הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 22761-05-15

07 אוגוסט 2018

לפני:

כב' השופטת שרון אלקיים
נציג ציבור (עובדים) מר יוסף לוין
נציג ציבור (מעסיקים) מר יגאל סעדיה

התובע
אהוד גבאי 038384202

-
הנתבע

  1. חברת דואר ישראל בע"מ
  2. עמוס חיים

ע"י ב"כ: עו"ד רן גפטר חרמש

פסק דין

פתח דבר

  1. לפנינו תביעתו של מר אהוד גבאי ( להלן – התובע) לביטול החלטת חברת דואר ישראל בע"מ ( להלן – הנתבעת) לכלול אותו ברשימת המפוטרים שהוסכמה בין הנתבעת לוועד העובדים במסגרת הליך הבראה של הנתבעת, לאכוף את יחסי העבודה בין הצדדים ולפיצוי בגין עוגמת נפש ובגין לשון הרע.
  2. תחילתה של תובענה זו ביום 15.5.2015, בבקשה למתן צו מניעה זמני שיורה על הקפאת כלל ההליכים שננקטו נגד התובע עד לבירורה של התובענה, ובין היתר, צו המורה על פסילת הכללתו של התובע ברשימה המוסכמת. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 6.10.15. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי [בר"ע 21464-10-15] שנדחתה בהחלטה מיום 18.11.15.
  3. בחלוף כ- 10 חודשים, ביום 21.3.2016, הגיש התובע בקשה שניה לסעד זמני במסגרתה עתר לביטול הליך השימוע עקב פגמים שנפלו בו, ביטול פיטוריו, ולהורות על קיום שימוע חדש לתובע. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 15.5.2016. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור [בר"ע 58375-05-16] שנדחתה בהחלטה מיום 18.7.2016.

העדים והראיות
4. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית מאת התובע בעצמו, מר דב דעי מנהל מרחב תל אביב והמרכז עד ליום 24.7.14 ( להלן – מר דעי), הגב' עמית בועז, פקידת אשנב שעבדה בסניף אותו ניהל התובע ( להלן – גב' בועז), גב' ענבל אודליה גבאי, אשתו של התובע ( להלן – הגב' גבאי).
בהתאם להחלטה מיום 24.12.16 זומנו לעדות על ידי התובע מר חיים שמש ( להלן – מר שמש), מר שמעון פרג'ון, יו"ר וועד העובדים ( להלן – מר פרג'ון), מר חזי צאיג, יו"ר דירקטוריון הנתבעת במועדים הרלוונטיים ( להלן – מר צאיג) ומר יוחנן יצחק, מנהל תחום עובדים ומשמעת ( להלן – מר יצחק).
5. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית מאת מר שלמה קוגן סמנכ"ל ארגון ומשאבי אנוש בנתבעת בתקופה הרלוונטית ( להלן – מר קוגן); עו"ד חגי עינת, היועץ המשפטי של הנתבעת ( להלן – עו"ד עינת); הנתבעת 2, מר עמוס בן חיים, מנהל מרחבים תל אביב והמרכז בנתבעת ( להלן – מר בן חיים או הנתבע 2 ).
6. ואלו העובדות כפי שהן עולות, מכתבי הטענות כמו גם מעדויות הצדדים והמסמכים אשר צורפו לעדותם:
א. התובע הועסק בנתבעת החל מיום 18.8.02 כעובד ארעי, והחל מיום 1.7.05 כעובד קבוע.
ב. החל משנת 2006 שימש התובע בכמה תפקידים ניהוליים - תחילה כמנהל סניף דואר בבני ברק; לאחר מכן, מיום 26.2.06 ועד ליום 31.10.10 כמנהל בית הדואר והסוכנויות בהוד השרון, ושוב מיום 16.1.13 ועד למועד הגשת הבקשה הראשונה לסעד זמני; ובין לבין, מיום 1.11.10 ועד ליום 31.12.12 כמנהל מחלקת דוורים בפתח תקווה.
ג. בשנת 2012 החל התובע לימודי משפטים.
ד. בחודש אוגוסט 2014 פנה התובע למר בן חיים, אשר מונה ביום 24.7.14 למנהל מרחב תל אביב והמרכז וירושלים, על מנת שיבחן אפשרות התמחותו של התובע במחלקה המשפטית של הנתבעת. משלא קיבל תשובה הימנו ( מר בן חיים השיב לו בע"פ במועד לא ידוע) פנה התובע למר קוגן ביום 3.12.14 בבקשה דומה, וביום 25.1.15 נענה בשלילה. בין לבין, פנה מר קוגן ליועמ"ש החברה, עו"ד עינת, אשר הבהיר כי כבר עסק בעניין זה הן לבקשתו הישירה של התובע, הן לבקשתו של מר בן חיים, וכך השיב לד"ר קוגן בהודעת דוא"ל מיום 11.12.14:
"שלמה שלום,
האיש כבר היה אצלי.
ולפי דבריו הוא מפעיל אנשים רבים.
בעיקרון אינני לוקח מתמחים וגם כאלה שעובדים בדואר.
אגב, אם אקח מן הדואר שמונה מחכים בתור כבר כמה שנים."
ה. ביום 21.1.15 נחתם הסכם קיבוצי בנתבעת לתקופה של ארבע שנים ( להלן - הסכם ההבראה). טיבו של ההסכם הינו רפורמה והבראה, אשר בעקבותיו חלו שינויים מהותיים באופן פעילות המשיבה, לרבות פיטוריהם של כ - 1400 עובדים במהלך ארבע שנים. במסגרת זו גובשו רשימות מוסכמות אשר צורפו כנספחים להסכם הקיבוצי, של עובדים שהעסקתם תסתיים לפי הסכם ההבראה, בתנאים מועדפים והתובע בכללם. ההסכם הקיבוצי נחתם לאחר מו"מ שהתנהל בין הנתבעת לנציגות העובדים, בהשתתפות נציגי רשות החברות הממשלתיות, הממונה על השכר באוצר, המשקיף החיצוני שמונה בידי בית המשפט המחוזי ובמעורבות הגורמים הרלוונטיים במשרד התקשורת ( לעיל ולהלן - הרשימות המוסכמות).
ו. במסגרת ההסכם הוחלט על הגבלת מכסות העובדים בחברה, כך שבתום תקופת ההסכם תעמוד המכסה על 5,050 משרות בלבד, מתוכן 3,800 משרות עובדים קבועים לכל היותר. גיבוש הרשימות נערך במקביל למשא ומתן קיבוצי, בין גורמי ההנהלה לחברי הוועד הרלוונטיים. הרשימות המוסכמות קיבלו את אישורם של מנהל רשות החברות הממשלתיות, מנכ"ל המשיבה, יו"ר הסתדרות עובדי המדינה ויו"ר ארגון העובדים הארצי של עובדי הדואר.
ז. במהלך חודש פברואר 2015 התקיימה פגישה בין מר בן חיים לבין התובע. במהלך הפגישה שטח התובע את טיעוניו בנוגע להכללתו ברשימות המוסכמות, והובהר לו על ידי מר בן חיים כי שיקולי הנתבעת נעוצים בתפקודו הניהולי והמשמעתי הלקוי. לאחר הפגישה, ביום 25.2.15 שלח התובע למר בן חיים הודעת טקסט כדלקמן:
"עמוס ערב טוב
לאחר שיחתנו עודדת אותי
והכנסת בליבי מעט שמחה
אתה בעל לב רחב וטוב.
ואני יודע שלא תיתן יד לשפיכת דמי.
כל המציל נפש אחת מישראל , הציל עולם ומלואו...
אנו חמש נפשות, אשר מצויים בתקופה קשה ביותר ובצער
גדול.
...
תבורך ועשה עם משפחתי חסד
אלף תודות מעומק ליבנו.
אהוד גבאי"
ח. עוד באותו היום (25.2.15) פנה התובע למר בן חיים באמצעות בא כוחו במכתב שכותרתו "מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים" ובו נטען כי מר בן חיים נוהג להשמיץ, להכפיש ולהוציא דיבתו של התובע ע"י הפצת שקרים וכזבים ולפיכך הודיעהו כי בכוונת התובע לנקוט כנגדו הליכים משפטיים במישור האזרחי ולהגיש כנגדו תלונה פלילית. מר בן חיים השיב לתובע באמצעות בא כוחו ביום 4.3.15 ודחה את ההאשמות.
ט. ביום 25.3.15 שלח התובע למר בן חיים הודעת דוא"ל בה הוא מבקש כי תאושר לו יציאה לחל"ת מיום 1.5.15 עד ליום 31.4.16, כאשר במהלך חודש 04/15 ביקש לנצל את יתרת ימי החופשה שנותרו לו. נציין כבר כאן שלטענת התובע ניתנה לו הסכמת הנתבעת מבעוד מועד, עת שיצא ללימודים, כי בסיום לימודיו יוכל לצאת לשנת חל"ת לצורך ביצוע התמחות. לעומת זאת, לטענת הנתבעת הדרישה לאישור חל"ת הועלתה לראשונה לאחר שהוכלל ברשימה המוסכמת.
י. במקביל, ביחס לימים 12.4.15 - 30.4.15 המציא התובע לנתבעת אישור מחלה בשל סחרחורות וכאבי ראש. לאחר תחילת חופשת המחלה, ביום 14.4.15 שלח המבקש הודעת פקס למר אבי סביל, מנהל אגף כוח אדם, ובה כתב - "הריני מודיעך כי החל ממחר 15-4-2015 אני מתחיל בפועל את ההתמחות בבית משפט באשדוד. עד אישור החל"ת ע"י החברה. אבקש לשהות בחופש ע"ח ימי החופש שנותרו לי, ולא ע"ח ימי המחלה. והכל כפי שסוכם" - אולם ברי כי התובע לא קיבל כל תשובה מהנתבעת או אישור על עצם קבלת הפקס; לא קיבל אישור לשהות בחופשה; לא קיבל היתר לעבוד במקום אחר בעת שהוא מועסק בנתבעת, וכפי שנקבע בהחלטה בבקשה הראשונה לסעד זמני ממילא הנתבעת נותרה תחת הרושם כי התובע מצוי במחלה ואף שילמה לו דמי מחלה בהתאם.
יא. ביום 15.4.15 התחיל התובע את התמחותו במערכת בתי המשפט.
יב. ביום 19.4.15 נערכה פגישה בין התובע לבין מנכ"ל החברה דאז, מר חיים אלמוזנינו ( להלן - מר אלמוזנינו), בנוכחות מר הרצל בר מג, סמנכ"ל הרגולציה במשיבה, בעניין בקשתו לחל"ת. במסגרת הפגישה נימק התובע את בקשתו כי אישור החל"ת יועיל לו במציאת עבודה כעורך דין משום שיגיע ממקום של אדם שפרנסתו מובטחת ולא כמובטל: "...אני רוצה למנף את עצמי ואני אגיד לך איך זה הולך... אני את הסטאז' שלי הולך לסיים במאי ואז אני הולך לעשות מבחני לשכה של אוקטובר. אני בתקופה הזאת יהיה בראיונות עבודה במשרד המשפטים ובתביעה המשטרתית. אני יותר נוח לי, לגשת לראיון עבודה ולהגיד בקורות חיים שלי שאני 14 שנה הייתי בחברה, אני כרגע נמצא בחל"ת, אם אתם מקבלים אותי אני עוזב מאשר לבוא ולהתחיל להגיד פיטרו אותי ולתת הסברים." ובהמשך, טען כי יישאר לעבוד בנתבעת לאחר שיוחלף המנכ"ל, שהרי פיטוריו בכל מקרה יהיו כפופים לשימוע: "חיים. אני עם המנכ"ל החדש לא רק שימוע, אני נשאר. נשאר בחברה אבל אני לא רוצה. נשאר בחברה. נשאר בחברה. אני יפתיע אותך".
יג. בסמוך לאחר מכן, משלא נענה מר אלמוזנינו לבקשתו, שלח לו התובע ביציאתו מהפגישה הודעת טקסט בזו הלשון:
"חיים אלמוזנינו,
הנך אדם רע מהיסוד מלא זימה ושנאת חינם
נקה לא תנקה לא אתה ולא משפחתך
הדמעות שגרמת לאשתי והצער שגרמת לילדיי ולמשפחתי גם יום כיפור לא יכפר.
דין שמיים רובץ על ראשך וראש ילדיך ואשתך לדיראון עולם.
לא אמחל ולא אסלח לך לעולם.
איש רע מלא זימה תחבולות רב מעללים
ומלא בשנאת חינם זה אתה!!!!
דע שבמעשיך קשרת את מזלך.
תזכור את המילים הללו הם ילוו אותך."

יד. ביום 28.4.15 ביקשה הנתבעת להעביר לידי התובע זימון לשימוע. לפיכך, הוציאה לתובע שליח לביתו, עת סברה שהתובע שוהה בחופשת מחלה, אולם הואיל והכתובת שהייתה ברשותה הייתה שגויה, לא נמסר לידיו הזימון. לפיכך, נשלח השליח למחרת בשנית לכתובת כפי שהופיעה באישור המחלה שהמציא התובע, אולם התובע לא היה בביתו וניסיונות להשיגו בטלפון עלו בתוהו. בסופו של דבר נמסר הזימון לידיו ביום 29.4.15, הן כצרופה להודעת דוא"ל הן באמצעות שליח בשעות הערב. על פי האמור בזימון, נקבע השימוע ליום 3.5.15 .
טו. ביום 29.4.15 פנה התובע לד"ר קוגן באמצעות הודעת דוא"ל שכותרתה "דחוף - בקשה לאישור חופשה ללא תשלום" בבקשה לאישור דחוף ליציאה לחופשה ללא תשלום בת שנה, כאשר עד אישורה ביקש לשהות בחופשה על חשבון ימי החופשה שנותרו לו. באותו יום השיב לתובע מר קוגן כי בקשתו נדחית ונימק החלטתו, בין היתר, כדלקמן:
"... בנסיבות אלה, בהן החברה מצמצמת תקנים וגורעת משרות, אין מקום לאשר חל"ת, לא כל שכן לעובד אשר משרתו עתידה להתבטל. בהקשר זה אוסיף כי היעתרות לבקשתך, עלולה להוביל לפניות נוספות מצד עובדים אשר עתידים לסיים העסקתם או אחרים, בתקופה בה ככלל, אין זה נכון לאשר יציאה לחל"ת בחברה. שיקול נוסף אשר הנחה אותי בקבלת ההחלטה הינו העובדה, כי החברה אינה מאשרת יציאה לחופשה ללא תשלום, לעובד אשר אינו מתעתד לשוב לעבודה בחברה עד תום התקופה - אלא במקרים חריגים ביותר. בשיחה שקיימת לבקשתך, עם מר אלמוזנינו, המנכ"ל היוצא, בתאריך 19.4.15, בעניין זה ממש, מסרת כי אתה מייעד עצמך לעסוק בתחומים אחרים, ונימקת זאת, ביכולותיך האישיות. .... שיקול נוסף שהנחה אותי בקבלת החלטתי, הוא העובדה, כי אתה כבר מצאת עבודה חלופית במשרד המשפטים, כעוזר משפטי/מתמחה ( כדברייך), של שופטת שלום. במצב בו אתה כבר מצאת עבודה חלופית, ללא אישור, אין מקום לאשר לך יציאה לחופשה ללא תשלום, ובתוך כך לסיים העסקתו של עובד אחר, במיוחד לא, כאשר ממילא, כאמור, שמך נקוב ברשימה המוסכמת של העובדים אשר עתידים לסיים העסקתם בחברה בכפוף לשימוע. ... עוד חשוב לי לציין, כי בבדיקה שערכתי אל מול המרחב עלה, כי לא טרחת לפנות ולקבל אישור עבודה, וממילא לא קיבלת אישור כאמור. אני רואה זאת בחומרה רבה, כי החלטת על דעת עצמך שהנהלת החברה תאשר לך יציאה לחופשה ללא תשלום, ואף התחייבת להתחיל התמחות במשפטים, מבלי שטרחת להצטייד באישורים הנדרשים לכך.... ברי כי עד למועד השימוע אתה נדרש להתייצב לביצוע עבודתך, כרגיל, עם תום ימי מחלתך."
ובהקשר לזימון לשימוע ציין בפנייתו כך:
"בהזדמנות זו אציין כי הנהלת המרחב מנסה ליצור עימך קשר על מנת למסור לך את מכתב הזימון לשימוע ואולם כל הניסיונות ליצור עימך קשר עלו בתוהו ולפיכך אני מעביר אליך את מכתב הזימון לשימוע כצרופה להודעה אלקטרונית זו."
טז. התובע השיב למר קוגן ביום 30.4.15 בהודעת דוא"ל ובה דחה את טענותיו וביקש לקבל לידיו את ההסכם הקיבוצי והנימוקים להכללתו ברשימה. עוד ציין כי לאחר שיקבל את החומר יידרש לו ולעורכי דינו זמן ללמוד את הטענות ואז יקבע מועד לשימוע במהלך חודש מאי, וכן ביקש כי מר בן חיים לא ישב בשימוע בעניינו. מעבר לכך, ביקש לשהות בחופשה על חשבונו ביתרת הימים שנותרו לו לניצול, במהלך חודש מאי, כאשר עד סוף החודש הוא מתעתד להעלות בקשתו לחל"ת בשנית, במסגרת השימוע, וככל שלא תתקבל בכוונתו לפנות לבית המשפט שיכריע בטענות הצדדים.
יז. בהמשך לאמור התנהלה בין הצדדים שיחה טלפונית, אשר לאחריה השיב מר קוגן לתובע בהודעת דוא"ל נוספת בה, בין היתר, הבהיר כי לא קוים פרוטוקול לחילופי הדברים בין נציגי ההנהלה לבין נציגי העובדים במסגרת קביעת הרשימות המוסכמות, שכן התנהלו דיונים לגבי 1,400 עובדים בסד זמנים דחוק, והודיעוֹ כי על מנת שתנוח דעתו הוחלט שהשימוע בעניינו יתנהל בפני מנהל בדרג מקביל למר בן חיים, וכי השימוע ידחה ליום 5.5.2015. נוסף על האמור ציין בתשובתו כי בקשתו לחופשה ( רגילה) צריכה להיות מוגשת ישירות למרחב ולידון בהתאם לצרכי העבודה.
יח. לפיכך, בהמשך ישיר פנה התובע למר בן חיים, בבקשה לשהות בחופשה על חשבון ימי החופשה שברשותו ולא לשוב לעבודתו עד לסיום ההליכים בעניינו, וביום 3.5.15 אישר מר בן חיים את בקשתו.
יט. באותו יום, 3.5.15, פנה התובע גם למר קוגן בהודעת דוא"ל בהמשך לזו שקדמה לה, וטען כי ההסכם הקיבוצי לא נסרק כראוי; כי בקשתו לקבלת תיקו האישי לא זכתה להתייחסות; וכי לאחר קבלת כל החומר, על מנת לאפשר לו הכנה ראויה וסבירה, ניתן יהיה לתאם מועד לשימוע. בהתאם, באותו יום הועברו המסמכים המבוקשים לידי התובע ולמחרת הודיע לתובע מר קוגן בהודעת דוא"ל כי השימוע יתקיים במועדו, היינו ביום 5.5.15 . התובע השיב למר קוגן כי טרם קיבל את ההסכם הקיבוצי וכי יתר החומרים הועברו אליו בשעות הערב ולפיכך רק לאחר שיעמוד לרשותו כלל החומר ניתן יהיה לתאם מועד. בסמוך לאחר מכן, קיבל התובע את ההסכם וביקש לדחות את מועד השימוע ליום 14.5.15 , אך מר קוגן סירב והודיעוֹ כי השימוע ידחה ליום 7.5.15 וכי לא תתאפשר דחיה נוספת אלא בנסיבות חריגות במיוחד. דקות לאחר מכן השיב לו התובע כדלקמן:
"... חוסר תום הלב שלכם, זועק לשמיים, ומלמד על הלך הרוח שאופפת את הטיפול בי מתחילתו. שכל כוונתכם היא לפגוע בי, כפי שפגעתם בעבר, הכפשתם, והוצאתם דיבתי רעה, ובתחבולות נהגתם בי. והנה הוכחה נוספת לחוסר תום ליבכם, הנגוע בשיקולים זרים של ממש, וקבלת הנחיות לחיסולי, ללא מתן הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיי. על כן אדרוש כי השימוע, יתקיים ב14.5.15 בשעות הצהריים. ולא אפנה לערכאות משפטיות כבר בשלב זה, מהלך שיחשוף כבר בשלב זה את חוסר תום הלב בו אתם נוהגים בי. נא אשרו את המועד המבוקש....".
בהמשך ישיר השיב לו מר קוגן כי אין מקום לקבל את בקשתו החריגה, וכי יש לזכור כי זומן לשימוע עוד ביום 29.4.15 ושבעה ימים הם זמן מספיק וראוי להיערך לשימוע, בפרט כשמדובר בפיטורי צמצום, אך עם זאת הנתבעת נאותה לדחות את השימוע ליום 10.5.15, כאשר לאחר מכן תינתן לו הזדמנות להשלמת טיעוניו בכתב.
כ. ביום 6.5.15 שלח התובע פניה נוספת למר קוגן, לראשונה באמצעות בא כוחו. במסגרת מכתבו של בא כוח התובע, ציין הוא כי קיבל באותו יום את הייצוג של התובע בהתייחס לזימון לשימוע לפני פיטורים, וכי לאור החומר הרב אשר הוא נדרש ללמוד בעניין, נדרשת הנתבעת לדחות את מועד השימוע לימים 26,27,28 במאי. באותו יום הוציאה הנתבעת מכתב תשובה לתובע, ובו דחתה את הבקשה לדחיית מועד השימוע פעם נוספת, אגב הבעת אי אמון בטענותיו של בא כוח התובע בדבר מועד קבלת הייצוג, נוכח פניה קודמת בשמו של התובע למר אלמוזנינו בעניין השימוע.
כא. חרף האמור, ביום 7.5.15 הוסכם בין באי כוח הצדדים, לבקשתם הטלפונית של התובע ובא כוחו מבא כוח הנתבעת, על דחיית המועד ליום 13.5.15 כמועד אשר לאחריו לא יתבקשו דחיות נוספות, והסכמתם תועדה בהודעת דוא"ל.
כב. ביום 12.5.15 הוגשה הבקשה לצו המניעה וביום 13.5.15 הומצאה לנתבעת. התובע הגיש בקשת הבהרה לבית הדין דקות לפני המועד הקבוע לשימוע במסגרתה ביקש לדחות את המועד הקבוע לשימוע, ופחות משעה לאחר מכן ניתנה החלטת בית הדין המבהירה כדלקמן: "החלטת בית הדין ברורה ולא ניתן צו כנגד ביצוע השימוע במועד שנקבע. כל טענות הצדדים יתבררו במסגרת הדיון." כך או כך, התובע לא הגיע לשימוע שנקבע, על אף שניתנה החלטת בית הדין המורה לקיימו כמתוכנן, מלכתחילה ואף כהבהרה, והנתבעת החליטה לסיים את העסקתו. מכתב הפיטורין נשלח לתובע ביום 31.5.15 .
כג. במסגרת הדיון בצו המניעה הראשון הוצע לתובע לתקן בקשתו כך שתכלול את טענותיו לעניין השימוע, אולם התובע לא שעה להצעה.
כד. ביום 6.10.15 ניתנה החלטת בית הדין במסגרתה נקבע כי לא נפל פגם בהכללת התובע ברשימת העובדים המיועדים לפיטורים ונקבע דיון בתיק העיקרי לסוף ינואר 2016.
כה. התובע הגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי ובו הלין הן על החלטה זו והן על החלטת בית הדין מיום 13.5.15 לפיה היה עליו להתייצב לשימוע שנערך בעניינו. בית הדין הארצי, בהחלטתו מיום 18.11.15 דחה את הערעור מבלי להידרש לקבלת תגובה מטעם הנתבעת ואף קבע בהחלטתו כי המועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 13.5.15 חלף.
עוד קבע בית הדין הארצי כך:
"גם בהנחה שעל מנת לבחון את בקשת המבקש למניעת פיטוריו לא נדרש תיקון הבקשה לסעד זמני, ברי כי בנסיבות כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי, לא היה מקום למנוע את פיטורי המבקש משנקבע כי אין למנוע את הכללתו של המבקש ברשימה המוסכמת".
כו. התובע לא התייצב לדיון בחודש ינואר ודיון חלופי התקיים לבסוף ביום 13.4.16.
כז. בין לבין, ביום 21.3.16 הגיש התובע בקשה שניה לסעד זמני, ובה נתבקש בית הדין לבטל את הליך השימוע עקב פגמים שנפלו בו ואת הפיטורים שנבעו הימנו ולהורות על קיום שימוע חדש לתובע. הנתבעת הגישה תגובתה לבקשה לביטול השימוע והפיטורין ביום 11.4.16. כאמור, בקשה זו נדחתה אף היא בהחלטה מיום 15.5.16. התובע הגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי שנדחתה אף היא בהחלטה מיום 18.7.16.
תמצית טענות הצדדים
7. לטענת התובע, ההחלטה להכליל אותו ברשימות המוסכמות לפיטורים נולדה בחטא, תוך מרמה, הטעייה, לשון הרע ופגיעה בזכויותיו החוקתיות, מתוך מניעים ושיקולים זרים של נקמנות אישית וסגירת חשבונות מצדו של מר בן חיים, על אף שהיה עובד מוערך מאוד. מר בן חיים רוחש איבה לתובע משום שראה בו מקורב לקודמו בתפקיד מנהל המרחב, מר דב דעי, ולפיכך נהג להתעמר בתובע ולא אחת הטיח בו כי ידוע לו שהתובע הקליט אותו בעבר, והוא ידאג שישלם על כך.
לא היו לנתבעת שום טענות כנגד תפקוד התובע והיא חיפשה כאלה יש מאין, בעקבות פנייתו לבית הדין.
8. לטענת הנתבעת, הכללתו של התובע ברשימת העובדים המיועדים לפיטורים במסגרת תכנית ההתייעלות היא פרי הסכמה פריטטית פרטנית בין החברה לבין ההסתדרות, שהושגה בהתבסס על תפקודו הניהולי והמשמעתי הלקוי של התובע, ובעיקר נוכח דו"ח חקירה משמעתית מקיפה שערכה נציבות שירות המדינה שבסופו הומלץ טיפול בתובע " באמצעות כלים ניהוליים". מעבר לכך, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הייתה כלפיו התנכלות מצידו של מר בן חיים וודאי לא הראה כי קיימת קירבה בינו לבין מנהל המרחב הקודם ומדוע יש בקרבה זו כדי להעיב על יחסיו עם מנהלו החדש. כמו כן, לגישת הנתבעת, ממילא אף אם היו טענותיו בדבר רחשי האיבה כלפיו נכונות, לא היה בהן כדי לבסס התנכלות.

דיון והכרעה:
9. השאלות העומדות בבסיס המחלוקת בין הצדדים, בהן נדרשת הכרעתנו, היא האם הכללת שמו של התובע ברשימה המוסכמת נעשתה מתוך שיקולים זרים, האם נפל פגם בהליך השימוע שנוהל לתובע ובהחלטת הפיטורים הנובעת ממנו באופן המצדיק את ביטול הליך השימוע והפיטורים.
המסגרת הנורמטיבית
10. ככלל, פיטורי צמצום נולדים מתוך אילוצים כלכליים של מקום העבודה, ובמטרה להבריאו. כידוע, הליך של פיטורי צמצום, מתבצע בשיתוף עם נציגות העובדים במקום העבודה. העובדים המפוטרים בפיטורי צמצום נמצאו מתאימים לפיטורים על פי אמת מידה אובייקטיבית שנקבעה על ידי המעסיק בשיתוף עם נציגות העובדים. אין בכך כדי להפחית מהקושי הטמון בהליך זה, מדובר בהליך קשה וכואב. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט צור, בדעת מיעוט, בע"ע 1268/01 החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ נ' רחל כהן:
"יישומה של תכנית על עובד, מחייב את המעביד לבחון את עניינו של העובד הפרט, את הצורך בפגיעה בו או בתנאי עבודתו, את מידת הפגיעה הראויה, את השאלה האם אמות המידה שנקבעו מיושמות כהלכה בעניינו של הפרט, את מצבו האישי וכיוצאים באלה שיקולים ועניינים עליהם יש לתת את הדעת ביחסים שבין המעביד לעובד הבודד. בחינה אישית זו מחייבת קיומו של דיון עם העובד עצמו, או - למצער - מתן הזדמנות לעובד להשמיע את דברו בטרם קבלת החלטה בעניינו".
11. דברים אלה הפכו לדעה המקובלת בפסיקה מאוחרת יותר. כך למשל, בפסק דינה של סגנית הנשיא ( כתוארה דאז) אלישבע ברק בע"ע 1465/02 בנימין משה נ' איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, פד"ע לט (2004) 646 הודגש כי:
"גם כאשר מדובר בפיטורין בגין מצב כלכלי קשה, הליך המכונה " פיטורי צמצום" או " פיטורין כלכליים" – redundancy – מדובר בסיום עבודתם של בני אדם. שינוי הנסיבות לא יכול שיעשה בצורה מכנית. יש להביא בחשבון את האינטרסים של המפעל שיש להבריאו ואת האינטרסים של העובד המפוטר ולבחון אם האמצעים הננקטים הם הכי פחות פוגעים. ברי שפיטורי צמצום אינם יכולים להיעשות בדרך של הגרלה, של הטלת מטבע. יש לשקול כל אחד מהמועמדים לפיטורי צמצום ולבחון את נסיבותיו הוא. יש לאפשר לו לנסות לשכנע שהקריטריונים שנקבעו לבחירת המפוטרים בפיטורי צמצום אינם חלים עליו".
12. כך גם מציינת סגנית הנשיאה דאז ברק בפסק הדין בע"ע 300019/98 דב אורן נ' דניה סיבוס חברה לבנייה בע"מ, מיום 7.7.04 :
"יש בפיטורין אלו פגיעה קשה בזכותו של עובד לעבוד כאשר הוא מבוגר יותר מאשר כאשר נכנס לעבוד במפעל, והוא מוצא אל שוק העבודה בגיל קשה יותר למציאת עבודה...... על כן יש לדאוג לכך שפיטורין כאלה יבוצעו תוך התחשבות באינטרס המעביד ובאינטרס העובד כאחד....."
13. הליך של פיטורי התייעלות וצמצום שונה מפיטורים רגילים באופן שפיטורים אלה נובעים מהצורך הכלכלי של המעסיק, וממעמדו כבעל העסק וכמי שעומד בראש הארגון ואחראי לתפקודו. התייעלות, שינויים מבניים, מיזוגים, הבראה הם צעדים שהמעסיק רשאי לנקוט כפועל יוצא מפררוגטיבת הניהול שלו. בארגון ציבורי מקורה באחריותו הציבורית של הארגון לשירות עליו הוא מופקד ולחובתו להתנהל באורח תקין. פיטורי התייעלות וצמצום אינם לאור תפקודו של העובד, התנהגותו או כל סיבה אישית הקשורה בו.
ואולם, כוחו של המעסיק לבצע צעדי התייעלות הכרוכים בפיטורי עובדים אינו בלתי מוגבל. על המעסיק לפעול בהתאם לדפוסי התנהגות המקובלים ביחסי עבודה קיבוציים, בהגינות, בסבירות, במידתיות ובתום לב:
"עצם הצורך בפיטורי צמצום – מעצם טיבו – הוא עניין למעסיק לענות בו. אלא שביצועם של הפיטורים, או השינויים הארגוניים, חייב להיעשות לפי הכללים והנורמות החלים על יחסי העבודה במקום העבודה הנתון. אם קיימת הוראה מיוחדת לעניין פיטורי צמצום – יש ללכת על פיה, ואם לא קיימת – יש לכבד את ההוראות הכלליות החלות על פיטורים. באין כל הוראה שהיא יש לפעול בדרך המקובלת ביחסי עבודה, כמתחייב מעקרונות תום הלב החלים ביחסים קיבוציים".
14. פיטורי התייעלות וצמצום נוגעים בדרך כלל לקבוצת עובדים מתוך כלל עובדי המעסיק ולכן הם כרוכים בפעולה בשני מישורים. האחד, המישור הקיבוצי, בו נקבעים הכללים ואמות המידה לפיטורים ובכלל זה, גם גיבוש רשימת עובדים המיועדים לפיטורים. במישור זה הפעילות היא בין המעסיק לנציגות העובדים. במישור זה על המעסיק ונציגות העובדים לפעול בצורה עניינית, ללא משוא פנים, בהגינות הדדית ובסבירות. כך יש לנהוג בין אם קיימת חובה פורמלית לניהול משא ומתן בין אם קיימת רק חובת התייעצות.
המישור השני מתקיים לאחר שהושלם המישור הראשון ובו יש להתחשב בעניינו של העובד הבודד:
"אכן, פיטורי צמצום נועדו להבריא את החברה או המפעל, אך אין מטרה זו מושגת בלא להתחשב בעניינו של העובד הפרט. גם בפיטורי צמצום יש לנהוג כלפי העובד בהגינות, לפי אמות מידה קבועות וסבירות, וגם בפיטורי צמצום יש להימנע מצעדים שרירותיים, מהחלטות לא ענייניות, תוך התעלמות מצרכיו ומעניינו של העובד הפרטי."
בשלב זה, נבחנות נסיבותיו האישיות של העובד והוא זכאי לשטוח את טענותיו לגבי עצם ההחלטה לפטרו או לגבי תנאי פיטוריו. שלב זה מוצא ביטויו בהליך של שימוע ואין לאמור כי גם כאן על המעסיק לפעול בתום לב ובנפש חפצה. על המעסיק לשקול את טענותיו של העובד ולא לגבש את עמדתו אך ורק על העובדה ששמו של העובד מופיע ברשימה המוסכמת של העובדים המיועדים לפיטורים.
15. בפיטורי צמצום בחינת עניינו של העובד הבודד שונה מפיטורים רגילים כך, שבעוד שבפיטורים רגילים נבחנת עילת הפיטורים הנעוצה, בדרך כלל, בעובד עצמו, בתפקידו ובהתנהגותו, הרי שבפיטורי התייעלות וצמצום הצורך בפיטורים נקבע כבר במישור הקיבוצי כך, במיוחד כאשר המישור הקיבוצי הוליד רשימה מוסכמת של עובדים המועמדים לפיטורים במעוגנת בהסכם קיבוצי. עם זאת, גם במצב כזה יש עדיין תוקף ומשמעות לבחינת עניינו של העובד הבודד, בין אם בבחינת טענותיו על דרך יישום הסכם ההתייעלות ובין אם בבחינת טענותיו האישיות הנוגעות לו עצמו, למשפחתו ולתלויים בו. גם כאן, על אף התחושה הטבעית שהחלטת הפיטורים היא סופית ואינה ניתנת לשינוי, עדיין מוטל על המעסיק לשקול בתום לב את טענותיו של העובד ולנסות למצוא להן פתרון, בין בביטול הפיטורים, בהשהייתם, בשינוי תנאי הפיטורים או בכל דרך מתאימה אחרת.
16. כידוע, זכות טיעון לעובד, הוכרה כחלק מחובת המעסיק לקיים שימוע בטרם תתקבל החלטה אודות סיום העסקתו. כך, על המעסיק להציג בפני העובד את הטעמים לפיטורים ולאפשר לעובד לטעון כנגד טעמים אלה ואף לאפשר לו להציג טעמים אחרים למניעת הפיטורים. עמד על כך בית הדין הארצי בפרשת גוטמן באופן הבא:
"הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה.
ודוק. זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרדא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו (לעניין זה ראו דב"ע מח/3-148 שק"ם בע"מ – גרינברג [1], בעמ' 143).
עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד – להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד. דרכי קיומו של השימוע נקבעו זה מכבר. יכול שייעשה בכתובים ויכול שיתקיים בפני מי שהוסמך לכך. עיקרו של דבר בחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו."
מוסיפה ההלכה וקובעת כי גם בעת קבלת החלטה על פיטורי צמצום, יש לקיים את חובת השימוע לעובד וכי חובת ההיוועצות מול ארגון העובדים על רשימת המפוטרים, אינה מהווה תחליף לחובה לקיים שימוע לעובד הספציפי.
מן הכלל אל הפרט
17. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים וכלל הראיות שהוצגו לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי אין להתערב בהחלטת הנתבעת לכלול את התובע ברשימה המוסכמת לפיטורים. כמו כן, לא מצאנו כי נפל פגם כלשהו בהליך השימוע שבוצע בעניינו של התובע, כפי שיפורט להלן.
הכללת שמו של התובע ברשימת המפוטרים
18. אין חולק כי הנתבעת, נאלצה לעבור הליך הבראה מחמת מצבה הכלכלי הקשה, כפי שהעיד בפנינו מר פרג'ון, יו"ר ועד העובדים כך:
"דואר ישראל בעצם על סף קריסה, הגענו למצב של כמעט הקפאת הליכים ובמסגרת הניסיונות שלנו כעובדים להגיע לאיזשהו משא ומתן עם המדינה, עם החברה, נתבקשנו להתייעלות כואב של 2500 עובדים במקור, בתכנית הראשונית, משם עברנו הרבה מהלכים, הרבה משאים ומתנים, כמובן שעל המספר של 2500 זה היה מספר שאפילו הדעת לא יכלה לסבול, מספר גדול, קשה וכואב מצד שני ידענו שהחברה נמצאת במצב שלפעמים נכון יהיה לקטוע יד אחת כדי להשאיר גוף שלם בריא, זה בעצם המצב שהיינו בו ולאחר משא ומתן מאד קשה וכואב הגיעו כל הגורמים, כי ברור שהסכם קיבוצי נעשה עם האוצר, עם ההסתדרות, עם ההנהלה, הגענו להסכמה כל הגורמים ולהבנה שההתייעלות תהיה על סך 1200 משרות, שזה בערך 1400 עובדים, הסכם קשה מאד אבל חשוב להבין עוד פעם שההסכם הזה בא ממקום של כמעט אין ברירה, בתחילת הדרך התעקשה הנהלת החברה והמנכ"ל שעומד בראשה לקבוע את כל רשימות 1200 העובדים, ממש כך, אנחנו כמובן התנגדנו למהלך וביקשנו למהלך של יציאה לעובדים במה שנקרא קול קורא עם תנאי פרישה דומים להסכם שהיה ב-2006 בחברה עד שיצאנו בקול קורא הרכיב מנכ"ל החברה רשימה של כמעט 1200 עובדים, לעצמו, עדיין אנחנו לא ראינו אותה, במקביל כשהוצאנו קול קורא לעובדים אז היו מספר לא מבוטל של עובדים שביקשו להיכנס לרשימות ולצאת בתנאי הפרישה ובסופו של תהליך היה תמהיל משולב של החלטת הנהלה, קרי מנכ"ל, במקביל לבקשות העובדים לכניסה לפרישה והתייעלות, זאת אומרת זה היה מחולק באחוזים בערך 60 אחוז בסוף בערך קול קורא, אני במעורפל עם המספרים או קיי? ו-40 אחוז על פי רשימת הנהלה שהוכנו מראש."
19. התובע טען בפנינו כי הכנסתו לרשימה המוסכמת התבצעה משיקולים זרים ומרצונו של מר בן חיים " לסגור חשבונות" עמו. ואולם, לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו כפי שיפורט להלן.
20. ראשית, לא נוכחנו לראות כי בין התובע לבין מר בן חיים שררו יחסים בעייתיים או כי מר בן חיים ניסה להתנכל לתובע, ואף לא הוכח לפנינו כי הלה נטר לתובע מסיבה כלשהי או כי נהג בו שלא כדין.
להיפך, מן הראיות עולה כי התובע ראה לנכון לפנות אל מר בן חיים לעזרה פעמים אחדות, הן כאשר ביקש להיות מועסק במחלקה המשפטית של הנתבעת כמתמחה ( אף אם לקח למר בן חיים זמן מה להשיב לו), הן כאשר ביקש להיעזר בו לאחר ששמו נכלל ברשימות המוסכמות ואף שלח לו הודעת טקסט הכוללת תשבחות. עוד עולה מן הראיות כי בקשות אלו והשיחות או התכתובות שנוהלו בין השניים בנדון נעשו באופן מכובד ואף חברי, והתרשמנו כי התובע החל להעלות את הטענות בדבר התנהגותו של מר בן חיים כלפיו לראשונה לאחר שלא השיג את מבוקשו ונתקל בסירוב.
יצוין כי המכתב אשר שלח התובע למר בן חיים באמצעות בא כוחו, אשר בו לראשונה הועלו הטענות כנגדו, נשלח כחודש ימים לאחר הודעת הטקסט בה הוא מברך אותו, ולמיטב התרשמותנו עשה כן משום שהתאכזב לגלות שלמרות שיחתו עם מר בן חיים ממנה יצא מעודד, בכל זאת נכלל שמו ברשימות המוסכמות.
זאת ועוד, לא מקובלת עלינו טענת התובע כי מר בן חיים התנכל לו משום שהתובע הקליט אותו.
עת נחקר מר בן חיים על ידי התובע הוא העיד בפנינו כי כלל לא ידע שהתובע הקליט אותו טרם כניסתו לתפקיד. התובע ניסה לעמת את מר בן חיים עם תשובה קודמת לאותה השאלה בחקירה שהתקיימה במסגרת הליך צו המניעה שהגיש אך, העלה חרס בידו:
"מר גבאי: אני שואל אותך שאלה בחקירה שלך, מיום 21.4.16 עמוד 7. האם נכון יהיה להגיד שבמועד שנכנסת לתפקיד באופן רשמי, כבר היה ידוע לך לפי מידע שקיבלת מאחד מעובדי ביחידה, שלכאורה הקלטתי אותך מאחד בסיורך בהוד השרון כמנהל מרחב צפון ואתה שם עונה חד משמעית, לא.
העד מר בן חיים: נכון."
לאור האמור, דינה של טענת התובע כאילו ידיעתו של מר בן חיים כי התובע הקליט אותו יש בה כדי להוות שיקולים זרים בקבלת ההחלטה להכניסו לרשימה המוסכמת להידחות שהרי, מר בן חיים כלל לא ידע כי התובע הקליטו. מה גם, כפי שיפורט בהרחבה להלן, מי שהיה אחראי על הכנסת שמו של התובע לרשימה המוסכמת היה מר אלמוזנינו ולא מר בן חיים.
21. לא זו אף זו, טענת התובע כי מר בן חיים בשיחת ההיכרות עמו הודיע כי הוא יוקיע את כלל העובדים הנוהגים להקליט עובדים אחרים אינה מקובלת עלינו זאת, משמר בן חיים העיד בפנינו, ועדותו הייתה מהימנה עלינו, כדלקמן:
"מר גבאי: האם נכון שבשיחה ההיכרות שלך, עם המנהלים במרחב תל אביב, השיחה שהייתה בבית המיום, בחדר ( לא ברור) אני נכחתי שם. אתה שם אמרת יש בנינו אנשים שמקליטים ואני אדאג באופן אישי להוקיע אותם מקרבנו?
העד, בן חיים: לא היה ולא נברא.
...
העד, בן חיים: לא היה, לא להוקיע אותם. נגעתי בזה כן, שהתרבות,
...
העד, בן חיים: נגעתי בזה, לא אמרתי שאני אוקיע אותם.
מר גבאי: אז מה? מה תעשה להם?
העד, בן חיים: לא אעשה להם כלום.
...
העד, בן חיים: בשיחת הפתיחה שלי, הגעתי למרחב צפון. והבנתי, אך מכיוון שמילאתי את התפקיד 3 חודשים, ניהלתי שני מרחבים. בזמן שדב דאי שפוטר יותר מאוחר על ידי חיים אלמוזנינו, נכנסתי למרחב. 3 חודשים הכרתי, והכרתי מרחב שונה. עם תרבות ארגונית שונה. עם תרבות שלצורך העניין פוליטיקה ארגונית ברמות אדירות. עם הקלטות, עם ארגון לצורך העניין שאין בו, שיש בו לצורך העניין יותר מדי בחישות. יותר מדי לא אוהב את זה. ואמרתי בשיחה שאני הבנתי שיש כאן תרבות של הקלטות. אני בז לה. בהיבט האתי. ואני גם אומר את זה היום. בארגון כזה שאחד מקליט את השני המשמעות היא שאין אנשים שלוקחים אחריות. בארגון כזה שאחד מקליט את השני, זה ארגון שלדעתי הוא חלה. מכיוון שאז לצורך העניין אין יחסי אמון בין אדם לאדם. זה לא ארגון שאני רוצה לנהל."
התרשמנו כי כוונתו של מר בן חיים הייתה ליצור אווירה נעימה מזו שהייתה קודם לכן ולא מקובלת עלינו טענת התובע כאילו מר בן חיים " חיפש את ראשו".
למעלה מכך, התובע ניסה לבסס טענתו זו באמצעות עדותה של הגב' בועז, פקידת אשנב שעבדה תחתיו בעת הרלוונטית, אלא שזו העידה:
"ש. את שמעת את עמוס עצמו אומר שהוא מחפש את הראש של התובע?
ת. לא".
לאור האמור, דינה של טענה זו להידחות.
22. שנית, מר פרג'ון, שהיה מעורב בהליך ההבראה העיד בפנינו כי מי שהחליט על הכנסת התובע לרשימה המוסכמת הוא מנכ"ל החברה דאז מר חיים אלמוזנינו ( להלן – מר אלמוזנינו).
עדות זו מתיישבת עם עדותו של מר בן חיים שהעיד בפנינו כי, מי שהחליט להכניס את התובע לרשימה המוסכמת היה מר אלמוזנינו. ונביא דבריו כלשונם:
"...במספר אירועים שונה, לצורך העניין חוות הדעת של המנהלים הופכות שוליות ולא טענתי ואני גם לא טוען היום שעל בסיס חוות הדעת של המנהלים שלך החליט חיים אלמוזנינו לא אני, דרך אגב, ואני תומך בהחלטתו של חיים אלמוזנינו לבוא ולשים אותך ברשימות המנכ"ל כשם הם, כשמם כן הם, רשימות מנכ"ל. לא מנהל המרחב. רשימות מנכ"ל מי ששם אותך לצורך העניין ברשימות הפיטורין זה המנכ"ל לא מנהל מרחב תל אביב והמרכז."
יוצא אפוא כי, מר חיים אלמוזנינו הוא שהיה אחראי על הכנסת שמו של התובע לרשימה המוסכמת. התובע בחר שלא לזמן לעדות את מר אלמוזנינו על מנת שיסתור עדויות אלו ויש לזקוף זאת לחובתו.
23. שלישית, באשר לאופן שבו הורכבה הרשימה המוסכמת, העיד בפנינו מר פרג'ון כי הרשימה המוסכמת הסופית נבנתה בהתאם למתווה, לפיו עובדים לא טובים ועובדים המבקשים לפרוש בעקבות קול קורא שפורסם יכנסו לרשימה המוסכמת:
"אז אמרתי, היו פרמטרים של עובדים לא טובים, היו פרמטרים שהיו בכל מיני בעיות של נציבות, של משמעת, של ניהול לקוי, של תיקים פלילים, של כל מיני עבירות פתוחות שהיו לעובדים בחברה ובעת הזו, הרי בסופו של דבר אנחנו התבקשנו לתת 1200 משרות, אנחנו העובדים לתוך תהליך ובסופו של דבר שעושים רה ארגון ורפורמה שכל הצדדים רוצים להבריא את החברה הזאת בסופו של תהליך את החברה הפחות טובים, אני אומר את זה בצער כי מי שחתום על ההסכם הזה זה אני, בדברים הכי קשים שלו, אני וחבריי לארגון העובדים אבל האחריות היא שלי, שאנחנו הסתכלנו על החברה כחברה ועל איך צריך לתקן אותה עם כל מה שיש בתוך ההסכם בסופו של תהליך העובדים בהגדרה שתחת הכותבת הלא טובים אותן סיבות שאמרתי, אם זה ליקויים מקצועיים, אם זה בעיות משמעת, אם זה בעיות בנציבות, אם זה בעיות פליליות היו כאלה הרבה עובדים."
קרי, בטרם הרכיבה הנתבעת את הרשימה המוסכמת נבנו קריטריונים להכנסת עובדים לרשימה זו. קריטריונים אלה למעשה עונים על השלב הקיבוצי הקבוע בפסיקה כפי שפורט בהרחבה לעיל.
24. רביעית, התובע טען בפנינו כי לא התנהלו נגדו הליכי משמעת כלל וכי עברו המשמעתי נקי מכל רבב ואולם, לא כך הדבר ונפרט.
הגם שהתובע הביא ראיות לכך שבשנות עבודתו הראשונות הייתה הנתבעת מרוצה מאופן עבודתו ואף קידמה אותו, מכלל הראיות והעדויות שהוצגו בפנינו עולה כי התובע הוכלל ברשימות המוסכמות נוכח ליקויים רבים בתפקודו בשנים האחרונות, כפי שטענה הנתבעת.
25. טענה זו מקבלת חיזוק מן הראיות אשר צורפו לתצהירו של מר בן חיים ולא נסתרו בדבר מספר חקירות משמעת פנימיות, הן של אגף הביטחון, מבצעים ושעת חירום בחברה, הן של מבקר הפנים של החברה והן של נציבות שירות המדינה, שנערכו בעניינו של המבקש החל משנת 2010, וכפי שיפורט להלן:
א. ביום 20.10.10, בתקופת כהונתו של המבקש כמנהל בית הדואר בהוד השרון, התקבל דו"ח אגף הביטחון בדבר שוד שאירע ביום 8.8.10 במקום. בפרק המסקנות בדוח נקבע, בין היתר, כי: "התנהלות המנהל והגזברית הובילו לכך שלא הייתה הקפדה על נהלים בסיום יום העבודה - אפשרו למאבטח ללכת מוקדם מהדרוש - זו הייתה הנורמה במקום" ובהמשך בפרק סיכום והמלצות: "אנו ממליצים לקיים בירור משמעתי למנהל בשל אחריותו הכוללת לקיום הנהלים במתקן."
ב. ביום 11.6.2012, בתקופת כהונתו של התובע כמנהל מחלקת דוורים בפתח תקווה, התקבל דו"ח נוסף של מחלקת הביטחון, בעניין אי סדרים בעבודת הדוורים, בעיקר בהקשר של חלוקת דואר כמותי וקבלת פרמיות שלא כדין. במסגרת דו"ח זה אף הועלתה טענה כנגד התובע כי לכאורה הועסקו אחייניו כנערי קיץ ובמקום לעבוד שמרו על ילדיו בבית הדואר, אך מן העדויות שנגבו לא ניתן היה לבסס את החשדות. בפרק ממצאים והמלצות נקבע כדלקמן:
"אהוד גבאי מנהל הדוורים עובד בתפקיד ניהולי בדואר מזה כ - 11 שנים ואביבה דוד מועסקת כ - 22 שנים בדואר, לכן תמוה בעיננו כיצד לטענתם לא ידעו כי חלוקת דואר רשום מזכה בפרמיה בשכר ובוודאי לאור העובדה שממשאל אקראי של מנהלי דוורים העלתה שהדבר ידוע. לדעתנו מדובר במקרה הטוב בחוסר מקצועיות וחוסר אחריות בסיסית שהביאו לאי הסדרים המתוארים לעיל והיה מצופה ממנהלים עם וותק שכזה שיהיו בקיאים בעניינים שכאלה."
ובהמשך בפרק הסיכום:
"אהוד גבאי מנהל הדוורים - נושא באחריות לתפקוד השוטף והתקין של מחלקת הדוורים בפ"ת. העובדה שנמצאו אי סדרים כאמור לעיל מצביעה על תפקוד לקוי שלו. מהעדויות עולה כי הוא אינו מעורב מספיק בתפעול השוטף של המחלקה ואביבה דוד, מנהלת הרובע, היא שניהלה בפועל את המחלקה ועשתה בה ככל העולה על רוחה. ניתן להבין שאהוד לא ביצע אחריה בקרה ופיקוח מספיקים ובכך תרם לאי הסדרים שמצוינים בדו"ח."
בעקבות ממצאי הדוח, ביום 4.12.2012 ניתנה על ידי נציבות שירות המדינה, אגף המשמעת, "המלצה לנזיפה" בזו הלשון:
"מצאנו לנכון להמליץ לנקוט נגד העובד הליך משמעתי פנים משרדי של נזיפה בהתאם לסעיף 31 לחוק שירות המדינה ( משמעת), השתכ"ג - 1963 - בכפוף לעריכת שימוע, וזאת בגין מתן דואר רשום כמותי לחלוקה על ידי דוורים תוך כוונה להעלות את אחוזי המסירה בסניף, בניגוד למקובל ולמצופה ממנו כמנהל ותיק."
ג. ביום 27.8.14 בתקופת כהונתו של התובע כמנהל בית הדואר בהוד השרון, נערך דוח נוסף של אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה בעקבות חשדות כנגד התובע, בעת שכיהן כמנהל מחלקת דוורים בפתח תקווה - בדבר תקיפת דוור, מעורבות בסיוע כלכלי באמצעות מתן הלוואה לכפופה לו, הנחיות עבודה בניגוד לנהלי הנתבעת וכן צעקות והתבטאויות בוטות כלפי עובדים הכפופים לו. בעוד שלא הייתה תשתית עובדתית ביחס לתקיפה ולהנחיות בניגוד לנהלים וכי החשד בדבר ההלוואה לא עלה כדי עבירת משמעת, הרי שאשר לצעקות על עובדיו נקבע:
"קיימת תשתית ראייתית מספקת המבססת את החשד. מהעדויות השונות עולה שמר גבאי נהג לצעוק על העובדים, לעתים בצורה בוטה ומעבר לנדרש. גבאי עצמו אישר שלעתים נהג להרים את קולו על העובדים. יחד עם זאת, הסביר, כי הדבר נעשה מתוך אילוץ ולשם השבת סדר ומשמעת בבית הדואר. מר גבאי הדגיש שמדובר במחלקה קשה לניהול."
ובהמשך –
"סיכומם של דברים - התמונה המתקבלת מהממצאים המפורטים לעיל, הן ביחס למר אודאי והן ביחס למר גבאי... היא תמונה של בית דואר המאופיין בהתנהלות בעייתית הן במישור הניהולי והן... הרושם המתקבל הוא של שדרה ניהולית בעייתית, של מנהלים אשר עשו שימוש קלוקל בכוחם ובסמכותם, לעתים בשם " יעדי החברה". מפנה בעניין זה למכתבינו הקודמים ... במכתבינו אלה המלצנו לערוך שיחה כללית ביחידה ולהודיע על פתיחת דף חדש בתחום סגנון הדיבור - שמירה על שפה נקייה, דיבור נאות ויחס של כבוד הדדי.
...
מדובר בהתנהלות יום-יומית שחלחלה מההנהלה ועד אחרון העובדים באופן שנוצרה בבית הדואר תרבות עבודה והתנהלות קלוקלת, המחייבת טיפול ושינוי מהיסוד. לאור האמור, סברנו, כי הכלי המשמעתי אינו הכלי הנכון לטיפול במצב ויש צורך בטיפול ניהולי מקיף, שיבחן את התנהלותם של מר גבאי ומר אודאי, כמו גם את זו של יתר עובדי בית הדואר. בנסיבות אלו, מועברים בזאת ממצאי החקירה לידיעתכם, להמשך טיפולכם בכלים הניהוליים העומדים לרשותכם."

ד. נוסף על האמור, נטען על ידי הנתבעת כי התובע לקה בכישורי ניהול ירודים אשר באו לידי ביטוי בתפקודם הכושל של בית הדואר והסוכנויות עליהם הופקד בהוד השרון. טענה זו מקבלת חיזוק במסגרת דו"ח משרד התקשורת מיום 29.9.14 , אשר נערך בעקבות פניות הציבור בדבר עיכובים בחלוקת דואר בעיר, בו קבע משרד התקשורת כי הנתבעת הפרה את סעיפי הרישיון שניתן לה לפעולה. כמו כן במסגרת ביקורות שערך מר שחר פרג'ון, בקר המשיבה, מעת לעת באשכול הוד השרון, אשר את סיכומן שלח בהודעת דוא"ל, עלו ליקויים נוספים שיש בהם משום תמיכה בדו"ח זה. בין היתר כותב מר פרג'ון ביום 24.6.14: "ביום 2.6.14 לאחר ביקורת במדור הדוורים בהוד השרון התרעתי כי המצב בבית הדואר לא טוב וצפי להחמרה בעתיד הקרוב. לצערי הרב ביום 22.6.14 לאחר ביקור ביחידה המצב החריף ויחידת הדואר על סף קריסה." בדומה לכך התקבלו תלונות מצד לקוחות אצל הנתבעת, אצל נציב פניות הציבור ואצל משרד התקשורת, כאמור.
ה. אם לא די בכך, אזי גם לקה בית הדואר תחת ניהולו של התובע בטיפול בפניות בכתב ובע"פ מצד לקוחות, כאשר תזכורות ושיחות טלפוניות עם התובע לא הביאו לכל שיפור בנושא. יתרה מזאת, נטען כי בית הדואר בהוד השרון לא עמד ביעדי המכירות, ואותרו בו ליקויים תפעוליים כגון חריגות כספים, וזאת מעבר לכך שניכרה ירידה בכלל המדדים התפעוליים בהשוואה למנהל הקודם.
26. לאור האמור, הוכח בפנינו כי בבוא מר אלמוזנינו לכלול את שמו של התובע ברשימה המוסכמת עמדו בפניו מכלול המסמכים הרלוונטיים בעניינו של התובע וניכר, כי מסמכים אלה היוו את השיקולים להכנסת שמו של התובע לרשימות המוסכמות. למעלה מן הצורך יובהר כי מדובר בשיקולים ענייניים הקשורים לתפקודו של התובע העומדים בסתירה מובהקת לטענותיו כי עברו המשמעתי נקי מכל רבב.
27. חמישית, התובע ניסה לבסס טענתו כי שמו נכלל ברשימה המוסכמת שלא בצדק תוך שנעשה לו עוול הזועק לשמים, ניסיון אשר לא צלח וכפי שהעיד בפנינו מר פרג'ון:
"...אם הייתי מאמין שהיה פה איזשהו עוול צועק אז אני מניח שהייתי נותן לזה תשומת לב כזו והייתי בודק."
היינו, ככל שוועד העובדים סבור היה כי נגרם לתובע או לכל עובד אחר עוול מעצם הכנסתו לרשימה המוסכמת הייתה נשמעת דעתו, וועד העובדים לא השמיע את דעתו בעניינו של התובע מן הטעם שהייתה הסכמה על הכללתו ברשימות המוסכמות.

זאת ועוד, התובע טען בפנינו כי אי עריכת פרוטוקול בעניינו מהווה אינדיקציה לכך ששמו הוכנס לרשימות המוסכמות משיקולים זרים. ואולם, הוכח בפנינו כי כלל לא נערכו דיונים בעניינו של כל עובד ועובד באופן פרטני, מן הטעם שמדובר במספר רב של עובדים ששמם נכלל ברשימה המוסכמת. דיון בעניינו של עובד נערך רק כאשר וועד העובדים סבר כי אין מקום לכלול אותו ברשימות המוסכמות לפיטורים. לא הוכחה בפנינו כל חובה החלה על הנתבעת לנהל פרוטוקול בדבר כל אחד מן העובדים אשר שמו הועלה כמועמד לפיטורים במסגרת הליך ההבראה.
לאחר שבחנו את הסכם ההבראה מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי נקבע נוהל ספציפי בנוגע לאופן בו יבוצעו פיטורי הצמצום וכך נוהלו כלל הדיונים בדבר יצירת הרשימות המוסכמות.
28. שישית, התובע טען בפנינו כי שמו הוכנס לרשימה המוסכמת מתוך הטעייה לפיה הוא נתן הסכמתו לסיום העסקתו. טענה זו לא הוכחה בפנינו וכפי שהעיד בפנינו מר פרג'ון:
"ש. עכשיו לא הציגו לך קול קורא של התובע, נכון? אנחנו יודעים גם הוא לא מילא, אז בוודאי שלא הציגו לך.
ת. מן הסתם.
ש. נכון, מישהו בא ואמר לך שהוא הסכים לפיטורין שלו?
ת. לא."
מעדות זו עולה כי על מנת ליתן הסכמה לסיום העסקה על ידי העובד עליו למלא טפסים המיועדים לקול קורא, טפסים אלה לא מולאו על ידי התובע ולא הוצגו בפני מר פרג'ון.
התובע ניסה לבסס טענתו באמצעות תמליל הקלטת שיחה בינו לבין מר שמש שהעיד בפנינו כי למעשה הדברים שנאמרו על ידו בשיחה המוקלטת אינם בהכרח אמת. מה גם, שמן השיחה לא עולה באופן מובהק כי הונו את חברי הוועד, ולמעשה כשבוחנים את הדברים לעומקם, כל שעולה מדברי מר שמש הוא כי נאמר לו שהתובע לומד משפטים ושהתובע נתן הסכמתו לסיום ההעסקה. נזכיר כי מן הראיות עולה בבירור שהתובע הודיע לנתבעת על כוונתו לצאת להתמחות ולפתח קריירה בתחום המשפטים, ואף ניכר שהמבקש הסכים לעזוב בהתאם להחלטה ברשימות המוסכמות, אלא שהתנה זאת במיני תנאים כגון אישור חל"ת עד למועד סיום ההעסקה ( וכך למשל כתב באחת מן התכתובות ביום 30.4.15 למר קוגן: "למען ההגינות אני חוזר על הצעתי לסיים בהסכמה את יחסי עובד המעביד ב-31.12.18 בכפוף לאישור החל"ת שיאפשר לי לסיים את ההתמחות...").
לאור האמור, דינה של טענה זו אף היא להידחות.
29. שביעית, אין ממש בטענת התובע כי מר בן חיים התעמר בו עת " משך רגליו" במתן תשובה לבקשתו לבצע התמחות במחלקה המשפטית בחברה שהרי, הוכח בפנינו כי מר בן חיים העביר את פניית התובע לגורמים הרלוונטיים. מר בן חיים העיד בפנינו כי אכן פנה לעו"ד עינת בעניינו של התובע, ולא עלה בידי התובע לסתור עדות זו משעו"ד עינת העיד בפנינו כדלקמן:
"ישבתי עם עמוס לענייני עבודה אחרים. בין היתר יש לנו, לא שותפים אבל יש לנו מעת לעת בעיות של המרחב שעמוס מבקש שאני אבדוק. ובין היתר הוא העלה את הסוגיה שלך ואני לא זוכר את התאריך".
מעדות זו עולה אם כן כי, מר בן חיים אכן פנה אל עו"ד עינת בעניינו של התובע, אומנם לא באופן מידי, אך פניית התובע אכן הועברה לעו"ד עינת שאליו פנה אף התובע בעצמו וזה השיב לו כי אין הוא נוהג לקבל מתמחים. משקיבל התובע תשובה שלילית פנה גם למר קוגן בעניין זה שגם הוא השיב לתובע בשלילה.
אנו רואים כי התובע לאו דווקא המתין בקוצר רוח לתשובה מאת מר בן חיים ובחר הוא לפנות גם בעצמו לגורמים הרלוונטיים בניסיון להתקבל להתמחות במחלקה המשפטית אצל הנתבעת. ניסיונות אלה לא צלחו ואין בכך כדי להעיד על התעמרות בתובע שהרי, עו"ד עינת העיד כי הוא לא מקבל מתמחים באופן כללי ובכלל זאת, גם כאלה שהם עובדי הנתבעת והסיבה לכך אינה נעוצה בתובע דווקא כי אם בכללי מדיניות.
30. שמינית, לאחר שנודע לתובע כי שמו נכלל ברשימה המוסכמת לפיטורים הגדיל התובע לעשות וביקש כי תאושר לו חופשה ללא תשלום. אנו סבורים כי יש בכך כדי להעיד על תום ליבו של התובע ונסביר.
התובע טען בפנינו כי בטרם החל את לימודי המשפטים מר דעי הבטיח לאשר לו חל"ת לצורך לימודיו. בהקשר זה העיד בפנינו מר דעי כדלקמן:
"ש. בסדר גמור, אתה טוען בתצהיר שלך שמסרת לתובע שתאשר לו בבוא העת לצאת לחל"ת, סעיף 14, אתה אומר בסעיף 14 שבעצם הבהרת, אני מצטט: 'הבהרתי לאהוד שאני אאשר לו את החופשה, שחופשה ללא תשלום זה חלק מזכויותיו כי הוא עובד קבוע שלא תהיה בעיה בעניין', ואז ממשיך ' אהוד פעל והמשיך בהתאם על סמך הידיעה כי בבוא העת החל"ת יאושר לו', את מי עדכנת שמסרת לתובע את זה?
ת. ראשית כל לא עדכנתי את אף אחד, אם עדכנתי אולי את כוח האדם אצלי במרחב, אם עדכנתי,
ש. לא, אל תגיד לי תאוריה, אתה אומר לו ( צ"ל: לא – ש.א) עדכנת.
ת. לא, אתה שואל אותי ספציפית האם עדכנתי, אני לא זוכר אם עדכנתי מישהו, שיטת העבודה שלי היא כזאת, אני אענה לך, אני אמשיך את העניין.
ש. תמשיך.
ת. אני הסכמתי מה שנקרא לאמירה הזאת לאו דווקא בגלל אהוד גבאי, כל עובד שהיה מבקש ממני לצאת לחל"ת הייתי מאשר לו מסיבה פשוטה מאד, עובדים רוצים להתפתח, אף אחד לא אמור להיתקע במקום שהוא נמצא בו, חברת דואר ישראל בתפיסת עולם בקביעה היא לא מאפשרת לאף אחד לעשות התמחות אצלה במשרד, אגב נושא בלי שום קשר לדיון הזה, אני לא מבין אותו למה אבל לא מאשרים את זה ולכן האופציה היחידה הייתה מבחינתו לצאת להתמחות חיצונית, מבחינתי זה שהוא יצא לחופשה ללא תשלום זה לא היה עולה בכלום והסכמתי להליך הזה בצורה פשוטה, אני אגב עודדתי עובדים לצאת ללימודים באופן קבוע.
ש. ...בסעיף 11 בפסקה השנייה אתה אומר כל ' אוסיף ואציין כי כמנהל מרחב הקפדתי על רישום פרוטוקול בכל ישיבת צוות בעניינו של עובד כזה או אחר זה נוהג מושרש ומחייה בחברה, תמוהה שלא בוצע רישום', אז אני רוצה אתה תציג לי את הרישום שאתה אישרת לו חל"ת.
ת. אין לי רישום על זה."
היינו, איש מלבד התובע ומר דעי לא ידעו כי מר דעי אישר לתובע לצאת לחל"ת בסיום לימודיו לצרכי התמחות, לא התבצע כל רישום פרוטוקול כמתחייב על פי דבריו של מר דעי ומשכך, אין בידינו לקבל את עדותו זו לעניין אישור החל"ת מבעוד מועד. מה גם, שככל שניתן אישור שכזה הרי שאין מדובר באישור חריג כי אם באישור שניתן היה לכל עובד קבוע ככל שזה היה מבקש, כחלק מזכויותיו.
זאת ועוד, מעדות זו עולה כי התובע היה מודע היטב, עוד בטרם החל את לימודיו, כי הנתבעת אינה מאשרת קבלת מתמחים ויש בכך כדי להעיד על מהימנותו של התובע בעצמו.
31. הטענה כאילו אושרה לתובע חל"ת מראש עת הודיע על יציאתו ללימודים, אינה מתיישבת עם העובדה שביקש להשתבץ לעבודה כמתמחה בנתבעת, שהרי לשם כך לא נדרשת חל"ת. טענה זו אף אינה מתיישבת עם עצם העובדה כי התובע ידע גם ידע על מדיניות הנתבעת לעניין קבלת מתמחים. זאת גם על פי עדותו של מר דעי כפי שהובאה בהרחבה לעיל.
גם אם היינו מקבלים את טענת התובע כאילו ניתן לו אישור לצאת לחל"ת בטרם החל את לימודיו על ידי מר דעי הרי, שמר דעי פוטר במסגרת הליך ההבראה ולא היתה עוד בידו האפשרות לאשר חל"ת לתובע. כמו כן, בנתבעת התחוללו שינויים ארגוניים במסגרת הליך ההבראה, הגורם המוסמך לאשר חל"ת שונה והתובע לא הוכיח בפנינו כי ניתן לו אישור יציאה לחל"ת כנדרש וכדבריו:
"העד, מר גבאי: ניתן לי אישור על ידי מנהל המרחב, מר דב דיי, שהוא היה בעל הסמכות בזמן שזה ניתן לי שאני אצא לחל"ת בבוא הזמן.
ש. לא, לא, פה אני מתעקש שאתה תענה כי פה אני אוכיח מאד בקלות עוד רגע שאתה משקר, זה מאד חשוב.
...
עו"ד גפטר: לא אבל אני לא שואל על אישור מדב דיי.
העד, מר גבאי: לא מדב דיי, אני שלחתי לעמוס ב-25/3.
....
עו"ד גפטר: אני שואל מי נתן לך אישור, איפה האישור הזה והאם אתה יכול להציג לי אישור בכתב ממערת כוח האדם של הדואר.
העד, מר גבאי: ב- 25/3 שלחתי מייל לעמוס בן חיים בו הודעתי לו שהתקבלתי למערכת בתי המשפט ותחילת ההתמחות היא מידית.
ש. אין לך אישור מאגף כוח אדם.
ת. הוא אפילו לא ענה למייל הזה, אפילו לא ענה.
...
העד, מר גבאי: כל ההתנהלות מול עמוד בן חיים, הרי הוא אומר הכול בעל פה שום דבר לא בכתב, אין פרוטוקולים, שלחתי לו מייל, הוא ידע מזה, לא אמר לי לא מאושר לך, הוא לא כתב לי."
ההיפך הוא הנכון שכן, ביום 25.3.15 התובע הודיע למר בן חיים כי התקבל להתמחות בבית משפט וביקש כי יאשר לו לשהות בחל"ת למשך שנה. התובע ביקש את אישורו של מר קוגן לצאת לחל"ת ובהודעת מייל מיום 29.4.15 דחה מר קוגן את בקשתו לאור העובדה כי החברה מצויה בהליכי הבראה. ביום 30.4.15 הודיע התובע למר קוגן כי התקבל להתמחות בבית המשפט וחזר על בקשתו לאשר לו יציאה לחל"ת.
חרף העובדה כי התובע לא קיבל אישור יציאה לחל"ת החליט התובע להתחיל את התמחותו בבית משפט זאת, בעודו מצוי בחופשת מחלה והמציא אישור רפואי מתאים מיום 12.4.15 עד ליום 30.4.15, אשר ניתן לו ביום 14.4.15, בעוד שכאמור מעלה, החל את התמחותו במערכת בתי המשפט ביום 15.4.15. גם אם חזר בו התובע מבקשת החופשה למחלה וביקש להמירה בחופשה רגילה, עדיין תמוה בעיננו מדוע מלכתחילה המציא אישור רפואי לנתבעת, ככל שהיה בכוונתו להתחיל לעבוד במקום אחר למחרת, במקביל להיותו עדיין עובד בנתבעת ומבלי לקבל או אף לפנות בדרכים המקובלות לשם קבלת אישור לביצוע עבודה פרטית.
בכל הדברים האמורים לעיל יש כדי להשליך על תום ליבו, מהימנותו ואמינותו של התובע בעת הגשת הבקשות לסעדים זמניים ובעת הגשת תביעתו העיקרית. שהרי, לא היה בכוונת התובע להמשיך ולעבוד בנתבעת לאחר סיום התמחותו כי אם למצוא עבודה במקצוע אותו למד כפי שהוא בעצמו הבהיר למר אלמוזנינו.
32. סיכומו של דבר , הגענו לכלל מסקנה כי לא נפל כל פגם בהליך הכללת שמו של התובע ברשימות המוסכמות.
האם נפלו פגמים בהליך השימוע?
33. לטענת התובע, נמסר לו על ידי עורך דינו כי מאחר שמתקיים בעניינו הליך משפטי בפני בית הדין אזי שהמצב המשפטי נשמר ולכן אין הנתבעת יכולה לערוך לו שימוע, ושעה שזה נעשה בטרם התקבלה ההחלטה בבקשת ההבהרה, הרי שלא נכח בשימוע ובכך נפל פגם. זאת ועוד, בשימוע נפלו פגמים נוספים והם העובדה כי נערך ללא נוכחות של חבר ועד וללא נוכחות מנהליו המקצועיים של התובע; העובדה כי השימוע בוצע על בסיס מסמכים שלא היו חלק מתיקו האישי של התובע ולא נמסרו לו כהכנה לשימוע; העובדה כי במכתב הזימון לשימוע לא הוזכרו הטענות המועלות כנגדו; העובדה כי בתיקו האישי של התובע המלצות שלא הוזכרו ובמקביל אין חוות דעת שליליות על תפקודו ולאור העובדה כי לא נערך פרוטוקול לשימוע.
לטענת הנתבעת, מלוא הנתונים עליהם התבססה בקבלת ההחלטה על פיטוריו נמסרו לתובע עובר להליך השימוע. התובע היה רשאי לזמן לשימוע כל נציג מטעמו ובכלל זה נציג ועד, אולם לא עשה כן וביקש לדחות את השימוע בהתאם ליומנו של עורך-דינו בלבד, מכאן כי כלל לא רצה בנוכחות חבר ועד בשימוע. זאת ועוד, התובע בחר שלא להתייצב לשימוע לאור ההליכים המשפטיים בהם נקט ועל אף שבית הדין הבהיר כי אין מניעה מקיום השימוע ומכאן, שאין לו אלא להלין על עצמו. לא זו אף זו אלא שלא נפל פגם בכך שלא נערך פרוטוקול, לאור אי התייצבות התובע.
34. אשר לדעתנו יאמר, כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים, שוכנענו כי לא נפלו פגמים בהליך הפסקת העסקתו של התובע וכי פיטוריו נעשו כדין. נפרט טעמנו להלן.
35. ראשית, התובע זומן לישיבת שימוע שהייתה אמורה להיערך ביום 13.5.15 לאחר מספר דחיות של ישיבת השימוע, לאור בקשותיו החוזרות של התובע. התובע בחר מטעמיו שלא להתייצב להליך השימוע, על אף הבהרת בית הדין כי אין בכוונתו לתת צו המורה על עצירת הליך השימוע. המבקש לא הגיש בסמוך למועד השימוע בקשה נוספת לדחיית המועד ואף לא יצר קשר עם הנתבעת לאחר קבלת מכתב הפיטורים, ביום 31.5.15 . יצוין כי במכתבים שנשלחו אל התובע ובא כוחו עובר להליך השימוע מצוין כי ככל שלא יתייצב לשימוע ולא ימסור טיעוניו בכתב עד למועד המתוכנן לשימוע, תתקבל החלטה על בסיס החומר המצוי בפני המשיבה. שעה שבחר התובע שלא להתייצב לשימוע ואף לא להגיש תגובה מסודרת בכתב, הרי שאין הוא יכול להלין על קיומו של שימוע בהעדרו.
36. שנית, לאור העובדה כי התובע לא התייצב בעצמו לישיבת השימוע, אזי שלא יכולות להישמע טענותיו על העדרו של נציג הוועד מטעמו. הנטל לזימון נציג הוועד, בדומה לנטל להזמנת בא כוחו או כל נציג אחר מטעמו, מוטל על התובע ומכאן שלא ניתן לראות באי הנוכחות של נציג הוועד פגם בהליך השימוע. לא זו אף זו, אלא שהתובע, אשר החליף עם הנתבעת דין ודברים שהביא לדחיית השימוע כארבע פעמים, בין היתר לנוכח הצורך של בא-כוחו ללמוד את החומר כהכנה לישיבת השימוע, לא אמר דבר וחצי דבר על רצונו לזמן נציג וועד שינכח מטעמו בדיון. מכך, ניתן ללמוד על כוונתו בזמן אמת לפיה אין בכוונתו לזמן נציג וועד. זאת ועוד, הוועד נתן הסכמה להכללתו של התובע ברשימת המפוטרים ועל כן, ייצוגו בשימוע היה מחייב את חבר הוועד לנקוט בעמדה הפוכה לעמדה שכבר נמסרה על ידי הוועד.
37. שלישית, התובע טען כי מכתב הזימון לשימוע מיום 28.4.15 אינו מכיל התייחסות מפורשת לטענות שהועלו כנגדו וגם זה מהווה פגם בהליך השימוע. גם טענה זו אין בידינו לקבל, לאור העובדה כי מדובר במכתב סטנדרטי אשר נשלח למאות אנשים במסגרת הסכם ההבראה, כאשר במסגרת מכתב השימוע נרשם במפורש כי ההחלטה תתבסס גם על ההודעות ששיגר למנכ"ל ותוכן השיחה ביניהם ביום 19.4.15 .. זאת ועוד, התובע ביקש לדחות את ישיבת השימוע מספר פעמים, בין היתר לאור טענתו לפיה לא קיבל את מלוא החומר בעניינו, ובכלל זה ההסכם הקיבוצי העוסק בתוכנית ההבראה. החומר הועבר אל התובע במספר דרכים על ידי הנתבעת ועל כן, אין בידינו לקבל את הטענה כי לא ידע על הטענות המועלות כנגדו או כי הסכם ההבראה לא היה בידיו.
נוסיף כי מקובלת עלינו טענה הנתבעת כי הדו"חות השונים עליהם התבססה, בין היתר, החלטת הפיטורים היו מוכרים לתובע משיחותיו עם בכירים בנתבעת ולפיכך, אנו קובעים כי בידי התובע היה מצוי כל החומר לו נזקק על מנת להתכונן לשימוע ולא כך עשה. למעלה מכך, התובע בעצמו העיד בפנינו כדלקמן:
"ש. או קיי, אני רוצה להפנות אותך לנספח ה' לבקשה הראשונה שלך לצו מניעה, עמוד 2, שורה שלישית מהסוף ועמוד 4 שורה שניה מההתחלה, אתה אומר לחיים שמש בשיחה שאתה רוצה להראות לו בסודי סודות את דוח נציבות שירות המדינה שיש לך העתק שלו למרות שלא אמור להיות לך, מאיפה השגת ההעתק הזה?
ת. ההעתק הזה, העוזרת האישית של עמוס בן חיים שלחה את זה, עדה מלול, שלחה את זה בהודעת וואטסאפ כאשר היא ציינה שאף אחד לא יידע מזה."
קרי, התובע היה מודע היטב לעובדה כי דו"ח נציבות שירות המדינה הינו מידע חסוי שלא אמור היה להתגלגל לידיו חרף זאת, מידע זה נשלח אליו והוא היה מודע היטב לטענות הנטענות כלפיו בדו"ח נציבות שירות המדינה, ואין בידינו לקבל את טענתו כאילו הדו"ח לא הומצא לו על ידי הנתבעת.
38. רביעית, לאור אי התייצבותו של התובע לשימוע, הרי שלא היה הכרח בעריכת פרוטוקול, שנועד לשקף את זכות הטיעון שניתנה לתובע ואת העובדה כי נשמע בנפש חפצה. שעה שהתובע לא התייצב לשימוע הרי שהוא בחר לוותר על זכות הטיעון שהוקנתה לו.
39. חמישית, בסיכומיו טען התובע כי מכתב הפיטורים הוכן מבעוד מועד ומר כהן שימש כחותמת גומי בלבד. ואולם, אין אנו יכולים לקבל טענה זו ואנו מוצאים לדחותה בשתי ידיים מן הטעם שמר כהן העיד בפנינו, ועדותו לא נסתרה:
"ש. עמוס בן חיים, מנהל המרחב, אני רוצה להציג בפנייך את נספח 58 לתצהיר של עמוס, זו הודעת מייל שאתה כותב גם כן באותה תפוצה אבל אתה מוסיף שם את יוחנן יצחק ואת אבי סביל, אבי סביל הוא מנהל משאבי האנוש של המרחב נכון?
ת. כן.
...
ש. בהמשך לשיחתי עם ד"ר שלמה קוגן מאחר ואני צריך לקיים את השימוע אולם הוא לא התייצב נא העבירו אליי בהקדם את מלוא החומר הנוגע לעובד לשם גיבוש ההחלטה, נכון?
ת. הנה זה יופי, זה דווקא מסדר את העניינים, זה מסדר את העניינים מבחינה כרונולוגית, זה מראה את סדר הזמנים, היה שימוע שבו הוא לא הגיע אליי, ב-18 במאי אני מתבקש לקבל החלטה, זה מראה שאני רציתי את כל החומר על מנת לגבש את ההחלטה הזאת, זה קרה הכל פשוט, ב-26 במאי, אם אני זוכר נכון המכתב שלי הוא מה-28 במאי, אם אני זוכר, יומיים אחרי, זה מה שהיה, אם אתה מפנה אותי לעניין של מי המכותבים אני אגיד בכנות, אבי סביל למעט שיחה טכנית כאשר הוא בא והביא לי את התיק לא הייתה לי שיחת עומק איתו על אף שהוא מנהל משאבי אנוש במרחב תל אביב תחת עמוד בן חיים ולגבי יוחנן יצחק מילים אולי הוא יזכור."
40. סיכומו של דבר, הגענו לכלל מסקנה כי פיטורי התובע נעשו כדין במסגרת פיטורי צמצום, בהיעדר שיקולים זרים ולאחר שנפלו פגמים בתפקודו של התובע. כמו כן, לא נפל כל פעם בהליך השימוע או במכתב הפיטורים שנכתב על ידי מר דניאל כהן .
אשר על כן, נדחית התביעה לביטול הפיטורים והשבה לעבודה וכן התביעה לפיצוי בגין עומת נפש.

לשון הרע
41. לטענת התובע, מר בן חיים הכפיש את שמו והוציא את דיבתו עת סיפר לוועד העובדים כי הוא נתן את הסכמתו לפיטורים מאחר שהליך פלילי רובץ על התובע ובכדי שהוא לא יועבר לחקירת משטרה.
42. מסגרת נורמטיבית
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול:
"(א) להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.
(ב) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

(ג) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורים ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

(ד) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו."

סעיף 2(ב)(1) לחוק מגדיר את אלמנט הפרסום הנדרש, לפיו אמירה שנאמרה בעל פה רואים אותה כמפורסמת:
" אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע"

בית המשפט העליון בפרשת בן גביר קבע לעניין לשון הרע כי:
"אמירות מהוות לשון רע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית, כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז, או לעג מצד הבריות. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם."

לאור האמור, על התובע מוטל הנטל להוכיח את אלמנט הפרסום של האמירות המהוות בעיניו לשון הרע. לטעמנו, התובע לא עמד בנטל זה ונסביר.
43. אשר לדעתנו יאמר כי לאחר שבחנו את מכלול העדויות והראיות שבפנינו הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להידחות ונפרט טעמנו לכך להלן.
44. ראשית, התובע מנסה לבסס את טענתו על שיחה שקיים עם מר שמש. לטענתו מר שמש אישר בשיחה שקיים איתו, כי מר בן חיים אמר לו שהתובע נתן את הסכמתו לפיטורים מאחר שהליך פלילי רובץ על התובע ובכדי שהוא לא יועבר לחקירת משטרה.
מעיון בתמלול השיחה עולה כי מר שמש מאשש את הדברים של התובע בכלליות, כאילו הוצג מצג לפיו התובע נתן הסכמתו לפרישה. אולם לטעמנו, לא די בכך כדי לבסס את טענות התובע.
מר שמש שנחקר ארוכות על ידי התובע באשר לדברים שנאמרו לו על ידי מר בן חיים והשיב כי הוא קיים פגישות רבות עם מר בן חיים שעסקו בכ-300 עובדים שפרשו והוא אינו זוכר את תוכן השיחות. אשר לדברים שאמר לתובע בשיחה שהתובע הקליט, השיב מר שמש מספר פעמים כי הוא לא זוכר את תוכן השיחה, כי התקיימו בינו לבין התובע עשרות שיחות, כי יכול להיות שהדברים נאמרו ויכול להיות שלא נאמרו וכן כי יכול להיות שהוא הטעה את התובע ולא אמר לו את האמת.
45. שנית, עדים אחרים שהובאו לעדות על ידי התובע לא תמכו בטענותיו.
מר פרג'ון העיד בפנינו בעניין זה כך:
"ש. תאשר לי בבקשה שעד עצם הדיון הזה עכשיו אם שמעת כאן דברים אף גורם בחברה לא בא אלייך, עמוס לא פנה אלייך ואמר לך התובע ביצע מעשים פליליים.
ת. אף אחד לא דיבר איתי על המקרה שלו.
...
ת. ברמות האלה מקרים פליליים ממש לא"

גב' בועז העידה שהיא לא שמעה את מר בן חיים אומר שהתובע ביצע מעשים פליליים. וכך העידה.
"עו"ד גפטר: את שמעת את עמוס אומר למישהו על מעשים פליליים שהתובע עשה?
העדה, הגב' בועז: שמעתי שדיברו עליו בסניף, הוא היה מדבר לא יפה לעובדים.
ש. שאלתי אם את שמעת את עמוס.
ת. הוא היה מדבר לא יפה לעובדים, הוא לא היה נחמד, הוא לא היה מנומס.
ש. את תעני על מה שאני שואל, האם את שמעת את עמוס אומר שהתובע ביצע מעשים פליליים?
ת. כן שמעתי.
ש. שמעת, למה הדבר הזה שהוא אחד מהמחלוקות הגדולות בתיק לא מופיע בתצהיר שלך?
..
העדה, הגב' בועז: לא יודעת, שמעתי בכללי, אמרתי לך.
...
ת. שמעתי בכללי בסניף, לא דיברתי עם עמוס בטלפון ושמעתי.
ש. הבנתי אז לא שמעת את עמוס אומר עמוס.
ת. לא בעצמו, אבל שמעתי בסניף."

46. שלישית, גרסתו של מר בן חיים בעדותו, אודות העובדה שהציג לוועד את דו"ח אגף המשמעת בנציבות מיום 27.8.14 כפי שנערך, והסביר כי הכוונה לנקוט בצעדים ניהוליים ולא פליליים כנגד התובע הייתה עקבית ומהימנה עלינו.
לעניין זה הצהיר מר בן חיים כך:
"... אין כל שחר לטענות התובע ביחס לדברים שלשיטתו אני מסרתי לנציגות העובדים ושבעטיים הוא הוכלל ברשימות. בהקשר זה אוסיף, כי בניגוד מוחלט לנטען ע"י התובע אני מעולם לא מסרתי למנהל תחום הערת דואר ( אשר כונה על ידי התובע ' מנהל מחוז') כי אני ' מחפש' את התובע או משהו בסגנון הזה.
כן זכור לי שהצגתי למר חיים שמש, יו"ר נציגות העובדים במרחב תל אביב, את דו"ח נציבות שירות המדינה שעניינו של התובע מיום 27.8.14 ובמיוחד את המלצת נש"מ בסיפא לדו"ח, תוך שהדגשתי בבירור כי המלצת נש"מ לגבי התובע מתייחסת לטיפול התובע בכלים ניהוליים ולא בכלים משפטיים" (הדגשות במקור).
בחקירתו הנגדית חזר מר בן חיים על גרסתו ועדותו לא נסתרה. וכך העיד:
"אתה רק לא מציין שתחילתה של השיחה הייתה שבאתי ואמרתי בדיון לצורך העניין שאתה, הגיעו איתך להסכמה שאתה תעזוב מרצונך ולא יתבצעו נגדך הליכים פליליים. על זה אמרתי לך לא היה ולא נברא. לא היה דיון. לא דיברתי ולא שוחחתי עם איש בנושא כזה שלצורך העניין הסכמה שלך או אם תסכים לא יפעלו נגדך הליכים פליליים על זה אני אומר לא היה ולא נברא. ואם סיפרו לך את זה, זה סיפורים, יש אנשים עם אינטרסים כן אני גם אומר את זה עכשיו. אם מה שאתה אומר הוא נכון. אני לא יודע".

47. אשר על כן אנו קובעים כי התובע לא הצליח להוכיח בפנינו כי מר בן חיים אכן אמר את האמירות אותן הוא מייחס לו. לפיכך נדחית התביעה בגין רכיב זה.
48. סוף דבר
א. התביעה נדחית.
ב. לאור תוצאת ההליך, היקף המחלוקות, הבקשות והדיונים שהתקיימו, היה ראוי במקרה זה לפסוק הוצאות ריאליות ומשמעותיות. עם זאת, לאחר ששקלנו גם את נסיבותיו האישיות של התובע, החלטנו להפחית את שיעור ההוצאות.
לפיכך, ישא התובע בשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 10,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום המצאת פסק דין זה, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
ג. המזכירות תעביר את הערובה שהפקיד התובע בקופת בית הדין לב"כ הנתבעת. הסכום שיועבר יקוזז מהסכום המפורט בס' 48 ב'.

ניתן היום, כ"ו אב תשע"ח, (07 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר יוסף לוין
נציג ציבור (עובדים)

שרון אלקיים, שופטת

מר יגאל סעדיה
נציג ציבור (מעסיקים)