הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 27730-02-19

12 מאי 2019
לפני:
כב' הרשמת ערמונית מעודד
התובע:
SHISHAY WELDEMIKAEL

-
הנתבעים:

  1. מ.ג.ב. שרותי נקיון בע"מ
  2. מיכאל חי ביבי
  3. "אהל שרה" מרכז לחינוך ולשיקום הילד המיוחד

החלטה

  1. לפניי בקשת הנתבעים 1 ו-2 להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה ם ככל שתביעתו כנגד ם תידחה.
  2. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ולהלן אפרט נימוקיי.

המסגרת המשפטית
3. זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. עם זאת, בדומה לזכויות אחרות, אין המדובר בזכות מוחלטת, ויש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים ובכלל זה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.
(ראו ע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ , פ"ד נא(3) 628; ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, עבודה ארצי לג (54) 38).

4. ביום 2.9.16 נכנסה לתוקף תקנה 116א' ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 אשר קובעת כי ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.

ולהכרעתי-
5. התובע הגיש תביעתו במסגרתה טען כי הוא הועסק כעובד ניקיון בבתי ספר המנוהל ים על ידי הנתבעת 3, באמצעות הנתבעים 1 ו-2 (בעל המניות היחיד ומנהל הנתבעת 1) החל מחודש 4/2011 ועד לחודש 31.12.15 ועתר לתשלום זכויות שונו ת הנובעות מתקופת עבודתו ומסיומה.
כנטען בכתב התביעה, לתובע מעולם לא הופקו תלושי שכר ובסיום עבודתו, בפגישה שנערכה עם הנתבע 2 ורו"ח מטעמו נטען בפניו כי הוא הועסק תקופה של 11 חודשים בלבד חרף העובדה כי הוא הועסק למעלה מארבע שנים .
לנוכח האמור, עתר התובע לחיוב הנתבע 2 באופן אישי בגין עילה של הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעל מניות ובגין היותו מעסיקו של התובע אשר העסיק אותו ללא הוצאת תלושי שכר ושילם לו מכיסו.

6. בכתב ההגנה, טענו הנתבעים כי התובע היה בקשרי עבודה עם הנתבעת 1 בשתי תקופות שונות. בתקופה הראשונה, אשר ארכה כשנתיים, התובע שימש כ"ספק כוח אדם" לעבודות מזדמנות אצל הנתבעת 1 וקיבל כספים במזומן שסכומם לא עלה 5,000 ₪ . בתקופה השנייה, החל מחודש 1/2015 הפך התובע לעובד מן המניין והונפק ו בגין עבודתו תלושי שכר. הנתבעים הכחישו את טענות התובע ואת הסעדים ש נתבעו וטענ ו כי ה ם אינ ם חב ים לתובע דבר.

7. במסגרת בקשתם טענו הנתבעים , כי המדובר בתביעה שנייה אותה מגיש התובע כאשר התביעה הראשונה נזנחה על ידו ונמחקה על ידי בית הדין . התובע לא מילא אחר חיוביו בתביעה הקודמת ולא הגיש תצהיר עדות ראשית ועל כן קיים חשש כי הוא לא ימלא את חיוביו אף במסגרת תביעה זו.
התובע לא הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו כנגד מי מהנתבעים והואיל והמדובר בעובד זר הרי שיש להורות על הפקדת ערובה.

8. התובע התנגד לבקשה והטעים כי ברוב תקופת עבודתו הוא קיבל שכר במזומן וכן הוסיף כי מתקיימים טעמים מיוחדים בשלם יש לפטור אותו מהפקדת ערובה, בין היתר, בשל היותו שייך לאחת משכבות האוכלוסייה החלשות ביותר.
התובע הפנה לתלושי השכר בהם נרשמה "תוספת גלובלית" מבלי ש צורפה כל הודעה על תנאי עבודה ולכך שתלושי השכר מצביעים על שכר נטו בגובה 5,000 ₪ והרכיבים משתנים ללא הרף. התובע מעולם לא חויב בהוצאות ועל כן עתר לדחיית הבקשה כנגדו.

9. מעיון בתלושי השכר עולה כי שכרו של התובע עמד על 5,000 ₪ בערכי נטו, כאשר מידי חודש שולמה תוספת גלובאלית ברכיב משתנה, כאשר על פני הדברים, בהתאם לציון בתלושי השכר עצמם (שכן לא צורפו דוחות נוכחות), התובע לא עבד שעות נוספות. הנתבעת 1 לא פירטה בכתב ההגנה כיצד היה בנוי שכרו של התובע ולא התייחסה לנתונים אלה.
זאת ועוד, אין כל אינדיקציה בתלושי השכר כי הופרשו עבור התובע סכומים כלשהם לפנסיה ופיצויים והנתבעים אף לא התייחסו לכך בכתב ההגנה, למעט הכחשה גורפת בדבר זכאותו. בשלב זה, אף אם זכאותו של התובע נמוכה מזו שתבע, בשים לב לשיעור הוצאות הנפסקות בבתי הדין לעבודה, די באמור ברכיב זה על מנת לקבוע כי התובע הראה ראשית ראיה.

10. אשר לבקשת הנתבע 2 – כמפורט לעיל, בין הצדדים קיימת מחלוקת אשר לתקופת העסקתו של התובע, אשר יש בה כדי להשליך על סכום התביעה ועל הסעד שהתבקש כלפי הנתבע 2.
אשר לעילה שמקורה בטענה להרמת מסך – הרי שטענה זו טעונה בירור עובדתי ושמיעת ראיות זאת, בשים לב לכך שהרמת מסך וייחוס חובה של החברה לבעלי המניות הינה החריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה מבעלי מניותיה (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה פד"ע כ"ז, 345). לפיכך, לא ניתן לומר כבר עתה כי הוכחה ראשית ראיה בעילה זו.
אשר לחיובו האישי של הנתבע 2 מכח היותו המעסיק – הרי שאני סבורה כי לאור הטענות בתיק, אין להורות על הפקדת ערובה ואבאר.
טענתו העיקרית של התובע היא כי הוא הועסק תקופה ארוכה מזו שהופקו בגינה תלושי שכר כאשר הנתבע 2 שילם את משכורתו מכיסו האישי. הנתבעים אינם מכחישים את קיומם של קשרי עבודה בין הצדדים בתקופה שבמחלוקת כי אם טוענים כי התובע שימש כ"ספק כוח אדם" לעבודות מזדמנות אצל הנתבעת 1 וקיבל כספים במזומן שסכומם כד לגובה 5,000 ₪ .

11. בשלב זה, לא ברור לבית הדין מהם אותם יחסים עסקיים בין הצדדים, כיצד נקבעה גובה התמורה ועבור מה וכן לא הוצגו כל אסמכתאות לתמיכה בטענה זו.
לאור האמור, ומשהנתבעים מודים בחלק מהעובדות ואולם מבקשים ליתן פירוש אחר למערכת היחסים בין הצדדים, מבלי לתמוך טענתם בכל ראיה, ובשים לב לכך שאין בידי התובע כל ראיה ממשית להוכחת טענתו (שכן אין חולק כי לא הופקו תלושי שכר) הרי שדי באמור בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה כדי לפ טור את התובע מהפקדת ערובה.
לא מצאתי ממש בטענות הנתבעים בדבר קיומו של הליך אחר שנמחק כמצדיק חיוב בהפקדת ערובה. בהליך הקודם לא נפסקו לחובת התובע הוצאות ועל כן אין בכך שתביעתו נמחקה מחמת חוסר מעש כדי להוביל לקבלת הבקשה.

12. יצוין, כי הואיל ובהתאם ללשון התקנה, המדובר בחלופות, הרי שאין צורך לבחון האם התובע הוכיח יכולת פירעון.

סוף דבר
13. הבקשה נדחית.
לאור התוצאה אליה הגעתי יישאו הנתבעים בהוצאות התובע בסך כולל של 1,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום.

ניתנה היום, ז' אייר תשע"ט, (12 מאי 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.