הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 25902-11-16

01 ספטמבר 2020

לפני:

כב' השופטת אופירה דגן-טוכמכר
נציג ציבור (עובדים) מר עזריאל קופלר
נציג ציבור (מעסיקים) גב' הילנה ערד שטיינבך

התובעת
תהילה פלג
ע"י ב"כ: עו"ד ר. חמו
-
הנתבעים

  1. עיריית תל אביב-יפו
  2. המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי

ע"י ב"כ: עו"ד א. קרן

פסק דין

בלב המחלוקת בין הצדדים בהליך דנן עומדת שאלת פרשנות הסכם שנחתם בין מר אילן פלג ז"ל לבין מעסיקתו בשנת 2008 ( כ 8 שנים לפני פרישתו לגמלאות ) לעניין השכר המגיע לו בגין עבודתו בתפקיד מנהל פרוייקטים במרכז הרפואי סור אסקי (בי"ח איכילוב) .

עיקר העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן:
התובעת היא אלמנתו של מר אילן פלג ז"ל (להלן: "המנוח") אשר היה עובד עירית תל אביב ושימש בתפקידים שונים באגף הרכש של בי"ח איכילוב בין השנים 1993-2016.
בשנת 2008, על רקע הסכמה בדבר העברתו של המנוח מתפקיד סמנכ"ל אגף רכש לתפקיד מנהל פרויקטים, נחתם בין הצדדים הסכם שלפיו החל מיום 1.4.2008 שכרו הכולל יעמוד על סך של 24,000 ₪. עוד הוסכם כי החל מיום 1.4.2009 שכרו הכולל יעמוד על סך של 25,000 ₪ (להלן: "ההסכם").
ביום 23.6.2009 המנוח פנה לסמנכ"ל משאבי אנוש מר גיורא בירן בכתב, בטענה כי המרכז הרפואי מפר את ההסכם שנחתם בין הצדדים.
ביום 14.7.2009 התובע נענה כי מבדיקת סמנכ"ל משאבי אנוש עולה כי שולם לו שכר ביתר וכי יש לקזז את ההפרש.
התשובה לא סיפקה את התובע והוא שב ופנה למר בירן באמצעות ב"כ ביום 30.7.2009.
בתשובה התובע נענה כי בהתאם להסכם משנת 2008, שכרו של המנוח צריך לעמוד על 25,000 ₪ ברוטו לחודש החל מחודש אפריל 2009, בתוספת הסכמים קיבוציים מאוחרים להסכם, שיחולו על המנוח לגביהם הוסכם מפורשות כי אין בהסכם כדי למנוע את עדכון שכרו, בהתאם אליהם (ס' 6 להסכם שצורף כנספח 4 לכתב התביעה). לפיכך, צוין כי יערך חשבון בסוף כל שנה לשם יישום ההסכם.
ביום 11.8.2010 המנוח שב ופנה, באמצעות ב"כ, בתלונה בעניין חישוב שכרו.
המנוח נענה במכתב של סמנכ"ל משאבי אנוש לפיו שכרו הממוצע לשנת 2010 עומד על 26,679 ₪ ולפיכך, לשיטתו, המרכז הרפואי עומד בתנאי ההסכם.
לאחר שניתנה תשובה זו, ובמשך מספר שנים, המנוח לא פנה עוד בעניין שכרו, אלא חודשים אחדים לפני פרישתו לגמלאות, ביום 25.2.2016 עת פנה וביקש ליישם את ההסכם.
בתשובה שנשלחה אליו ביום 8.3.2016 נמסר לו כי שכרו הממוצע עלה על הסכום המוסכם, ולפיכך לא עומדת לו עילת תביעה.
התביעה דנן הוגשה בחודש נובמבר 2016 , ובמרכזה עומדת מחלוקת לעניין פרשנות ההסכם שנחתם בין הצדדים בכל הנוגע לרכיבי השכר שיכללו ב"שכר הכולל" ובכלל זה, האם יש לכלול בו את הרכיבים דמי הבראה, מענק יובל ותוספת פרמיה, ולחילופין האם המנוח זכאי לתוספת של כוננות בשווי 1,000 ₪ החל מחודש 4/2009.
יצוין כי הצדדים אינם חלוקים על כך שלצורך חישוב השכר הקובע של המנוח, אין לקחת בחשבון רכיבים שנוספו מאז חתימת ההסכם (תוספת 09', תוספת 11', מנמ"ש 10' ושקלית 16', ראו פרוטוקול מיום 18.11.2019, עמ' 18, ש' 11-12).
מלכתחילה הוגשה התביעה כנגד העירייה וכנגד בי"ח איכילוב, ואולם בעקבות הסכמת הצדדים, נמחקה התביעה כנגד בי"ח איכילוב. מחמת פטירתו של מר פלג באה אלמנתו גב' תהילה פלג בנעליו.

טענות התובעת
לטענת התובעת, טרם החתימה על ההסכם, שולם למנוח תשלום עבור 2 כוננויות שבת ו-7 שעות כוננות חול.
בעקבות חתימה ההסכם, היה על הנתבעת להפחית ברכיב הכוננויות על מנת להביא את שכרו הבסיסי של המנוח ל-24,000 ₪, ובהתאם אכן הופחתו כל כוננויות השבת וחלק מכוננויות החול. בהתאם לשלב השני בהסכם, החל מחודש 4/2009 היה צריך להיות משולם למנוח סך של 1,000 ₪ נוספים, באמצעות העלאת מספר הכוננויות.
לחילופין טוענת התובעת, כי בחישוב "השכר הכולל", אשר תקרתו, בהתאם להסכם עומדת על סך של 25,000 ₪ החל מחודש 4/2009, אין לכלול תשלומים שנתיים ובכלל זה תשלומים בגין דמי הבראה, מענק יובל ומענק פרמיות.
לתמיכה בטענותיה, צירפה התובעת חוות דעת מומחה מטעמה, לפיה שולם למנוח בחסר סך של 108,594 ₪. יצוין כי בחוות דעתו, לעניין חישוב "השכר הכולל" הפחית המומחה מטעם התובעת תשלומים "חריגים" וכן מענקים שנתיים כגון דמי הבראה, מענק יובל ומענק פרמיות.
לטענת העירייה, חלק מעילת התביעה התיישן, והתביעה הוגשה בשיהוי ובחוסר תום לב המקימים השתק ומניעות לבררה כעת. לטענתה, שתיקתו הממושכת של המנוח מעידה על הסכמתו לתשובה שניתנה לו, והתנהגות הצדדים במשך כל השנים שלאחר מכן מוסיפה ומחזקת את המסקנה שהמנוח הסכים עם התשובה שניתנה לו וכי העירייה נהגה כפי שסוכם עמו. דהיינו, אף אם כוונת המנוח בעת כריתת ההסכם הייתה שונה מכוונת המרכז הרפואי בסוגית השכר, אזי המנוח זנח את עמדתו המקורית וקיבל בהתנהגותו, הלכה למעשה את עמדת המרכז הרפואי.
לגופם של דברים טוענת העיריה כי לא הפרה כל התחייבות כלפי המנוח. לגרסתה, מעולם לא הוסכם עם המנוח כי בחודש אפריל 2009 או בכל מועד אחר יתווספו לו שעות כוננות, והתובעת אף לא הציגה תחשיב המכמת את שווי שעות הכוננות שהחסירו כביכול מהמנוח, וטענתה העיקרית לא הוכחה בראיות.
לטענתה, כל שסוכם היה ששכרו הכולל יעמוד על סך של 24,000 ₪ בתקופה שבין חודש 4/2008 ועד לחודש 3/2009, ועל סך של 25,000 ₪ החל מחודש 4/2009 ואילך. לשיטתה, משמעו של "השכר הכולל" שסוכם עם המנוח כולל את שכר היסוד בצירוף תוספות השכר הקבועות והמשתנות, רכיבי עבודה נוספת והחזרי הוצאות. יצוין שבמסגרת ההליך, צומצמה המחלוקת בין הצדדים לשאלה האם ה"שכר הכולל" כולל תשלום עבור דמי הבראה, מענק יובל ומענק פרמיות (פרוטוקול מיום 18.11.2019, עמ' 5).
עוד לטענתה, תלושי השכר של המנוח החל מחודש 4/2009 מלמדים כי שכר הברוטו של המנוח עלה, בממוצע, על סך של 25,000 ₪, וזאת אף בהתעלם מתשלומים "חריגים" הכוללים: מענק פרישה, פדיון חופשה, מענקים חד פעמיים, גילומי מס שונים, שי לחג, ביטוחי רכב ואגרת רישוי.
לטענת העירייה לשון ההסכם ברורה ומלמדת על כוונת הצדדים. אף נסיבות כריתת ההסכם מלמדות על אומד דעתם וכן תכליתו האובייקטיבית של ההסכם מלמדת שהעירייה לא הפרה כל הוראה מהוראותיו.

דיון והכרעה
נקדים ונציין, טרם נדון בפרשנות ההסכם, כי אף אילו היינו סבורים שהכף נוטה לפרשנותה של התובעת את ההסכם, אנו סבורים כי בשתיקת המנוח לאורך שנות עבודתו, הצדדים למעשה שינו את החוזה בהתנהגותם, ואי לכך אין התובעת יכולה להשיג כעת על תנאי ההעסקה לפיהם הוסכם להמשיך להעסיק את המנוח .
אין חולק כי בשנים 2009-2016 לא התעדכן שכרו של המנוח והוא לא קיבל תוספת של 1,000 ₪ לשכרו, כפי שאף השתקף בתלושי השכר. עוד אין חולק שהמנוח היה מודע לכך שהוא אינו מקבל את הסכום המגיע לו, לשיטתו, על פי ההסכם. דא עקא, בכל התקופה החל מפנייתו והמענה מצידו של מר בירן בשנת 2010 ועד לפנייתו בסמוך לפרישתו, בשנת 2016, לא הלין המנוח על כך ולא דרש כי שכרו יתעדכן בהתאם להבנתו את ההסכם – ללמדנו כי המנוח קיבל את עמדת העירייה והסכים עם השכר ששולם לו בפועל משך תקופה ארוכה.
על פי הדין, שני צדדים לחוזה עבודה רשאים להסכים ביניהם, על שינוי באחת מתניות החוזה, תוך השארת שאר הוראותיו בעינן. הסכמה חדשה זו של הצדדים, שהינה מאוחרת לזמן כריתת החוזה עצמו, וחיצונית לו, יכול שתהא מפורשת ויכול שתהא משתמעת. לעתים, מעצם התנהגותם של הצדדים על-פי ההסדר החדש ניתן להסיק הסכמה לשינוי בתניה הישנה (בג"ץ 239/83 מילפלדר ואח' נ' בית הדין האזורי לעבודה ואח', פ"ד מא(2) 210; עסק (ארצי) 1019/04 אוניברסיטת בר אילן נ' ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת בר אילן ו-12 אח', (פורסם בנבו, 21.4.2005).
הלכה פסוקה היא כי שינויים שנעשים בפועל ביחסי עבודה, בלי שמי מהצדדים השיג עליהם במשך תקופה ארוכה, כמוהם כשינויים שנקלטו בחוזה העבודה ואין צד לחוזה יכול להשיג עליהם בשלב מאוחר יותר. (ראו: ד"ר יצחק לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, מהדורת 2008, פרק 19, עמ' 11-9).
כך נקבע בדב"ע נד/3-3 כהן נ' החברה המרכזית לתוכנה, פד"ע כח 90:
"כל תקופת עבודתו של המערער נמנעה המשיבה מלקיים חיוב זה בחוזה, אם היה חיוב שכזה, ולא מצאנו כי המערער מחה על כך. בהסכמתו להמשיך ולעבוד אצל המשיבה על אף שזו לא שילמה את אשר לדעתו התחייבה לשלם בחוזה יש משום ויתור על תנאי בחוזה."
(כן ראו: דב"ע מו/2-29 עירית תל אביב נ' מוטס, פד"ע יט 180; דב"ע לז/2-26 מחטבי סלמן נ' קק"ל, פד"ע ט 102).

יתרה מכך, נקבע כי אף אם מחה העובד על השינוי אך ישן על זכויותיו משך תקופה ארוכה ולא הגיש תביעה או התפטר נוכח השינוי החד צדדי בתנאי שכרו, אזי יש לראות בו כמי שהשלים עם תנאי השכר החדשים.
יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בדב"ע (ארצי) נד/3-86 י וחנן גולן נ' אי.אל.די. בע"מ, פד"ע כז 270):
"המשיבה הפרה את חוזה העבודה כאשר שינתה את תנאי השכר, והמערער היה רשאי להגיש תביעה להפרשי שכר או להתפטר תוך שהוא זכאי לקבל פיצויי פיטורים. אולם, המערער לא נקט באף אחת מהאפשרויות שעמדו לרשותו כתגובה להפרת חוזה העבודה על ידי המשיבה. המערער אכן מחה על השינוי בשכר, אך לא הגיש תביעה ולא התפטר. הוא עבד כשמונה חודשים על פי תנאי השכר החדש, והגיש את התובענה דנן רק כאשר פוטר בנסיבות שצוינו לעיל... האם המשך עבודתו של המערער אצל המשיבה מהווה הסכמתו לשינוי בתנאי העבודה או כריתת חוזה עבודה חדש? האם המערער ויתר על הסעדים שעמדו לרשותו כתוצאה מהפרת חוזה העבודה על ידי המשיבה? הכלל הוא, כי עיכוב של מספר חדשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על-כן, עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים".

אשר על כן, בנסיבות העניין, אפילו אילו היינו קובעים שבוצעה הפרה של ההסכם, משהמנוח לא הלין על כך בפני הנתבעת ולא עמד על זכויותיו במשך למעלה מ- 5 שנים, הרי שלטעמנו יש לראות בו כמי שהשלים עם פרשנותה של העירייה את ההסכם.
יצוין כי ערים אנו לקושי הקיים בהגשת תובענה כנגד מעסיק, עת מתקיימים בין הצדדים יחסי עבודה. עם זאת, לא סביר בעייננו כי המנוח אשר ידע לעמוד על זכויותיו ואף פנה באמצעות ב"כ בענין, ובהתחשב באופיו של מקום העבודה, ימנע מהגשת תביעה רק לאור קיומם של יחסי עבודה, אי לכך, אנו סבורים שבנסיבות העניין, העובדה שהחל משנת 2010 המנוח לא מחה ודרש ליישם את ההסכם כראות עיניו והמשיך לעבוד יש בו משום ויתור על פרשנותו להסכם 2008.
לאור האמור אנו קובעים כי המנוח קיבל בשתיקתו ובהתנהגותו במשך שנים את פרשנות העירייה להסכם, לפיה אין הוא זכאי להשלמת שכר.
למעלה מן הצורך נציין, באשר לפרשנות ההסכם, כי אנו נוטים לקבל את פרשנות העירייה, לפיה התובעת אינה זכאית לתשלום מהעירייה. נפרט טעמנו לכך להלן, אולם טרם נפנה לכך, נסקור בקצרה את המסגרת הנורמטיבית באשר לפרשנות חוזה.
סעיף 25(א) ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), שכותרתו "פירוש של חוזה", כפי שתוקן בשנת 2011, קובע כך:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

על פי לשונו של סעיף זה, יש לפרש חוזה בהתאם לכוונת הצדדים בעת כריתת החוזה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בלשון בה השתמשו הצדדים, ואם הלשון אינה ברורה, בהתאם לכוונת הצדדים כפי שהיא עולה מן הנסיבות.
בהלכת אפרופים נקבע כי הדרך לאיתור אומד דעתם הסובייקטיבי של צדדים לחוזה היא באמצעות שיטה פרשנית חד-שלבית, הכוללת בחינה במקביל של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו, " תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006)). בפסיקתו של כב' בית המשפט העליון שלאחר התיקון לחוק אושררה ככלל הלכת אפרופים, כפי שעוצבה וגובשה בפסיקה שבאה בעקבותיה, כרלוונטית ותקפה גם לנוסחו של סעיף 25(א) לאחר התיקון (דעת הרוב ב רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (פורסם בנבו,26.2.2012); ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י (פורסם בנבו, 11.5.2014), ע"ע (ארצי) 9939-09-15 מיכאל גמליאל נ' טטיאנה גרינברג (פורסם בנבו, 24.1.2017); ע"ע (ארצי) 12315-04-17 רועי פרייבך נ' ריטליקס בע"מ (פורסם בנבו, 21.10.2018).
אם כן, הכלל הפרשני קובע לפיכך כי "חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית - ניתנת לסתירה - שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון. הכלל הפרשני ממשיך וקובע כי ככל שאין כל אפשרות לאתר את הכוונה הסובייקטיבית שעמדה בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות לתכלית האובייקטיבית, דהיינו ל"מטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (ראו הלכת אפרופים, וכן בעניין סהר). תכלית אובייקטיבית זו "אמורה לשקף אומד דעת של צדדים הפועלים על פי אמות מידה של סבירות, היגיון ותום לב, ותוך התחשבות בהוראות הדין הכללי ובתכליתו של משפט העבודה" (ראו בעניין גמליאל).
עוד יצוין שבעניין בוסאני, עמד כב' בית הדין הארצי על כללים פרשניים בעניין פרשות חוזה, בציינו כי על חוזי העבודה נהוג להשקיף כעל חוזה יחס מפאת משכם, ועל נחיצותה של גמישות במסגרת החוזית על מנת שתאפשר התאמתה לשינויים החלים במרוצת הזמן. סיווג זה משליך על פרשנותם כך שלתכלית אובייקטיבית יש משקל רב בפרשנותם. עוד צוין שלרוב המדובר בחוזה בעל מאפיינים צרכניים בשל פערי הכוחות בין העובד למעסיק, וגם סיווג זה מותיר מרחב מחיה רחב יותר באופן יחסי לתכלית האובייקטיבי, וכלשון פסק הדין לאמור:

"תחילה נציין כי על חוזי העבודה, הגם שאינם מקשה אחת, נהוג להשקיף כעל חוזה יחס (לדיון בסיווג חוזה העבודה כחוזה יחס ראו הדרה בר מור "חוזה עבודה כחוזה יחסים" ספר אדלר (2016) 281). זאת, מפאת משכם, שלעיתים כלל אינו קצוב בזמן, ונחיצותה של גמישות במסגרת החוזית על מנת שתאפשר התאמתה לשינויים החלים במרוצת הזמן. סיווג זה משליך על פרשנותם, כאמור לעיל, כך שלתכלית אובייקטיבית יש משקל רב בפרשנותם. כמו כן, לרוב המדובר בחוזה בעל מאפיינים צרכניים בשל פערי הכוחות בין העובד למעסיק, וגם סיווג זה מותיר מרחב מחיה רחב יותר באופן יחסי לתכלית האובייקטיבית בהתאם לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף..."

נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לו פירשנו את הכללים המפורטים לעיל בהתאם ללשונם יכולנו להגיע לפירוש שנתן כל אחד מהצדדים, אף שלטעמנו הפירוש הסביר יותר הוא של הנתבעת שאף מתיישב עם התנהגות הצדדים במהלך השנים.
סעיף 6 להסכם העומד בבסיס המחלוקת קובע כדלקמן:

"מוסכם, שהחל מיום 1.4.08 יופחת משכרו של אילן ברכיבי הכוננויות, כך ששכרו הכולל יעמוד, לאחר ההפחתה על סך של 24,000 ₪. מיום 1.4.2009 ואילך, יעמוד שכרו של אילן על סך של 25,000 ₪ ברוטו לחודש".

מובהר כי ההפחתה ברכיבי הכוננויות נועדה למנוע פגיעה בשכרו הפנסיוני של אילן, ואין בה כדי לגרוע ממחויבותו להיות כונן בכל עת בה יידרש לכך מתוקף תפקידו בבית החולים.

בנוסף, מובהר ומוסכם בזה, כי אין באמור לעיל כדי למנוע את עדכון השכר האמור בהתאם לשינויים שיוסכם עליהם בהסכמים ובהסדרים הקיבוציים שיחולו על עובדי בית החולים".
עניינו הרואות, כי טענת התובעת בדבר העלאת מספר הכוננויות להן היה זכאי לכאורה המנוח מחודש 4/2009, אינה מעוגנת בלשון ההסכם, אשר קובע כי הפחתת שכרו תבוצע באמצעות הפחתת רכיב הכוננויות אך אינו קובע מפורשות כל התחייבות לגבי אופן העלאת השכר/תוספת של שעות כוננות. בנוסף, הצדדים לא הגדירו בהסכם את המונח "שכר כולל" ולא פירטו את הרכיבים המרכיבים אותו. לצד זאת, בחרו הצדדים לציין מפורשות כי אין בהסכם כדי למנוע עדכוני שכר בהתאם לשינוים שיוסכם עליהם בהסכמים ובהסדרים קיבוציים שיחולו על עובדי בית החולים.
למרבה הצער, המנוח אשר חתם על ההסכם הלך בינתיים לבית עולמו ולא ניתן כעת לקבוע מה היה אומד דעתו בעת חתימת ההסכם בשנת 2008. הגם שמעדותה של רעיית המנוח עולה כי ייעצה למנוח וליוותה אותו, היא העידה כי לא נכחה בישיבות המו"מ שקדמו לחתימת ההסכם (פרוטוקול מיום 18.11.2010, עמ' 6, ש' 25-27).
מנגד, מר בירן אשר פרש זה מכבר מעבודתו בעירייה, אשר ניהל מול המנוח את המו"מ בחודשים טרם חתימת ההסכם והחתום על ההסכם, העיד כי בסיכום עם המנוח נקבע שכר כולל שישולם לו בשנה הראשונה לתפקיד החדש העומד על סך של 24,000 ₪ ובשנה השנייה ואילך 25,000 ₪. מר בירן דחה את פרשנות התובעת להסכם והדגיש כי לא היה כל סיכום עם המנוח לפיו ישולמו לו שעות כוננות נוספות החל מחודש 4/2009. (ס' 17 לתצהירו של מר בירן).
עוד מחקירתו של מר בירן עולה, כי בהתאם לאומד דעתה של העירייה בעת חתימת ההסכם, שכרו הקובע של המנוח, לצורך ההסכם, כלל את כלל התשלומים ששולמו למנוח, למעט תוספות שכר הנובעות מההסכמים הקיבוציים המאוחרים לו, ובכלל זה תשלום בגין דמי הבראה, מענק פרמיה ומענק יובל, וכי אינו זכאי לתוספת שכר, כל עוד שכרו הממוצע, החל מחודש 4/2009, עולה על סך של 25,000 ₪.
כך, בחקירתו ציין מר בירן את הדברים הבאים (פרוטוקול דיון, עמ' 11, ש' 7-9):

"ההסכם אומר שבאפריל 09' המנוח אמור לקבל 25,000 ₪ בשכר. אם הוא כבר קיבל את זה לפני זה, זה לא אומר שאני עכשיו צריך להוסיף לו עוד 1,000 ₪. ההסכם לא מדבר על תוספת".

עוד ציין מר בירן בחקירתו כך (פרוטוקול דיון, עמ' 15, ש' 7-17):

"ש. מה לשיטתך כלול בשכר של 24,000 ₪ או 25,000 ₪ ומה לא כלול?
ת. לשיטתי, חוץ מתוספות שכר הנובעות מהסכמים קיבוציים, הכל כלול, כך כתוב בהסכם. זה לא שאני ממציא. שכרו הכולל יעמוד לאחר הפחתה על 24,000 ₪ והחל מהשנה השניה יעמוד על 25,000 ₪. אני מדגיש את המילה "שכרו הכולל".
ש. הנתבעת מעסיקה הרבה עובדים, לא מצאתם לנכון לפרט בהסכם האם השכר הכולל כולל בתוכו דמי הבראה, החזר הוצאות, רכיבי פרמיה, גילומי מס, שי לחג, ועוד 17 רכיבים שאפשר לראות בתלוש. מדוע לא צוין בהסכם מה נכלל ומה לא?
ת. ברגע שציינתי שדברים עתידיים כמו תוספות שכר הנובעות מהסכמים קיבוציים, וציינתי שהשכר הכולל זה אומר שזה הכל. אני לא צריך עכשיו להתחיל לפרט את אותם 17 סעיפים בשכר אם הם כוללים או לא כוללים. כי מה שלא פרטתי יגידו נכנס. לכן כתבתי את המילה "השכר הכולל"".

הנה כי כן, מעדותו של מר בירן ניתן ללמוד כי בהתאם לאומד דעתה של העירייה בעת חתימת ההסכם, המנוח אינו זכאי לתוספת כוננויות החל מחודש אפריל 2009 וכי השכר הקובע לצורך חישוב השתכרותו בהתאם להסכם כולל את כלל התשלומים ששולמו לתובע, למעט תוספות שכר הנובעות מהסכמים קיבוציים שתחולתם לאחר ההסכם.
לכך יוסף כי אנו מקבלים את טענת העירייה, לפיה אף מההתכתבויות שנערכו בשנת 2009 בין מר בירן לבין ב"כ המנוח דאז, עולה כי המנוח לא ציין את הרכיבים דמי הבראה, פרמיה ומענק יובל כרכיבים מיוחדים שיש להפחיתם מהשכר הכולל, וזאת בניגוד לרכיבים אחרים שצוינו מפורשות (נספח 4 לתצהירו של מר בירן).
מסקנתנו מתחזקת לאור בחינת הנסיבות שהובילו לחתימת ההסכם. כפי שצוין בתצהירו של מר בירן, ולא נסתר, אחת ממטרות הרה- ארגון הייתה התייעלות כלכלית וחיסכון כספי (ס' 7 לתצהירו של מר בירן).
דברים אלו עולים אף מחקירתו של מר בירן (פרוטוקול דיון, עמ' 11, ש' 14-24), לפיהם:

"השכר שלו לפני 08' היה בסדר גודל של 31,000 ₪. מה שעמד מאחורי כל המהלך היה כניסה של הגוף הגדול הזה ושל בית החולים למערכת של בדיקה עצמית כדי לעמוד בתקציב בית החולים. לצורך הענין הזה באותה תקופה עשינו בדיקה רוחבית באמת לעומק, ותיקנו הרבה דברים. כולל הפסקות עבודה, במקומות שיכלנו שינוי תפקידים".

עניינו הרואות, כי אף מהרקע לחתימת ההסכם, ניתן ללמוד כי בבסיס הדברים הייתה מטרה של התייעלות כלכלית וצמצום בהוצאות, אשר מתיישבת יותר עם פרשנותה של העירייה את ההסכם.
נוסיף ונציין כי אף לאחר צמצום גדר המחלוקת, וטענת העירייה שיש להחריג, מטעמי זהירות, תשלומים בגין מענק יובל, הבראה ומענק פרמיות, אנו סבורים שיש לקבל את גרסת העירייה.
לדידנו, התובעת לא הוכיחה טעמים מספקים לפיהם יש להחריג את שלושת הרכיבים שבמחלוקת מהגדרת "השכר הכולל" שבהסכם ולא הצליחה לספק הסבר ראוי בנוגע להבחנה בין הרכיבים שבמחלוקת לבין רכיבים אחרים הכלולים אף לשיטתה ב"שכר הכולל".
שוכנענו שבעניינו יש להבחין בין רכיבים אלה לבין "תשלומים חריגים" כפי שנזכרו בתצהירו של מר בירן הכוללים מענק פרישה ופדיון חופשה, מענקים חד פעמיים, גילומי מס, שי לחג, ביטוחי רכב ואגרת רישוי (ס' 19 לתצהיר).
באשר לקצובת הבראה, אנו מקבלים את טענת העירייה לפיה משקצובת הבראה נכללת במשכורת הקובעת לחישוב פיצויי פיטורים של עובדי השירות הציבורי, בלא קשר לצורת התשלום, ומשולמת גם לגמלאים (ראו פסקאות 28.245-28.246 לתקש"יר), לית מאן דפליג כי תוספת זו, שהיא חלק מהשכר הרגיל או הפנסיוני של העובד הינה גם חלק מ"השכר הכולל" שלו, לצרכי ההסכם.
באשר למענק היובל, נציין כי הגם שבהתאם להוראות התקשי"ר, מענק יובל אינו "שכר" לרבות לעניין הפרשות לקופת גמל ולקרן השתלמות, אנו סבורים שבנסיבות העניין הגדרת ה"שכר הכולל" שבהסכם כוללת אף רכיב זה, בהיותו חלק מההכנסה "השוטפת" של העובד. לעניין זה יפים הדברים שצוינו בע"ע ארצי) 56409-02-15 מדינת ישראל נ' מרים ברוך (פורסם בנבו, 9.9.2019) :

"מהותו של הרכיב – מענק היובל הוא מרכיב שכר שהוא חלק מהכנסתו "השוטפת" של העובד. שכן, מבחינה מהותית עסקינן בתוספת שכר קבועה (מבחינה עובדתית, להבדיל ממשמעותו המשפטית של ביטוי זה בחוק הגמלאות) באשר התנאי לתשלומו הוא תנאי שמרגע שהתקיים אינו חדל להתקיים".

באשר למענק פרמיות, אנו סבורים שהתובעת לא נימקה כדבעי מדוע יש להבחין בין תוספת פרמיית בית חולים, אותה לשיטתה יש לכלול ב"שכר הכולל" לבין מענק פרמיות, מלבד מועד התשלום. לדידנו יש לקבל את טענת העירייה לפיה לא הוכח כל הבדל מהותי בין התוספות וכי מדובר בתוספת שכר המותנית בתנאי או תנאים.
לאור כלל האמור הגענו למסקנה, שיש לקבל את פרשנותה של העירייה להסכם.
יצוין שלא נעלם מעניינו, כי בפועל, בחלק מהתקופה שולם למנוח שכר גבוהה יותר מהמוסכם. עם זאת, אנו מקבלים את ההסבר שניתן על ידי מר בירן בעדותו, לפיו לא נערכה התחשבנות מדוקדקת עם המנוח עקב מורכבות מערכת השכר והקושי לדייק עקב כך (עמ' 11, ש' 18-21, עמ' 15, ש' 28-31) ובהתחשב בכך שכבר בשנת 2009, הועלתה דרישת העיריה לביצוע ההתחשבנות, ללמדך כי העירייה החזיקה בעמדתה בזמן אמת, וזו לא הועלתה בדיעבד רק לצורכי ההליך.
לכך יוסף כי שוכנענו שבהתאם לעמדת העירייה, שכרו הממוצע של המנוח החל משנת 2009, בהפחתת "תשלומים חריגים" עמד בקירוב על הסכום המוסכם (ס' 19 ונספחים 8-9 לתצהירו של מר בירן).
עוד נציין שלא נעלם מעניינו כי בהתכתבות בין ב"כ המנוח דאז לבין מר אליעזר פלג (נספח 5 לתצהיר התובעת), ציין מר פלג כי "השכר החודשי הכולל הממוצע מתחילת 2007, בניכוי תשלומים שנתיים עומד על 31,870 ₪ ברוטו" וכי ההפחתה בשכר מתייחסת לשכר זה. אולם, משהתובעת לא טענה מפורשות בעניין ומשהמדובר ב חילופי דברים שהתקיימו חודשים לפני חתימת ההסכם כאשר הדעת נותנת כי התקיימו חילופי דברים נוספים ומאוחרים בין הצדדים, בעוד אף לא הובררה כוונת הצדדים באשר לרכיבים הנכללים תחת השכר החודשי הכולל הממוצע, ואף לא הוצגו תלושי שכר משנת 2007 היכולים לשפוך אור על העניין, אין בכך בכדי לשנות את קביעתנו.
בהקשר זה יצוין שהתובעת לא הביאה את מר פלג להעיד מטעמה ואף לא הגישה בקשה לזימונו.
הלכה היא כי הימנעות מהבאת עד או הצגת ראיה שאמורה להיות רלבנטית לבעל-דין פועלת לרעת אותו בעל דין שלא זימן את העד מטעמו או לא הציג את הראיה בהתאם ל"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 603) (1990)).
לכך נוסיף, שלאחר התכתבות זו, מחודש אוקטובר 2007, החליף מר בירן את מר אליעזר פלג בתפקידו, ומר בירן, אשר פרשנותו את ההסכם הוצגה בפנינו, הוא אשר המשיך בניהול המו"מ והוא אף שחתום על ההסכם, אשר לשונו אינה מפרטת את האמור בחילופי הדברים דלעיל.
עוד נציין כי אין בידינו לקבל את טענת התובעת לפיה מהפרשי השכר ששולמו למנוח במשכורת 5/2011 ניתן ללמוד שהעירייה גילתה דעתה כי למנוח מגיע תשלום בגין רכיבים נוספים לשכרו מעבר ל- 25,000 ₪ ומעבר לעדכוני שכר בהתאם להסכמים הקיבוציים המאוחרים, שכן פשר התשלום לא הוברר, העד מטעם העירייה כלל לא נחקר בנושא וכל שהסתפקה התובעת הוא בהנחה של המומחה מטעמה לפיה שולם למנוח סכום אשר זהה, לשיטתו, לפער הכספי המגיע למנוח בגין התקופה שקדמה למועד התשלום (פרוטוקול דיון מיום 2.12.2019 עמ' 20, ש' 26 -31, עמ' 21, ש' 1-2).
עוד אין בידנו לקבל את טענת התובעת לפיה ניתן ללמוד על אי הכללת הרכיבים שבמחלוקת ב"שכר הכולל" מכך שלשון ההסכם מציינת את המונח "שכר כולל" בהתייחסה לשכר בגובה 24,000 ₪ ולמונח "שכר" בהתייחסה לשכר בגובה 25,000 ₪. אנו סבורים שאין לייחס משמעות להשמטת מילה בנסיבות העניין שכן לדידנו אין כל יסוד לקבוע כי כוונת הצדדים הייתה להבחין בין הרכיבים השונים הנכללים בשכר המשולם למנוח בתקופות השונות, להבדיל מגובה השכר המשולם.
עוד אין בידינו לקבל את טענות התובעת והפניותיה לפסיקה בנוגע לדמי הבראה שכן הדברים הובאו בהקשרים שונים ואין אנו סבורים שיש בהם כדי להשליך על עניינו. כן אין בידינו לקבל את טענות התובעת באשר לחוזרים ולהוראות שונות אשר כלל לא הוצגו בפנינו, וכך או כך אין אנו סבורים שיש בהם בכדי להאיר על הסכמת הצדדים בעננינו.
לאור קביעותינו לעיל, אין אנו נדרשים לדון ביתר טענות הנתבעת, ובכלל זה לעניין התיישנות ושיהוי.

לסיכום
לאור כלל האמור לעיל- התביעה נדחית.
משנדחתה התביעה התובעת תשלם לנתבעת בתוך 30 יום הוצאות משפט ושכ"ט בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, י"ב אלול תש"פ, (01 ספטמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר עזריאל קופלר
נציג עובדים

אופירה דגן-טוכמכר, שופטת – אב"ד

גב' הילנה ערד שטיינבך
נציג מע סיקים