הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 28034-07-16

לפני:
כב' השופטת עידית איצקוביץ – אב"ד
מר מרדכי נגר - נציג ציבור עובדים
מר משה הרץ - נציג ציבור מעסיקים

התובע

רן שרייבר ת.ז. XXXXXX098
ע"י ב"כ עו"ד שרון סחאי ועו"ד אחיעד הראל
-
הנתבעים
.1 מי ידאג לי 2011 בע"מ ח.פ. 514686328
.2 דוד ברלינר
ע"י ב "כ דן אל אגליק

פסק דין

1. לפנינו תביעה בגין שכר עבודה, פיצויי הלנת שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה, גמול שעות נוספות והפרשות לקרן פנסיה. סכום התביעה : 488,428 ₪.

2. לטענת התובע, הוא עבד אצל הנתבעת 1 – מי ידאג לי 2011 בע"מ (להלן – הנתבעת או החברה), העוסקת בשיווק ומכירה של מזון ומוצרים אחרים לבעלי חיים, בתפקיד של מנהל שיווק ופיתוח עסקי, החל מיום 1.4.13. החברה היא בבעלותו של מר דוד ברלינר (להלן – הנתבע), שהיה חבר קרוב של התובע.

התובע והנתבע סיכמו ביניהם כי תינתן יד חופשית לתובע בכל הנוגע ליוזמות שיווק ופיתוח עסקי, לרבות הקמת אתר אינטרנט לחברה, יזום פעילויות שיווקיות במרשתת וברשתות החברתיות, ופעילויות שיווקיות אחרות. סוכם גם כי התובע יקבל שכר חודשי בסך 7,000 ₪ (ברוטו) תמורת עבודה במשרה מלאה של 187 שעות בחודש. סכום זהה להשתכרותו של הנתבע. כן סוכם כי התובע יעמיד לרשות הנתבעת סכום של 200,000 ₪. התובע סבר כי סכום זה הוא תמורה עבור מחצית המניות של הנתבעת, אך הנתבעים התייחסו לסכום זה כהלוואה שהעמיד התובע לחברה.

לגישת התובע, הנתבעים הפרו את ההתחייבויות האלו באופן מוחלט. בשל כך נאלץ התובע להודיע על התפטרותו ביום 29.10.15 ויחסי עבודה הסתיימו ביום 30.11.15.

לפי הנטען בכתב התביעה, הנתבעת לא מסרה לתובע הודעה בדבר תנאי ההעסקה . החל מחודש ספטמבר 2013 ועד לחודש דצמבר 2014 – למעט חודש יולי 2014 (להלן – תקופת ההפחתה) שולם לתובע שכר בסך 1,000 ₪ בלבד, ובחודשים יולי 2014, ופברואר 2015 עד נובמבר 2015 לא שולם לתובע שכר כלל. כמו-כן, במהלך כל תקו פת העבודה לא שולמו לתובע זכויות סוציאליות, ביניהן דמי חופשה, דמי מחלה, דמי הבראה והפרשות פנסיוניות.
במהלך תקופת ההפחתה שילמה הנתבעת לתובע סכום חודשי נוסף של 6,000 ₪ על חשבון ההלוואה שנתן התובע לנתבעת.
התובע ביקש לחייב את הנתבעת בתשלום של שכר העבודה בגין התקופה שבה לא שולם שכרו באופן מלא, או לא שולם כלל, וכן פיצויי הלנה.

התובע דורש תשלום בגין פדיון חופשה, הפרשות לפנסיה, דמי הבראה, וגמול שעות נוספות בהיקף ממוצע של 40 שעות חודשיות. כמו-כן, דורש התובע בתביעתו החזר ההלוואה, בהפחתת הסכום שהוחזר לו במהלך תקופת ההתקשרות.

התובע ביקש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת ולחייב גם את הנתבע באופן אישי בגין סכום התביעה.

3. הנתבעים הגישו כתב הגנה שבו ביקשו לדחות את התביעה על הסף כנגד הנתבע בהעדר עילה לתביעה אישית כנגדו.
נטען על ידי הנתבעים כי התובע היה שותף אשר השקיע בנתבעת סך של 200,000 ₪ ולא היו בינו ובין הנתבעים יחסי עובד-מעסיק.
לגישת הנתבעת, כנגד 400,000 ₪, שהיה שוויה של ה חברה לאחר בדיקה משותפת, השק יע התובע בה את מחצית הסכום. היות שהתובע היה שותף ב-50% בנתבעת הוא היה "המעסיק של עצמו".

בין התובע ובין הנתבע נכרתה שותפות עסקית ביחס לבעלות על נתבעת 1 ופעילותה. אין בעובדה כי הצדדים, והתובע בפרט, חפצו לתעד את משיכת כספים מהנתבעת באמצעות תלושי שכר כדי להקים יש מאין "יחסי עובד ומעביד" בשעה שגם התובע וגם הנתבע משכו מהנתבעת את אותו הסכום החודשים הזהה - 7,000 ₪.
לאחר שהבין התובע כי ההשקעה בנתבעת הייתה טעות מבחינה כלכלית, הוא זנח את הנתבעת תוך שהוא מותיר אחריו חובות ונזקים.

התובע והנתבע משכו משכורת חודשית זהה בסך 7,000 ₪. התובע הוא זה שהחליט על רישום המונח "החזר הלוואה -6,000 ₪". התובע הוא זה שנטל אחריות בלעדית להסדיר את עניין ההפרשות הפנסיוניות. עסקינן בשותפות עסקית ואת "התפטרות" התובע יש לשייך להודעה על פירוק השותפות משיקוליו.
התובע הוא זה שקבע בעצמו את תנאי עבודתו ועניין הנפקת תלושי השכר, שנועד להסדרת אופן הדיווח לרשויות והכשרת ענייני המס של התובע.

אשר לדרישה לתשלום בגין שעות נוספות, טענו הנתבעים כי משרתו של התובע הייתה משרת אמון ותפקיד ו היה כזה שלא ניתן לפקח עליו. נוכח כל אלה, ביקשו הנתבעים לדחות את תביעתו של התובע.

4. עדויות שנשמעו בהליך

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו.
מטעם הנתבעים הגיש תצהיר ונחקר הנתבע. כמו-כן, העידו מטעם הנתבעים רו"ח אסף ברוך (להלן – רו"ח ברוך) שהצהיר לגבי ה הערכה שהוא נתן לגבי שווי העסק, וההסכם שבין הצדדים בנוגע להעברת סכום של 200,000 ₪ על ידי התובע וקבלת 50% ממניות החברה.
כמו-כן, הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר רו"ח מיכאל קריבי (להלן – רו"ח קריבי) אשר עובד אצל רו"ח ברוך ואף הוא העיד על ההשקעה של התובע והרישום כ"החזר הלוואת בעלים" בתלושי השכר ובספרי ה נתבעת.

לאחר שהוגשו סיכומי ב"כ הצדדים, התיק הועבר להכרעה.

5. עובדות שאינן שנויות במחלוקת

הנתבעת היא חברה בבעלות הנתבע אשר עוסקת בשיווק ומכירת מזון ומוצרים אחרים לבעלי חיים.

התובע והנתבע היו חברים טובים. התובע סיים את עבודתו בחברה משפחתית (דפרון) באותה עת וביקש להיכנס כשותף בחברה. אז הייתה חנות אחת באבן יהודה.

התובע נתן 200,000 ₪ במטרה להיות שותף בחברה. המניות לא נרשמו על שמו אלא הסכום נרשם כ"הלוואה" או "הלוואת בעלים" ובספרי החברה כ"זכאים שונים" (ראו תצהיר של רו"ח ברוך ומסמכים שצורפו לו).

סוכם בין הצדדים כי התובע והנתבע ישתכרו אותו סכום חודשי – 7,000 ₪. אולם, היו חודשים שבהם התובע לא קיבל את הסכום או שהוא נרשם כ-1,000 ₪ שכר והיתר כהחזר הלוואה.

לימים נפתחה חנות נוספת ביישוב קדימה. התובע והנתבע ניהלו כל אחת מן החנויות האלה. התובע אף היה מורשה חתימה בחשבון הבנק של הנתבעת.

התובע לא נרשם בפועל כבעל מניות בחברה. קיימת מחלוקת אשר לסיבות לכך, אם זה היה סירובו של הנתבע, או לפי בקשתו של התובע בשל שיקולי מיסוי או שיקולים אחרים שלו.

התובע עבד בפועל בניהול של חנות אחת של הנתבעת מחודש אפריל 2013 ועד לחודש נובמבר 2015. במהלך תקופה זו היחסים בין התובע ובין הנתבע עלו על שרטון.

התובע הגיש תביעה נוספת כנגד הנתבעים לבית המשפט השלום בפתח תקווה להחזר הלוואה בסך 200,000 ₪, שממנו הופחת הסכום שהוחזר בפועל בהתאם לתלושי השכר. יתרת הלוואה בסכומי הקרן 134,000 ₪ (ת/1).

בסופו של יום נמכרה הנתבעת על ידי הנתבע. ההחלטה התקבלה על ידי הנתבע בלבד – ללא הסכמת התובע.

6. היחסים שבין הצדדים - האם התובע היה "עובד"?

אין כל מניעה שבעלים של חברה יהיה גם עובד בה. כך במקרה שלפנינו הוגדרו התובע והנתבע כ"עובדים" של החברה, והונפקו להם תלושי השכר. על אף כוונת התובע להיות שותף בחברה, כאשר הוא מסר סך של 200,000 ₪ כדי לרכוש את חלקו, הוא לא נרשם ככזה אצל רשם החברות או בספרי החברה.

קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי הסיבה שבגללה לא נרשמו מניות על שם התובע. לגישת התובע, הוא ביקש זאת אך הנתבע לא הסכים. לגישת הנתבעים, כפי שאף עולה מעדותו של רו"ח ברוך, התובע לא היה מוכן לקבל מניות בחברה כי זה פגע במעמד המיסוי שלו מול שלטונות ארצות הברית (התובע בעל אזרחות אמריקאית) (ראו ע' 21, ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון). כמו-כן, העיד רו"ח ברוך כי התובע ביקש שבתלושים תירשם השתכרותו כשכר של 1,000 ₪ בלבד והיתרה כהחזר הלוואה על מנת להקל עליו מבחינת מס הכנסה, מאחר שהוא קיבל פיצויי פיטורים ממקום העבודה הקודם (ראו ע' 23 לפרוטוקול הדיון).
כך גם אישר רו"ח קריבי, שהוא רו"ח שכיר במשרדו של רו"ח ברוך, שהצהיר לגבי שיקולי מיסוי ברישום ההשתכרות של התובע בתלושי השכר שלו.

הנתבע העיד בדיון כי הוא ראה את עצמו גם כבעלים של הנתבעת וגם כעובד שכיר שלה (ע' 31, ש' 13-15 לפרוטוקול הדיון).

לפי עדות הנתבע, הוא השקיע בפתיחת החנות החדשה של הנתבעת יותר מהסכום שהשקיע התובע - בסך 200,000 ₪ . לפי גישתו הוא השקיע מעל 350 ,000 ₪ (ראו ע' 31, ש' 27 לפרוטוקול הדיון).

כפי שהעיד הנתבע, אין כל מניעה שמישהו יהיה גם "עובד" של חברה וגם בעל מניות בה.
בהתאם להלכה שמימים ימימה, הכלל הוא שאין מניעה שבעל מניות בחברה ישמש במקביל גם כעובד שלה (ראו- לד/‏3-60‏ ‏ עזבון בלה ורי המנוח נ' לאורווי בע״מ, פד"ע ו 10) ונאמר:
" למעשה בימינו אנו כבר מדובר ב"חזון נפרץ במציאות הכלכלית הישראלית". יחד עם זאת נקבע בעניין בלה ורי כי "יחסים מקבילים כגון אלה אינם הכלל, וקיומם מחייב אפשרות הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים". לפיכך, במקרה זה השאלה אותה יש לבחון היא האם בין המשיב למערערת התקיימו יחסי עובד – מעביד במקביל להיותו של המשיב בעל מניות במערערת. נקבע כי הנטל להוכיח שהתקיימו יחסים מקבילים כאמור מוטל על הטוען לקיומם של אותם יחסים" (ע"ע (ארצי) 242/09 ויוריטה בע"מ נ' יוסף רז, 31.5.12).

אשר לשיקולים שהביאו להחלטה שלא לרשום את המניות (50% ממניות החברה, או בשיעור אחר) על שם התובע, ייתכן שזו הייתה בקשתו של התובע עקב שיקולי מס שלו. אך לדעתנו זו לא שאלה רלוונטית ואין בתשובה כדי להשליך על ההכרעה.
החברה נוהלה על ידי הנתבע, שהתקשר עם רו"ח ברוך לצורך דיווחים לרשויות כך שההחלטה כיצד לרשום את המעמד של התובע ואת הסכום שהוא הביא לחברה הייתה נתונה בידיהם של הנתבעים.

על כן, אנו סבורים שקיימות שתי מערכות יחסים שונות ומקבילות בין הצדדים: אחת – שלפיה התובע היה בגדר "עובד" של הנתבעת, הונפקו לו תלושי שכר והוא פעל בשם הנתבעת; ושני ה – מערכת היחסים שבין התובע ובין הנתבע, שלפיה הראשון השקיע סך של 200,000 ₪ בנתבעת, וסכום זה נרשם בספרי החברה ובתלושי השכר של התובע כ"הלוואה" או "הלוואת בעלים".
אשר ליחסי העבודה שבין הצדדים, מדובר בעילה שבסמכות של בית הדין לעבודה, לפי הוראות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.
אשר להשקעה או הלוואה בסך 200,000 ₪, מדובר בחוזה שבין התובע ובין הנתבעים או מי מהם, שהוא שונה מהותית מיחסי העבודה שהיו בין הצדדים ולגביו אין לבית הדין לעבודה סמכות לדון. כך אף סבר התובע שראה לנכון להגיש תביעה כנגד הנתבעים לבית המשפט השלום בפתח תקווה.

לכן, אנו רואים לנכון להפריד בין עילות התביעה והסעדים הנובעים מכך. אנו נדון ביחסי העבודה שבין הצדדים ובזכאות התובע בהתאם. לגבי יתר רכיבי התביעה, אנו קובעים שהם אינם בסמכות של בית הדין לעבודה.

7. שכר עבודה ששולם לתובע

התובע מתבסס בתביעתו על תלושי השכר שהונפקו על ידי הנתבעת, שלפיהם במספר חודשים כמפורט בסעיף 15-16 (ונספח 5 לתצהיר התובע) הייתה הפחתת השכר לסך של 1,000 ₪. נוסף על כך, קיבל התובע 6,000 ₪ בגין "החזר הלוואה" ובחודשים מסוימים לא קיבל שכר כלל.
התובע דורש הפרשי שכר בגין חודשים 9.13 עד 12.14 (למעט חודש יולי 2014 ) וכן שכר מלא בגין חודשים 7.14, 2.15 ו-11.15. סך הכל השכר המגיע לתובע – 125,000 ₪. חישוב זה מבוסס על תלושי השכר של התובע שהונפקו כאמור על ידי הנתבעת , ואנו רואים לנכון לאמץ אותו.
נוכח המחלוקת שבין הצדדים אשר למהות התשלום של הסכומים והיחסים שביניהם, אין הצדקה לחייב בפיצויי הלנת שכר. לשכר שהולן יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

8. פדיון חופשה ודמי הבראה

הנתבעת לא הצביעה על ניצול בפועל של ימי חופשה על ידי התובע, או על תשלום של דמי חופשה או פדיון חופשה.
נציין כי מסיום העבודה של התובע (חודש 11.15) עד להגשת התביעה לבית הדין (בחודש יולי 2016) לא חלפו שלוש שנים ולכן אין התיישנות של פדיון חופשה.
חישובי התביעה שלפיהם התובע זכאי ל-26 ימי חופשה לפי סך של 323 ₪ ליום חופשה לא נסתרו. לכן, זכאי התובע לסך של 8,398 ₪ בגין פדיון חופשה.

אין חולק שהתובע לא קיבל דמי הבראה. לכן, הוא זכאי ל-15 ימי הבראה, לפי ערך של 323 ₪ - סה"כ 4,845 ₪ בגין דמי הבראה .

9. הפרשות לפנסיה ולפיצויים

אין מחלוקת – וכך אף אישר הנתבע בעדותו בדיון (ראו ע' 33 ש' 5-6 לפרוטוקול הדיון ) כי הנתבעת לא הפרישה לפנסיה ולפיצויים כפי שנדרש בצו ההרחבה לעניין תשלום פנסיה חובה במשק הפרטי. כל הסדר הנטען בין הצדדים בנוגע לאי הפרשה לפנסיה אינו בעל נפקות משפטית, מאחר שמהווה ויתור על זכות קוגנטית.
לכן, זכאי התובע לפיצוי בשווי ההפרשות שלא נעשו כדין.
אולם, יש לתקן את חישובי התובע בהתאם להוראות צו הרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה.
על כן, זכאי התובע להפרשה בשיעור של 10% בגין חודשים 4.13 עד 12.13 - סך של 6,300 ₪ .
בגין התקופה שבין 1.14 עד 11.15 לפי 12% - סך של 19,320 ₪. סה"כ – 25,620 ₪ בגין הפרשות לפנסיה .

אין לקבל את טענת הנתבעת בנוגע לניכוי מס שהיה צריך לשאת התובע אילו נעשו הפרשות כדין. ראשית – זו בחירה של העובד להשאיר כספים בקופה או לשחרר אותם (ואז ייתכן שיחויב במס). בחירה שאינה אפשרית כל עוד לא הופרשו כספים כדין.
נוסף על כך , החובה של הנתבעת היא לשלם פיצוי בגובה ההפרשות לפי ערכי ברוטו, ועל התובע יהיה לדווח ולשלם מס כדין (עניין שחורג מסמכותנו).

10. תביעה בגין שעות נוספות

נוכח ההתקשרות שבין הצדדים, התפקיד שהוטל על התובע, שניהל אחת מתוך שתי החנויות שבעלות הנתבעת, ואף היה מורשה חתימה בבנק, אנו סבורים שחל החריג שבסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, המתייחס ל "עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי".
לכן, התובע אינו זכאי לתשלום בגין שעות נוספות כפי שהוא דורש בתביעתו, שאף לא הוכחו כלל.
נציין כי התובע קבע לעצמו את שעות העבודה, ובהתאם לתפקידו, לא ניהל כל רישום על כך.
לכן, דין התביעה בגין שעות נוספות להידחות.

11. הרמת מסך כנגד נתבע 1

התובע טען כי קיימת הצדקה להרים את מסך ההתאגדות בענייננו או להטיל על הנתבע אחריות אישית. בין היתר נטען כי הנתבע גרם לתובע להשקיע סכום של 200,000 ₪ בחברה תוך הצגת מצג שהסכום ישמש במלואו לפיתוח עסקי של הנתבעת ולפתיחת סניף חדש.
חברה בעירבון מוגבל היא אישיות משפטית נפרדת ממנהליה ומבעלי המניות, בהתאם לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג-1983.
העקרונות בעניין הרמת מסך הם:
"הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג בזהירות, שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד העקרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כשנהוג במסחר של ימינו" (ראו דב"ע לח/3-52 ליאור ברגר ואח' - ג'ורג' קמאיל ואח', פד"ע י', 435 וחיבורה של ד"ר סמדר אוטולנגי "ההרמה של מסך ההתאגדות במשפט הישראלי" (1967) וסקירתה ב"הפרקליט" כרך כ"ה עמוד 462).

סעיף 6 ל חוק החברות התשנ"ט-1999 מקנה סמכות לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים הנסיבות המפורטות כדלקמן:

"....
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה...".

המבחנים העיקריים הם מבחן "השימוש לרעה" במסך ההתאגדות, כאשר החברה נוסדה למטרת תרמית או כאשר לא התקיימה למעשה כל אישיות נפרדת והחברה שימשה כסות וצל לבעליה, או כאשר בעלי המניות ערבבו נכסי החברה ונכסיהם הפרטים ולא שימרו בידי החברה כל הון נפרד של נכסים.
יישום החוק, וכן שימוש בעקרונות בדיני שליחות, מניעות, חובת הגילוי תום לב ושיקולי צדק הרחיבו את העילות המקובלות להרמת מסך התאגדות והגמישו את תחולתן.

כפי שנקבע לעיל, היחסים העסקיים שבין הצדדים אינם בסמכות של בית הדין לעבודה, ואין הם מהווים שיקול כדי להרים את המסך של החברה.
בעצם טוען התובע כי הוא טעה בכדאיות העסקה – ההשקעה שהוא עשה בנתבעת. אין זו יכולה להיות עילה להרמת מסך, עת הוא היה מודע לחלוטין כי הוא מבקש לרכוש מניות או להשקיע בחברה קיימת שהיא בבעלות הנתבע.
אנו סבורים שלא מתקיימים התנאים שנדרשו בפסיקה על מנת להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת ולכן דין התביעה האישית כנגד הנתבע להידחות.

נזכיר כי, כפי שנאמר לעיל, אין לנו סמכות לדון בהסכם ההלוואה/השקעה, שבגינו אף הוגשה תביעה נפרדת לבית המשפט השלום בפתח תקווה ולכן, אין בקביעתנו כדי להשליך על התביעה האישית בגין העילה האזרחית.

12. לסיכום

נוכח האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן:

סך של 125,000 ₪ בגין שכר עבודה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.15 ועד לתשלום המלא בפועל.
סך של 8,398 ₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.15 ועד לתשלום המלא בפועל.
סך של 25,620 ₪ בגין הפרשות לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.15 ועד לתשלום המלא בפועל.
סך של 4,845 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.15 ועד לתשלום המלא בפועל.
על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.
התביעה כנגד נתבע 2 נדחית.
נוכח הייצוג המשותף ויתר נסיבות העניין, אנו לא רואים לנכון לחייב את התובע בגין הוצאות משפט עקב דחיית התביעה כנגד הנתבע.

13. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ‏01 אוגוסט 2019, ‏כ"ט תמוז תשע"ט, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר מרדכי נגר,
נציג עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת
אב"ד

מר משה הרץ,
נציג מעסיקים