הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 2422-06-16

18 מרץ 2019

לפני:

כב' השופטת אופירה דגן-טוכמכר
נציג ציבור (עובדים) מר עזריאל קופלר
נציגת ציבור ( מעסיקים) גב' הילנה ערד שטיינבך

התובע
חי פקס
ע"י ב"כ: עו"ד ר. בן צבי
-
הנתבעים
1. גבי אופיר
ע"י ב"כ: עו" ד א. שאבי
2. מאפית ברמן בע "מ
ע"י ב"כ: עו"ד ח. ברק דנציגר

פסק דין

לפנינו תביעה שהגיש התובע, מר פקס חי יצחק (להלן: "חי" או "התובע") כנגד הנתבע 1, גבי אופיר שיווק (עוסק מורשה; להלן: "גבי") והנתבעת 2- מאפיית ברמן-י. את א. ברמן בע"מ (להלן: "מאפיית ברמן" או "ברמן") לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אין מתן הודעה מוקדמת ולתשלומים נוספים בגין תקופת עבודתו הנטענת אצלם.
מנגד הגיש גבי כנגד חי תביעה שכנגד על מעשי גניבה שבוצעו לטענתו על ידי חי, בגינם לטענתו יש לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים ולחייבו בפיצוי בסך כולל של 500,000 ₪.

העובדות לענייננו:
ברמן הנה מאפיית לחמים מהגדולות בישראל, המספקת לחם ודברי מאפה ברחבי הארץ.
גבי מפעיל כעוסק מורשה עסק המחזיק "קו חלוקה", לשיווק והפצת מוצרי לחם ומאפה המיוצרים על ידי מאפיית ברמן.
ביום 1.7.2004 החל חי את עבודתו במאפיית ברמן בתפקיד סדרן לחמים. עולה מהראיות כי עד לחודש ינואר 2006 הפיקה ברמן תלושים על שם חי ושילמה את שכרו בגין עבודתו זו.
עולה מהראיות כי החל מחודש ינואר 2006, החל חי את עבודתו אצל גבי כאחראי על חלוקת הלחמים, בקו החלוקה שנוהל על ידי גבי. יצוין כבר עתה כי בכתב התביעה טען חי כי ביצע כביכול תפקיד זה החל מחודש ינואר 2005, אך טענתו זו נסתרה בראיות שצורפו לתצהירו (דפי חשבון הבנק לתאריכים הרלוונטיים), המלמדים כי בתקופה זו שולם מלוא שכרו על ידי ברמן בלבד, בהתאם לתלושי השכר שהונפקו לו על ידי ברמן (בניגוד לטענתו כי חלק מהשכר שולם כביכול על ידי גבי; ראו לעניין זה גם סע' 5 לסיכומי ברמן). לעניין זה, גם ראוי להפנות לעדותו של חי כי החל לעבוד אצל גבי "בשנת 2006, 2005 אני חושב" (עמ' 50 לפרוטוקול).
תפקידו של חי כמחלק לחמים אצל גבי התבצע כדלקמן- משאית יצאה מהמאפייה של ברמן עם נהג שהוא עובד של ברמן, וחי הצטרף לנהג ותפקידו לחלק את הלחמים לפי קו החלוקה המנוהל כאמור על ידי גבי.
עם תחילת עבודתו אצל גבי (1.1.06), הפסיקה ברמן להנפיק תלושים עבור חי ותשלום שכרו בוצע על ידי גבי בהעברה בנקאית לחשבונו של חי. יצוין כי בגין תקופת העבודה מיום 1.1.06 עד חודש אוגוסט 2010, הומצאו לתיק 3 תלושי שכר בלבד בגין החודשים יוני 2010- אוגוסט 2010 (נספח 3א' לתצהיר חי).
החל מחודש ספטמבר 2010 (12.9.10), המשיך חי לבצע כרגיל את אותו התפקיד בעבודתו, אך נקלט בשנית כעובד של ברמן בתפקיד שהוגדר על ידה "סדרנות סחורה". החל ממועד זה, שילמה ברמן לחי את שכרו והנפיקה לו תלושים בגין השכר ששולם לו. יצוין כי עולה מהראיות כי תשלום מסוים ששולם לחי על ידי ברמן והוגדר בתלושי השכר "תוספת חד פעמי", הנו למעשה תשלום ששולם בפועל על ידי גבי על ידי חיוב חשבונו אצל ברמן.
החל מחודש נובמבר 2012 המשיך חי לבצע כרגיל את אותו התפקיד בעבודתו, אך מאותו מועד הפסיקה ברמן לשלם את שכרו של חי, ואף ערכה לו גמר חשבון (כולל פיצויי פיטורים) בגין תקופת עבודתו הפורמלית אצלה (החל מיום 12.9.10 עד 31.10.12).
החל ממועד זה (כאמור חודש נובמבר 2012), מי ששילם את שכרו של חי היה גבי, בהעברה בנקאית לחשבון הבנק שלו. לתצהירו של חי צורפו תלושי שכר שהוצאו על ידי גבי , בגין עבודתו של חי אצלו בתקופה הנ"ל.
ביום 31.7.15 התקשר גבי אל חי והורה לו להישאר בביתו ולא להגיע לעבודה. בשיחתו זו ציין בפניו כי ברצונו לעשות בדיקה לגבי קו החלוקה בעבודתו של חי.
במכתב מיום 11.8.15 זומן חי לשימוע לצורך בחינת המשך העסקתו, וזאת בשל אי סדרים שנתגלו בקו החלוקה שלו.
ביום 31.8.15 התקיים השימוע בעניינו של חי.
במכתב, מיום 6.9.15, הודיע גבי לחי על פיטוריו לאלתר:
"הנדון: הודעה על סיום יחסי עובד-מעביד
בהמשך לשימוע שנערך לך ביום 31.8.15, הריני להודיעך כדלקמן:
1.לאחר ששמעתי את דבריך, ובהתאם להודאותיך, כפי שנטענו בהרחבה בשימוע, ולאחר ששקלתי את הדברים בכובד ראש, בצורה עניינית ורצינית, וביצעתי בדיקה מקיפה ויסודית עם כל הנוגעים בדבר, לא נותר לי אלא להגיע לכלל מסקנה, כי לא הצלחת לתת הסברים המספקים את הדעת באשר לאי הסדרים החמורים ביותר שנתגלו כאמור.
2.לפיכך, נוכח המסקנה אליה הגעתי, הריני להודיעך על סיום עבודתך ב"גבי שיווק".
3.כאמור, לאור הנסיבות החמורות שנתגלו לי, הרי שמועד סיום יחסי עובד-מעביד, הינו לאלתר, דהיינו היום ה-6.9.15.
..".

דיון והכרעה:
חי העיד בעצמו.
מטעם גבי העידו: גבי; מר נידאל עליאן- עובד בברמן כנהג משאית החל משנת 1998, ועבד יחד עם חי בחלוקת הלחמים לכל אורך תקופת עבודתו של חי (החל מינואר 2006 ועד לפיטוריו; להלן: "נידאל"); גיל מגריסו- עבד כקבלן משנה של גבי בשנים האחרונות; משה דבש- עובד כעצמאי, ובעל קו חלוקה של ברמן בתל אביב בסמוך לאזור של גבי וכן בערים רחובות ונס ציונה; מר אילן משה אביטל- בעלים של בית קפה- קונדיטוריה בשם "קפה וסימפטיה", שהנו לקוח של גבי במסגרת קו החלוקה של מוצרי ברמן.
כמו כן, עוד הוזמנו לעדות מטעמו: מר גבריאל דבראשווילי- בעלים (יחד עם אביו) של "מינימרקט יצחק", שהנה לקוחה של גבי והייתה בקו החלוקה של חי; מר שלמה מנחם- בעלים של "מכולת מנחם", שהנה לקוחה של גבי והייתה בקו החלוקה של חי.
מטעם ברמן העידו- גב' עידית שניידרמן- מנהלת משאבי אנוש בברמן (להלן: :"עידית"); מר רמי סגן- משמש כמנהל ברמן ובתקופה הרלוונטית לתביעה שימש כמנהל התפעול של החברה (להלן: "רמי").
להלן נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד.

זהות המעסיקים בתקופת עבודתו של חי:
חי טוען כי במהלך כל תקופת עבודתו אצל גבי (כאמור החל מחודש ינואר 2006), שימשו הנתבעים כמעסיקים שלו במשותף. לטענתו, ברור מהראיות כי עבד במשך כ-10 שנים באותו התפקיד ובאותה המשרה, כאשר הנתבעים מתחלקים ביניהם בתשלום שכרו בהתאם להבנות פנימיות ביניהם, וזאת מבלי שטרחו להסביר לו על פשר ההסכמים הפנימיים ביניהם. לטענתו, בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה, יש לראות בהם כמעסיקים במשותף.
גבי טוען כי בינו לבין חי התקיימו יחסי עובד מעביד בשתי תקופות נפרדות בלבד- האחת החל מחודש ינואר 2006 עד לחודש ספטמבר 2010, והשנייה החל מחודש נובמבר 2012 עד לחודש אוגוסט 2015, המועד שבו פוטר.
ברמן טוענת כי חי עבד אצלה החל מיום 1.7.2004 כסדרן סחורה, והחל מחודש פברואר 2006 התחיל לעבוד אצל גבי בתפקיד אחראי חלוקה (שמקביל לתפקיד המוגדר בחברה עוזר נהג). לטענתה, החל ממועד זה ועד לחודש ספטמבר 2010 היה חי עובד של גבי בלבד ולאף גורם בברמן לא היה כל קשר איתו. לטענתה, החל מחודש ספטמבר 2010 שולם שכרו של חי באמצעות ברמן, הגם שהמשיך לבצע את אותה עבודה שעשה קודם לכן אצל גבי. לטענתה, בתקופה זו שמחודש ספטמבר 2010 עד סוף אוקטובר 2012, דאגה ברמן להפיק לחי תלושי שכר כאילו היו ביניהם יחסי עבודה, אבל דה פקטו מעסיקו האמיתי של חי המשיך להיות גבי. לטענתה, בחודש נובמבר 2012 הפסיקה להפיק לחי תלושי שכר ואף ערכה לו גמר חשבון. לכן, לטענתה, שעה שתם גם המנגנון הפורמלי של הפקת תלושי השכר, כל האחריות שנבעה מהיותו של גבי מעסיקו של חי, עברה באופן מוחלט לידיו של גבי.

המסגרת הנורמטיבית:
בתי הדין לעבודה ניצבים לא אחת מול תבניות העסקה בלתי שגרתיות, בהן מעורבים מספר גורמים בהעסקתו של עובד, כאשר לעיתים סימני ההיכר לזיהוי המעסיק אינם חד משמעיים ורק מכלול הסימנים עשוי לסייע באיתור המעסיק הנושא באחריות לתשלום זכויות העובד.
בפסק דינו של בית הדין הארצי, עמד כב' הנשיא (בדימוס) אדלר על האבחנה בין שלוש תבניות העסקה במסגרת יחסי עבודה משולשים (ע"ע (ארצי) 766/07 לימור בן חיים נ' המל"ל ומנפאוואר (ישראל) בע"מ, מיום 13.2.11):
התבנית הראשונה- מיקור חוץ של פונקציות (שירותים): מיקור חוץ של פונקציות נוגע למקרים בהם מפעל אחד, המפעל המזמין, מעביר ביצוע פונקציה מסוימת בהליך הייצור שלו למפעל אחר, הוא המפעל מספק השירותים. המפעל מספק השירותים (קבלן המשנה), עובד בעצמו או מעסיק עובדים משלו ואמור לספק למשתמש מוצר או שירות מוגמר בהתאם להנחיותיו. במקרים אלה, נכון לדבר על אספקת שירותים ולא על אספקת עובדים. עובד החברה החיצונית אינו עובד של המפעל המזמין, אף כי בנסיבות מסוימות ונדירות יחסית, מקום שזכויותיו לא ניתנו לו על ידי החברה החיצונית, יוכל העובד להיפרע מהמפעל המזמין. אין צורת העסקה זו בלתי לגיטימית. המדובר בצורת העסקה המאפשרת הוזלת עלויות הייצור וגמישות ניהולית מסוימת, במיוחד בתחומי עיסוק שאינם חלק אינהרנטי מליבת ההתמחות של המפעל המזמין.
התבנית השנייה- העסקה אמיתית, "אותנטית", של עובדים באמצעות חברות כוח אדם. בתבנית זו יחסים משולשים בין עובד, חברת כוח אדם, ומשתמש. היא כוללת שתי מערכות חוזיות: חוזה העסקה בין העובד לבין חברת כוח האדם, וחוזה התקשרות להזמנת עובד בין חברת כוח האדם לבין המשתמש.
אין המדובר ברשימה סגורה, וקיימים מצבים נוספים של העסקה באמצעות חברות כוח אדם הנושאת אופי לגיטימי. העסקה כאמור אינה מעידה, בהכרח על חוסר תום ליבו של המשתמש או המעסיק, אף כי בחוק ובפסיקה נקבעו הגבלות שנועדו למנוע ניצול של צורת העסקה זו למטרות בלתי לגיטימיות, תוך פגיעה בלתי לגיטימית בזכויות העובדים. בין היתר, ייתכנו מקרים חריגים בהם חברת כוח האדם והמשתמש ייחשבו כאחראים במשותף לנשיאה בעלויות תנאי עבודתם של העובדים ולפעמים אף כמעסיקתם במשותף.
התבנית השלישית- העסקת עובדים באמצעות חברת כוח האדם המשמשת כ"צינור לתשלום שכר" גרידא. במקרים אלה, המשתמש קולט או מגייס את העובד למפעלו באופן בו מתקבלים עובדיו שלו לעבודה והעובד מבצע עבודה זהה לעובדי המשתמש ולצידם, אלא ששכרו משולם על ידי חברת כוח האדם ועל פי המבחנים "הרשמיים"-"הפורמליים" הוא נחשב לעובד חברת כוח האדם, המדווחת עליו לרשויות כעובד שלה. תבנית העסקה זו, בשונה משתי הקודמות, היא בלתי לגיטימית. זאת משום שהיא חותרת תחת תכליות משפט העבודה. במקרה זה, המעסיק האמיתי הוא המשתמש אולם בפועל נוצרה פיקציה של העסקה לגיטימית באמצעות חברת כוח אדם, תוך עקיפתם של הסכמים קיבוציים וזכויות קיבוציות, החלשתה של העבודה המאורגנת ולעיתים גם פגיעה בזכויות מכוח חקיקת המגן.
נקודת המוצא העקרונית שנקבעה בפסיקה בעבר- ביחס למערכת יחסי עבודה משולשת- היא כי המשתמש הוא המעסיק, אלא אם יוכח כי קיימת התקשרות אותנטית בינו לבין הצד השלישי ובין הצד השלישי לעובד, וכי מטרת התקשרויות אלה אינה מנוגדת לתקנת הציבור או לחובת תום הלב ולא נועדה להתחמק מחובותיו של המשתמש כמעסיק (דב"ע נב 142-3 חסן עליאה אלהרינאת נ' כפר רות פד"ע כד 535 (1992); להלן: " עניין כפר רות").
בעניין כפר רות נקבעה שורת מבחני עזר לקביעת זהות המעסיק, אשר נועדו לסייע לבית הדין להגיע למהותה של ההתקשרות בהתחשב בכלל הנסיבות. בין סימני ההיכר העיקריים לזיהוי המעסיק, יש לבחון כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם; בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר; מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי התקבלותו אליה; מי משבצו במקום העבודה ומי מעבירו מתפקיד לתפקיד; מי קובע את מכלול תנאי עבודתו של העובד, לרבות גובה שכרו והנלווים לשכרו; מי נותן חופשות לעובד וממי עליו לבקש את אישור חופשותיו; מי מפקח על עבודת העובד; למי הבעלות על הציוד החומרים או הכלים בעבודתו; האם העבודה שלשמה נשכר העובד נעשית במסגרת עיסוקו העיקרי של המשתמש בעבודה, או שנשכר לביצוע פרויקט צדדי הדורש מיומנות מיוחדת שאינה מסוג המיומנויות הרגילות הדרושות לעיסוקו העיקרי של המשתמש; רציפות, זמניות ומשך קשר העבודה; ועוד (עניין כפר רות; דב"ע שם/3-129 יוסף הרשקוביץ נ' מדינת ישראל פד"ע יב 255 (1981)).
בפסק הדין ב-ע"ע 478/09 יצחק חסידים נ' עיריית ירושלים, מיום 13.1.11 (להלן: "עניין חסידים"), נקבע כי במצב המשפטי הנוכחי אין עוד תוקף לחזקה שצוינה לעיל, אך אין משמעות הדבר כי קיימת חזקה הפוכה, ועדיין נותרה על כנה דרך הבדיקה שהותוותה על ידי בית הדין בעניין כפר רות. דרך בדיקה מהותית זו מובילה למסקנה, כי יש ליתן תוקף להתקשרות אותנטית שעניינה מיקור חוץ של פונקציה או של כוח אדם ולקבוע לאור זאת כי המועסקים הינם עובדיו של קבלן המשנה ולא של המשתמש (ע"ע 116/03 מדינת ישראל משרד החינוך נ' משה חג'בי, מיום 2.2.06; ע"ע 328/07 ישראל אטיאס נ' רשות שדות התעופה בישראל, מיום 10.8.09). מאידך, ככל שלפנינו הסדר פיקטיבי, שמטרתו התחמקות ממחויבות המעסיק, הגם שמרבית המבחנים הרלוונטיים מצביעים על המשתמש כמעסיק, יש לקלף את קליפתה של ההעסקה העקיפה ולהכיר ביחסי עובד-מעביד בין המשתמש לבין עובדיו (ע"ע 300245/97 משה אסולין נ' רשות השידור פד"ע לו 689 (2001)).
עוד הדגיש בית הדין הארצי בעניין חסידים:
"זהות המעסיק לא תיקבע, אם כן, בהתאם להגדרות הצדדים עצמם או על בסיס מבחנים פורמליסטים, כי אם על בסיס הבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם קבלן המשנה, לבין ניסיון להסוות את יחסי העבודה המתקיימים בין העובד לבין המשתמש תוך פגיעה בזכויותיו. ההבחנה בין מיקור חוץ אותנטי לבין הסדר פיקטיבי תיעשה בהתבסס על כלל נסיבות העניין, ותוך העמדת תכליתם של דיני העבודה מול עינינו- וביתר ספציפיות, התכלית של הכרה במעסיק ככזה (דב"ע נד/3-96 מ.ב מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי בע"מ- חליל עבד אלרחמן עאבד, פד"ע כט151 (1995). מנקודת המבט של התכלית, לא די להבטיח את תשלום השכר וזכויות המגן הבסיסיות, אלא השאלה הנה "האם העסקת העובד נגועה ב- "פיקציה" והאם מתכונת העסקתו, כפי שהייתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן (פסק דינה של השופטת ורדה וירט ליבנה בע"ע 467/08 פימה פאק פרימוזה טריידניג בע"מ -הרבנות הראשית לישראל, מיום 12.7.10;, וראו גם את המבחן שנקבע על ידי השופט צור בעניין פאהום [ע"ע(ארצי) 410/06 המוסד לביטוח לאומי נ' ראיד פאהום, מיום 2.11.08] לפיו יש לשאול אם העסקת העובד באמצעות הצד השלישי אינה נגועה בניצולו או בפגיעה בלתי סבירה בתנאי העסקתו)".
עוד הודגש בעניין חסידים כי בעת יישום המבחנים, יש לזכור כי בדומה למושגי משפט אחרים, המושג "מעסיק" מהווה הגדרה משפטית, שיש לצקת בה תוכן בהתאם לתכלית בה אנו עוסקים (דנג"צ 4601/95 חי יוסף סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(4) 817 (1998); דב"ע נה/2-109 אסנת דפנה לוין נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כט 326 (1996)).
מבחני העזר אינם עומדים לפיכך בפני עצמם, ואין ליישמם באופן טכני, אלא מטרתם לחשוף את זהותו האמיתית של המעסיק על מנת לממש את תכליתם של דיני העבודה, תוך התחשבות במאפייניהם הייחודיים של יחסי עבודה מורכבים.
לא לכל המבחנים אותו משקל, ולא לכל מבחן רלוונטיות בכל סוגי ההתקשרות.
כפי שהובהר בפסיקה פעמים רבות, אף אחד ממבחני העזר אינו מכריע, אלא החשיבות היא לשקלולם הזהיר, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. התשובה לעולם אינה תלויה לפיכך בהתקיימות מבחן ספציפי זה או אחר, אלא במכלול התמונה.
במקרים המתאימים ניתן לקבוע כי המשתמש וקבלן המשנה אחראים יחד ולחוד כלפי העובדים כמעסיקים במשותף (דב"ע (ארצי) נד/96-3 מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי בע"מ נ' עאבד, פד"ע כט 151 (1995); להלן: "עניין מחלקת הבניה"; ע"ע 1218/02 Xue Bin ואח' נ' א.דורי בע"מ, פד"ח לח650 (2003)להלן: "עניין א.דורי"); ע"ע (ארצי) 1363/02 דינה חזין נ' תנופה שירותים כ"א ואחזקות בע"מ, מיום 5.11.06 להלן: "עניין דינה חזין"); גישת הנשיא אדלר ב-ע"ע (ארצי) 410/06 המוסד לביטוח לאומי נ' ראיד פאהום, מיום 2.11.08 ). זאת בנימוק שתכליתם של דיני העבודה לוודא כי העובדים הזקוקים להגנה יזכו לה.
ראו האמור לעניין זה בפסק הדין א.דורי:
"על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו על ידי חברת כוח-אדם, קבלן משנה או מעסיק במשותף. כך על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבנייה שלו יקבלו את שכרם. אחריות המעסיק ואחריות הקבלן הראשי כוללת בחובה את הדאגה לכך שהעובדים יקבלו את שכרם..".
בקביעה זו של בית הדין באה לידי ביטוי המדיניות שהותוותה על ידו, שלפיה יש להבטיח את אכיפתם של זכויות המגן ולסייע בכך. ובלשונו של בית הדין בעניין מחלקת הבנייה:
"בהיעדר חקיקה המגינה על עובדים המועסקים ביחסי עבודה מורכבים, אשר כוללים מספר גופים משפטיים- מחובתה של הפסיקה להשתחרר מגישה פורמלית, לשאוף להבטחת הזכויות המובטחות לעובדים בחוקי המגן של משפט העבודה ולקדם את מטרותיהם של חוקים אלה".
ובעניין דינה חזין:
"יחסי עבודה נכונים ומתוקנים מחייבים להגיע למצב לפיו מוטלת על מקבלי שירותים אחריות להבטיח כי קבלני המשנה שלהם מכבדים את חוקי עבודה המגן, לרבות החובה לשלם שכר ופיצויי פיטורים".
לפי גישתו של הנשיא אדלר בעניין שוואב, לקביעה כאמור בדבר העסקה במשותף תיתכן-בתלות בנסיבות- גם משמעות של אחריות שיורית בלבד (ע"ע (ארצי) 273/03 דברת שוואב נ' מדינת ישראל, משרד החקלאות, מיום 2.11.06). נקבע בדעת הרוב כי מקבל השירותים מחויב למלא בעצמו את ההתחייבויות לעובדים ככל שחברת כוח האדם אינה מסוגלת לעשות זאת, כאשר ייחשב, בסיטואציה זו בלבד- כמעסיק במשותף.
עוד צוין בעניין שוואב כי המבחנים לצורך הקביעה מיהו מעסיקו של עובד, הנזכרים בפרשת כפר רות, עשויים לשמש כלי עזר לצורך הקביעה האם מקבל העבודה הנו מעסיק במשותף של העובד יחד עם המעסיק שהינו חברת כוח האדם (או מעסיק שהינו חברה נותנת שירותים). על מנת לקבוע אם עובד הועסק על ידי מעסיקים במשותף, יש לבחון כאמור את טיב ההתקשרות בין הצדדים לאור מכלול עובדות המקרה.
בפסק הדין בעניין שמואלוב (ע"ב (ת"א) 3054/04 שמואלוב איילת (נטליה) נ' משה פונס שירותי ניקיון ואחזקה בע"מ, מיום 10.12.06) הדגיש בית הדין האזורי כי אין לפרש קביעה זו של בית הדין הארצי בעניין שוואב כאילו נועדה רק למצבים בהם חברת כוח האדם ו/או קבלן השירותים אינו מסוגל בפועל לשאת במחויבויותיו שכן נעלם/התפרק וכו'. באותו עניין קבע בית הדין כי יש להכיר במקבל השירותים (הבנק) כמעסיק במשותף, לצורך הבטחת ההוראות הבסיסיות בחוקי המגן ובצווי ההרחבה.
להשלמת התמונה, יצוין כי הסדרת המצב המשפטי של הטלת אחריות ישירה על מזמין העבודה, מוסדרת כיום גם בהוראות חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 להלן: "חוק להגברת האכיפה" (פורסם ס"ח תשע"ב מס' 2326 מיום 19.12.11 עמ' 62, שנכנס לתוקף מיום 19.6.12).
חי הסתמך בטענותיו על היותן של הנתבעות מעסיקות במשותף, מבלי להזכיר הוראות חוק זה.

ומן הכלל אל הפרט:
כפי שיפורט להלן, יישום של כל האמור לעיל מביא אותנו למסקנה כי יש לקבוע כי הנתבעות פעלו כמעסיקות במשותף של חי במהלך תקופת העבודה מיום 1.1.06 עד למועד פיטוריו ביום 6.9.15.
ראשית, עולות תמיהות בכל הקשור להתנהלות בין ברמן לבין גבי ביחס להפעלת קו החלוקה, לרבות המתכונת המשתנה של העסקת התובע לעיתים כעובד של גבי ולעיתים כעובד של ברמן.
הנתבעים לא המציאו לבית הדין כל הסכם התקשרות ביניהם, הגם שמדובר בהתקשרות רבת שנים. לא זו אף זאת, מעדותו של רמי התברר כי הנתבעים הגדילו לעשות וחתמו על הסכם התקשרות ביניהם יום לפני דיון ההוכחות השני שהתקיים בפנינו ביום 17.7.18. ראו לעניין עדותו התמוהה יש לומר (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 17.7.18):
"עו"ד בן צבי: כמה קבלני משנה אתם מעסיקים?
מר סגן: מה זה קבלני משנה? קבלנים
ש. כמו גבי.
ת. בסביבות 12.
...
עו"ד בן צבי: אתם עושים איתם הסכמים?
מר סגן: כן.
ש. יש סיבה למה לא צרפתם את ההסכם של גבי לנספחים שלך בתצהירים שלך?
ת. לאחרונה התחלנו לסדר את הדברים האלה, ויש, יש הסכמים לכל קבלן, הכל מאורגן עכשיו כמו שצריך.
ש. יש הסכם עם גבי?
ת. אתמול גבי חתם על הסכם, כן.
ש. לפני אתמול. התביעה הזו הוגשה ב-2016. לפני אתמול, היה הסכם עם גבי?
ת. ההתנהלות הייתה שגבי אופיר מנהל את הקו, מקבל עמלות, ומה שיוצא לו בעמלות את זה הוא קיבל, בלי שום הסכם, בלי שום דבר.
ש. זאת אומרת שאין הסכם נכון לעד אתמול...הסכם הוא ראשון. זה מה שאתה אומר?
ת. היה הסכם, שהיה הסכם בשנה האחרונה שהיינו בהתנהלות איתו, ואתמול הוא חתם על הסכם מסודר, והכל בסדר".
אם כן, היעדר הסכם לאורך כל תקופת ההתקשרות רבת השנים, מטילה צל על היכולת לברר את טיב היחסים שבן הצדדים, לרבות האופן בו מועבר העובד מהעסקה על ידי צד אחד להעסקה על ידי משנהו הלוך ושוב כאילו היה פיון על לוח משחק.
כאמור, עולה מחומר הראיות כי ביום 1.7.2004 החל חי את עבודתו אצל ברמן בתפקיד סדרן לחמים. עולה מהראיות כי עד לחודש ינואר 2006 הוציאה ברמן תלושים על שמו של חי ושילמה את שכרו בגין עבודתו זו.
החל מחודש ינואר 2006 החלה למעשה מערכת יחסי עבודה משולשת בין הצדדים, כאשר ברמן היא "המשתמש"; גבי הוא קבלן המשנה; וחי עבד אצל גבי כאחראי על חלוקת הלחמים בקו החלוקה שנוהל על ידי גבי (חלוקת לחמים של ברמן). עם תחילת עבודתו אצל גבי, הפסיקה ברמן להוציא תלושים עבור חי, ותשלום שכרו בוצע על ידי גבי בהעברה בנקאית לחשבונו של חי.
כאמור, עולה מהראיות כי החל מחודש ספטמבר 2010 (12.9.10), הגם שחי המשיך לבצע את אותו התפקיד בעבודתו, הרי שבמועד זה נקלט חי בשנית כעובד של ברמן בתפקיד "סדרנות סחורה" (ראו נספח ג1 לתצהיר ברמן). בתקופה זו שילמה ברמן לחי את שכרו והנפיקה לו תלושים בגין השכר ששולם לו. עוד עולה מהראיות כי תשלום מסוים ששולם לחי והוגדר בתלושי השכר "תוספת חד פעמי", הנו למעשה תשלום ששולם בפועל על ידי גבי על ידי חיוב חשבונו אצל ברמן.
למעשה, אין חולק כי הרישום בדבר תפקידו של חי ב-"סדרנות סחורה", לא היה התפקיד האמיתי שביצע חי, שכן התפקיד שלמעשה ביצע חי היה מקביל לתפקיד "עוזר נהג" אצל ברמן. לא ברור מדוע נעשה מהלך זה, והנתבעים לא טרחו לספק כל הסבר לעניין זה. כל שצוין הוא כי האפשרות לשלם לחי כאילו היה עובד החברה, נוצרה שעה שעובד בתפקיד "סדרן" עזב ונוצר תקן שניתן למלא (ראו סע' 8 לתצהיר עידית).
ראוי לציין לעניין זה, כי בכתב ההגנה של ברמן לא נטענה כלל טענה לפיה שולם לחי שכר "כאילו היה עובד", אלא שצוין במפורש כי אכן התקיימו כביכול יחסי עובד מעביד לכל דבר בין הצדדים בתקופה זו בה שימש כביכול כסדרן (סע' 2 לכתב ההגנה). גם בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 22.11.16 בפני כב' השופטת קרן כהן, ציין בא כוחה של ברמן כי חי עבד כסדרן אצל ברמן בתקופה זו (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 22.11.16), דבר המלמד על הבלבול המוחלט בכל הקשור להעסקתו של חי.
אם כן, לא ברורה לנו כלל טענת ברמן בתצהירים מטעמה (כאמור טענה כבושה בניגוד לנטען בכתב ההגנה), לפיה ברמן דאגה להפיק לחי תלושי שכר "כאילו היו בינה לבין התובע יחסי עבודה ". אנו מתקשים להאמין כי כך פועלת מאפיה מהגדולות בישראל.
עולה מהראיות כי בתקופה הנ"ל שילמה ברמן לחי את כל התשלומים המשולמים לעובדי ברמן בתפקיד "סדרנות" על פי ההסכם הקיבוצי בענף האפייה. זאת בעוד כאמור אין חולק כי כלל לא עבד בתפקיד סדרן (אלא כעוזר נהג). הנתבעים לא טרחו לספק כל הסבר להתנהלות תמוהה זו, כאשר אף עלה מהראיות כי תשלום מסוים ששולם לחי על ידי ברמן והוגדר בתלושי השכר "תוספת חד פעמי", הנו למעשה תשלום ששולם בפועל על ידי גבי על ידי חיוב חשבונו אצל ברמן (וראו לעניין זה עדותו של גבי כי חלק מהמשכורת שולמה למעשה על ידו- עמ' 136-135 לפרוטוקול):
"קודם כל הוא לא קיבל את כל המשכורת מברמן, הוא קיבל חלק ממני וחלק מברמן.
...אני מבקש ממנה, מהנהלת חשבונות בדרך מייל, נא לחייב את העמלה שלי ל-
1500 ₪, ה-1500 ₪ נכנסים כמו שראית לתשלום חד פעמי.
..אוקיי, עכשיו אני מחויב על זה בעמלה, מוציאים לי חשבונית, מוציאים לי חשבונית על 1500 ₪, רשום לי סדרנות 1500 ₪, ככה זה התנהל.
...
ש. את הכסף שמופיע בצד ימין של תלוש, שכר יסוד ותוספת ותק.
ת. זה של ברמן.
ש. למה שהם ישלמו את זה?
ת. כי הם היו צריכים לשלם את זה.
ש. למה?
ת. כי הוא לא היה סדרן באותה תקופה".
כאמור, עולה מהראיות כי החל מחודש נובמבר 2012 המשיך חי לבצע כרגיל את אותו התפקיד בעבודתו, אך ממועד זה הפסיקה ברמן לשלם את שכרו, ואף ערכה לו גמר חשבון (כולל פיצויי פיטורים) בגין תקופת עבודתו הפורמלית אצלה (החל מיום 12.9.10 עד 31.10.12).
החל ממועד זה (חודש נובמבר 2012), מי ששילם את שכרו של חי היה גבי בהעברה בנקאית לחשבונו. לכתב התביעה צורפו תלושי שכר שהוצאו על ידי גבי, בגין עבודתו של חי החל מהמועד הנ"ל.
שוב, הנתבעים לא טרחו לציין בתצהירם מדוע נעשה מהלך זה בשנית. ברור כי התנהלות תמוהה זו בה עובר עובד כחפץ מיד ליד, לא מלמדת על צורת העסקה אותנטית של "קבלן חיצוני" אשר אחראי על עובדיו באופן מלא.
עוד עולה מחומר הראיות, כי ברמן לא טרחה לבדוק האם משולם לחי מלוא שכרו וכן זכויות המגן הבסיסיות להן זכאי בתקופת העסקתו הפורמלית אצל גבי. לו הייתה טורחת לעשות בדיקה מינימלית, הייתה הבדיקה מעוררת תהיות של ממש. הצדדים אף לא טרחו לגלות לבית הדין מה גובה התשלומים (או העמלות) שהיה זכאי גבי לקבל בגין שירותיו.
בנוסף לאמור לעיל, בחינת הסממנים לזיהוי המעסיק קושרים את חי הן לגבי והן לברמן:
עולה מחומר הראיות כי כיום כל העובדים בתפקידו של חי הנם עובדי ברמן ולא בגדר עובדים של קבלנים עצמאיים (עדות רמי- עמ' 22 לפרוטוקול מיום 17.7.18):
"היום אין לנו עובדים שהקבלנים מפעילים אותם. היום הנהגים הם נהגים שלנו, העוזרים הם עוזרים שלנו. וגבי אופיר מקבל, או קבלן אחר, מקבל את העמלות שמגיעות לו.
..
ש. זאת אומרת שגבי לא מעסיק היום עובדים. כולם בהעסקה ישירה שלכם.
ת. כן".
יש לייחס חשיבות רבה לכך שתפקידו של חי היה כזה הנוגע לליבת עיסוקה של ברמן- חלוקת המאפים והלחמים שהיא מייצרת. חי ביצע את אותה עבודה שביצעו עובדים של ברמן (עוזרי נהג), עבד לצד עובד ברמן (נהג המשאית) שכם מול שכם. עובדה זו מחזקת את המסקנה כי אין מדובר במיקור חוץ אותנטי.
פיקוח על העבודה- לאורך תקופת עבודתו, מי שפיקח באופן ישיר על עבודתו של חי היה גבי, אך עולה מהראיות כי עובדי ברמן הכינו דו"חות שונים לצורך בקרה על עבודתו בחלוקת הלחמים.
בידי מי הסמכות לפטר- עולה מהראיות כי לברמן הייתה סמכות לדרוש מגבי לפטר עובד שלא פעל בהתאם להנחיות החברה. כך, עולה מהראיות כי גבי אף נדרש מברמן לפטר את אביו מעבודתו לאחר שלא עמד בדרישות החברה (עדות גבי- עמ' 117 לפרוטוקול; עדות רמי- עמ' 17 לפרוטוקול מיום 17.7.18).
כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם- עולה מחומר הראיות כי במהלך תקופת עבודתו של חי החל מחודש ינואר 2006, הוא הוגדר פעם כעובד של גבי ופעם אחרת כעובד של ברמן.
מי קובע את מכלול תנאי עבודתו לרבות גובה שכרו והנלווים לשכרו: עולה מהראיות כי בתקופת העבודה בה הוגדר חי כעובד ברמן, שילמה לו ברמן שכר בהתאם לקבוע בהסכם הקיבוצי, תוך שגבי למעשה שילם תוספת לשכר זה שהוגדרה בתלוש "תוספת חד פעמי".
בתקופה זו אף נקבעה על ידי ברמן מסגרת שעות עבודתו של חי, לפיה שולם לו שכרו (נספח ג'2 ו-ג'3 לתצהיר ברמן).
הבעלות על הציוד, החומרים או הכלים בעבודתו- חי ביצע את עבודתו עם משאית שהייתה בבעלות ברמן והלחמים שסיפק ללקוחות היו בבעלות ברמן (ועליהם קיבל גבי עמלת מכירות).
משך קשר העבודה- חי התחיל את עבודתו בברמן עוד משנת 2004 ובהמשך עבד כאחראי על חלוקת הלחמים של ברמן משך כ-10 שנים רצופות.
נדגיש כי איננו מקבלים את טענת גבי בתצהירו, לפיה בתקופה שבין ספטמבר 2010 עד נובמבר 2012 לא היה חי עובד שלו. עולה מהראיות כי גם בתקופה זו, הגם שהשכר שולם על ידי ברמן, המשיך גבי לפקח על חי כרגיל בעבודתו וחי היה צריך לבקש ממנו אישור לחופשות וכו'.
כללו של דבר- לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי גבי וברמן היו מעסיקים במשותף של חי.

שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת: נסיבות סיום עבודתו של חי- האם הוכחו מעשי הגניבה הנטענים המצדיקים שלילת פיצויי פיטורים:
חי טוען כי פוטר לאלתר ללא תשלום פיצויי פיטורים וללא קבלת הודעה מוקדמת, וזאת בטענה לאי סדרים שנתגלו בעבודתו באספקה והחזרה של מוצרי הלחם. לטענתו, הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים וכן הודעה מוקדמת שנשללה ממנו.
מנגד גבי טוען כי נאמר לחי שהוא לא זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, וכל זכויותיו מקוזזות בגין הגניבות והמעילות שביצע.
כאמור לעיל, ביום 31.7.15 התקשר גבי אל חי והורה לו להישאר בביתו ולא להגיע לעבודה. בשיחתו זו ציין בפניו כי ברצונו לעשות בדיקה לגבי קו החלוקה בעבודתו של חי.
במכתב מיום 11.8.15 זומן חי לשימוע לבחינת המשך העסקתו, וזאת בשל אי סדרים שנתגלו בקו החלוקה שלו.
ביום 31.8.15 התקיים השימוע בעניינו של התובע.
במכתב מיום 6.9.15 הודיע גבי לחי על פיטוריו לאלתר:
"הנדון: הודעה על סיום יחסי עובד-מעביד
בהמשך לשימוע שנערך לך ביום 31.8.15, הריני להודיעך כדלקמן:
1.לאחר ששמעתי את דבריך, ובהתאם להודאותיך, כפי שנטענו בהרחבה בשימוע, ולאחר ששקלתי את הדברים בכובד ראש, בצורה עניינית ורצינית, וביצעתי בדיקה מקיפה ויסודית עם כל הנוגעים בדבר, לא נותר לי אלא להגיע לכלל מסקנה, כי לא הצלחת לתת הסברים המספקים את הדעת באשר לאי הסדרים החמורים ביותר שנתגלו כאמור.
2.לפיכך, נוכח המסקנה אליה הגעתי, הריני להודיעך על סיום עבודתך ב"גבי שיווק".
3.כאמור, לאור הנסיבות החמורות שנתגלו לי, הרי שמועד סיום יחסי עובד-מעביד, הינו לאלתר, דהיינו היום ה-6.9.15.
..".

שלילת פיצויי פיטורים-המסגרת הנורמטיבית:
סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") קובע את החובה של מעסיק לשלם פיצויי פיטורים לעובד שפוטר מעבודתו לאחר תקופת עבודה העולה על שנה. חוק פיצויי פיטורים מסייג חובה זו, בחלקה או במלואה, בקביעת תנאים.
בנסיבות העניין שלנו, בהן לא נטען לתחולתן של הוראות ספציפיות בהסכם קיבוצי המאפשרות שלילת פיצויי פיטורים (בהסכם הקיבוצי/צו הרחבה בענף האפייה אין כל הסדר בנוגע לשלילת פיצויי פיטורים), רלוונטיים התנאים שנקבעו בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, שעניינו פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק דין ולפיו:
"בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שייקבע; בדונו בעניין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".
השאלה האם להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי פיטורים והיקף השלילה, מושפעת משיקולים שונים. ב-ע"ע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ נ' אלכסנדר צ'רניאקוב, מיום 31.5.07, בית הדין הארצי עמד על שיקולים אלה בזו הלשון:
"בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים, ייתן דעתו לתכלית החוק, ויאזן בין השיקולים הנדרשים לעניין בנסיבות המקרה, לרבות השיקולים שלהלן:
השיקולים לחומרה- חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון- המועצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;
השיקולים לקולא- אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה- עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחיה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו..".
שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת נעשית במשורה ובמקרים קיצוניים בלבד (ע"ע 1126/00 (ארצי) מלון עציון בע"מ נ' אביעזר שרוני, מיום 22.10.02). הטעם לכך הוא שהפיטורים עצמם נתפסים כעונש בפני עצמו. יחד עם זאת, הפסיקה הכירה במעשי גניבה של עובד כמצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. בעניין אלוניאל בית הדין הארצי ראה במעשי גניבה ככאלה החוסים תחת העבירות המנויות בסעיף 53 להסכם הקיבוצי כללי- תקנון העבודה" מיום 19.9.62 (ההסכם קיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים כמצוות סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים). כמו כן, בית הדין הארצי בעניין אלוניאל מצא להחמיר את הדין עם עובד שגנב ממעסיקתו באמצעות שלילת החלק הארי מסכום פיצויי הפיטורים, בשיעור של 80% (לעומת 60% כפי שנפסק על ידי בית הדין האזורי), תוך שקבע:
"החמרת הדין עם המשיב בשלילת החלק הארי שמסכום פיצויי הפיטורים, בנוסף לפיטוריו, אף מחזיקה עמה את המסר לכלל העובדים באשר לחובת הנאמנות ההדדית שביחסי העבודה, והסנקציות מכוח הדין לה צפוי עובד השולח יד ברכוש המעסיק".

ומן הכלל אל הפרט:
גבי טען בכתב התביעה שכנגד ובתצהירו כי "שיטות ההונאה" של חי נעשו ב-3 שיטות כדלקמן:
שיטה א'- לטענתו כאשר לקוח מחזיר מוצרים הוא אמור לקבל תעודת החזרה באותו היום. הלקוח אמור להחזיר את התעודות בסוף החודש בהתחשבנות, ואז הוא משלם על מה שהזמין פחות מה שהחזיר.
לטענתו, לחלק מהלקוחות חי לא היה מוסר תעודות החזרה, אך החזיר את המוצרים למאפיית ברמן, ובכך בכרטסת של גבי במאפיית ברמן היה נצבר עודף.
כמו כן, לטענתו, בכל יום היה חי מבצע הזמנות ליום המחרת, יותר ממה שצריך בפועל עבור הלקוחות, וכך היה נוצר עודף של מוצרים טריים אותם היה מוכר ללקוחות במזומן.
לטענתו, אותו לקוח שלא נמסרה לו תעודת החזרה, היה מתלונן בהתחשבנות בסוף החודש שלא זיכו אותו בגין סחורה שהחזיר. לטענתו הגובה מטעם מאפיית ברמן- מר אהרון גדי, היה שואל את חי איך זה ייתכן וחי היה מתרץ בשלל תירוצים ומתחמק. לטענתו, לבסוף נאלץ לזכות את אותו לקוח במלוא הסחורה שהוא טען כי החזיר ולא זוכה.
שיטה ב'- לטענתו שיטה זו התקיימה בעיקר עם "מכולת שקד". לטענתו מר שקד שבתחילת שנת 2017 הלך לעולמו, היה חבר קרוב של חי אף מעבר לשעות העבודה. לטענתו, חי נהג לזכות אותו בכמות גדולה בהרבה ממה שהחזיר בפועל, ולעיתים אף זיכה אותו במוצרים שכלל לא הזמין ולא קיבל. כך, לטענתו, מכרטסת הלקוח של מכולת שקד ניתן ללמוד על מקרים קיצוניים שבהם זוכה בגין סוגי לחמים שמהם הזמין, למשל 34 פרטים בחודש- וכל ה-34 זוכו, כאילו לא מכר דבר בכל החודש. לטענתו, עם אותן תעודות זיכוי היה מבצע מכולת שקד הזמנות אמיתיות וכך הוא וחי היו מתחלקים בשלל.
לטענתו, דרך פעולה זו גרמה לכך שבעזרת הלחמים הגנובים, מכולת שקד הייתה יכולה למכור סוגי לחמים שונים במחיר שנמוך יותר ממחיר העלות של רכישת הלחמים מברמן.
לטענתו, כאשר הוציא מסמכים שונים לצורך בירור העניין (תעודות משלוח, חשבוניות וכרטסת לקוח), התחילה להתבהר התמונה. כך לדוגמא, ניתן לראות כי המכירות הכספיות של מכולת שקד הולכות ויורדות ואילו אחוז ההחזרות עולה ועולה.
לטענתו, אי סדרים נוספים שעולים מהמסמכים הם למשל חוסר התאמה בין הסחורה שנפרקה וסופקה למכולת שקד, לבין מה שרשום בחשבוניות. כך למשל בימי שישי מכולת שקד היה מקבל 60 חלה רגילה, 20 חלה קלועה ו-20 מתוקה- באופן קבוע. עם זאת, לטענתו, בתעודות המשלוח של ימי שישי ניתן לראות שרשום רק 20 חלה רגילה.
שיטה ג'- לטענתו שיטה זו התקיימה בעיקר מול רשת ויקטורי. המחסנאי ברשת ויקטורי בכל סניף היה מוסר לחי תעודה ממוחשבת ובה כמות מדויקת של המוצרים שהוחזרו. חי היה מחויב למסור את התעודות למאפיית ברמן על מנת לזכות את הכרטסת של ויקטורי. עם זאת, הוא היה מחסיר תעודות רבות וכך היה יוצר "עודף" מדומה. עודף זה היה מושך בהזדמנויות אחרות, בדומה לשיטה א', ומוכר אותו אצל לקוחות אחרים, במזומן.
לטענתו, דוגמא ללקוח שאצלו ככל הנראה היה חי מלבין את הכספים הוא אצל לקוח "מינמרקט יצחק", שהיה עובד עם גבי אך ורק במזומן והיה משלם על הסחורה בו במקום. לטענתו, באופן תמוה, נוצר בכרטסת של לקוח זה חוב גבוה עבור ברמן, אשר קוזז לבסוף מן העמלות של גבי. לטענתו, ללקוח זה בכלל לא היה חוב, אלא הכספים נלקחו על ידי חי.
כאמור לעיל, ראינו כי הטענה המרכזית שעלתה כנגד חי, היא בדבר יצירת עודפי לחמים בכרטיסו של גבי בברמן, ולטענת גבי את עודפים אלה ניצל חי כדי למכור במזומן ושלשל את הכספים לכיסו.
גבי טען כי דרך פעולה מרכזית לצורך יצירת עודפי לחמים אלה, הייתה על ידי אי מסירת תעודות החזרה של הלקוחות, הגם שהלחמים עצמם הוחזרו כביכול למאפיית ברמן (סע' 10 לתצהיר גבי). בכך, כך נטען, הלקוחות לא זוכו במקום והיה נצבר בכרטיסו של גבי עודף של כספים. לטענתו, אותו לקוח שלא נמסרה לו תעודת חזרה, היה מתלונן בהתחשבנות בסוף החודש (שנעשתה מול ברמן), שלא זיכו אותו בגין סחורה שהחזיר. ולכן לבסוף נאלץ גבי לזכות את אותו לקוח בגין הסחורה שטען הלקוח כי החזיר ולא זוכה בגינה.
אם כן, עיננו הרואות, כי למעשה הראשון שהפיק רווח מצורת העבודה הקלוקלת הנ"ל, היה גבי בעצמו, בכך שנוצרו בכרטיסו אצל ברמן עודפי כספים באלפי שקלים. לעניין זה ראוי להפנות לחומרי החקירה שהוגשו לבית הדין בהסכמת הצדדים, בדבר התלונה שהגיש גבי כנגד חי בגין המעילות הנטענות. בעדותו בפני החוקר (מיום 27.12.17), ציין גבי כי בכרטיסו נוצרו עודפים באלפי שקלים בגין פעולותיו אלה של חי (עמ' 2 להודעה):
"ש. מציג לך מסמך המסומן א.מ A עודפים שחי גרם לך בקו החלוקה. מינוסים זה עודפים. תסביר.
ת. רואים פה עודפים שחי גרם לי כתוצאה מאי זיכוי של לקוחות בחזרות. ברגע שחי לקוח סחורה פגומה חזרות אמור לזכות את הלקוח בתעודת חזרות. במידה והוא לא מזכה זה גורם לי עודף של לחם. המינוסים זה יתרות שהצטברו לי כתוצאה מאי זיכוי של לקוחות בקו. חי היה מחויב לזכות את הלקוחות שהחזירו חזרות. במידה ולא יזכה כמובן שאני הייתי צריך לזכות אותם בתעודות זיכוי. למעשה שיש מינוסים שזה אומר שצברתי עודף כסף ואפשר להשתמש בו לדברים אחרים. כל עוד זה במינוס אני לא יצרן של לחם. אם יש מינוס הוא לקח את זה מאיפה שהוא. למעשה אני לא יכול להיות במינוס. רואים שיש לי יתרה במאי של 6000 שקל וביוני של 7000 ₪. היתרה נוצרת מהפרשי חזרות שחי לא יזכה בפועל את הלקוחות. הזיכוי של הלקוחות גרם לי לעודפים של כסף בקו. זה יתרה שנובעת מאי זיכוי של לקוחות".
אם כן, בהתאם לתצהירו של גבי, רק לקוחות שהתלוננו בהתחשבנות בסוף החודש על כך שלא זוכו בגין סחורה שהוחזרה, זוכו לבסוף על ידו בחיוב חשבונו בברמן. בכך למעשה הפיק בעצמו רווח מדרך פעולה זו של חי.
עם זאת, לאור העובדה שחלק מתעודות החזרה לא נמסרו לברמן, יש להניח כי גם לא כל הלחמים הוחזרו לברמן, והדבר גרם לכך שחי יכול היה להחזיק בידיו פיזית גם עודפים של לחמים. לעניין זה ראו האמור בעדות שמסר גבי בפני החוקר ביום 7.9.15, לפיה חי יצר אצלו פיזית עודפי לחמים, בגינם לא זוכו הלקוחות וגם לא זוכה גבי במאפיית ברמן (עמ' 4-3 להודעה):
"לדוגמא חי קיבל לחם שהוחזר מרשת ויקטורי והיה מחויב להחזיר את התעודות המשלוח והלחם למאפיה כדי שברמן יזכו את הלקוח וגם אותי, כמו כן למנוע עודפי לחם במשאית מאחר שאינני יצרן של לחם ולא יכול להיות לי עודפים. בפועל חי לקח את ההחזרות של כל הלחמים שהוחזרו ע"י לקוחות שלי ולא זיכה את הלקוחות שלי, כלומר לא העביר את תעודות המשלוח עם ההחזרות למאפייה, ברמן לא זיכה גם אותי, חי גרם לעודפי לחם במשאית בכמויות אדירות. עודפי הלחם במשאית נתנו לו את האפשרות למכור את הלחם הטרי למינימרקט השקד ושלמה מנחם במחיר נמוך ממחיר השוק בעשרות אחוזים ושלשל את הכסף לכיסו..".
ואכן כפי שיפורט להלן, הוכח בפנינו במידת ההוכחה הנדרשת כי חי השתמש בעודפי הלחמים הנ"ל, מכר במזומן לחלק מהלקוחות, ושלשל את הכספים לכיסו.
גבי ציין בכתב התביעה שכנגד ובתצהירו את "מכולת שלמה מנחם"- לטענתו מר משה דבש סיפר לו על התנהלות חריגה בכל הקשור לחלוקת הלחמים ללקוח זה:
"מר דבש סיפר לי כי התובע היה מעביר ל"מכולת שלמה מנחם" כמות חריגה של סחורה הכוללת, בין היתר, גם לחמים המוגדרים כ"מיוחדים". מר דבש סיפר לי כי בסמוך ל"מכולת שלמה מנחם" היה לקוח נוסף של מר דבש, בשם רז בן עטר. מר בן עטר התלונן מספר רב של פעמים בפני מר דבש על כך שהוא גובה עבור לחמים "מיוחדים" 17 ₪, בעוד ש"מכולת שלמה מנחם" מוכרת אותם לצרכן ב-10 ₪ כולל מע"מ. מר בן עטר טען בפני מר דבש כי לקוחותיו שלו החלו לכנותו "גנב" ועזבו אותו לאור פער המחירים האדיר שקיים בין מחיר הלחם שנמכר אצלו לבין זה שנמכר במכולת שלמה מנחם. בתגובה, הראה מר דבש ללקוח שלו, מר בן עטר, מחירון מטעם מאפיית ברמן המעיד על כך שלא הגיוני כי "מכולת שלמה מנחם" מוכרת לצרכן לחמים "מיוחדים" בסך של 10 ₪.
כאשר אני שוחחתי עם מר דבש, במסגרת הבירור שערכתי אודות מעשיו החשודים של התובע, שאלתי את מר דבש מה לדעתו ערך המכירות שלי עבור הלקוח "מכולת שלמה מנחם". מר דבש ענה לי כי נראה לו שמדובר בסך של 8000-7000 וזאת לאור כמות הסחורה הנחזית כמסופקת לאותו לקוח על ידי התובע. התקשיתי לעכל את דברי מר דבש ובאותה נשימה השבתי לו כי ערך המכירות הממוצע למכולת שלמה מנחם- על פי החשבוניות- מסתכם בסך של 500-400 ₪ בלבד! מר דבש היה בהלם ואמר שזה לא יכול להיות לפי כמויות הסחורות שהוא רואה".
מר משה דבש הוסיף בתצהירו, שלא נסתר, כי היה רואה שחי מוריד לשלמה מנחם הרבה לחמים "מיוחדים". לפחות 2-3 קרטונים בכל יום גם לחם פרוס. עוד הוסיף כי בימי שישי היה רואה את חי והנהג שלו מורידים כמות גדולה של כ-60 חלות, עוגות בוקר ורוגלך, ורק השווי של הסחורה בימי שישי היא לפחות 400 ₪.
גם נידאל הוסיף בתצהירו, שלא נסתר, כי לאחר שנחשף לראשונה לחשבוניות שהוצגו בפניו, הוא משוכנע כי הכמות אשר הוא וחי סיפקו ללקוח זה הייתה הרבה יותר גדולה מהכמות הרשומה בחשבוניות. כך למשל בימי שישי רשום בחשבוניות שסופקו 10 חלות, בעוד הוא בעצמו היה מניח כ-70 חלות בימי שישי (סע' 10 לתצהירו).
דו"חות סיכום המכירות של מכולת "שלמה מנחם" צורפו כנספח 5 לתצהיר גבי. בהתאם לדו"חות אלה, עולה כי ההזמנות החודשיות מחודש ינואר 2014 ועד למחצית שנת 2015 עמדו בממוצע על 990 ₪. כמו כן, מבחינת סוגי לחמים מופיעים בהזמנות "לחם אחיד" וחלה קלועה" , ללא לחמים מיוחדים (ברמן אקטיב, דגנים וכו'). זאת בעוד כאמור עולה מהראיות כי סופקו ללקוח זה גם לחמים מיוחדים.
כמו כן, עולה מחומר הראיות כי הכמות שסופקה בימי שישי הייתה גבוהה מהכמות הרשומה- בעוד רשום בדו"חות כי בימי שישי סופקו 10 חלות בלבד, הרי שעולה מהראיות כי סופקה כמות גדולה יותר לעין שיעור של כ-70 חלות.
ואכן, בדו"ח המכירות לחודש אוגוסט 2015 (בחודש בו הושעה חי מעבודתו), עולה כי המכירות בגין חודש זה עלו לעין שיעור בצורה משמעותית ועמדו על סך של 4325 ₪ (קרי כ-3300 ₪ יותר מהממוצע בשנה וחצי הקודמת!).
ייאמר מיד, בעדותו לפנינו אישר מר שלמה מנחם את עדותו של נידאל לגבי הכמויות שסופקו לו וגם אישר את עדותו של מר משה דבש כי סופקו לו על ידי גבי גם לחמים מיוחדים. עוד אישר כי מעבר לתשלום שהועבר לברמן בשיקים (התואמים את הסכומים המופיעים בחשבוניות) קיבל בפועל סחורה נוספת מחי בגינה שילם לחי במזומן (עמ' 94 לפרוטוקול) .
"העד מר מנחם: אני הייתי מקבל את החשבון.
ש. כמה היה יוצא בחודש?
ת. יצא 1400, 1600 שקל, 1200 שקל, 800 שקל, 900 שקל.
ש. אבל זה לא כל מה שהיית משלם? שילמת גם במזומן?
ת. זה, זה, כל מה שאני מדבר על זה, זה צ'קים שהועברו לברמן.
ש. ומה עם מזומן?
ת. לחי הבאתי.
ש. כמה הבאת לו מזומן?
ת. כמה שהיה צריך.
ש. בערך, תן סדרי גודל.
ת. זה יכול להיות 300 ₪.
ש. מה ביום?
ת. יכול להיות 400 שקל. תלוי מה הוא היה מביא.
ש. לא, כשאתה אומר 300 אתה מתכוון ליום?
ת. לא, אני אומר עוד הפעם, ביום מתי שהוא היה מביא, כאילו מה שהיה לא רשום בתעודה אז הוא לקח את הכסף הנזיל".
בהמשך עדותו אישר כי דו"ח המכירות של חודש אוגוסט 2015, הנו הגיוני מבחינת הכמויות והסכום שלו (עמ' 96 לפרוטוקול). זאת לעומת חשבונית אחרת שהוצגה לו (חודש פברואר 2015) על סך 600 ₪, לגביה העיד כי הסכום אינו מציאותי (עמ' 97 לפרוטוקול).
מר שלמה מנחם העיד כי לפי כמות הסחורה שסופקה לו, סכומי החשבוניות היו צריכים להיות על סך 3000- 3500 ₪ (עמ' 98 לפרוטוקול).עוד העיד כי שילם לחי במזומן לפי התעריף שקבע חי (עמ' 99 לפרוטוקול). כך לדוגמא בגין הלחם המיוחד "אקטיב" שילם לחי 7-6 ₪ (עמ' 100 לפרוטוקול), מחיר נמוך אף ממחיר העלות של רכישתו מברמן.
עיון בהודעה מיום 3.1.18 שמסר מר שלמה מנחם במשטרה, מלמד כי במשך שנתיים-שלוש עבד עם חי וקיבל לחמים שלא היו רשומים בתעודת משלוח, בגינם שילם לו במזומן (עמ' 2-1 להודעה). עוד העיד כי דו"חות המכירות לשנת 2015 עומדים על סכומים נמוכים ממה שסופק לו במציאות (עמ' 3 להודעה):
"..אין סיכוי שקיבלתי מחי סחורה בשווי של 400 ₪ בחודש. גם לא בשווי של 600 ₪ בחודש. קיבלתי מחי סחורה לפחות פי 3. לפחות".
יצוין כי גם בהודעה מיום 28.8.16 שמסר מר דוד מנחם (שותפו של שלמה) במשטרה, ציין דוד כי שילם לחי במזומן עבור הסחורה העודפת. לטענתו, זאת נעשה בעיקר בימי ראשון ורביעי בכל שבוע, והסכומים נעו בין 100 ₪ ל 300 ₪ ליום מעבר למה שרשום בתעודת המשלוח. כמו כן, קיבל ממנו את כל סוגי הלחמים. כאשר נשאל לגבי הקפיצה בסכום החשבונית של חודש אוגוסט 2015 לעומת החודשים קודם לכן טען כי (עמ' 4 להודעה):
"חי בחודשים ינואר עד יולי 2015 לא רשם בתעודות המשלוח את הלחמים המיוחדים שהייתי מקבל ממנו ומשלם לו בעבורם. למה? בטח לקח את הכספים לעצמו. למי ייקח? לחמתו?"
גם בעימות שנערך במשטרה ביום 10.1.18 בין חי לבין שלמה מנחם, טען שלמה מנחם כי קיבל לחמים עודפים שלא היו רשומים בתעודות המשלוח, בגינם שולם לחי במזומן. זאת בניגוד גמור לגרסתו של חי כאילו סיפק חשבוניות על מלוא התשלומים:
"שלמה- קיבלתי מחי לחמים עודפים מעבר ללחמים שהיו רשומים בתעודות המשלוח.
חי- הלחמים העודפים שקיבל שלמה זה רק החלפות של לחם חדש בישן ושום דבר מעבר.
שלמה- לא. כמו כן, שילמתי לחי בעבור הלחמים העודפים בכסף מזומן.
חי- מולו לא עבדתי רק מול דוד. כל כסף שהביאו לי מזומן אח שלו דוד קיבל קבלה על כל כסף.
שלמה- אני לא קיבלתי שום קבלה. כמו כן, חי מסר לי לחמים כל חודש בסכומים גבוהים משמעותית מהסכומים הנקובים בדוחות כגון 600-400 שקלים. לפחות פי 3.
חי- כל לחם שקיבל יותר זה היה החלפה חדש בישן.
שלמה- לא נכון".
עדותו של חי בעניין זה לא הייתה מהימנה עלינו בלשון המעטה. בתחילת עדותו טען כי לא קיבל כלל מזומן אלא רק שיקים (עמ' 24 לפרוטוקול).בהמשך עדותו טען כי קיבל גם שיק וגם מזומן והכל הלך כביכול למאפיית ברמן (עמ' 28 לפרוטוקול). אני מקבלים לעניין זה את גרסתו של שלמה מנחם שחזר על גרסתו במשטרה, כי שילם לחי במזומן עבור עודפי לחמים מדי שבוע.
הנה כי כן, הוכח בפנינו במידת ההוכחה הנדרשת כי בכל הקשור לחלוקת הלחמים למכולת "שלמה מנחם", חי ניצל עודפי לחמים שהיו ברשותו על מנת למכור את הסחורה במזומן ושלשל את הכספים לכיסו. זאת נעשה על פני תקופה של 3-2 שנים, לפחות פעמיים בשבוע, כאשר הוכח כי סכום החשבונית האמיתי היה צריך להיות לפחות גבוה פי 3 מהסכום הרשום, כך שחי לקח לכיסו כ-3000-2000 ₪ מדי חודש רק מלקוח זה.
יש להוסיף- בהתאם לגרסתו של גבי, היה חי מספק לחמים ללקוחות בהתאם לתעודות המשלוח, ולאחר מכן מתקן את תעודות המשלוח על ידי הפחתה פיקטיבית של הדו"חות (עמ' 122 לפרוטוקול). לעניין זה נפנה גם להודעה מיום 27.12.17 שנגבתה מגבי במשטרה, שם הוצג על ידי גבי "טופס חריגות" לעומת ההזמנה המקורית. טופס זה מלמד כביכול על כך שבוצעו שינויים בזמן אמת במסופון בעניין כמויות הלחם שסופקו. ראו עמ' 1 להודעה:
"..זה אומר שהוא מגיע לחנות מופיע בתעודת משלוח 5 לחם אחיד ו-10 פרוס. חי ביטל את המוצר פרוס ועשה אותו 0. שהלקוח לא יחויב במאפיה. אני בא ללקוח עם תעודה שיוצאת מהמסופון. יש לי אופציה להוסיף ולהוריד ולבטל. אם מופיע לי היום 10 לחם ואני לא רוצה שבמאפיה ידעו שהוא קיבל את הלחם אני מבטל במסופון את המוצר...הלקוח קיבל את המוצר אבל זה לא נרשם במאפיה. זה כל הקומבינה שלו. לתת סחורה ללא חיוב. הטופס מדובר רק על שני מוצרים אבל הלקוח קיבל עשרות מוצרים שלנו".
בהמשך הודעתו הוצג לגבי טופס חריגות נוסף המלמד כביכול על אותה שיטה:
"אמנם הוא הזמין לו 10 לחם פרוס אבל בזמן אמת הוא ביטל את ה 10 ונתן לו את זה בצורה אחרת..".
למרבה התמיהה, למרות החיוניות של "טפסי החריגות" (שהם למעשה טפסי השינויים של ההזמנות במסופון), לא הוצגו על ידי גבי דו"חות כאלה בפני בית הדין. אפילו שני הטפסים שהוצגו במשטרה, לא הוצגו בפני בית הדין.
כאמור, לא הייתה כל מניעה מצד גבי להפיק את הדו"חות הנ"ל (באמצעות ברמן) לצורך הוכחת גרסתו.
לכן משלא הוצגו דו"חות אלה, הרי שלא הוכחה טענה זו של גבי לגבי שינויים שנעשו במסופון על ידי חי.
גבי טען לשיטה נוספת לגניבת לחמים. לטענתו שיטה זו התקיימה בעיקר עם מכולת שקד- לטענתו, מר שקד שבתחילת שנת 2017 נפטר, היה חבר קרוב של חי. לטענתו, חי היה נוהג לזכות אותו בכמות גדולה בהרבה ממה שהחזיר בפועל ולעיתים אפילו זיכה אותו במוצרים שכלל לא הזמין ולא קיבל. לטענתו כאשר הפיק את המסמכים הרלוונטיים של לקוח זה, גילה כי המכירות הכספיות של הלקוח הולכות ויורדות מחודש לחודש, ואילו אחוז ההחזרות עולה ועולה. כך, שבחודש 2/14 המכירות הכספיות עומדות על 10,506 ₪ ואחוז ההחזרות עומד על כ-30%. אחרי חצי שנה בחודש 6/10 המכירות כבר עומדות על 3395 ₪ ואחוז ההחזרות עומד על 43%, ואחרי פחות משנה בחודש 5/15 המכירות הכספיות עומדות ל 1595 ₪ ואחוז ההחזרות עמד על 54% (סע' 15 לתצהירו; נספח 2 לתצהירו).
בחקירתו העיד חי כי אכן שקד היה חברו ואף היה נוהג ללכת עם הבן שלו למשחקי כדורגל (עמ' 25 לפרוטוקול). כשהופנה חי לדו"ח סיכום מכירות לחודש אפריל 2014, לפיו הלקוח החזיר בחודש זה 28 חלות למרות שמופיע שם כי לא קנה אף חלה, השיב כי ניתן לערבב בין המוצרים- לדוג' בין חלות לבין לחם אחיד (עמ' 29 לפרוטוקול). לא ברור לנו הסבר זה שעה שלכל מוצר יש תעריף אחר, ולכן יש קושי לקבל את ההסבר ולא ברור מדוע היה צורך לערבב בין המוצרים.
גם עניין שיעור החזרות הגבוה (ראו לדוג' חודש 5/15- מכירות של 294 לחמים והחזרה של 136 לחמים (כמעט חצי מהמחזור), לא סיפק חי הסבר סביר (עמ' 29 לפרוטוקול).
יצוין כי עולה מהראיות כי בדומה למכולת "שלמה מנחם", גם מכולת שקד מכר לחמים מיוחדים במחיר מוזל יותר ממחיר העלות של רכישתם מברמן (ראו סע' 13 לתצהיר גבי; ראו גם עדות חי- עמ' 25 לפרוטוקול). דבר זה מעלה חשש כבד כי גם ללקוח זה מכר חי באופן פרטי לחמים במחיר מוזל, דבר שאיפשר ללקוח למכור במחיר זול יותר. גם אם נקבל את טענת חי (עמ' 26 לפרוטוקול) כי חלק מהסחורה שמכר לקוח זה נקנתה על ידי הלקוח בסופר "מגה" שנמצא בסמוך (לחמים מיוחדים שהיו במבצע), הרי שלא סביר לטעמנו כי הלקוח התבסס על צורת עבודה זו, וסביר להניח כי מדובר במספר לחמים בודדים (ראו לעניין זה גם עדות שלמה מנחם כי חלק קטן מהלחמים קנה גם הוא מהסופר ליד- עמ' 100 לפרוטוקול)).
כמו כן, בדומה ללקוח שלמה מנחם, גם לגבי לקוח זה עולה מתצהירו של נידאל כי סופקו לו הרבה יותר לחמים ממה שמופיע בחשבוניות (סע' 15 לתצהירו).
אם כן, בדומה למכולת שלמה מנחם, גם לגבי הלקוח "מכולת שקד" הוכחו אי סדרים בעבודתו של חי.
לגבי הלקוח "מינימרקט יצחק"- טען גבי כי אצל לקוח זה היה ככל הנראה חי מלבין את הכספים. לטענתו לקוח זה היה משלם במזומן ובמקום, עבור הסחורה שקיבל. עם זאת, לטענתו, בשלב מסוים נוצר בכרטסת של אותו לקוח חוב של אלפי שקלים, אותו קיזזה ברמן מהעמלות המגיעות לגבי ממנה. לטענתו, ככל הנראה מדובר בכספים שנלקחו על ידי חי.
אין בידינו לקבל טענה זו שלא הוכחה אף בראשית ראיה. בעדותו של מר גבריאל דבראשווילי (בנו של יצחק שמנהל עמו את העבודה בקיוסק), נשללה על ידו הגרסה לפיה קיבל לחמים שלא היו מופיעים בהזמנות (עמ' 74 לפרוטוקול). גם בהודעה שמסר ביום 3.1.18 במשטרה הוכחשה על ידו טענה זו.
לא נשללה גם עדותו של חי כי החוב נוצר בשל עדכון מחירים, מבלי ליידע את הלקוח (עמ' 42 לפרוטוקול).
זאת ועוד, בחקירתו טען חי כי לגבי לקוח זה קיבל הוראה ישירה מגבי לבטל במסופון את התעודות, ולשלם באמצעות הכספים שקיבל במזומן משכורת לשני עובדים שעבדו אצל גבי (עמ' 16 לפרוטוקול):
"גבי אמר לי, הכסף של מיני מרקט יצחק תיקח, תבטל את התעודות שלו אחרי שאתה מוציא לו תעודה. אפשר לבטל מהמסופון תעודה..כמו קובמינה, כמו שאמרתי, מבטל את התעודה ובכסף הזה לשלם את הכסף לעובדים, גם במשטרה נחקרתי".
עוד העיד כי גם במשטרה הודה גבי כי אכן הורה לו לבטל את התעודות ולשלם באמצעות המזומן את משכורתם של העובדים (עמ' 21-17 לפרוטוקול).
ואכן, עיון בעימות שנעשה במשטרה ביום 7.1.18, בין חי לבין גבי, מעלה כי גבי הודה כי הורה לחי לבטל את תעודת המשלוח ולשלם באמצעותה משכורת לעובדים:
"פקס-אתה אמרת לי לבטל את תעודות המשלוח של מינימרקט יצחק ואת הכסף המזומן שקיבלתי ממינימרקט יצחק אמרת לי לשלם לפדילה מידיין ולרמי כהן את המשכורת.
גבי- זה נכון".
עולה מדו"ח העימות, כי ההודאה הנ"ל נעשתה בתחילת העימות ובאותו רגע הסתיים העימות.
אם כן, זו דוג' נוספת לכך שגבי הפיק בעצמו רווח מההתנהלות הקלוקלת בכל הקשור לחלוקת הלחמים בקו החלוקה המנוהל על ידו . עולה, אפוא, כי גבי השתמש בעצמו באותה "קומבינה" של ביטול בדיעבד של סחורה שסופקה במזומן, וזאת לצורך תשלום לעובדיו.
מכל מקום, לא הוכחו מעילות מצד חי בכל הקשור ללקוח זה.
לעניין הלקוח "קפה וסימפטיה- טען גבי כי התברר לו תרחיש נוסף במסגרתו היה חי מספק ללקוח כמות קטנה מהכמות הרשומה בתעודת המשלוח. לטענתו, התברר לו כי עם לקוח זה נהג חי לרשום כמות כפולה מהכמות שסופקה בפועל ללקוח זה, ואת הסחורה העודפת נטל לידיו ומכר ללקוחות אחרים במזומן. לדידנו, הדעת נותנת כי לקוח שמקבל סחורה יטרח לבדוק את הכמויות הרשומות בתעודות המשלוח לפיהן הוא מחויב. לכן, גם אם חויב הלקוח בטעות בכמות לחמים גדולה יותר, אנו מתקשים לקבל את טענת גבי כי הדבר נעשה במכוון על ידי חי באופן שיטתי. זאת לא הוכח על ידו במידת ההוכחה הנדרשת.
הנה כי כן, מכל האמור לעיל עולה, אפוא, כי הוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי חי ביצע מעשים חמורים. הוא גנב במסגרת עבודתו לחמים בהיקף רחב, וזאת למטרת מכירתם על ידו להתעשרות אישית. הוכח לפנינו כי זאת נעשה לפחות עם שני לקוחות לאורך שנים.
מנגד, יש לקחת בחשבון כי מי שהיה אחראי על עבודתו של חי יכול היה בקלות לעקוב אחר התנהלותו ולמנוע את גניבת הלחמים. לעניין זה ראו את הדברים שציין בהודעתו מיום 7.9.15 במשטרה, כי ידע את כמות הלחמים הנדרשת ללקוחות ועקב כביכול אחרי המכירות בביקורים אצל הלקוחות (עמ' 2 להודעה):
"אני עבדתי באופן פיזי על הקו 10 שנים לפני שחי עבד על הקו, ואני יודע את הכמויות של הלקוחות באופן מדויק עם סטייה של כ-10%- 20% כמו כן כל שינוי משמעותי בכמויות מחייב ליידע אותי וגם אני עוקב אחרי המכירות והביקורים אצל לקוחות".
לגבי גם הייתה אפשרות לגישה ישירה לדו"חות שונים שמנפיקה ברמן לצורך פיקוח על עבודתו של חי. לכן תמוה הדבר שלא נקט בפעולות מינימליות לצורך מניעת הגניבות.
ראינו כי כחלק מהתנהלותו הקלוקלת יצר חי עודפים, בכך שלא טרח להחזיר את תעודות החזרה של הלקוחות, הגם שחלק מהלחמים אכן הוחזרו. בכך, מי שהרוויח למעשה מהתנהלותו זו היה גם גבי אשר צבר בחשבונו אצל ברמן עודפים של אלפי שקלים (שהם למעשה כספים של לקוחות שלא זוכו הגם שהיו צריכים להיות מזוכים). יש להניח כי לאור זאת עצם עיניים ולא טרח לבדוק את הנעשה בקו החלוקה שלו.
ראינו לעיל כי גבי אף הודה בחקירתו במשטרה, כי הורה לחי לבטל בדיעבד תעודות משלוח, וזאת כדי להשתמש בכספי המזומן לצורך תשלום שכר לעובדים. כך שאף הוכח כי גבי אף פעל באופן ישיר בניגוד לדין בכל הקשור לשימוש בכספים שקיבל.
נוכח כל האמור, שוכנענו כי נסיבות המקרה מצדיקות שלילה של 50% מפיצויי הפיטורים להם זכאי חי.
מצאנו להפחית מחצית מפיצויי הפיטורים בלבד לאחר שנתנו דעתנו לכך שהתנהלותו של חי לא פגעה בכיסה של ברמן , שכן בהתאם לשיטת ההתחשבנות שבין ברמן לבין גבי, מוצרי המאפה שיצאו מהמאפיה ושהוחזרו אליה נספרו בקפדנות, והתמורה בעד הלחמים שסופקו שולמה לברמן באופן מלא במסגרת ההתחשבנות עם גבי. המעילה באמון שאותה יחסנו לתובע הפחיתה מהרווחים שגרף גבי מהפעלת הקו והיא נובעת מניהול הקו באופן מופקר, בהעדר כל מנגנון מינימלי של פיקוח בקרה מעקב או בדיקה . עוד יש להזכיר כי בבואנו לקבוע את שיעור ההפחתה מפיצויי הפיטורים, נתנו דעתנו לליקויים הרבים בהעסקתו של התובע לכל אורך התקופה, ולכך שגם מעסיקיו לא נהגו כלפיו בתום לב באופן שבו העבירו אותו מהאחד למשנהו בהתאם לשיקוליהם ותוך קיפוח זכויותיו כעובד.
אין חולק כי השכר האחרון של חי היה בסך 8000 ₪ נטו (סע' 8 לכתב התביעה; סע' 11 לכתב ההגנה של גבי). בהתאם לסיכומים מטעם חי, שלא נסתרו, השכר הקובע ברוטו הנו 9225 ₪. לכן, בגין התקופה מיום 1.1.06 עד ליום 6.9.15, זכאי התובע למחצית פיצויי הפיטורים בסך 44,588 ₪ ( 89,175 ₪* 50%). יש לציין כי בדיון הקד"מ מיום 22.11.16 הבהיר בא כוחו של חי כי תביעתו מתייחסת אך ורק לתקופת עבודתו בחלוקת לחמים, וכאמור לעיל קבענו כי תקופה זו התחילה ביום 1.1.06.
עולה מהראיות כי בתקופת עבודתו שולמו לחי פיצויי פיטורים מברמן בסך 10,302 ₪ (נספח ה1 לכתב הגנה של ברמן), וכן פיצויים בסך 12,677 ₪ אשר נפדו מקופות הפיצויים שנפתחו על ידי גבי עבור חי בחברת הביטוח מגדל.
לכן, בקיזוז הסך של 22,979 ₪, זכאי חי להפרש פיצויי פיטורים בסך 21,609 ₪. מסכום זה יקוזז הסך של 2549 ₪ שמצוי בקופת הפנסיה של הראל, ככל שגבי יחתום על המסמכים הנדרשים לצורך העברת הפיצויים לחי.

תחולת ההסכם הקיבוצי בענף האפייה:
אין חולק כי בתקופת עבודתו הפורמלית של חי בברמן, חל על הצדדים ההסכם הקיבוצי בענף האפייה (שמספרו 1161/66) כפי שעודכן מעת לעת.
לאור קביעתנו כי הנתבעים היו מעסיקים במשותף של חי, הרי שאנו קובעים כי חל עליו ההסכם הקיבוצי בענף האפייה על כל תקופת עבודתו כמחלק לחמים.

פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת:
סעיף 10 (2)לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 קובע כי הוראות סעיפים 2 עד 7 לחוק לא יחולו-:
"על מעסיק, בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, או על פי החלטת בית הדין למשמעת אשר הורה על פיטורים בלא פיצויים מכוח הוראות חיקוק הקובע שיפוט משמעתי".
לאור קביעתנו כי הוכח שאכן חי ביצע מעילות בקו חלוקת הלחמים ושלשל כספים לכיסו, הרי שבנסיבות אלה הוא אינו זכאי לתשלום הודעה מוקדמת בגין פיטוריו (ע"ע (ארצי) 272/06 משה אוחנון נ' קליניק שיווק מזון (1986) בע"מ, מיום 23.7.07).

תשלום שכר חודש 7/15:
חי טוען כי בגין חודש עבודה מלא שעבד (7/15), הפקיד גבי לחשבון הבנק שלו שכר עבודה בחסר של 3350 ₪.
בכתב ההגנה הודה גבי כי שילם לחי שכר עבודה בסך 4650 ₪ (סע' 16 לכתב ההגנה). לא הוכח כי בגין חודש זה שולמו לו כספים נוספים (וראו לעניין זה חקירתו של חי- עמ' 13-9 לפרוטוקול).
לאור זאת, חי זכאי ליתרת תשלום שכר עבודה בגין חודש 7/15 בסך 3350 ₪ נטו.

תשלום שכר בגין תקופת השעייתו של חי:
חי טוען כי לאור הוראת גבי, ישב בביתו ללא מעש בין התאריכים 1.8.15 ועד לפיטוריו ביום 6.9.15, ולכן, לטענתו, הוא זכאי לתשלום בגין תקופה זו בסך 12,716 ₪.
בהעדר ראיה בדבר ההסכם הקיבוצי החל על המספר בגדול ביותר של עובדים בענף, ובהתאם להוראת סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, חלות אפוא הוראות תקנון העבודה. סעיף 53 לתקנון העבודה קובע כי:
"עשה העובד אחת מאלו:
(א)הפר משמעת באופן חמור;
...
(ג) גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה;
..
יהיה צפוי:
(א)להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום.
(ב)לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים;
(ג)לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים".
אם כן, לאור העובדה שהוכח כי חי מעל בכספים וחיבל במהלך התקין של העבודה, היה מוסמך גבי להפסיק זמנית את עבודתו ללא תשלום.
מעבר לדרוש, יצוין כי גם בהסכם הקיבוצי בענף האפייה (שכאמור אין בו כל הסדר בנוגע לשלילת פיצויי פיטורים), מתייחס לאפשרות להפסיק את עבודת הפועל על לבירור האשמה (סע' 22(ה) להסכם הקיבוצי).
לאור האמור, חי לא זכאי לתשלום בגין תקופת זו ותביעתו ברכיב זה נדחית.

חופשה שנתית:
חי טען כי בהתאם לסעיף 12 להסכם הקיבוצי הוא זכאי ל-12 ימי חופשה בשנתו הראשונה, ויום נוסף בכל שנת עבודה. לכן, לטענתו, בשלוש שנותיו האחרונות הוא היה זכאי ל-20, 21 ו-22 ימי חופשה בכל שנה. לטענתו, בגין 63 ימי חופשה הוא זכאי לפדיון חופשה בסך 23,310 ₪.
גבי טען כי עם סיום עבודתו של חי נצברו לו 18 ימי חופשה כמפורט בתלוש השכר לחודש יולי 2015. לטענתו, ימים אלה נוצלו במלואם בעת יציאתו של חי ל"חופשה" בגין החשדות כלפיו.
ברמן טוענת כי בגין תקופת עבודתו הפורמלית אצלה, נערך לחי פדיון חופשה מלא של יתרת ימי החופשה שעמדו לזכותו.
בהתאם לסעיף 12 לחוק חופשה שנתית, בגין תקופת העבודה מיום 1.1.06 עד ליום 6.9.15, היה זכאי חי ל-57 ימי חופשה בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתו (השנים שנתבעו בהתאם לסיכומיו).
נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעסיק. מחובתו של המעסיק לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית (דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג 215 (1972)).
בענייננו, הנתבעים לא הציגו פנקס חופשה כדין. לכן, לא ניתן להסתמך על הרשום בתלושי השכר לעניין ימי החופשה שנותרו לזכותו של חי.
עם זאת, מכיוון שאין חולק כי חי לא עבד בחופשת הפסח, הרי שמתקבל הרישום בדבר ניצול 7 ימי חופשה בחודש אפריל 2015 ו-5 ימי חופשה בחודש אפריל 2013.
כמו כן, לאור הודאתו של חי כאמור בדבר יציאתו לחופשה בחג הפסח, מצאנו לנכון לקזז 5 ימי חופשה גם בגין חודש אפריל 2014 (הגם שימים אלה לא מופיעים בתלושי השכר).
לאור האמור, חי זכאי לפדיון חופשה בגין 40 ימי חופשה. בהתאם לשכר קובע של 9255 ₪, זכאי חי לפדיון חופשה בסך 14,808 ₪.

דמי הבראה:
חי טוען כי בהתאם להסכם הקיבוצי הוא זכאי ל-20 ימי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו.
גבי טוען כי הסכום שמגיע לחי קוזז כנגד הנזקים להם גרם.
בהתאם לסעיף 13 להסכם הקיבוצי, הרי שבגין השנתיים האחרונות לעבודתו היה זכאי חי ל-20 ימי הבראה (10+10).
לכן, חי זכאי לפדיון הבראה בסך 7560 ₪ (378*20).

דמי חגים:
חי טוען כי בהתאם להסכם הקיבוצי, הוא זכאי לתשלום עבור 17 ימי חוג בשנה.
גבי טוען כי חי עבד בשכר חודשי, ולכן אינו זכאי לדמי חג.
בתקופת עבודתו הפורמלית של חי אצל גבי, שכרו לא שולם בהתאם לשכר המשולב לפי ההסכם הקיבוצי, אלא חי קיבל שכר בשיעור גבוה יותר.
אין חולק כי שולם לו שכר חודשי קבוע ולא שכר לפי שעות (ראו עדותו- עמ' 8 לפרוטוקול).
לכן, מששולמה לו משכורת חודשית, חי לא זכאי לקבלת דמי חגים.
להשלמת התמונה, נציין כי בתקופת עבודתו הפורמלית אצל ברמן, שולמו לחי מלוא דמי החגים, שעה שהוגדר בתקופת עבודה זו כעובד שעתי. חי טען כי אין לו כל טענה כנגד ברמן בגין תקופת עבודה זו.

גמול שעות נוספות:
חי טוען כי בהתאם להסכם הקיבוצי הוא זכאי לתשלום עבור שעות עבודת לילה בתוספת 50%. לטענתו, יומיים בשבוע (בימים שני ורביעי) עבד 3 שעות נוספות בכל ערב. לכן לטענתו הוא זכאי ל-4 שעות נוספות לפי 125% משכר עבודת לילה, ועוד שעתיים נוספות של 150% משכר עבודת לילה. בתביעתו עתר חי לפיצוי בגין למעלה מ-10.5 שנים אחורנית בסך כולל של 336,896 ש"ח. בסיכומים עתר לפיצוי בגין 5 שנות העסקתו הפורמלית אצל גבי, אך באופן תמוה סכום התביעה לא השתנה.
מנגד, גבי טען כי היקף שעות עבודתו של חי לא עלה על משרה מלאה.
יצוין כי בתצהירו שינה חי את גרסתו לגבי הימים בהם נאלץ לטענתו לעבוד שעות נוספות. בתצהירו צוין כי עבד שעות מרובות בימים ראשון ורביעי (לעומת כתב התביעה שם צוין כאמור כי עבד כך בימים שני רביעי).
לתיק הוגשו דו"חות המסופונים, אשר שקפו את השעה בה נטענו נתוני הסחורה שהועמסה על המשאית בירושלים (receive), וכן את השעה בה נפרקו הנתונים בדבר הסחורה שהוחזרה וכו' כאשר המשאית חזרה לירושלים (send).
אין חולק כי הנהג נידאל היה יוצא מירושלים ואוסף את חי מתל אביב לצורך ביצוע העבודה.
למעשה, לגבי שעת תחילת עבודתו של חי אין מחלוקת- לעניין זה העיד חי בחקירתו כי התחיל את יום העבודה בסביבות השעה 3:30 בבוקר (עמ' 7-6 לפרוטוקול).
לגבי שעת סיום העבודה- חי הסתמך על דו"חות המסופונים וטען כי "הדוחות מדברים בעד עצמם" וניתן לראות משמרות רבות בנות 10 שעות ומעלה (ראו סע' 10 לתצהירו).
לעניין זה, אין בידנו לקבל את טענתו. ראשית, הגם שכאמור בכתב התביעה עתר לגמול שעות נוספות רק בגין השעות שבוצעו בימי ראשון ורביעי, בתצהירו נעשתה הרחבת חזית ונטען לגבי שעות נוספות בימים אחרים, וזאת מבלי שהוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה.
שנית, לא ניתן ללמוד מדו"חות המוספונים על ביצוע שעות נוספות. כאמור, לגבי שעת תחילת עבודתו, אין חולק כי התחיל עבודתו בסביבות השעה 3 וחצי, הגם שבדוחות מופיעה שעה מוקדמת יותר (בסביבות השעה 2). זאת שכן מרגע טעינת הנתונים במסופון חולפת לפחות שעה עד שמשאית מגיעה לאזור תל אביב, שם עלה התובע על המשאית.
כך גם לגבי שעת סיום המשמרת- שעת פריקת הנתונים מהמסופון, היא רק לאחר שהמשאית חוזרת לירושלים (לאחר נסיעה בשעות העומס בפקקים) ולאחר שמסדרים את המשאית ונבדקות תעודות ההחזרה. כך שמקובלת עלינו טענת ברמן כי לכל הפחות יש להפחית שעתיים משעת פריקת הנתונים לגבי סיום עבודתו של חי (סע' 18.12 ד' לסיכומי ברמן).
לאחר הפחתת השעות הנ"ל, מתברר כי לכל היותר עבד חי כ-8 שעות בימים ראשון ורביעי, כאשר בשאר הימים אף עבד הרבה פחות שעות (לעניין זה ראו סע' 18.12 ה' לסיכומי ברמן).
אם כן, טענת חי כי עבד מהשעה 3:00 עד השעה 14:00 נסתרה לחלוטין בראיות שהוצגו בפנינו.
מהראיות שבפנינו עולה כי העסקתו של התובע היתה בהיקף הנופל ממשרה מלאה ולפיכך התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות נדחית.

פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה:
חי טוען כי בהתאם לסעיף 17 להסכם הקיבוצי היה זכאי להפרשות מעסיק בסך 12% ואחוז נוסף שהוסף בהפרשות מעסיק בהסכם הקיבוצי הארצי שנחתם ביום 8.6.88 (שמספרו 7035/88). לטענתו הוא זכאי להפרשי פנסיה בסך 90,561 ₪.
מנגד גבי טוען כי חי זכאי להפרשות לפנסיה בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק, ואף אם ייקבע כי חל ההסכם הקיבוצי הרי שיהא זכאי להפרשות מעביד בגין התקופה שלא התיישנה מחודש יולי 2009 בסך 28,145 ₪ בהפחתת הסכום שהופקד בסך 26,616 ₪.
ברמן טוענת כי חי לא הוכיח מה הייתה משכורתו בשנים 2006- 2010 כאשר תלושי השכר לחודשים יוני-אוגוסט 2010 מלמדים כביכול על שכר בסיס של 5965 ₪. לכן, לטענתה, בגין התקופה מחודש יוני 2009 (בהתחשב בתקופת ההתיישנות) עד לחודש אוגוסט 2010, יש לחשב את זכותו של התובע לפי המשכורת הקובעת הנ"ל וחי זכאי להפרשי תגמולים בסך 5368 ₪. .
כמו כן, לטענתה, בגין תקופת העבודה מחודש נובמבר 2012 ועד מועד סיום עבודתו, יש לחשב הפרשות בשיעור 6% לפי השכר הקובע הרלוונטי כפי שמופיע בתלושי השכר. לטענתה, לאחר קיזוז הפרשות התגמולים ששולמו לו (בהתאם לדו"חות שהוגשו מטעם גבי), חי זכאי להפרשי תגמולים בגין התקופה הנ"ל (החל מחודש נובמבר 2012) בסך 4028 ₪.
לעניין זה, מצאנו לקבל את התחשיב מטעם ברמן. ברור כי ההפרשה בשיעור 12% לפי ההסכם הקיבוצי כוללת בחובה 6% על חשבון פיצויים ולכן אין להעניק לחי כפל פיצויי.
אשר לתקופה מחודש יוני 2009 (7 שנים ממועד הגשת התביעה), עד לחודש אוגוסט 2010 - בהתחשב בשכר ששולם לחי לפי תלושי השכר שהוצגו בפנינו (6000 ₪ נטו שהם 6752 ₪ ברוטו), הרי שבהתאם לשכר קובע של 6752 ש"ח חי זכאי להפרשי תגמולים בסך 6077 ₪ (6%*6752*15 חודשים). נציין כי לעניין זה לא קיבלנו את טענת ברמן בדבר שכר קובע כביכול של 5965 ₪.
אין חולק כי תביעתו של חי לא נוגעת לתקופה בה הופקו תלושי שכרו של חי על ידי ברמן (ספטמבר 2010- אוקטובר 2012).
אשר לתקופה מחודש נובמבר 2012 ועד למועד סיום עבודתו- בהתאם לתלושי השכר שהומצאו לתיק, חי זכאי להפרשי תגמולים בסך 12,781 ₪.
בהתאם לדו"חות שהוגשו לתיק לגבי הכספים שנצברו לזכות חי בקופות הפנסיה השונות, יש לקזז את הסך של 8753 ₪. לכן, בגין תקופה זו זכאי חי להפרשי תגמולים בסך 4028 ₪ (ראו תחשיב ברמן שלא נסתר- סע' 18.9 ג' לסיכומי ברמן).
לאור האמור לעיל, סך הכל זכאי חי להפרשי תגמולים בסך 10,105 ₪.

פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה:
חי טען כי גבי מעולם לא מסר לו הודעה על תנאי עבודתו ו/או הסכם עבודה. לטענתו, הנתבעים שיחקו איתו כמטבע עובר לסוחר והעבירוהו מיד ליד כאילו היה חפץ, ואף לא נתנו בידיו הודעה בכתב על השינויים התכופים במתכונת העסקתו כאשר חילקו את שכרו ביניהם מבלי לבקש את הסכמתו ולעיתים אף ללא ידיעתו.
גבי טען כי תנאי השכר היו ידועים היטב לחי, ולנוכח מעשיו אין הוא זכאי לרכיב פיצוי כלשהו.
ברמן טענה כי הגישה הודעות המפרטות את תנאי עבודתו של חי בתקופת עבודתו אצלה.
סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה, תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב- 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") קובע:
"מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו...הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה- הודעה על תנאי עבודה)".
סעיף 2 לחוק הודעה לעובד קובע את העניינים עליהם יש לתת פירוט בדבר תנאי העבודה, כגון זהות המעסיק, תאריך תחילת העבודה, תיאור עיקרי התפקיד, סך התשלומים המשולמים לעובד כשכר עבודה, אורכו של יום עבודה רגיל, ועוד.
סעיף 4 לחוק הודעה לעובד קובע כי כאשר חל שינוי בתנאי העבודה של העובד, ימסור המעסיק הודעה על כך לעובד בתוך שלושים יום.
עם תחילת עבודתו כמחלק לחמים (החל מינואר 2006), לא קיבל חי כל הודעה מינימלית בכתב בדבר תנאי עבודתו. כמו כן, גם כאשר שונו תנאי העסקתו (לדוג' בחודש נובמבר 2012, כאשר שב חי להיות רשום פורמלית כעובד של גבי ולקבל ממנו תלושי שכר) , לא קיבל על כך כל הודעה בהתאם לחוק הודעה לעובד.
יצוין כי גם בתקופת עבודתו הפורמלית אצל ברמן, הרי שההודעה שקיבל ביום 11.10.10 בדבר פירוט תנאי העבודה (נספח ג1 לתצהיר ברמן), בה צוין כאילו חי עבד בתפקיד סדרנות סחורה, כללה פרטים לא נכונים בכלל. זאת שכן למעשה אין חולק כי ביצע בכלל תפקיד אחר (מה שמוגדר אצל ברמן כעוזר נהג). יש לראות זאת בחומרה, שעה שאפילו בכתב הגנתה ובדיון קד"מ המשיכה לטעון ברמן כי חי ביצע אצלה תפקיד סדרנות, ורק בתצהיריה זנחה טענתה זו.
סעיף 5 (ב) לחוק הודעה לעובד קובע כי בית הדין רשאי לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק:
"(1)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1, או המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן- פיצויים לדוגמא).
(2)פיצויים לדוגמא כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 15,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר..".
לאחר שנתנו דעתנו להפרות מצד הנתבעים, ובשים לב למכלול נסיבות העניין, לרבות הפרת חובת תום הלב של התובע, מצאנו לפסוק כי חי זכאי לפיצוי בגובה 2,000₪ בגין רכיב זה.

בגדי עבודה:
חי טוען כי בהתאם לסעיף 19 להסכם הקיבוצי היה זכאי לקבלת בגדי עבודה, ומשלא קיבל זאת הרי שלטענתו הוא זכאי לתשלום מוערך של 15,000 ₪ בגין כל תקופת עבודתו.
לעניין זה, כבר נפסק הזכות לקבלת ביגוד היא זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון בתום יחסי העבודה (סע"ש (ב"ש) 36429-01-13 עלי אבראהים בטאט נ' אחים משארקה בע"מ, מיום 13.5.14).
לכן תביעתו ברכיב זה נדחית.

קרן השתלמות:
חי טוען כי בהתאם לסע' 21 להסכם הקיבוצי, הרי שהוא זכאי להפרשות בסך 7.5% החל מהשנה התשיעית לעבודתו (לטענתו החל משנת 2013). לטענתו הוא זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות בסך 20,450 ₪.
גבי טען כי לא חלים עליו ההסכמים הקיבוציים.
ברמן טענה חל נתק ביחסי העבודה בין התקופה שקדמה לספטמבר 2010, לבין התקופה שהחלה מספטמבר 2010, ולכן, לטענתה, במועד סיום יחסי העבודה לא צבר חי את הוותק המספיק לצורך תשלום זה.
בכתב תביעתו טען כאמור חי כי בהתאם להסכם הקיבוצי הוא זכאי להפרשה מטעם המעביד בשיעור 7.5% לקרן השתלמות החל משנת עבודתו התשיעית.
עם זאת, בהסכם מיום 2.8.11 (מספרו 7042/2011), שונתה ההוראה שהייתה קבועה בהסכם הקיבוצי מיום 18.8.86 (מספרו 7042/1986), ונקבע כי החל מיום 1.1.13 העובד יהיה זכאי להפרשה כאמור כבר בתום 5 שנות עבודה מלאות.
לכן, לאור העובדה שתביעתו של חי מתייחסת בדיוק לתקופת העבודה החל מינואר 2013, ולאור קביעתנו כי הנתבעים היו מעבידים במשותף של חי, הרי שיש לקבל את תביעתו במלואה.
עם זאת, לעניין זה אנו מקבלים את התחשיב החלופי מטעם ברמן (סע' 18.11 ג' לסיכומיה), לפיו חי זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך 18,870 ₪.

פיצוי בגין אי מסירת תלושים:
חי טוען כי במהלך כל תקופת עבודתו הפורמלית אצל גבי, לא הופקו לו תלושי שכר כלל. חי העמיד את תביעתו בעילה זו על סך 100,000 ₪.
גבי טען כי תלושי השכר הומצאו לחי והוצגו במסגרת ההליך המשפטי.
לעניין זה, טענת חי כי תלושי השכר הוכנו בדיעבד לאחר פתיחת ההליך המשפטי, לא הוכחה כלל ועל כן נדחית.

תביעה שכנגד:
לאור כל האמור לעיל בפרק של שלילת פיצוי פיטורים, לא מצאנו להיענות לשאר תביעותיו של גבי כנגד חי. בשל אי הסדר שבו בחר לנהל את עסקיו, גבי לא הוכיח את הוא זכאי לפיצוי נוסף מעבר לקביעתנו בדבר שלילת 50% מפיצויי הפיטורים להם היה זכאי חי.

סוף דבר:
הנתבעים ישלמו לחי, יחד ולחוד, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן:
יתרת פיצויי פיטורים בסך 21,609 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.15 ועד לפירעון. מסכום זה יקוזז גם הסך של 2549 ₪ שמצוי בקופת הפנסיה של הראל, ככל שגבי יחתום על המסמכים הנדרשים לצורך העברת סכום זה לחי.
יתרת תשלום שכר עבודה בגין חודש 7/15 בסך 3350 ₪ נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.15 ועד לפירעון.
פדיון חופשה בסך 14,808 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.15 ועד לפירעון.
פדיון הבראה בסך 7560 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.15 ועד לפירעון.
הפרשי תגמולים בסך 10,105 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.15 ועד לפירעון.
פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 2,000₪.
פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך 18,870 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.15 ועד לפירעון.
בנסיבות ענייננו, אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"א אדר ב' תשע"ט, (18 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר עזריאל קופלר
נציג עובדים

אופירה דגן-טוכמכר, שופטת – אב"ד

גב' הילנה ערד שטיינבך
נציג מע סיקים