הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 2400-01-16

27 ינואר 2019

לפני:

כב' השופט אורן שגב

התובע
והנתבע שכנגד

1. דניאל לוי ת.ז. XXXXXX130
ע"י ב"כ: עו"ד מרטין פורמן
-
הנתבעים
והתובעים שכנגד
1. ח.י. רותם שיווק תכשיטים בע"מ
ח.פ. 512568429
2. חיים רותם ת.ז. XXXXXX460
ע"י ב"כ: עו"ד גיא רוזנר

פסק דין

לפניי תביעותיהם ההדדיות של הצדדים: תביעת התובע לתשלום סכומי כסף שונים, שלטענתו מגיעים לו כתוצאה מעבודתו אצל הנתבעת וכתוצאה מפיטוריו , וכן תביעתו להרמת מסך ההת אגדות בין הנתבעת 1 לבין הנתבע 2, ותביעתה הנגדית של הנתבעת 1 להשבת כספים, שלטענתה שולמו לתובע ביתר ולפיצוי בגין נזקים, שלטענתה הוא גרם לה במהלך עבודתו אצלה.
אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולראיות שהוצגו על ידם במהלך ההליך, באתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל בחלקה ודין התביעה שכנגד להידחות, ולהלן הנימוקים שעמדו בבסיס הכרעתי.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים
הנתבעת 1 היא חברה פרטית אשר עוסקת בתחום שיווק תכשיטי זהב, והעסיקה את התובע כסוכן מכירות כ- 8 שני ם מיום 10.06.2007 ועד ליום 02.08.2015.

טענות התובע
לטענת התובע, התמורה שקיבל במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעת, כללה שכר בסיס, שקיבל ביטוי בתלושי השכר שלו וכן תשלום בגין עמלות מכירות, ששולם לו במזומן. לפיכך, חלק מרכיבי התביעה שהגיש, מתייחסים לפיצול הנ"ל בתשלום ודרישתו לראות בעמלות ששולמו לו במזומן , חלק אינטגרלי משכרו הקובע לצורך הפרשות סוציאליות שונות .
בכתב התביעה מטעמו, טען התובע, כי בינו לבין הנתבע 2 שררה מערכת יחסים חברית ארוכת שנים, וכי נקודת המפנה ביחסיהם, שהובילה בסופו של דבר לפיטוריו, נעוצה בשוד אלים שבוצע כנגד שניהם ביום 31.10.2013, אשר כתוצאה ממנו נפגעו שניהם פיסית ונפשית. לטענת התובע, יחסיהם עלו על שרטון בסמוך לאחר מכן כתוצאה ממצבו הנפשי של הנתבע.
לדבריו, לאחר שהנתבע 2 שב לעבודה בתום תקופת החלמה ממושכת, יחסו אליו השתנה לרעה והוא החל להתנכל אליו ולהתעמר בו בדרכים שונות, כששיאה של ההתעמרות בא לידי ביטוי בפיטוריו השרירותיים, לאחר שבבוקרו של יום 02.08.2015 גילה כי אלמונים שברו 2 מראות הצד במכונית שבה עשה שימוש מטעם הנתבעת. לדבריו, הנתבע 2 הורה לו לגשת לחברה ממנה נשכר הרכב, ושם נאמר לו לתדהמתו, כי הוא אינו זכאי לקבל רכב חלופי. בהגיעו למשרדי הנתבעת, הנתבע 2 פיטר אותו על אתר.
לאור האמור לעיל, תבע: פדיון ימי חופשה, הפרשות לפנסיה מסכומי העמלות ששולמו לו, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, השלמת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר, פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע, פיצוי בגין נזק לא ממוני, פיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן – חוק השוויון) בשל הטענה כי פוטר מחמת גילו, ולבסוף, החזר הוצאות בסך 97 ₪.
התובע תבע באופן אישי גם את הנתבע 2 וטען, כי יש לראות בו אחראי לתשלום הכספים והזכויות לתובע (סעיף 62 לכתב התביעה).

טענות הנתבעים
הנתבעים הקדימו וטענו, כי אין כל יריבות בין התובע לבין הנתבע 2, וכי יש לדחות את דרישתו להרים את מסך ההתאגדות בינו לבין הנתבעת 1. לגופו של עניין, טענו, כי התובע זומן לישיבת שימוע שהתקיימה ביום 02.08.15 ואשר לאחריה, הוחלט לפטר את התובע. לפיכך, באותו יום קיבל התובע מכתב פיטורים ונדרש שלא לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. הנתבעים הוסיפו, כי ישיבת השימוע שנערכה לתובע לא היתה הראשונה מסוגה וזאת לאור התנהלותו הבעייתית בעסק, אלא שהדבר לא גרם לו להטיב את דרכיו והוא אף נתפס גונב תכשיטים מהנתבעת (סעיף 52 לכתב התביעה). ביחס לשכרו הקובע של התובע, טענו הנתבעים, כי הוא עמד על סך 9,058 ₪, אלא שמחמת טעות דווח לקרן הפנסיה כאילו שכרו החודשי של התובע עומד על סך 11,163 ₪, דבר שגרם לטענתם לצבירת יתר וכעת התובע נדרש להשיב את ההפרשים הנ"ל בסך כולל של 42,882 ₪ (סעיף 12 לכתב התביעה). עוד נטען, כי התובע קיבל מידי חודש דמי נסיעות חרף העובדה שהחזיק ברכב מטעם הנתבעת. הנתבעים פירטו באריכות, כי בין התובע לבין הנתבע 2 קיימת היכרות רבת שנים והוסיפו, כי בשל מצבו ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות של התובעת, הנתבע 2 העסיק אותו ואף נתן לו מעת לעת סכומי כסף מתוך מניעים אנושיים. סכומים אלה, טענו הנתבעים, לא היו חלק משכר עבודתו של התובע.
הנתבעים הוסיפו, כי התובע גרם לנתבעת לנזקים ופוטר מעבודתו מחמת זלזול מתמשך וגרימת נזקים כספיים ותדמיתיים לנתבעת, שלא פסקו חרף שיחות הבהרה ונזיפות. בהקשר זה, הנתבעים דחו את טענת התובע, לפיה פוטר מחמת גילו והטעימו, כי הוא התקבל לעבודה בהיותו בן 53 שנים ועל כן, אין כל היגיון בטענה, כי 8 שנים לאחר מכן פוטר מחמת גילו.
הנתבעת טענה עוד, כי הפרישה לתובע את כל ההפרשות המתחייבות לפנסיה ואף יותר, וביחס לקבלת הודעה על תנאי עבודתו, הבהירה, כי מסרה לו פירוט מלא ומדויק של תנאי העסקתו עם קבלתו לעבודה בשנת 2007. הנתבעת הוסיפה בהקשר זה, כי במהלך 8 שנות עבודתו, מעולם לא הלין בפניה בעניין זה והעלאת הטענה כעת, גורמת לה לנזק ראייתי. התבעת חתמה את כתב ההגנה מטעמה בדרישה לקזז מכל סכום שייפסק לתובע סך של 42,882 ₪ בגין ההפרשות שביצעה ביתר לקופת הפנסיה של התובע, ובמקביל הגישה כתב תביעה שכנגד ע"ס 529,482 ₪.

כתב התביעה שכנגד
בתביעה שכנגד, טענה הנתבעת, כי התובע גרם לה לנזקים רבים ודרשה לחייב אותו בגינם בסך של 486,600 ₪ מכוח אחריותו על פי דיני הנזיקין (סעיף 38 לכתב התביעה שכנגד).
לטענתה, התובע גרם נזק לרכב שהיה בשימושו, גרם לנזק ל-2 מראות הצד, גנב ממנה תכשיטים, פגע בשמה הטוב והוציא דיבתה רעה, פגע במוניטין שלה, גרם לה לאובדן הכנסות וכאמור לעיל, קיבל תשלומים ביתר בגין הפרשות לפנסיה.
התובע הגיש כתב הגנה מטעמו במסגרתו הכחיש את כל טענות הנתבעת 1 כלפיו וטען כי התביעה הוגשה כדי לשמש משקל נגד לתביעה שהוא הגיש כנגד שני הנתבעים.
ביום 11.01.18 התקיימה ישיבת הוכחות, במהלכה נחקר ו התובע והגב' פנינה כהן מטעמו וכן הנתבע 2, מר חיים רותם. כל אחד מהצדדים הגיש כתב סיכומים מטעמו.

דיון והכרעה

התביעה להרמת מסך כנגד הנתבע 2
כאמור בפתח פסק הדין, דין התביעה האישית כנגד הנתבע 2 להידחות, ולהלן הטעמים שעמדו בבסיס החלטתי.

טענות התובע
בסעיף 62 לכתב התביעה מטעמו, טען התובע כדלקמן: "בית הדין יתבקש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת לנתבע, ולראות בנתבע כאחראי לתשלום הכספים והזכויות לתובע כמפורט בכתב תביעה זה, ביחד ולחוד עם הנתבעת". בסעיף 77 הוסיף, כי הנתבע 2 שילם לו במזומן מכיסו הפרטי עמלות מכירה והחזר הוצאות נסיעה; גרף לכיסו הכנסות מבלי שדיווח עליהן לרשויות; המשיך לעבוד בנתבעת 1, למרות שדיווח למוסד לביטוח לאומי שאינו עובד; ערבב בין נכסי הנתבעת 1 לבין נכסיו הפרטיים ובכך ביצע מעשי תרמית בחברה שהוא הבעלים היחיד והרוח החיה בה.
לאור כל אלה טען , כי יש לראות בנתבע כמי שעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה וזאת על מנת להתחמק מחוקי המגן ולשלול מהתובע את הזכויות הסוציאליות המגיעות לו (סעיף 77.9 לכתב התביעה). התובע הוסיף, כי למיטב ידיעתו, קיים סיכון כי הנתבעת 1 תיקלע למצב של חדלות פירעון והוא לא יוכל לממש את זכייתו בפסק הדין ולכן לאור כל האמור לעיל, יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות. טיעונים אלה שבו על עצמם גם בתצהירו של התובע.
בעדותו בבית הדין, הודה התובע, כי לא דיווח לרשויות המס על סכומי העמלות שקיבל לדבריו במזומן (עמ' 18 לפרוטוקול מול שורה 21) ; טען כי אינו זוכר אם ביקש לכלול את סכומי הכסף הנ"ל בתלושי השכר (עמ' 18 לפרוטוקול מול שורה 23) ; הודה כי לאחר פיטוריו נערך לו גמר חשבון והוא קיבל פיצויי פיטורים (עמ' 23 לפרוטוקול מול שורה 15 ואילך) והודה שמה שמצוין בתלושי השכר – אמת (עמ' 33 לפרוטוקול מול שורה 18).
ברקע הדברים, יש לזכור כי שני הצדדים הודו כי עד למועד בו נחשפו שניהם לאירוע השוד האלים, שררו ביניהם יחסי חברות, שבמסגרתם נתן הנתבע 2 לתובע סכומי כסף מעת לעת ונהג לשלם עליו בהזדמנויות שונות.

עד לכאן מבחינת המסד העובדתי שהוכח בראיות הצדדים. נבחן עתה את האמור לעיל בראי ההלכה הרלוונטית להרמת מסך.

ביום 26.11.18 שב בית הדין הארצי לעבודה והניח את התשתית המשפטית להרמת מסך בעולם דיני העבודה (ע"ע (ארצי) 13847-05-15 אברהם כהן נ' אחוזה יסמין בע"מ. נביא להלן בתמצית את עיקרי הדברים, הרלוונטיים לענייננו:
ההכרה המשפטית בחברה בע"מ כיצור נפרד ועצמאי ועקרון האחריות המוגבלת הם עמודי התווך הבסיסיים להתנהלות העסקית;
אף בדיני עבודה "נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד" (ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל אלון – חיים פלזן [פורסם בנבו] (8.5.2012));
בסעיף 6(א)(1) ל חוק החברות נקבע, כי במקרים חריגים רשאית הערכאה השיפוטית "לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה", באמצעות הרמת מסך ההתאגדות , אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
האם במקרה זה התובע הניח תשתית ראייתית, שניתן להסיק ממנה כי הנתבע 2 עשה השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 כדי להונות אותו או לשלול את זכויותיו הסוציאליות , והאם הוכח כי הנתבע 2 ניהל את הנתבעת 1 באופן שפגע בתכלית החברה או תוך נטילת סיכון בלתי סביר? התשובות לשאלות אלה בשלילה, ונבהיר.
ראשית לכל, יש לזכור כי התובע הועסק ע"י הנתבעת במשך כ- 8 שנים ולא הוכיח כי הנתבעת 1 אינה סולבנטית. אכן, הנתבע 2 בחקירתו הודה כי כיום נפח פעילותה של הנתבעת 1 קטן ועומד על כ- 10% מנפח הפעילות שהיה קיים לפנים, אך, אין להסיק מכך, ומכל מקום, לא הוצגו ראיות, לכך שהנתבעת חדלת פירעון וכי ככל שיינתן פסק דין כנגדה בתיק זה, לא תוכל לפרוע את חובותיה.
ללא קשר להיקף פעילותה היום, הנתבעת 1 הנה חברה פעילה ואין כל ראיה, כי הנתבע 2 נטל על עצמו במישרין או בעקיפין אחריות כלפי התובע לתשלום זכויותיו. נזכיר בהקשר זה, כי התובע הודה כי נערך עמו גמר חשבון לאחר סיום יחסי העבודה, וגם אם קיימים בין הצדדים חילוקי דעות בנוגע לסכומי כסף שלטענת התובע מגיעים לו, אין משמעות הדבר כי הנתבעת או הנתבע מנסים לחמוק מתשלום חוב כלפי התובע, שהם מודים בקיומו.
באשר לסכומי כסף שעברו במזומן בין הצדדים, הרי שעל רקע החברות רבת השנים בין השניים, אין לשלול את האפשרות, שאכן מדובר במתן כספים בין חברים. בע דותו בפנינו התובע הודה כי התובע הזמין אותו פעמים רבות לארוחות ושילם את חלקו בחשבון, אך הוסיף, כי גם הוא מעת לעת שילם את חלקו של הנתבע 2 בחשבון.
בהקשר זה, לא הוצגה כל ראיה מטעם התובע, לפיה מדובר ביותר מאשר ביטוי חברי מקובל, שלפיו חברים נוהגים לחלוק הוצאות ולעיתים לשלם את חלקו של האחר, בנסיבות חברתיות מתאימות.
ביחס לטענת התובע, כי קיבל מהנתבע 2 חלק מהעמלות במזומן, מבלי שהדבר דווח כדין לרשויות המס, ה רי שמדובר בעבירת מס לכאורה, לה שותפים התובע והנתבע 2 בצוותא חדא. מכל מקום, אין בכך כדי להוות עילה להרמת מסך, ובוודאי, שמבחינת מדיניות משפטית רצויה, אין להתיר מצב בו התובע, שלכאורה חטא בצוותא חדא עם הנתבע, ייצא מכך כעת נשכר.
סיכומו של דבר, התביעה האישית כנגד הנתבע 2 נדחית בזאת וכעת אפנה להתייחס לכל אחד מרכיבי התביעה השונים, כפי סדרם.

שכרו הקובע של התובע
הלכה היא, כי האמור בתלושי השכר הוא ראיה לכאורה לאמיתות תוכנם ולכן, על הטוען אחרת, מוטל נטל הוכחה. במקרה שלפנינו, וכפי שכבר ציינו לעיל, התובע העיד כי מה שכתוב בתלושי השכר אמיתי (עמ' 33 לפרוטוקול מול שורה 18). לאור האמור לעיל, אני קובע, כי לא הוכח כי תלושי השכר כולם או חלקם, פיקטיבי. מנקודת מוצא זו, אפנה לבחון את טענתו של התובע בנוגע לשכרו הקובע.
בתלושי השכר, צוין, כי שכר היסוד של התובע הוא בסך 9,058 ₪. אין חולק, כי שכרו של התובע, כפי שדווח לקרן הפנסיה ולמוסד לביטוח לאומי, הוא 11,163 ₪. התובע ביקש ללמוד מכך, כי זהו הסכום האמתי של שכרו הקובע, ואילו הנתבעת טענה, כי מדובר בטעות נגררת של משרד רואה החשבון שלה (סעיף 19 לסיכומי הנתבעת).
לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין טענת הנתבעת לפיה מדובר בטעות נגררת, להידחות, ולהלן אבהיר. הנתבעת, וטעמיה עמה, בחרה שלא להעיד את רואה החשבון מטעמה, או כל גורם אחר, שלטענתה אחראי על אותה "טעות נגררת", כפי שהגדירה אותה. מכאן, ולאור העובדה שבחרה לדווח מוסד לביטוח לאומי ולקרנות הפנסיה, כי שכרו הקובע של התובע לצורך הפרשות לפנסיה, עומד על סך 11,163 ₪, ולא הביאה כל ראיה של ממש לסתור כי אכן מדובר בטעות ולא בהחלטה וולונטרית שלה להטיב עם התובע, יש לראות בסכום הנ"ל כסכום הקובע לצורך ההפרשות, שניתן לתובע כהטבתה שכר. מכאן, ייאמר כבר כעת, כי דין טענת הקיזוז שהנתבעת העלתה – להידחות.
באשר לעמלות מכירה ששולמו לתובע במהלך שנות עבודתו, במזומן, מבלי שהדבר דווח לרשויות המס, אני קובע, כי אין לראות בהם כחלק מהשכר הקובע, שכן כעניין שבמדיניות משפטית, סבורני, כי אין לאפשר מצב בו, חוטא ייצא נשכר, במובן זה, שבמשך שנים יבצע עבירות מס ו"ייהנה" מפירות עבירות אלה, וביום פקודה, יזעק חמס, כי יש לקחת אותם בחשבון לעניין חישוב זכויותיו השונות.
לאור כל האמור לעיל, אני קובע, כי הגם שאין הלימה בין האמור בתלושי השכר לעניין השכר הקובע לבין הסכום שדווח לקרן הפנסיה ולמוסד לביטוח לאומי בעניין זה, הרי שהנתבעת אינה רשאית לדרוש מהתובע השבה בטענה שמדובר בתשלומי יתר מחד גיסא, שכן לאור העובדה שלא הובאה ראיה לכך שמדובר בטעות, יש לראות בכך הטבת שכר, שאין לדרוש את השבתה בדיעבד; הנתבע מצדו, אינו יכול לדרוש כיום כל הטבה נוספת ביחס לסכומי כסף שלא מצאו ביטויים בתלושי השכר, שעה שמדובר בסכומים שנתקבלו אגב ביצוע עבירת מס לכאורה. מכאן, שלעניין, כל יתר הזכויות, יש להתייחס לשכר הקובע כפי שמופיע בתלושי השכר ואילו ביחס לסכומים שהופרשו לפי שכר קובע גבוה יותר, אין להורות על השבת ההפרש לנתבעת.

פיצוי בגין היעדר שימוע
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, כי נערך לתובע שימוע כדין , ולהלן נימוקיי. הזכות להליך שימוע היא חלק מזכות הטיעון שהנה זכות יסודית הנמנית על עיקרי הצדק הטבעי. זכות זו עומדת לאדם לפני פגיעה בזכויותיו ע"י גוף מנהלי, ובהשאלה לעולם דיני העבודה, זכות העומדת לעובד לפני שמתקבלת החלטה בדבר סיום העסקתו וגדיעת מקור פרנסתו (ע"ע 14039-07-11 חנה סולטני נ' מדינת ישראל משרד החינוך (19.12.13) (להלן – ענין סולטני).
חובת המעסיק לערוך לעובד שהוא שוקל לפטר שימוע כהלכתו אינה "[...] רק להציג בפני העובד את הטענות כלפיו ואת הנימוקים שהביאו להליך פיטוריו. אלה, כמעט בכל המקרים, ידועים לעובד. מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגרסתו, ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן כצעקתה" (דב"ע (ארצי) נו/31- 3 מדינת ישראל - בונה (16.9.1996) .).
בנוסף, אל מול זכות היסוד של העובד להשמיע טענותיו, במיוחד עת נשקלת אפשרות לסיים העסקתו, עומדת חובת המעסיק להציג בפני העובד את הטענות המועלות כלפיו, ולשמוע את טיעוניו של העובד בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שיקבל הכרעה סופית ובלתי הדירה בעניינו )ע"ע (ארצי) 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, [פורסם בנבו] פד"ע לח 448 (2003) (להלן: עניין גוטרמן); וראו: ע"ע (ארצי) 1349/01 וופא אסחאק - מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות, [פורסם בנבו] (16.2.2004) (להלן: עניין וופא אסחאק); ע"ע (ארצי) 363/07 שרונה ארביב - פואמיקס בע"מ, [פורסם בנבו] ).
בעניין אורלי מורי, קבע בית דין זה, מפי השופטת וירט-ליבנה, כי מתן הזדמנות הוגנת, אמיתית ובתום לב לעובד למצות את זכות הטיעון במלואה, מחייבת מתן פרק זמן מספיק לעובד, כדי שתהא בידו שהות לבחון את הטענות שהופנו כלפיו ולגבש התייחסותו אליהן (ע"ע (ארצי) 627/06 אורלי מורי - מ.ד.פ. ילו בע"מ [פורסם בנבו] (16.3.2008)).
בעניין סולטני אף נקבע, כי חובת השימוע לעובד והנטל לקיומה הוא על המעסיק הבא לגרוע מזכויות העובד, או לפגוע בהן. בהעדר טעמים ענייניים של ממש, אין זה מן הראוי כי המעסיק יקבע סד זמנים דחוק שאינו מאפשר לעובד להיערך כנדרש להליך השימוע העלול לחרוץ את גורלו. ככל שלא ניתנה לעובד שהות מספקת להיערך לשימוע, על המעסיק להיענות למבוקשו ולהציע לעובד מועד אחר, אשר יהלום את צרכי שני הצדדים (בג"ץ 3397/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865 (2004)).
עיקרון נוסף שנפסק בעניין סולטני [כב' הנשיאה (כתוארה אז) השופטת נילי ארד], כי משנה תוקף לזכות הטיעון ולמיצויה בנסיבות בהן מתחוללים שינויים בעלי השלכות מרחיקות לכת בתנאי עבודתו של העובד או פגיעה בהם או בעתידו התעסוקתי. עוד נפסק בעניין לורה לינדר (ע"ע (ארצי) 355/99 לורה לינדר - ארגון נכי תאונות עבודה, [פורסם בנבו] פד"ע לז 846 (2002)) ע"י הנשיאה ארד, כי "ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של המשיב למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה". בעניין דני מלכה נפסק, כי אין להפתיע את העובד במהלך הבירור שנעשה עמו, על אחת כמה וכמה כאשר המעסיק מייחס לעובד עבירת משמעת חמורה. המעסיק נדרש שלא לכסות מפני העובד "את החשדות המיוחסים לו, אלא ישטח אותם בפני המשיב, באופן שיהא בידיו להפריכן, או לשכנע את מעסיקו, כי אין ממש באותם חשדות, כולם או מקצתם" (ע"ע (ארצי) 415/06 דני מלכה - שופרסל בע"מ, [פורסם בנבו] (15.7.2007)).

ומן הכלל אל הפרט -
בחינת הראיות שהוצגו בפניי בראי עקרונות דיני השימוע שפורטו לעיל, מעלה, כי זכות הטיעון של התובעת אכן קופחה, ועל כן דין תביעת ו ברכיב זה להתקבל, והכל כפי שיפורט להלן.
לא הוצגה כל ראיה, לפיה התובע קיבל זימון לשימוע, או כי נערך פרוטוקול, כמתחייב. לא נעלמה מעיניי כמובן העובדה שמדובר במערכת יחסי עבודה בין 2 חברים, במסגרת עסק קטן. עובדה זו אינה מאיינת את הצורך לנהוג כדין, כי אם לכל היותר מאפשרת ריכוך של דרישות פורמליות מסוימות. יחד עם זאת, אין לאפשר מצב בו התנהלות מעסיק בנסיבות כגון אלה, שולל מניה וביה את זכות הטיעון של העובד ואת זכותו להליך הוגן. עקרונות אלה הם נשמת אפו של הליך השימוע, ובהיעדרם, שוב לא ניתן לקבוע כי התקיים הליך שימוע.
לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת, כי היו בין התובע לבין הנתבע 2 שיחות רבות, בהן הביע האחרון את חוסר שביעות רצונו מעבודתו של התובע, לרבות יחסו ללקוחות, יחסו לרכוש הנתבעת וכלה בטענה על אודות גניבה לכאורה. אלא שדווקא טענות מסוג זה, שמטיבן הן חמורות, מדגישות את חובתו של המעסיק לקיים הליך שימוע כהלכתו, שכן כגודל חומרת הטענות המהוות בסיס לקבלת החלטה על פיטורי עובד, כן גודל הצורך להקפיד ולהדר במתן זכות טיעון.
לאור כל האמור לעיל, אני פוסק, כי לא קוים לתובע שימוע כדין בטרם התקבלה החלטה על אודות פיטוריו ולפיכך, הוא זכאי לפיצוי . אפנה עתה לדון בפיצוי הראוי.
קביעת הפיצוי הראוי בגין הפגם שנפל בהליך הפיטורים, נקבעת בהתחשב באמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה ובמכלול נסיבות המקרה (ראו לעניין זה: ע"ע (ארצי) 10940-10-15 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ - יונתן רון (6.9.18)).
מהו אם כן, הסעד הראוי בגין הפגמים שנפלו בהליך הפיטורים של התובע במקרה זה? בע"ע (ארצי) 43380-06-11 פלוני - אלמונית (9.12.2014) (להלן: ענין פלוני) סקר בית הדין הארצי (השופט איטח (כתוארו דאז)) את הכללים לפסיקת פיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין, תוך הבחנה בין פיצוי על נזק ממוני ובין פיצוי על נזק שאינו ממוני. ייאמר בתמצית, כי הפיצוי בגין נזק ממוני נועד לפצות את העובד על אובדן הכנסותיו בתקופה שלאחר הפיטורין, בעוד שהפיצוי בגין נזק שאינו ממוני, נועד לפצות את העובד על הפגיעה בכבודו ועוגמת הנפש שנגרמה לו. בעניין פלוני הודגש כי " עגמת הנפש היא סוג של נזק לא ממוני, שככלל אין מניעה לפסוק עבורו פיצוי וזאת במקרים המתאימים, כגון פגיעה בזכויות חוקתיות, ובכלל זה פיטורים על רקע של הפליה, או במקרה של פיטורים בהליך לקוי".
מטרת השימוע היא בעיקרה לאפשר לעובד להביא בפני מעסיקו את ה'אידך גיסא' ולנסות לשכנע את בעל הסמכות שלא לממש את כוונת הפיטורים. בהתחשב במעמדה וחשיבותה של העבודה עבור האדם העובד מבחינה כלכלית ומבחינת זהותו האישית הרי שהזדמנות זו יש ליתן בצורה הוגנת והולמת, וזאת אף אם עילת הפיטורים חוקית. אך מובן הוא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר ההליך הלקוי הוא בעצם מסווה לעילת פיטורים שאינה חוקית (שם; וע"ע (ארצי) 25805-12-11 מדינת ישראל - מירון חומש (29.11.16)).
אשר לנזק שאינו ממוני, הסמכות לפסוק פיצויים בגין נזק זה כתוצאה מפיטורים לא כדין מעוגנת בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: חוק החוזים תרופות) הוראה זו, כמו הוראות נוספות המסמיכות את בית הדין לפסוק פיצוי על נזק שאינו ממוני, מושתתת על ההכרה בכך שגם נזק שאינו נילווה לפגיעה פיזית ואינו מתבטא בחסרון כיס ראוי לפיצוי. ככלל, הושטת פיצוי בגין נזק שאינו ממוני מגשימה בראש ובראשונה תכלית תרופתית, היינו הטבת נזק שנגרם לנפגע. בנוסף, פיצוי זה, ככל פיצוי, מגשים תכלית חינוכית הרתעתית, שכן הוא מחייב את המפר לשאת בעלות הפרתו, וכפועל יוצא מכך עשוי הפיצוי להוות תמריץ שלילי להפרה עתידית על ידו או על ידי אחרים.
בסעיף 13 לחוק החוזים תרופות – אשר מכוחו נפסק הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין – לא הוגבל – במישרין או בעקיפין – שיעור הפיצוי שניתן לפוסקו. עסקינן בעניין הנתון לשיקול דעת בית הדין.
בעבר, קבעה הפסיקה את שיעור הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני כמכפיל של שכר העובד. בהמשך, נסוגה הפסיקה משיטה זו לקביעת גובה הפיצוי. זאת, תוך שהודגש כי עגמת נפש אינה עומדת בהכרח ביחס ישיר לגובה השכר, וצערו של עובד המשתכר שכר גבוה אינו בהכרח גדול מצערו של עובד המשתכר שכר נמוך (ראו: ע"ע 247/07 פלוני – קוציק (24.9.09, פיסקה 8 בפסק דינו של השופט פליטמן; בר"ע 20418-03-13 סעיד – מנסוביץ (7.11.13); ענין פלוני; ע"ע 27600-10-11 ‏ ד"ר גרשון אהרונוב - המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון(22.12.15) ; ענין ברד; ע"ע (ארצי) 55550-09-14‏ שמעון בן אלי - קומבה בע"מ (24.9.17) ; עע (ארצי) 39172-11-16‏ ‏מדינת ישראל משרד החינוך - דניאל שדה (3.6.18)).
הפיצוי הוא אמנם כלי לביטוי מורת הרוח מהתנהלות המעסיק בהליך הפיטורים וזאת כחלק מצדק קונקרטי בין העובד למעסיק, אך הוא מקפל בתוכו גם תכלית של הכוונת התנהגות הצדדים ליחסי עבודה, ותכלית נוספת זו אינה קשורה לגובה שכרו של העובד. דומה כי כיום קיימת תמימות דעים כי פסיקת פיצוי בגין נזק שאינו ממוני צריכה להיקבע כסכום גלובלי בהתאם לאמות מידה שפותחו בפסיקה, ולא כמכפלת השכר.
אמות המידה לקביעת שיעור הפיצוי הבלתי ממוני כסכום גלובלי כוללות, בין היתר, שיקולים בגין עוצמת הפגם והחומרה במחדלי המעסיק, האם חובת השימוע הופרה באופן מלא או חלקי; אופיו של ההליך שקוים – ככל שקוים – והאם נשמר בגדר השיח והשיג כבודו של העובד כאדם או שאך הוטחו האשמות; האם הפיטורים היו מסיבה עניינית או שאינה עניינית; משך תקופת העסקת העובד; גילו של העובד; האם נפל דופי גם בהתנהגות העובד ועוד.
ודוק. לא כל פגם שנפל בהליכי השימוע מצדיק פסיקת פיצוי, וכאשר המדובר בפגם קל שלא השפיע על יעילות הליך השימוע או הגינותו – אין הכרח לפסוק פיצוי. כאשר בית הדין מתרשם כי המדובר בפגם חמור שהשפיע על יעילות הליך השימוע או הגינותו, סכום הפיצוי צריך לשקף זאת בהתאם לנסיבות העני ין.

אשר לענייננו –
בבואי לשקול את הפיצוי הראוי בגין אי עריכת שימוע בנסיבותיו של תיק זה, לקחתי בחשבון מחד גיסא, כי זכות הטיעון של התובעת קופחה, באשר לא הוצגו זימון לשימוע ופרוטוקול; עילת הפיטורים התבססה על טענות חמורות, לרבות גרימת נזק וגניבה לכאורה, שלא גובו בכל ראיה של ממש. מאידך גיסא, לקחתי בחשבון את תקופת העבודה, את העובדה שמדובר בעסק קטן ואת העובדה שהיו חברים במשך שנים רבות.
לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי יש לפסוק לתובע פיצוי כולל בסך 70,000 ₪.

פדיון ימי חופשה שנתית
הנתבעת לא הציגה יומן חופשה ואף בתלושי השכר לא נוהל מעקב שוטף אחרי צבירת ימי החופשה וניצולם. למעשה, הראיה האובייקטיבית היחידה שהוצגה היא דו"ח כניסות ויציאות של התובע מהארץ, לפיה בתקופה הרלוונטית לתקופת זכאותו (2012 עד 2015), שהה התובע בחו"ל 50 ימים במצטבר.
התובע לא טען, כי לא קיבל בגין כך שכר בגין ימים אלה, ולכן על מנת שלא יקבל כפל תשלום, יש להפחית את ימי החופשה הנ"ל מסך ימי החופשה המגיעים לו בגין תקופה זו.
בכתב הסיכומים מטעמו, טען התובע כי הוא זכאי בגין התקופה הרלוונטית הנ"ל לפדיון של 50.33 ימי חופשה (סעיף 65 לסיכומיו).מכאן, בהפחתה של 50 ימי החופשה שניצל, הוא זכאי לפדיון של 1/3 יום חופשה.
משקבעתי כי שכרו החודשי הקובע של התובע הנו בסך 9,058 ₪, כמצוין בתלושי השכר, ולאור העובדה שאין מחלוקת שהתובע עבד במתכונת של 22 ימים בחודש, שכרו היומי הקובע לצורך חישוב פדיון החופשה השנתית המגיע לו הוא בסך של 411 ₪.
בהתאם לאמור לעיל, התובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 135 ₪.

הפרשות לפנסיה בגין עמלות המכירה
דין רכיב זה להידחות, וזאת משאין חולק, כי הנתבעת וטעמיה עמה, הפרישה לתובע סכומים מתוך שכר קובע בסך 11,163 ₪, ולא כפי שצוין בתלוש. דרישתו של התובע כי כעת יופרשו לו סכומי כסף לפנסיה מתוך עמלות שקיבל במזומן ולא דווחו כדין לרשויות המס, נדחית בזאת. כאמור לעיל, משפסקתי כי יש לראות בהפרשות שבוצעו בפועל כהטבת שכר שניתנה לתובע, אני דוחה את דרישת הנתבעת לקיזוז ההפרש בסך של 8,841 ₪.

השלמת פיצויי פיטורים ופיצויי הלנה
התובע טען, כי הוא זכאי להשלמת פיצויי פיטורים בסך 10,754 ₪, שכן בגין תקופת עבודתו, היה על הנתבעת להפריש לו סך של 96,885 ₪ (על בסיס שכר קובע בסך 11,904 ₪. לדבריו, הנתבעת שילמה לו סך כולל של 86,181 ₪, מתוכן חלק הארי בסך 84,176 ע"י שחרור הכספים שנצברו לזכותו בקופת הפיצויים. בנוסף, טען, כי הכספים שוחררו באיחור של כחודשיים ימים ועל כן הוא זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים על מלוא הסכום.
הנתבעת שבה וטענה, כי הפרישה עבור התובע סכומים ביתר, טענה שכאמור לעיל, נדחתה על ידי. לעניין האיחור בתשלום, טענה, כי יש למנות את התקופה הקבועה בחוק של 15 יום ממועד סיום יחסי העבודה, ולא ממועד הפיטורים, ובמקרה זה, הואיל ונשלח לתובע טופס 161 באיחור של ימים בודדים בגין חג סוכות (סעיף 46 לסיכומי הנתבעת), יש לכל היותר להורות על הפרשי ריבית והצמדה, בהתאם לסעיף 20ב לחוק הגנת השכר. ביחס לטענה, כי היא נותרה חייבת לו סך של 10,754 ₪, הנתבעת שבה והעלתה את הטענה, כי הופרשו לו בטעות סכומים ביתר, ושבה ודרשה לקזז סך של 8,841 ₪.
לאור האמור לעיל, ומשטענת הנתבעת לתשלום ביתר עקב טעות נדחתה, וממילא דרישתה לקיזוז, אני פוסק לתובע השלמת פיצויי פיטורים בסך 10,754 ₪. בנוסף, אני פוסק כי התובע זכאי להפרשי ריבית והצמדה בנוגע ל סכום של 86,181 ₪, ששולם לו באיחור מיום 02.09.15 ועד ליום 11.10.15. ביחס לסכום הנוסף בסך 10,754, אני פוסק כי לאור המחלוקת בין הצדדים בנוגע לעצם זכאותו של התובע לקבלו, סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 02.09.15 ועד למועד תשלומו בפועל.

פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר
התובע טען, כי הוא זכאי לפיצוי בגין פגמים שנפלו בתלושי השכר, באשר הם אינם כוללים את חישוב צבירת ימי החופשה השנתית וניצולה. עוד טען, כי חלק משכר העבודה שולם לו תחת הכותרת "נסיעות", שעה שאין חולק שקיבל רכב מהחברה ולכן לא היה זכאי לקבל גם החזר נסיעות. התובע הוסיף עוד, כי לא כל העמלות שקיבל נרשמו בתלוש השכר (סעיף 87.4 לסיכומי התובע) וכתוצאה מכך נגרם לו נזק. התובע העלה פגמים נוספים, טכניים וצורניים (סעיפים 87.5 עד סעיף 87.9 לסיכומי התובע). לאור האמור לעיל, דרש פיצוי בסך 126,00 ₪.
הנתבעת טענה, כי התובע העיד כי מה שרשום בתלושי השכר אמיתי (עמ' 33 לפרוטוקול מול שורה 18) והוסיפה, כי מעולם לא פנה בדרישה כלשהי לתיקון הפגמים שקיימים לכאורה בתלושים, למרות שהיה בקשר עם משרד רואה החשבון שהעניק שירותי הנהלת חשבונות לנתבעת והפיק עבורה אתה התלושים. הנתבעת אף הוסיפה, כי במקרה שהתובע פנה בדרישה לתיקון רכיב דמי הבראה, העניין נבדק וסוד (סעיף 55 לסיכומי התובע).

אשר להכרעתי –
סעיף 26א(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, קובע כי לבית הדין נתונה סמ כות לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, אם מצא כי

המעסיק לא מסר לעובדו ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב). בהקשר זה נקבע עוד, כי אם נמצא שהמעסיק ביצע הפרה כאמור ב- 2 חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת. לעניין גובה הפיצו יים, נקבע כי פיצויים לדוגמה יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 ₪ בגין כל תלוש , אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו.
בע"ע (ארצי) 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן (31.10.16) הניח בית הדין הארצי את התשתית לפסיקת פיצויים בגין פגמים בתלושי השכר, וקבע, בתמצית, את העקרונות הבאים:
בפסיקת שיעורם של " הפיצויים לדוגמה" (כהגדרתם בסעיף 26 א(ב)(1) לחוק הגנת השכר) בגין הפגמים האמורים בתלושי השכר, יש מקום ליתן משקל למהות אי ההתאמה שבין הנתונים בתלושים ובין דרישות התוספת לחוק הגנת השכר, שבה מפורטים הפרטים שעל תלוש שכר לכלול ( להלן – התוספת), ולא להסתפק במניין ההפרות שבכל תלוש ותלוש;
דינו של תלוש שכר הנוקב בשכר שאין לו קשר לשכר המשולם בפועל, שונה מדינו של תלוש שכר שנתוניו הכלליים ( כגון פרטי הצדדים, מספר ימי העבודה במקום העבודה וכיוצא באלה פרטים כלליים) אינם מדויקים;
יש לקחת בחשבון מצב בו אי פירוט פרטים גורם נזק לעובד, למשל מול המוסד לביטוח לאומי;
בקביעת הפיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק, יש להביא בחשבון, לצד מהות ההפרה, את הנחיות חוק הגנת השכר ואת אמות המידה שיש לשקול בעת קבלת ההחלטה על עצם הטלת הפיצוי ועל שיעורו, כמפורט להלן. בחוק הגנת השכר נקבע, כי בית הדין " רשאי" (אך לא חייב) לפסוק פיצויים לדוגמה; תנאי להפעלת הסמכות הוא שנמסר תלוש לא תקין " ביודעין" (וראו החזקה בסעיף 26 א(ב)(2) לחוק הגנת השכר);
הרשות לפסיקת הפיצויים היא " בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור"; סכום הפיצוי הוא עד 5,000 ₪ ( כשיעורם בחודש יולי 2009) לכל תלוש; מטעמים מיוחדים שיירשמו ניתן לפסוק סכום גבוה יותר.
בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום לבם של הצדדים וכמובן לתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26 א לחוק הגנת השכר ( ראו על דרך ההיקש: ע"ע ( ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ – יעקב זואילי [פורסם בנבו] (16.11.2011) בסעיף 36 לפסק הדין), תוך שבענייננו יש ליתן דגש על חומרת ההפרה שהביאה אי התקינות של החלק הארי של התלושים שנמסרו לעובד , מספר התלושים הלא תקינים, הפגיעה המידית בעובד בעת מתן התלושים והפגיעה המסתברת והמובנת מאליה בעת מימוש זכויותיו מול רשות מרשויות המדינה.
לאחר שנתתי את דעתי לעובדה שבכל תלושי השכר, ללא יוצא מן הכלל, לא נוהל רישום של צבירת החופשה השנתית וניצולה, וכי במקרה דנן מתקיימת חזקת ה"ביודעין", וכן נתתי דעתי לכך, שבפועל לא נגרם לתובע נזק מוחשי בשל אי רישום ימי החופשה או פרטים נלווים נוספים, שכן בפועל התובע ניצל את ימי החופשה השנתית שעמדו לרשותו, אני פוסק לו פיצוי כולל בסך 10,000 ₪.

פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה
התובע דרש פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין אי קבלת הודעה על תנאי העסקתו. הנתבעת טענה, כי תנאי עבודתו של התובע היו ידועים לו היטב וכי הוא מעולם לא הלין על כך בפני הנתבעים והעובדה שהעלה את הדרישה רק במסגרת כתב התביעה, לאחר שעבד כ- 8 שנים בשירות הנתבעת, גרמה לה לנזק ראייתי.
לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, ובין היתר לכך, שחרף היעדר הודעה כאמור, הצדדים נהגו במשך כל השנים, בהסכמה, בכל הנוגע לתשלומים שהתובע קיבל, אני פוסק לתובע פיצוי כולל בסך 2,000 ₪.

החזר הוצאות
התובע תבע סך של 97 ₪ בגין נסיעות ודלק ששילם לטענתו (נספח ת/12). לא מצאתי התייחסות מטעם הנתבעת לסכום זה בחקירת התובע או בכתב הסיכומים מטעמה, ולכן, בהיעדר ריאה לסתור, אני פוסק לתובע סך של 97 ₪.

פיצויי הלנת שכר
התובע טען, כי שכרו שולם באיחור מידי חודש וכראיה לכך צירף לתצהירו (ת/4) רישום שערך על בסיס אישורי ההפקדות של ההמחאות שקיבל מהנתבעת. התובע טען בסיכומיו, כי לא נחקר על כך ולפיכך, יש לקבל את האמור בת/4 ולפסוק לו פיצויי הלנת שכר מ לאים עבור כל חודש שבו שכרו הולן.
הנתבעת טענה כי יש לדחות את טענת התובע, שכן היא אינה אחראית למועד בו החליט להפקיד את ההמחאות שניתנו לו, ובוודאי שאינה אחראית לכך במקרה זה, שעה שהתובע ביקש מחבריו לעבודה שיפקידו עבורו את ההמחאות שקיבל, ובמקום להיות אסיר תודה על כך שעזרו לו, הוא מלין כיום שההמחאות לא הופקדו במועד, מבלי להציע הסבר מדוע לא טרח להפקיד אותן במועד בעצמו.
הנתבעת טענה, כי הואיל ולא צורפו צילומים של ההמחאות עצמן, לא ניתן להסתמך על אישור בדבר מועד ההפקדה כראיה לכך שההמחאות עצמן ניתנו לתובע ב איחור, זאת בחריג של 6 המחאות שצילומן צורף מתוך 84 אישורי הפקדה. לאור האמור לעיל טענה, כי ליותר היותר מדובר על מספר מקרים זניחים, בהם ההמחאה ניתנה לתובע באיחור קל של מספר ימים בלבד.

אשר להכרעתי
מעיון במסמכים הרבים שצורפו לתצהיר התובע (נת/4), עולה, כי אכן התובע צירף תצלום של 6 המחאות בלבד, בהן צוינו זמני פירעון כדלקמן: 05.10.13, 15.04.15, 15.09.14, 15.01.15, 16.07.15 ו- 11.08.16.
מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי אישורי ההפקדות שצורפו ביחס ליתר תקופת העבודה, מעידים על מועד ההפקדה בלבד ולא ניתן להסיק מהם על התאריך שצוין כמועד פירעונה של המחאה מסוימת.
לפיכך, יש להתייחס לטענת התובע ביחס ל- 6 ההמחאות שצורפו בלבד, מהן עולה, כי 3 מהן ניתנו באיחור של 6 ימים, המחאה 1 ניתנה באיחור של 7 ימים ואילו המחאה נוספת ניתנה באיחור של 2 ימים (11.08).
נזכיר, כי בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, רואים שכר כמולן, אם לא שולם עד ליום התשיעי של החודש העוקב לאחר ביצוע העבודה.
לאור האמור לעיל, ו לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולכך שהוכח כי ב-5 פעמים שולם שכר העבודה באיחור של מספר ימים, אני פוסק לתובע פיצוי כולל בסך 500 ₪.

פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, עגמת נפש והפליה
בסיכומיו, הקדיש התובע חלק קטן לרכיבי תביעה אלה וטען באופן כללי, כי פוטר בחוסר תום לב, תוך "התעמרות והתנכלות ושרירות לב תוך שנגרם לו סבל ועגמת נפש רבה" (סעיף 105 לסיכומי התובע). התובע המשיך וטען באופן לאקוני, כי פוטר מחמת הפליה ובניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה והנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה להפריך טענה זו.
הנתבעת טענה כי אין בסיס לטענת התנכלות והתעמרות, שכן אין חולק, כי בין התובע לבין הנתבע שררו יחסי חברות ארוכת שנים, ועוד אין חולק, כי במהלך השנים הנתבע נתן לתובע סכומי כסף שונים, הזמין אותו למסעדות וכו'. הנתבעת הוסיפה, כי נתן היה לצפות, כי העדה מטעם התובע, שהיתה בת זוגו בתקופה הרלוונטית, תתמוך בטענותיו של התובע לעניין התנכלות והתעמרות, אלא שהיא העידה שהתובע מעולם לא ציין בפניה אירועים כגון אלה (עמ' 9 לפרוטוקול מול שורה 2 ואילך). הנתבעת הטעימה, כי התובע לא הביא כל עדות שתתמוך בגרסתו, כשמנגד, אין חולק, כי עבד אצל הנתבעת במשך תקופה ממושכת ובעדותו טען כי אינו זוכר אם חיפש עבודה אחרת, אם כי בתקופה זו הפסיק להיות מבאי ביתו של הנתבע (עמ' 19 לפרוטוקול מול שורה 10 ואילך).
ביחס לטענת התובע כי הופלה מחמת גילו, הנתבעת טענה, כי התובע החל לעבוד אצל הנתבעת בהיותו בן 53 וגילו היה ידוע היטב לנתבע, שהיה בזמנים הרלוונטיים חברו הטוב. בחקירתו, כשנשאל התובע האם פוטר מחמת גילו השיב: "אני לא אמרתי שזו הסיבה המרכזית. אני אומר שזה יכול להיות אולי אחד הסיבות אולי שאני יותר כבד תנועה אני כבר לא כמו בחור בעיקר מחשבה יותר צעירה אני לא כל כך מהיר..." (עמ' 36 לפרוטוקול מול שורה 7 ואילך).

אשר להכרעתי –
דין טענות התובע להידחות ברכיבים אלה, ולהלן נימוקיי. אין חולק, כי לתובע נגרמה עגמת נפש כשהנתבע הודיע לו על פיטוריו. הנחת היסוד היא כי כל מעשה פיטורים מכיל מניה וביה עגמת נפש ולכן בבואו לשקול פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש, מעבר לפיצויי בגין פיטורים שלא כדין, על בית הדין לשקול האם הוכחו בפניו נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מהכלל, לפיו פיצוי בגין נזק לא ממוני ייפסק במקרים חריגים בלבד.
לא מצאתי כי במקרה זה, מתקיימות נסיבות המצדיקות לפסוק לתובע פיצויים בגין עגמת נפש מעבר לפיצויים שפסקתי לטובתו בגין פיטוריו שלא כדין. לפיכך, תביעתו ברכיב זה נדחית.
בנוגע לטענה כי פוטר מחמת גילו, דין טענה זו להידחות, שכן התובע לא עמד ברף המינימלי הנדרש ולא הראה ולו ראשית ראיה כי ההחלטה לפטרו נבעה באופן כלשהו מחמת גילו, או למצער, שגילו היווה שיקול מסוים בהחלטה לפטרו, באופן שניתן יהיה לקבוע שפיטוריו הוכתמו בשיקול פסול של גילנות. התובע עצמו בחקירתו לא שלל את האפשרות שאין המדובר בהפליה על רקע גיל והפטיר באופן כללי כי יכול להיות שגילו היה אחת הסיבות לכך.
סבורני, כי אין בכך די כדי לעמוד ברף הנדרש מתובע בהתאם לחוק השוויון, שכן אין חולק, כי לנתבעים היו טענות רבות בנוגע לאיכות עבודתו של התובע. התובע עצמו העיד, כי מערכת היחסים בינו לבין הנתבע 2 היתה עכורה בזמנים הרלוונטיים לאחר האירוע האלים ששניהם חוו, ואף לא הוציא מכלל אפשרות בכתב התביעה מטעמו, כי שינוי היחס אליו מצדו של הנתבע 2, נבע מהמצב הנפשי והפיסי המורכב אליו נקלע הנתבע 2 לאחר אותו אירוע (סעיפים 25-26 לכתב התביעה).
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הטענה כי התובע פוטר מחמת גילו.

סיכום ביניים
תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה באופן ש:
התביעה להרמת מסך ההתאגדות כנגד הנתבע 2 – נדחית;
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
בגין פדיון ימי חופשה – 135 ₪;
בגין אי מתן הודעה לעובד – 2,000 ₪;
בגין הפרשי פיצויי פיטורים – 10,754 ₪;
בגין פגמים בתלושי השכר – 10,000 ₪;
בגין היעדר שימוע – 70,000 ₪;
בגין החזר הוצאות – 97 ₪;
בגין הלנת שכר – 500 ₪.
דרישת הקיזוז של הנתבעת – נדחית.

התביעה שכנגד
כאמור בפתח פסק הדין, דין התביעה שכנגד להידחות, וזאת מן הטעם שלא נתמכה בכל ראיה של ממש ודומה, כי באה לעולם על מנת להוות משקל נגד לתביעת התובע. להלן אפרט.

השבת סכומי כסף שלכאורה שולמו ביתר
כאמור לעיל, ראיתי לדחות רכיב זה, שכן התנהלות הנתבעת כלפי התובע במשך כל תקופת העסקתו מתיישבת יותר עם המסקנה כי כל התשלומים ששולמו לתובע ביתר, שולמו כהטבת שכר ולא מתוך טעות, שמעולם לא הוכחה.

גניבת תכשיטים
הנתבעת לא העמידה ולו ראשית ראיה לטענה חמורה זו והנתבע 2 אף הודה בחקירתו כי מעולם לא הגיש תלונה במשטרת ישראל או תביעה לחברת הביטוח. מן הראוי שטענה בדבר גניבה תיתמך בראיות כנדרש ואין בידי לקבל את טענות הנתבעת בסיכומיה, לפיהן התובע לא הכחיש את המעשים המיוחסים לו ולא סיפק כל הסבר (סעיף 77 לסיכומי הנתבעת).
ברי, כי נטל ההוכחה רובץ לפתחה של הנתבעת להוכיח כי התובע גנב לכאורה תכשיטים השייכים לה, ואין די בהפרחת טענה מסוג זה לאוויר העולם, על מנת להעביר את נטל ההוכחה אל התובע שלא ביצע עבירה פלילית.
לאור האמור לעיל, טענה זו נדחית.

לשון הרע
הנתבעת טענה בסיכומיה, כי התובע "יצא במסע פרסום נרחב להפצת הידיעה כי תבע את הנתבעת בגין אי תשלום זכויותיו" (סעיף 78 לסיכומי הנתבעת). עוד טענה, כי במסגרת בירור התובענה, פרסם התובע שהנתבע 2 גרף לכיסו כספים ממכירות שבוצעו, מבלי שדיווח על הכנסותיו לרשויות המס ואף הצהיר הצהרה שקרית בפני המוסד לביטוח לאומי. אמירות אלה, טענתה הנתבעת, לא נועדו אלא להשחיר את פניה.
דין טענות אלה להידחות, שכן העובדה שהתובע הודה בחקירתו כי סיפר שהגיש כנגד הנתבעת תביעה למיצוי זכויותיו בבית הדין לעבודה, אינה, כשלעצמה, פרסום לשון הרע. ודוק. מדובר בתביעה שהתקבלה בחלקה. פרסום העובדה שהוגשה תביעה אף חוסה בהגנת תום הלב, כאמור בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע).
ביחס ליתר האמירות שנאמרו במהלך ההליך הדיוני, הרי שאלה אכן אמירות שתוכנן מהווה לשון הרע, יחד עם זאת, מדובר בפרסום מותר, וזאת בהתאם להוראת סעיף 13(6) לחוק איסור לשון הרע.
לאור האמור לעיל, ובהיעדר כל ביסוס ראייתי מינימלי, אני דוחה את התביעה שכנגד.

אחרית דבר
תביעת התובע כנגד הנתבעת 1 מתקבלת חלקית , כאמור בסעיף 86 לעיל.
התביעה שכנגד נדחית על כל ראשה וחלקיה.
לאור דחיית התביעה האישית כנגד הנתבע 2 ומנגד, דחיית התביעה שכנגד, ולאור העובדה שתביעת התובע התקבלה בחלקה, הנתבעת תישא בהוצאותיו של התובע בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"א שבט תשע"ט, (27 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .