען שעבד אצל הנתבעת בשנת 2009) והותירה רושם כאילו התובע אינו מכיר כלל את תביעתו.
העובדה שהתובע טען טענות שונות לגבי סכומים המגיעים לו ובדבר נכונות תלושי שכרו, אך נושא מרכזי כמו תקופת עבודתו נשמע מזכרונו ( עמוד 9 שורות 1-10, עמוד 9 שורה 20 עד עמוד 10, שורה 5), מתקשרת לאמור לעיל לגבי הרושם השלילי שהותירה עדות זו.
6. במסגרת תצהירו התובע העיד שהנתבעת הפסיקה את עבודתו בתקופה הראשונה בשל שלילת רישיון העבודה על ידי רשויות המדינה ( סעיף 2 לתצהיר התובע). התובע לא חזר על הטענה במסגרת עדותו בבית הדין ולמעשה עניין זה לא הוכח. בכל מקרה, נסיבות הפסקת העבודה בתקופה הראשונה אינן רלוונטיות לצורך הכרעה ברכיבים שנתבעו, בשים לב למשך הנתק שחל בין שתי התקופות ( כשנה).
סיום עבודתו של התובע
7. בכתב התביעה נטען שהתובע התפטר עקב הרעה בתנאי העסקתו, מאחר שהנתבעת צמצמה את היקף עבודתו במשך שלושה חודשים, יוני עד אוגוסט 2014 ( סעיפים 9 -10 לכתב התביעה). לעומת זאת, בתצהיר התובע ( סעיף 6) נטען כי " בחודש 8/2014 הנתבעת הפסיקה את אישור העבודה שלי וזאת בעקבות דרישתי לשיפור תנאי עבודתי". התובע גם הוסיף שהוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת עקב פיטוריו על אתר ( סעיף 10 לתצהיר התובע) וזאת בניגוד לנטען בכתב התביעה, כאילו התפטר.
בחקירתו הנגדית בבית הדין, התובע הכחיש התובע את הטענות שפורטו בכתב התביעה, לפיהן חלה הרעה בתנאי עבודתו ( עמוד 8 שורות 24 -26, 31 -32) וגם הכחיש את גרסתו העובדתית המקורית, לפיה התפטר. בשלב דיוני זה, התובע העלה טענה חדשה, לפיה הנתבעת לא שילמה לו שכרו האחרון ( עמוד 8 שורה 32): "לא. לא נתנו לי את החודש האחרון. אני לא כתבתי דבר כזה".
בבית הדין התובע גם טען לראשונה, בהקשר לשאלות בנושא הפסקת עבודתו, כי הוא נדרש לעבוד לכל אורך חודש הרמדאן וכי השכר בגין חודש זה לא שולם לו במלואו, וזאת למרות שטענות חדשות אלה אינן מתיישבות עם העולה מדו"ח שירות התעסוקה, לפיו התובע עבד בהיקף חלקי במהלך חודש הרמדאן ( חודש יולי 2014). ר' בעמוד 10, שורות 6 -10 וכן בעמוד 14, שורות 4 – 20).

8. לטענת הנתבעת, התובע הוא שהתפטר מעבודתו, מבלי שמסר הודעה מוקדמת כנדרש, ולמעשה, בשלושת חודשי עבודתו האחרונים התובע לא התייצב בעבודה באופן סדיר, עד שהפסיק להגיע. הנתבעת הוסיפה שהיא נמנעת מלפטר עובדי בניין, לאור הצורך בהנפקת אישורים מתאימים ומאחר שהיא זקוקה לעובדים ( מצבת כח אדם מלאה; סעיפים 17 -21 לתצהיר כהן).
כהן העיד שהוא עצמו התקשר לתובע ובירר מדוע זה לא הגיע לעבודה ואז התובע מסר לו כי הוא מתפטר מעבודתו, מבלי שמסר הודעה מוקדמת. על כן ולאור הודעה זו, הנתבעת ביטלה את אישור העבודה של התובע. כהן הוסיף שסמוך לנטישת העבודה אצל הנתבעת, התובע החל לעבוד אצל מעסיק חדש - דגן צבי ( סעיפים 22 - 25 לתצהיר כהן).
העדות שנמסרה בתצהירו של כהן לא נסתרה בחקירתו הנגדית בבית הדין. כהן שב באופן עקבי על הטענה לפיה התנהלות התובע פגעה בעבודה השוטפת שכן הנתבעת, המעסיקה את עובדיה ישירות ( ולא באמצעות " ראיסים"), התקשתה לגייס עובד חדש, ואף הוסיף שהתובע היתל בנתבעת במשך שלושה חודשים ( עמוד 19 שורות 9-13).
9. כפי שתואר לעיל, גרסת התובע היתה מתחמקת ובלתי מהימנה. התובע לא זכר מתי סיים עבודתו, גרסתו בנוגע לסיום ההעסקה בתצהיר לא תאמה לאמור בכתב התביעה והתובע העיד שכלל לא קרא את תצהירו. בעדותו טען התובע כי הנתבעת לא שילמה לו את שכרו האחרון טענה שלא בא זכרה קודם ואף לא נתבע סעד כלשהו בנדון.

לעומת זאת, עדותו של כהן היתה עקבית ובהירה ובהערכת העדויות זו כנגד זו, מתקבלת גרסתה העובדתית של הנתבעת.
משנקבע שהתובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת, מסיבותיו שלו, הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים ( להבדיל משחרור רכיב הפיצויים שהופקד לזכותו) ולתמורת הודעה מוקדמת.
10. לאור תחום עיסוקה של הנתבעת בענף הבנייה, חלות על הצדדים הוראות צווי ההרחבה בענף הבנייה י"פ 6120, התש"ע, 11.8.10 - צו 2010; י"פ 6369, התשע"ב, 30.1.12 - צו 2012). כפי שיפורט בהמשך, לתובע שולם שכר הנופל מהשכר הענפי שהגיע לו ולמעשה, התובע היה זכאי להפרשות נוספות על חשבון פיצויי פיטורים, מעבר לסכום שהופקד לזכותו בפועל ( סעיף 31 א' לצו 2010). בנסיבות בהן החל מחודש מרץ 2011, הנתבעת הפרישה 8.33% משכר התובע על חשבון פיצויי פיטורים, הרי שגילתה דעתה כי התובע זכאי להפרשות בשיעור זה. על כן התובע זכאי להפרשות בשיעור של 8.33% גם מהפרשי השכר הענפי שהגיע לו בגין כל תקופת ההעסקה (11,414.4 ₪), בסך 951 ש"ח.
שכר ענפי
11. כפי שפורט בסעיף 2 לפסק הדין, בשנים 2012 -2014 שולם לתובע שכר יומי בסך של 200 ₪ ליום ( בשנים קודמות שולם לתובע שכר נמוך מכך).
לטענת התובע, בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין הוא היה זכאי לשכר מינימום ענפי העולה על השכר ששולם לו בפועל.
בשנת 2010 השכר הענפי עמד על 4,350 ₪ לחודש, שהם 191.2 ₪ ליום; בשנת 2011 השכר הענפי עמד על 4,437 ₪ לחודש, שהם 195 ₪ ליום; בשנת 2012 השכר הענפי עמד על 5,000 ₪ לחודש, שהם 219.8 ₪ ליום ואילו בשנים 2013 -2014 השכר הענפי עמד על 5,145 ₪ לחודש, שהם 226.2 ₪ ליום עבודה.
התובע תבע הפרשי שכר מינימום בהתאם למספר ימי העבודה שצוין ברישומי שירות התעסוקה, בסך 15,962 ₪ ( סעיפים 12 -13 לכתב התביעה). בתצהירו התובע הפנה לנטען בכתב התביעה, אך בשלב זה טען שהוא זכאי להפרשי שכר בסך 24,072 ₪ ( סעיף 8 לתצהיר התובע).
12. לטענת הנתבעת, לאור וותקו של התובע הוא לא היה זכאי לשכר בדרגה 2, כיוון שלא השלים שלוש שנות עבודה. בכל מקרה, חישוב שכרו היומי של התובע נעשה בהתבסס על השכר הענפי (5,000 ₪) ובשים לב לכך שעבודה מלאה בענף עומדת על 26 ימים (5000/26 ₪ = 192.3 ש"ח). כלומר למעשה, לשיטת הנתבעת, היא שילמה לתובע מעבר לשכר הענפי המגיע לו.
13. לא יכול להיות חולק שהתובע זכאי לשכר ענפי בהתאם להוראות צווי ההרחבה בענף הבנייה.
טענת הנתבעת בנושא חישוב השכר היומי לתובע נדחית, מאחר שמשרה מלאה בענף הבניין עומדת על 182 שעות ויש לחשב את השכר היומי בהתאם לנתון זה ( סעיף 19 ב' לצו 2010).
בהתאם, נכון ליום 11.8.10, התובע היה זכאי לשכר ענפי בסך 4,350 ₪ לחודש, קרי 23.9 ₪ לשעה או שכר יומי של 191.2 ₪. מחודש ינואר 2012 ועם כניסתו של צו 2012 לתוקף, התובע היה זכאי לשכר חודשי של 5,000 ₪ לחודש, קרי 27.47 ₪ לשעה (5000/182 ש"ח), שהם 219.7 ₪ ליום.
מאחר שקידום בדרגה מתבצע לאחר שעובד השלים שלוש שנות עבודה, ממועד כניסתו של צו 2010 לתוקף באוגוסט 2010 ( סעיף 20 לצו 2010), התובע היה זכאי לשכר בדרגה 2 רק מחודש יוני 2014.
על יסוד העקרונות הללו, יפורטו להלן הפרשי השכר להם התובע זכאי.
14. בגין שנת 2010, התובע זכאי להפרשי שכר מחודש אוגוסט 2010 ואילך, עם כניסתו של צו 2010 לתוקף. על כן חישוב ההפרשים לא יבוצע בגין כלל ימי העבודה כנתבע על ידי התובע (119 ימים), אלא רק בגין 82 ימי עבודה, כמפורט בטבלה להלן.
חודש
ימי עבודה
שכר יומי שולם
שכר מגיע
הפרש חודשי
אוגוסט
18
154
191.2
669.6
ספטמבר
10
154
191.2
372
אוקטובר
18
174
191.2
309.6
נובמבר
18
174
191.2
309.6
דצמבר
18
174
191.2
309.6

בסך הכל, התובע זכאי להפרשי שכר ( ענפי) בסך 1970.4 ₪ בגין עבודתו בשנת 2010.
15. בחודשים ינואר עד מרץ 2011 עבד התובע 15 ימים בכל חודש, תמורת שכר יומי של 177.5 ₪ לעומת השכר שהגיע לו בסך 191.2 ₪ ( לפי שכר חודשי של 4,350 ₪). על כן התובע היה זכאי להפרשים בסך 13.7 ₪ בגין כל יום עבודה, ובגין כל ימי העבודה בתקופה זו – 616.5 ₪ (13.7 ש"חX 45 ימי עבודה).
16. החל משנת 2012 שכר המינימום הענפי עמד על 5,000 ₪ והתובע היה זכאי לשכר זה עד לחודש יולי 2013 ( בשים לב לוותקו הענפי).
התחשיב שערך התובע ביחס לשנת 2012 מתקבל (219.8 ₪ ליום לעומת 200 ₪ ששולמו לו בפועל), ועל כן בגין תקופה זו התובע זכאי להפרשי שכר בסך 3006.6 ₪.
17. גם בשנת 2013 התובע היה זכאי לשכר חודש של 5,000 ₪, היינו שכר יומי של 219.8 ₪, ובהתאם לעקרונות שפורטו לעיל, בשנה זו מדובר בהפרש יומי בסך 19.8 ₪ ( גם בהתחשב במספר ימי העבודה בפועל באותה תקופה -188 ימים). על כך בגין שנת 2013, התובע זכאי להפרשי שכר בסך 3722.4 ₪.
18. החישוב שבוצע לעיל לגבי שנת 203 נכון גם למחצית הראשונה של שנת 2014 ( ינואר- יוני 2014). בתקופה זו התובע עבד 95 ימים ועל כן הוא זכאי להפרשי שכר בסך 1881 ₪.
החל מחודש יולי 2014 התובע היה זכאי לשכר בדרגה השנייה ( דרגה 2 בהתאם לצו 2010), בסך 5,100 ₪, היינו שכר יומי של 224.1 ₪ (5,100/182 ש"ח) X 8 שעות ביום). בהשוואה לשכר שהתובע קיבל בפועל, מדובר בהפרשי שכר יומי בסך 24.1 ₪. בחודשים יולי ואוגוסט 2014 התובע עבד רק 9 ימים ולכן בגינם הוא זכאי להפרשי שכר בסך 217.5 ₪.
19. לסיכום כל החישובים שפורטו לעיל, התובע זכאי להפרשי שכר בסך 11,414 ₪.

תמורת עבודה בשעות נוספות
20. לטענת התובע הוא עבד כשעתיים נוספות בכל יום עבודה. בהתאם, נתבע גמול בסך 45,640 ₪ (652 ימי עבודה X 2 X 125% X 28 ₪).
גרסת התובע לגבי שעות העבודה, היא שעבד בשעות 6:00 -15:30 ולעיתים גם עבד עד השעה 17:00, 10-12 שעות ביום.

להלן עדותו של התובע בנושא זה בבית הדין ( עמוד 12 ש ורה 16 עד עמוד 13, שורה 1, ההדגשה הוספה – ד.ו.):

"ש. מתי אתה עולה לבניין להתחיל לעבוד?
ת. בשעה 6 בבוקר.
ש. היום אתה גם עובד באתר בניה ומגיע ב- 6 ?
ת. לא.
ש. היום באיזה שעה מתחיל?
ת. שש.
ש. מתי היית מסיים לעבוד בנתבעת?
ת. לפעמים בשש לפעמים בשבע ולפעמים תשע. זה לא קבוע. לפעמים צריך לעשות יציקה של בטון.
ש. כל יום כמה זמן הפסקת היתה לך?
ת. פעם אחת.
ש. כמה זמן ?
ת. חצי שעה.
ש. כמה זמן תפילה?
ת. 10 דקות ביום.
ש. ואם זה בחורף אז זה 2 תפילות ליום?
ת. כל הימים זה אותו דבר. כל הזמן זה פעמיים אבל בגלל השקיעה הזמנים משתנים."

התובע גם הציג העתקים של מספר כרטיסי נוכחות, למרות שהתובע אישר שהנתבעת העבירה לו את הכרטיסים המקוריים והם מצויים בידיו. על גבי חלק מהדוחות צוין השם " סלמן" ולא מצויין בהם תאריך מדויק ( צוין רק החודש, ללא השנה; סעיף 3 לתצהיר התובע ונספח 3 לתצהיר). לדברי התובע, מדובר בכרטיס נוכחות מקופל שעל צדו השני ( שלא צולם ולא הוגש) צוין תאריך מדויק, שמו ושם הנתבעת ( עמוד 13 שורה 7 עד עמוד 14 שורה 3).
21. לטענת הנתבעת, גרסת התובע לפיה עבד בשעות נוספות אינה נכונה. התובע עבד בשעות 7:00 -16:30, כשבמהלכן הוא ניצל 15 דקות בתחילת היום ובסיומו של יום להתארגנות, כך שבפועל החל לעבוד 7:15 וסיים בשעה 16:15 ( סעיף 7 לתצהיר כהן). התובע גם ניצל 40 דקות להפסקה ועוד הפסקה של 15 דקות לתפילה. בחודשי החורף, התובע ניצל 15 דקות נוספות לתפילה.
על פי עדותו של כהן, הנתבעת משלמת לעובדים שכר בהתאם לכרטיסי העבודה ( עמוד 15 שורה 24 עד עמוד 16 שורה 6). בהתייחס לכרטיסי הנוכחות שהתובע הציג, נטען שהם אינם מהימנים מאחר שלא מופיעה עליהם חותמת החברה ( סעיפים 31 -26 לתצהיר כהן) ורק חלק מהחתימות על הכרטיסים שהתובע הציג הן חתימותיו של כהן ( עמוד 17).

כהן, ששימש כמנהל עבודה באתרים בהם עבד התובע, העיד בעניין שעות העבודה של התובע באופן עקבי ( עמוד 15 שורות 16 -19):
"ת. ב-7 מתחילים לעבוד. היו באים ברבע לשבע, שבע. בחיים לא התחלנו בשעה שש. מתחילים בשבע או שבע ורבע.
ש. עד איזו שעה?
ת. כל יום בדר"כ עובדים עד ארבע או ארבע וחצי, שלוש וחצי. חורפים זה פחות קיץ זה יותר."

כהן הוסיף שבמהלך יום העבודה, בהפסקות העובדים פנויים לעניינם וחלקם אף יוצאים לקנות מזון (עמוד 18 שורות 1 -6).

22. כפי שצויין לעיל, עדותו של התובע לא היתה מהימנה והדברים נכונים גם לעניין עדותו בנושא השעות הנוספות, כאשר בנושא זה עדות התובע היתה מופרזת ובלתי סבירה. כך, בעוד שבתצהירו העיד שעבד ברגיל עד השעה 15:30, בבית הדין העיד שעבד עד השעות שש, שבע ושמונה בערב.

כרטיסי הנוכחות שהתובע הציג אינם ברורים, לא מופיעים עליהם תאריכים, וכהן אישר כי רק חלק מהחתימות על גבם הם שלו, כפי שניתן להתרשם גם מעיון ברישומים שבכרטיסים. כמו כן, חלק מהכרטיסים הם זהים ועל חלקם מופיעים סימני מחיקה ( קרוס). בנסיבות אלה, לא ניתן להתייחס לראיות אלה מצד התובע כראיה מהימנה בעלת משקל משמעותי. בנוסף, מאחר שהתובע טען שהמסמכים המקוריים מצויים בידיו, אך הוא לא הגיש אותם, יש לזקוף עניין זה לחובתו. לפיכך לא מצאנו לתת משקל לנתונים העולים מראיות אלה.

23. הנתבעת לא הציגה את דוחות הנוכחות של התובע או כל ראיה אחרת לגבי אורך יום העבודה. עם זאת וכאמור, עדות התובע לא היתה מהימנה והוא לא הביא ראשית ראיה לטענותיו בעניין שעות העבודה שעבד. בנסיבות אלה ונוכח עדותו הבהירה והעקבית של כהן, יש לקבל את גרסת הנתבעת, לפיה התובע בשעות 7:00 -16:30.

במחלוקת לגבי אורך ההפסקה, כאשר אין חולק שהתובע יצא להפסקה של חצי שעה לפחות ( לשיטת הנתבעת – 40 דקות), יש לקבוע כי זה היה אורך ההפסקה בפועל.

אשר לזמן התארגנות וזמן תפילה שניצל התובע, בנסיבות בהן התובע שהה במקום העבודה ואין מדובר בהפסקות כהגדרתן בסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א -1951, אין לקחת פרקי זמן אלה בחשבון ואין לנכותם מאורך יום העבודה של התובע.

לסיכום האמור לעיל, הוכח שהתובע עבד בשעות 7:00 -16:30, ובניכוי חצי שעה הפסקה, מדובר ביום עבודה שאורכו 9 שעות.

מרישומי שירות התעסוקה עולה שהתובע עבד בהיקף משרה חלקי ולכל היותר חמישה ימים בשבוע ( ועל פי רוב פחות מכך). כלומר מדובר בעבודה במשך חצי שעה נוספת בכל יום.

לאור השכר הענפי שהגיע לתובע במרבית תקופת ההעסקה (5,000 ₪, שהם 27.47 ₪ לשעה), התובע זכאי לגמול בגין עבודה בשעות נוספות בגין כל ימי העבודה שעבד בפועל (652 ימים), בסך 11,194 ₪ (27.47 ₪ X 125% X 0.5 שעה נוספת X 652 ימי עבודה).

היקף משרה
24. תביעות התובע לזכויות שונות בוצעו על יסוד עבודה במשרה מלאה ( לטענת התובע הוא עבד בהיקף של 20 ימים בחודש - סעיף 4 לתצהיר התובע).

כפי שכבר צוין לעיל בהקשרים אחרים, מהראיות עולה שהתובע לא עבד במשרה מלאה. בעניין זה הנתבעת טענה שהתובע עבד בהיקף של 16 ימים בממוצע בחודש, שהם 64% משרה, בהתאם למפורט בדוחות שירות התעסוקה.

25. על פי ההלכה הפסוקה, במערכת היחסים בין תושב הרשות הפלסטינית לבין המעסיק, הרישומים הנעשים על ידי שירות התעסוקה משקפים נאמנה את מערכת יחסי העבודה בין הצדדים ועל הטוען לסתור נתונים אלה – מוטל נטל כבד ( ע"ע ( ארצי) 660/05 חברת אביסרור משה ובניו בע"מ – אסמאעיל קיסיה (19.3.07)).
להוציא טענה כללית בדבר עבודה בהיקף של 20 ימים לחודש, התובע לא טען שרישומי שירות התעסוקה אינה מהימנים. טיעון זה גם אינו מתיישב עם חלק אחר בתביעה, לגמול בגין עבודה בשעות נוספות ולהחזר הוצאות נסיעה, שם נתבעו סכומים בהתאם למספר ימי עבודה שפורטו בדו"ח שירות התעסוקה.
לפיכך, ומאחר שמדובר בראיה אובייקטיבית, המבוססת על נתונים שנמסרו לרשויות, יש לקבל את הנתונים העולים מדוחות שירות התעסוקה ולקבוע שהתובע עבד אצל הנתבעת 652 ימים לכל אורך תקופת עבודתו בשתי תקופות ההעסקה, משך 39 חודשים. מדובר בעבודה בממוצע 16.7 ימי עבודה בחודש, שהם 76% משרה (16.7/22). אותו היקף משרה מתקבל גם בחישוב נפרד לתקופת העבודה השניה, בה התובע עבד 503 ימים, במשך 30 חודשים.
בפירוט לגבי השנתיים האחרונות שבתקופת העבודה השניה, מדובר בהיקפי המשרה הבאים:
בשנת העבודה האחרונה ( בהתעלם משלושה חודשים אחרונים בהם עבד ימים ספורים, מדובר ב – 19 ימי עבודה בממוצע בחודש, היינו 86% משרה, אך בהתחשב גם בשלושת חודשי העבודה האחרונים, ההיקף הממוצע של המשרה יורד ל – 64% משרה.
בשנה שקדמה לכך, התובע עבד 190 ימים (15.83 ימי עבודה בחודש בממוצע), שהם 72% משרה.
בשנתיים האחרונות לעבודתו, התובע עבד בממוצע 15 ימים בחודש, שהם 68% משרה.
26. טרם שנפנה לבחינת שכר רכיבי התביעה, יש להוסיף ולציין שעל פי עדות התובע, הוא קיבל מידי חודש את תלושי השכר ולאחר סיום עבודתו עיין בהם ( עמוד 10 שורות 31 -33). לאור עדות זו ומאחר שעל פי הפסיקה, תלושי שכר מהווים ראיה לכאורה לנכונות תוכנם ( ע"ע ( ארצי) 42463-09-11 גולן ( יואב ברמץ) - נגריית שירן בע"מ, 18.3.13), קל וחומר מקום בו הם הונפקו על ידי שירות התעסוקה ומקום בו התובע לא הפריך האמור בהם, הנתונים המפורטים בתלושים יהוו בסיס לבחינת שאר רכיבי התביעה.

דמי חגים
27. ברכיב זה נתבעו דמי חגים בסך 9,417 ₪.

לטענת הנתבעת, התובע קיבל תשלום בגין דמי חגים ובכל מקרה זכאותו נגזרת מהיקף משרה חלקי של 64%. עוד נטען שהתובע לא עבד ביום שלפני החג וביום שלאחריו שכן שלושה ימים לפני החג, התובע לא עבד בפועל ( סעיפים 41 -42 לתצהיר כהן).

28. בתלושי השכר פורטו סכומים ששולמו בגין " תוספות אחרות", אך הנתבעת לא הבהירה האם מדובר בסכומים ששולמו גם בגין דמי חגים. על כן אין להביא סכומים אלה בחשבון בהקשר התביעה לדמי חגים.

התובע לא פירט מהם ימי החג שחלו בתקופת עבודתו. מצד הנתבעת לא הוצגו דוחות נוכחות לתמיכה בטענה לגבי עבודה חלקית של התובע בתקופות חגים, באופן שאינו מזכה אותו בדמי חגים.

בנסיבות אלה ובהתחשב בכך שחלק מימי החג חלו בשבת, יש לפסוק לזכות התובע 80% מדמי החגים המגיעים לו על פי דין ולחשבם לפי חלקיות משרה של 76% לכל תקופת העבודה. בהתאם לעקרונות אלה ובהתחשב בכך שהזכאות לדמי חגים קמה לאחר השלמת שלושה חודשים עבודה, התובע זכאי לדמי חגים בסך 3,786 ₪ (219.8₪ ליום X 10 ימי חג בשנה X 12/ 34 חודשי עבודה X 0.8 X 76% משרה).

פדיון הבראה
29. ברכיב זה נתבעו 5,929 ₪ (14 ימי הבראה בשווי 378 ₪ ליום), למרות שבתצהיר התובע ( סעיף 13) נרשם 3,292 ₪. התובע הופנה לתלושי שכרו מהם עולה ששולמו לו דמי הבראה, ועמד על טענתו כי חרף האמור בתלושים, לא שולמו לו דמי הבראה ( עמוד 11 שורות 13 -15).

לטענת הנתבעת, היא שילמה לתובע דמי הבראה, בגין 21 ימים, כמפורט בתלושי השכר ובכל מקרה הזכאות לדמי הבראה נגזרת מחלקיות משרתו של התובע.

על פי המפורט בתלושי השכר של התובע, בשנתיים האחרונות לעבודתו שולמו לו דמי הבראה בסך 2,350 ₪ ( החל מחודש אוגוסט 2012, 800 ₪ נוספים שולמו בחודשים יוני - יולי 2012). בהתחשב חלקיות משרתו בשנתיים האחרונות לעבודה (68%), התובע היה זכאי לדמי הבראה בסך 3,727 ₪ (14.5 ימי הבראה כפול 378 ₪ ליום כפול 68% משרה). על כן הוא זכאי להפרשים ברכיב זה, בסך 1,377 ₪.

פדיון חופשה
30. ברכיב זה נתבעו 2,342 ₪ ( סעיף 14 לתצהיר התובע), וזאת בהתאם למספר ימי החופשה להם התובע היה זכאי בהתחשב בוותקו וכן בשים לב לכך שהופרשו לזכותו 4% מהשכר על חשבון דמי חופשה, המגלמים 12 ימי חופשה בשנה.

התובע הכחיש שקיבל את הסכומים שצוינו בתלוש השכר כדמי החופשה ( עמוד 11 שורות 6-7).

לטענת הנתבעת, התביעה לפדיון חופשה בגין תקופת העבודה הראשונה התיישנה, מאחר שהוגשה למעלה משלוש שנים לאחר סיום עבודתו. לגבי התקופה השניה נטען ששולמו לתובע דמי חופשה כדין, בשיעור של 4% משכרו ( סעיפים 35 -36 לתצהיר כהן).

31. בהתאם להוראת סעיף 30 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951, התיישנה התביעה לפדיון חופשה בגין תקופת העבודה הראשונה של התובע.

אשר לתקופת העבודה השנייה (30 חודשים), הרי שעל פי תלושי השכר, בתקופה זו שולמו לתובע דמי חופשה בסכום מצטבר של 4,800 ₪.

לאור וותקו של התובע והשכר הענפי, התובע היה זכאי לדמי חופשה בסך 4,009 ₪ (24 ימי חופשה כפול 219.8 ₪ ליום כפול 76% משרה). מאחר שהסכום ששולם לו בפועל עולה על זכאותו, התביעה ברכיב זה נדחית.

החזר הוצאות נסיעה
32. הנתבעת העמידה לרשות התובע הסעה מהמחסום ועד לאתרי העבודה ובחזרה.

לטענת התובע, הוא נשא בעלות דמי נסיעה בסך של 20 ₪ ביום לכל כיוון. בהתאם למספר ימי העבודה (652), נתבעו ברכיב זה 26,080 ₪ ( סעיף 15 לתצהיר התובע).

בבית הדין התובע העיד ששילם 30 ₪ לכל כיוון. גם בנושא זה התובע טען שהסכומים שפורטו בתלושי השכר בגין דמי נסיעות לא שולמו לו. התובע לא הציג קבלות או ראיה אחרת לעלות הוצאות הנסיעה, וטען כי אין מדובר בשירותי הסעה מסודרים אלא ב"רכב שכולם עולים עליו" (עמוד 11 שורה 20 עד עמוד 12 שורה 3). כפי שכבר צוין לעיל, עדות התובע לא היתה מהימנה. בין השאר, לאור התהיות כיצד זכר את עלויות הנסיעה, אך לא זכר היכן עבד לאחר סיום עבודתו בנתבעת ( עמוד 12 שורות 12 -14).

לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה מאחר שהעמידה לרשות התובע הסעות ובנוסף שילמה לו דמי נסיעות, כמפורט בתלושי שכרו ( סעיף 32 לתצהיר כהן).

33. התובע לא הציג ולו ראשית ראיה בנוגע לעלות הנסיעה מביתו למחסום. גרסתו בעניין עלות הנסיעה לא היתה עיקבית ולא מצאנו לקבלה. מעבר לכך, התביעה ברכיב זה מבוססת על סכומים העולים על התקרה היומית המגיעה לעובד ( עלות חופשי חודשי; ר' סעיף 43 לצו 2010 המפנה לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה). בנוסף, אין מקום להתעלם מסכומים ששולמו לתובע ברכיב זה וצוינו בתלושי השכר.

לאור מכלול האמור לעיל, התביעה ברכיב זה נדחית.

דמי גמולים לפנסיה
34. ברכיב זה נתבעו 958 ₪, בגין 6% מהפרשי שכר ענפי שהתובע זכאי להם ( סעיף 16 לתצהיר התובע).

מאחר שהתביעה להפרשי שכר בגין שכר ענפי התקבלה, יש לפסוק לזכות התובע גם דמי גמולים בגין הפרשים אלה. על כן התביעה ברכיב זה מתקבלת, בהתאמה לסכומים שנפסקו לזכות התובע, ועל כן התובע זכאי לדמי גמולים לפנסיה בסך 685 ₪ (6% מ – 11,414 ₪).

35. סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. הפרשי שכר ענפי בסך 11,414 ₪;
ב. חלק המעסיק בפנסיה ( רכיב פיצויים) בסך 951 ₪;
ג. חלק המעסיק בפנסיה ( רכיב תגמולים) 685 ₪;
ד. הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך 11,194 ₪.

הסכומים המפורטים בס"ק א' – ד' לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה המזכה (1.1.13) ועד למועד התשלום בפועל.

ה. דמי חגים בסך 3,786 ₪;
ו. דמי הבראה בסך 1,377 ₪.

הסכומים המפורטים בס"ק ה' – ו' לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.14 ועד למועד התשלום בפועל.

לאור הפער בין סכום התביעה (113,445 ₪) ובין הסכום שנפסק לזכות התובע, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט"ו אדר א' תשע"ט, (20 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

רחל קפר,
נציגת ציבור (עובדים)

דגית ויסמן, שופטת