הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 25634-04-16

23 אוקטובר 2018

לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת רוית צדיק

נציג ציבור (עובדים) מר ברוך הראל
נציג ציבור (מעסיקים) גב' הילנה ערד שטיינבך

התובעת
1. ASFHA FOURTUNA MALES
ע"י ב"כ: עו"ד אפרת מור מילמן
-
הנתבעים

  1. העיר הגדולה ניהול והפקות בע"מ
  2. עובדיה כהן

ע"י ב"כ: עו"ד אמיר בנישו

פסק דין

1. לפנינו תביעת התובעת לתשלום זכויות שונות הנובעות לטענתה מתקופת עבודתה וסיומה.

רקע עובדתי
2. התובעת הועסקה על ידי הנתבעת כעובדת ניקיון באולמות אירועים. הנתבע 2, מר עובדיה כהן הינו הבעלים של הנתבעת.
3. במהלך התקופה הרלבנטית לתביעה, עבדה התובעת בשני אולמות אירועים האחד אולם " מאי ספייס" והשני אולם " עדיה". שכרה החודשי של התובעת עמד על סך של 5,012 ₪ ברוטו.

השאלות השנויות במחלוקת
4. במסגרת פסק דין זה, הכרעותינו דרושות בשאלות הבאות השנויות במחלוקת בין הצדדים:
תקופת עבודת התובעת בנתבעת?
האם התובעת זכאית לפיצוי בגין היעדר הודעה על תנאי עבודתה, בניגוד לחוק הודעה לעובד ( תנאי עבודה), התשס"ב – 2002 ( להלן: חוק הודעה לעובד)?
האם התובעת זכאית להפרשי שכר?
האם התובעת זכאית לדמי נסיעות, דמי הבראה, דמי חגים ופדיון דמי חופשה?
האם התובעת פוטרה או התפטרה? ככל שהתובעת התפטרה, האם המדובר בהתפטרות בדין פיטורים?
האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת?
האם התובעת זכאית לפיצוי בשל היעדר הפרשות פנסיוניות?
האם התובעת זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק הגנת השכר תשי"ח – 1958 (להלן: חוק הגנת השכר)?
האם התובעת זכאית לפיצויי הלנה?
האם יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 2 באופן אישי?

להלן נדון בשאלות אלו.

העדים
5. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה. מטעם הנתבעת העיד הנתבע 2, מר עובדיה כהן, בעליה של הנתבעת 2. למען הסדר הטוב, נציין כי הנתבעת הגישה תצהירים של שני עדים נוספים - מר יוסף סלה, מנהל אירוע ים ומר מאיר מדמון, מנהל המטבח אולם, עדים אלו לא התייצבו לדיון ההוכחות והנתבעת משכה את תצהיריהם מהתיק.

דיון והכרעה-
תקופת העבודה
6. לטענת התובעת, הועסקה על ידי הנתבעת במשך שנה וחודש החל מחודש 2/14 ועד ליום 4.3.15. הנתבעת טענה מנגד, כי התובעת הועסקה על ידה במשך שבעה חודשים בלבד, החל מיום 1.6.14 ועד להתפטרותה במפתיע בתום חודש דצמבר 2014.
7. לאחר ששקלנו את מכלול הטענות, העדויות והראיות, מצאנו לנכון לקבל את טענת התובעת לפיה תקופת עבודתה בנתבעת עמדה על שנה וחודש, החל מחודש 2/14 ועד לחודש 3/15, מהטעמים הבאים -
8. גרסת התובעת הייתה מפורטת ומהימנה עלינו. התובעת הצהירה כי החלה את עבודתה בחודש 2/14, באולם אירועים בשם " מאי ספייס" ובחודש האחרון לעבודה הועסקה באולם האירועים " עדיה גן אירועים" (ס' 3 - 4 לתצהירה).
9. התובעת הבהירה כי הנתבעת נאותה למסור לה את תלושי שכרה רק מחודש 6/14, לאחר שחלפו מספר חודשים ממועד תחילת העסקתה ( ס' 15 לתצהירה של התובעת): "בחודש יוני 2014 עובדיה התחיל לתת לי תלושים, אחרי שביקשתי ממנו הרבה פעמים, בהתחלה הוא אמר לי שמקבלים תלושים רק אחרי שלושה חודשים. ואחרי שקיבלתי תלושים לא ידעתי שרשום בהם שהתחלתי לעבוד בחודש יוני 2014 למרות שהתחלתי לעבוד בחודש פברואר 2014, ובשנת 2015 אני לא קיבלתי תלושים".
10. אל מול גרסתה המפורטת של התובעת, מצאנו כי גרסתו של מר כהן, נציג הנתבעת, הייתה כללית ביותר. מעדותו התברר כי מר כהן אינו יודע מידיעה אישית מתי החלה התובעת לעבוד בנתבעת. מר כהן הודה כי אינו זוכר מזיכרונו האישי מהי תקופת העבודה בה עבדה התובעת , אלא כעולה מתלושי השכר ( עמ' 12 לפ', ש' 27-32).
11. זאת ועוד. הנתבעת הגישה את תצהירו של מר מאור מדמון, מנהל המטבח באולם " מאי ספייס", אשר הצהיר כי התובעת הועסקה כחצי שנה בלבד אולם, מר מדמון לא התייצב לדיון ההוכחות. בחקירתו של מר כהן, לא היה בפיו מענה סביר לשאלה מדוע לא התייצב מר מדמון להיחקר על תצהירו:
"ש. למה העד שטוען שבעבד במיספייס אומר שהוא לא ראה אותה בתקופה שהתובעת עבדה לא בא להעיד?
ת. ענף האירועים זה שעות מאוחרת , העד הזה עובד באולם אלגריה והוא סיים בשעה 2 בלילה ובגלל שהוא סיים מאוחר מאוד הוא לא הגיע" (עמ' 13 לפ', ש' 6-15).

12. לא שוכנענו כי אי התייצבותו של מר מדמון הייתה מוצדקת ואין בנימוק אשר העלה הנתבע 2 כדי לרפא את העדר התייצבות העד לדיון ההוכחות . בנסיבות מקרה זה, אנו סבורים כי יש לזקוף לחובת הנתבעת את אי התייצבותו של מר מדמון למתן עדות.
13. נוכח כל האמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להפרכת גרסת התובעת בדבר תקופת עבודתה. בהתאם לכך, אנו קובעים כי תקופת העסקתה התובעת החלה מחודש 2/14 ועד לחודש 3/15.

אי מתן הודעה בדבר תנאי עבודה
14. לטענת התובעת, הנתבעים לא מסרו לה הודעה בדבר תנאי עבודה לכן יש לחייבם בפיצוי בסך של 15,000 ₪. עוד טענה התובעת, כי לאור היעדר הסכם בכתב, נטל ההוכחה בדבר תנאי העסקתה מוטל על הנתבעים. הנתבעת טענה מנגד, כי למיטב ידיעתה נמסרה לתובעת הודעה בכתב בשפתה.

המסגרת הנורמטיבית
15. סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 קובע כך (להלן: "חוק הודעה לעובד"):
"מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו...– לא יאוחר משבעה ימים, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה – הודעה על תנאי עבודה)."

16. סעיף 2 לחוק הודעה לעובד מפרט את העניינים אותם יש לפרט בהודעה.
סעיף 5 ( א) קובע כי "בית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי על הפרת הוראות חוק זה והוא רשאי –(1) לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין".

מן הכלל אל הפרט
17. לאחר ששקלנו את מכלול הראיות והעדויות, הגענו לכלל מסקנה כי הנתבעת לא הוכיחה כי עמדה בדרישות החוק ומסרה לתובעת הודעה בכתב בדבר תנאי עבודתה. גם בעניין זה, התברר כי לא הייתה למר כהן ידיעה אישית. מר כהן הצהיר כי "למיטב ידיעתו", נמסרה לתובעת הודעה בכתב על ידי מר ג'ימי, אשר היה הממונה על התובעת (ס' 7 לתצהירו של מר כהן).

18. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי מר ג'ימי עזב את הארץ לכן לא נשמר בידיה טופס ההודעה לעובד (ס' 4 לתצהירו של מר כהן) אולם, טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבעת ונטענה בעלמא.

19. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את גרסת התובעת לפיה לא נמסרה לה הודעה בכתב על ידי הנתבעת. לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות לרבות תקופת עבודת התובעת והתנהלות הצדדים, מצאנו כי התובעת זכאית לפיצוי בסך של 2,500 ₪ בגין אי מתן הודעה בכתב בדבר תנאי עבודתה.

הפרשי שכר
20. לטענת התובעת, הועסקה במשך שישה ימים בשבוע כ- 8 עד 12 שעות ביום ובממוצע כ- 11 שעות ביום. לגרסתה , יש לקבוע כי הועסקה במשך 250 שעות בחודש לכן הייתה צריכה להשתכר סך של 6,241 ₪. מאחר ובפועל השתכרה סך של 5,010 ₪, זכאית היא לפיצוי בסך של 16,007 ₪, בהתאם לתחשיב הבא: הפרש בסך של 1,231 ₪ לחודשX 13 חודשי עבודתה.

21. הנתבעת טענה מנגד כי התובעת מעולם לא הועסקה מעל 8.5 שעות ביום. מאחר ולתובעת שולם שכר גלובלי, התובעת קיבלה את אותו השכר, גם בימים בהם הועסקה במשך 3 שעות בלבד ל פיכך, יש לדחות את תביעתה בגין רכיב זה.

המסגרת הנורמטיבית
22. בהתאם להלכה הפסוקה לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נטל ההוכחה בדבר מתכונת עבודתו של התובע מוטל על המעסיק. בהתאם להוראות חוק הגנת השכר לאחר התיקון ( סעיף 26), בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה בעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו.
23. בעניין ריעני, עמד בית הדין הארצי על האופן בו יש ליישם תיקון 24 לחוק הגנת
השכר, תשי"ח – 1958 ( להלן: חוק הגנת השכר), וקבע כדלהלן: " לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת
הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום
גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם:
... המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן
מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר
עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה
תהא חבות המעסיק " בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות" (ע"ע ( ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ, פורסם בנבו, ניתן ביום 29.3.17).

מן הכלל אל הפרט
24. נקדים אחרית לראשית, ונבהיר כי לאחר ששקלנו את מלוא הטענות, העדויות והראיות כפי שהוצגו בפנינו בהליך זה, מצאנו כי דין טענת התובעת כי הינה זכאית לתשלום הפרשי שכר להתקבל, מן הטעמים הבאים -

25. בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, מאחר והנתבעת לא הציגה דוחות נוכחות לתקופת עבודתה של התובעת, נטל ההוכחה רובץ על הנתבעת, להפריך את טענת התובעת בדבר מתכונת עבודתה אשר כללה שעות נוספות. הנתבעת לא הפריכה נטל זה, ושוכנענו בטענת התובעת כי נדרשה לעבוד שעות נוספות.
26. בהקשר זה נבהיר, כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת, כי אין בידיה רישומי שעות עבודה של התובעת, מאחר שרישום השעות נערך על ידי מר ג'ימי, אשר עזב את הארץ. כפי שציינו לעיל, הנתבעת לא הוכיחה טענתה זו ואין בטענה זו בלבד כדי להצדיק העדר תיעוד בדבר רישום שעות עבודת התובעת.
27. התובעת פירטה בעדותה את שעות האירועים אשר נערכו באולמות בהם עבדה, בבוקר ובערב:
"ש. הסבירו לך מתי את צריכה להגיע בבוקר?
ת. ב 09:00.
ש. ומתי את צריכה להגיע בערב?
ת. אם יש ברית בשעה 15:00 אם יש חתונה ב 19:00.
ש. ועד איזה שעה ביקשו ממך להישאר?
ת. עד 23:00 בלילה" (עמ' 5 לפ', ש' 30-32, עמ' 6 לפ', ש' 1).

28. בחקירתה טענה התובעת כי נדרשה לעבוד באירועי ערב, בין ארבע – חמש פעמים בשבוע:
" ש. לא עבדת 5 ימים בשבוע באופן קבוע?
ת. בבקרים אמרתי שעבדתי כל בוקר, בערב בין 4-5 ימים.
ש. ותסכימי איתי שבתקופות שהאולם היה סגור לא עבדת?
ת. אף פעם לא היה סגור.
ש. בפסח היה סגור?
ת. בפסח לא עבדתי אבל הורידו לי 800 ₪" (עמ' 7 לפ', ש' 17-28).

29. נבהיר כי גרסת התובעת, סותרת את יומן האירועים אשר הוצג על ידי הנתבעת. נציג הנתבעת הבהיר בעדותו כי ניתן לעמוד על מתכונת עבודתה של התובעת, מיומן האירועים של הנתבעת:
" ש. מפנה לסעיף 9 לתצהירך, איך ניתן להוכיח שהעבודה של התובעת לא עלתה על 3 שעות ?
ת. אם צריך אני יכול להביא יומן אירועים ואז תראי שהיא לא עבדה יותר מ 3 שעות" (עמ' 12 לפ', ש' 13 - 14).

30. מעיון במסמכי התיק כפי שהוגשו למערכת " נט המשפט", התברר כי בא כוחה הקודם של הנתבעת, הגיש לבית הדין את יומן האירועים לתקופה החל מיום 1.6.14 ועד ליום 31.12.14. יומן האירועים צורף לתצהיר גילוי המסמכים אשר הוגש על ידי הנתבעת ונחתם על ידי מר כהן.

31. עיון ביומן האירועים מעלה כי מדובר בתדפיס מחשב, אשר כולל את כל מועדי האירועים באולם, את שמות מזמיני האירוע ואת שעות האירוע. נציין, כי לא נעלם מעינינו כי מסמך זה מתייחס לתקופה בת שבעה חודשים בלבד, ולא למלוא תקופת עבודת התובעת. עם זאת, מצאנו כי יש לתת משקל למסמך זה מאחר ויש בו כדי לסייע בהוכחת מתכונת עבודת התובעת ולשפוך אור על מהימנות גרסאות הצדדים(כך, ציינה גם התובעת בסיכומיה, כי יומן האירועים מהווה ראיה מפריכה לגרסת התובעת, ס' 22 – 23 לסיכומי התובעת).

32. מבדיקת בית הדין עולה, כי מספר הימים במהלך התקופה החל מחודש 6/14 ועד לחודש 12/14 בהם עבדה התובעת באירוע בוקר ובאירוע ערב, עמד על 13 בלבד. לפיכך, יומן האירועים סותר את גרסת התובעת לפיה נדרשה לעבוד בין 4 עד 5 פעמים בשבוע, בשעות נוספות. יומן האירועים תומך בגרסת הנתבעת, לפיה במרבית מימי עבודת התובעת עבדה כ- 3 שעות בלבד במהלך אירועי בוקר.

33. עם זאת, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת לפיה אינה נדרשת לשלם לתובעת תשלום בגין שעות נוספות, מאחר ובחלק מהימים עבדה התובעת 3 שעות בלבד. הנתב עת לא הציגה הסכם בכתב המוכיח כי התובעת נדרשה לעבוד מכסת שעות מינימלית בכל יום. נוכח זאת, אין הנתבעת יכולה להעלות טענה בדיעבד כי יש להפחית משכרה של התובעת בגין ימים בהם עבדה במכסת שעות קטנה יותר.

34. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובעת זכאית לתשלום בגין שעות נוספות עבור שני ימי עבודה בחודש, במהלכם נדרשה התובעת לעבוד 12 שעות. בהתאם לכך, זכאית התובעת לפיצוי בסך של 4,290 ₪ בגין 8 שעות נוספות, בהתאם לתחשיב הבא: 4 שעותX 30 ש"חX 125% +4 X30 ש"חX 150% = 150 ₪+180 ₪ =330 ש"חx 13 חודשים = 4,290 ₪.

דמי נסיעות
35. לטענת התובעת, זכאית היא לתשלום דמי נסיעות, מאחר ובכל חודש שילמה 80 ₪ בגין נסיעותיה לעבודה ולא קיבלה החזרים עבור דמי נסיעות. לפיכך, לטענתה זכאית היא להחזר תשלומים בסך של 1,040 ₪.
36. הנתבעת טענה מנגד כי התובעת אינה זכאית לתשלום דמי נסיעות הואיל ומר כהן הסיע אותה ממקום מגוריה למקום העבודה, והחזיר אותה לביתה בסיום יום העבודה.
37. בהתאם להוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה, עובד הנזקק לתחבורה ציבורית כדי להגיע מביתו למקום העבודה ובחזרה יהיה זכאי להחזר הוצאות נסיעה.
38. בענייננו, אולמות האירועים בהם עבדה התובעת נמצאים בעיר יבנה ( עדותו של מר כהן, עמ' 8 לפ', ש' 31-32). התובעת הצהירה כי נזקקה לתחבורה ציבורית " אני גרתי ביבנה והגעתי לעבודה לפעמים ברגל ולפעמים באוטובוסים, בחורף כשירד גשם אחרי שסיימתי לעבוד בשעה 24:00 לקחתי מונית, הלכתי ברגל 15-20 דקות ולא קיבלתי דמי נסיעות" ( ס' 16 לתצהירה של התובעת).
39. טענת הנתבעת כי התובעת נסעה עם מר כהן מביתה לעבודה וחזרה ,ובכך סופקו שירותי הסעה, לא הוכחה על ידי הנתבעת. בעדותו העלה מר כהן טענות אשר לא נכללו בתצהירו בין היתר, טען מר כהן כי שילם לתובעת עבור נסיעות במונית וכי מר ג'ימי היה מסיע את התובעת לביתה ( עמ' 12 לפ', ש' 15-23). אולם, לא היה בפיו הסבר סביר מדוע טענות אלו לא נכללו בתצהירו ( עמ' 12 לפ', ש' 23-24).
40. נוכח האמור לעיל, אנו מקבלים את טענת התובעת כי נדרשה להשתמש בתחבורה ציבורית מביתה למקום העבודה וחזרה. בהתאם לכך, מאחר והנתבעת לא הפריכה את תחשיב התובעת, אנו מקבלים את תביעת התובעת ברכיב זה וקובעים על הנתבעת לשאת בתשלום דמי נסיעות בסך של 1,040 ₪.

דמי הבראה
41. לטענת התובעת, זכאית היא לתשלום דמי הבראה בגין 5 ימי הבראה, בסך של 1,890 ₪. לטענת הנתבעת, התובעת אינה זכאית לתשלום דמי הבראה, מאחר והועסקה שבעה חודשים בלבד.
42. בהתאם להוראות צו ההרחבה בעניין דמי הבראה, זכאית התובעת ל – 5 ימי הבראה בגין שנת עבודתה הראשונה. כאמור לעיל, קבענו כי התובעת הועסקה החל מחודש 2/14. באשר למועד סיום עבודתה, טענה הנתבעת כי חדלה מלהעסיק את התובעת בחודש 12/14.
43. בהקשר זה, שקלנו את טענתו של מר כהן בחקירתו, כי בחודש דצמבר 2014 מכר את העסק למר אלי בן חמו והתובעת המשיכה לעבוד תחת ממונה אחר ( עמ' 11 לפ', ש' 20-23). אין בידינו לקבל טענה זו, מאחר ובמקום אחר בחקירתו, הודה מר כהן כי הוא משמש כבעלים של שני האולמות, "מייספייס" ו"עדיה" יחד עם שני שותפים נוספים ( עמ' 8 לפ', ש' 31-32, עמ' 13 לפ', ש' 18-19, ס' 15 לתצהירו של מר כהן) לפיכך, אין בידינו לקבל את טענתו של מר כהן על פיה הנתבעת חדלה מלשמש כמעסיקת התובעת בחודש דצמבר 2014.
44. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את טענת הנתבעת להעדר זכאות לדמי הבראה ,
ומקבלים את תביעת התובעת בגין רכיב זה. הואיל ו תעריף יום הבראה הרלבנטי לתקופת עבודת התובעת עמד על סך 378 ₪, זכאית התובעת לדמי הבראה בהתאם לתחשיב הבא: סך של 5 ימי הבראה X 378 = 1,890₪.

דמי חגים
45. לטענת התובעת, זכאית היא לתשלום בגין 8 ימי חג עבור תקופת עבודתה, בסך כולל של 1,920 ₪. לטענת הנתבעת, התובעת אינה זכאית לתשלום דמי חגים, הואיל וקיבלה את מלוא הכספים להם היא זכאית ללא הפחתה משכרה.
46. בהתאם להלכה הפסוקה, הנטל בנושא תשלום דמי חג לעובד, מוטל על המעסיק (ראו-ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובניין בע"מ – ארפצ'י, ניתן ביום 1.11.11; ע"ע (ארצי) 778/06 מטיאשצ'וק – שלג לבן (1980) בע"מ, ניתן ביום 28.5.07).

47. בהתאם לצו ההרחבה בעניין דמי חגים, עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה, שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג ( יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עם זאת, העובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת.
48. במהלך תקופת עבודת התובעת (2/14-3/15 ) חלו 8 ימי חג. הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי התובעת אינה זכאית לתשלום דמי חגים בגין תקופת עבודתה לפיכך, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת דמי חגים בגין תקופת עבודתה.
49. התעריף השעתי האחרון אשר השתכרה התובעת בהתאם לתלושי שכרה, עמד על סך של 30 ₪ ( תלושי שכרה של התובעת צורפו כנספח א' לכתב התביעה). היקף יום עבודת התובעת עמד על סך של 8 שעותX 30 ₪ = 240 ש"חX 8 ימי חג בשנת 2014 = 1,920 ₪, זהו הסכום אשר חבה הנתבעת לתובעת בגין רכיב זה.

פדיון דמי חופשה
50. לטענת התובעת זכאית היא לתשלום פדיון דמי חופשה בעבור 12 ימי חופשהX 30 ש"חX 8 שעות = 2,880 ₪. לטענת הנתבעת, התובעת אינה זכאית לתשלום דמי חופשה, מאחר ולא נקראה לעבודה במהלך תקופת חול המועד ותקופה נוספת בת שלושת השבועות לפיכך, יש לראות ימים אלו כימי חופשה.
51. הנטל להוכחת תשלום פדיון חופשה מוטל על המעסיק ( ע"ע ( ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובנין בע"מ נגד ארפצ'י ( פורסם בנבו, 1.11.11). התובעת עבדה שישה ימים בשבוע לכן בהתאם להוראות צו ההרחבה, התובעת זכאית למכסת חופשה בת 12 ימי חופשה בגין שנת עבודתה הראשונה. התובעת לא דרשה תשלום ימי חופשה, בגין החודש הנוסף אותו עבדה.

52. יישום ההלכה והדין החל על עניינינו מוביל לתוצאה על פיה הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי התובעת שהתה בחופשות במהלך תקופת עבודתה. כמו כן, עיון בתלושי שכרה של התובעת מעלה כי בתלושים לא שולמו לתובעת דמי חופשה כלל.
53. נוכח האמור לעיל, אנו מקבלים את תביעת התובעת ברכיב זה. בהתאם לכך, על הנתבעת לשאת בתשלום בגין 12 ימי חופשה X 240 ₪ ( ערך שכרה היומי של התובעת) = 2,880 ₪, בגין פדיון דמי חופשה.

פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת
54. לטענת התובעת, פנתה למר כהן בבקשה לתשלום דמי נסיעות ומסירת תלושי שכר. מר כהן לא עשה כן ואף מסר לתובעת כי היא מוזמנת " לא לעבוד אם אינה מרוצה". נוכח זאת, התובעת דרשה כי הנתבעת תתקן את ההפרה תוך חודש ימים. הואיל והנתבעת לא התייחסה לתלונות התובעת, נאלצה התובעת להתפטר מחמת הרעת תנאים מוחשית לפיכך, זכאית היא לטענתה לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 5,427 ₪ ו דמי הודעה מוקדמת בסך של 5,010 ₪.

55. לטענת הנתבעת, התובעת מעולם לא פוטרה אלא עזבה את עבודתה בסוף חודש דצמבר 2014 לפיכך, אינה זכאית לתשלום בגין פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

המסגרת הנורמטיבית
56. הלכה פסוקה היא כי פיטורים או התפטרות הם אקט חד צדדי של צד לחוזה עבודה בו הוא מביא לידיעת הצד שכנגד בצורה ברורה את כוונתו להביא לניתוק יחסי העבודה בין הצדדים.
משבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים בין העובד והמעביד לידי גמר, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה, ואין ללמוד מקטע הדברים אלא מהתמונה כולה ( ראו-דב"ע ל/3-18 בנצילוביץ נ' "אתא" בע"מ פד"ע ב 41 ). עוד נפסק, כי כאשר העובד טוען לפיטורים, מוטל עליו נטל ההוכחה לקיומם [ דב"ע ( ארצי) נו/3-201 שמש ירושלים בע''מ - מאיר ניסימיאן, 26/5/97].

57. עוד נפסק, כי בהתאם לפסיקה, ככלל, עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים כמתפטר בדין מפוטר, מכוח סעיף 11( א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 ( להלן: חוק פיצויי פיטורים), צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה " הרעה מוחשית" או " נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או הנסיבות, ככל שהן ניתנות לתיקון ( דב"ע ( ארצי) שנ/3-10 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238).

מן הכלל אל הפרט
58. בבוחננו את הסוגיה בדבר נסיבות סיום יחסי העבודה, בחנו את מעשיו של כל צד והתנהגותו במישור הכרונולוגי האחרון של יחסי העבודה. במחלוקת הנוגעת לאירועים במישור האחרון לסיום יחסי העבודה בין הצדדים, ניצבו בפנינו גרסה כנגד גרסה.

59. לאחר ששקלנו את מכלול הטענות, העדויות והראיות, מצאנו כי התובעת לא
הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת הטענה כי פוטרה מעבודתה. התובעת הצהירה כי נאלצה להתפטר מעבודתה בשל הרעת תנאים מוחשית: "בחודש ינואר 2015 אמרתי לעובדיה שאם הוא לא משלים לי דמי נסיעות ולא נותן לי תלושים אני עוזבת את העבודה שלי, ואחרי חודשיים עובדיה לא שילם לי דמי נסיעות ולא נתן תלושים ולכן אני עזבתי את העבודה ביום 4/3/2005" ( ס' 18 לתצהירה של התובעת).
אולם, בחקירתה, מסרה התובעת גרסה סותרת וטענה כי למעשה פוטרה על ידי הנתבעת:
"ש. ספרי לי מהם הזכויות שלך ?
ת. הזכויות שלי הם : שפיטרו אותי מהעבודה , ולא נתנו לי נסיעות והבראה.
ש. סעיף 32 לתצהירך , את טוענת שעזבת את העבודה אחרי שנתת הודעה של חודשיים בגלל שלא נתן לך תלושים נסיעות וכל הזכויות שמגיעות לך , מהי ההודעה שנתת ואיזה זכויות הודעת לעובדיה שהוא לא נתן לך?
ת. בחודשיים האלה אני ביקשתי ממנו במשך כל הזמן הזה שייתן לי תלושים ושייתן לי את הזכויות שלי כמו נסיעות , אחרי שהוא לא נתן לי את כל זה בסוף החודשיים הוא פיטר אותי. הגעתי בבוקר והוא אמר לי אין לך עבודה תלכי.
ש. אני מפנה אותך לסעיף 18 בתצהירך, ב 01/15 אמרת לעובדיה שאם הוא לא משלם דמי נסיעות ונותן לך תלושים את תעזבי, אחרי חודשיים שהוא לא שילם לך נסיעות ולא נתן לך תלושים עזבת את העבודה, אז עזבת אותה פיטרו אותך?
ת. אני לא התפטרתי . עובדה שהגעתי בבוקר לעבודה והיה שם מנהל בשם דדה שהוא אמר לי שהם החליפו מיקום והוא אמר לי במקום החדש עכשיו איפה שאנחנו נמצאים כרגע אני אתן לך מעכשיו תלושים חדשים. ואז הגעתי לבוקר לעבודה והוא אמר לי שאין עבודה.
ש. התפטרת או שפוטרת?
ת. פיטרו אותי" (עמ' 4 לפ', ש' 19-23, עמ' 5 לפ', ש' 1 - 11).

60. לא נעלם מעינינו כי גם גרסת הנתבעת לא הייתה עקבית , ונפרט. מתצהיר מר כהן עולה כי התובעת סיימה את עבודתה מיוזמתה בסוף חודש דצמבר 2014 ( ס' 15 לתצהירו) אולם, בחקירתו הנגדית שינה גרסתו וטען כי חדל מלשמש כבעל האולם בעוד התובעת המשיכה לעבוד באותו אולם, תחת ממונה חדש ( עמ' 11 לפ', ש' 20-30).

61. לאחר ששקלנו את כלל העדויות אותן שמענו, מצאנו כי משקל עדותה של התובעת היה נמוך יותר ממשקל עדותו של מר כהן, בסוגיית נסיבות סיום יחסי העבודה. עוד נוסיף כי התובעת לא הוכיחה כי עמדה בתנאי סעיף 11 א לחוק פיצויי פיטורים. בהקשר זה, לא שוכנענו בטענת התובעת כי נאלצה להתפטר בגלל זכויותיה ו מסרה לנתבעת התראה בדבר כוונתה להתפטר.

62. תוצאת הדברים היא כי בבואנו להכריע בשאלת נסיבות ס יום יחסי העבודה, לא שוכנענו כי מדובר בנסיבות אשר נכפו על התובעת. התובעת לא הוכיחה את גרסתה כי פוטרה מעבודתה. נוסף על כך, לא שוכנענו כי נסיבות סיום עבודתה עולות בקנה אחד עם הוראות סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים.

63. לאור האמור לעיל, תביעת התובעת לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, נדחית. למען הסדר הטוב, נבהיר כי אין בקביעתנו כי התובעת לא הוכיחה כי פוטרה מעבודתה, כדי לשלול את זכאותה ל הפרשה לפיצויי פיטורים, מכוח צו ההרחבה לפנסיה חובה, כפי שנפרט להלן.

הפרשות פנסיוניות
64. לטענת התובעת, בהתאם להוראות צו ההרחבה בעניין פנסיה מקיפה, הייתה זכאית לתשלום בגין פנסיה, לאחר 6 חודשי הסתגלות, בגין תקופתה בת 7 חודשים. לפיכך, טענה התובעת כי הינה זכאית לתשלום בגין תגמולי מעסיק בשיעור 6% בסך של 2,104 ₪ וכן הפרשות לפיצויי פיטורים בשיעור של 6%, בגובה 2,104 ₪.

65. הנתבעת טענה מנגד כי דרישת התובעת לפיצוי בגין הפרשות פנסיוניות אינה רלבנטית מאחר והתובעת הועסקה 7 חודשים בלבד.

66. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מצאנו כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת. כפי שפירטנו לעיל, מצאנו לקבל את טענת התובעת לפיה משך העסקתה עמד על שנה וחודש לפיכך, טענת הנתבעת לפיה התובעת אינה זכאית להפרשות פנסיוניות לאור תקופת עבודתה, נדחית.

67. בהתאם להוראות סעיף 6 לצו ההרחבה בעניין פנסיה חובה, זכאית התובעת להפרשות פנסיוניות לאחר תקופה בת שישה חודשים, בשיעור של 6% בגין תגמולי מעסיק.

68. הנתבעת לא הפריכה את תחשיב התובעת בדבר גובה ההפרשות להן זכאית התובעת. מבדיקה אשר ערך בית הדין, עולה כי תחשיב זה עולה בקנה אחד עם הוראות צו ההרחבה ונפרט : שכרה הגלובלי של התובעת עמד על סך של 5,012 ₪X 6% = 300 ₪. התובעת זכאית לתשלום בגין 7 חודשי עבודה ובהתאמה על הנתבעת לשלם 300 X 7 חודשים = 2,100 ₪, בגין רכיב זה.

69. לאור האמור, אנו מקבלים את תביעת התובעת ברכיב זה, וקובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,104 ₪ בגין הפרשות לפיצויי פיטורים וסך של 2,104 ₪ בגין הפרשות פנסיוניות.

פיצוי לפי תיקון 24 לחוק הגנת השכר
70. לגרסת התובעת, יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך של 10,000 ₪, בגין אי מסירת תלושי שכר לתקופה החל מחודש 2/14 ועד לחודש 5/14 וכן לתקופה אשר תחילתה בחודש 1/15 ועד לחודש 3/15.

71. הנתבעת טענה מנגד כי התובעת אינה זכאית לתשלום פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר, מאחר והועסקה במשך 7 חודשים בלבד, במהלכ ם נמסרו לתובעת תלושי שכר.

72. בכל הקשור לשיעור הפיצוי קבע בית הדין הארצי בעניין פסיקת פיצויים בגין ליקויים בתלושי שכר ( ע"ע 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן (פורסם בנבו, ניתן ביום 31.10.16) את הדברים הבאים: "בקביעת הפיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק, יש להביא בחשבון, לצד מהות ההפרה, את הנחיות חוק הגנת השכר ואת אמות המידה שיש לשקול בעת קבלת ההחלטה על עצם הטלת הפיצוי ועל שיעורו, כמפורט להלן. בחוק הגנת השכר נקבע, כי בית הדין " רשאי" (אך לא חייב) לפסוק פיצויים לדוגמה; תנאי להפעלת הסמכות הוא שנמסר תלוש לא תקין " ביודעין" (וראו החזקה בסעיף 26 א(ב)(2) לחוק הגנת השכר); הרשות לפסיקת הפיצויים היא " בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור"; סכום הפיצוי הוא עד 5,000 ₪ ( כשיעורם בחודש יולי 2009) לכל תלוש; מטעמים מיוחדים שיירשמו ניתן לפסוק סכום גבוה יותר. בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום לבם של הצדדים וכמובן לתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26 א לחוק הגנת השכר... תוך שבענייננו יש ליתן דגש על חומרת ההפרה שהביאה אי התקינות של החלק הארי של התלושים שנמסרו למערערת, מספר התלושים הלא תקינים (22 מתוך 24 תלושים שנמסרו למערערת), הפגיעה המיידית במערערת בעת מתן התלושים ( הזכויות הנלוות של המערערת נגזרו מהסכומים הנקובים) והפגיעה המסתברת והמובנת מאליה בעת מימוש זכויותיה על פי חוק הביטוח הלאומי. נוכח מכלול הנסיבות, אנו מעמידים את סכום הפיצוי לדוגמה על 40,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין של בית הדין האזורי".
73. לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים במקרה דנן, מצאנו כי התובעת זכאית לפיצוי בסך של 5000, ₪, בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר. כפי שקבענו לעיל, שוכנענו בגרסת התובעת לפיה הועסקה במשך שנה וחודש, במהלכה לא נמסרו לה כל תלושי שכרה. אי מסירת תלושי השכר לתובעת פגעה ביכולתה לדעת מהן זכויותיה הסוציאליות על כן, זכאית היא לפיצוי בגין מחדל זה של הנתבעת.

74. עם זאת, לאחר ששקלנו את מכלול נסיבות מקרה זה, הואיל ומשך תקופת עבודת התובעת היה קצר, ולאור העובדה כי במהלך רוב התקופה נמסרו לתובעת תלושי שכר מצאנו להפחית את גובה הפיצוי לסך של 5,000 ₪. בהתאם לכך, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 5,000 ₪ בגין אי מסירת תלושי שכר.

הרמת מסך כנגד הנתבע 2
75. התובעת טענה כי יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת לנתבע 2 . לטענתה, יש לחייב את הנתבע 2 בחובות הנתבעת הואיל ולא מסר לתובעת הסכם עבודה, לא מסר את כל תלושי שכרה ולא שילם את כל הזכויות הסוציאליות להן היא זכאית.

76. הנתבעת הכחישה מכל וכל את טענת התובעת בדבר הרמת מסך ההתאגדות. לטענתה אין עילה לעשות כן כל עוד הנתבעת פעילה לכן, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 2 על הסף.

המסגרת הנורמטיבית
77. הלכה פסוקה היא כי הרמת מסך תופעל במקרים חריגים בלבד ומטעמים מיוחדים. הרמת מסך תישקל כאשר ברור כי נעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות, כאשר מתקיימת הברחת נכסים ועוד( ראו-ע"א 3755/03 שמעון בו חמו נ' טנא נגה שיווק (1981) בע"מ, תק-על 2004 (3) 3140). כן נפסק, כי אין די בטענה להתנהלות בחוסר תום לב בעלמא או בהפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמן, כדי להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה ולייחס את חובותיה לבעלים באופן אישי ( תע"א ( ת"א) 11408-08 וולף שירה נ' ג.מ. דיסקברי ישראל ,6.6.11, פורסם בנבו) וכן ע"ע פרידמן מרים - יוניוב רחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, 27.11.02, פורסם בנבו).

מן הכלל אל הפרט
78. במקרה אשר בפנינו, הוכח כי הנתבעת לא שילמה לתובעת את מלוא זכויותיה אולם, לאחר ששקלנו את העדויות אותן שמענו, לא מצאנו כי המקרה דנן הינו בגדר המקרים החריגים המצדיקים הרמת מסך והמהווים עילה לתביעה אישית כנגד הנתבע 2 ( ראו- ברע ( ארצי) 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ נ' ADMARIAM GAVR NEGOUSE, פורסם בנבו, 13.11.16).

79. בהתאם להלכה הפסוקה הרמת מסך מהווה חריג לכלל האישיות המשפטית הנפרדת ועל המבקש לעשות כן להוכיח תשתית עובדתית מספקת כמפורט לעיל. לשם כך, אין די בהפרת הוראות משפט המגן. בעניינינו, התובעת לא הציגה תשתית עובדתית נדרשת להוכחת הטענה כי נעשה שימוש לרעה באישיות החברה או התקיימו התנאים הנדרשים להרמת מסך ההתאגדות.

פיצויי הלנה
80. בנסיבות מקרה זה, לא מצאנו כי התובעת זכאית לפיצויי הלנה לאור מחלוקת כנה בין הצדדים בנוגע לרכיבי התביעה אשר במחלוקת.

סוף דבר
81. הנתבעת 1 תשלם לתובעת, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, את הסכומים הבאים:
בגין הודעה לעובד, סך של 2,500 ₪.
בגין הפרשי שכר, סך של 4,290 ₪.
בגין תשלום דמי נסיעות, סך של 1,040 ₪.
בגין תשלום דמי הבראה, סך של 1,890 ₪.
בגין תשלום דמי חגים, סך של 1,920 ₪.
בגין תשלום דמי חופשה, סך של 2,880 ₪.
פיצוי בשל העדר הפרשה לפיצויי פיטורים, סך של 2,104 ₪.
פיצוי בשל היעדר הפרשות פנסיוניות, סך של 2,104 ₪.
בגין פיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר, סך של 5,000 ₪.

לסכומים הנזכרים לעיל יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

82. כמו כן , תישא הנתבעת בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, י"ד חשוון תשע"ט, (23 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג עובדים מר ברוך הראל

רוית צדיק,שופטת,
סגנית נשיאה

נציגת מעסיקים גב' הילנה ערד שטיינבך