הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 2609-02-19

29 יולי 2019
לפני:
כב' הרשמת מרב חבקין

התובע:
tella adhanom
ע"י ב"כ: עו"ד שטינוביץ

-
הנתבעות:
1. בינג חכמון ייזום ובנייה בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד בויאנג'ו
2. נ.ה.ענקי הבניין בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד סואלחה
3. חכמון - חברה לבנין,פיתוח, מים וביוב בע"מ

החלטה

לאחר עיון בבקשות להפקדת ערובה שהוגשו מטעם נתבעות 1 – 2 , בתגובה התובע ובתשובת הנתבעת 1 וביתר המסמכים להלן ההחלטה:

ביום 2.9.16 נכנסה לתוקף הוראת תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" (להלן – התקנה) הקובעת בזו הלשון:
(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר,לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו שלנתבע.
(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954(סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.
(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

בהתאם להוראה זו שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסיפא סעיף קטן (א) היינו - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.

במקרה זה התובע, על פי הנטען בתביעה, הוא אזרח אריתריאה, היינו אינו תושב ישראל או מדינה החלה עליה אמנת האג.

התובע טען, כי הועסק באמצעות הנתבעת 2 במספר אתרי בנייה שהפעילה הנתבעת 1 וזאת בתקופה מחודש 10/2016 עד לחודש 2/2018. בתביעתו התובע עתר לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות. הנתבעת 1 טענה , כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה מהטעם שלא התקיימו יחסי עבודה בינה לבין התובע. הנתבעת 2 טענה , כי התובע אינו מוכר לה. התובע התנגד לשתי הבקשות.

אשר לבקשת הנתבעת 2 – דין הבקשה להידחות. כמצוין לעיל, הבקשה התבססה על הטענה כי התובע אינו מוכר לנתבעת 2 ולא הועסק על ידה.

לתגובת התובע צורף תלוש שכר מהנתבעת 2 לחודש 6/2017 בו נרשם מועד תחילת העסקה 1.2.17. צורפו גם דוחות נוכחות אולם על מרביתם לא מצוין שם התובע אלא שם שונה. מכל מקום, אין הכרח להידרש לדוחות הללו , שכן די בתלוש השכר על מנת להפריך את טענת הנתבעת 2 כי מעולם לא העסיקה את התובע.

אמנם, לפי התלושים אין הוכחה למלוא התקופה הנטענת, אך יש במסמך שצורף להראות העסקה בפרק זמן מסוים . בנסיבות הללו , בהן הוכחשה עצם העסקת התובע , די בכך על מנת להצדיק דחיית הבקשה.

עוד אוסיף, כי העובד אינו נדרש להביא ראשית ראייה לכל רכיב בתביעתו ודי בהבאת ראשית ראייה לחלק מהתביעה (ראה בשינויים המחויבים: ער (ת"א) 20992-02-17 דיקסי גריל-בר בע"מ נ' HABTOM YASO (19.4.17)).
לסיכום, בקשת הנתבעת 2 נדחית.
שאלת הוצאות תישקל בסיום הליך זה על ידי מותב הדן.

אשר לנתבעת 1 – דין הבקשה להתקבל.

לא די בטענה לעצם הצבת התובע באתר הבנייה שהפעילה הנתבעת 1 על מנת להוות ראשית ראיה לחיוב הנתבעת 1 .

יתר על כן, הנתבעת 1 לא התקשרה באופן ישיר עם הנתבעת 2 אלא עם חברה אחרת שצורפה כנתבעת נוספת (חברת חכמון) ואשר היא התקשרה בתורה עם הנתבעת 2.

טענות התובע להיעדר פיקוח על פי החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב – 2011 אין להן רלבנטיות מקום בו מדובר באתר בנייה שכן על מסגרת העסקה כזאת החוק אינו חל.

ראוי לציין, כי במקרה דומה שנדון לאחרונה, נדחה ערעור על החלטת רשמת בית הדין (חברתי הרשמת ליבר – לוין), המורה על חיוב בהפקדת ערובה בתביעה של עובד באתר בנייה כנגד מזמינת שירות אשר בחצרה הוצב העובד (ער (ת"א) 50873-11-18 ABBKER ADAM ABDELAZIZ ISHAG נ' אשדר חברה לבניה בע"מ , ( 10.12.18)). בהמשך, נדחו בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה על פסק הדין שניתן בערעור, וכן נדחתה עתירה לבג"ץ כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (ראו: בגץ 9223/18 Abbaker Adam Abdelaziz Ishag נ' בית הדין הארצי לעבודה (1.1.19)).

הטענה כי עובדי הנתבעת 1 פיקחו על עבודת התובע ממילא לא נתמכה בתצהיר ועל כן אינה יכולה להוות ראשית ראייה. יתר על כן, גם אם אניח כי עובדי הנתבעת 1 נתנו הוראות לתובע עובדה זו כשלעצמה אינה מהווה ראשית ראייה לחיוב הנתבעת 1 בתשלום הזכויות כמעסיק.

למעלה מהצורך אזכיר כי בהתייחס לתבנית העסקה מורכבת נקבע שסממנים דוגמת מי קבע את שעות העבודה וסדרי העבודה, מקום ביצוע העבודה, ומי הממונים על העובד אינם ממצים וכי הסתפקות במבחנים אלה במקרה של תבנית העסקה מורכבת, במרבית המקרים, עשויה להצביע על המשתמש כעל המעסיק , גם כאשר הדבר אינו כך ( השווה בשינויים המחויבים: ע"ע (ארצי) 30585-09-12‏ ‏ חברת יישום פתרונות אנושיים בע"מ נ' אורית בוסי (4.8.13) בסעיף 12 לפסק הדין).

עוד יש לזכור, כי לא הובהר עדיין בהליך זה מהי התקופה בה עבד התובע בכל אחד מהאתרים שצוינו בתביעה, ולעניין זה רלבנטיות ממשית לאור העובדה, כי הנתבעת 1 מכחישה כל קשר לאח ד האתרים (ראה כתב ההגנה בסעיף 5). על כן, לא ברור מהי התקופה הנטענת בה הוצב ה תובע באתריה של נתבעת 1. לעובדה זו חשיבות יתירה במקרה זה , שכן התובע הציג ראשית ראייה לתקופה קטנה יחסית מ תוך התקופה הכוללת מושא ההליך.

אין גם לקבל את טענת התובע לפיה הנתבעת 1 תוכל להיפרע מהנתבעת 2 שכן לא מדובר בשאלה רלבנטית בעת בחינת בקשה להפקדת ערובה. זאת ועוד, במקרה זה נטען כי אין כל התקשרות ישירה בין הנתבעות 1 ו-2 ואף צורפו מסמכים ותצהיר לתמיכה בכך.

אשר לתנאים הנוספים הקבועים בתקנה: לגבי יכולת כלכלית, התובע לא הוכיח יכולת פירעון. כמו כן, לא שוכנעתי, כי מתקיימים במקרה זה טעמים מיוחדים המצדיקים שלא לחייב את התובע בהפקדת הערובה. טענות התובע לעניין שיקולי צדק נסמכות על הנחה כי קיימת אפשרות לשיפוי בין הנתבעות 1 ו-2 אולם הנחה זו לכאורה שגויה על פני הדברים. כאמור, לא נסתרה טענת הנתבעת 1 כי לא קיים הסכם ישיר מול הנתבעת 2 וכי אין כל הסדר שיפוי .

עוד אוסיף, כי רק לאחרונה פסק בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ במסגרת פסק דין בו נדחתה עתירה לביטול התקנה כי :
"ההבחנה בין תובעים שהם תושבי ישראל לבין תובעים שאינם תושבי ישראל לעניין הטלת ערובה, לא זו בלבד שהיא מתחייבת מן השכל הישר, היא מושרשת ומקובלת מזה שנים רבות בפסיקתם של בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין לעבודה: "במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו" (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, [פורסם בנבו] פסקה 5 (30.5.2004)). שוֹנוּת זו בין תושבי ישראל לבין תושבי חוץ רלבנטית מאד לעניין הטלת ערובה".

[בגץ 7016/16 ‏ ‏ עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים(17.9.18)].
דברים אלה יפים גם לענייננו ועל כן לא די בטענות כלליות בדבר שיקולי צדק.

יובהר, כי אין באמור לעיל להביע עמדה לגבי סיכויי ההליך.

לסיכום, יש הצדקה לחיוב בהפקדת ערובה בהתאם לבקשת הנתבעת 1 .

אשר לגובה הערובה: לאחר שנתתי דעתי מחד גיסא לזכות התובע לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומאידך גיסא לזכות הנתבעת שלא לצאת בחיסרון כיס, ועל מנת שיהא לה ביטחון - ולו חלקי - לכך שהוצאותיה תשולמנה, מצאתי לנכון, ובשים לב לסכום עליו הועמדה התביעה ולמהות ההליך, לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 2,000 ₪. אני ערה לכך שהנתבעת 1 עתרה לחיוב בסכום גבוה יותר אולם סכום הערובה נקבע לאחר איזון בין מספר שיקולים כפי שציינתי ואינו משקף בהכרח הוצאות צפויות בפועל.

אני מורה כי התובע יפקיד סך 2,000 ₪ בקופת בית הדין כערובה לתשלום הוצאות הנתבעת 1 וזאת בתוך 30 ימים שאם לא כן תימחק התביעה כנגד הנתבעת 1 בלבד ללא התראה נוספת.

אשר להוצאות- על מנת שלא להכביד על התובע, הנושא יילקח בחשבון בסיום ההליך.

המזכירות תשיב את התיק לעיון כב' הש' שביון.

ניתנה היום, כ"ו תמוז תשע"ט, (29 יולי 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.