הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 21220-11-15

לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר – כץ

נציג ציבור (מעסיקים) מר גיל אלוני

התובע:
ARAYA LEMLEM דרכון אריתראי 4628/143639
ע"י ב"כ: עו"ד תמיר שטינוביץ
-
הנתבעים:

  1. קלינקס אחזקות ושרותים בע"מ ח"פ: 514382738
  2. יוסי בן דוד אסף ת"ז: XXXXX670
  3. משה בן דוד ת"ז: XXXXXX630

ע"י ב"כ: עו"ד שלמה בכור ועו"ד חזי יעל

פסק דין

התובעת עבדה בניקיון דירות שטרם אוכלסו. האם חל על הצדדים צו הרחבה בענף ה ניקיון – זוהי אחת השאלות העומדות להכרעתנו בתיק דנא.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות:

  1. הנתבעת 1 היא חברת ניקיון.
  2. הנתבעים 2, 3 הם דירקטורים ובעלי מניות הנתבעת 1.
  3. התובעת עבדה כעובדת ניקיון בא תר בהרצליה, בניקיון דירות לפני אכלוס, מיום 14.3.13 ולטענת הנתבעת מיום 1.4.13. תחילה השתכרה 25 ₪ לשעה ולאחר מכן 27 ₪.
  4. התובעת הרתה וילדה ביום 23.4.15.
  5. התובעת יצאה לחופשת לידה ולא שבה לעבודתה.

טענות התובעת:

  1. על הצדדים חל צו ההרחבה בענף הניקיון.
  2. הנתבעים 2, 3 חייבים בחובה של הנתבעת 1 כיוון שהעסיקו את התובעת בניגוד לדין תוך הפלייתה וניצול מעמדה. הנתבעים הנפיקו תלושי שכר כוזבים.
  3. התובעת פוטרה ללא שימוע ובשל הלידה. לפיכך זכאית התובעת לשכר בעבור 3 חודשים, המועד בו ניתן היה לפטרה על פי דין, ובגובה של 150% (22,599 ₪), חלף הודעה מוקדמת (5,022 ₪), פיצויי פיטורים (13,182 ₪), פיצוי בגין פיטורים שלא כדין תוך הפרת זכות השימוע ובניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה וחוק עבודת נשים (25,000 ₪).
  4. הנתבעים הפחיתו כספים משכר היסוד של התובעת תחת הכותרת "מפרעה" ועליהם להשיבם (7,840 ₪).
  5. הנתבעים הפחיתו משכר היסוד של התובעת כספים בעבור ביטוח רפואי (3,620 ₪).
  6. התובעת הועסקה בשעות נוספות ולא קיבלה גמול בעדן.
  7. הנתבעים לא שילמו לתובעת דמי חגים (17 ימים, 3,672 ₪) דמי חופשה (32 ימים, 6,912 ₪, דמי הבראה (14 ימים, 5,292 ₪), גמול פנסיה (9,491 ₪), תוספת ותק (1,074 ₪) וקרן השתלמות (4,143 ₪).

טענות הנתבעת:

  1. אין עילת תביעה לתובעת כנגד הנתבעים 2 – 3 והגש ת התביעה כנגדם נעשתה כאמצעי לחץ בלבד.
  2. הנתבעת עוסקת במגוון תחומים לרבות תחום הניקיון.
  3. המפרעה שנוכתה היא בעבור מקדמה ששולמה לנתבעת בעבור נסיעות אשר שולמה בתחילת כל חודש.
  4. התובעת בוטחה בביטוח רפואי.
  5. תלושי השכר נמסרו לתובעת מידי חודש והם נערכו על פי הדין.
  6. התובעת הפסיקה להתייצב לעבודה ללא כל הודעה מוקדמת ובאופן חד צדדי. התובעת לא פוטרה אלא שהיא לא שבה לעבודה לאחר סיום חופשת הלידה.
  7. הנתבעת ניסתה ליצור קשר עם התובעת אך ללא הצלחה. הנתבעת הייתה זקוקה לעבודת התובעת בשל מחסור בכח אדם. התובעת איננה זכאית לפיצויי פיטורים.
  8. התובעת עבדה כפי שמשתקף מדוחות הנוכחות.
  9. שכרה של התובעת שולם במועד.
  10. לתובעת ניתנה חצי שעת הפסקה מידי יום, אם עבדה באותו יום, 9 שעות.
  11. התובעת לא עבדה שעות נוספות.
  12. התובעת עזבה מבלי ליתן הודעה מקודמת ולכן לא נערך לה גמר חשבון.
  13. דמי ההבראה שולמו לתובעת במהלך תקופת עבודתה על פי היקף משרתה.
  14. אין הסדר פנסיוני למסתננים ולכן אי אפשר היה לבטח את התובעת בביטוח פנסיוני.
  15. הנתבעת הגישה הודעת קיזוז בגין אי מתן הודעה מקדמת (3,816 ₪ על פי חלקיות משרה של 76%) ובגין החזר תשלום בעבור הפסקות ששולמו לתובעת (5,025 ₪).

עדויות:
שמענו את עדות התובעת ומטעמם הנתבעים העידו הנתבעים 2 ו- 3.

הכרעה:

לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה ודין הודעת הקיזוז להתקבל בחלקה.

תחילת העבודה:

מחד גיסא, התובעת העידה בחקירתה כי החלה לעבוד בחודש 4/2013:
"אני לא זוכרת את התאריך המדויק, אבל ברביעי, בחודש רביעי, שנה, 2013." (עמ' 12 שורה 8 לעדות התובעת).

מאידך גיסא, לכתב התביעה צורף דו"ח נוכחות לחודש 3/13:

"ש. יש פה דוח של 3/13, למה אין לו תלוש?
ת. אין דבר כזה. אין דבר כזה. יש לו תלוש.
ש. איפה נמצא התלוש, אתה יודע?
ת. בהנהלת חשבונות. אין דבר כזה."
(עמ' 7 לפ' שורות 29-26 לעדות הנתבע 3)

משלא ניתן הסבר לקיומו של דו"ח נוכחות לחודש 3/13, הננו מקבלים את טענת התובעת לפיה החלה לעבוד בחודש 3/13.

תלושי השכר:

מעדויות הנתבעים עלה בבירור כי דוחות הנוכחות אינם תואמים לתלושי השכר.

"ש. ניקח את דוח 4/13. ספרתי 188 שעות בדוח.
(העד מחשב במחשבון)
ת. אוקיי, 188.
ש. מה מקסימום הפסקות שהיו פה לדעתך?
ת. יש פה מקסימום 18 שעות הפסקה.
ש. נסתכל על התלוש של 4/13. למה כאלה הפרשי שכר?
ת. זה החודש הראשון שהיא התחילה לעבוד.
ש. תספור את הימים שעבדה.
ת. 18.
ש. למה בתלוש 15?
ת. אין לי מושג, אני לא מטפל בתלושים."
(עמ' 7 לפ' שורות 25-15 לעדות הנתבע 3)

"ש. אם אני לוקח את כמות השעות בדוח ומכפיל ב- 25 אני מגיע לברוטו של התלוש. זה מקרי?
ת. לא הבנתי את השאלה. לא הבנתי מה אתה רוצה (צוחק)."
(עמ' 8 לפ' שורות 19-18 לעדות הנתבע 3)

עם זאת, ישנם חודשים בהם קי ימת התאמה בין דו"ח השעות לתלוש השכר: בדו"ח 6/13 מופיע 197 שעות במכפלת 25 ₪ לשעה, כמופיע בתלוש השכר.

אך גם ישנם חודשים בהם קיימת אי התאמה בין דו "ח הנוכחות לבין התשלומים ששולמו בתלוש השכר בהפרש של 100 שעות ואף קיים הפרש גם במספר ימי העבודה ( 4/13).

זאת ועוד, בחודש 5/13 עבדה התובעת 178 שעות ובתלוש שכר שולם 172 שעות.

די בדוגמאות אלו כדי להראות כי דוחות הנוכחות ותלושי השכר אינם תואמים ובוודאי שלא באופן מדוייק.

הוצג בפנינו דו"ח 3/13 אולם כאמור אין בנמצא תלוש שכר בעבור חודש זה .

עיון בחלק מדוחות הנוכחות מעלה כי קיימות בהן מחיקות, הפחתה של שעות ואין חתימות בכולם (ראו לעניין עמ' 13 לפ' שורות 4 – 10 לעדות הנתבע 2).

לא זו אף זו, לא הוצגו דוחות נוכחות מסודרים כנדרש בסעיף 25 (א) לחוק שעות עבודה ומנוחה:
"(א) מעסיק חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, ובו יירשמו הפרטים שייקבעו בתקנות.
(א1) (1) לעניין שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית ושעות נוספות ייערך הרישום בפנקס שעות העבודה באופן שוטף ויכלול רישום שעות עבודה בפועל;
(2) לא בוצע הרישום בפנקס כאמור בפסקה (1) באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים, ייחתם הרישום מדי יום בידי העובד ויאושר בחתימת אחראי שהמעסיק מינה לכך ... "

על פי דין, לנושא משרה אחריות למעשים אלו בתחום המשפט הפלילי ועל נושא המשרה האחריות כי תלושי השכר יתאימו לדוחות הנוכחות וישקפו אותם.

הנתבעים ה ם בעל י מניות בנתבעת ולא פעל ו על פי חוקי העבודה. במעשים אלו קיפחו הנתבע ים את התובע ת.

תוצאות מחדליה של הנתבעת הן שתיים: הראשונה – העברת נטל הראיה אל הנתבעת בכל הרכיבים הנוגעים למרבית רכיבי התביעה, והשנייה – הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת לנתבעים באופן שאין שניהם חייבים יחד עם הנתבעת אלא רק אם הנתבעת 1 לא תשלם את הסכומים שייפסקו בפסק דין זה, ישלמו אותם הנתבעים ונסביר .

בעטיים של הנתבעים, הופרו זכויותיה הבסיסיות של התובעת ועל כן יש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3 .

יפים הם לענייננו דברי כב' השופט שמואל צור בביה"ד הארצי לעבודה בע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות) – אילת בע"מ (ניתן ביום 17.12.02, פורסם במאגרים האלקטרוניים ) :

"עניין לנו ביזם כלכלי המפעיל עסק ומעסיק עובדים. לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם - כמו בענייננו - שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו." (שם בעמ' 8, 9) (ההדגשה במקור – א.ג.כ.)

הנתבעת 1 היא אישיות משפטית נפרדת אולם היא איננה פועלת בעצמה אלא באמצעות אורגניה ובמקרה דנן, באמצעות הנתבעים 2 ו-3.
לכן, זהו המקרה בו יש לייחס את חובות החברה לבעל מניותיה והנתבעים יהיו ערב ים לחובה של הנתבעת 1 כלפי התובע ורק אם הנתבעת לא תשלם את חובה כלפי התובע.

צו הרחבה בענף הניקיון:

הנתבעת 1 היא חברה העוסקת במגוון תחומים, לרבות בתחום הניקיון, והיא בעלת רישיון קבלן שירות מאת משרד הכלכלה והתעשייה. לא הוכח כי מתן שירותי ניקיון מהווה את עיקר עיסוקה של הנתבעת 1 .

על פי ההלכה שנפסקה בע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד (ניתן ביום 9.7.00 – פורסם במאגרים האלקטרוניים), על העובד הנטל להוכיח מהו עיקר עיסוקו של המע סיק. על פי עיקר עיסוקו של המעסיק, תיקבע חלותו של צו ההרחבה.

התובעת לא הוכיחה מהו עיקר עיסוקה של הנתבעת. לכן, הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון אינן חלות על יחסי העבודה בין התובעת לבין הנתבעת .

לפיכך, נדחים כל רכיבי התביעה שנתבעו מכוח צו ההרחבה בענף הניקיון.

שעות נוספות:

כעולה ממקצת דוחות הנוכחות של התובעת שהוצגו , התובעת עבדה שעות נוספות אולם אל ו לא השתקפו בתלושי השכר. משכך, רכיב תביעה זה מתקבל במלואו. משלא הומצאו דו"חות נוכחות כדין, על הנתבעת לשלם לתובעת על פי חוק הגנת השכר (15 שעות שבועיות) סך של 10,042.5 ₪ בגין גמול שעות נוספות.

דמי חגים:

הננו מקבלים בחלקו את תחשיב התובעת שעמד על סך של 2,591 ₪. על פי חישוב שערכנו, התובעת עבדה בהיקף של 53% משרה (ב- 6 החודשים האחרונים לעבודתה). לכן, הנתבעים ישלמו לתובעת את הסך של 1,373 ₪.

דמי הבראה:

במהלך תקופת עבודתה שולמו לתובעת ע"י הנתבעת דמי הבראה בסך כולל של 2,564.5 ₪.

התובעת עבדה במשרה חלקית בהיקף של 53%. משכך, התובעת הייתה זכאית ל - 11 ימי הבראה עבור תקופת עבודתה לפי 378 ₪ ליום, על פי היקף משרה ממוצע של 53% ובהפחתה של 2,564.5 ₪ ששולם לתובעת.

לפיכך הנתבעים שילמו ביתר סך של 361 ₪. רכיב תביעה זה נדחה.

האם פוטרה התובעת?

התובעת לא ניסתה ליצור קשר עם הנתבעים בתקופת חופשת הלידה או למצער לא הוכח בראיות כי ניסתה להתקשר אל נציג הנתבעת מספר פעמים, כפי שטענה:

"ת: התקשרתי למשה.
ש: התקשרת למשה. מתי התקשרת למשה?
ת: אחרי שלושה חודשים שסיימתי את החופשת לידה.
ש: מתי התקשרת למשה?
...
ת: אין לי תאריך, אני לא זוכרת תאריך."
(עמ' 9 שורות 22-20 לעדות התובעת)

התובעת אף לא ידעה לומר לאיזה מספר התקשרה:
"ש: מה הטלפון שלו?
ת: אז היה לי, הייתי עובדת איתו. עכשיו אין לי את הטלפון שלו."
(עמ' 11 לפ' שורות 33-31 לעדות התובעת)

התובעת לא טרחה להגיע למשרדי הנתבעת על מנת להודיע להם כי היא מבקשת לחזור לעבוד:
"ש: למה לא נסעת למשרדי החברה אם לא עונים לך לטלפון?
ת: אני רואה שהוא לא מתייחס, לא עונה לי, אז למה אני צריכה לנסוע עד אליו?" (עמ' 12 לפ' שורות 18-15 לעדות התובעת).

התובעת לא עשתה ולוּ מאמץ קל להודיע לנתבעת כי היא מבקשת לחזור לעבוד בתום חופשת הלידה ולא התייצבה לעבודה בתום חופשת הלידה. על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי התפטרה בדין מפוטר אולם היא לא צלחה בכך. לפיכך נדחים רכיבי התביעה בגין פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת וכפועל יוצא, נדחה אף רכיב פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בניגוד לחוק עבודת נשים ושוויון הזדמנויות בעבודה.

היה על התובעת להודיע כדין על התפטרותה בדין מפוטרת אולם היא לא עשתה כן. אי לכך, על התובעת לשלם לנתבעת סך של 2,661 ₪ בגין חלף הודעה מוקדמת (הודעת קיזוז על פי 53% חלקיות משרה).

פנסיה:

התובעת זכאית לפנסיה על פי צו ההרחבה הכללי במשק . לא הוגשו תחשיבים על ידי מי מהצדדים. אי לכך אנו מקבלים את הסכום שנתבע ע"י התובעת ומחייבים את הנתבעת בסך של 9,491,58 ₪ וסך זהה בגין רכיב פיצויי פיטורים.

הלנת שכר:

לא הוכח ע"י התובעת כי שכרה שולם ל ה כל 15 לחודש עבודה (הפקדת שכר לחשבון, מתן המחאה לתאריך וכד'). משכך נדחה רכיב תביעה זה.

המפרעה:

התובעת אישרה בחקירתה כי שולמה לה מקדמה בראשית כל חודש בעבור נסיעות:

ש: אוקיי. עכשיו, זה נכון שהיית מקבלת בסוף החודש בדרך כלל מפרעה לצורך תשלום דמי נסיעות של החודש הבא?
ת: של האוטובוס? כן." (עמ' 13 לפ' שורות 33-29 לעדות התובעת)

משכך, נדחה רכיב תביעה זה.

ביטוח רפואי:

הנתבעת ביטחה כדין את התובעת בביטוח רפואי, ברם ניכתה משכרה של התובעת מעבר לקבוע בדין. הנתבעת ניכתה 280 ₪ (מעבר לסך המותר על פי דין). אי לכך, אנו מקבלים את תחשיבי התובעת ומחייבים את הנתבעת בסך 3,620 ₪ בגין ניכוי שלא כדין.

מתן הפסקות (הודעת קיזוז) :

במהלך תקופת עבודתה הנתבעת לא קיזזה לתובעת הפסקות. לא ניתן כיום במסגרת הודעת קיזוז לקזזם מאחר ש לא ניתן באופן רטרואקטיבי לבטל הטבה שניתנה לעובד. על פי הלכה פסוקה אין המעסיק רשאי לבטל הטבה שניתנה לעובד לפנים משורת הדין:

"נוסיף, כי ככל שמעביד משלם לעובד הטבה מעבר למגיע לו על פי החוק או צו ההרחבה, הטבה זו הופכת לחלק מתנאי עבודתו המוסכמים של העובד, והמעביד אינו רשאי לבטלה לאחר שהעובד מסיים את עבודתו, בתגובה להגשת תביעה על ידי העובד לתשלום זכויות אחרות המגיעות לו [דב"ע (ארצי) נד/ 48-3 מזרה – ענת ימין, מיום 2.5.94 וע"ע (ארצי) 1260/00 מרקוביץ – אקורד הנדסה בע"מ, מיום 5.8.02]".
(ע"ע 33791-11-10 נובכוב מיכאל - ר-צ פלסט בע"מ, ניתן ביום 24.5.2012 – פורסם במאגרים האלקטרוניים. שם עמ' 9).

לפיכך, נדחית הודעת קיזוז זו.

סוף דבר:

על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
סך של 3,620 ₪ החזר בגין ניכוי של א כדין ;
סך של 9,492 ₪ פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה (גמל) ;
סך של 9,492 ₪ פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה (פיצויי פיטורים) ;
סך של 10,042 ₪ בגין גמול שעות נוספות .
סך של 1,373 ₪ בגין דמי חגים
בקיזוז סך של 2,661 ₪ בגין חלף הודעה מוקדמת.
כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.15 ועד התשלום בפועל.

הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 300 ₪.

היה והנתבעת 1 לא תשלם את הסכום האמור בתוך 30 יום מהיום, ישלמו הנתבעים 2 ו-3 את מלוא סכום פסק הדין.

זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ט, (28 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר גיל אלוני,
נציג ציבור (מעסיקים)

אריאלה גילצר-כץ, שופטת
סגנית נשיאה