הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 27400-10-14

24 פברואר 2019

לפני:

כב' השופטת כרמית פלד
נציג ציבור (מעסיקים) מר זאב בירנבוים

התובע
ג'מאל רעד חאג' יחיא ת.ז. XXXXXX186
ע"י ב"כ עו"ד מוחמד חאג' יחיא
-
הנתבעת
עיריית טייבה
ע"י ב"כ עו"ד עותמאן נסיראת

צד מצורף מדינת ישראל – הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר
ע"י ב"כ עו"ד ליטל ניצן, המחלקה למשפט העבודה, פרקליטות המדינה

פסק דין

מבוא
האם חבה הנתבעת לתובע כספים שונים מכוח תקופת עבודתו בה וסיומה, או שמא כקבוע בהחלטת הממונה על השכר באוצר התובע קיבל במהלך תקופת עבודתו וסיומה כספים ביתר, מכוח הסכמי שכר חורגים, באופן שאינו מקנה לו זכאות לסכומים נוספים ועליו אף להשיב כספים לנתבעת? האם בדין התקבלה החלטת הממונה על השכר באוצר ביחס לתובע ומהו איזון הזכויות והאינטרסים הראוי שיש לבצע שעה שמחד גיסא ניצב אינטרס ההסתמכות הנטען של התובע ומאידך גיסא ניצבת החלטת הממונה על השכר, שנועדה להגשים כללי מינהל תקין ושמירה על הקופה הציבורית? אלה השאלות העיקריות שהונחו לפתחנו בהליך זה ובהן אנו נדרשים להכריע.
התובע עבד בעיריית טייבה (להלן – העיריה) החל מיום 1.1.1990. בשנים 1998-1996 כיהן כמהנדס העיריה והוועדה המקומית לתכנון ובניה.
לתובע חוזה העסקה מיום 1.1.96 (להלן – חוזה העסקה) וכן הסכם פרישה שנחתם ביום 13.10.97 בינו לבין העיריה, טרם פרישתו (להלן – הסכם הפרישה).
במסגרת התביעה דנן נתבעים, בין היתר, סכום בסך 83,708 ₪ שלכאורה נוכה משכר התובע בגין הפרשות לקרן השתלמות אולם בפועל לא הועבר לקופות, הפרשי שכר בסך 14,471 ₪ (אשר נטען כי נובעים מאי תשלום גמול שעות נוספות גלובלי), פיצויי פיטורים בסך 146,788 ₪ ותמורת הודעה מוקדמת בסך 14,386 ₪.
ההליך שבפנינו הוא חוליה אחרונה בשרשרת מסועפת וארוכה של הליכים משפטיים שונים שננקטו על ידי התובע נגד העיריה. לא ניתן להיכנס לעובי קורת הטענות מבלי לפרט את ההליכים המשפטיים השונים שנוהלו בין הצדדים, ואשר לעצם קיומם ולתוצאותיהם השלכה גם על ההליך שלפנינו. משכך יפורטו בתמצית עיקר ההליכים המשפטיים הרבים שנוהלו בין הצדדים.
השתלשלות ההליכים המשפטיים
נוכח התדרדרות חוזרת ונשנית של העיריה לחדלות פירעון היא נקלעה בשנים 1999-2000 להליכי הקפאת הליכים.
תחילתם של ההליכים המשפטיים שנקט התובע כנגד העיריה בתביעת חוב שהגיש התובע בשנת 2000 במסגרת הסדר הנושים של העיריה בהקפאת ההליכים בשנים האמורות (להלן – תביעת החוב הראשונה). תביעת החוב הראשונה אושרה בשעתו על ידי הנאמנים להסדר הנושים, ככל הנראה על פי נתונים שבספרי העיריה ומכוחה שולם לתובע סכום בסך 216,116 ₪ מקופת העיריה [עמ' 20 ש' 8-9]. לא הובהר בגין אילו רכיבים במדוייק התקבל הסכום האמור [עמ' 20 ש' 22-32, עמ' 22 ש' 4-10].
על ההחלטה בתביעת החוב הראשונה הגיש התובע ביום 1.3.00 ערעור לבית המשפט המחוזי (ה"פ 10511/99 בש"א 5592/00). לטענת התובע כרטסת הנהלת החשבונות של העיריה, אשר על בסיסה אושרה תביעת החוב הראשונה, לא כללה מרכיב של פיצויי פיטורים, הפרשי שכר מיום 1.1.98 ועד ליום 1.7.98 ותשלומים שנוכו משכרו ולא הועברו לקופות שונות. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט לויט) נתן ביום 28.3.01 החלטתו לפיה הערעור ידון כתביעה עצמאית בבית הדין לעבודה.
בהתאם, הגיש התובע תביעה לבית דין זה (עב' 4015/01) על סך של 259,353 ₪ בגין סכומים שלטענתו זכאי להם מעבר לסכום שאושר ושולם מכוח תביעת החוב הראשונה. התביעה הוגשה בגין פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר לחודשים 1.1.98 עד 1.7.98 וסכומים שנוכו לכאורה ולא הועברו לקופות שונות (להלן – התביעה הראשונה בבית הדין לעבודה). היועץ המשפטי לממשלה הודיע ביום 18.11.02 על הצטרפותו להליך האמור תוך הבעת התנגדות לתביעת התובע. לעמדת היועץ המשפטי לממשלה [מ/2] צורפה החלטת הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר (לעיל ולהלן – הממונה או הממונה על השכר ) מיום 8.4.02 בענין חריגות שכר שנמצאו בשכרו של התובע. בהתאם להחלטת הממונה התובע כלל אינו זכאי לתשלומים נוספים מאת העיריה ואף נדרש להשיב לקופתה סכום בסך של כ 100,000 ₪ (להלן – החלטת הממונה על השכר).
במסגרת התביעה הראשונה בבית הדין לעבודה התובע הגיש כתב תביעה מתוקן, העיריה לא הגישה כתב הגנה מתוקן ובסופו של הליך, מבלי שהתקיים דיון לגופו של ענין, ניתן ביום 26.6.05 פסק דין לטובת התובע על מלוא סכום התביעה בסך 259,353 ₪ (כבוד השופט (כתוארו אז) שמואל טננבוים) (להלן - פסק הדין בבית הדין לעבודה). כאמור, פסק הדין בבית הדין לעבודה ניתן הלכה למעשה בהעדר הגנה ומבלי שהובאה לעיני בית הדין עמדת היועץ המשפטי לממשלה והחלטת הממונה על השכר וזאת ככל הנראה מפאת תקלה, שטיבה לא הובהר.
לטענת המדינה הוגשה על ידה ביום 19.9.05 בקשה לביטול פסק הדין בבית הדין לעבודה ומשסברה (בטעות) כי לא התקבלה כל החלטה בבקשה זו, הגישה המדינה ביום 17.7.06 בקשה חוזרת לביטול פסק הדין בבית הדין לעבודה.
בדיעבד הסתבר למדינה כי בקשתה הראשונה לביטול פסק הדין בבית הדין לעבודה התקבלה בבית הדין וביצועו של פסק הדין הראשון עוכב.
אלא שבינתיים גיבשו התובע והעיריה הסכם פשרה אשר התבסס על פסק הדין בבית הדין לעבודה (להלן – הסכם הפשרה). בהתאם להסכם הפשרה ייפרע סכום פסק הדין בבית הדין לעבודה בשמונה תשלומים שווים החל מיום 1.9.05. הסכם הפשרה הוגש לבית הדין ביום 16.8.06 וקיבל ביום 24.10.06 תוקף של פסק דין על ידי בית הדין לעבודה (כבוד השופט (כתוארו אז) שמואל טננבוים) (להלן – פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה), וזאת מבלי שהתקבלה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, חרף העובדה שהוא נדרש להגישה. לטענת המדינה עמדת היועץ המשפטי לממשלה לא הוגשה מאחר והחלטת בית הדין לא הומצאה לפרקליטות המדינה.
פסק הדין בבית הדין לעבודה לא בוצע (בין בכלל ובין במלואו, ענין שלא הובהר) וכך גם פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה, ככל הנראה בשל היקלעותה של העיריה, פעם נוספת, להליכי חדלות פירעון.
משכך התובע פתח בהליכי הוצאה לפועל בגין סכום בסך של 489,832 ₪ (תיק הוצאה לפועל 1-06-XX509-17 להלן – תיק ההוצאה לפועל). היתרה האמורה בתיק ההוצאה לפועל היא לאחר קיזוז חוב ארנונה של התובע כלפי העיריה בסך של 80,675 ₪ (חוב אחד בסך 59,727 ₪ וחוב נוסף בסך 20,948 ₪).
בין לבין ובטרם מוצו ההליכים במסגרת תיק ההוצאה לפועל נקלעה העיריה להקפאת הליכים שניה. התובע הגיש ביום 19.1.08 תביעת חוב לנאמן שמונה במסגרת הקפאת ההליכים השנייה (להלן – תביעת החוב השנייה). בטרם נתן הנאמן החלטתו בתביעת החוב השנייה התקבלה אצלו עמדת הממונה על השכר בענין זה (מכתב מיום 6.3.12). בעמדה צויין כי יש לדחות את תביעת החוב. בהחלטה מיום 9.8.12 דחה הנאמן את תביעת החוב השנייה במלואה. הטעם לדחיית התביעה על ידי הנאמן נעוץ בכך שלמסקנת הנאמן התובע ניצל את המצוקה הכלכלית של העיריה תוך ניהול הליכים משפטיים נגדה בנסיבות בהן לא היתה לעיריה אפשרות אמיתית להתגונן כדבעי. לשיטת הנאמן, לאור העובדה שפסק הדין בבית הדין לעבודה ניתן מבלי שנבחנו הטענות לגופן, הוקנתה לו הזכות "להציץ מאחורי הפרגוד" ולבחון את טענות התובע לגופן. בחינה זו העלתה לשיטתו של הנאמן כי חוזה העסקה והסכם הפרישה נגועים באי חוקיות ולא נערכו כמתחייב מעקרונות מנהל ציבורי תקין. כך, בין השאר, נחתמו הסכמים עם התובע בניגוד לסעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ללא חתימת גורמים מוסמכים נדרשים, בניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה -1985 (להלן – חוק יסודות התקציב או החוק ), ללא אישור הממונה על השכר, שלא בהתאמה לנוסח חוזה בכירים ברשויות המקומיות מיום 23.3.93 ותוך קביעת תנאים החורגים ממנו.
התובע הגיש ערעור על דחיית תביעת החוב השניה וזה נדון ע"י בית המשפט המחוזי במסגרת תיק פר"ק 23231-06-11 (כבוד סגן הנשיאה (כתוארו אז), השופט איתן אורנשטיין). החלטה מיום 7.9.14 קובעת כי דין ערעורו של התובע להתקבל במובן זה שיש מקום להביא את התביעה מחדש לפני בית הדין לעבודה, על מנת שתיבחן לגופה.
בהתאם להחלטה האמורה הגיש התובע ביום 23.10.14 את תביעתו, פעם נוספת, לבית הדין לעבודה במסגרת ההליך אשר עומד כעת להכרעתנו.
ביום 20.5.16 נעתר בית הדין לבקשת הממונה על השכר להצטרף להליך ולהביע עמדתו.
לאחר שני דיוני קדם משפט נקבע התיק להוכחות לפני מותב זה. במהלך שתי ישיבות הוכחות שנקבעו והתקיימו לא נחקרו העדים, בין היתר, בשל מחדלי התובע אשר לא התייצב בשעה היעודה בדיון הראשון ואל הדיון השני לא התייצב כלל. בסופו של יום התקיימה ישיבת הוכחות ביום 11.6.17 ובמסגרתה נחקר התובע על תצהיר וכן נחקר על תצהירו עו"ד עותמאן נסיראת, ב"כ העיריה ומי שהגיש תצהיר מטעמה בתיק. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
משפרטנו את השתלשלות ההליכים המשפטיים הקודמים בין הצדדים נפנה לבחון את ההסכמים שמהווים לשיטת התובע את המקור הנורמטיבי לתביעתו – חוזה העסקה והסכם הפרישה.
ההסכמים שהסדירו את העסקת התובע ופרישתו
כאמור, חוזה העסקה נחתם בין התובע לבין העיריה ביום 1.11.96 [החוזה צורף, באופן שכמעט אינו קריא, כנספח ימ/3 לעמדת היועץ המשפטי לממשלה מ/2]. החוזה קובע, כדלקמן:
לתובע ישולם שכר גלובלי בסך 6,500 ₪ בערכי נטו ולשכר זה יתווספו הרכיבים הבאים:
תוספת אחוזית בשיעור 20% משכר הבסיס, קרי 1,300 ₪.
90 שעות נוספות גלובליות.
תשלום בגין 200 שיחות טלפון.
הוצאות רכב ברמת ניידות ד' לפי דיווח חודשי.
תוספת איזון בגובה 221 ₪.
עוד נחתם בין התובע לבין העיריה ביום 13.10.97 חוזה פרישה [ימ/4 שצורף כנספח לעמדת היועץ המשפטי לממשלה מ/2]. בחוזה הפרישה נקבע כי התובע יצא לחופשה בתשלום מיום 13.10.97 ועד יום 13.6.98, למשך 164 ימים שנצברו כביכול לזכות התובע כימי חופשה שלא נוצלו. עוד נקבע כי בתום תקופת חופשתו יהיה התובע זכאי לפיצויי פיטורים על פי חוק.
ביחס להסכמים האמורים התקבלו החלטות שונות על ידי הממונה על השכר. נפרט להלן את ההחלטות שהתקבלו בעניינו של התובע על ידי הממונה על השכר.
החלטות שהתקבלו בעניינו של התובע על ידי הממונה על השכר באוצר
בתחילת שנת 2002 הובאה לידיעת הממונה על השכר תביעתו של התובע כנגד העיריה. לאחר שנבחנו חוזה העבודה של התובע, הסכם הפרישה ותלושי השכר החליט הממונה על השכר כי עניינו של התובע מחייב הפעלת סמכויותיו מכוח סעיפים 29,29א ו- 29ב לחוק יסודות התקציב.
בהתאם ומכוח חוק יסודות התקציב, נשלחו ביום 4.2.02 וביום 12.2.02 מכתבים אל התובע ואל העיריה מאת מר שמואל נחמני, מנהל אגף בכיר (אכיפת שכר) באגף הממונה על השכר ובהם ניתנה להם הזדמנות להעלות את טענותיהם באשר לחריגות שכר שנמצאו, לכאורה, בתנאי העסקתו של התובע (להלן – מכתבי השימוע, צורפו כנספח ימ/5 לעמדת היועמ"ש מ/2).
ביום 8.4.02, משלא התקבלו תגובות התובע והעיריה למכתבי השימוע, קיבל הממונה על השכר החלטה בעניינו של התובע (כאמור, צורפה כנספח ימ/6 למ/2 עמדת היועץ המשפטי לממשלה).
החלטת הממונה על השכר קובעת, כי חוזה ההעסקה של התובע נחתם שלא כדין, מבלי לקבל את אישורו של הממונה ותוך חריגה מסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. בהתאם למסקנה הסופית העולה מהחלטת הממונה על השכר חייב התובע לעיריה, לכל הפחות, סך של 98,372 ₪.
להלן יפורטו עיקר החריגות שנמצאו לשיטתו של הממונה על השכר בתנאי העסקתו של התובע ובהסכם הפרישה שלו:
העסקה בחוזה אישי ללא קבלת אישור הממונה על השכר. חוזה ההעסקה לא נערך לפי המתכונת הקבועה בחוזר הבכירים והשכר כלל רכיבים שונים שבינם לבין חוזר הבכירים אין ולא כלום.
תשלום שכר כולל יחד עם תוספות שונות, באופן המנוגד לקבוע בחוזר הבכירים. חוזה ההעסקה קבע תשלום גמול 90 שעות נוספות גלובלי ותוספת ניהול בשיעור 20%. מדובר בתוספות שכר שמעצם טיבן אינן מתיישבות עם מסגרת העסקה בהתאם לחוזר הבכירים. בהתאם לחוזר בכירים זכאים בעלי המשרות הבכירות, המועסקים בתפקידי הנהלה הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי, לתשלום שכר הגבוה מזה לו היו זכאים אילו הועסקו במסגרת הסכם קיבוצי אולם שכר זה אמור לכלול את כל התשלומים להם זכאי העובד הבכיר לקבל, ובין היתר, גמול שעות נוספות, כוננויות, פרמיות וכיוצ"ב.
נקיבה בסכומי נטו אינה מקובלת בשירות המדינה, שכן משמעותה כי תשלומי החובה יחולו על המעסיק וממילא טעונה אישור הממונה על השכר, שלא ניתן.
ניצול ימי חופשה מעבר למקובל בשירות המדינה ומעבר לקבוע בחוזר הבכירים - הקבוע בהסכם הפרישה בדבר ניצול חופשה של 164 ימים מנוגד למקובל בשירות המדינה, שכן בהתאם למקובל לא ניתן לצבור מכסת ימי חופשה העולה על 55 ימים בצירוף ימי החופשה שנצברו בשנת הפרישה.
נוכח חריגות השכר שנמצאו על ידי הממונה, ערך הממונה תחשיב חלופי לשכר ראוי של התובע, קרי השכר "הנכון" לשיטת הממונה בהתאם להסכמים הקיבוציים הארציים. על בסיס שכר ראוי זה חישב את הסכום אשר לדידו של הממונה מגלם את מלוא הזכויות להן היה זכאי התובע בקשר עם תקופת עבודתו בעיריה וסיומה, מסכום זה קוזזו הסכומים החורגים אשר קיבל התובע ביתר מהעיריה בשל חריגות השכר שנמצאו בבדיקתו (להלן – תחשיב הממונה, צורף כמסמך ימ/7 לנספח למ/2). להלן יפורטו עיקרי תחשיב הממונה:
בהתאם לתחשיב הממונה, על פי מסלולי קידום, דרגת השיא המתאימה לתפקידו של התובע (מהנדס עיר) בעיריה בגודלה של עירית טייבה הינה דרגה 44 בדירוג המח"ר. לדרגה זו נוספה דרגת שהייה, כך ששכרו של התובע בתחשיב הממונה חושב לפי דרגה 44+ בדירוג המח"ר.
בניגוד למקובל במדינה, לפנים משורת הדין לטעמו של הממונה ועל מנת לוודא שחישוב השכר יהיה הוגן וישקף את היקף משרתו של התובע, הוסיף הממונה לשכר היסוד של התובע 40 שעות נוספות לחודש, מתוכן כ 2/3 בשיעור 125% והשאר בשיעור 150% משכר שעה וזאת ללא הוכחת ביצוע בפועל (סכום זה הסתכם בסך של 20,616 ₪). עוד נוספו לשכר היסוד בהתאם לתחשיב הממונה גם הוצאות רכב, תוספת ביגוד ודמי הבראה שנתיים.
מהסכומים שהתקבלו בתחשיב על יסוד השכר החלופי והתוספות האמורות הופחתו סכומים ששולמו לתובע בפועל (שכר חודשי בסך כולל של 19,000 ₪).
מחוב התובע כלפי העיריה, אשר נוצר בסיכום התחשיב החלופי של הממונה לאור העקרונות לעיל, הפחית הממונה סכומים בסך 77,682 ₪ אשר לשיטתו הגיעו לתובע בגין פרישתו (ההפחתה האמורה צמצמה את גובה חוב התובע כלפי העיריה).
על פי תחשיב הממונה על התובע להשיב לקופת העיריה סך של 98,372 ₪ ששולמו בניגוד לדין.
במהלך חודש אפריל 2002 או בסמוך לכך קיבל הממונה על השכר מספר החלטות נוספות באשר לעובדים אחרים בעיריה. נוכח חשיבות הענין ומפאת העובדה שמרבית העובדים אליהם התייחסו ההחלטות לא ניצלו את זכות השימוע, הוחלט לקיים בעניינם של אותם עובדים, ובכללם התובע, ישיבה רבת משתתפים במשרד האוצר. לישיבה זו, אשר התקיימה ביום 30.6.02, הוזמנו העובדים הרלבנטיים, באי כוחם, ראש העיריה, נציג הנאמנים אשר מונו בהקפאת ההליכים, נציגי אגף הממונה על השכר ונציגת הפרקליטות.
ב"כ התובע, עו"ד אחמד חג' יחיא, המייצגו גם בהליך שלפנינו, נכח באותה ישיבה ולטענת הממונה על השכר אף נטל בישיבה חלק פעיל והעלה טענות הנוגעות, בין היתר, לזכאות התובע לכספים שאמורים היו להיות מופרשים, לכאורה, לקרן השתלמות. עוד טוען הממונה על השכר כי בישיבה האמורה סוכם כי בתוך שבועיים מאותו מועד יעביר ב"כ התובע לאגף הממונה על השכר חומר המתייחס לזכאותו הנטענת של התובע לכספי קרן ההשתלמות וכי ייקבע מועד נוסף לפגישה בניסיון לבחון אפשרות לסיום ההליכים בהסכמה. לטענת הממונה על השכר מאותו מועד לא התקבלה אצלו כל פניה מהתובע או מי מטעמו.
טענות התובע בתמצית
התובע מאשר כי קיבל במסגרת תביעת החוב הראשונה סכום בסך 216,116 ₪, אולם לטענתו סכום זה התבסס על כרטסת הנהלת החשבונות של העיריה, אשר לא כללה את מרכיב פיצויי הפיטורים, הפרשי שכר מיום 1.1.98 ועד יום 1.7.98 ותשלומים שנוכו מהשכר ולא הועברו, לכאורה, לקופות שונות. משכך בדין זכאי התובע לסכום פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה בבית הדין לעבודה.
העובדה שכרטסת הנהלת החשבונות של העיריה לא כללה מרכיבים שונים מהווה חריגה מהסדר הנושים המחייבת גם פסיקת פיצויי הלנה לנוכח חלוף הזמן הרב.
הזכאות לפיצויי פיטורים מקורה בהסכם הפרישה שנחתם עם העיריה בתקופת עבודתו הארוכה של התובע בעיריה, אשר אין מחלוקת כי לא נעשתה לצרכים פיקטיביים וכי התובע ביצע את עבודתו נאמנה.
הפרשי השכר הנתבעים מקורם בסכום גמול שעות נוספות גלובלי, אותו קיבל התובע מדי חודש בהתאם להסכם בין הצדדים, אולם מחודש ינואר 1998 ועד חודש יוני 1998 לא שולם לו.
רכיב התביעה השלישי עניינו הפרשות לקרן השתלמות. נטען כי כספים אשר נוכו משכר התובע לטובת קרן השתלמות בפועל לא הועברו לקרן כלשהי ולא הוחזרו לתובע. משכך נתבעים סכומים בגין חלק עובד וחלק מעסיק לקרן השתלמות.
העיריה לא חלקה בשעתו על חובה כלפי התובע ואף היתה מוכנה לשלם את החוב במסגרת הסכם הפשרה, אותו לא כיבדה בשלב מאוחר יותר.
התנהלות העיריה מלמדת על חוסר תום לב בולט. לא יתכן מצב שבו עיריה, רשות שלטונית, חוזרת בה מהתחייבויותיה מכוח הסכמים חתומים בהם התחייבה.
במהלך כל שנות העסקתו בעיריה לא נדרש התובע להמציא אישור כלשהו למשרד הפנים ולא ידע כי הוא מועסק, לכאורה, ללא היתרים כדין. אילו ידע זאת התובע היה מתנהל באופן שונה. החובה להעסקת התובע בהתאם להיתר כדין מוטלת לפתחה של העיריה. העיריה היתה צריכה לוודא, טרם העסקת התובע ובמהלך העסקתו, כי בידיה מלוא האישורים הנדרשים וכל ההיתרים על פי דין לשכרו. העלאת הטענה בדבר שכר חורג פוגעת באינטרס ההסתמכות של התובע. הדברים נכונים מקל וחומר שעה שהטענות הועלו כלפי התובע רק לאחר סיום העסקתו. התובע, ככל אזרח וכל בעל תפקיד ברשות מקומית, הסתמך על התנהלות הגוף הציבורי והניח שהעיריה פועלת כדין. העיריה צריכה לשאת בתוצאות התנהלותה הרשלנית ואין להניח את אלה לפתחו של התובע.
התנהלות העיריה פוגעת בעקרונות יסוד הנוגעים לקדושת החוזים. חוזים יש לקיים. קל וחומר חוזים שנחתמו עם רשות שלטונית.
נוכח התפקיד בו הועסק ובהתחשב בנתונים האישים של התובע היה על העיריה להחתימו על חוזה בכירים. השכר הסביר שהולם את נתוניו האישיים של התובע ואת התפקיד אותו מילא הוא שכר שאינו נופל מהשכר אותו השתכר התובע בפועל. יש מקום לערוך השוואה בין שכר התובע בפועל לבין השכר אותו השתכרו מהנדסי עיר אחרים במעמדו ובאיזור בו מצויה הנתבעת, כגון מהנדס העיר נתניה או מהנדס העיר כפר סבא.
זכותם של היועץ המשפטי לממשלה והממונה על השכר להעלות כלפי התובע טענות כלשהן ולתבוע ממנו השבה התיישנה, מהטעם שאלה לא פעלו לקידום עמדתם בהליכים קודמים, באופן שהסב לתובע נזק וגרם לסחבת מיותרת בעניינו.
החלטת הנאמן לדחות את תביעת החוב השניה אינה עולה בקנה אחד עם הליכים שנדונו והוכרעו מספר פעמים בערכאות שונות. כך ביחס להליכים שנוהלו בעבר בבית המשפט המחוזי. כך ביחס לשני פסקי הדין שניתנו על ידי בית הדין לעבודה וכך ביחס להליך שהתנהל בהוצל"פ.
טענות העיריה בתמצית
העיריה מצטרפת לכל טענות הממונה על השכר וטוענת כי יש לדחות את התביעה, שכן תנאי העסקתו ופרישתו של התובע סוכמו ונחתמו שלא כדין ותוך חריגה מסמכות. תנאי העסקתו של התובע, כמו גם תנאי פרישתו, לא קיבלו את האישורים הנדרשים בדין והם עומדים בניגוד להסכמים המקובלים במגזר הציבורי.
פסק הדין בבית הדין לעבודה ניתן בהיעדר הגנה, ללא דיון לגופו של ענין ומבלי שהעיריה קיבלה ייצוג הולם. כל זאת בתקופה בה העיריה היתה מצויה בכאוס ובמצב שבו היא נטולת כושר פרעון. כך היו פני הדברים גם בעת החתימה על הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין.
בא כוח התובע בהליך דנן מצוי בניגוד עניינים ופועל באופן שאינו מתיישב עם כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו 1986, שכן הוא זה אשר ייצג את העיריה בהסכם הפשרה שנחתם עם התובע ואשר קיבל תוקף של פסק דין.
התובע בחוסר תום לב אינו מקזז מתביעתו את הסכומים שנגבו באמצעות ההוצל"פ בסך של 80,675 ₪.
תביעת התובע לריביות מנוגדת להסדרי הנושים אשר אליהם הגיעה העיריה במסגרת הליכי חדלות הפירעון שלה. הסדרים אלה נתנו תוקף לתשלומי קרן בלבד, ללא ריביות והצמדות.
תמצית טענות הממונה על השכר
תביעת התובע עומדת בניגוד מוחלט לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב.
התובע, עובד בכיר, ניסה לנצל את היעדר המשילות בעיריה ולהוציא מכיסה כספים ללא אישור הממונה על השכר, אם בדרך של הסכמות עם ראש העיריה ואם בדרך של נקיטה בהליכים משפטיים.
העיריה הינה רשות מקומית נחשלת אשר לא השכילה לשמור על הקופה הציבורית ומשום כך התדרדרה פעם אחר פעם לכדי חדלות פרעון. קריסתה הכלכלית של העירה נבעה בעיקר מחמת חריגה בוטה מתקציבים אשר נותבו, בין היתר, להעסקת קרובים של בני משפחות ההנהגה. התמוטטות העיריה גרמה לשיתוקה תוך כאוס ממשי והעדר אספקת שירותים ציבוריים בסיסיים. בשנים שקדמו לקריסתה הכלכלית הסופית של העיריה הונהגה שיטה פסולה בין העיריה לבין חלק מעובדיה, אשר במסגרתה פנו עובדים בתביעות לפיצויי הלנת שכר בסכומי עתק והעיריה נתנה הסכמתה במסגרת הסכמי פשרה לשלם את מלוא סכומי התביעות. באופן זה נוצר מצב בו אנשים רבים החזיקו בפסקי דין לזכותם המורים לעירייה לשלם מיליוני שקלים.
במהלך השנים הועברו לעירית טייבה מהקופה הציבורית עשרות מיליוני שקלים בניסיון לסייע להבראתה.
התובע לא תמך את טענותיו בבדל ראיה. התובע לא טרח לצרף לתביעתו את המסמכים הבסיסיים ביותר דוגמת תלושי שכרו. זאת על אף שיש להניח כי אלה נשמרו על ידו במהלך השנים הארוכות בהן הוא מנהל הליכים משפטיים נגד העיריה. יש לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא הציג ראיות בסיסיות לתמיכה בטענותיו.
בהתאם להסדר הנושים, התובע קיבל במסגרת תביעת החוב הראשונה, את מלוא הסכומים להם היה זכאי בהתאם לרישומי העיריה באותו מועד. לא הובהר ובוודאי לא הוכח בגין איזה רכיבים שולמו לתובע כספים בסך של 216,116 ₪ מכוח תביעת החוב הראשונה.
פסק הדין בבית הדין לעבודה התקבל ללא שנערך דיון לגופו של ענין ובנסיבות בהן מפאת תקלה לא הובאה לעיון בית הדין עמדת הממונה על השכר.
בהתאם להחלטה המינהלית של הממונה על השכר - החלטה אשר עומדת לה חזקת התקינות שלא נסתרה - התובע אינו זכאי לתשלומים נוספים מהעיריה ואף נדרש להשיב לקופתה סכום נומינלי של כ 100,000 ₪ (במונחי שנת 2002).
תחשיב הממונה נערך לפנים משורת הדין, על יסוד הנחות יסוד מקלות עם התובע ומעבר למקובל במדינה ובגופים מתוקצבים ונתמכים. כך למשל אישר הממונה בהחלטתו תשלום חודשי גלובלי של שעות נוספות ללא הוכחת ביצוע בפועל בסך כולל של 20,616 ₪. עוד הפחית הממונה מהסכומים שלדידו שולמו לתובע בחריגה וביתר סכומים בסך 77,682 ₪ אשר הגיעו לתובע לגישתו בגין פרישתו. ככל שהממונה לא היה מאשר במסגרת תחשיבו תשלום שעות נוספות ותשלום סכומים נוספים בגין פרישה, הרי שהסכום שהיה התובע חייב להשיב לעיריה היה עומד על 196,196 ₪.
יש לדחות את טענת התובע בנוגע להתיישנות של החלטת הממונה. על פי סעיף 4 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1998 לא תשמע טענת התיישנות כנגד קיזוז באותה תובענה, כשהתביעה והקיזוז נובעים שניהם מאותן נסיבות. החלטת הממונה נוגעת לתנאי שכרו ותנאי פרישתו של התובע – תנאים עליהם נסובה כל תביעת התובע, באופן שמאפשר להעלות טענת קיזוז גם בחלוף הזמן.
החלטת הממונה לא יושמה על התובע, בין היתר, בשל מחדליו שלו. התובע שהיה עובד בכיר בעיריה וידע היטב על עמדת הממונה ועל הליך השימוע שנערך בעניינו, בחר להתעלם מאלה ומיהר להגיע, פעם אחר פעם, עם העיריה להסכמות שונות במחטפים, מאחורי גבו של הממונה והיועמ"ש. התובע ידע על חובת העיריה לקבל את אישור הממונה, נוכח התייצבותו של הממונה בהליכים המשפטיים, ולמצער ידע על הסכומים שבהתאם להחלטת הממונה היתה מוטלת על העיריה החובה לקזזם. בהתחשב בהתנהלותו האמורה אין לתובע להלין בענין זה אלא על עצמו. התנהלות התובע וכן העיריה עולה כדי חוסר תום לב ומבטאת חריגה מכל נורמה ציבורית ראויה.
תפקידו של התובע כמהנדס העיריה נכלל ברשימת התפקידים הסטטוטוריים הזכאים ככלל לשכר בכירים כמפורט בחוזר הבכירים. אלא שחוזה ההעסקה לא תאם במאום את הוראות חוזר הבכירים והיה טעון בכל מקרה את אישורו של הממונה על השכר – אישור שלא התבקש ולא ניתן. מלבד אישור הממונה על השכר נדרש בהתאם לחוזר הבכירים גם אישורה של מועצת הרשות להעסקה, תוך שעל המועצה להצביע על מקור תקציבי המאפשר העסקת העובד בחוזה בכירים. העסקת התובע באמצעות חוזה אישי ללא קבלת אישורה של מועצת העיר, ללא מקור תקציבי מאושר וללא אישור הממונה מהווה פגם היורד לשורשה של ההעסקה. אין מדובר בפגם פרוצדורלי גרידא, אלא בפגם מהותי. הדברים נכונים מקל וחומר נוכח ריבוי החריגות שנמצאו בתנאי העסקתו של התובע ובתנאי פרישתו וטיבן של החריגות, כפי שפורט לעיל.
טענת התובע לפיה היה מקום לערוך השוואה בין שכרו בפועל לבין שכר בכירים היא נטולת בסיס, שכן לא נחתם בין התובע לבין העיריה חוזה בכירים, אשר הוצע במסגרת חוזר הבכירים. העיריה אינה מחוייבת להעסיק בהתאם לחוזר הבכירים. מקל וחומר שעה שעסקינן בעיריה בהליכי הבראה וממילא דורשת העסקה בהתאם לחוזה המוצע בחוזר הבכירים אישור מועצת העיריה, הצבעה על מקור תקציבי לצורך העסקה כאמור ואישורו של הממונה על השכר.
דרישת התובע בתביעתו לרכיב גלובלי של שעות נוספות בסך חודשי של 14,471 ₪ אין לה על מה לסמוך. מדובר בדרישה העומדת בניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, שכן בשירות המדינה ובגופים מתוקצבים ונתמכים, לא נהוג לשלם שעות נוספות שלא על פי ביצוע בפועל ודווח.
באשר לרכיב קרן השתלמות – התובע לא המציא כל אסמכתא לסכומים הנטענים, לא צירף תלושי שכר מהם ניתן היה ללמוד על הניכויים הנטענים משכרו ולא צירף אסמכתא בנוגע לבירורים שערך כביכול עם הקרנות השונות, חרף טענתו כי עשה כן. כך או כך, אפילו נניח כי יש ממש בטענת התובע בכל הנוגע לניכויים משכרו בגין קרן השתלמות, הרי שהסכום הנתבע על ידי התובע (בסך 83,708 ₪) מתקזז במלואו כנגד הסכום שהתובע חייב לעיריה בהתאם לתחשיב הממונה.
התובע והעיריה מצויים בניגוד עניינים חמור. כך למשל מאחר שב"כ התובע בהליך הנוכחי ייצג את העיריה בהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין לעבודה. ניגוד עניינים זה הוא רק קצה הקרחון שצף מעל פרשת שחיתות חמורה אשר פגעה בעיר טייבה לאורך השנים ואשר במסגרתה חולקו שלא כדין כספים רבים לעובדים שונים, תוך התעלמות מהחוק ומסמכותו של הממונה.
המסגרת הנורמטיבית
עיריית טייבה הינה גוף מתוקצב כהגדרתו בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב. על גופים מתוקצבים חל איסור להתקשר בהסכמים חורגים וכפועל יוצא של אותו איסור חלה עליהם החובה לקבל את אישורו של הממונה על השכר ביחס להסכמים שונים. ככל שלא מתקבל אישור הממונה כאמור הרי שככלל דין ההסכמים הנוגדים את האישור להתבטל. הדברים מעוגנים בהוראות סעיפים 29,29א ו-29ב לחוק.
בסעיף 29 לחוק נקבע, כדלקמן:
29(א) גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר; ואולם רשאי שר האוצר, באישור הועדה, לפטור מהוראות סעיף זה, חברה מעורבת כהגדרתה בחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975, אם ראה שטעמים של מכירת מניותיה, לרבות הנפקתן לציבור או למשקיעים, מחייבים זאת, ונחה דעתו שלא תהיה למתן הפטור ולשינויים שיונהגו בעקבותיו, השפעה בלתי רצויה על מדיניות השכר הכוללת במגזר הציבורי; הפטור יכנס לתוקפו עם ביצוע המכירה או במועד מאוחר יותר שיקבע השר.
(ב) על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א).
....
סעיף 29א לחוק יסודות התקציב עוסק בסמכותו של שר האוצר לבדוק הסכם חורג ובו נקבעו הדברים הבאים:
29א. (א) ראה שר האוצר כי הסכם או הסדר בגוף מתוקצב או בגוף נתמך נוגד לכאורה את הוראות סעיף 29(א), רשאי הוא –
(1) להודיע לצדדים להסכם או להסדר כי החליט לבדוק אותו, וכי קיים חשש שההסכם או ההסדר בטל, כאמור בסעיף 29(ב), במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף 29(א) (להלן – הסכם בבדיקה);
(2) ליתן לצדדים להסכם בבדיקה, לאחר ההודעה כאמור בפסקה (1), ולמשך תקופה שלא תעלה על חודש ימים, הזדמנות להביא את טענותיהם בכתב וכן כל מידע כתוב שימצאו לנכון.
(ב) ...
סעיף 29ב לחוק יסודות התקציב עניינו בתוצאת בטלותו של ההסכם החורג ומקנה לשר האוצר את הסמכויות הבאות:
"29ב. (א) הסכם או הסדר ששר האוצר ראה לגביו כי הוא נוגד את הוראות סעיף 29(א) וכי חלות עליו הוראות סעיף 29(ב), לא יחולו עליו הוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
(ב) שר האוצר רשאי לפעול לגבי הסכם או הסדר כאמור בסעיף קטן (א) גם לפי כל אחד מאלה:
(1) להודיע לצדדים להסכם על בטלות ההסכם או ההסדר כאמור בסעיף 29(ב) (להלן - ההסכם הנוגד), ועל החובה של הגוף המתוקצב או הגוף הנתמך להפסיק לאלתר כל הטבה כספית הקשורה לעבודה שמקורה בהסכם הנוגד;
(2) בהתחשב במדיניות השכר הכוללת במגזר הציבורי, במידת החריגה של ההסכם הנוגד מן הנהוג לגבי כלל עובדי המדינה, ומטעמים שבצדק -
(א) לקבוע מהו ההסכם או ההסדר אשר יכול לחול על הצדדים במקום ההסכם הנוגד, לרבות בדרך של אישור הוראה מהוראות ההסכם הנוגד;
(ב) לקבוע הוראות אשר יחולו על הגוף המתוקצב או הנתמך אשר הינו צד להסכם הנוגד, בדבר חובתו לתבוע השבה של הטבה שהוענקה על פי ההסכם הנוגד, היקפה של ההשבה ומועדיה; פעולה לפי פסקה זו תינקט לאחר שניתנה לצדדים להסכם הנוגד הזדמנות להשמיע את טענותיהם, ואולם אם צד הביא את טענותיו לפי סעיף 29א(א)(2) תינתן לו הזדמנות להוסיף עליהן בלבד;
..."
הסמכויות המוקנות בסעיפים אלה הואצלו לממונה על השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר והממונה פועל בהקשר זה כרשות מוסמכת על פי דין.
תכלית סעיף 29 לחוק להביא לגישה אחידה בנושאי שכר בין שירות המדינה לגופים מתוקצבים וגופים הנתמכים מתקציב המדינה (רע"א 2920/90 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נגד מדינת ישראל (4.3.91)). מטרת הסעיף לקבוע ריסון תקציבי, על מנת למנוע מצב שגופים מתוקצבים ונתמכים יסכימו להעלות שכר מעבר לרמה קבועה כלשהי, באופן שיגרור פריצת מסגרת השכר. פריצה שכזו תגרום בהכרח לדרישות להשתתפות כספית נוספת של המדינה ודבר שעשוי לגרום לחוסר יציבות במשק (בג"צ 6231/92 זגורי נגד בית הדין הארצי לעבודה (15.11.95)).
בע"ע (ארצי) 1381/01 אורפז ואח' נגד עירית בת ים (26.2.04) (להלן – פרשת אורפז) נפסקו על ידי בית הדין הארצי הדברים הבאים:
"סעיף 29 הוא "סעיף היסוד", בו נקבע הדין המהותי להגשמת תכליתו של החוק ומטרתו, שלא לאפשר פריצת מסגרות השכר והקפדה על "ריסון תקציבי". במסגרת זו הוקנו לשר האוצר הסמכויות לאכיפת הנורמות שבסעיף 29, המגלמות את האינטרס הציבורי והנטועות בחוקי התקציב מאז שנת 1983 ועד היום.
... בנוסחו המתוקן והמורחב של סעיף 29 קבע המחוקק אגד סמכויות המופעלות כמערכת הומוגנית של כלים שלובים, והמכוונת, כמסכת אחת שלמה, להגשמת תכליתו של חוק יסודות התקציב "להנהיג הסדר הקובע באופן אפקטיבי, אחידות גישה בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים הנתמכים מתקציבה" ולכך שלא יסוכלו מדעיקרא מטרותיו. "

בע"ע (ארצי) 1445/02 אמריק פרידמן נגד עירית מגדל העמק (19.12.04) (להלן - פרשת אמריק פרידמן) דן בית הדין הארצי בסמכויותיו הנרחבות של הממונה מכוח סעיף 29 בציינו את הדברים הבאים:
"אכן, הסמכויות הקבועות בסעיפים 29א ו- 29ב המאפשרות לממונה על השכר להתערב בהסדרים חוזיים, לבטל הסדרים חריגים או לקבוע הסדרים חליפיים תחתם, הן סמכויות חריפות ומרחיקות לכת, אלא שסמכויות אלה נולדו על רקע מציאות מצערת של אנרכיה ברשויות השלטון המקומי, של איש הישר בעיניו יעשה ושל חריגות שלא ניתן להצדיקן המשפיעות על כלל עובדי השלטון המקומי ועל כלל המשק (ראה בעניין זה דברי הנשיא אדלר בדב"ע נז/16 מרכז השלטון המקומי – הסתדרות העובדים הכללים פד"ע לב' 1, 9 – 11)".

עד 1993 לא נקבעו ע"י הממונה תנאי שכר מאושרים לעובדים בכירים ברשויות המקומיות, מעבר למקובל על פי מסלולי הקידום הרגילים. לאור התפתחות חריגות שכר משמעותיות בשלטון המקומי נוצר צורך להתוות תנאי עבודה אחידים לבכירים ברשויות המקומיות, אשר יהיו מאושרים על ידי הממונה על השכר. בהתאם פורסם ביום 23.3.93 חוזר משותף של הממונה על השכר ושל מנכ"ל משרד הפנים בו נכללה הצעה לחוזה אישי מיוחד להעסקת עובדים בכירים ברשויות המקומיות (לעיל ולהלן – חוזר הבכירים וחוזה הבכירים המוצע, צורף כנספח ימ/1 לעמדת המדינה מ/1). מטרת ההצעה שגלומה בחוזר הבכירים היתה לקבוע תנאי העסקה לעובדים בכירים סטטוטוריים ברשויות המקומיות (דוגמת גזברים, יועצים משפטיים וכויוצ"ב), על פי כללים שיעמדו בדרישות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, תוך מתן אפשרות לרשויות להעסיק את עובדיהן הבכירים בתנאי שכר גבוהים יותר מהקבוע בהסכמים קיבוציים ובמטרה לעודד עובדים איכותיים לכהן באותם תפקידים. לשון חוזה הבכירים המוצע, הנספח לחוזר הבכירים, מלמדת על העדר האפשרות להעסיק בחוזים שהינם פרי הסדרי עבר שלא קיבלו את אישור הממונה על השכר כדין. כך לדוגמא קובע סעיף 8 לחוזה הבכירים המוצע את "דרך הטיפול במקרים ששולמו תשלומים עודפים לעובדים בכירים עד הצטרפותם לחוזים המיוחדים".
בנובמבר 1993 נשלחה לרשויות ולגזבריהן תזכורת לכך שאין להעסיק יותר על פי הסדרי העבר (צורף כנספח ימ/2 למ/1).
תפקידו של התובע כמהנדס העיריה נכלל ברשימת התפקידים הסטטוטוריים הזכאים ככלל לשכר בכירים כמפורט בחוזר הבכירים, אלא שחוזה ההעסקה אשר נחתם עם התובע בחודש נובמבר 1996 (שנים לאחר פרסום חוזר הבכירים ולאחר התזכורת שנשלחה בעניינו לעיריה) לא נערך בהתאם לחוזר הבכירים ולא קיבל את האישורים הנדרשים על פיו. כך, לא קיבל חוזה ההעסקה אישור הממונה על השכר ואישורה של מועצת הרשות להעסקה – אישור הכולל הצבעה על מקור תקציבי המאפשר העסקת העובד בחוזה בכירים.
על רקע המסגרת הנורמטיבית האמורה נבחן תחילה את החלטת הממונה על השכר ונפקותה. בהמשך נבחן את טענותיו של התובע כנגד החלטת הממונה.
בחינת החלטת הממונה על השכר
ביסוד החלטת הממונה עומדת הקביעה כי חוזה ההעסקה כמו גם הסכם הפרישה הינם בבחינת הסכמים חורגים.
לטענת הממונה חוזה ההעסקה והסכם הפרישה נחתמו ללא קבלת אישורו. התובע לא טען וממילא לא הוכיח כי ניתן אישור הממונה על השכר להתקשרויות אלה. הנטל להוכחת קיומו של האישור מוטל על הטוען לקיומו (ע"ע (ארצי) 1183/01 עמוס אהרון נגד מועצה איזורית מרחבים (24.6.03)). כפי שיפורט להלן מדובר בחוזים אישיים הכוללים תנאים דוגמת גמול גלובלי של שעות נוספות שלא על פי דיווח אשר אינם מקובלים במדינה ומשכך דורשים אישור הממונה. עוד נציין בהקשר זה כי לא נטען וברור שלא הוכח כי חוזה ההעסקה והסכם הפרישה התקבלו בעיריה בהתאם למלוא האישורים הנדרשים בהקשר זה כקבוע בסעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] תשנ"ד 1964.
זאת ואף זאת. עיון בחוזר הבכירים ובחוזה הבכירים המוצע מעלה כי בינם לבין חוזה ההעסקה של התובע אין דבר וחצי דבר. כך לדוגמא נקבע בחוזה העסקה של התובע תשלום גמול שעות נוספות גלובליות וכן נקבעה זכאות לתוספת ניהול בשיעור 20% משכר הבסיס ולתוספת איזון. בחוזה הבכירים המוצע לעומת זאת מצויין בסעיף 4 כי מדובר בתפקיד הנמנה עם תפקידי ההנהלה כמשמעותו בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי ולפיכך לא יחולו על העסקת העובד הוראות חוק זה. עוד מצויין בסעיף 8 לחוזה הבכירים המוצע כי משכורתו החודשית של העובד כוללת את כל התשלומים שהעובד היה זכאי לקבלם אילו לא הועסק בחוזה המוצע, לרבות תשלום עבור שעות נוספות, כוננויות, קריאות פתע וכן תוספות שכר שונות. נוסחו של החוזה המוצע עולה בקנה אחד עם טענת המדינה בהליך שלפנינו לפיה תשלום תוספות שונות דוגמת תוספת ניהול וגמול שעות נוספות גלובלי מנוגד לרציונל העומד בבסיס חוזה הבכירים המוצע. זאת מאחר ומדובר בחוזה אשר מטיבו וטבעו נועד לחול על העסקת עובדים בכירים בתפקידי הנהלה הזכאים לשכר כולל, שמחד גיסא כולל בתוכו את כלל התוספות השונות ומאידך גיסא גבוה מהשכר הקבוע בהסכמים קיבוציים.
לטענת הממונה תשלום השכר הכולל לצד התוספות השונות באופן המנוגד לחוזר הבכירים, מעיד על נורמות העסקה פסולות החורגות מהמקובל, מקל וחומר ברשות מקומית השרויה בעת הרלבנטית בקשיים כלכליים.
סבורים אנו כי מסקנת הממונה, לפיה תשלום שכר כולל בסכום ששולם לתובע בפועל מחד גיסא ותוספות שונות מאידך גיסא מהווה שכר חורג ובלתי מקובל, הינה מסקנה סבירה והגיונית.
מוסיפה המדינה וטוענת כי קביעת שכרו של התובע בערכי נטו אף היא אינה מקובלת בשירות המדינה ומשכך טעונה אישור הממונה על השכר. עוד טוענת המדינה בהקשר זה כי הגם שאין פסול אינהרנטי בקביעת שכר בערכי נטו הרי שהדבר אינו ראוי עת עסקינן ברשות מקומית הניזונה מהקופה הציבורית וממילא אין הקביעה האמורה מתיישבת עם מהות סעיף 29 לחוק, שכן קביעת סכום בערכי נטו יוצרת חוסר וודאות באשר לעלות המעסיק.
גם בענין זה אנו בדיעה כי מסקנת הממונה, לפיה קביעת שכרו של התובע בערכי נטו מבלי לקבל לכך את אישור ממונה מהווה הסדר חורג, הינה מסקנה סבירה והגיונית. מסקנה זו מתיישבת עם העובדה שבחוזה הבכירים המוצע (אשר משקף הסדרים מקובלים במדינה) מצויין במפורש בסעיף 12 כי הרשות המקומית לא תישא בתשלומי מיסים או בתשלומי חובה אחרים החלים על העובד.
יתרה מכך, בהתאם לסעיף 9 לחוזר הבכירים נדרשת הרשות המקומית המעסיקה עובד בכיר בחוזה אישי להביא לאישור מועצת הרשות את התפקיד הבכיר שמועסק על פי החוזה הבכירים המוצע ואת תנאי החוזה המוצע. עוד נדרשת הרשות לציין בהחלטתה האמורה את המקור התקציבי למימון תוספת העלות וכן נדרשת להעביר לממונה על השכר את רשימת העובדים אשר חתמו על החוזה המוצע. לא נטען וממילא לא הוכח כי עירית טייבה ביצעה את ההליכים הדרושים על מנת להתקשר עם התובע בחוזה העסקה אישי, לרבות הצבעה על מקור תקציבי למימון אותה העסקה. סבורים אנו כי אכן יש טעם לפגם בהעסקת התובע ללא קבלת ההיתרים הנדרשים. הדבר נכון שבעתיים שעה שמדובר ברשות מקומית המצויה בגרעון קריטי אשר קיימת חשיבות מיוחדת בנסיבותיה לייחד מקור תקציבי ברור ומסויים למימון תוספות שכר הנובעות מחוזי העסקה אישיים. למען הסר ספק נבהיר כי העיריה לא התקשרה עם התובע מכוח חוזה הבכירים המוצע, אך יש בחוזה הבכירים המוצע כדי ללמד על הסדרים מקובלים במדינה וכדי להצביע על נורמות רצויות שהשרשתן תחזק ערכים של מינהל ציבורי תקין.
המדינה טענה בנוסף כי העובדה שהתובע ניצל חופשה בת 164 ימים בהתאם להסכם הפרישה מנוגדת למקובל בשירות המדינה וברשויות המקומיות. זאת מאחר ונטען כי לא ניתן לצבור מעל 55 ימי חופשה בתוספת ימי הפרישה שנצברו בשנת הפרישה. טענה זו של המדינה מתיישבת גם עם הקבוע בסעיף 10 לחוזה הבכירים המוצע, אשר מלמד על הסדרים מקובלים במדינה.
בחינת מכלול הנסיבות מעלה כי אכן חוזה העסקה והסכם הפרישה של התובע הינם הסכמים חורגים, אשר אינם מקובלים בשירות המדינה ומשכך היתה העיריה מחוייבת לקבל ביחס אליהם את ההיתרים הנדרשים בדין, לרבות אישור הממונה על השכר.
בנסיבות אלה בדין עשה הממונה שימוש בסמכות המסורה לו ובחן את חוזה העסקה והסכם הפרישה של התובע ובדין ערך הממונה את התחשיב החלופי, לבחינת מאזן הזכויות והחובות של התובע כלפי העיריה. נפנה כעת לבחון את התחשיב החלופי שערך הממונה.
התחשיב החלופי נערך על יסוד ההנחה שהתובע היה זכאי לדרגה 44 בדירוג המח"ר (לו היה בדירוג דרגה). הנחה זו לא הופרכה. עוד חושבה לתובע דרגת שהייה (+) החל מחודש ינואר 1997. בנוסף, הובאו בחישוב החלופי תוספות שונות. כך הובאו בחשבון במסגרת החישוב החלופי הוצאות רכב שונות כגון ביטוחים, הוצאות ביגוד שנתיות ודמי הבראה שנתיים. השוואת המשכורת החלופית הנ"ל עם השכר אותו קיבל התובע בפועל מביאה לתוצאה לפיה התובע קיבל ביתר במהלך תקופת עבודתו וסיומה סכום בסך של 196,669 ₪. אלא שהתחשיב החלופי הביא בחשבון גם זכויות להן היה התובע זכאי בקשר עם סיום עבודתו בעיריה. כך הובאו בחשבון פיצויי פיטורים בסך 77,682 ₪. פיצויי הפיטורים חושבו על יסוד שכר בפועל אותו השתכר התובע בחודשי העסקתו האחרונים (הגבוה לשיטת הממונה בכ 150% מהשכר לו היה התובע זכאי לכאורה בהתאם לדירוג דרגה שהותאמו לו ע"י הממונה). הפחתה זו של פיצוי הפיטורים מגובה החוב אותו חב התובע לעיריה בהתאם לתחשיב החלופי צמצמה את החוב לסכום בסך 118,987 ₪.
הממונה המשיך והפחית מהחוב האמור סכום בסך 20,616 ₪ בגין גמול שעות נוספות גלובלי, לו לכאורה היה התובע זכאי במהלך תקופת עבודתו בפועל כמהנדס העיריה. סכום זה מגלם 40 שעות נוספות לחודש, מתוכן כ 2/3 בשיעור 125% והשאר בשיעור 150%. הצדק עם המדינה בטענתה כי הכללת רכיב שעות נוספות גלובלי (ללא דיווח בפועל) במסגרת התחשיב החלופי מיטיבה עם התובע, שכן עצם תשלום הגמול האמור חורג מהקבוע בהסכם הבכירים המוצע שמקנה זכאות רק למשכורת כוללת וחורג מההסדרים המקובלים במדינה. הפחתת הסכום בגין שעות נוספות גלובלי מחובו של התובע לעיריה בהתאם לתחשיב החלופי צמצמה את חוב התובע כלפי העיריה לסך של 98,371 ₪.
לאחר שבחנו את התחשיב החלופי התרשמנו כי תחשיב זה הוא סביר והוגן ואין בו כדי לקפח את התובע. עוד שוכנענו כי החלטת הממונה בעניינו של התובע היא החלטה סבירה ומידתית. התובע לא הציג בפנינו בסיס לקביעה אחרת ולממונה עומדת חזקת תקינות ההחלטה המנהלית, אשר לטעמנו לא נסתרה. נפנה לבדוק את טענותיו של התובע על מנת לבחון האם יש בהן כדי לשנות ממסקנתנו זו.
החלטת הממונה מחד גיסא ופסקי הדין שניתנו בבית הדין לעבודה מאידך גיסא
לטענת התובע הוא זכאי לכספים מכוח פסק הדין בבית הדין לעבודה ומכוח פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. לטענתו מדובר בפסקי דין חלוטים והחלטת הממונה אינה יכולה לאיין אותם או לגרוע מהם. סבורים אנו כי דין הטענה להידחות. נבהיר.
פסק הדין הראשון התקבל בבית הדין מבלי שנערך כל דיון לגופו של ענין בתביעת התובע. פסק הדין האמור ניתן אף מבלי שעמדה לנגד עיני בית הדין עמדת היועץ המשפטי לממשלה, המפרטת את החלטת הממונה על השכר. פסק הדין ניתן הלכה למעשה בהעדר הגנה, בנסיבות בהן העיריה אשר נדרשה להגיש כתב הגנה מתוקן לכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי התובע נמנעה מלעשות כן ואף לא הגישה תגובתה לבקשת התובע לקבל פסק דין בהעדר הגנה. באופן דומה ניתן גם פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. גם פסק דין זה ניתן מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים, מבלי שבית הדין נכנס לעובי קורת הטענות ומבלי שאלה נבחנו עובדתית ומשפטית במסגרת הליך מקיף, הכולל שמיעת ראיות. עמדת היועץ המשפטי לממשלה כלל לא התקבלה בבית הדין עובר למתן פסק הדין השני, חרף העובדה שהמדינה נדרשה לעשות כן, תוכן הסכם הפשרה לא נבחן על ידי בית הדין. כאמור, אין מדובר בפסקי דין מנומקים אשר ניתנו על יסוד מסכת עובדתית ומשפטית שהובאה לפני בית הדין, אלא על פסקי דין שניתנו על יסוד הגרסה כפי שהובאה בפני בית הדין, מבלי שנשקלו התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה והחלטת הממונה.
בהתאם להלכה הפסוקה העובדה שניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין צדדים, אינה מעקרת את הסמכות המסורה לממונה בהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב ואינה מונעת ממנו לשוב ולבחון הסכמים חורגים וליתן החלטות ביחס לאלה. יפים בהקשר זה דבריו של בית הדין הארצי בע"ע 1260/01 היועץ המשפטי לממשלה נגד עו"ד רפאל שטוב (24.3.03):
"פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת אמנם נתן תוקף של פסק דין לחוזה העבודה בין שטוב לבין העירייה. אולם לשיטתי, אין בכך כדי למנוע שינוי תנאי ההסכם או הפעלת סמכותו של הממונה מכוח סעיף 29 המתוקן ל חוק יסודות התקציב. מעבר לנסיבות המפוקפקות של הגשת הסכם פשרה ל"אישור" בית הדין ואישורו על ידי השופט ללא מותב, נציין, כי פסק דין אינו מעניק לחוזה מעבר למה שמצוי בו. לאמור, בפסק דין שבהסכמה מזוגות שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין וכאשר נושא הדיון נוגע לשירות הציבורי, שומה על בית הדין לבחון את תוכנה של הפשרה והאם היא עולה בקנה אחד עם עקרונות יסוד ותקנת הציבור. הגשת חוזה עבודה חורג ל"אישור" בית הדין אין בה כדי למנוע מהממונה על השכר להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 29 ל חוק יסודות התקציב. לפיכך, הננו דוחים את טענות באי כוחו של שטוב, לפיהם פסק הדין בהליך תב"ע נג/ 220 – 3 מעניק לשטוב חסינות מפני שינויים בתנאי עבודתו, כפי שנעשו במקרה זה".ב
עוד נאמר בענין זה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בפרשת אמריק פרידמן כי:
"הסכם פשרה המקבל תוקף של פסק דין הינו בעל מעמד כפול: בראש ובראשונה מדובר בהסכם לכל דבר הצריך לעמוד בדרישות החוק בכל הנוגע להסכמים או לכשירות הצדדים להתקשר בהסכם. מעבר לכך, ההסכם שנכרת מקבל תוקף של פסק דין אלא שפסק הדין הוא הלבוש החיצוני של ההסכם גופו. פסק דין הנותן תוקף להסכם שבין הצדדים מכשיר את ההסכם לאכיפה כפסק דין אך אין בו, בפסק, כדי להעניק להסכם תוקף וגושפנקה מעבר לקבוע בו. כך, הסכם הנגוע בפגם השולל את תוקפו, לא יתרפא ויהפוך להסכם תקף רק בשל כך שניתן לו תוקף של פסק דין. מכאן, שהסכם פגום או בטל ייוותר לקוי אף אם עוטה הוא לבוש של פסק דין והדברים ידועים. הוא הדין בענייננו: בית הדין לעבודה נתן תוקף של פסק דין להסכם של פשרה שהיה טעון אישור על פי חוק אך האישור לא ניתן. בכך נפל פגם בהסכם שלא נרפא ואין בפסק הדין כדי לרפא את הפגם או להעניק להסכם תוקף מקום שלא היה לו מלכתחילה".
הדברים נכונים בענייננו מקל וחומר שעה שהחלטת הממונה ניתנה מספר שנים לפני שניתנו פסקי הדין בבית הדין לעבודה.
כאמור, מצאנו כי חוזה ההעסקה והסכם הפרישה הינם בבחינת הסכמים חורגים, אשר בדין הופעלה לגביהם סמכותו של הממונה על השכר מכוח סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. העובדה שניתן בעניינו של התובע פסק דין בהעדר הגנה (פסק הדין בבית הדין לעבודה) ופסק דין אשר נתן תוקף להסכם פשרה, וזאת מבלי שהטענות נבחנו לגופן ומבלי שהתנהל הליך משפטי סדור הבוחן את הדברים, אין בה כשלעצמה כדי לשמוט את הקרקע תחת החלטת הממונה בעניינו של התובע.
אינטרס ההסתמכות של התובע
התובע טוען כי הסתמך על חוזה ההעסקה ועל הסכם הפרישה וכלכל צעדיו בהתאם. לטענתו העובדה שהעיריה חוזרת בה מהסכמות מכוח אותם חוזים, בשלב מאוחר, לאחר סיום העסקתו, תוך שהיא נתלית בעמדת הממונה על השכר מלמדת על חוסר תום לב בולט. הדברים מקבלים לשיטתו משנה תוקף שעה שהתנהלות הנתבעת מנוגדת לעקרון היסוד בדבר קדושת החוזה ולכלל היסוד שהוא בבחינת מושכלות ראשונים לפיו חוזים יש לקיים.
נפנה לבחון טענות אלה ולהכריע האם יש בהן ממש וככל שכן – האם הן מאיינות את החלטת הממונה.
העובדה שהעיריה חתמה על הסכמים חורגים והתנהלה בפועל בהתאם לאותם הסכמים, אינה מקנה, כשלעצמה, תוקף לאותם הסכמים חורגים. תוקפן של התקשרויות שבהן מתקשרת רשות מקומית מותנה בקבלת מלוא ההיתרים כדין. מסקנה שונה תעמוד בסתירה לרציונל הניצב בבסיס סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ותרוקן אותו מתוכן. העיריה בחתימתה על חוזה ההעסקה והסכם הפרישה נהגה בחריגה מסמכות. אף אם נניח כי התובע הסתמך על ההתחייבויות הכלולות בחוזה העסקה ובהסכם הפרישה, בנסיבות המקרה שלפנינו אין מקום להעדיף את עניינו הצר של התובע ואת האינטרסים האישיים שלו על פני האינטרס הרחב של הציבור בכללותו, הכולל שמירה על מינהל תקין ועל הקופה הציבורית (ר', בשינויים המחוייבים, דב"ע (ארצי) נו/3-278 קייזמן נגד עיריית גבעתיים (1997)).
אכן חוזה, ככל התחייבות שלטונית, יש לקיים. מדובר במושכלות ראשונים. העיקרון הבסיסי בדבר קדושת החוזים מקבל משנה תוקף שעה שמדובר בחוזה שיוצא תחת ידי הרשות השלטונית, על חובות תום הלב שבהם היא חבה כלפי אזרחיה ועובדיה (ר' בג"צ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, ל(1) 673 (1975)). אלא שעקרון חוקיות פעולות המנהל מחייב ליתן תוקף להסכמה אליה הגיעה הרשות המקומית רק אם הסכמה זו ניתנה כדין ומכוח סמכותה של הרשות על פי חוק. ככל שהרשות המקומית חרגה מסמכותה עת התקשרה בחוזה שלא קיבל את אישור הממונה על השכר, הרי שגם אם פעלה בהתאם לאותו הסכם חורג, אין מקום לאכוף את הוראות ההסכם החורג, שהינו פסול ואינו בר תוקף (ר' ע"ע (ארצי) 144/08 עירית ירושלים נגד דוד מוטהדה (6.7.09)). בפרשת אורפז (סעיף 40 לפסק הדין) ציין בית הדין הארצי כי "הסתמכות על הסדר בלתי חוקי מדעיקרא, הנוגד את הוראות חוק יסודות התקציב, לאו הסתמכות היא" (ר' גם ע"ע (ארצי) 683/06 ישראל אבן ספיר נגד עיריית תל אביב - יפו (27.09.2008)) ובע"ע (ארצי) 39/99 יהושע אסרף נגד מדינת ישראל (1.11.02), גם אם בנסיבות אחרות, ציין בית הדין הארצי כי "לא קמה לו למערער כל זכות משפטית להנצחת טעות שטעתה המשיבה, בכך ששילמה לו תשלומי יתר בשכרו. כך, בין שתיבחן השאלה לפי דיני החוזים ובין לפי כללי המשפט המינהלי".
בשולי ענין זה נציין כי דעתנו אינה נוחה מהתנהלות העיריה בעניינו של התובע. זאת בלשון המעטה. העיריה התחייבה בהסכמים חורגים כלפי התובע מבלי לקבל היתרים כדין ומבלי לעדכן את הממונה על השכר ולקבל את אישורו. גם לאחר שהובאה בפני העיריה עמדת הממונה על השכר פעלה העיריה על מנת להגיע עם התובע להסכמות המנוגדות להחלטת הממונה על השכר.
בענין זה העיד בחקירתו הנגדית בא כוח העיריה, אשר שימש גם כעד מטעמה, עו"ד עותמאן נסיראת, את הדברים הבאים [עמ' 30 ש' 29-33]:
"נדהמתי לראות בתיק הסדר פשרה שנחתם בשנת 05' ואני עדיין עומד על כך שאני רוצה לראות ההסדר המקורי, מאחר והממונה על השכר היה מעורב רציתי לדעת מסקרנות כעו"ד שידע שיש מחלוקת בתיק זה איך בסופו של יום מתעלמים מעמדתו של הממונה על השכר והעירייה על דעת עצמה בלבד, ואני לא יודע מי נתן את ההוראה לחתום על ההסדר השני ביולי 05', למרות שהייתי עד שנת 06' בעירייה".
ובהמשך הוסיף והעיד ביחס להסכם הפשרה שנחתם בין התובע והעיריה, אשר קיבל תוקף של פסק דין [עמ' 34 ש' 10-12]:
" באותה תקופה העירייה אכן היתה במצב כלכלי קשה. אם ההסדר היה בטיפולי לא הייתי חותם על כל הסדר. בייחוד תיק זה הואיל והממונה על השכר נתן את עמדתו במפורש היה על התובע להחזיר כספים ולא לקבל כספים".
ובהמשך חקירתו העיד עו"ד נסיראת כי הסכם הפשרה נחתם בין העיריה לבין התובע, בניגוד לעמדת הממונה על השכר אשר הובאה לידיעת הצדדים עוד בטרם נחתם הסכם הפשרה ובלשונו של עו"ד נוסיראת "משנת 02 היתה עמדה של היועץ המשפטי והיתה ברורה" [עמ' 34 ש' 15]. עו"ד נוסיראת תיאר בחקירתו את הדברים הבאים [עמ' 31 ש' 8-13]:
"בתקופה הזאת הרבה הסדרי פשרה נחתמו אחרי גבי, היתה תקופה מעבר והחלפת שלטון והם נצלו את הקופה הצבורית וחתמו על המון הסדרי פשרה בסכומיי עתק כתוצאה מהסדרי הפשרה שנחתמו הגיע העירייה למצער להסדר נושים שני. יש חשש כבד כי הסכם זה גם כן נחתם באותם תנאים".
התנהלות זו של העיריה אינה עומדת באמות המידה המצופות מרשות מקומית, אשר ניזונה מכספי ציבור ומכספי המדינה ומשכך מחוייבת לפעול בהתאם לכללי מינהל תקין ולהתנהל בשקיפות, באחריות מירבית ותוך שמירה הדוקה וקפדנית על הקופה הציבורית.
לא נעלמה מעינינו טענת התובע לפיה העיריה הגיעה עימו להסכמות, התנהלה לפיהן, לא העלתה כל טענה בנוגע אליהן ואף חתמה עימו על הסכם פשרה אולם בסופו של יום חזרה בה מההסכמות ודבקה בעמדת הממונה, באפן שעולה לכאורה כדי חוסר תום לב קיצוני ותוך כדי חזרה מהבטחה שלטונית. המדינה טענה מנגד כי התובע הוא אשר ניצל את העדר המשילות בעיריה ואת העובדה שלא נוהלה בהתאם לכללי המנהל התקין על מנת להגיע עימה להסכמות המנוגדות לדין, תוך שידע במפורש כי הסכמות אלה אינן מתיישבות עם עמדת הממונה על השכר. העיריה מצידה תמכה בטענות המדינה בהקשר זה. עו"ד נוסיראת העיד בחקירתו כי "ברור מאליו שהתובע ניצל לרעה את מצבה של העירייה וקיבל פס"ד להסדר פשרה שאנו לא מכירים" [עמ' 34 ש' 28-29].
החלטת הממונה הינה מיום 8.4.02. הישיבה במשרד האוצר אשר כונסה לצורך דיון בענייננו של התובע ובעניינם של עובדים אחרים בעיריה, לאור חריגות שכר שונות שמצא הממונה, התקיימה ביום 30.6.02. לא הוכחש על ידי התובע כי קיבל את מכתב השימוע וכי בא כוחו ייצג אותו בהליך זה ונכח בישיבה. מכאן שבעת החתימה על הסכם הפשרה (בשנת 2005) אשר קיבל תוקף של פסק דין (ביום 24.10.06) כבר ידע התובע כי ההסכמות אליהן הגיע עם העיריה מנוגדות לעמדת הממונה על השכר. לטעמנו אין צורך להידרש לשאלה האם התובע ידע בעת החתימה על חוזה העסקה ועל הסכם הפרישה כי מדובר בהסכמים חורגים שנחתמו בניגוד לדין ומבלי לקבל את אישור הממונה. זאת מאחר ואפילו אם נניח כי אין לתובע יד בהסכמות הפסולות והחורגות אליהן הגיע עם העיריה וגם אם נצא מנקודת הנחה כי התובע אכן כטענתו לא ידע שהעסקתו מכוח חוזה ההעסקה והתנאים שניתנו לו מכוח הסכם הפרישה לא קיבלו את האישורים הנדרשים כדין, הרי שאין בהתנהלות העיריה – אף אם אינה תקינה במישור מערכת היחסים שמול התובע בשל חזרתה מהתחייבות שלטונית - כדי להצדיק סטייה מהחלטתו של הממונה על השכר בדבר היות השכר חורג, באופן שיש להורות על בטלותו של חוזה העסקה והסכם הפרישה.
כאמור, אין מקום ליתן תוקף להסכמה של רשות שלטונית שניתנת בניגוד לדין ותוך חריגה מכללי מנהל תקין ובאיזון שבין אינטרס ההסתמכות של התובע לבין תקינות המעשה המנהלי יש להעדיף את תקינות המעשה המנהלי.
השכר הראוי שנקבע לתובע
כאמור, החלטת הממונה התבססה על שכר ראוי שנגזר מדרגה 44 בדרוג המח"ר. זאת מתוך הנחה שבהתחשב בותקו, במקצועו וברשות בה הועסק, היה התובע זכאי לדרגה האמורה לו היה בדירוג דרגה. בהתחשב בדרגת שהייה, מחודש ינואר 1997 חושב השכר הראוי על יסוד דרגה 44+ בדרוג המח"ר. בנוסף, כאמור, הובאו בחשבון הוצאות רכב, הוצאות ביגוד, דמי הבראה וגמול שעות נוספות (בהיקף של 40 שעות בחודש). לטעמנו מדובר בהנחות סבירות ומידתיות שאינן מפלות את התובע.
לטענת התובע יש מקום לבצע את החישובים על יסוד חוזה הבכירים המוצע. מוסיף התובע וטוען כי אילו היה התחשיב נערך על יסוד חוזה הבכירים המוצע, לא היה הממונה מגיע למסקנה בדבר חבות התובע כלפי העיריה, שכן המשכורת שקיבל בפועל לא היה גבוהה יותר מזו אותה היה מקבל בהתאם לחוזה הבכירים המוצע.
לא ניתן לקבל את טענת התובע בהקשר זה. נפרט
בפועל הצדדים לא חתמו על חוזה הבכירים המוצע. חוזה הבכירים המוצע מחייב, טרם חתימתו קבלת אישורים והיתרים שלא התקבלו, לרבות אישור המועצה המקומית והצבעה על מקור תקציבי. משלא נחתם הסכם הבכירים המוצע מדובר בטענה היפותטית שהיא בבחינת ספקולציה בלבד ומשכך לא ניתן לקבלה.
בנוסף, חוזה הבכירים המוצע נוקב בגובה המשכורת המוצעת בהתאמה לגודל הרשות המקומית על פי האוכלוסייה. לא הובאו על ידי התובע כל נתונים באשר לגודל האוכלוסייה בעירית טייבה בשנים הרלבנטיות, כך שאפילו סברנו שיש מקום לבחון את טענת התובע המופנית לשכר הנקוב בחוזה הבכירים המוצע – ולא כך הם פני הדברים – ממילא לא ניתן היה לערוך תחשיב חלופי לאור היעדר הנתונים. למעלה מן הדרוש נציין כי אפילו בהתייחס לכמות האוכלוסייה בעיריית טייבה נכון לימים אלה (כעולה מנתונים המפורסמים במאגרי מידע השונים), הרי שהשכר שהשתכר התובע בפועל עולה על השכר הנקוב בחוזה הבכירים המוצע. זאת אף מבלי להביא בחשבון את העובדה שיש להניח כי אוכלוסיית העיר טייבה גדלה בשיעור ניכר במהלך עשרות השנים שחלפו. עוד נציין בהקשר זה כי חוזה הבכירים המוצע קובע במפורש שלא קמה זכאות לגמול שעות נוספות – גמול אותו קיבל התובע בפועל ואף נלקח בחשבון במסגרת תחשיב הממונה. עוד קובע חוזה הבכירים המוצע כי כל התשלומים שישולמו מכוחו ישלמו בערכי ברוטו, בעוד התובע קיבל בפועל תשלומים בערכי נטו, באופן ששולמו לו סכומים שונים בגין גילומי מס שונים.
כך או כך, לא ניתן לבצע תחשיב חלופי על יסוד משכורת שאינה ידועה, וככל שהיתה ידועה (אם התובע היה מביא את הנתונים הנדרשים ומצביע על השכר חלופי לשיטתו בהתאם לחוזה הבכירים המוצע) לא היתה תקפה ביחס לתובע בנסיבות בהן לא קיבל את האישורים הנדרשים. בנוסף, ממילא לא הוכח שמשכורת זו מכוח חוזה הבכירים המוצע אכן הייתה גבוהה יותר מהמשכורת שקיבל התובע בפועל.
בדומה, לא הוכחה טענתו הסתמית של התובע לפיה היה מקום לערוך השוואה בין שכרו שלו לבין שכר מהנדס העיר נתניה או מהנדס העיר כפר סבא. הטענה נטענה בעלמא, ללא ביסוס ותימוכין. בחקירתו הנגדית לא הוסיף התובע דבר בענין זה מלבד השערה ספקולטיבית [עמ' 23 ש' 22-25]. נציין כי התובע לא המציא במסגרת הליך זה אפילו את תלושי השכר שלו ומשכך ממילא לא הוכיח דבר באשר לחישוב אלטרנטיבי שונה מזה אשר בוצע על ידי הממונה.
ממכלול הטעמים שפורטו לעיל שוכנעו כי יש לדחות את טענות התובע כנגד החלטת הממונה. אין בטענות התובע כדי לשנות ממסקנתנו לפיה החלטת הממונה כי החלטה אשר ניתנה תוך הפעלת סמכות כדין, החלטה סבירה, מידתית והוגנת המלמדת על הפעלת שיקול דעת מאוזן. לטעמנו לא עלה בידי התובע להוכיח שנפל פגם כלשהו בהחלטה המינהלית האמורה, לא כל שכן פגם מהותי היורד לשורשה של החלטה ויש בו כדי להביא לביטולה. לטעמנו די בכך כדי לסיים את הכרעתנו. למרות זאת, למעלה מן הדרוש, ועל מנת שלא תצא פסיקתנו חסרה, מצאנו מקום להתייחס בקצרה לרכיבי תביעתו של התובע לגופם.
רכיבי התביעה של התובע
ראשית, תביעת התובע דלה ולקונית ואינה מפרטת נתונים בסיסיים ורלבנטיים אשר חיוניים לצורך בחינת התביעה והוכחתה. בנוסף, התובע לא המציא מסמכים מהותיים עליהם נשענת תביעתו, באופן שאינו מאפשר לבחון את החישובים אותם ערך. כך לא המציא התובע אף לא תלושי שכר, באופן שאינו מאפשר לבחון את כלל החישובים בתביעתו. עוד לא המציא התובע כרטסת מלאה של הנהלת החשבונות של העיריה. חלוף הזמן אינו יכול להועיל לתובע בהקשר זה שכן לאורך השנים הארוכות שחלפו ממועד סיום העסקתו ניהל התובע הליכים משפטיים רבים כנגד הנתבעת ובנסיבות אלה היתה מוטלת עליו החובה לשמור את תלושי השכר. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי בידיו תלושי השכר, אולם אלה לא הוצגו [עמ' 22 ש' 9-10] וציין כי לא צרף לתביעתו את תלושי השכר מאחר ו"נאמר לי שעד היום לא נטען אף פעם שהסכומים הללו התקבלו. לכן אנו לקחנו זאת כמובן מאליו" [עמ' 22 ש' 14-15]. מנספחים שונים שהוגשו במסגרת הליך זה עולה כי לכתבי בית דין שונים בהליכים הקודמים וכן להתכתבויות שערכו בעניינו של התובע בין בא כוחו לבין הנאמנים שמונו לעיריה במסגרת הליכי ההבראה שלה צורפו מסמכים, אשר לא צורפו במסגרת הליך זה ובית הדין לא הופנה אליהם. מכאן עולה שבמהלך השנים בהן ניהל הליכים משפטיים נגד העיריה היו לתובע הלכה למעשה ראיות שונות ומסמכים מהותיים לתביעה, אותם נמנע מלהגיש במסגרת הליך זה. יש לזקוף לחובתו של התובע את עובדת אי המצאת הראיות הבסיסיות הללו (ע"ע (ארצי) 300151/98 יעקב שפירו נגד נציבות מס הכנסה (13.7.03); ע"ע (ארצי) 402/07 ניצנים נגד יאיר חודאדי, (19.1.10)).
שנית, לא הובהר על ידי התובע בגין איזה רכיבים שולם לו הסכום בסך 216,116 ₪ מכוח תביעת החוב הראשונה. התובע טוען כי סכום זה לא כלל את רכיבי התביעה, שכן אלה לא הופיעו בכרטסת הנהלת החשבונות של העיריה במועד אישור התביעה הראשונה, אולם לא המציא את הכרטסת האמורה במלואה ולא המציא מסמכים המעידים כי פנה למנהלים המיוחדים שמונו לעיריה לאורך השנים ו/או לגורמים אחרים על מנת לנסות ולאתר את הכרטסת. לשאלת בית הדין האם יש בידיו כרטסת מלאה של הנהלת החשבונות, זולת העמוד הבודד שצורף לתצהיר, השיב התובע "לא. אם הייתי נדרש היית מביא. הייתי פונה לעירייה" [עמ' 22 ש' 25-26].
בחקירתו הנגדית נשאל התובע מה כולל הסכום בסך 216,116 ₪ והשיב כי זה כולל "שכר בלבד", אולם כאשר נשאל בגין כמה חודשי שכר השיב "שכר מצטבר. לא יכול לומר לך ואף אחד לא ידע" [עמ' 22 ש' 19-22].
הנטל להוכחת התביעה מוטל על כתפי התובע. התובע לא הרים את הנטל הבסיסי והראשוני ולא הוכיח כי רכיבי תביעתו לא נכללו בסכום שקיבל בגין תקופת עבודתו וסיומה.
באשר לרכיב פיצויי פיטורים –
כאמור, לא הובהר בפנינו האם אלה לא שולמו לתובע במסגרת הסכום שקיבל מכוח תביעת החוב הראשונה. העמימות בענין זה מתחזקת בהתחשב בעובדה שבחודש נובמבר 1998 הגישו התובע והעיריה לבית הדין לעבודה הסכם פשרה נוסף (ראשון). הסכם זה הוגש ביום 8.11.98 ולפיו על העיריה לשלם לתובע שבעה תשלומים בסך 2,086 ₪ כל אחד, בצירוף פיצויי הלנת שכר וזאת בגין "המרכיב של שעות נוספות גלובליות שנשמטו מתלוש המשכורת של התובע". ההסכם האמור קיבל תוקף של פסק דין (כבוד הרשמת דאז רות דייגי) ביום 9.11.98. תמוה כי באותו הסכם אין כל אזכור לפיצויי הפיטורים, אם וככל שהתובע אכן לא קיבל אותם באותו שלב. התובע נשאל על כך בחקירתו הנגדית והשיב [עמ' 28 ש' 12-15]:
"ש. זה קיבל תוקף של פסק דין ב – 9.11.98. אם העירייה לא שילמה לך את הפרישה למה לא תבעת את זה?
ת. הגשתי כמה תביעות. היו לי תביעות עבור חודש אחד שהעירייה לא שילמה בזמן, תבעתי גם הלנת שכר. אין אף תביעה שכללה את כל המרכיבים.
ש. זה הסדר פשרה, הסדר פרישה מסתכם ב – 161 אלף ₪ לפי החישובים שלך, שכחת לתבוע את זה?
ת. לא שכחתי. הגשתי תביעה בבית הדין לא זוכר את מספרה, אך בתביעה יש גם את המרכיב של הפרישה שאני לא שכחתי. זה מצורף לתצהירי לשאלתך.
ש. הגשת תביעה למה לא הגשת תביעה בתיק הזה על הסכם הפרישה מיום 13.10.197?
ת. לא יודע מה הסיבה. חשבתי שהתנהל דיון בזמנו עם עירית טיבה, וטענתי בפניהם שהסכומים של 216000 ₪ לא כלל את הפ"פ וביקשתי מהעירייה בתקופה ההיא לזכות את הכרטסת שלי באותו סכום של הפרישה. אני כל הזמן הייתי אוטוטו מכניסים לי זאת לכרטסת. אם היינו מכניסים בזמנו לכרטסת אז כל המחלוקת של היום לא היתה קימת. התביעה נבעה שלא זוכיתי בכרטסת שלי של סכום הסכמי פרישה ופטורים".
תשובת התובע בהקשר זה אינה מובנת. לא ברור מדוע בשנת 1998 הגיש התובע תביעה לבית הדין לעבודה בנוגע לגמול שעות נוספות גלובלי וזו לא כללה רכיב פיצויי פיטורים, על אף שלטענת התובע לא קיבל את הפיצויים האמורים. בהתחשב בכלל נסיבות הענין לטעמנו סביר יותר כי פיצויי הפיטורים שולמו לתובע על פני החלופה שאלה לא שולמו לו.
זאת ועוד. התובע ערך את תחשיבו על יסוד משכורת בסך 18,348 ₪. זאת מבלי לצרף תלושי שכר המצביעים על המשכורת הנטענת. התובע צירף לתצהירו תלוש שכר אחד בלבד, לחודש דצמבר 1997. מהעיון בתלוש (אשר כמעט אינו קריא) עולה כי המשכורת הנקובה בו היא בסך של 6,500 ₪ נטו וביחד עם התוספות השונות הסכום הכולל הינו 6,976 ₪. התובע נשאל בחקירתו הנגדית כיצד מתיישב הדבר עם גובה תביעתו והשיב [עמ' 29 ש' 3-9]:
"מפנה לתלוש 12/97 – כמה קבלת משכורת חודשית?
ת. סה"כ תשלומים 6900 ₪ נטו.
ש. איך זה מתיישב עם הסכומים שאתה תובע לפיהם?
ת. זה ממש מטושטש ולא בטוח שזה כך. אני רואה פה על זה נתבעו הפרשים. זה מה שזכור לי. היה שלב שהעירייה הפסיקה לשלם לי את התוספות שמגיעות לי. אם אני חוזר לתאריך לפני הפרישה, רואים שהסכומים מגיעים לסכום ההוא. מכיוון שהעירייה שהפסיקה לשים זאת בתלוש אז היתה תביעה על ההפרשים."
התובע כלל לא עמד בנטל להוכיח את הסכום שנתבע ברכיב פיצויי הפיטורים ודי בעובדה זו כשעצמה כדי לדחות את התביעה ברכיב זה.
בנוסף, זכאות לפיצויי הפיטורים הובאה בחשבון בהחלטת הממונה. הפיצויים חושבו על ידי הממונה על יסוד המשכורת האחרונה בפועל של התובע. מדובר, כאמור, בהחלטה סבירה ומידתית ומשזו הביאה בחשבון את סכום פיצויי הפיטורים יש לדחות את התביעה ברכיב זה גם מהטעם האמור.
באשר לרכיב תמורת ההודעה המוקדמת –
הגרסה היחידה שהעלו הצדדים באשר לנסיבות סיום העסקתו של התובע בעיריה הינה כי נחתם בין הצדדים הסכם פרישה ביום 13.10.97, ובמסגרתו נקבע כי יחסי העבודה בין הצדדים יימשכו עד יום 13.6.98 ובתקופה זו ינצל התובע 164 ימי חופשה, שלכאורה לא נוצלו על ידו. כאמור, בהתאם להחלטת הממונה הסכם הפרישה הוא הסכם חורג שלא קיבל אישור כדין. אין חולק כי בפועל אכן ניצל התובע חופשה של 164 ימים ובגינם קיבל דמי חופשה. לא הובאה כל ראיה לכך שאכן עמדה לזכות התובע מכסה של 164 ימי חופשה בלתי מנוצלים. בנוסף, ההסכם מקנה זכות לפידיון חופשה במכסה הגבוהה בהרבה מהמקובל מהמדינה. בנסיבות אלה ומשלא נטען וממילא לא הוכח שבכלל קמה זכאות לתמורת הודעה מוקדמת – יש לדחות את התביעה ברכיב האמור.
באשר לרכיב הפרשי השכר (גמול שעות נוספות גלובלי) –
תביעת התובע להפרשי שכר מקורה בגמול שעות נוספות גלובלי אשר לא שולם לתובע לטענתו בתקופה שבין 1.1.98 ועד 1.7.98. ראשית, תביעת התובע בהקשר זה אינה נתמכת בראיה שניתן לייחס לה משקל כלשהו. התובע לא צירף כל מסמך המעיד שאכן לא שולם לא גמול שעות נוספות בתקופה אליה מתייחסת התביעה. התובע נשאל בחקירתו הנגדית בנוגע לגמול שעות נוספות שנתבע והשיב כדלקמן: [עמ' 25 ש' 10-21]:
ש. " אז ביקשת גם עבור חודשים בשנת 98 נכון?
ת. אבל אין לי פה את כתב התביעה. בכתב התביעה מופיע, אני לא יכול פה לנחש מה היה בכתב התביעה, מה עוד שהיה לפני 20 שנה.
ש. מה כתוב פה? כתוב פה
ת. הסכם פשרה. כתוב פה הסכם פשרה. הסכם פשרה, לא כתוב מה נתבע. כתוב מה אושר בהסכם ואת מבקשת ממני ללכת 19 שנה אחורה ולזכור איזה סכום שייך לאיזשהו חודש.
ש. אתה טוען שהפסיקו לשלם לך שעות נוספות בשלב מסוים, בערך תגיד לי באיזה שנה?
ת. מה כתוב בתלושים זה מה שהיה.
ש. איזה תלושים? לא צרפת תלושים?
ת. אני לא זוכר מן הסתם.
ש. איפה התלושים? לא כתוב בתלושים?
ת. אני כנראה לא מחזיק את העותק המלא של התלושים.
ש. אני לא ראיתי תלושים בתצהיר, אתה לא רואה, כנראה שהם לא שם.
ת. אני לא מבין את השאלה, אין מחלוקת שאני עבדתי. התלושים קיימים. יש תלושים.
התובע לא הגיש כל מסמך שתומך בטענתו, לא זכר בחקירתו הנגדית את התקופה שבגינה לא קיבל גמול שעות נוספות והלכה למעשה לא הוכיח את תביעתו ברכיב זה. די בכך כדי לדחות את התביעה.
שנית, החלטת הממונה, על התחשיב החלופי שהיא כוללת, הביאו בחשבון גמול שעות נוספות גלובלי בהיקף של 40 שעות שבועיות. משמצאנו כי החלטת הממונה סבירה ומידתית ולא נפל בה דופי די בכך כדי לדחות את התביעה ברכיב זה. העובדה שהממונה הביא בחשבון בתחשיב החלופי גמול שעות נוספות גלובלי (בגין שעות ללא דיווח) מעידה על החלטה שקולה ומאוזנת שנוהגת עם התובע מנהג בית הילל, בהתחשב בכך שהסדר תשלום גמול שעות נוספות גלובלי ללא דיווח אינו שכיח במדינה (ר' סעיף 26 לע"ע (ארצי) 1420/04 מדינת ישראל הממונה על השכר נגד אירית אורון (2.1.06 להלן – פרשת אורון).
שלישית ולמעלה מן הדרוש נציין כי תביעת התובע לגמול שעות נוספות גלובלי התייחסת לתקופה שבה התובע לא עבד בפועל אלא ניצל חופשה צבורה (בהתאם להסכם חורג שלא קיבל את אישור הממונה על השכר) [ר' עדות התובע בעמ' 28 ש' 6-8]. אף אם לא היה מדובר בהסכם חורג וגם אם נניח כי הסכם הפרישה היה מקבל את אישור הממונה – ולא כך הם פני הדברים - התובע לא הוכיח זכאות לגמול שעות נוספות גלובלי בתקופה שבה כלל לא ביצע עבודה בפועל, ובהכרח לא עבד בשעות המוגדרות כשעות נוספות.
על מנת להשלים את התמונה נציין כי התובע אזכר הסכם פשרה נוסף אשר הוגש לבית הדין לעבודה ביום 8.11.98 ולפיו על העיריה לשלם לתובע שבעה תשלומים בסך 2,086 ₪ כל אחד, בצירוף פיצויי הלנת שכר וזאת בגין "המרכיב של שעות נוספות גלובליות שנשמטו מתלוש המשכורת של התובע". הסכם פשרה זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 9.11.98 (כבוד הרשמת רות דייגי). על פניו, פסק הדין מיום 9.11.98 ניתן לבקשת הצדדים ומבלי שהדברים נבדקו לגופם. לא נטען וממילא לא הוכח כי נוהל הליך סדור בקשר עם הסכם פשרה זה. בנוסף, לא נטען ולא הוכח האם הסכם זה קויים כולו או בחלקו. ככל שההסכם האמור קויים, במלואו או בחלקו, הרי שהתובע כבר נפרע בגין רכיב תביעה זה. מכל מקום קיימת עמימות ביחס להסכם פשרה זה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 9.11.98, שכן הצדדים לא הרחיבו אודותיו. אי הבהירות בענין זה מעוררת תחושת אי נוחות שעה שמדובר בכספים שנלקחים מהקופה הציבורית, של רשות מקומית המצויה במצב גרעוני קשה. בשולי ענין זה נציין כי ב"כ העיריה אשר ייצג אותה באותו הליך שבמסגרתו הוגש לאישור הסכם הפשרה משנת 1998 הינו ב"כ התובע בהליך הנוכחי. הנתבעת והמדינה העלו טענות במישור האתי, אולם לא מצאנו להידרש לאלה משהכרעתנו בתובענה אינה מחייבת זאת.
ממכלול הטעמים האמורים דין התביעה ברכיב גמול שעות נוספות גלובלי להידחות.
באשר לרכיב פיצוי בגין סכומים אשר לכאורה נוכו מהשכר לצורך העברה לקופות גמל ולפי הטענה לא הועברו בפועל –
התובע לא המציא תלושי שכר שמהם ניתן היה ללמוד שאכן נוכו לו כספים בגין הפרשות לקופות שונות. דין התביעה ברכיב זה להידחות מטעם זה כשלעצמו.
אפילו נניח שאכן נוכו לתובע כספים בגין קרן השתלמות התובע לא הוכיח כי כספים לא הופקדו בקופות. התובע אף לא צירף כל אסמכתא או מכתב שקיבל, כביכול, במהלך השנים המתריע, לכאורה, על הפסקת הפקדת כספים בקופה כלשהי. טענות התובע נטענו בלקוניות, בהעדר כל פירוט וללא הצגה של בדל ראיה בהקשר זה. התובע לא פנה לבית הדין בכל בקשה בענין איתור מסמכים הנוגעים לרכיב תביעה זה. לאחר שבית הדין הפנה לעיריה שאלה בהקשר זה במהלך הדיון ביום 9.5.17 ולא נענה, עתר בית הדין לבקשת העיריה וניתן צו המופנה לקופות השונות על מנת לברר על כספים שהופקדו על ידי הנתבעת לקרן השתלמות עבור התובע. חרף מתן הצו לא הוגש לבית הדין כל מסמך בענין זה ולא הוכח כי בכלל נעשתה פניה לקופות בבקשה לקבלת נתונים מכוח הצו שניתן. התובע נשאל בחקירתו הנגדית האם ערך בירור עם קרנות ההשתלמות בניסיון לברר על כספים שהופקדו עבורו וכן נשאל מדוע לא צירף את התשובות שהתקבלו מהקרנות והשיב "עורך הדין היה אמור לטפל בזה ולהעביר את הטפסים וחשבתי שהם פה" [עמ' 26 ש' 25-26].
בחקירתו הנגדית הפנה התובע בענין רכיב תביעה זה לרשימה בכתב יד אשר צורפה לתצהירו. התובע נשאל בחקירתו הנגדית ביחס לאותה רשימה והשיב את הדברים הבאים [עמ' 27 ש' 4-14]:
"לשאלת בית הדין:
ש. על איזה רשימה בכתב יד אתה מסתכל?
ת. עורך הדין שלי פתח תלוש תלוש של השכר ועשה מההתחלה, חודש חודש, כמה עובד לפי התלוש, כמה המעביד של התלוש ולפי סוג הקרן ועשה רשימה.
ש. מה כתוב בערבית בראש הרשימה?
ת. את השם שלי בערבית.
ש. בעמוד השלישי לרשימה הזו, חלק אמצעי של החלק העליון של הדף, סעיף 8, מה זה הסכום הזה 22,530 ₪? עבור מה זה?
ת. אני יודע שאותו עורך דין לקח את כל התלושים שלי ועבר תלוש תלוש ועשה את הרשימה. אני אמון עלי שהוא כשעשה את החשבון עשה חשבון נכון...."
לטעמנו לא ניתן לייחס לרשימה האמורה כל משקל. הרשימה אינה ברורה, לא מובנים הפרמטרים המצויינים בה, לא ברור על מה היא נסמכת ומהיכן שאובים הנתונים הכלולים בה (ככל שהנתונים נלקחו מתלושי השכר הרי שאלה לא הוצגו), והתובע לא ידע להסביר את הרשימה, זולת אמירה לקונית כי חישובי בא כוחו נאמנים עליו. התרשמנו כי התובע לא פעל כדבעי בניסיון להרים את הנטל שמוטל עליו והלכה למעשה לא עשה דבר בהקשר זה. משלא הורם הנטל והטענה לא הוכחה דין התביעה ברכיב זה להידחות.
זאת ואף זאת. מכוח החלטת הממונה חוזה העסקה בטל. בנסיבות אלה אף אין מקור נורמטיבי המחייב תשלום בגין הפרשות לקרן השתלמות.
כאמור, לא מצאנו לייחס לרשימה בכתב יד אשר צורפה לתצהיר התובע כל משקל. למעלה מן הדרוש נציין כי על פניו נראה שהרשימה מתייחסת גם לשנות העסקתו הראשונות של התובע בעיריה (החל משנת 1990), משלא הוצג כל חוזה העסקה לשנים אלה הקביעה בדבר העדר מקור נורמטיבי לביצוע הפרשות לקרן השתלמות מקבלת משנה תוקף.
אפילו נניח כי היתה קיימת חובה לבצע הפרשות לקרן השתלמות וחובה זו לא קויימה – הנחות שכלל לא הוכחו – הרי שהתחשיב החלופי שערך הממונה מעלה כי התובע חייב לעיריה סכום גבוה יותר מהסכום שנתבע על ידי התובע בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות.
בנסיבות אלה ממילא מתקזז סכום תביעת התובע בגין רכיב ההפרשות לקרן ההשתלמות במלואו כנגד חובו של התובע כלפי העיריה מכוח החלטת הממונה. מצאנו לדחות את טענת ההתיישנות שהעלה התובע כנגד טענת הקיזוז. סעיף 4 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958, קובע כי בתובענה על תביעה שלא התיישנה לא תשמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה, כשטענות התביעה והקיזוז נובעות מאותו ענין (ע"א 656/99 בר שירה נגד מעונות ובנין בע"מ (13.5.03), ע"א 1737/15 מגדל סיני נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (21.7.16). בענייננו החלטת הממונה והתחשיב הכלול בה, אשר יוצר את החוב שבבסיס טענת הקיזוז, נוגעת לאותו ענין שבגינו הוגשה תביעת התובע ומשטעם זה אין מניעה לקבלת טענת הקיזוז. כאמור, הדיון בטענת הקיזוז נעשה למעלה מן הדרוש שכן תביעת התובע ברכיב ההפרשות לקרן השתלמות דינה דחיה ולו מפאת העדר הוכחה ואי הרמת הנטל.
החלטת הממונה היא החלטה מינהלית וככזו חלים עליה כללי המשפט המינהלי. שבט הביקורת השיפוטית שמועברת על ההחלטה היא כזו הבוחנת האם נפלו בהחלטה פגמים מהותיים המצדיקים התערבות שיפוטית דוגמת חריגה מסמכות, שיקולים בלתי כשרים, אפליה, חוסר סבירות קיצונית, העדר מידתיות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי וכיוצ"ב. ככל שלא כך הם פני הדברים, בית הדין לא ייכנס לנעלי הממונה ולא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הממונה (פרשת אורון). שוכנענו כי החלטת הממונה סבירה, מידתית, הוגנת והיא מלמדת על הפעלת שיקול דעת מאוזן תוך הגשמת התכלית העומדת בבסיס סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. ההחלטה יצאה תחת ידי הממונה לאחר שניתנה לתובע הזדמנות מלאה להגיב לטענות שהועלו על ידי הממונה ביחס לחוזה העסקה ולהסכם הפרישה ולאחר שבא כוחו אף השתתף בישיבה שנערכה בענין זה במשרד האוצר. ממכלול הטעמים המפורטים לעיל, מצאנו לאשר את החלטת הממונה.
האם התיישנו טענות המדינה
לטענת התובע המדינה התרשלה בכל הנוגע להבאת עמדתה בפני הערכאות השונות, שעה שלא הגיבה להחלטות בית הדין, לא התייצבה בהליך חרף העובדה שניתנה לה האפשרות לעשות כן וכל התנהלותה מלמדת על זניחת טענותיה כלפי התובע. בנסיבות אלה נטען כי חלה התיישנות על החלטת הממונה במובן זה שלא ניתן לאכוף עוד את החלטת הממונה על השכר בענייננו ולדרוש מהתובע להשיב סכומים לעיריה.
המדינה מצידה טוענת כי מחדלה עובר למתן פסק הדין בבית הדין לעבודה ופסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה נעוץ בטעמים שאינם קשורים בה. לטענתה החלטות בית הדין המתירות לה להגיש עמדתה לא הומצאו מעולם לפרקליטות ואילו העמדות שכן הוגשו מטעם היועץ המשפטי לממשלה לא הועברו לשופט שדן בתיק, מטעמים שלא הובהרו. כך או כך טוענת המדינה כי מעולם לא זנחה את התנגדותה לשלם לתובע סכומים, מעבר לסכומים החורגים לטענתה ששולמו לו במהלך תקופת עבודתו. מוסיפה המדינה וטוענת כראיה לחיזוק העובדה שלא זנחה את התנגדותה כי הוגשו על ידה שתי בקשות לביטול פסק הדין הראשון של בית הדין לעבודה.
התנהלות המדינה אינה מלמדת לדידנו על זניחת טענותיה כלפי התובע. אכן מקור התקלות שבעטיין לא הוגשו במועדן עמדות המדינה בהליכים אחרים בבית הדין לעבודה לא הובהר, אולם כל אימת שהמדינה הגישה עמדה, בין בהליך זה ובין בהליכים קודמים, היא הביעה התנגדותה לתביעה. בנוסף, התביעה גופה אינה מתיישבת עם החלטת הממונה שניתנה כדין והובאה לידיעת התובע עוד בטרם פעל לקבלת פסק הדין בבית הדין לעבודה ופסק הדין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה. מטעם זה ומאחר והממונה הפעיל סמכותו כדין, לצורך שמירה על כללי מינהל תקין, מתוך אחריות ציבורית ושמירה על הקופה הציבורית, ברי כי אין מקום להתעלם מטענות המדינה במסגרת הליך זה ויש לשקול אותן לגופן, כפי שאכן נעשה.
באשר לשאלת ההשבה - המדינה לא נקטה בהליך עצמאי לגביית חובו של התובע. בנסיבות אלה אין מקום במסגרת תביעה זו, אותה הגיש התובע לקבלת כספים מהעיריה, להורות לתובע להשיב לעיריה את הסכומים שננקבו בהחלטת הממונה.
סיכום
מצאנו כי חוזה העסקה והסכם הפרישה שנחתמו בין התובע לבין העיריה הם בבחינת הסכמים חורגים, שלא קיבלו היתרים כדין, לרבות אישור הממונה על השכר. שוכנענו כי החלטת הממונה על השכר, והתחשיב החלופי שנערך בגדרה, היא החלטה סבירה, מידתית והוגנת, אשר מלמדת על הפעלת שיקול דעת מאוזן תוך הגשמת התכלית המסורה לממונה מכוח סעיף 29 לחוק הגנת השכר. נפקותה של ההחלטה היא שחוזה העסקה והסכם הפרישה בטלים.
לאור יישום החלטת הממונה, אשר קובעת כי התובע הוא אשר חייב כספים לעיריה, יש לדחות את תביעת התובע במלואה.
עוד מצאנו כי אין בטענות התובע היוצאות כנגד החלטת הממונה כדי לשמוט את הקרקע תחת ההחלטה או לשנותה. בנוסף, בחינת רכיבי התביעה לגופם מעלה כי אלה לא הוכחו כלל וגם מטעם זה דינם להידחות.
באשר לשאלת ההוצאות – במישור שבין התובע לבין העיריה לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות. כאמור, התרשמנו כי העיריה התנהלה בצורה בלתי מקובלת, שלא על פי כללי מנהל ציבורי תקין, בחוסר אחריות כלפי הקופה הציבורית ובחוסר שקיפות כלפי הממונה על השכר. בנסיבות אלה אין מקום לפסוק לזכות העיריה הוצאות, חרף דחיית התביעה.
שונים הם פני הדברים במישור שבין התובע לבין המדינה. התובע הסב למדינה הוצאות רבות. כך, בין היתר, לא הופיע התובע לקדם משפט ביום 6.1.16, אחר לישיבת הוכחות שנקבעה ליום 16.2.17 ולישיבת הוכחות נוספת ביום 9.5.17 לא התייצב כלל ואילו בא כוחו התייצב לישיבת ההוכחות באיחור של מספר שעות. בנסיבות אלה, בשל דחיית התביעה ונוכח התנהלות התובע במסגרת ההליך, יש מקום לחייב את התובע בהוצאות המדינה. התובע יישא בהוצאות המדינה בסך 7,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. בסכום ההוצאות הובאה בחשבון העובדה שהתובע כבר חוייב בהוצאות ביניים בהחלטה מיום 9.5.17.
ניתן היום, י"ט אדר א' תשע"ט, (24 פברואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר זאב בירנבוים
נציג ציבור, מעסיקים

כרמית פלד, שופטת
אב"ד