הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 22735-11-16

לפני:

כב' השופטת הבכירה עידית איצקוביץ
נציגת ציבור (עובדים) גב' הלן הרמור
נציגת ציבור ( מעסיקים) גב' ברקת שני

התובעת
יהודית סער ת.ז. XXXXXX607
ע"י ב"כ עו"ד גלעד סער
-
הנתבעים

  1. סרביסיוס קלרה בע"מ ח.פ. 514632686
  2. ארנון גלבוע

ע"י ב"כ עו"ד מנחם הר לב

פסק דין

לפנינו תביעה של גב' יהודית סער ( להלן – התובעת) כנגד סרביסיוס קלרה בע"מ ( להלן – הנתבעת או החברה), חברה המפעילה רשת מכבסות, ומר ארנון גלבוע ( להלן – הנתבע או מר גלבוע), בעל החברה, לתשלום הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר, שעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות לקרן פנסיה, פיצויי פיטורים, פיצוי לדוגמה לפי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) בשל רישום כוזב בתלושי השכר, פיצוי על אי מסירת הודעה על תנאי העבודה ודמי נסיעות. סך התביעה: 117,540 ₪.

אין חולק כי התובעת עבדה בחברה כמנהלת מכבסה מיום 1.5.12 ועד להתפטרותה ביום 24.4.16.

התביעה הוגשה כנגד החברה כמעסיקה וכנגד מר גלבוע ש"הינו מנהל החברה, דירקטור, בעל מניות יחיד ומי שנושא באחריות לכלל רכיבי תביעה זו".
התובעת טענה כי היא התפטרה מהעבודה בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. לטענתה, הנתבעים הפרו את זכויותיה במשך כל תקופת עבודתה. הנתבעים שילמו את שכרה באיחור ניכר, ואף קיזזו סכומים משכרה המוסכם מבלי להודיע לה על כך. לתובעת נודע על הפחתות השכר רק לאחר שבדקה את חשבון הבנק שלה. לעיתים הסכום שהופקד בחשבון הבנק שלה היה אף נמוך מהסכום שהופיע בתלוש השכר.
כמו-כן, לטענת התובעת, הנתבעים הפרישו עבורה הפרשות לקרן פנסיה רק לסירוגין, אף על פי שניכו משכרה את חלקה בהפרשות.
התובעת טענה כי הנתבעים שילמו לה דמי נסיעות ודמי הבראה באופן חלקי; לא ניהלו רישום של שעות העבודה ולא שילמו לה על שעות נוספות שבהן עבדה; לא ערכו רישום של ימי חופשה שנוצלו על ידה ולא שילמו לה בגין פדיון חופשה. כמו-כן, לטענתה, לא נחתם בין הצדדים הסכם עבודה כדין ולא נמסרה לה הודעה על תנאי עבודתה. הסכם העבודה אמנם נמסר לה בתחילת ההתקשרות, אך לאחר שהיא החזירה אותו לנתבעים עם הערות שכתבה עליו, הוא לא קיבל התייחסות נוספת ולא נחתם.

התובעת טענה כי היא התריעה לנתבעים על ההפרות שנעשו כלפיה מספר רב של פעמים - בעיקר על האיחורים בתשלום השכר והקיזוזים משכרה. כאשר היא מצאה מקום עבודה אחר, היא הודיעה על התפטרותה, ולטענתה היא זכאית לפיצויי פיטורים משום שהתפטרותה היא כדין פיטורים.

על כן, התובעת עתרה לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר, שעות נוספות, פיצוי בגין אי הפרשות מעסיק לקרן פנסיה, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, דמי נסיעות, פיצוי על אי מסירת הודעה לעובד על תנאי עבודה כדין ורישום כוזב בתלושי השכר תוך הפרת חוק הגנת השכר.

הנתבעים טענו כי יש לדחות על הסף את התביעה כנגד נתבע בשל חוסר יריבות, היעדר עילה או ניצול לרעה של הליכי משפט, שכן התובעת כלל לא טענה בכתב תביעתה להרמת מסך. יתרה מכך, התובעת לא הניחה בסיס עובדתי או משפטי כדי להצדיק הרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות).

לטענת הנתבעים, בסמוך לתחילת עבודתה של התובעת בחברה נערך בין הצדדים הסכם עבודה. לתובעת שולמו מלוא הזכויות המגיעות לה במשך כל תקופת העסקתה. התובעת התפטרה ואינה זכאית לפיצויי פיטורים.

הנתבעים טענו כי בסמוך לתחילת עבודתה דרשה התובעת, בשל מצבה האישי והמשפחתי, שהסכומים שיופיעו בתלושי השכר יהיו נמוכים יותר משכרה האמיתי, וביקשה לקבל חלק משכרה במזומן. על כן, לפי בקשתה של התובעת, בשנת 2012 נוסף לכספים שהועברו לחשבון הבנק שלה, היא קיבלה גם כספים במזומן – הפרשים ותוספות. בין השנים 2012-2013 קיבלה התובעת שכר בסך 6,000 ₪ ברוטו לחודש, אך בתלושי השכר הופיעו סכומים נמוכים יותר לאור בקשתה. בשנת 2014 עלה שכרה של התובעת ל-7,000 ₪ ברוטו.

עוד טענו הנתבעים כי התובעת קיבלה " בונוסים" בתלושי השכר עבור הפרשי משכורת, דמי נסיעות ודמי הבראה. לטענתם, התובעת עבדה שמונה שעות ביום, ולא עבדה שעות נוספות.
הנתבעים טענו כי מתוקף תפקידה של התובעת כמנהלת מכבסה היה עליה לדווח להנהלת חשבונות בכל חודש על שעות העבודה שלה ושל כלל העובדים. התובעת נדרשה לרשום את שעות העבודה שלה על ידי הדפסה של טביעת אצבע, אך היא התנגדה לכך תוך הפרת הסכם העבודה. לטענתם, התובעת הייתה מודעת למועדי הפקדת המשכורת לחשבונה. כמו-כן, הנתבעים טענו כי התובעת הייתה אחראית לעניין הפרשות לפנסיה והכספים שהופרשו עבורה נמצאים בקרן הפנסיה.

לגרסת הנתבעים, התובעת התפטרה משום שמצאה מקום עבודה חדש, ולא התריעה לפניהם קודם לכן על הרעה מוחשית בתנאי עבודתה או על כוונתה להתפטר. על כן, היא אינה זכאית לפיצוי פיטורים.

הנתבעים העלו טענת קיזוז, משום שהתובעת נתנה הודעה מוקדמת של 12 ימים בלבד ולא כנדרש על פי חוק. על כן, ביקשו הנתבעים לקזז חלף הודעה מוקדמת מכל סכום שיפסק לתובעת. כמו כן, הנתבעים טענו כי התובעת ניצלה את מלוא ימי החופשה שהגיעו לה ואף שולמו לה שני ימי חופשה בעודף. על כן, ביקשו לקזז את ימי החופשה שלטענתם שולמו לה בעודף מכל סכום שיפסק לתובעת.

ראיות שנשמעו

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ונחקרה עליו בדיון.

מטעם התובעת הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר עליו בדיון מר יצחק שפיץ, שעבד במכבסה יחד עם התובעת, כשליח, מיום 22.6.15 ועד ליום 24.7.16. מר שפיץ העיד כי הוא הגיש תביעה כנגד הנתבעים ותביעתו הסתיימה בפשרה.

מטעם הנתבעים הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר עליו בדיון מר גלבוע, כאמור מנהל החברה.

האם קיימת עילת תביעה נגד הנתבע?

התובעת תבעה את מר גלבוע בשל היותו בעל המניות ומנהל החברה, ואולם בכתב התביעה לא טענה התובעת להרמת מסך ההתאגדות לפי חוק החברות.

אין בידינו לקבל את הטענה להרמת מסך ההתאגדות, כדי לחייב גם את מר גלבוע, בעל מניות שלה, שהועלתה לראשונה בסיכומי התובעת מן הטעם שהיא בגדר " הרחבת חזית" אסורה.
כמו-כן, לא הוכחה עילה המצדיקה לחייב את מר גלבוע כ"מעסיק במשותף".
מעבר לנדרש נציין כי מן הראיות שהוגשו בהליך לא הוכח כי קיימת נסיבה המצדיקה להרים את המסך של החברה – הנתבעת.

במהלך השנים מדגישה הפסיקה את כלל היסוד שבדיני החברות שלפיו:
"חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע ( ארצי) נג/3-205 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז, 345; ע"ע ( ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש עיתונות - אילת בע"מ, 17.12.02).

בהתאמה לכלל יסוד זה נקבע בפסיקה כי נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. משזו נקודת המוצא, ואף שמדובר ביחסי עבודה, אין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך ( בר"ע ארצי 52353-08-16 א. ב. טוקו שף בע"מ - ADMARIAM GAVR NEGOUSE, 13.11.16) .

על כן הגענו למסקנה כי אין לחייב את מר גלבוע והתביעה האישית כנגדו דינה להידחות.
מעתה נתייחס לחברה כנתבעת יחידה.

הודעה לעובד על תנאי העבודה – האם נחתם הסכם העסקה בין הצדדים?

התובעת טענה כי לא נמסרה לה הודעה על תנאי העבודה כפי שנדרש בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד), וכי בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה.
לאחר שהוגש הסכם העבודה שכביכול נחתם על ידי התובעת, טען ב"כ התובעת בסיכומים כי לאור התיקונים שנעשו בכתב יד על גבי הסכם ההעסקה וכן לאור הפרטים המהותיים שחסרים בו המסמך לא מעיד על גמירת דעת.

מנגד טענה החברה כי בין הצדדים קיים הסכם עבודה בכתב שעליו חתמה התובעת, שכולל את כל הנדרש בהודעה לעובד בדבר תנאי העסקתו לפי חוק הודעה לעובד. לתצהירו של מר גלבוע צורף עותק הסכם עבודה חתום ( נספח 4).

התובעת הצהירה כי הועבר אליה הסכם עבודה והיא כתבה עליו את הערותיה בכתב יד, אך לא קיבלה התייחסות להערות שלה ואף לא קיבלה חזרה את ההסכם. עוד הצהירה כי מהמסמכים שצירפו הנתבעים היא גילתה שככל הנראה לאחר שהיא הוסיפה את הערותיה בכתב יד היא גם חתמה על ההסכם.

בדיון העידה התובעת כי היא לא חתמה על הסכם עבודה, ומיד לאחר מכן תיקנה את עצמה והעידה שהיא חתמה על ההסכם ( עמ' 10 ש' 30-33, עמ' 11 ש' 1-4 לפרוטוקול הדיון). בחקירה החוזרת נשאלה התובעת בנוגע לסתירה בתשובותיה והשיבה כך:
"ת. הסעיף הוא שלי. החוזה הזה ניתן לי ממש בשבוע הראשון של עבודתי שם. ארנון ביקש שאסמן את כל הדברים שלא ברורים לך או מתנגדת אליהם וחתמתי ותחזירי לי ונשב על זה. וכך עשיתי. החזרתי לו את זה חתום עם כל השאלות שעדין מופיעות. לא ישבנו על זה מעולם".

(עמ' 15 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון).

מנגד מר גלבוע העיד בעניין זה כך:
"ש. שאלת בית הדין – התובעת העידה שאתה שלחת לה טיוטת הסכם והיא הכניסה הערות והחזירה ולא קיבלה את הנוסח הסופי בחזרה. באמת פה חסרים דברים. זה יכול להיות שכך היה?
ת. ההסכם נחתם. התובעת משקרת. ההסכם הזה נעשה בתחילת העסקתה. היינו אני והיא רק בעסק. זה אכן הסכם סטנדרטי. גם על שכר הסכמנו. הורדנו מהתפקיד שלה והתפקיד שלה כן מופיע פה. היא לא היתה מוכנה לגהץ אז הורדתי את זה. כמו שהיא לא היתה מוכנה לעשות שעות נוספות. זה עסק קטן בתוך קניון עם שני עובדים היא ואני שעובדים במשמרות. ההסכם היה סטנדרטי. הוסכם שהיא לא עובדת שעתית. היה גם נושא התלושים שהסכמתי בעוונותיי להוציא תלושים שאינם נכונים לבקשתה. לכן לא ידעתי מה לכתוב בחוזה לגבי השכר. ההתנהלות מסביב לחוזה היתה לא פורמלית בעליל. יהודית הייתה יד ימיני בעסק. היא ידעה הכל. היא ניהלה עובדים וכחלק מזה היתה בקשר עם הנה"ח. היתה לה גישה לתלושי שכר.
ש. נניח מופיעה הערה בהסכם. הערה זאת היא נחשבת או ההסכם נחשב?
ת. ההערה זה מה שתקף".

(עמ' 21 ש' 11-23 לפרוטוקול הדיון).

בהסכם ההעסקה שצורף חסרים פרטים מהותיים כמו שכר העבודה, התפקיד, ואף חסר מועד חתימת ההסכם. כמו כן, ההסכם מכיל מספר רב של מחיקות והערות בכתב יד ולא ניתן לדעת מה הוסכם בין הצדדים. גם מעדותו של מר גלבוע עולה כי הסכם ההעסקה לא היה פורמלי ולא פירט את תנאי העבודה האמתיים של התובעת בדבר תפקידה ושכרה. לפיכך, אנו קובעות כי לתובעת לא נמסרה הודעה לעובד בנוגע לתנאי העבודה כפי הנדרש בסעיף 2 לחוק הודעה לעובד. אולם, בהתחשב בקיומו של הסכם עבודה, אשר כולל את מירב הנתונים הנדרשים לפי חוק הודעה לעובד, אנו מחייבות את הנתבעת בפיצוי על נזק בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך 1,000 ₪.

האם תלושי השכר שנמסרו לתובעת היו כדין?

התובעת טענה כי תלושי השכר הם " פיקטיביים" ואינם משקפים את תנאי העבודה בכל תקופת העסקתה. לפיכך היא ביקשה לחייב את החברה בתשלום פיצויים לדוגמה בהתאם לסעיף 26 א לחוק הגנת השכר. כמו-כן, בסיכומים טען ב"כ התובעת כי תלושי השכר לא ניתנו במועד ורובם ניתנו לתובעת רק עם סיום עבודתה.
מנגד, הנתבעים טענו כי התלושים משקפים את תנאי העסקתה של התובעת.

פיצויים לדוגמה לפי סעיף 26 א לחוק הגנת השכר אינם תלויים בהוכחת נזק ומטרתם הכוונת התנהגותם של מעסיקים והרתעתם ( ע"ע 1242/04 עיריית לוד – דהן, 28.7.05; ע"ע 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ – זואילי, 16.11.11). בעניין דיזינגוף קלאב נקבעו מספר אמות מידה לבחינת הזכאות לפיצויים לדוגמה, ביניהן תום לבם של הצדדים, מהות הפגיעה בעובד ונסיבותיו האישיות של העובד, מידת ההפרה וחומרתה, משך ההפרה, האם ההפרה בוצעה ביודעין ובכוונה תחילה, האם מדובר בהפרה שיטתית של אותו מעסיק במקום העבודה וכן שיקול ציבורי הרתעתי.

התובעת הודתה כי בסמוך לתחילת עבודתה בחברה היה לה הסדר עם החברה שלפיו הסכום בתלוש השכר יהיה נמוך יותר מהשכר שישולם בפועל, וזאת לאור בקשתה בשל הליך הגירושין שניהלה ( עמ' 10 ש' 8-17 לפרוטוקול הדיון). מכאן שתלושי השכר הראשונים בשנת 2012 לא משקפים את שכרה האמיתי של התובעת. יצוין שאנו סבורות כי אסור למעסיק לפעול כך, אף אם מדובר בבקשתה של העובדת והדבר נועד להיטיב עמה.

מבחינת תלושי השכר עולה כי אמנם הוצגו תלושי השכר למשך כל תקופת עבודתה של התובעת ( כמעט 4 שנים), אלא שעד לשנת 2014 אין בתלושי השכר פירוט של ימי החופשה וימי המחלה שנצברו ונוצלו על ידי התובעת. נוסף על כך , התלושים לא משקפים את הסכומים ששולמו לתובעת בפועל באופן מלא. לפיכך אנו סבורות כי החברה מסרה לתובעת, ביודעין, תלושי שכר פגומים, והתובעת זכאית לפיצוי בסך 5,000 ₪.

מהו השכר שסוכם ושולם לתובעת

לטענת התובעת במשך כל תקופת עבודתה בחברה השכר המוסכם היה בסך 7,000 ₪ ברוטו. מנגד, לטענת החברה, הוסכם בין הצדדים כי בין השנים 2012-2013 תקבל התובעת שכר בסך 6,000 ₪ ברוטו לחודש, ובשנת 2014 הועלה שכרה לסך 7,000 ₪ ברוטו לחודש.

חוק הודעה לעובד קובע:
"5א. בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [ נוסח חדש], התשל"א-1971".

לפי חוק הודעה לעובד, נדרש המעסיק למסור לעובד בין היתר את השכר המוסכם. ככל שלא עשה כן, עליו הנטל להוכיח את הסכום השנוי במחלוקת. מר גלבוע העיד כי הוסכם בין הצדדים שהתובעת היא לא עובדת שעתית ( עמ' 21 ש' 11-23 לפרוטוקול הדיון). ואולם, למעט מחיקת השכר השעתי בסעיף 9 להסכם העבודה, בהסכם לא נכתב דבר בעניין שכרה של התובעת.
אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת קיבלה שכר חודשי. לתצהירה של התובעת צורפו עותקים מדפי חשבון הבנק שלה המעידים על הסכומים שהופקדו בחשבון הבנק שלה ( נספח ד' לתצהירה). לפי ההפקדות לחשבון הבנק שלה ניתן לראות כי היו " תנודות" בסכומים שהופקדו.

נוכח כל אלה, אנו מקבלות את גרסתה של התובעת אשר לשכר עבודתה וקובעות כי השכר המוסכם של התובעת במשך כל תקופת עבודתה היה בסך 7,000 ₪ ברוטו.

הפרשי שכר

התובעת הצהירה כי החברה הפחיתה את שכרה, ולא שילמה את שכרה המלא מספר רב של פעמים. כמו-כן, היא הצהירה כי לא ניתנה לה התראה על כך, והדבר נודע לה מבדיקת פירוט חשבון הבנק שלה. לעיתים הפחתות השכר קיבלו ביטוי בתלוש השכר ולעיתים הופקד בחשבון הבנק שלה סכום נמוך מהסכום שהופיע בתלוש השכר.

לתצהירה של התובעת צורפה טבלה המפרטת את הסכומים שהופיעו בתלוש השכר, הסכומים שהופקדו בבנק ואת ההפרשים ביניהם, וכן טבלה המרכזת הפחתות שכר ביחס לשכר המוסכם, דהיינו 7,000 ₪. כמו-כן, לתצהירה צורפו עותקים מדפי חשבון הבנק שלה המעידים על הסכומים שהופקדו ( נספח ד' לתצהירה).
כאמור, בחקירתה הודתה התובעת כי חלק מתלושי השכר בשנת 2012 לא שיקפו את כל השכר שקיבלה, וזאת לאור בקשתה. כך העידה התובעת:
"לשאלת בית הדין אמרת שהיית בהליכי גירושין באיזה שנה זה היה אני משיב שהתקבלתי לעבודה באותו חודש 2012 . ההליכים הסתיימו שנתיים שלוש אחרי זה. ביקשתי את הענין עם התלושים. עורכת הדין שלי למורת רוחי ביקשה ממני שאני אבקש מהבוס שלי שיתן לי תלושים על סכום נמוך יותר ממה שאני עומדת לקבל בפועל. עשיתי את זה במשך שלושה חודשים בלבד אלו היו חודשי הנסיון שלי שלא כמו שעורך דינו אמר קבלתי 45000 שקל בהתחלה במשך 3 חודשים. בתלוש הופיע 2000 שקלים. 3 חודשים. זה מה שביקשתי. כל היתר של התקופה – אלה התלושים שקבלתי. מאחר והיו אי סדרים ברמה שלא ניתנת לתאור אף תלוש לא דמה לרעהו החל מאותו רגע ואילך. ברור שזה לא היה לבקשתי. כי רציתי תלושים מסודרים. חוץ מהחודשים האלה לא זכור לי שום תשלום במזומן. בטוחה במאה אחוז. למה שלא יופקד לי לבנק. בדרך כלל קבלתי בהעברה בנקאית".
(עמ' 10 ש' 8-17 לפרוטוקול הדיון).
לפי עדותה של התובעת בסמוך לתחילת עבודתה בשנת 2012, במשך שלושה חודשים, היא ביקשה כי תלושי השכר שלה לא ישקפו את השכר האמיתי שלה. התובעת הכחישה שהיא קיבלה תשלומים במזומן, למעט באותם שלושה חודשים בשנת 2012.
מר גלבוע הצהיר כי לאור בקשתה של התובעת, בסמוך לתחילת עבודתה בחברה בשנת 2012, נוסף להעברת הכספים לחשבון הבנק שלה שולמו לה גם כספים במזומן – הפרשים ותוספות. לתצהירו של מר גלבוע צורף עותק אישור חתום מיום 9.11.12 על קבלת כסף במזומן עבור שכר, וכן עותק הודעת דואר אלקטרוני מיום 3.7.12 שנשלח לרואה חשבון של החברה בנוגע לכספים ששולמו לתובעת ( נספח 3 לתצהירו של מר גלבוע). יצוין שמדובר במסמכים המתייחסים לתקופה שבתחילת עבודתה של התובעת בשנת 2012 בלבד ולא צורפו מסמכים נוספים המעידים על תשלום שכר בשאר התקופה.
מר גלבוע העיד כי לא נערך רישום לגבי השכר ששולם לתובעת במזומן, וכי היו מספר פעמים שבהן התובעת קיבלה כסף במזומן והדבר לא נרשם בתלוש השכר ( עמ' 25 ש' 12-17 לפרוטוקול הדיון).

בהתאם לפסיקה, טענת המעסיק כי שילם לעובד שכר ותשלומים אחרים שהגיעו לו בקשר לעבודתו או לסיום עבודתו היא במהותה טענת " פרעתי" והנטל להוכיח אותה מוטל על המעסיק [ דב"ע ( ארצי) נד/188 - 3 חליל אחסן מוחסן – מרכז מוסדות זוועהיל, 27.10.92); דב"ע ( ארצי) נד/19 – 3 פרחי השרון סדרס חיים בע"מ – יוסף גאנם ואח' (19.12.94); בר"ע ( ארצי) 20311-05-10 אופוס שירותי כ"א בע"מ – חנה מהדרי, 17.10.10)].
במקרה דנן, לא נערך רישום בנוגע לשכר ששולם לתובעת במזומן ולא הובאה כל ראיה אחרת לגבי אותם התשלומים הנטענים. על כן, החברה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את תשלום שכרה של התובעת. מכאן שאנו מקבלות את הטבלה שבסעיף 24 לסיכומי ב"כ התובעת ( הטבלאות שבסעיפים 33 ו-36 לתצהיר התובעת). יצוין שלפי הטבלה ההפרשים בגין החודשים יוני 2012 ועד ספטמבר 2012 מופיעים במינוס, קרי שהתובעת קיבלה יותר מהסכום שהופיע בתלוש השכר . יש בכך כדי להצביע על אמינות הטבלה כי באותם חודשים התובעת הודתה שהסכומים שבתלושים היו נמוכים מאלה שהיא קיבלה בפועל. על כן, אנו קובעות שהתובעת זכאית להפרשי שכר בסך 11,541 ₪.

התפטרות בדין פיטורים - מסגרת נורמטיבית

סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 קובע:
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים."

על עובד המבקש כי התפטרותו תראה כפיטורים מחמת הרעה מוחשית שביחסי עבודה או מחמת נסיבות שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, להוכיח את התנאים הבאים:
"ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה " הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או ' נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת [דב"ע ( ארצי) שנ/10 - 3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"ע ( ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח', ניתן ביום 27.1.12].

הפסיקה התייחסה לנסיבות שבהן אין לצפות מעובד כי ימשיך בעבודתו אצל המעסיק, מבלי שהן תולדה של הרעה מוחשית, כגון עובד שהועסק במשך כל תקופת עבודתו תוך פגיעה בזכויות קוגנטיות ואף הסכים לכך. בנסיבות שכאלה אין לדרוש מעובד שימשיך בעבודתו, אף אם לא כרוכה בכך הרעה מוחשית בתנאי ההעסקה, ויש לראותן כעונות על הגדרת הסעיף. בנסיבות אלו ובהתקיים יתר התנאים תקום לעובד זכאות לפיצויי פיטורים. ככל שהפגיעה בזכויות של העובד היא חמורה ונמשכה במשך תקופה ארוכה יותר, כך תתגבר ההנחה שבחוק כי אין לדרוש מהעובד להמשיך לעבוד באותם התנאים, והעובד יידרש לרמת הוכחה פחותה יותר. לתנאי השלישי בדבר מתן התראה למעסיק נקבע חריג שלפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד לא יכול או לא מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים שבהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת ( ע"ע 60018-12-14 יורדאו אסמרא – שעאן אחזקות בע"מ, 29.9.16).

האם היו נסיבות שביחסי העבודה לגבי התובעת שבהן לא ניתן לדרוש ממנה שתמשיך בעבודתה?

לצורך ההכרעה בשאלה האם התובעת התפטרה בדין מפוטרת, על פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, עלינו לבחון אם היא התפטרה מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה שבהן לא ניתן לדרוש ממנה שתמשיך בעבודתה.
כאמור, התובעת טענה כי במשך כל תקופת עבודתה נפגעו זכויות קוגנטיות שלה, על כן לא מדובר ב"הרעה מוחשית" בתנאי העבודה.

התובעת הצהירה כי השכר שולם לה באיחורים ניכרים פעם אחר פעם, ולפי תצהירה " תשלום שכר במועד היה למעשה אירוע חריג". עוד הצהירה התובעת כי לאורך תקופת עבודתה היא הייתה מצויה באי ודאות אשר לגובה השכר שיופקד בחשבון הבנק שלה ואשר למועד הפקדתו. התנהלות זו של החברה גרמה לה לאיחורים בתשלום התחייבויותיה השוטפות והיא אף נאלצה ללוות כספים ממכריה וקרובי משפחתה לשם תשלום שכר דירה והתחייבויות אחרות.

מנגד, לפי תצהירו של מר גלבוע, כחלק מתפקידה של התובעת כמנהלת מכבסה היא ידעה על כל ההתנהלות העסקית של החברה; היא ניהלה את העובדים; היא הייתה בקשר רציף עם הלקוחות והייתה לה גישה ישירה לרואה חשבון ולהנהלת חשבונות של החברה. כמו-כן, כחלק מעבודתה התובעת הודיעה לעובדים על עיכובים בתשלום השכר. עוד הצהיר מר גלבוע כי התובעת היתה מודעת למועד הפקדת המשכורת לחשבון הבנק שלה, ואף קיבלה כספים עודפים שהוגדרו כ"בונוסים" בתלושי השכר.

בדיון העיד מר גלבוע כי התובעת התלוננה לפניו על שכר שלא שולם לה בזמן. לשאלת ב"כ התובעת כמה פעמים היא התלוננה לפניו השיב כך: "לא הרבה. היו עיכובים. לא כמעט בכל חודש. בשנים הראשונות של העסק זה היה יותר תדיר" (עמ' 17 ש' 24-25 לפרוטוקול הדיון). עוד העיד מר גלבוע כי התובעת לא איימה מעולם בהתפטרות בשל עיכובי השכר, אלא בשל עומס עבודה, כאשר הוא דרש ממנה לעבוד שעות נוספות ( עמ' 19 ש' 12-13 לפרוטוקול הדיון). מר גלבוע העיד כך:
"ש. היא איימה בהתפטרות או התפטרה בפועל?
ת. לא התפטרה בפועל. אבל אימה בהתפטרות אבל לא בהקשר של תשלום השכר.
ש. מפנה לנספח 9 לתצהירך – שם בתחתית מתחת לקו התחתון מופיע שיחה עם יהודית מבטלת את התפטרותי – להבנתי זה מסמך שאתה כתבת אם בן אדם מבטל התפטרותו זה אומר שקודם הוא התפטר. זה סותר את מה שאמרת שהיא מעולם לא התפטרה. מה תגובתך?
ת. זה בפברואר 2013, לא זוכר את המקרה הספציפי. אם מדפדפים דף אחד קדימה ב- 2014 בינואר גם רשום שיהודית התקשרה והודיעה שהיא מתפטרת. יהודית היו לה הרבה בעיות אישיות והיא היתה לא יציבה בלשון המעטה. אם זה להגיע לעבודה ולמצוא אותה בוכה. מה שמופיע פה זה אירועים שקרו במהלך החודש. היה חשוב לי לציין אותם. היא לא התפטרה. היא לא הגיעה לעבודה. היא הודיעה שהיא מתפטרת. לא הגיעה לעבודה. אחרי שיחת טלפון החליטה שכן מגיעה. עובדה שהיא הגיעה לעבודה. אז היא לא התפטרה. עובד שמתפטר מודיע שהוא מתפטר. נותן מכתב. בדרך כלל עם סיבה טובה. מניסיוני לא קרה - לי שהעסקתי עובד שהתפטר בעל פה.
ש. ההתפטרויות שלה היו בעל פה ולכן לא נתת להן חשיבות?
ת. יום אחר מכן היא גם באה לעבודה ולכן לא נתתי להם חשיבות. אני רושם כי חשוב לי שקורה משהו כזה".
(עמ' 19 ש' 17-30 לפרוטוקול הדיון).

בסעיף 1 לחוק הגנת השכר נקבע כי שכר מולן הוא שכר שלא שולם עד היום הקובע ואילו היום הקובע נקבע כיום התשיעי שלאחר המועד לתשלום השכר. כך אף עולה מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע"ע ( ארצי) 1112/02 הלפמן גרינברג – מדינת ישראל, משרד החינוך, 8.10.03: "בהתאם לנקבע בפסק דין זה שכרם של המורים ממלאי המקום שולם באיחור ועל כן הפך לשכר מולן לאחר היום התשיעי של החודש בו היה אמור להשתלם".

לתמיכה בטענותיה צירפה התובעת תדפיס חשבון בנק לשנים 2012-2016 ממנו עולה כי המשכורת הועברה לחשבונה של התובעת בכל פעם בתאריך אחר, וברוב המקרים אחרי העשירי בחודש.
התובעת הצהירה כי לאורך תקופת עבודתה היא התריעה פעם אחר פעם על ההפרות אשר היו ידועות לה ובעיקר על האיחורים בתשלום השכר והקיזוזים מהשכר, אך לשווא. התובעת צירפה תכתובת מסרונים בינה ובין הנתבע המעידה על כך ( צורף כנספח א לתצהירה). מתכתובת המסרונים עולה כי התובעת אכן פנתה למר גלבוע מספר פעמים, התלוננה על כך ששכרה לא שולם במועד, דרשה את שכרה והנתבע אף מודה שיש עיכוב בתשלום. מכאן שאנו מקבלות את גרסתה של התובעת וקובעות כי שכרה של התובעת לא שולם במועד.

הוכח כי התובעת זכאית להפרשי שכר בגין תקופת עבודתה. כמו-כן, החברה הודתה כי כספי התובעת להפרשות לפנסיה לא הועברו בשל טעות, והעבירה לתובעת צ'ק בסך 22,489 ₪ עבור רכיב זה. כמו-כן החברה הודתה כי התובעת זכאית לדמי הבראה ודמי נסיעות. מכאן שהוכח כי במשך תקופת עבודתה של התובעת החברה פגעה בזכויותיה.

האם היה קשר בין הנסיבות להתפטרות התובעת?

מר גלבוע הצהיר כי התובעת התפטרה לאחר שמצאה מקום עבודה אחר, ועזבה 12 ימים בלבד לאחר הודעת התפטרותה, ולא כנדרש בחוק.

בדיון העידה התובעת בנוגע להתפטרותה כך:
"ש. ס' 24 לתצהירך – את כותבת שלאחר שמצאת מקום עבודה התפטרת. נכון?
ת. כן. אני במקום העבודה הזה סבלתי סבל מתמשך. לא קבלתי את שכרי בזמן ברוב המקרים. בדרך כלל באיחור שמתחיל מיומיים והגיע גם למצב שקבלתי גם חודש אחרי. כדבר שבשגרה אני חיה לבד עם בן צעיר ולא היה לי הרבה מוצא כי לא מקבלים נשים בגילי לעבודה בקלות.
לא קבלתי תלושי שכר. נוהל קבוע. כפי שהזכרתי את זה קודם גם כשהתפטרתי הוא עדיין היה חייב לי 18 תלושי שכר שדאגתי בעצמי לקבלתם. לא יכולתי להשוות בין התלוש למה שקבלתי בבנק.
ש. היו עוד סיבות?
ת. הדברים האלה הסבו לי סבל רב ודאגות קשות ביותר. אני משלמת בזמן והגעתי למצוקות קשות. היתי צריכה לנסוע לאחי לבקש כספים. חיכיתי להזדמנות ללכת מהמקום הזה.

לשאלת בית הדין אם אמרתי שאני רוצה להתפטר ודורשת שיתוקנו התלושים אני אומרת שכן במספר פעמים. יותר מפעם אחת. איימתי עליו שאתפטר והוא גם כותב את זה. באחד מהדפים שהוא הגיש זה מופיע. הוא כותב יהודית היום הודיעה על התפטרותה. אני אמרתי לו שלא אוכל להמשיך ככה.
ש. האם ספגת עד שמצאת עבודה אחרת?
ת. ספגתי והיו לנו המון שיחות. גם בוטס אפים זה מופיע שאני שואלת אותו מתי אתה מפקיד לי. היו שיחות אך ורק בעל פה. לא ביקשתי שום דבר בכתב".
(עמ' 11 ש' 7-24 לפרוטוקול הדיון).

בדיון הוגש מסמך סיכום פגישה של התובעת עם מר גלבוע שכותרו: "פגישה ביום ה5 לאפריל", שנערך על ידי מר גלבוע, ושלפיו התובעת הודיעה כי היא מתכוונת לעזוב את העבודה ( ת/2). כך כתב מר גלבוע: "יהודית ציינה שעשתה זאת כי היא סובלת ולא יודעת מתי תשולם לה משכורת ומתי יסגרו כל הדברים הפתוחים בנינו". עוד נכתב כך: "דיברנו על כך שיש חוב של החברה כלפיה והבטחתי לה שהוא ישולם לה". מר גלבוע העיד כי מדובר בחוב של דמי הבראה ודמי נסיעות משנת 2012 ( עמ' 20 ש' 29-30 לפרוטוקול הדיון).
בדיון ההוכחות צירפה התובעת את " מכתב הודעת ההתפטרות" מיום 5.4.16 ( ת/1) שלפיו:
"הריני להודיעך בזאת, לאחר קיום שיחה בינינו, כי אני נאלצת לסיים את עבודתי במכבסה מן הסיבות הבאות:
עיכובים חוזרים ונשנים בקבלת המשכורות.
סחבת בהחזר דמי נסיעות שלא שולמו ודמי הבראה.
התפטרותי זאת נכנסת לתוקף, בהסכמתך, בתאריך 24 לחודש זה, אלא אם אוכל לעכב אותה במעט ואז אודיעך מראש".

מר גלבוע הצהיר כי מכתב ההתפטרות שצורף לא נמסר לו. ב"כ החברה אף טען בסיכומיו כי התובעת זייפה את התאריך שמופיע במכתב.
המכתב צורף לתצהירה של התובעת כאשר לא מופיע עליו תאריך. לאחר מכן, המכתב הוגש בדיון ההוכחות כאשר מופיע עליו תאריך – 5.4.16. המכתב נכתב בכתב יד ולא ניתן לדעת אם התאריך שמופיע עליו נכתב על ידי התובעת רק לאחרונה או שמדובר במכתב אותנטי. לא ברור מדוע לא מופיע תאריך במכתב שצורף לתצהיר. מכאן שמשקלו הראייתי של המכתב הוא נמוך.

מר גלבוע העיד בנוגע לפגישה מיום 5.4.16 כי הוא לא היה בטוח שאכן התובעת התפטרה, כיוון שהיא כבר הודיעה בעבר על התפטרותה מספר פעמים אך נשארה לעבוד, ואולם במקרה זה היא לא חזרה בה. עוד העיד כי מכתב ההתפטרות לא נמסר לו ( עמ' 20 ש' 15-28 לפרוטוקול הדיון).

נוכח הראיות שנשמעו ומסמך סיכום הפגישה ( ת/2), אנו מאמינות כי הסיבה להתפטרות של התובעת הייתה ההפרות החוזרות והנשנות של זכויותיה כעובדת – תשלום שכר באיחור, תשלום בחסר, אי הפרשה לקופת גמל/קרן פנסיה, אי תשלום דמי הבראה ודמי נסיעות כדין. התובעת התריעה על כך מספר פעמים, וכך מעידים המסרונים שצירפה לתצהירה, אך המצב לא הוסדר. התובעת בחרה להמתין עד שמצאה עבודה אחרת, מאחר שהיא חששה להישאר ללא עבודה ( בהיותה אם יחידנית לילד). מדובר בהתנהלות לגיטימית ואין בה כדי לפגוע בקשר הקיים בין הפרת זכויותיה על ידי הנתבעת ובין החלטתה להתפטר. על כן, אנו סבורות כי ישנו קשר בין הנסיבות להתפטרות של התובעת מהחברה.

האם ניתנה התראה סבירה למעסיק?

לטענת החברה טרם התפטרותה התובעת לא נתנה התראה על כך שהיא רוצה להתפטר בשל הפגיעה בתנאי עבודתה. מר גלבוע הצהיר כי בשיחה עמו אמרה לו התובעת שהיא מצאה עבודה אחרת והיא רוצה לעזוב.

כאמור, התובעת הצהירה כי לאורך תקופת עבודתה היא נתנה פעם אחר פעם התראות על ההפרות אשר היו ידועות לה ובעיקר על האיחורים בתשלום השכר והפחתות השכר, אך לשווא. לתצהירה צורפו מסרונים המעידים על כך ( נספח א לתצהירה). מתכתובת המסרונים עולה כי התובעת אכן פנתה למר גלבוע מספר פעמים והתלוננה על כך ששכרה לא שולם במועד.

מעבר לכך, לאור הפסיקה, במקרה שבו הסיכוי שההרעה המוחשית בתנאי העבודה תבוטל הוא מזערי, לא מוטלת על העובד חובת להתרות בפני המעסיק על כוונתו להתפטר. במקרה דנן, הוכח כי התובעת התלוננה מספר פעמים למר גלבוע על פגיעה בתנאי עבודתה ואיחור בתשלום שכרה, על כן נראה שהחברה לא התכוונה לפעול לתיקון הנסיבות בעניינה של התובעת. לפיכך התובעת אף לא נדרשה להתרות בפני מר גלבוע על כוונתה להתפטר. נוסף על כך, תשלום של שכר במועד הוא חובה מהותית של המעסיק כי השכר מהווה את מקור הקיום של העובד. לכן, העובד לא חייב לתת התראה לגבי אי תשלום שכרו פעם אחר פעם.

זכאות התובעת לפיצויי פיטורים

אנו סבורות כי עלה בידי התובעת להוכיח את התנאים כפי שגובשו בפסיקה לעניין זכאותה לפיצויי פיטורים. התובעת הועסקה במשך כמעט ארבע שנים כמנהלת מכבסה בחברה, מבלי שהחברה הקפידה לשלם את שכרה במועד לאורך כל תקופת עבודתה ותוך פגיעה בזכויות נוספות שלה. על כן, מתקיים התנאי הראשון לזכאות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים. נסיבות אלו הן נסיבות שבהן אין לדרוש מהתובעת להמשיך לעבוד בחברה.
אשר להיות ההתפטרות קשורה בקשר עם תנאי ההעסקה של התובעת, מעיון בתכתובת המסרונים שצירפה התובעת עולה ההתנהלות הבעייתית של החברה בכל הנוגע לתשלום שכר לעובדיה. המסרונים מעידים על כך שהתובעת ביקשה ממר גלבוע מספר פעמים שישלם את משכורתה במועד. ואולם, המשכורת שולמה לתובעת ולעובדים אחרים באיחור ניכר. בקשותיה החוזרות ונשנות של התובעת ממר גלבוע לשלם את שכרה במועד מעידות על כך שהתובעת קופחה בזכויותיה. לפיכך, אנו סבורות כי התמלא התנאי בדבר קיומו של קשר בין התפטרותה, ובין אותן נסיבות שאין לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה. אשר לתנאי השלישי, קבענו כי התובעת לא הייתה חייבת להתרות בנוגע לפיטוריה בשל הפגיעה המתמשכת בזכויותיה על ידי החברה, אף על פי שהיא עשתה זאת.

לאור כל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת הוכיחה שהתפטרותה היא בגדר " התפטרות אחרת שדינה כפיטורים", המצדיקה תשלום פיצויי פיטורים לפי הוראת סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים.

הסכום המגיע לתובעת בגין פיצויי הפיטורים

אין מחלוקת כי השכר הקובע של התובעת בשנה האחרונה היה בסך 7,000 ₪ ברוטו. התובעת עבדה במשך 47 חודשים בחברה. על כן, התובעת זכאית לפיצוי פיטורים בסך 27,416 ₪. מעותק מסמכי חברת הביטוח הראל שצורף לתצהיר התובעת עולה כי הופקדו כספי פיצויים בסך 4,598.91 ₪ ( נספח ה). על כן, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 22,817 ₪ נוסף לשחרור כספים מהקופה.

אשר לטענת התובעת לעניין הלנת פיצויי פיטורים, טענות החברה מצביעות על מחלוקת של ממש בנוגע לזכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים, אשר מצדיקה שלא לחייב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בהתאם לאמור בסעיפים 18 ו-20 לחוק הגנת השכר. על כן, יש להעמיד את תשלום פיצויי הפיטורים על הפרשי הצמדה וריבית בלבד.

תביעה בגין שעות נוספות

התובעת הצהירה כי היא עבדה בממוצע שתי שעות נוספות מידי שבוע לאורך כל תקופת עבודתה. לטענתה, בחברה לא נערך רישום של שעות עבודה מסודר ולמעשה לא נערך רישום נוכחות כלל, ולכן השעות הנוספות לא שולמו.

מנגד החברה טענה כי התובעת לא עבדה שעות נוספות. מר גלבוע הצהיר כי התובעת היא זו שמתוקף תפקידה היה עליה לדווח להנהלת חשבונות בכל חודש על שעות העבודה של כלל העובדים ועל שעות העבודה שלה. התובעת נדרשה על ידי החברה לרשום את שעות העבודה שלה, להדפיס את טביעת האצבע שלה במערכת או לרשום את שעת הכניסה ואת שעת היציאה שלה במחשב, אך היא התנגדה לכך.
נוסף על כך, החברה טענה כי לתובעת שולמו שעות נוספות באותן פעמים בודדות שבהן היא אכן עבדה בחודש ספטמבר 2014, יולי 2015 ומרץ 2016 ורשמה את אותן השעות.

התובעת העידה בעניין זה כי היא לא סירבה להחתים שעון נוכחות ולא התבקשה על ידי החברה לעשות זאת. על כן, היא גם לא הזינה את שעות הנוכחות שלה במחשב. כך העידה:
"... מאחר וארנון אמר לי יותר מפעם אחת המכבסה הזאת היא שלך. אל תתחילי להגיד לי שאת מאחרת. זה לא מענין אותי. אני סומך עליך ואל תטרידי אותי עם הדברים האלה".
(עמ' 13 ש' 1-6 לפרוטוקול הדיון).

לעניין השעות הנוספות העידה התובעת כך:
"ש. את פעלת כמו שהוא אמר לך בשעות גמישות?
ת. אני כמו ייקית. אמרתי לו שאם אני מגיעה יותר מאוחר אז אשלים את השעות. הוא אמר לי לא להטריד אותו בזה. היו לי שעות נוספות בלי סוף. לכן דרשתי אותן. אני לא ספרתי שעות למעט פעמיים שלוש שאמרתי לו שאני נותנת את השעות ואז הוא אמר או קיי אז תתחילי לרשום. באמת מאז פעמיים שלוש ארבע שהיו שעות נוספות אז רשמתי. זה מופיע בתלושים. על זה קבלתי. אבל היו אינספור פעמים שלא קבלתי. אני נתתי שם שעות.

לשאלת בית הדין אם אמרתי לו אני לא זוכרת . יכול להיות שאמרתי. בפועל לא קבלתי שעות נוספות והוא ידע שאני נותנת. היו הרבה מקרים שהיו צריך להחליף אותי והיה מגיע באחור של שעה או שלא היה מודיע בכלל שמאחר. היה מאחר כרוני".
(עמ' 13 ש' 21-30 לפרוטוקול הדיון).

התובעת הודתה כי היא קיבלה תשלום עבור שעות נוספות שבהן עבדה ושעליהן דיווחה לחברה ( עמ' 13 ש' 32-33 לפרוטוקול הדיון).

לתצהירו של מר גלבוע צורף יומן נוכחות שמבוסס על הנתונים שהוזנו במחשב ושנלקחו מצילומי המצלמה שהייתה במכבסה ושבה נראתה התובעת בשעת הגעתה לעבודה ( נספח 9 לתצהירו). מר גלבוע העיד כי צילומי המצלמה של החברה נשרפו בעת שריפה שפרצה ביום 1.8.14 והמחשב שבו הייתה התוכנה נפגע גם כן. על כן, הדוח שהוגש הוא חלקי ( עמ' 24 ש' 20-23 לפרוטוקול הדיון).

בהתאם לראיות, החברה הצליחה לסתור את החזקה הנובעת מהעדר רישומי נוכחות מלאים של התובעת (סעיף 26ב לחוק הגנת השכר) . הוכח כי התובעת קיבלה תשלום בגין שעות נוספות עת היא ביצעה אותן בפועל ולא הוכחה זכאותה מעבר לכך.
לפיכך, אנו סבורות כי דין תביעת התובעת בגין שעות נוספות להידחות.

פדיון חופשה

התובעת טענה כי לא נערך לה רישום של ימי חופשה והרישום בתלושי השכר לא משקף את ימי החופשה שנוצלו בפועל. לטענתה, היא ניצלה 12 ימי חופשה במשך כל תקופת עבודתה. מנגד החברה טענה כי לפי תלושי השכר התובעת ניצלה 22.5 ימי חופשה ואף שולמו לתובעת שני ימי חופשה ביתר.

לשאלת ב"כ התובעת כיצד נערך רישום של חופשות השיב מר גלבוע כך: "יהודית היתה יוצאת לחופשות כל פעם שרצתה ומעולם לא אמרתי לה לא. חופשות ספציפיות זה נרשם. אם זה טיסה לאמסטרדם או להודו. יש בנספח 9 רישום" (עמ' 26 ש' 15-17 לפרוטוקול הדיון).
אשר לנסיעתה של התובעת לברצלונה העיד מר גלבוע כי לא מדובר היה בחופשה אלא בהשתלמות מטעם העבודה (עמ' 26 ש' 19-20 לפרוטוקול הדיון).

נטל הראיה כי מלוא החופשה השנתית ניתן בפועל לעובד מוטל על המעסיק.
תלוש השכר מהווה ראשית ראיה בכתב לגרסת המעביד, היינו, מהו שיעור ימי החופשה המגיעים לעובד, כפי שהיו מקובלים על המעביד ובהסכמתו ( דב"ע ( ארצי) נה/ 3-193 חנן זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ, מיום 13.5.96). אך במקרה דנן בתלושי השכר אין רישום כדין של ניצול ימי החופשה על ידי התובעת.

מכאן שהחברה לא ניהלה רישום של ימי החופשה של התובעת כדין ואין בידיה פירוט אמין בנוגע לימי החופשה שניצלה התובעת.
התובעת זכאית ל-30 ימי חופשה (ללא מנוחה שבועית) עבור תקופת עבודתה בחברה ( עבור 3 שנים אחרונות). התובעת הודתה כי ניצלה 12 ימים. על כן, נותרו לה 18 ימי חופשה. לפי כתב התביעה, התובעת קיבלה שכר יומי בסך 323 ₪. על כן, התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך 5,814 ₪.

דמי הבראה ודמי נסיעות

התובעת טענה כי החברה לא שילמה לה דמי הבראה בשנתיים האחרונות לעבודתה בחברה, וכן דמי נסיעות בין החודשים מאי 2012 ועד לאוגוסט 2013.
ב"כ החברה אמר בדיון כי התובעת זכאית לדמי הבראה ולדמי נסיעות ( עמ' 6 ש' 3, ש' 9 לפרוטוקול הדיון).

לפי עדותו של מר גלבוע בדיון:
"ש. למטה אתה כותב ואני מצטט " דיברנו על כך שיש חוב של החברה כלפיה..." על מה החוב?
ת. דמי הבראה ונסיעות מ- 2012.
ש. שלמת ?
ת. לא. ב- 2014 2015 היא קיבלה בונוסים רבים בהסכמה בעל פה בינינו שזה עבור הבראה ונסיעות. סוכם בינינו ב- 2015 בעל פה שהבונוסים שהיא מקבלת הם עבור תשלום ההבראה והנסיעות שהיה חסר לה ועל כן ציינתי פה שלא שולם הכל ונותר חוב מהחברה כלפיה ושזה ישולם לה. החוב הסתכם ב- 6000 ומשהו שקלים. בונוסים ששולמו לה. נשאר שם עוד איזה 2000 שקל. 6000 שקל זה לפני הבונוס. 2000 זה נסיעות והבראה – היתרה אחרי הבונוס".
(עמ' 20 ש' 32-33, עמ' 21 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון).

בתלושי השכר של התובעת אכן מופיע כי שולמו לה בונוסים, אך לא ניתן לדעת עבור מה שולמו לה הבונוסים הללו. לא הוכח כי דמי הנסיעות או דמי ההבראה שולמו כ"בונוסים".

מהאמור לעיל ולאור תלושי השכר שצורפו, עולה כי החברה לא שילמה לתובעת דמי הבראה. על כן, אנו מקבלות את טענת התובעת וקובעות שהיא זכאית לדמי הבראה בסך 4,911 ₪, כפי שתבעה בכתב תביעתה.

כמו-כן, מתלושי השכר עולה כי החברה לא שילמה לתובעת דמי נסיעות מחודש מאי 2012 ועד לחודש אוגוסט 2013. לפיכך אנו מקבלות את טענת התובעת וקובעות כי היא זכאית לדמי נסיעות בסך 2,400 ₪, כפי שתבעה בכתב התביעה.

הפרשות לקרן פנסיה

התובעת טענה כי לאורך כל תקופת עבודתה הופרשו לקרן פנסיה כספי מעסיק בסך 4,065 ₪ וכספי עובד בסך 3,726 ₪ ( נספח ה לתצהירה). לטענתה, כספי העובד שהופרשו משכרה לא הועברו לקרן פנסיה. התובעת עתרה בגין רכיב זה בסך 25,340 ₪.

במסגרת הדיון טען ב"כ הנתבעת כי לתובעת נפתחה קרן פנסיה אך נפלה טעות וסוכן הביטוח העביר את הכספים של התובעת לעובדת אחרת שכבר לא עבדה בחברה.
החברה העבירה לתובעת צ'ק בסך 22,489 ₪ בגין הפרשות לקרן פנסיה ( נספח 10 לתצהירו של מר גלבוע).

בסיכומים טען ב"כ התובעת כי התובעת זכאית להפרש בסך 2,851 ₪
התובעת לא פירטה את החישוב שלה ולא ציינה ממה נובע ההפרש בין הסכום ששולם על ידי החברה ובין הסכום שלטענתה היא זכאית לו. על כן, דין רכיב תביעה זה להידחות.

פיצויי הלנת שכר

התובעת הלינה כנגד תשלום שכרה באיחור. החברה לא הכחישה את אשר נטען על ידי התובעת ומר גלבוע העיד כי האיחור בתשלום היה בשל " קושי תזרימי" של החברה ( עמ' 25 ש' 20-21 לפרוטוקול הדיון), דהיינו המצב הכלכלי הקשה שבו הייתה שרויה החברה.

סעיף 17 א לחוק הגנת השכר קובע לעניין ההתיישנות:
"(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן ( א), אם הלין המעסיק את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.
(ג) הוראות סעיף קטן ( ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתישנות של שנה האמורה בסעיף קטן ( א)".

לפי סעיף 17 א(א) לחוק הגנת השכר התביעה לפיצויי הלנת שכר עד לחודש אוקטובר 2015 התיישנה. לגבי שכר ששולם באיחור נקבע, כי אם יש הלנה חוזרת, ההתיישנות היא של שלוש שנים, כך שעד לחודש אוקטובר 2013 התביעה התיישנה. בהתייחס ליתר רכיבי השכר בגינם חויבה הנתבעת, אנו בדעה כי נסיבות העניין מצדיקות שלא לחייב בפיצויי הלנה.

סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע:
"בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, בלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".

בהתאם להלכה שנפסקה בפסק דין ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לעניין קיום הנסיבות שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר. יש לבחון את תום ליבם של המעסיק ושל העובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולהעניק משקל לתכליתו של החוק אשר קבע את הסנקציה הדרקונית בדבר פיצויי הלנת שכר, כאשר נאמר באותו פסק דין ( חוות דעתה של כב' סגנית הנשיא, דאז, השופטת אלישבע ברק):
"אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין... אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה... את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום ליבם של הצדדים ובתכלית החקיקה".

על כן, בהתאם להלכה הפסוקה, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לגבי קיום הנסיבות שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר ומידת ההפחתה או ביטול של פיצויי הלנת השכר.
במקרה דנן, בין הצדדים הייתה מחלוקת אמתית בנוגע לזכאות התובעת להפרשי שכר, כמו כן, החברה מודה כי היא הייתה שרויה במצב כלכלי קשה. על כן אין מקום לפסוק פיצויי הלנה והסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין.

טענות קיזוז

אשר לטענה בדבר אי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובעת, מר גלבוע הצהיר כי התובעת סיימה את עבודתה לאחר 12 ימים מיום הודעתה על התפטרותה.
מסיכום השיחה מיום 5.4.16 עולה כי התובעת הודיעה על התפטרותה כבר אז, וסיימה את עבודתה ביום 24.4.16 ( אין על כך מחלוקת). לכן, היא נתנה הודעה מוקדמת של 19 ימים. בסיכום השיחה ( ת/2) נכתב כי התובעת ביקשה ממר גלבוע להתחשב בה משום שהיא מתחילה לעבוד בעבודה חדשה.

נוכח הפגיעה בזכויותיה של התובעת והאיחורים החוזרים והנשנים בתשלום שכרה במשך תקופת עבודתה בחברה, אנו סבורות כי מדובר בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנה כי תמשיך לעבוד במשך מלוא תקופת ההודעה המוקדמת, לפי סעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001. לכן, בהתחשב בנסיבות העניין, לטעמנו אין לדרוש ממנה את תמורת הודעה מוקדמת החסרה (11 ימים).

אשר לטענה בעניין ימי חופשה שניתנו בעודף, נקבע לעיל כי התובעת היא זו שזכאית לפדיון ימי חופשה, לכן דין טענה זו להידחות.

לסיכום

נוכח האמור לעיל, אנו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:

סך של 1,000 ₪ בגין פיצוי על אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העבודה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום אם לא ישולם תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

סך של 5,000 ₪ בגין פיצוי על תלושי שכר שנמסרו שלא כדין. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום אם לא ישולם תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

סך של 11,541 ₪ בגין הפרשי שכר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 22,817 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 5,814 ₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 4,911 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 2,400 ₪ בגין דמי נסיעות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו-כן, הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪.
התביעה כנגד הנתבע נדחית, ללא צו להוצאות.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ט, (28 מאי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' הלן הרמור,
נציגת עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת
אב"ד

גב' ברקת שני,
נציגת מעסיקים