הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 22508-03-15

28 יוני 2018

לפני:

כב' השופט אורן שגב
נציגת ציבור ( מעסיקים) גב' שרה חורש

התובע
והנתבע שכנגד
1. מאיר דוד בלייברג ת.ז. XXXXX389
ע"י ב"כ: עו"ד שלום פוריס ואח'
-
הנתבעים
והתובעת שכנגד

  1. יניב אבידן ת.ז. XXXXXX782
  2. אקסלוסיב טויס ייבוא בע"מ ח.פ. 514942911

ע"י ב"כ: עו"ד י פעת קריכלי ואח'

פסק דין

האם התקיימו יחסי עבודה בין התובע לבין הנתבעת; האם הנתבעת חבה לתובע סכומי כסף כלשהם בגין תקופת ההתקשרות ביניהם וככל שכן, האם יש לחייב את הנתבע בתשלומם לתובע באופן אישי, וכן – האם התובע עצמו חייב לנתבעת סכומי כסף כלשהם? אלו הן השאלות המרכזיות שבהם עלינו להכריע בתביעות ההדדיות שבפנינו.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים
הנתבע הוא הבעלים והמנהל של הנתבעת, שבזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, עסקה בשיווק צעצועים ומשחקים שונים לילדים.
במשך 12 חודשים, מחודש דצמבר 2013 ועד ליום 10.12.2014, התובע עבד לטענתו אצל הנתבעת כסוכן מכירות והתקיימו ביניהם יחסי עבודה. עוד טען, כי עם תחילת עבודתו, סוכם עמו כי ישתכר שכר חודשי בסך 7,000 ₪ נטו והנתבעים התחייבו להעמיד לרשותו רכב ולשאת בעלויות החזקתו, לרבות הוצאות דלק וגילום שווי השימוש ברכב בשכרו. בחודש 03/2014 הם ביקשו ממנו לשנות את תנאי העסקתו, באופן ששכר היסוד שלו יועמד על סך של 4,000 ₪, יינתן לו רכב כולל הוצאות אחזקה ודלק ובנוסף עמלה בשיעור 13% מכל סכום שיתקבל עקב מכירת מוצרים או גבייה על ידו. התובע טען כי הסכים לכך לאור המצג שהוצג לו, לפיו היקף הסחר של העסק עומד לגדול באופן משמעותי בשל ייבוא מוצרים מסין.
התובע העריך, כי החל מחודש 03/2014 ועד לסיום תקופת עבודתו, הוא ביצע מכירות בהיקף של 50,000 ₪ עד 80,000 ₪ ולפיכך, טען כי הוא זכאי לתשלום עמלה בסך של כ- 6,500 ₪ עד 10,400 ₪. בהקשר זה הוסיף, כי מלוא המסמכים הרלוונטיים לעסקאות הנ"ל, כגון: הזמנות, קבלות, חשבוניות ותעודות משלוח, מצויים בידי הנתבעים.
לטענתו בתקופה זו לא שולם לו כלל שכר יסוד או עמלות כלשהן ו הנתבע נתן לו הסברים שונים לאי עמידת הנתבעת בהסכמי השכר עמו. בתקופה זו אף לא ניתנו לו תלושי שכר בתואנה כי הנתבעת טרם פתחה תיק במע"מ ובמס הכנסה, למרות שהיא הוקמה כ- 5 חודשים קודם לכן ביום 03.07.13.
התובע צרף לכתב התביעה מטעמו מספר תלושי שכר שקיבל מהנתבעת וטען, כי נאלץ להסכים לאי תשלום שכרו במשך תקופה כה ארוכה בשל העובדה שהנתבע הוא "איש כריזמטי מאוד בעל כושר שכנוע (ומכירה) פנומנלי" (סעיף 9 לכתב התביעה. ההדגשה במקור – א.ש.).
ביחס לנסיבות סיום העסקתו, טען התובע, כי הוא נאלץ להתפטר, וזאת לאור העובדה שהנתבעים שללו ממנו את הרכב שהועמד לרשותו ולא נתנו לו את תנאי העבודה שהובטחו לו, באופן שעולה כדי הרעה מוחשית בתנאי העסקתו, המזכה אותו להתפטר בדין מפוטר.
בנוגע לתביעה האישית כנגד הנתבע, טען התובע, כי הלה ביצע כלפיו עוולות שונות, הפר את זכויותיו הבסיסיות בהתאם למשפט העבודה וזכויות המגן וגרם לו לנזק כלכלי ונפשי (סעיף 17 לכתב התביעה). בהמשך כתב התביעה טען, כי הנתבעים פעלו בדפוס פעולה פסול ובצעו כלפיו תרמית כמעסיקיו הישירים או כמעסיקיו במשותף, שלחו יד בכספים המגיעים לו והנפיקו לו תלושי שכר הנחזים להיות מזויפים. עוד טען, כי הנתבע פעל תוך עירוב נכסים וכספים עם הנתבעת ולמיטב ידיעתו, נהג לשלם את חובותיה מכספו האישי.
לאור כל האמור לעיל, טען, שיש להרים את מסך ההתאגדות בינו לבין הנתבעת ולחייב אותו, ביחד ולחוד עם הנתבעת, לשלם לו את רכיבי התביעה הבאים: שכר עבודה, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר, פדיון חופשה שנתית, הפרשות לקרן פנסיה, פדי ון דמי הבראה, פיצוי בגין אי עריכת שימוע טרם פיטורים, אין מתן הודעה מוקדמת ופיצוי פיטורים. כמו כן דרש לקבל טופס 161. להשלמת התמונה יצוין, כי התובע תבע גם פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, אך בישיבת קדם המשפט ביום 16.12.15, מחק שני רכיבים אלה (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון).
הנתבעת מצדה טענה, כי תפקידו של התובע היה לשווק את מרכולתה בקרב לקוחות באזור הצפון וכי ההתקשרות עמו החלה, לבקשתו, כשהוא עצמאי, תוך שהוא מתחייב לספק לה חשבוניות מס כדין. לטענתה, לאחר שהחל לפעול כשלוח מטעמה, ולאחר שהתבקש מספר פעמים להמציא לה חשבוניות מס בגין התשלומים ששולמו לו, הו דיע התובע כי יש לו בעיה מול רשויות המס שמונעת ממנו להנפיק חשבוניות כאמור ועל כן, ביקש כי הנתבעת תעסיק אותו לניסיון, בשכר חודשי קבוע בסך 7,000 ₪ וכי תספק לו רכב עם כרטיס דלקן לצורך נסיעותיו. לטענת הנתבעת היא הסכימה להסדר זה וסוכם כי התובע יהיה זכאי לעמלה בשיעור 6% מכל עסקת מכירה שיסגור ושתיגבה בגינה התמורה.
לטענתה, התובע ביצע מעט מאוד מכירות ביחס לסוכנים אחרים ולא היה רווחי לנתבעת, שכן לא רק שמחזור מכירותיו היה קטן, אלא גם היקף הגבייה שביצע לא היה מספק. לפיכך, נערכו עמו מספר שיחות, בהן הוא נדרש לשפר את ביצועיו. משהסתבר לה כי התובע לא השכיל לנצל את ההזדמנות שניתנה לו להשתפר, הודע לו כי לא ימשיך בעבודתו (סעיף 19 לכתב ההגנה).
עוד טענה, כי לאחר שהתובע סיים את עבודתו, ניסיונותיה לגבות מהלקוחות את הכספים בגין הסחורה שסיפק להם, העלו חרס. ב נוסף, התובע לא החזיר לה את מכשיר הטלפון הנייד שניתן לו והמשיך לעשות בו שימוש, על חשבונה. הנתבעת הוסיפה, כי שכרה את שירותיו של אדם בשם פנחס גניש על מנת שיפעל לגביית חובות מלקוחותיה באזור הצפון, שהתובע לא גבה מהם כספים, אך הדבר לא עלה בידו וביקש את עזרתו של התובע, אשר מצדו התנה זאת בקבלת תשלום מראש בסך 7,000 ₪ ובקבלת רכב חברה, והנתבעת הסכימה בלית ברירה לדרישותיו.
ואכן, מר גניש הצטרף לתובע בניסיון לגבות כספים מלקוחות הנתבעת, אך רבים מהם טענו כי כבר שילמו לתובע עצמו את התמורה עבור הסחורה שהוא סיפק להם. התבעת הוסיפה כי הפסיקה לייבא סחורה מהסוג שהתובע שיווק כבר בחודש יוני 2014 ועל כן לא יתכן כי טענת התובע, לפיה עבד עד לסוף אותה שנה, נכונה, שכן לא היתה לו סחורה לשווק.
ביחס לרכיבי התביעה המתייחסים לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה, טענו הנתבעים כי לא מלאה שנה לעבודתו של התובע אצל הנתבעת ועל כן לא קמה לו כל זכאות לרכיבים הנ"ל. עוד טענו, כי לא ברור מדוע התובע, שטוען שנאלץ להתפטר בדין מפוטר, תובע פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת ואי עריכת שימוע, שעה שהוא עצמו טוען שהתפטר.

התביעה שכנגד
כאמור, הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד ובו דרשה את הסעדים הבאים: השבת השכר בסך 7,000 ₪ שניתן לתובע לאור התחייבותו לגבות כספים מלקוחות – התחייבות שהתובע הפר, לדב ריה; תשלום סך של 61,235 ₪, שלטענת הנתבעת התובע גבה מלקוחותיה בגין סחורה שסיפק להם, אך לא העביר לה את התמורה; פיצוי בגין פגיעה במוניטין של הנתבעת שנגרמה לה לטענתה בשל התנהגותו של התובע; דמי הודעה מוקדמת, ככל שיוחלט כי התובע התפטר בדין מפוטר ועלות מכשיר הטלפון הנייד שהתובע לא השיב לנתבעת. יצוין, כי הנתבעים טענו, כי התובע גרם לרכב החברה נזק מוחלט (TOTAL LOSS), עת השתמש בו לצרכיו הפרטיים, אולם לא תבעו בגין כך פיצוי כספי.
הנתבע שכנגד הכחיש את טענות התובעת שכנגד ושב על כל טענותיו, לרבות הטענה, כי, בניגוד למובטח, במשך תקופה של 8 חודשים לא סופקה לו סחורה חדשה, דבר שאילץ אותו למכור סחורה ממוחזרת והדבר הקשה עליו מאוד. מכאן היקפי המכירות הנמוכים. הנתבע שכנגד אף הכחיש כי זומן לשימוע שבו נאמר לו כי לא ימשיך בעבודתו. בנוגע למכשיר הטלפון הנייד, טען כי מסר אותו למר פנחס גניש על מנת שישיב אותו לחברה והוסיף, כי במשך כל תקופת ההעסקה, עשה שימוש בטלפון האישי שלו לטובת העסק (סעיף 6 לכתב ההגנה שכנגד). הנתבע שכנגד הכחיש כי לא העביר לתובעת שכנגד את התמורה הכספית ששולמה לו ע"י לקוחותיה ואף הוסיף כי הנתבע הוא זה שנהג לשלשל לכיסו הפרטי סכומי כסף שונים שנתקבלו על ידו מהנתבע מבלי שדיווח עליהם כדין.

הראיות שהוגשו לתיק
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ומטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של מר יניב אבידן, הנתבע 1 ושל הגב' סטודנוב. השלושה נחקרו על תצהיריהם בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפנינו ביום 18.04.17. יצוין, כי מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של 4 עדים נוספים, אך אלה לא התייצבו לדיון.
התובע צירף לתצהירו את הראיות הבאות: 4 חשבוניות מהחודשים: ינואר, אפריל ויוני 2014, תלושי שכר לחודשים: יוני, אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר 2014, תעודת רישום חברה של הנתבעת מיום 03.07.13 ותעודת עוסק מורשה מיום 01.10.13. בנוסף, צירף הודעות שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי.
הנתבעת לא הגישה מסמכים מטעמה.

דיון והכרעה
השאלה הראשונה בה עלינו להכריע בתיק זה היא האם התקיימו בין התובע לבין שני הנתבעים יחסי עבודה, ואם כן, בין מי למי ובאיזו תקופה. כאמור, התובע טען טענה נוספת, לפיה יש לראות בנתבעים כמעסיקים במשותף והוסיף טענה חלופית, לפיה יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת, שהעסיקה אותו והנפיקה לו תלושי שכר, לבין הנתבע.
לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולעדויות שנשמעו בפנינו, באנו לכלל מסקנה, כי דין טענתו של התובע בנוגע להתקיימות יחסי עבודה בינו לבין הנתבעת, להתקבל. להלן נימוקינו.

לשאלת התקיימותם של יחסי עבודה
המבחן המקובל לקביעת מעמדו של מבצע עבודה כ"עובד" או כעצמאי", הוא המבחן המעורב. מבחן זה מורכב ממבחן ההשתלבות כמרכיב עיקרי וממבחני משנה נוספים, בהם מבחן הפיקוח, מבחן הקשר האישי, צורת תשלום השכר וניכוי מסים, האופן בו ראו הצדדים את היחסים ביניהם ועוד (עע (ארצי) 300267/98 יוסף טויטו נ' מ.ש.ב. הנדסת קירור ומיזוג אויר (1965) בע"מ פד"ע לז 354; ע"ע (ארצי) 300021/98 טריינין נ' חריש (7/3/2002).
באשר ליישומו של מבחן ההשתלבות נפסק: "מבחן ההשתלבות מורכב משני פנים, האחד חיובי והאחר שלילי. במסגרת הפן החיובי, נבדקת השאלה האם מבצע העבודה משתלב בעסקו של נותן העבודה. ככל שהתשובה לשאלה זו הינה חיובית, נבדק הפן השלילי של המבחן, במסגרתו נבחנת השאלה האם מבצע העבודה מנהל עסק עצמאי משלו. " (פס"ד טויטו לעיל)."
ב ע"ע (ארצי) 14122-07-10 מכללת רמת גן נ' עו"ד אורי פרייס (13.09.2012) נקבע כי: "הלכה היא משכבר הימים, כי היות אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטאטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים, אלא על סמך נסיבות המקרה כהוויתן. לשם הכרעה בשאלה יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, והכל תלוי במכלול הסימנים ועובדות המקרה הספציפי.... ", ובהמשך:
"... המבחן המרכזי הוא מבחן ההשתלבות, ויש לתת לו משקל נכבד במסגרת המבחן המעורב. בבחינת הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, תיערך בדיקה האם בכלל קיים "מפעל" יצרני שניתן להשתלב בו, האם הפעולה המבוצעת דרושה לפעילות הרגילה של המפעל, והאם מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ואינו בבחינת גורם חיצוני. במסגרת הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, תיבחן  השאלה האם מבצע העבודה הינו "בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני"....".

ומן הכלל אל הפרט -
אין חולק, כי התובע עבד במסגרת עיסוקה המרכזי של הנתבעת – שיווק צעצועים. התובע היה אחראי על שיווק הצעצועים ומכירתם באזור הצפון ובקרב המגזר הדתי. לא נטען ע"י הנתבעת, וממילא לא הוכח, כי מלבד התובע, היון עובדים נוספים, או נותני שירות אחרים, שבצעו את אותה עבודה, זולת התובע עצמו, וזאת עד אשר התובע הוחלף בעובד אחר. המסקנה המתבקשת מכך היא כי התובע השתלב לחלוטין במסגרת העסק שהופעל ע"י הנתבעת.
טענת התובע, כי לא הפעיל במקביל עסק עצמאי כלשהו וכי לא עסק בעבודות אחרות במקביל, לא נסתרה ע"י הנתבעת; כך גם אין חולק, כי הנתבעת היא זו שסיפקה לתובע את כלי רכב, לרבות תשלום כל ההוצאות הכרוכות בכך, לצורך שיווק הסחורה באזור עליו הופקד. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי התובע נדרש לעשות שימוש בכלי עבודה כלשהם השייכים לו, נהפוך הוא. התובע קיבל מהנתבעת מעבר לכלי רכב גם טלפון וטאבלט; התובע ביצע את עבודתו באופן אישי ולא באמצעות עובדים מטעמו וקיבל הוראות מהנתבע, שהנו הבעלים של הנתבעת וניהל את העסק בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה. שכרו של התובע שולם באמצעות תלושי שכר, ואין חולק, כי מעולם לא המציא לנתבעת חשבונית מס כנגד תשלומים ששילמה לו תמורת עבודתו. לא נעלמה מעיננו טענת הנתבעת, לפיה תלושי השכר הופקו לתובע על פי בקשתו ומהטעם שלא עמד בהתחייבותו להפיק חשבוניות מס כנגד התמורה שקיבל, ואולם, הואיל ולא הוצגו ראיות לכך, אין לנו אלא להתייחס לעובדה שבסופו של דבר הופקו תלושי שכר. עוד נציין, כי עובדה זו, אין בה כשלעצמה, כדי לבסס את קביעתנו כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובע לבין הנתבעת, שכן, כידוע, אופן תשלום התמורה, הנו רק אחד מבין המבחנים שבית הדין בודק. במקרה זה, אופן תשלום השכר באמצעות תלושים, מצטרף ליתר המסקנות אליהן הגענו בבדיקת המבחנים השונים, והכל כאמור לעיל וכפי שיובהר להלן.
אין חולק, כי הנתבעת פעלה לניכוי התשלומים המתחייבים על פי דין משכרו התובע, כגון: מס הכנסה, ביטול לאומי ומס בריאות. יתרה מכך, הנתבעת לא ביקשה לקבל מידע מרשויות המס על מנת להפריך את טענת התובע, לפיה לא היה עוסק עצמאי באותה תקופה. בנוסף לכל האמור לעיל, הגב' סטודנב ויקטוריה מטעם הנתבעת, העידה כי התובע עבד אצל הנתבעת במעמד של שכיר (עמ' 42 לפרוטוקול הדיון מול שורה 12 ואילך). הנתבע אף העיד כי ערך לתובע שימוע, וכלשונו: "... סוף מאי לאחר שראיתי את הלקוחות שלו, הזמנתי אותו לבית קפה, עשיתי לו שימוע, אמרתי לו שהוא לא ממשיך לעבוד..." (עמ' 67 מול שורות 13-14). מהמקובץ עולה, כי גם הנתבעים ראו בתובע עובד מן המניין, שיש לערוך לו שימוע לפני ההחלטה לפטרו.
לאור כל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה, כי בין התובע לבין הנתבעת התקיימו יחסי עבודה. בטרם נפנה לבחון את רכיבי התביעה השונים המתבקשים מקביעה זו, נתייחס ל טענתו של התובע, לפיה יש לראות בנתבע כמעסיקו במשותף בצוותא חדא עם הנתבעת.
נקדים ונציין כי דין טענה זו להידחות. ראשית, התובע ביקש לחייב את הנתבע מכוח דוקטרינת הרמת מסך, משמע, שאף לשיטתו, מי שהיתה מעסיקתו היא הנתבעת; שנית, דוקטרינת מעסיקים במשותף אינה רלוונטית כלל לנסיבות המקרה, שכן בהתאם ל פסיקת בתי הדין לעבודה, קיימות צורות העסקה שונות: עובד שמושאל ממעסיק אחד למעסיק שני; עובד שמוצב ע"י מעסיקו בחצרי מעסיק אחר ; מעסיקים במשותף ומעסיקים במקביל (ראו: דב"ע (ארצי) נא/82-3 אריה אולברג נ' עירית חיפה, פד"ע כג' 255).
בית הדין הארצי עמד זה מכבר על האבחנה בין מעסיקים במשותף ומעסיקים במקביל ופסק כי:
"השוני בין שני המצבים ברור. JOINT EMPLOYMENT קיים עת מדובר בשותפים, בפעילות 'משותפת' של השניים או בהתקשרות חוזית של שניים על מנת לקבל עבודה מפלוני. ליחסים כאלה יהיה רק חוזה אחד, והצדדים לחוזה הם 'העובד' מצד אחד, ומהצד השני – שניים 'כאחד' שבשירותם מבוצע חוזה העבודה.
DUAL EMPLOYMENT או עבודה במקביל בשירותם של שניים קיים עת היחסים החוזיים הם, בו זמנית ובמקביל, בין עובד ובין שניים, שבינו ובין כל אחד מהם קיים חוזה העומד בפני עצמו... "
(דב"ע (ארצי) מו/168-3 רחמים שלום נ' אליהו ג'בלי ואח' פד"ע יח 421).
במקרה דנן, התובע לא הציג כל הוכחה כי הנתבע העסיק אותו או התכוון להעסיק אותו באופן אישי, במקביל להעסקתו בנתבעת, ולא הראה כיצד לאור המבחנים שפותחו בפסיקה יש לראות במר אבידן כמעסיקו במשותף. לאור האמור לעיל, טענת התובע כי הנתבע היה מעסיקו במשותף - נדחית.
נפנה עתה לבדוק את הסעדים השונים שנתבעו ע"י התובע.
(א) שכר עבודה – אין מחלוקת בין הצדדים, כי שכרו של התובע הועמד על סך 7,000 ₪ (ראו עדות הנתבע בעמ' 59 לפרוטוקול מול שורה 21 ואילך וגם עמ' 65 מול שורה 32). בתצהיר מטעמו, טען התובע כי קיבל 4 תשלומים בסך 7,000 ₪ כל אחד בגין החודשים ינואר, פברואר, מרץ ואוקטובר 2014 ובנוסף סך של 6,000 ₪ ביום 01.11.14 ובסך הכל – 34,000 ₪ (סעיף 44 לתצהיר התובע).
לאור האמור לעיל, ובשים לב לתקופת עבודתו של התובע, הוא זכאי לשכר בסך 84,000 ₪ בגין 12 חודשי עבודתו. בניכוי הסכום ששולם לו, על פי הודאתו, בסך כולל של 34,000 ₪, אנחנו מחייבים את הנתבעת לשלם לו את ההפרש בסך של 50,000 ₪.
(ב) פיצויי פיטורים – באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, הרי שבעוד שהתובע מחזיק בטענה כי התפטר בדין מפוטר מהטעם שלא ניתנה לו האפשרות לעבוד מרגע שכלי הרכב ששימש אותו נלקח ממנו, הנתבע טען, כי בשל חוסר שביעות רצונו מהתובע, הוא ערך לו שימוע ופיטר אותו. כך או כך, התובע זכאי ל פיצויי פיטורים, והכל בכפוף לכך שמלאה שנה לעבודתו אצל הנתבעת. אין חולק כי התובע החל את עבודתו במהלך חודש 12/2013 וכי הנתבע אישר כי התובע ביצע עסקה עבור הנתבעת כבר ביום 25.12.13 (עמ' 56 לפרוטוקול שורה 27 ואילך). התובע טען, וטענתו לא נסתרה, כי עבד עד לחודש דצמבר 2014. מהמקובץ עולה, כי מלאה שנה לעבודתו של התובע אצל הנתבעת ולפיכך, הוא אכן זכאי לפיצויי פיטורים בסך 7,000 ₪.
(ג) פיצוי בגין העדר שימוע - התובע טען, כאמור לעיל, כי נאלץ להתפטר מעבודתו בשל העובדה שהרכב שניתן לו נלקח ממנו. בסיכומיו נתלה בעדותו של מר אבידן, לפיה ערך לו שימוע, וטען, כי לא הוצג זימון לשימוע וגם לא פרוטוקול, כנדרש. דין רכיב תביעה זה להידחות, ובמה דברים אמורים? במהלך עדותו נשאל התובע מדוע התפטר והשיב: "כי הגיעו מים עד נפש, ולא היה מה לאכול בבית, ואמרתי עדיף לקבל אבטלה מאשר לא לקבל כלום" (עמ' 14 לפרוטוקול מול שורה 1). התובע אף הדגיש, כי מרגע שנלקח ממנו הרכב, ניטלה ממנו למעשה היכולת לשווק את הסחורה כבעבר ולכן נאלץ להפסיק לעבוד. אין בידינו לקבל את גישת התובע, לפיה יש להתעלם מעדותו המפורשת של התובע בפנינו, רק משום שמר אבידן טען כי ערך לו שימוע. המסקנה המתבקשת היא כי התובע אכן התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתו ולחילופין, בשל היקלעותו למצב שבו לא ניתן היה להמשיך ולדרוש ממנו כי יעבוד ללא כלי רכב ועם סחורה דלה ו"ממחוזרת", כלשונו. לפיכך, בנסיבות בהן הוא זה שהתפטר, לא חלה מטבע הדברים על המעסיק כל חובה לערוך לו שימוע ולכן אנו דוחים את הרכיב הנ"ל.
(ד) הפרשות לפנסיה – אין חולק כי הנתבעת לא הפרישה לתובע את התשלומים המתחייבים לפנסיה, בהתאם לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011. בהתאם לחוק הפנסיה, היה על הנתבעת להפריש לתובע לקופת גמל 6% משכרו של התובע. לאור קביעתנו כי השכר הכולל שהיה צריך להשתלם לתובע במהלך שנת עבודתו הוא בסך 84,000 ₪, התובע זכאי לתשלום בסך 5,040 ₪ בגין הפרשות לפנסיה.
(ה) פדיון ימי חופשה והבראה – הנתבעת לא הציגה יומן חופשה וגם לא אסמכתא כלשהי לכך ששילמה לתובע פדיון ימי חופשה בלתי מנוצלים ודמי הבראה. משקבענו כי התובע עבד בשירות הנתבעת במשך 12 חודשים, הוא זכאי לפדיון 10 ימי חופשה בסך של 3,180 ₪ ולפדיון 5 ימי הבראה בסך של 1,890 ₪.
(ו) אי מסירת תלושי שכר – כאמור לעיל, לתובע הופקו 4 תלושי שכר. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין, יש לפסוק לטובת התובע פיצוי בגין 1,000 ₪ בגין כל אחד מ- 8 תלושי השכר שלא ניתנו לו במהלך שנת עבודתו, ולפיכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לו פיצוי בגין 8,000 ₪.
(ז) הלנת שכר – בסיכומיו, התובע דרש לקבל פיצויי הלנת שכר. דין רכיב זה להידחות, וזאת לאור הצהרת התובע בדיון מיום 16.12.15, לפיה הוא מוותר על פיצוי בגין הלנת שכר ובגין הלנת פיצויי פיטורים.
(ח) פיצוי בגין אי מתן טופס 101 או 106 – בסיכומיו, דרש התובע פיצוי כספי בגין אי קבלת הטפסים הנ"ל, ואולם רכיב הפיצוי לא כומת. בנסיבות העניין, לא מצאנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי מסירת הטפסים הנ"ל.

לשאלת הרמת מסך
אין חולק, כי הנתבע הינו בעל מניות בנתבעת וכי בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, שימש כמנהלה. כאמור התובע טען 2 טענות במקביל: האחת – כי יש לראות בנתבע כמעסיקו במשותף עם הנתבעת; והשנייה – לחייב את הנתבעת בכל חיוביה של הנתבעת כלפיו, מכוח דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות.
בסיכומיו, נימק התובע את דרישתו להרמת מסך בכך שהנתבעת ניכתה משכרו תשלומים שונים לרשויות אך לא העבירה אותם ליעדם ולפיכך, בהתאם להלכה שנפסקה בע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ ואח' נ' דליה ברגר, מדובר בעילה מספקת להורות על הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעים. עוד הוסיף, כי הנתבעת אינה פעילה, בעלת מימון דק וניהולה כושל והוסיף כי "ברי כי פס"ד נגדה הנו "על הקר" (סעיף 13 לסיכומי התובע).
התובע אף טען, כי הנתבע הודה כי שילם מכיסו הפרטי עבור חובות החברה והביא כהוכחה לדבריו מתוך עדותו של הנתבע, אשר העיד, בין היתר: "אני נותן לו גם מכיסי דלק" (עמ' 63 לפרוטוקול הדיון מול שורה 24 ואילך). מסקנתו של התובע מהאמור לעיל היא, כי "הנתבע היה מעסיקו הישיר של התובע וגם מנהל ובעלי הנתבעת ופעל שלא בתום לב ובכוונה להונות את התובע" (סעיף 13 לסיכומי התובע).
אשר להכרעתנו – אין בידינו לקבל את טענת התובע, שכן, לא הוכח כי לפנינו מקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד כנדרש בסעיף 6 ל חוק החברות. להלן נימוקינו.
ראשית, לא הוכח כי הנתבע ניהל את החברה תוך אי הפרדה בין כספיו האישיים לכספי החברה. בעדותו בפנינו, העיד מר אבידן, כי בחודשים שקדמו לייסוד החברה, הוא הלווה לה כספים כהלוואת בעלים. זהו ההקשר הנכון שבמסגרתו העיד כי נתן מכיסו כסף לדלק (עמ' 63 לפרוטוקול מול שורה 32).
בנוסף, לא הוכח בפנינו כי מר אבידן הקים את החברה או ניהל אותה בתרמית או בכוונה להונות את התובע או צד שלישי כלשהו. למותר לציין, כי העובדה שהחברה הפסיקה את פעילותה ונכשלה כלכלית, אין בה, כשלעצמה, כדי להוות עילה להרמת מסך ולייחוס חובותיה לבעלי המניות שלה. טענת התובע כי הנתבעת פעלה תוך מימון דק, נטענה לראשונה בסיכומים ו לא נתמכה בכל ראיה.
באשר לטענה כי זכויותיו של התובע קופחו, ובין היתר, לא הועברו כספים שנוכו ממשכורתו ליעדם, נציין, כי לא נסתרה מעיננו טענת התובע והמסמכים שצרף לתצהירו מהמוסד לביטוח לאומי בדבר דחיית תביעתו לקבלת דמי אבטלה, ואולם, מעיון במכתב הדחיה מטעם המוסד לביטוח לאומי, עולה כי סיבת הדחיה היתה שהתובע לא המציא תלושי שכר שמעידים על תקופת העבודה המינימלית הנדרשת לצורך הזכות לקבל דמי אבטלה.
בהקשר זה, מן הראוי להביא מדברי בית הדין הארצי לעבודה בבר"ע (ארצי) 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ נ' ADMARIAM GAVR NEGOUSE (ניתן ביום 13.11.16):
"אמנם מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עולה תמונה מדאיגה בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את המשיב. בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים. עם זאת לא הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו. כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי אי תשלום הזכויות סוציאליות למשיב מצדיק להרים את מסך ההתאגדות של החברה. "
הנה כי כן, אין בעובדה שמעסיק לא שילם זכויות סוציאליות לעובד, כדי לחייב אוטומטית את בעל המניות מכוח סעיף 6 לחוק החברות. הלכה פסוקה היא כי יש לתת תוקף להיות החברה אישיות משפטית נפרדת (דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה פד"ע כ"ז, 345). החריג לכך הוא כאשר מתקיימות נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות, וזאת על פי רשימה סגורה של העילות הקבועות בסעיף 6 ל חוק החברות התשנ"ט-1999. ודוק, על הצד המבקש להרים את מסך ההתאגדות כלפי בעל מניות, להצביע על עילה ספציפית ולתמוך אותה בתשתית ראייתית מספקת. עוד נקבע בפסיקה כי הרמת מסך תתבצע במשורה, ובמקרים חריגים המצדיקים זאת. רע"א (עליון) 996/17 חברת טקסס השקעות בע"מ נ' סאפרדל יזמות בע"מ (פורסם בנבו, 31.08.2017).
לאור האמור לעיל, ולאור העובדה ש במקרה שלפנינו, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי מתקיימות נסיבות המצדיקות חריגה מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, אנו דוחים את התביעה להרמת מסך בין הנתבעת לבין הנתבע 1 – מר יניב אבידן.

התביעה שכנגד
בסיכומיה, טענה הנתבעת-התובעת שכנגד, כי התובע חייב לה כספים בגין מכשיר הטלפון שלא החזיר לה, בגין אי העברת כספים שגבה מלקוחותיה, בגין אי מתן הודעה מוקדמת בטרם התפטר ובגין פגיעה במוניטין.
לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולראיות שהוגשו בתיק, באנו לכלל מסקנה, כי דין התביעה שכנגד להידחות ברובה המכריע ולהלן טעמינו.
לעניין השבת מכשיר הטלפון, התובע העיד כי רצה להשיב את מכשיר הטלפון שברשותו, אך לא היה לו למי. אין בידינו לקבל טענה זו, שכן אין חולק, כי היה בקשר עם מר פנחס גניש (פיני), שהחליפו אצל הנתבעת ולא הוצגה בפנינו כל מניעה לכך שלא השיב את המכשיר לנתבעת באמצעות העובד הנ"ל. לאור האמור לעיל, ומשמצאנו כי הנתבעת חייבת לתובע סכומי כסף שונים בגין תקופת העסקתו אצלה, רשאית היא לקזז מהסכומים הנ"ל סך של 1,150 ₪ בגין מכשיר הטלפון שלא הוחזר לה.
ביחס לכל יתר רכיבי התביעה – דינם להידחות, וזאת בהיעדר כל תשתית ראייתית מינימלית, ונבהיר. טענה המרכזית של התובעת שכנגד מתייחסת לסכומי כסף, שלטענתה, התובע גבה מלקוחותיה אך לא העבירם אליה. מן הראוי היה כי להוכחת טענה זו, תטרח התובעת שכנגד ותעיד, ולו לקוח אחד כזה. הדבר לא נעשה.
ביחס לפיצוי בגין פגיעה במוניטין, מדובר בטענה בעלמא שלא הובאה ולו ראשית ראיה שתתמוך בה. יתרה מכך, צודק התובע בטענתו, כי לאור העובדה שהחברה כשלה כלכלית וחדלה למעשה מלפעול, כלל לא ברור איזה מוניטין נפגע.
ביחס לאי מתן הודעה מוקדמת, התובעת שכנגד אינה יכולה להחזיק בטענה זו, לאור עדותו של מר אבידן כי פיטר את התובע לאחר שערך לו שימוע. כאמור לעיל, שני הצדדים כאחד הציגו טענות סותרות וחלופיות בנוגע לנסיבות סיום מערכת יחסי העבודה ביניהם ו על כן, החלטנו, כי הנתבעת אינה זכאית לפיצוי בגין אי קבלת הודעה מוקדמת מהתובע, שעה שמר אבידן הצהיר מפורשות כי ערך לו שימוע לפני שקיבל החלטה לפטר אותו.
סיכומו של דבר – התביעה שכנגד נדחית, למעט זכות קיזוז שעומדת לנתבעת בגין מכשיר הטלפון, כאמור לעיל.

אחרית דבר
בטרם נעילה, נציין, כי טענותיהם החלופיות והסותרות של שני הצדדים כאחד, היקשו עלינו את המלאכה. התובע, מצדו טען כי מר אבידן היה מעסיקו במשותף ובאותה נשימה ביקש להרים את מסך ההתאגדות בינו לבין הנתבעת – היא מעסיקתו האמתית. זאת ועוד. מחד גיסא טען כי התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתו (אי קבלת סחורה חדשה מהנתבעת ולקיחת כלי הרכב שהועמד לרשותו), ומאידך גיסא, תבע דמי הודעה מוקדמת ופיצויים בגין אי עריכת שימוע כדין.
הנתבעת מצדה טענה בקול אחד, הוא קולו של מר אבידן, כי התובע פוטר לאחר שימוע בשל חוסר שביעות רצון מתפקודו, ומאידך, דרשה לחייבו בפיצוי בגין בשל העובדה שלדבריה התפטר ללא מתן הודעה מוקדמת. זאת ועוד. בתביעתה הנגדית, טענה כי נגרמו לה נזקים כספיים שונים, אך לא תמכה טענות אלה בראיות, כנדרש.
לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
בגין שכר עבודה – 50,000 ₪;
בגין פיצויי פיטורים – 7,000 ₪;
בגין הפרשות לגמל – 5,040 ₪;
בגין אי מסירת תלושי שכר – 8,000 ₪;
הנתבעת רשאית לקזז מסכומים אלה סך של 1,150 ₪.
כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד מלוא התשלום בפועל.
בשים לב לתוצאה אליה הגענו, לפיה תביעת התובע התקבלה ברובה והתביעה שכנגד נדחתה ברובה, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ח, (28 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

אורן שגב, שופט

שרה חורש
נציגת ציבור מע סיקים