הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 19936-03-13

29 אוגוסט 2017

לפני:

כב' השופט אורן שגב

התובעת
והנתבעת שכנגד
1. עינת לוי ת.ז. XXXXX910
ע"י ב"כ: עו"ד משה וקרט ואח'
-
הנתבעת
והתובעת שכנגד
1. לימור חן ת.ז. XXXXXX606
ע"י ב"כ: עו"ד ישי בית און ואח'

פסק דין

האם התובעת זכאית לפיצויים בגין הכפשת שמה ובגין פיטורים שלא כדין כמו גם לזכויות נוספות הנובעות מתקופת יחסי העבודה ששררו בינה לבין הנתבעת וכתוצאה מסיומם, והאם הנתבעת, שהגישה כתב תביעה שכנגד, זכאית לפיצוי מכוח חוק עוולות מסחריות ובגין פגיעה בשמה הטוב? אלו השאלות שבהן עלי לדון בתיק זה.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים
הנתבעת היתה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה בעלת עסק ליבוא, ייצור ומכירת בגדי אופנה בשם "גוטה", והתובעת החלה עבודתה אצלה במהלך חודש אוקטובר 2009 עד למועד פיטוריה ביום 30.11.12. שכרה שולם על בסיס תשלום חודשי קבוע בתוספת עמלות ממכירות.
לטענת התובעת, ביום 20.11.12 שבה מנסיעה משותפת עם הנתבעת בסין, שם רכשו השתיים מוצרי אופנה שונים לצורך מכירתם בארץ. אחת ממזוודותיה של התובעת, ובה הבגדים שנרכשו במהלך הנסיעה, אבדה בשדה התעופה, דבר שהוביל לחילופי דברים קשים בינה לבין הנתבעת ובסופו של דבר גם לפיטוריה. לטענתה, ביום בו התייצבה לעבודה, הנתבעת הרימה עליה את קולה, כינתה אותה בנוכחות אחותה "גנבה" ו"נוכלת" וסילקה אותה מהחנות.
ביום 23.11.12 קיבלה התובעת זימון לשימוע לפני פיטורים ו ביום 28.11.12 התקיים שימוע, בנוכחות התובעת ובא כוחה, שלאחריו הוחלט לסיים את העסקת התובעת. בפועל, יחסי העבודה בין השתיים הסתיימו ביום 31.11.12.
לאור המתואר לעיל, דורשת התובעת לקבל פיצויי פיטורים, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, הפרשי שכר, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין זכויות נוספות, והכל כמתואר בכתב התביעה.
הנתבעת הכחישה את טענותיה של התובעת והטעימה, כי גם לאחר שהתובעת הודתה כי מצאה את המזוודה ובה הסחורה שנרכשה בסין, ס ירבה להשיב לה אותה, דבר המהווה למעשה גניבה. הנתבעת הכחישה כי המילה "גנבה" נאמרה בנוכחות אחותה. ביחס לנסיבות סיום העסקת התובעת, טענה הנתבעת כי הגם שקיים מכתב פיטורים מיום 30.11.12 (נספח א' לכתב ההגנה), הרי ש"בנסיבות לא מדובר בפיטורים אלא בהתפטרות" (סעיף 29א לכתב ההגנה).
הנתבעת הוסיפה וטענה כי הואיל והתובעת גנבה ממנה את הסחורה שנרכשה בסין, מדובר בנסיבות בהן היא פטורה מליתן לתובעת הודעה מוקדמת ומלשלם פיצויי פיטורים, שכן "... התובעת הפרה את חובת הנאמנות כלפי הנתבעת – מעסיקתה, התיימרה לפגוע בשמה הטוב ובמוניטין העסק תוך כוונה ברורה לפתוח עסק מתחרה זהה, עם אותם לקוחות ספציפיים ואותם ספקים מסין" (סעיף 53 לכתב ההגנה). לפיכך, הנתבעת הגישה תביעה שכנגד ודרשה כי ייפסקו לה פיצויים בגין הפרת חוק עוולות מסחריות, בגין פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובגין הוצאת לשון הרע (להלן – "התביעה שכנגד").
עוד הטעימה כי הגב' לוי נחשפה במהלך עבודתה לסודות מסחריים, הכוללים את רשימת הספקים שלה בסין ואת רשימת הלקוחות שלה בארץ, ואלה מהווים סוד מסחרי וכי נודע לה שהגב' לוי פנתה, לאחר הפסקת עבודתה, לחנויות בגדים ברחבי הארץ, ביניהם לקוחותיה של הגב' חן והציעה להם לנטוש אותה, תוך שידולם לעבוד עמה (סעיף 24 לכתב התביעה שכנגד) .
בהקשר זה, טענה הגב' חן, כי השקיעה הון רב ועבודה קשה לגיבוש רשימת הלקוחות וכי הגב' לוי עשתה שימוש בידע שהוקנה לה מתקף עבודתה אצלה לצורכי פרנסתה על חשבון הגב' חן, תוך "יצירת תחרות בלתי הוגנת" ותוך גרימת נזקים כספיים ניכרים (סעיף 28 לכתב התביעה שכנגד), והכל בניגוד להוראותיו של חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן – " חוק עוולות מסחריות"). הגב' חן העריכה כי נגרם לה נזק בסך של כ- 400,000 ₪ כתוצאה מכך. לחילופין, טענה, כי אם לא תתקבל הטענה בדבר הפרת חוק עוולות מסחריות, הרי שיש לראות בגב' לוי כמי שהפרה את חובת הנאמנות החלה עליה כלפי מעסיקתה ואף ביקשה להגביל את עיסוקה.
עוד טענה, כי הגב' לוי פגעה בזכותה לשם טוב ובזכות הקניין שלה, בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיפים 37 עד 41 לכתב התביעה שכנגד). בנוסף, תבעה פיצוי כספי מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 בשל מה שתיארה כפגיעה בשמה הטוב כתוצאה מכך שהגב' לוי הוציאה דיבתה רעה (סעיף 42 עד 48 לכתב התביעה שכנגד).
בכתב התשובה טענה הגב' לוי כי בתחום האופנה פועלים ספקים ויצרנים רבים המוכרים את סחורתם לחנויות וכי מדובר בענף שהתחרות בו קשה, לאף ספק אין בלעדיות על חנות כזו או אחרת והוא לוקח בחשבון כי עליו להתמודד מול ספקים אחרים (סעיף 5 לכתב התשובה). עוד טענה כי כ- 80% מהסחורה הנמכרת כיום בחנויות אופנה, מקורה בסין ואין אף חנות המגבילה עצמה למכירת בגדי אופנה המיוצרים במדינה כזו או אחרת. בנוסף, בסין פועלות עשרות רבות של סוכנויות ישראליות, שניתן לאתר אותן על נקלה במרשתת וכי סוכנויות אלה מלוות את היבואן למרכז קניות זה או אחר ומסייעות לו בהליך רכישת הסחורה והובלתה לארץ. אותם מרכזי קניות אינם מידע ייחודי שהנו נחלתה הבלעדית של הגב' חן וכל אדם בעל ניסיון בתחום יכול לאתר אותם בקלות רבה.
עוד טענה כי לאחר שפוטרה ע"י הגב' חן, המשיכה למעשה לעבוד במשלח ידה הקודם, היינו, ייבוא, שיווק ומכירת מוצרי אופנה ברחבי הארץ, כשבניגוד לגב' חן, היא ממתגת את עצמה כמי שמוכרת בגדי יוקרה ולכן, בין היתר, מחירי המוצרים שהגב' חן מוכרת אינם רלוונטיים. גב' לוי הוסיפה כי ביצעה את הרכישות ב- 5 מרכזי קניות בסין בסיוען של הסוכנויות הישראליות הפועלות שם וכי היא מוכרת את הסחורה הנ"ל ללקוחות שהכירה בטרם החלה לעבוד אצל הגב' חן. עוד טענה כי בתחום האופנה נמכרים כל העת מוצרים שונים במחירים משתנים, בהתאם למותג ולעונה וגם מן הטעם הזה, אין רלוונטיות למחירים בהם הגב' חן עצמה מוכרת את פרטי האופנה שלה. הגב' לוי הכחישה את טענותיה של הגב' חן, שעניינן לשון הרע, וטענה כי הגב' חן היא זו שניסתה לפגוע במשלח ידה והכפישה את שמה.

ההליכים שהתקיימו בתיק
בד בבד עם הגשת כתב התביעה שכנגד, הגישה הגב' חן בקשה לסעד זמני בו עתרה כי יינתן צו מניעה כנגד הגב' לוי באופן שייאסר עליה למכור סחורה המיובאת מסין ללקוחותיה של הגב' חן.
בדיון שהתקיים בפניי ביום 30.04.13, משכה הגב' חן את בקשתה והומלץ לצדדים לפנות לגישור. משזה לא צלח, נשמעו בפניי עדויות בעלות הדין והעדים מטעמן ביום 09.02.15.

דיון והכרעה
אדון להלן ברכיבי התביעה, כפי סדרם, תוך התייחסות לטענות הקיזוז שהועלו ע"י הנתבעת. לאחר מכן, אדון בתביעה שכנגד, על רכיביה השונים, והכל בהתאם לחומר הראיות שהוצג בפניי.

תביעתה של הגב' לוי

א. הפרשי שכר ועמלות
אין חולק כי שכרה של הגב' לוי הורכב משכר בסיס ומעמלות בשיעור 15%. האם, כטענת התובעת, היא זכאית ל- 15% מכל מחזור המכירות או שמא רק ממכירות שלה עצמה?
בסעיף 5 לכתב התביעה, טענה התובעת כי בהתאם לסיכום בינה לבין הגב' חן היא זכאית לשכר יסוד בסך 5,100 ₪ ובנוסף 15% מכלל מכירות העסק (כולל מע"מ), למעט מכירות שבוצעו ב- 5 חנויות המצויות בירושלים. בהקשר זה טענה, כי נהגה לערוך מעת לעת התחשבנויות על בסיס פנקסי החשבוניות שיצאו מהעסק.
לטענתה, הנתבעת לא שילמה לה את כל המגיע לה בגין פנקס חשבוניות מס' 49 (שנעשה בו שימוש החל מאוגוסט 2012) ואילך.
הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה מטעמה (סעיף 5) את האמור בסעיף 5 לכתב התביעה וטענה כי התובעת היתה זכאית לשכר בסך של 5,100 ₪ בחודש בלבד, בהתאם לתלושי השכר שהוצאו לה.
בסעיף 23 לתצהירה, הודתה הנתבעת כי התובעת אכן היתה זכאית, מלבד שכר עבודה, גם לעמלות בשיעור 15% מהמכירות בחנויות ובחקירתה הנגדית שבה ואישרה כי הגב' לוי היתה זכאית לעמלות מהמכירות שעשתה, כנגד הצגת חשבוניות מס.
לביסוס טענתה, צרפה התובעת לתצהירה את נספחים א' עד ה', הכוללים, בין היתר, חישובים בכתב ידה של הנתבעת עצמה, ובהם מודגם כי השתיים ערכו התחשבנות שוטפת ביחס לספרי החשבונות של העסק, ללא אבחנה כלשהי ביחס למכירות שהתובעת בצעה בעצמה לעומת יתר המכירות.
אשר להכרעתי -
אין חולק, כי לתובעת לא ניתנה הודעה על אודות תנאי העסקתה. כפי שעלה בבירור בכתבי הטענות ומעדויותיהן של בעלות הדין, עד שהתגלע הסכסוך ביניהן בנסיבות של נסיעה עסקית משותפת לסין, הן עבדו על בסיס אמון הדדי. בנסיבות אלה, ובהתאם לאמור בסעיף 5א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – " חוק הודעה לעובד") עובר נטל ההוכחה אל כתפי המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד באותו עניין, לרבות בתצהיר ערוך כדין.
לאור האמור לעיל, ולאור השינוי בג רסאותיה של הנתבעת, אשר עברה מהכחשה גורפת להודאה חלקית, ולאור הראיות שהוצגו בנספחים א' עד ה' לתצהיר התובעת, אשר תוכנם לא נסתר, אני מקבל את טענת התובעת, כי היא זכאית, בנוסף לשכר בסיס חודשי בסך 5,100 ₪ גם לעמלות בשיעור 15% מכלל מכירות העסק, למעט אותן חנויות שמלכתחילה לא נכללו בהסכם עם הנתבעת. לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת כי שילמה לתובעת את העמלות במזומן "במעטפות", כהגדרתה, ואולם, בהיעדר כל ראיה לכך, ראיתי לדחות את טענתה.
אשר לעצם ההתחשבנות, התובעת טענה כי הנתבעת נותרה חייבת לה עמלות בסך של 10,433 ₪ (סעיף 67 לתצהירה , ולא כפי שנכתב בטעות בהערת שוליים 5 לסיכומיה), וזאת בהתאם לתחשיב המפורט שערכה בסעיפים 51 ואילך לתצהירה.
הנתבעת טענה מנגד כי אין להכליל את ספרי החשבונות 36 ו- 37 מן הטעם שהם משקפים מכירות שלא נעשו ע"י התובעת. בנוסף, הנתבעת בקשה להסתמך על החלטתי מיום 20.09.15, שעניינה בקשת הגב' לוי לגילוי חשבונות, שם נקבע, בין היתר: "לאחר שעיינתי בבקשה... דין הבקשה להתקבל, וזאת מן הטעם שהתובעת זכאית לכאורה לעמלות ממכירות שהיא עצמה ביצעה..." (להלן – "ההחלטה מיום 20.09.15") .
הנתבעת טענה (סעיף 45 לסיכומיה), כי הסכום הנתבע ע"י התובעת במסגרת סיכומיה מהווה הרחבת חזית אסורה ביחס לסכום שנתבע בכתב התביעה, ומעבר לכך, מדובר בסכום שנתבע "בניגוד מוחלט לקביעת בית הדין הנכבד ומראה שוב כאילו זכאית היא ל 15% מכל מכירות החנות ללא הוכחת מכירותיה האישיות (ההדגשה במקור – א.ש.).
הנתבעת אף ציינה כי חישוביה של התובעת שגויים באשר הם מתייחסים גם לחודש בו שהו השתיים בסין וכי באותו חודש, בו נערכו לתובעת שני שימועים, היא נדרשה לא לעבוד (סעיף 47 לסיכומי הנתבעת).
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, ואבהיר. ראשית - בהמשך להחלטה מיום 20.09.15, שהנתבעת משליכה עליה את יהבה, נקבע עוד: "... אין באמור לעיל, כדי להכריע בשלב זה מהן העמלות להן זכאית התובעת בהתאם למסמכים שהוגשו לעיוני, אם בכלל..."; שנית – כאמור לעיל, בהיעדר ראיה לסתור, ומשהתובעת צרפה אסמכתאות לחישובים שנערכו בינה לבין הנתבעת, בהם אין כל אינדיקציה להפרדת מכירותיה האישיות של התובעת מכלל מחזור המכירות בעסק, באתי לכלל מסקנה, כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה לסתור את טענות התובעת, כדרישת סעיף 5א לחוק הודעה לעובד.
התובעת אף הציגה כראיה התכתבות מסרוני SMS בין הצדדים, מהם עולה כי גם ספרי החשבונות מס' 36 ו- 37 הנתבעת ציינה כי הם נכללים במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים, וכי התובעת קיבלה לכאורה תשלום בגינם. יצוין, כי מדובר בהתכתבות בזמן אמת ועל כן, ראיתי לנכון להעדיף את האמור בהם מבחינה ראייתית על גרסתה המאוחרת של הנתבעת, לפיה, לתובעת לא קמה זכאות לקבל עמלות בגין אותם ספרי חשבונות. מפירוט העסקאות שהוצג ע"י התובעת ביחס לשני ספרי חשבונות אלה, בתצהירה ובסעיף 41 לסיכומיה, עולה כי זכאותה בסך 15% שווה לסכום של 15,393 ₪.
התובעת הוסיפה כי גם לשיטת הנתבעת עצמה, בהסתמך על הרישומים שערכה בכתב ידה (נספח ט"ו לתצהיר התובעת), היא זכאית לסכום שלא יפחת מ- 8,079 ₪.
באשר להתחשבנות ביחס לספר החשבוניות שמספרו 49, התובעת טענה כי אין מחלוקת שההתחשבנות בין הצדדים נערכה עד לפנקס החשבוניות שמספרו 48 כולל וכי עבודתה אצל הנתבעת הסתיימה בסוף חודש נובמבר 201 1. לאחר שקיבלה לעיונה את ספרי החשבונות השונים וערכה חישוב מחודש ביחס לספרי החשבונות שמספרם 49 עד 64, גילתה כי היא זכאית לעמלות בסך כולל 158,613 ₪, וזאת בגין חשבוניות שהוצאו החל מחודש יוני 2012 ועד לחודש נובמבר באותה שנה (סעיף 47 לסיכומי התובעת).
עוד ציינה כי לא לקחה בחשבון את ההכנסות של חנות b2, שלגביה אין מחלוקת כי היא לא זכאית לקבלת עמלה כלשהי. אציין, כי בטבלה שערכה התובעת בסעיף 47 לסיכומיה, נכלל גם סכום בסך של 3,108 ₪ בגין פנקס חשבוניות מס' 48. משנטען כי הזכאות קמה ביחס לפנקס חשבוניות 49 ואילך, ולא מצאתי הסבר מדוע נכלל הסכום הנ"ל, מצאתי לנכון להפחיתו מהסכום שנתבע בגין רכיב זה.
באשר לנתבעת, הרי שזו לא הגישה חישוב נגדי, ולמעשה שבה על טענותיה שעניינן הכחשה כללית של עצם זכאותה של התובעת לקבל עמלות בגין מכירות שלא היא עצמה ביצעה.
בנוסף, התובעת טענה כי בפועל לא קיבלה את שכרה, כפי שצוין בתלושים של חודשים אוגוסט עד נובמבר 2012 בסך כולל של 20,400 ₪, והכל כמפורט בטבלה שערכה בסעיף 52 לסיכומיה.
לא מצאתי גרסה נגדית כלשהי לטענה זו מפי הנתבעת וממילא לא הוצגה על ידה ראיה כלשהי שיש בה כדי לסתור את הטענה שהכסף לא הועבר בפועל. למעשה, בחקירתה הנגדית, טענה התובעת כי בשל איומים שהופעלו עליה לכאורה מצדו של בן זוגה של התובעת, היא שילמה את סכומי הכסף הנ"ל במזומן, אלא שבניגוד לחובה הראייתית המוטלת עליה בנסיבות של טענת "פרעתי", היא לא הציגה כל ראיה שתתמוך בכך. למותר לציין, כי מן הראוי היה שטענה כה מהותית תמצא את מקומה בכתב ההגנה, דבר שלא נעשה. מכאן, בהיעדר כל ראיה לסתור, אני מקבל את טענת התובעת כי היא זכאית גם לסכום הנ"ל.
סיכום ביניים
לאור כל האמור לעיל, התובעת זכאית לעמלות בגין עמלות מכירה, כדלקמן:
בגין פנקסי חשבוניות 36 ו- 37 – סך של 10,433 ₪;
בגין פנקסי חשבוניות 49 עד 64 – סך של 155,505 ₪ (לאחר הפחתה של 3,108 ₪, כאמור לעיל);
בגין אי תשלום שכר לחודשים 8-11/2012 – 20,400 ₪.
סה"כ – 186,338 ₪ .
לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת בדבר הרחבת חזית אסורה, אך אין בידי לקבלה מן הטעם שבכתב התביעה, התובעת תבעה סכום כולל בסך 192,000 ₪ בגין הפרשי שכר (סעיפים 46 ו- 85 לכתב התביעה) ואילו בסיכומיה נקבה בסכום נמוך יותר, וזאת לאחר שבסעיף 48 לכתב התביעה ציינה כי היא שומרת על זכותה לערוך חישובים מדויקים ומלאים של מלוא הסכומים המגיעים לה בגין הפרשי שכר והודעה מוקדמת, לאחר שיומצאו לה פנקסי החשבונות שדרשה את גילויים.
ב. נסיבות פיטוריה של התובעת
בטרם אפנה לדון ברכיבי תביעתה של התובעת המתייחסים לפיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, אקדים ואדון בטענת הנתבעת, לפיה נסיבות פיטוריה של התובעת, כלל אינם מזכים אותה בפיצויי פיטורים ובדמי הודעה מוקדמת, וממילא לא בפיצויי הלנה.
לטענת הנתבעת, פיטוריה של התובעת נבעו מחוסר אמון בשל העובדה שגנבה לכאורה מזוודה ובה סחורה שהנתבעת רכשה בסין ואף מכרה את תכולתה. הנתבעת ציינה בסעיף 38 לתצהירה כי התובעת מכרה את הסחורה שהיתה במזוודה וכי היא ראתה בחנויות באמצעות צילומים את הסחורה שנגנבה וכששאלה את בעלי החנויות ממי קיבלו את הסחורה, השיבו שמהתובעת. הנתבעת אף סיפקה שם של חנות ספציפית בשם: "TRES JOLIE" בעיר חדרה והוסיפה כי שלחה להם מסרון שמדובר בגניבה.
לפיכך, טענה "... ובהתאם להלכה הפסוקה, די בטענה זו בכדי להצדיק את פיטוריה של עינת תוך שלילת פיצוייה" (סעיף 11לסיכומי הנתבעת).
עוד טענה כי התובעת הקימה עסק מתחרה "כבר בחודש ינואר 2013, כחודש לאחר שפוטרה, כך שכל הידע, קהל הלקוחות ועשרות אנשי הקשר, נרכש אך ורק בזמן עבודתה של עינת ב'גוטה' שבבעלות לימור, תוך פגיעה קשה בלימור וזאת כפי שהוכח בבית הדין" (סעיף 13 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת סמכה טענותיה, בין היתר, על העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, שהתובעת לא היתה בסין לפני נסיעתה המשותפת לשם עם הנתבעת.
לאור האמור לעיל, טענה: "... וכפי הנראה אם לימור היתה משאירה את עינת כעובדת אף עוד רגע אחד, היתה נפגעת פגיעה כלכלית ו/או אישית גדולה יותר וחמורה יותר – מצב זה חייב את פיטוריה המידיים של עינת" (סעיף 21 לסיכומי הנתבעת).
התובעת הקדימה וטענה כי בזמן האמת, קרי, בשלב שבו גמלה בלב הנתבעת ההחלטה לפטר את התובעת, טענות אלה לא היוו שיקול, שכן הוצא לתובעת תלוש שכר, ובו צוין כי היא זכאית לפיצויי פיטורים. לשון אחר, הנתבעת עצמה לא סברה בזמן אמת, כי יש לשלול מהתובעת פיצויי פיטורים. כשנשאלה בחקירתה הנגדית, מדוע עניין המזוודה שלכאורה נגנבה לא עלה בשימוע, השיבה כי היתה ביחסים טובים מאוד עם התובעת ואף ביחסי חברות, ולכן, כשהזמינה אותה לשימוע, היתה בטוחה שהתובעת תתייצב עם המזוודה.
גם במכתב ששלח בא כוחה של הנתבעת ביום 21.01.13, ובו העלה טענות שונות ביחס לגניבה לכאורה של סודות מסחר ולקוחות ואף דרש בשם מרשתו פיצוי כספי בגין כך, לא בא זכרה של המזוודה הגנובה לכאורה. הדבר אף לא קיבל ביטוי במסרוני SMS שהוחלפו בין בעלות הדין בסמוך לאחר חזרתן ארצה מהביקור העסקי בסין.
אשר להכרעתי -
האם הנתבעת הוכיחה כי פיטרה את התובעת בנסיבות בהן היא היתה זכאית לשלול ממנה פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת? התשובה לכך שלילית, ואבהיר.
התשתית הנורמטיבית
סמכותו של בית הדין לעבודה לפסוק פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 כוללת את הסמכות לשלול פיצויי פיטורים או להפחיתם, בכפוף לתנאים המפורטים בסעיפים 16 ו- 17 לחוק (ראו עע 214/06 אלוניאל בע"מ נ' אלכסנדר צ'רניאקוב (31.5.07)).
הצדדים לא טענו לקיומו של הסכם קיבוצי ולפיכך על בית הדין לקבוע, בהתאם לסעיף 17 ל חוק פיצויי פיטורים האם פיטורי ה של התובעת היו בנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים, ולמצער, קבלת פיצויים חלקיים בלבד, בהתאם לכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים, הוא ההסכם הקיבוצי הכללי - תקנון עבודה, שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (עע 300353/98 יוסף הרמן נ' סונול ישראל בע"מ (29.12.02)).
בהתאם להוראותיו של התקנון הנ"ל, הסנקציה החמורה ביותר המוטלת על עובד שגנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה היא פיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים. הרציונל העומד בבסיס סנקציה חמורה זו שם דגש על יחסי העבודה כבנויים על יחסי אמון בין עובד למעסיקו, במסגרתם מחויב העובד לטפל ברכוש המעסיק בזהירות ובהגינות ולא לשלוח בו יד. פגיעה מכוונת של עובד ברכוש מעסיקו או גניבת רכוש זה מהווים הפרה יסודית של חוזה העבודה ומצדיקים פיטורים על אתר ושלילת פיצויי פיטורים (עע (ארצי) 272/06 משה אוחנון נ' קליניק שיווק מזון (1986) בע"מ (23.7.07)).
בפסיקה נקבע, כי ככלל, הפיטורים עצמם הם עונש לעובד גם אם שולמו לו פיצויי פיטורים. על כן, שלילת פיצויי פיטורים ושלילת הודעה מוקדמת ייעשו במשורה ו"במקרים הקיצוניים ביותר" כ"גבול עליון לסמכות הענישה" (עע 300327/98 אטקה בע"מ נ' דוד רטר, פד"ע לט 49; עע 438/07 תבל אבטחה בע"מ נ' אולג טיכונוב (6.9.09)).
בענייננו, מאחר והמדובר בטענה לשלילת פיצויי פיטורים ושלילת דמי הודעה מוקדמת , בשל מעילה באמון, גניבת מזוודה ובה סחורה וכן תחרות בלתי הוגנת והקמת עסק מתחרה, יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות. בית הדין הארצי קבע, כי ראיות נסיבתיות באשר לביצוע גניבה, מן הדין לבסס כדבעי באופן שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה (דב"ע נג/3-79 לובה יונייב ואח' נ' חברת וייסמן תמרוקים בע"מ עבודה ארצי, כרך כו(2) 345 (1993)).
ובעניינו -
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת חומר הראיות, באתי לכלל מסקנה כי הנתבעת לא הייתה רשאית לשלול מהתובעת פיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת, ו אלו הם טעמיי.
באשר לטענת הגניבה לכאורה, הרי שלא הובאה כל ראיה לכך. לא הוכח שהנתבעת הגישה כנגד התובעת תלונה במשטרת ישראל על גניבה או כי בזמן אמת, העלתה בפניה, ולו ברמז, כי היא נחשדת בגניבה. טענה זו אף לא מצאה ביטוייה בשימוע שנערך לתובעת או במכתביו של ב"כ הנתבעת אל התובעת. גם מהעובדה שבתלוש השכר צוין כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, ניתן להסיק, כי בזמן אמת, הנתבעת לא סברה כי התובעת גנבה ממנה.
זאת ועוד. לדברי התובעת, היא ראתה בחנות מסוימת בעיר חדרה, באמצעות צילומים, סחורה שקנתה בסין, ושהיתה כנראה במזוודה (נעלי בובה), שבעל החנות טען לגביה כי נמכרה לו ע"י התובעת. הנתבעת אף ציינה כי שלחה לו מסרון כי מדובר בסחורה גנובה.
שלל טענות אלה, לא גובו בכל ראיה, למרות שלא נטען כי היתה לנתבעת מניעה כלשהי להציג את הצילומים אותם הזכירה או להביא לעדות את בעל החנות, שאליו לכאורה שלחה את המסרון.
בחקירתה הנגדית, העידה התובעת כדלקמן (עמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 09.02.15 מול שורה 5 ואילך):
"ת: לימור הייתה איתי , היא הייתה נוכחת כשהמזוודה לא הגיעה , היא לקחה את המזוודה שלה , אני הלכתי להצהיר על אה , על כבודה שלא הגיעה ,
ש: כן ,
ת: והצהרתי , לימור ידעה שהצהרתי שהמזוודה לא הגיעה , והיא הגיעה אחרי איזה שבוע . קרועה , רוב הדברים לא היו , הודעתי ללימור שצריך להגיש דו"ח . שלחתי לה גם הודעה שצריך להגיש דו"ח ולמלא על מנת שנקבל אובדן , כל הפריטים שאבדו . ו , ומאז למעשה היא לא שלחה לי חשבוניות , הם ביקשו חשבוניות . היא לא יכלה לתבוע , כי זה המזוודה הייתה על שמי , אז היא הייתה צריכה להציג לי חשבוניות ועד עצם היום הזה היא לא הציגה את החשבונית . 90% לא היה שמה , גם מה שאני קניתי לא היה . אז עד עצם היום הזה גם אני לא קיבלתי החזר . כי לא היה לנו את החשבוניות , החשבוניות היו אצל לימור .
ש: כן , על מה היית צריכה לקבל החזר בדיוק?
ת: על אובדן , מה , תכולה שהיה במזוודה , המזוודה הגיעה כולה קורעה ,
ש: אז את אומרת שבתכ , את אומרת ששם היו דברים שלימור שמה במזוודה?
ת: שלי ושל לימור.
ש: אז איך את יודעת שהיה גם שלך ? את אומרת שהיא ארגנה ,
ת: אני שמתי . היה לי את הנעליים שלי ,
ש: אה ,
ת: היה לי את הכלי איפור שלי , היה לי דברים שלי ,
ש: ולא ראית מה לימור שמה במזוודה?
ת: היא שמה דברים שהיא קנתה באותו רגע... "
ובהמשך:
...
"ש: הבנתי , ובסעיף 32 לתצהירך , את אומרת שהמזוודה מעולם לא נמצאה ,
ת: 32?
ש: כן . את אומרת שהמזוודה מעולם לא נמצאה .
ת: לא.
ש: אז איפה לא אמרת את האמת?
ת: לא שהיא לא נמצאה , סליחה ,
ש: רגע , סליחה , זה תצהיר שאת חתומה עליו ?
ת: לא , סליחה . קודם כל , את ה , את התצהיר הזה אני קראתי במייל , ואחרי שקראתי כבר הגשנו את הצהיר ואז אמרתי לעורך דין שלי שיש פה טעות , אמרתי לו , המזוודה כן נמצאה . היא נ מצאה אחרי שבוע , עובדה באס אמ אסים שלי ושל לימור יש התכתבויות שאני אומר לה לימור המזוודה הגיעה , יש ככה וככה דברים במזוודה , תשלחי לי חשבוניות שאני אוכל למלא טופס תביעה."
מהאמור לעיל עולה, כי המזוודה, שהכילה, לדברי התובעת, גם פריטים אישיים שלה, לא הגיעה ליעדה בזמן, וכאשר הגיעה מקץ כשבוע, היתה קרועה וחסרו בה פריטים שונים, לרבות כאלה השייכים לתובעת עצמה. התובעת אף הצהירה, ועדותה לא נסתרה, כי התכוונה למלא טופס תביעה לחברת הביטוח וביקשה כי הנתבעת תעביר לה חשבוניות להוכחת הנזק הכספי.
לא נעלמה מעיני הודאת התובעת כי המזוודה עדיין ברשותה (עמ' 38 לפרוטוקול הדיון מיום 09.02.15 מול שורה 1 ואילך), אלא שאין בכך כדי לתמוך בהחלטת הנתבעת שלא לשלם בפועל את פיצויי הפיטורים, במיוחד לאור העובדה שבזמן אמת, תשלומם לא הותנה בדבר וככל הנראה היה ברור כי המזוודה שהושבה באיחור, כבר לא הכילה דברים בעלי ערך.
לפיכך, ו בהיעדר כל ראיה לכך שהתבצעה גניבה , ובהינתן שבזמן אמת הנתבעת לא חשבה שהתובעת גנבה ממנה ואף הורתה לשלם לה פיצויי פיטורים (אשר לא שולמו בפועל), באתי לכלל מסקנה כי לא הונח כל מסד ראייתי מינימלי, שיהיה בו כדי לבסס את טענת הנתבעת לפיה היא רשאית לשלול מהתובעת את פיצויי הפיטורים ואת דמי ההודעה המוקדמת, להם היא זכאית על פי דין לאור העובדה שפוטרה מעבודתה.
ביחס לטענה בדבר גניבת לקוחות ותחרות בלתי הוגנת, דין טענה זו להידחות, בהיעדר כל ראיה פוזיטיבית שתתמוך בה, ובמה דברים אמורים?
ראשית לכל, אין חולק כי התובעת הקימה עסק עצמאי לאחר שהסתיימו יחסי העבודה. העובדה שהעסק הוקם בסמוך לאחר שהתובעת פוטרה מעבודתה, אין בה כל פסול משום שלא הוכח כי התובעת נטלה על עצמה התחייבות בת תוקף כשלהי שלא להתחרות בנתבעת. ממילא, הנתבעת עצמה לא הוכיחה כי נתנה לתובעת הכשרה מיוחדת כלשהי או כי נתנה לה תמורה מיוחדת בגין התחייבותה של האחרונה לאי תחרות.
טענת הנתבעת כי התובעת גנבה ממנה לקוחות, נסתרה ע"י התובעת מניה וביה, שכן העידה, ועדותה לא נסתרה, כי פעלה בפלח שוק שונה וכי קיימים ספקים רבים מאוד לסחורה המיובאת מסין (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 30.04.13 מול שורה 9 ואילך) .
כך גם ביחס לסודות מסחר. הלכה היא כי רשימת לקוחות, כשלעצמה, אינה סוד מסחרי, ומכל מקום, הנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית לכך, שרשימת לקוחותיה היתה סוד מסחרי. העובדה, שהתובעת רכשה סחורה מאותם ספקים שמכרו לנתבעת, ושהנתבעת היא זו שערכה היכרות בין התובעת לבין ספקים אלה, אין בה, כשלעצמה, כדי להקים חזקה כלשהי כי מדובר בעוולה של גזל מסחרי.
לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת בסעיף 16 לסיכומיה, שעניינה, התחייבותה של התובעת במסגרת ההסכמות אליהן הגיעו בעלות הדין בהליך הזמני. נזכיר, כי בדיון שהתקיים בבקשה לצו מניעה להגבלת עיסוקה של התובעת, הגיעו הצדדים לידי ההסכמה הבאה, שקיבלה תוקף של החלטה:
"... בכל הקשור להימנעות המשיבה מלפנות לכל אחד מעשרת הספקים, שכרטיסי הביקור שלהם צורפו כנספח ב' לבקשה, במישרין או בעקיפין, הגענו לידי הסכמה לפיה המשיבה או מי מטעמה ימנעו מלפנות לאותם ספקים. מובהר כי המשיבה רשאית להביא לארץ כל מוצר שהיא חפצה בו מכל ספק אחר בכל מקום שהוא.
המשיבה תדאג ליידע את איש הקשר שלה וכן כל אדם הפועל בשמה או מטעמה בקשר עם המוצרים שהיא מייבאת מסין בנוגע להימנעות מליצור קשר עם הספקים הנ"ל.
תוקף האיסור לפנות לעשרת הספקים הנ"ל יעמוד בתוקפו ל – 12 חודשים מהיום."
יוזכר בהקשר זה, כי באותו דיון, הצהירו הצדדים מפי באי כוחם, כי אין בהסכמה הדיונית ביניהם כדי להוות הודאה בטענות הצד שכ נגד או ויתור על טענה מטענותיהם. לפיכך, במסגרת ההליך העיקרי, היה על הנתבעת להוכיח כי אכן מדובר ברשימת לקוחות המהווה סוד מסחרי, וזאת בהתאם לכללים שהותוו בפסיקה לזיהויו של סוד מסחרי.
זאת ועוד. בהיעדר התחייבות בת תוקף לאי תחרות, היתה הנתבעת צריכה להניח תשתית ראייתית לכך שהתובעת פעלה בחוסר תום לב או בדרך לא מקובלת בקשר עם לקוחותיה של הנתבעת. משלא הונחה תשתית כאמור, אני קובע כי הנתבעת לא היתה רשאית לשלול מהתובעת את פיצויי הפיטורים להם היא זכאית בשל כך. לא מן המותר לשוב ולציין, כי מלכתחילה נטען כי פיצויי הפיטורים מקוזזים כנגד הלוואה שלא הוחזרה לכאורה ולא בשל גניבת סודות מסחר, שמעולם לא הוכח מהם ומה טיבם.
לאור מסקנתי זו, אפנה לבחון את טענות התובעת בדבר שיעור פיצויי הפיטורים, פיצויים בגין הלנתם ותשלום דמי הודעה מוקדמת.
ג. פיצויי פיטורים
בין הצדדים נטושה מחלוקת בנוגע למועד תחילת העסקתה של התובעת, ומטבע הדברים, על מנת לחשב את הסכום לו היא זכאית, מן הראוי להקדים ולקבוע מהו מועד תחילת העסקתה.
לטענת התובעת, היא החלה את עבודתה בחודש אוקטובר 2009. הנתבעת, לעומתה, טענה כי יחסי העבודה החלו רק כשנה לאחר מכן בספטמבר 2010. בנספח א' לתצהירה, צרפה התובעת דפי התחשבנות מחודש אוקטובר 2009, חלקם בכתב ידה של הנתבעת עצמה (עדותה של הנתבעת לשאלת בית הדין בעמ' 91 לפרוטוקול הדיון מיום 29.06.15 מול שורה 23).
הנתבעת הודתה בהקשר זה כי אכן שילמה לתובעת עמלות מכירה במועד הנ"ל, אך סייגה זאת בטענה כי לא שררו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין התובעת, שכן התובעת עבדה במקביל עבור מעסיקה אחרת. לאחר מכן, טענה כי מדובר במכירות נקודתיות בלבד.
אשר להכרעתי -
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי יחסי העבודה החלו רק בשנת 2010 וכי הראיה לכך היא העובדה שלא הוצאו לה תלושי שכר לפני כן או כי עבדה במקביל במקומות נוספים , ואבהיר.
כאמור, לתובעת לא ניתנה הודעה בדבר תנאי עבודה, וזאת בניגוד לחוק הודעה לעובד. בנסיבות אלה, נטל ההוכחה היה על הנתבעת להוכיח, מדוע, חרף העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי שילמה לתובעת עמלות מכירה גם בטרם הוצאו לה תלושי שכר, לא התקיימו בין השתיים יחסי עבודה.
ברי, כי אין די בעובדה שהתובעת עבדה במקביל במקום אחר כדי לאיין את טענתה כי באותה עת התקיימו בינה לבין הנתבעת יחסי עבודה, שכן, אין כל מניעה כי עובד יעבוד במקביל ביותר ממקום עבודה אחד, תוך קיומם של יחסי עבודה עם כל אחד ממעסיקיו.
בנוסף, התובעת הציגה מסרון שקיבלה מהנתבעת (נספח כ"ג לתצהירה), בו הנתבעת מציינת כי החשבונית הראשונה שבגינה קיבלה עמלת מכירה היא מחודש ינואר 2010, ובלשון המסרון: "... כבר כמה ימים רוצה להגיד לך ושוכחת, את עובדת איתי שנתיים ועשרה חודשים, לא חמש כמו שאת אומרת, החשבונית הראשונה שלך 0776, והיא מינואר 2010... אז אני צדקתי".
בשולי הדברים אציין, כי בסעיף 73 לכתב ההגנה מטעמה, תוך שהיא מתייחסת לטענת התובעת כי לא קיבלה ממנה תלושי שכר בזמן אמת, ציינה הנתבעת: "למען הנוחות מצ"ב בפעם המי יודע כמה – תלושי השכר לשנים 2009-2011 – נספח "ב"". אומנם, בפועל התלוש הראשון שצורף מתייחס לחודש ספטמבר 2010, אך לא ניתן כל הסבר לסתירה. האם מדובר בפליטת קולמוס או בטעות הקלדה שנפלה בכתב ההגנה? אין לדעת, שכן הנתבעת מעולם לא נתנה לכך הסבר כלשהו. חרף האמור לעיל, מוצא אני לנכון להבהיר כי בהחלטתי על אודות מועד תחילת העסקתה של התובעת, לא ייחסתי לעובדה זו חשיבות רבה, כי אם לנימוקים שפורטו בסעיפים הקודמים.
לפיכך, ולאור הראיות שהוצגו ע"י התובעת ולא נסתרו ע"י הנתבעת, אני מקבל את טענת התובעת, כי מועד תחילת עבודתה הוא כנטען על ידה – אוקטובר 2009 ויש לחשב את זכאותה לפיצויי פיטורים החל ממועד זה ועד למועד ניתוק יחסי העבודה.
לעניין גובה פיצויי הפיטורים – הנתבעת אישרה כי התובעת השתכרה שכר בסיס חודשי בסך 5,100 ₪. מעיון בתלושי השכר שצורפו לכתבי הטענות מטעם התובעת (נספח כ"ב לתצהיר התובעת), עולה, כי החל מחודש 08/2011 אכן זה היה שכר היסוד שלה. יצוין, כי בהתאם לתלושים אלה, בחודש 03/2012 שכר היסוד הופחת לסכום של 4,718 ₪ ונוספו 2 רכיבים: האחד – דמי הבראה בסך 152 ₪ ו"תמורת חופש" בסך 230 ₪. סה"כ 5,105 ₪.
התובעת טענה כי יש לקחת בחשבון את עמלות המכירה שקיבלה במסגרת חישוב השכר המזכה לפיצויי פיטורים, וכי בהתאם לממוצע העמלות, כפי שמשתקף בחשבוניות שקיבלה לעיונה, מדובר על תוספת של 16,954 ₪ (סעיף 147 לסיכומי התובעת). חישוב זה נעשה על ידה ביחס ל-12 החודשים האחרונים בהם סופקו חשבוניות. לפיכך, טענה כי יש להוסיף את הסכום הממוצע הנ"ל לסכום שכר הבסיס, שאינו שנוי במחלוקת, בסך 5,100 ₪ וסה"כ בסיס השכר הקובע לחישוב זכאותה לפיצויי פיטורים עומד על 22,054 ₪.
התובעת טענה עוד כי בהתאם לרישום בתלושי השכר, שהנתבעת עצמה הפיקה, היקף משרתה הוא 100%, ובהיעדר כל רישום מטעם הנתבעת ביחס לימי העבודה ושעות העבודה של התובעת, יש לבצע את חישוב סכום פיצויי הפיטורים בהתאם להיקף משרה מלא.
בכתב הסיכומים מטעמה, הנתבעת לא התייחסה לטענות אלה, ושבה על הטענה כי התובעת אינה זכאית כלל לקבלת פיצויי פיטורים בשל נסיבות פיטוריה מחד גיסא ועל טענתה כי במהלך שנת 2009 ועד לספטמבר 2010, כלל לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים מאידך גיסא.
בסיכומיה, התובעת הציגה פירוט של הסכום המגיע לה בגין פיצויי פיטורים בסך כולל של 64,709 ₪ (22,054 ₪ X 3.16 שנים) וסה"כ – 64,709 ₪.
משמצאתי לקבל את גרסתה של התובעת, מהטעמים שפורטו לעיל, ומשתחשיבי התובעת לא נסתרו ע"י הנתבעת ואף לא הוצג כל חישוב נגדי, אני פוסק לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 64,709 ₪.

ד. הלנת פיצויי פיטורים
לטענת התובעת, חרף העובדה שפוטרה ביום 30.11.12 וחרף העובדה שהוצא לה תלוש שכר לחודש דצמבר 2012, בו צוין כי נערך עמה גמר חשבון וכי שולמו לה לכאורה פיצויי פיטורים בסך 10,593 ₪, הרי שלמעשה, הסכום הנ"ל מעולם לא שולם לה בפועל.
בדרישתה לקבלת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, טענה התובעת כי הנפקת התלוש מעידה כי בזמנים הרלוונטיים, לא היתה מחלוקת כלשהיא בנוגע לעצם זכאותה לקבלת פיצויי הפיטורים, והדבר מלמד כי טענותיה המאוחרות של הנתבעת, כי היא נמנעת מתשלומם בשל זכותה לקיזוז חובות לכאורה של התובעת כלפיה, הנן טענות ריקות מתוכן, שאחרת הדבר היה מקבל ביטוי בתלוש השכר.
לדבריה, טענת הקיזוז הופיעה לראשונה במכתבו מיום 21.01.13 של ב"כ הנתבעת בתשובה לדרישתה לקבלת התשלום (נספח י"ד לתצהיר התובעת), שם צוין כי סכום פיצויי הפיטורים מקוזז כנגד הלוואות שהתובעת נטלה לכאורה מהנתבעת ולא השיבה. עוד הוסיפה, כי האינדיקציה היחידה לטענת קיזוז מופיעה בסעיף 22 לתצהירה של הנתבעת, שם צוין כי בחישוב העמלות עד פנקס החשבוניות שמספרו 48, התובעת נותרה חייבת לה סך של 7,300 ₪ בגין תשלום עודף של עמלות מכירה (סעיף 78 לסיכומי התובעת).
ביחס לטענה זו, טענה התובעת, כי גם בה אין ממש, שכן היה ידוע לנתבעת כי באותה עת, כלל לא ערכה התחשבנות עם התובעת בנוגע לזכאותה לעמלות מכירה בגין ספרי החשבוניות שמספרם 49 עד 64, הרלוונטיים לתקופת עבודתה אצלה, ומכאן, שהלכה למעשה, ידעה כי לא קיימת כל יתרה אמתית לקיזוז במועד הרלוונטי לתשלום פיצויי הפיטורים. כל זאת, על רקע העובדה, כי בכתב ההגנה לא נטענה טענת קיזוז, אלא ניתנה הכחשה גורפת לזכאותה של התובעת לעמלות מכירה.
לאור כל האמור לעיל, טענה כי הנתבעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לסיבה שבגינה נמנעה לשלם לה עד היום את פיצויי הפיטורים ועל כן, יש לחייבה בפיצויי הלנה.
הנתבעת בתגובתה, שבה והפנתה לטענותיה בכתב ההגנה, שם טענה כי פיטוריה של התובעת נעשו בנסיבות שלא מזכות אותה לקבל פיצויי פיטורים, וזאת משום שהפרה לכאורה את חובת הנאמנות כלפי הנתבעת, "התיימרה לפגוע בשמה הטוב ובמוניטין העסק תוך כוונה ברורה לפתוח עסק מתחרה זהה, עם אותם לקוחות ספציפיים ואותם ספקים מסין. בנסיבות מחמירות אלו אין הצדקה למתן פיצויי פיטורין" (סעיף 53 לכתב ההגנה).

אשר להכרעתי –
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לבכר את גרסתה של התובעת ולזכות אותה בפיצויי הלנה, ולהלן טעמיי.
טענת קיזוז, ככל שאכן היתה בפי הנתבעת בזמנים הרלוונטיים למועד תשלום פיצויי הפיטורים, היתה צריכה לקבל ביטוי בהזדמנות הראשונה ובזמן אמת, קרי, במועד הנפקת תלוש השכר. אין חולק, כי במועד זה, וכפי שמשתקף מהתלוש, אין כל ביטוי לקיזוז כלשהו, ומרגע שהונפק תלוש שכר ובו צוין תשלום סכום בגין פיצויי פיטורים, היתה התובעת רשאית להסתמך על כך בציפייתה לקבל את פיצויי הפיטורים בפועל.
זאת ועוד. גם בכתב ההגנה מטעמה, לא העלתה הנתבעת טענת קיזוז, אלא הכחישה את עצם זכאותה של התובעת לקבלתם מכוח סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 בטענה כי התובעת הפרה את חובת הנאמנות כלפיה.
טענת הקיזוז בגין הלוואות לכאורה שהתובעת נטלה ולא השיבה, באו לעולם לראשונה רק בתצהירה של הנתבעת, וזאת חרף העובדה שלא הוצגה כל ראיה, או אף ראשית ראיה, לכך שהתובעת אכן נטלה ממנה הלוואה כלשהי, שלא הושבה במועד סיום יחסי העבודה בין השתיים.
כך גם, בניגוד למצופה מהנתבעת, לא ניתנה על ידה כל התייחסות לכך, שגם לשיטתה, סכום ההלוואה שלכאורה לא הוחזר, אינו מגיע לסכום פיצויי הפיטורים ומה העילה לאי תשלום היתרה, שלכאורה אינה שנויה במחלוקת. כך או כך, הנתבעת לא הציגה כל גרסה של ממש, מגובה בראיות כנדרש, לכך שאי תשלום פיצויי הפיטורים נעשה בשל מחלוקת כנה בזמן אמת בנוגע לעצם זכאותה של התובעת לקבלם, ולחילופין, לא הציגה ראיות על אודות סכום ההלוואה הנטען, שלכאורה לא הושב לה.
לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התובעת זכאית לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ובנסיבות העניין, אני פוסק לטובתה סכום של 5,000 ₪.
ה. פיצויי הלנת שכר
התובעת טענה כי משלא הוצגה כל סיבה אמתית לכך שהעמלות בגין פנקסי החשבוניות שמספרם 48-64 לא שולמו, יש לפסוק לטובתה פיצויי הלנת שכר. הנתבעת, כאמור, טענה בחקירתה כי שילמה סכומי כסף שונים במזומן ומאידך, כי קיזזה סכומים שונים מחובה של התובעת כלפיה.
כאמור לעיל, הנתבעת לא הציגה כל ראיה לכך שנתנה לתובעת הלוואה כלשהי, וכי ככל שנתנה, זו לא הושבה; כך גם לא הציגה כל ראיה לאותם פתקים, שטענה בחקירתה בפניי כי נרשמו בהם הסכומים במזומן ששולמו בפועל לתובעת.
לאור האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי לא הוצגה ע"י הנתבעת גרסה כלשהי שיש בה כדי להסביר את העיכוב בתשלום שכרה של התובעת, ומצאתי כי יש לפסוק לתובעת בנסיבות העניין ולאור הסכום שנפסק לטובתה בגין רכיב זה, פיצויי הלנת שכר בסך של 5,000 ₪.
ו. הודעה מוקדמת
לטענת התובעת, היא זכאית לדמי הודעה מוקדמת, באשר פיטוריה נעשו לאלתר, במקביל לקבלת מכתב הפיטורים.
הנתבעת טענה, כי בשל נסיבות פיטוריה של התובעת, אין היא זכאית לדמי לפיצויי פיטורים ואף לא לדמי הודעה מוקדמת (סעיף 22 לסיכומי הנתבעת).
משראיתי לדחות את טענת הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים בשל נסיבות פיטוריה, אני דוחה את הטענה כי הנתבעת היתה רשאית לשלול ממנה דמי הודעה מוקדמת ופוסק לה דמי הודעה מוקדמת בסך של 22,054 ₪.
ז. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ופגיעה בשם הטוב
לטענת התובעת, היא פוטרה "... תוך העלאת סיבות פיטורים בדויות לפיטורים, תוך פגיעה בשמה הטוב ובכבודה" (סעיף 177 לסיכומי התובעת). לטענתה, סולקה מעבודתה על רקע הוויכוח שניצת בין השתיים סביב אובדן המזוודה עם שובן לארץ מסין.
בהזמנה לשימוע מיום 22.11.12 נטען כי העילות לשקילת פיטוריה של התובעת הן: חוסר אמון, התנהגות לא עסקית וצבירת חובות; שינוי מבנה ארגוני ומצב בטחוני המשפיע על תחום הביגוד. ביום 25.11.12 יצאה הזמנה נוספת לשימוע בה הועלתה עילה נוספת והיא פתיחת עסק מתחרה, עבודה בחנות אחרת וכן "שיקים שחזרו אשר גבייתם היו [כך במקור – א.ש.] בטיפולך."
לטענת התובעת מדובר על טענות מן הגורן ומן היקב, ולמעשה, הנתבעת סימנה את המטרה מראש אך לא הוכיחה במסגרת ההליך את אמיתות סיבות הפיטורים הנטענות – שינוי מבנה ארגוני ומצב בטחוני המשפיע על תחום הביגוד – "וניכר שמדובר בטענות בעלמא" (סעיף 184 לסיכומי התובעת).
גם ביחס לטענה על אודות צבירת חובות לכאורה, טענה התובעת כי הנתבעת היא זו שצברה חובות רבים כלפיה בגין אי תשלום שכר עבודה ועמלות ולא הוצגה כל ראיה להקמת עסק מתחרה או לשיקים שחוללו באי פירעון. מכאן, הסיקה כי מדובר בסיבות בדויות והליך השימוע היה פגום מיסודו. עוד הוסיפה כי הנתבעת לא הציגה פרוטוקול שימוע וגם בכך יש לראות פגם שנפל בהליך.
התובעת הוסיפה כי כשהגיעה לחנות למחרת היום, הנתבעת כינתה אותה, בנוכחות אחותה של הנתבעת , "גנבה", תוך פגיעה בשמה הטוב, וזאת חרף העובדה שבזמן אמת, לא סברה שהתובעת גנבה ממנה דבר, כפי שניתן לראות במסרונים שהוחלפו בין השתיים (סעיף 194 לסיכומי התובעת). בגין כל אלה, תבעה פיצוי בסך 100,000 ₪.
הנתבעת טענה כי לכתב התביעה לא צורף כל נספח המחזק את "טענתה הכוזבת והשרירותית של עינת, אין זמנים ואין הסבר מפורט של מיקום ו/או עדים, העדויות הן מפי השמועה וממילא הוכחשו ע"י הנתבעת.

אשר להכרעתי -
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובהסתמך על חומר הראיות שהוצג בפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין רכיב זה להידחות, ואלו הם טעמיי.
ביחס להליך השימוע, הלכה היא כי מטרתו המרכזית היא ליתן לעובד את הזכות להשמיע את גרסתו לטענות המהוות עילה אפשרית לסיום העסקתו, וזאת כחלק מזכותו להליך הוגן.
אכן, כדברי התובעת, במכתב ההזמנה לשימוע הועלו טענות מטענות שונות, שלא הוכחו בראיות במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים. כך לגבי הטענה בדבר שינוי במבנה ארגוני, לגבי הטענה של שיקים שחוללו באי פירעון מצד לקוחות, התנהגות לא עסקית ולגבי הטענה בדבר מצב בטחוני לכאורה שמשפיע על תחום הביגוד.
אלא שהעילה הראשונה שצוינה במכתב היתה חוסר אמון ואין חולק, כי לאחר שהשתיים שבו מהנסיעה העסקית בסין, נוצר ביניהן משבר אמון חריף. עדות לכך ניתן למצוא בשלל המסרונים שהוחלפו ביניהן, שנכתבו, באופן הדדי, בלשון ובסגנון שלא מותירים כל ספק בלבו של הקורא ביחס למערכת היחסים ששררה ביניהן באותה עת. אשוב ואתייחס לתוכנם של המסרונים ולסגנונם במסגרת הדיון בתביעות ההדדיות שעניינן חוק איסור לשון הרע.
העובדה שלא נערך פרוטוקול, ולמצער, לא הוצג כזה לתיק בית הדין, אכן מהווה פגם, אך סבורני, כי לאור העובדה שלתובעת ניתנה הזדמנות הוגנת לשטוח את טענותיה כנגד הטענות שהועלו כלפיה, ולאור מערכת היחסים העכורה בין בעלות הדין, אין המדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, מן הטעם שמערכת יחסי העבודה בין השתיים לא יכלה להמשיך ולהתקיים, ומסופקני אם התובעת עצמה סברה או חפצה בזמן אמת, להמשיך ולהיות מועסקת אצל הנתבעת, לאור האשמות שהוטחו בה ולאור העובדה שיחסיהן הגיעו לעברי פי פחת.
לפיכך, ומששוכנעתי, כי ניתנה לתובעת הזדמנות הוגנת להתגונן בפני שלל הטענות שהיוו עילה לזימונה לשיחת השימוע, בנוכחות בא כוחה, באתי למסקנה כי בנסיבות שנוצרו, השימוע, חרף הפגמים שנפלו בו, אינו פסול מיסודו ואני דוחה את טענת התובעת ברכיב זה.
ביחס לטענת התובעת כי הנתבעת הוציאה דיבתה רעה, סבורני כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת, ובמה דברים אמורים?
מעבר לעדותה של התובעת עצמה, הובאו על ידה ראיות נוספות כגון: חליפת המסרונים עם הנתבעת, פרסום רשומה (פוסט) בדף הפייסבוק של הנתבעת (נספח י"ב לתצהיר התובעת) ועדותה של הגב' תמי טל. אתייחס להלן לראיות אלה.
מחליפת המסרונים בין בעלות הדין, מצטיירת תמונה עגומה של הטחת האשמות הדדית, תוך שימוש בהכפשות, כינויי גנאי וביטויים פוגעניים (כך לדוגמא, בנספח נת/17) . התופעה חזרה על עצמה גם במהלך הדיון בפניי (עמ' 63 לפרוטוקול הדיון מיום 09.02.15 מול שורה 17 ואילך) וכך גם ביחס לתשדורת SMS , שצורפה כנספח נת/17, לגביה התובעת הכחישה כי הדברים שנכתבו, יצאו מהטלפון הנייד שלה.
לגופו של עניין, משאין חולק כי מדובר בהתכתבות בין השתיים, שלא נטען שהגיעה לצדדים שלישיים, אין הדבר עונה על הגדרת הפרסום כאמור בסעיף 2(ב)(1) או 2(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – " חוק איסור לשון הרע").
ביחס לפרסום הרשומה בעמוד הפייסבוק של הנתבעת, לא הובאה ראיה כי מאן דהו הסיק בזמן אמת כי הכוונה באמור בו היא לתובעת וביחס לעדותה של הגב' טל, זו ציינה בסעיפים 5 ואילך לתצהירה, כי לאחר שהתובעת עזבה את מקום עבודתה אצל הנתבעת, פנו אליה לקוחות של הנתבעת והתעניינו מדוע התובעת עזבה, תוך שהם שואלים האם נכונות טענותיה של הנתבעת כי התובעת גנבה ממנה סחורה. בסעיף 6 הוסיפה כי ישבה בבית קפה עם חברה שלה , שהציגה בפניה את אותה שאלה.
אין בידי לקבל כי די באמור לעיל כדי לקבוע באופן חד משמעי כי הנתבעת פרסמה ברבים כי התובעת גנבה ממנה, ואבהיר.
על מנת לבסס ראייתית את הטענה כי אכן התבצע פרסום, מן הראוי היה ליתן גרסה מפורטת יותר ביחס לשמות אותם לקוחות או שמה של אותה חברה, שלכאורה טענו באוזניה של הגב' טל כי הנתבעת טענה בפניהם שהתובעת גנבה ממנה. האמור בתצהירה של טל כוללני מידיי ולא הובאה כל ראיה תומכת, שלא היתה מניעה להביא כגון עדויותיהם של אותם צדדים שלישיים לכאורה, שכאמור, אפילו לא נזכרו בשמם בעדותה.
לאור כל האמור לעיל, ובהיעדר תשתית ראייתית מספקת, אני דוחה את הטענה כי הנתבעת עוולה כלפי התובעת בעוולת לשון הרע.
ח. דמי הבראה וחופשה
התובעת טענה כי היא זכאית לתשלום פדיון דמי הבראה ופדיון ימי חופשה, והעידה כי לא קיבלה תלושי שכר במהלך תקופת עבודתה וכי מעולם לא ראתה, כי בשלב מסוים, שכר היסוד שלה פוצל באופן מלאכותי, באופן שנוספו לכאורה תשלומים בגין שני רכיבים אלה. התובעת הטעימה כי מעולם לא הסכימה לפיצול שכרה וכי אין חולק, וכך גם מודה הנתבעת, כי שכר היסוד הועמד על 5,100 ₪. ביחס לתלוש אוגוסט 2012, בו נרשם כי לתובעת שולמו דמי חופשה והבראה, טענה, כי סכום זה מעולם לא שולם בפועל. עוד הוסיפה בהקשר זה, כי בתלושי השכר, שניתנו לה לאחר שפוטרה, אין כל ביטוי לצבירה ולניצול של ימי חופשה ולכן מדובר למעשה בשכר עבודה במסווה של חופשה (סעיף 208 לסיכומיה התובעת).
הנתבעת, בסיכומיה, הקדימה וטענה כי מועד תחילת יחסי העבודה, בהקשר של חישוב זכויותיה של התובעת, הוא ספטמבר 2010. עוד הוסיפה כי אין זה הגיוני שהתובעת לא ניצלה שום יום חופשה במשך כל תקופת עבודתה, והראיה היא היום בו זומנה לראשונה לשימוע וטענה כי היתה בחופש וביקרה אצל הקוסמטיקאית ואצל והפניסטית שלה. הנתבעת אף הפנתה לעדותה של הגב' טל, שטענה כי בימי חמישי התובעת לא נהגה להגיע לחנות. עוד הפנתה בסיכומיה לעדותה בבית הדין מיום 29.06.15 (סעיף 69 לסיכומיה), שם העידה כי היא נותנת חופש לעובדים וכי בפועל התובעת עבדה הרבה פחות ממה שכתוב בתלוש, "אולי יומיים בשבוע", כהגדרתה. הנתבעת הוסיפה עוד כי בזמנים הרלוונטיים לעבודתה של הובעת, שררו בין השתיים "יחסי עבודה חברותיים במיוחד" (סעיף 70 לסיכומי הנתבעת) וכי התובעת ניצלה את כל ימי החופשה והמחלה שלה, "ואף מעבר לכך".
אשר להכרעתי -
כידוע, חלה על המעביד חובה לנהל פנקסי נוכחות וחופשה. חובה זו מצאה ביטויה ביתר שאת לאחר כניסתו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר לתוקף. הלכה היא כי הנטל להוכיח כי עובד ניצל את ימי החופשה המגיעים לו על פי דין וכי קיבל שכר עבודה ותשלום בגין זכויות סוציאליות שונות, מוטל על המעסיק.
במקרה שלפנינו, קבעתי כי התובעת הוכיחה כי שלא קיבלה תלושי שכר בזמן אמת ולא ניתן ע"י הנתבעת כל הסבר מדוע החל מחודש 03/2012 פוצל לפתע שכר היסוד בסך 5,100 ₪ לשכר עבודה בסך 4,718 ₪, דמי הבראה בסך 152 ₪ ותמורת חופש בסך 230 ₪. בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר, לא ניתן להכליל בשכר העבודה דמי חופשה שנתית. בנוסף, לא הוצגה כל ראיה כי התובעת נתנה הסכמתה לפיצול שכר היסוד שלה, באופן שיכלול תשלום דמי הבראה.
לאור האמור לעיל, אני פוסק לתובעת בגין פדיון דמי הבראה סך של 4,452 ₪, כנתבע על ידה.
זאת ועוד. בהיעדר כל ראיה מטעם הנתבעת כגון יומן נוכחות או יומן חופשה, אין בידי לקבל את טענתה כי התובעת שהתה בחופשה. מידי יום חמישי. מעיון בתלושי השכר, לגביהם שבה הנתבעת וטענה כי הם משקפים את המציאות, עולה כי נרשמו באופן עקבי 22 ימי עבודה בחודש ולגבי חלקיות משרה צוין כי היא עובדת במשרה מלאה.
כאמור לעיל, הנתבעת נמנעה מלהביא לעדות את רואה החשבון שלה על מנת שיסביר את הסתירה בין הנטען על ידה לבין המופיע בתלושים, ולאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להראות שהתובעת אכן ניצלה את ימי החופשה שלה או קיבלה את תשלום דמי ההבראה להם היא היתה זכאית בגין עבודתה. בשולי הדברים אציין, כי ביחס לפדיון ימי חופשה, צודקת התובעת בטענתה כי פדיון כאמור אפשרי רק בתום יחסי העבודה בין הצדדים ולכן, גם האופן בו צוין בתלושים החל מחודש מרץ 2012 ואילך כי התובעת קיבלה "תמורת חופשה", בניגוד לניצול ימי חופשה מוגדרים במספר, אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק.
לאחר שעיינתי בחישובים שהציגה התובעת, מצאתי כי נפלה טעות בדרך חישוב זכאותה, ואבהיר.
שכר היסוד הממוצע של התובעת הועמד על 22,054 ₪, ולא 49,580 ₪, כפי שציינה בסעיף 218 לסיכומיה. לפיכך, ערכו של יום חופשה בודד הוא 735 ₪ ובמכפלת ימי זכאותה (14) ותקופת עבודה (3.083 שנים) וסה"כ היא זכאית לפדיון חופשה בסך 31,724 ₪, ולא כפי שנתבע על ידה.
ט. פנסיה
לטענת התובעת, הנתבעת לא הפרישה לה תשלומים כלשהם לפנסיה, בניגוד לצו ההרחבה הכללי במשק. בהתאם לחישוב שערכה, היא זכאית לסך של 8,906 ₪ בגין השנים 2010 ועד 2012 (ראו טבלה מפורטת בסעיף 222 לכתב הסיכומים).
הנתבעת לא הכחישה את עצם זכאותה של התובעת להפרשות לפנסיה ובכתב הסיכומים מטעמה שבה והדגישה את המחלוקת לעניין מועד תחילת יחסי העבודה בין הצדדים וטענה כי שכרה הממוצע של התובעת לעניין חישוב הפרשות הוא 4,500 ₪ בלבד (סעיף 75 לכתב הסיכומים). עוד טענה כי ככל שבית הדין יראה לנכון לפסוק לתובעת סכום כלשהו בגין רכיב זה, מתבקש הוא לחשבו החל מיום 01.09.2010 ובהתאם לסכומים המופיעים בתלשי השכר. כמו כן, דרשה כי כל סכום כאמור יקוזז מהסכומים שייפסקו לטובתה במסגרת התביעה שכנגד.
אשר להכרעתי –
למעשה, אין חולק בנוגע לעצם זכאותה של התובעת להפרשות לגמל, בהתאם לצו ההרחבה הכללי החל במשק. אין בידי לקבל את דרישת הנתבעת לערוך את חישוב הזכאות בהסתמך על הסכום המופיע בתלושי השכר, וזאת משום שהוכח, שהעמלות המכירה ששולמו לתובעת, לא מצאו ביטוין כלל בתלושים, שממילא לא ניתנו לה בזמן אמת. כמו כן, משראיתי לבכר את גרסת התובעת ביחס למועד תחילת העסקתה אצלת הנתבעת, ברי, כי יש לחשב את הסכומים המגיעים לה בהתאם למועד זה.
לאור האמור לעיל, ומשלא הוצג כל תחשיב נגדי ע"י הנתבעת, ומשלא מצאתי כי נפלה טעות בחישובים שהציגה התובעת, אני פוסק לה בגין רכיב זה סך של 8,906 ₪.

י. פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר כדין
התובעת טענה כי לא קיבלה תלושי שכר מהנתבעת, למרות שפנתה בעניין לנתבעת, ואלה הומצאו לה רק לאחר סיום עבודתה, ובאופן חלקי בלבד. יצוין כי לכתב התביעה מטעמה צרפה התובעת מספר תלושי שכר, שמועד הפקתם 16.12.12, היינו, לאחר שפוטרה מעבודתה.
בכתב ההגנה מטעמה, הנתבעת הכחישה באופן כללי וגורף את טענת התובעת וצרפה, כנספח ב', תלושי שכר, שמועד הפקתם 08.04.13, קרי, כשבועיים לפני מועד הגשת כתב ההגנה.
בעדותה בפניי, העידה הנתבעת, בין היתר, כי נתנה תלושי שכר בזמן אמת לתובעת וכי זו נהגה לקמט אותם ולהשליך אותם לפח. עוד העידה כי רואה החשבון שלה נהג לשוחח עם התובעת מידי חודש בחודשו וכי התלוש הגיע פיזית או בפקס.
אשר להכרעתי –
ביום 01.02.2009 נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – "חוק הגנת השכר"), שקבע, בין היתר, כי מעסיק חייב להמציא לעובד תלושי שכר מפורטים בגין כל חודש מחודשי עבודתו, תוך ציון מפורט של כל מרכיבי השכר. על החשיבות שהמחוקק ראה בתיקון לחוק, ניתן ללמוד מהסנקציות האזרחיות והפליליות שקבע לצד הוראות החוק.
האם התובעת הוכיחה כי לא קיבלה בזמן אמת תלושי שכר? סבורני כי התשובה לכך חיובית, ואבהיר. כאמור, הנתבעת הכחישה באופן גורף את הטענה כי לא מסרה תלושי שכר לתובעת, וכראיה לכך, צרפה לכתב הגנתה, תוך שהיא מציינת בסעיף 73 "למען הנוחות מצ"ב בפעם המי יודע כמה – תלושי שכר לשנים 2009-2011 – נספח "ב"" (ההדגשה במקור – א.ש.).
מעיון בתלושים אלה עולה, כי הם הופקו כשבועיים לפני מועד הגשת כתב ההגנה, ויש להניח אפוא כי זו היתה העילה להפקתם במועד הנ"ל. אומנם אין בכך כדי לאיין את הטענה כי הם כבר הופקו בעבר ואף נמסרו כנדרש לידי התובעת, ואולם לאור תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נטל ההוכחה מוטל על התובעת, והיא לא עמדה בנטל זה. ובמה דברים אמורים?
כאמור לעיל, בעדותה טענה כי רואה החשבון, שיש להניח כי הוא זה שהפיק עבורה את תלושי השכר לעובדים בעסק, נהג לשוחח עם התובעת מידי חודש בחודשו, כהגדרתה.
מטעמים השמורים עמה, הנתבעת בחרה שלא להביא אותו לעדות. עדותו היתה עשויה לשפוך אור על התנהלות הנתבעת כמעסיקה בכל הקשור להנפקה סדירה של תלושי שכר, לכל הפחות, בכל הקשור אליו כמי שהיה אחראי על הצד הטכני של הפקת התלושים.
הימנעותה של הנתבעת להביאו לעדות, פועלת, בהתאם להלכה הנוהגת, לרעתה בעניין זה, ולמעשה מלבד תלושי שכר שהופקו לאחר תום תקופת העסקתה של התובעת, אשר תומכים בגרסתה כי לא קיבלה אותם בזמן אמת, לא הוצגה בפניי כל ראיה לסתור, כי אלה ניתנו לתובעת בזמן אמת, כמצוות החוק.
גם טענתה של הנתבעת כי התובעת היתה נוהגת לקמט את תלושי השכר שלכאורה קיבלה ממנה ולהשליך אותם לפח, לא מצאה ביטוי בכתב ההגנה מטעמה, אלא לראשונה בעדותה, ולכן מן הטעם הזה, אין בידי לקבל את גרסתה, המהווה הרחבת חזית אסורה.
לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת כי חלק מהתשלומים, נמסרו לתובעת במזומן במעטפות, או באמצעות המחאת זכות על שיקים שקיבלה, אלא שאין בכך כדי לרפא את הפגם, באשר אין חולק, כי החובה ליתן לעובד תלושי שכר באופן רצוף ומלא, אינה תלויה כלל בשאלה כיצד שולם הכסף בפועל. תפקידו של תלוש השכר לשקף נאמנה את סך כל הכספים להם העובד זכאי בגין עבודתו, לרבות כל הניכויים וההפרשות משכרו ואחת היא אם התשלום עצמו התבצע במזומן, בהמחאה, בהעברה בנקאית או בכל אמצעי אחר.
לאור האמור לעיל, אני מקבל את טענת התובעת כי לא קיבלה תלושי שכר בזמן אמת ופוסק לה, בנסיבות העניין, פיצוי בסך 5,000 ₪.

י"א. פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה
התובעת טענה כי היא זכאית לפיצוי כספי בגין העובדה שלא נמסרה לה הודעה על תנאי עבודתה, בניגוד לחוק הודעה לעובד וציינה, כי הדבר גרם לסרבול ההליך המשפטי בשל הצורך שנכפה עליה להוכיח את מועד תחילת העסקתה בפועל ע"י הנתבעת, את היקף משרתה ואת העמלות להן היא זכאית. בכתב ההגנה מטעמה, טענה הנתבעת כי התובעת ידעה היטב מהם תנאי העסקתה וכי היא מיתממת (סעיף 65 לכתב ההגנה) ובכתב הסיכומים מטעמה, בחרה שלא להתייחס לטענה זו.
אשר להכרעתי –
אין חולק כי, בניגוד להוראות חוק הודעה לעובד, הנתבעת לא מסרה לתובעת הודעה כנדרש על תנאי העסקתה. צודקת התובעת בטענתה, כי הדבר גרם לה לטרוח ולהוכיח עובדות, שלא היה צורך להוכיחן, אילו ניתנה לה הודעה לעובד, כנדרש.
הדברים נכונים בעיקר לעניין, מועד תחילת העסקתה, היקף משרתה (הגם שצוין בתלושי השכר כמשרה מלאה, אך, כאמור הוכחש ע"י הנתבעת) וכן לעניין, השאלה האם היא זכאית לעמלות מהיקף מכירותיה בלבד, או מהיקף המכירות של העסק. כל אלה אכן דרשו מהתובעת להביא ראיות בתמיכה לטענותיה, וזאת לאור גרסותיה הסותרות של הנתבעת.
לאור האמור לעיל ובנסיבות העניין, ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין רכיב זה .

אחרית דבר
לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
בגין הפרשי שכר ועמלות – 186,338 ₪;
בגין פיצויי פיטורים – 64,709 ₪;
בגין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים – 5,000 ₪;
בגין פיצויי הלנת שכר – 5,000 ₪;
בגין דמי הודעה מוקדמת – 22, 054 ₪;
בגין פדיון דמי הבראה – 4,452 ₪;
בגין פדיון ימי חופשה – 31,724 ₪;
בגין הפרשות לפנסיה – 8,906 ₪;
בגין אי מסירת תלושי שכר – 5,000 ₪;
בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה – 5,000 ₪.
כל הסכומים דלעיל, יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
בנוסף לסכומים דלעיל, ומשחלק הארי של רכיבי תביעתה של הובעת התקבלו, אני פוסק לה הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ובנוסף השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.

התביעה שכנגד
כאמור בפתח הדברים, התביעה הנגדית של הגב' חן כנגד הגב' לוי, כוללת שלושה רכיבים: פיצוי בגין הפרת חוק עוולות מסחריות, הפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ופיצוי בגין עוולת לשון הרע. אדון ברכיבים אלה להלן.
חוק עוולות מסחריות
בכתב התביעה מטעמה, טענה התובעת שכנגד, כי במהלך עבודתה אצלה, נחשפה הנתבעת שכנגד לסודות מסחריים, הכוללים את רשימת הספקים של התובעת ואת רשימת לקוחותיה בארץ. הנתבעת שכנגד הכירה במהלך עבודתה את הלקוחות ואת דרישותיהם, תנאי התשלום שניתנו להם, מחירי הסחורה והיתה חשופה מתוקף תפקידה לסודות המסחריים הללו ועשתה בהם שימוש שלא כדין על מנת להתחרות בתובעת שכנגד (סעיף 21 לכתב התביעה שכנגד).
התובעת שכנגד טענה עוד, כי הנתבעת שכנגד פנתה אל ספקיה ו/או מי מטעמם והציע להם לא להמשיך ולייצר עבור לקוחותיה "מתוך כוונה שספקיה של התובעת [שכנגד – א.ש.] יינטשו אותה ויעברו לעבוד עם הנתבעת [שכנגד – א.ש.]" (סעיף 24 לכתב התביעה שכנגד). התובעת שכנגד הדגישה כי השקיעה הון רב ועבודה קשה לגיבוש רשימת הלקוחות הרוכשים ממנה את הסחורה הספציפית שהיא מייבאת מספקיה בסין, ומעשיה של הנתבעת שכנגד, שעושה שימוש ביידע שהוקנה לה מתוקף עבודתה אצלה, הנוגע לספקים ו/או ללקוחות שהיו בטיפולה, מהווים יצירת תחרות בלתי הוגנת הפוגעת בה ומסבה לה נזקים כספיים ניכרים. מעשים אלה, הטעימה, מהווים גזל של סוד מסחרי ועל כן ברכיב זה, תבעה פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪.
בנוסף, טענה כי הנתבעת שכנגד השתלטה על הקשר העסקי בסין וגרמה לה נזק כתוצאה מאובדן הכנסה, המוערך על ידה בסך 400,000 ₪. התובעת שכנגד טענה כי במהלך שתי נסיעות עסקים לסין, אליהן הנתבעת שכנגד התלוותה אליה, היא הכירה את רשימת הספקים שלה, העמיקה את הקשר עמם מתחת לאפה ובסמוך לפני פיטוריה "השתלטה על הקשר עם סין ונסעה כבר 3 פעמים לנסיעות קנייניות לסין לפגישה עם הספקים וייבוא סחורה משם לצורך מכירתה לחנויות בארץ העובדות שנים עם התובעת [שכנגד – א.ש]" (סעיף 30 לכתב התביעה שכנגד). לטענתה, הנתבעת שכנגד רכשה סחורה המוערכת על ידה בכ- 200,000 ₪ ושיווקה אותה לכ- 20 חנויות ולקוחות בארץ, שעובדים במשך שנים עם התובעת שכנגד, דבר שהסב לה הפסד הכנסה ניכר.
התובעת שכנגד טענה עוד, כי לחילופין, גם אם ייקבע כי לא הופר חוק עוולות מסחריות, הרי שמדובר במקרה ברור של הפרת חובת הנאמנות של הנתבעת שכנגד כלפיה, כמעסיקתה. חובה זו, הטעימה, חלה גם לאחר ניתוקם של יחסי העבודה בין השתיים. לפיכך, הגישה בקשה לסעדים זמניים, שלפיהם בית הדין יגביל את עיסוקה של הנתבעת שכנגד ויורה לה להימנע מלנצל את המידע העסקי שברשותה, המבוסס על רשימת ספקים בסין ורשימת לקוחותיה הקבועים של התובעת שכנגד.
עוד טענה כי הנתבעת שכנגד הפרה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בכך שפגעה בשמה הטוב והעריכה את הפיצוי המגיע לה בסך 500,000 ₪. התובעת שכנגד צרפה לכתב התביעה שכנגד מטעמה צילום מתוך עמוד הפייסבוק של הנתבעת שכנגד, שם הוצגו מוצרים שנרכשו ע"י התובעת שכנגד בסין, כמוצרים שניתן להשיג אצלה (נספח א' לכתב התביעה שכנגד). פעולותיה של הנתבעת שכנגד, הסבו לה אובדן לקוחות פוטנציאליים ואובדן הכנסה, באופן שפגע בזכות הקניין שלה ובמקור פרנסתה, וזאת לאור מה שהגדירה "כניסתה החזיתית של הנתבעת [שכנגד – א.ש.] לענף באופן בלתי הוגן" (סעיף 39 לכתב התביעה שכנגד.
בהמשך הדברים ציינה עוד כי הנתבעת שכנגד הדליפה מידע עסקי והפרה את חובת האמון, שכן סיפרה בכמה התובעת שכנגד קנתה את הסחורה שלה בסין ובכמה היא מוכרת אותה. להוכחת טענתה צרפה לכתב התביעה שכנגד מסרונים (נספחים ג' ו- ד').
התובעת שכנגד הוסיפה עוד כי הנתבעת שכנגד עוולה כלפיה בכך שפגעה בשמה הטוב, תוך הפרת חוק איסור לשון הרע, גידפה אותה והעלילה עליה עלילות שונות (סעיף 44 לכתב התביעה שכנגד). לאור האמור לעיל, תבעה פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪. סה"כ העמידה את תביעתה הנגדית ע"ס 1,100,000 ₪.
הנתבעת שכנגד הקדימה וטענה כי ברחבי הארץ פועלות חנויות רבות למכירת בגדי אופנה והן מוכרות לאנשים העוסקים בתחום וניתן לאתר אותן על נקלה מעיון במאגרי מידע מקוונים ואחרים. חנויות אלה עובדות עם מספר רב של ספקים והתחרות בענף קשה, שכן אין לספק מסוים בלעדיות על חנות כזו או אחרת.
עוד טענה כי כ- 80% מהסחורה הנמכרת כיום בחנויות האופנה, מקורה מייבוא מסין ואין כל סיבה עסקית שחנות לממכר מוצרי אופנה תגביל עצמה למכירת ביגוד המיובא מארץ ספציפית. עוד טענה כי בסין קיימים מרכזים וקניונים למכירה סיטונאית של בגדי אופנה וכי קיימים עשרות רבות של סוכנויות ישראליות, שעל נקלה ניתן לאתרן, שמלוות את היבואנים מישראל, מסייעות בתשלום התמורה ובהובלת הסחורה לארץ.
הנתבעת שכנגד הטעימה כי הליך רכישת הסחורה מתבצע ע"י ביקור של הקניינים הישראלים בחנויות ובמרכזי הקניות השונים וכי לא מתבצעת רכישה מחנות ספציפית דווקא, אלא, כמקובל, קניין ישראלי רוכש פריטים בחנויות שונות, הכל לפי צרכיו ורצונו. בהקשר זה ציינה, כי לא ניתן להגדיר מרכזי קניות בסין כסוד מסחרי, וגם המיומנות הנדרשת מקניין ישראלי הרוכש את מרכולתו בסין, אינה עניין של מומחיות ואין בו כל סוד מסחרי.
הנתבעת שכנגד פרטה כי היא בעלת ניסיון רב ועשיר בתחום האופנה והיתה בעצמה הבעלים של בוטיק משגשג ומצליח למכירת בגדי אופנה, שבין היתר, מכר גם סחורה מיובאת מחו"ל. היא אף ניהלה במשך כ- 5 שנים מספר סניפים של רשת אופנת הילדים "קשקוש" והיתה מנהלת רכש של כל סניפי הרשת הנ"ל, שמונה 27 סניפים. בנוסף, שימשה במשך מספר שנים כמשווקת של אופנת נעליים ותיקים יוקרתיים. במהלך שנות עיסוקה בתחום, הוסיפה, היא ביקרה בחנויות אופנה רבות הפזורות ברחבי הארץ ושיווקה להם מוצרי אופנה שונים ואף רכשה מוניטין ופרסום במשך השנים. לפיכך, טענת התובעת שכנגד, כי היא זו לימדה אותה את רזי המקצוע, אינה נכונה.
הנתבעת שכנגד תיארה כי כאשר נוצר הקשר העסקי בינה לבין התובעת שכנגד, היתה האחרונה בעלת עסק קטן, שפעל מביתה של הגב' חן, והיא הסכימה להיכנס לעבודה משותפת עמה בתמורה לקבלת שכר בסיס בתוספת 15% מסך כל המכירות של העסק של התובעת שכנגד. למערכת היחסים העסקית שנוצרה, הנתבעת שכנגד הביאה את ניסיונה הרב, את כשרונה ואת קשריה בתחום האופנה, בזכות השנים הרבות בהן עבדה בתחום. לאחר שמערכת היחסים בין השתיים עלתה על שרטון והיא פוטרה ע"י התובעת שכנגד לאלתר ביום 30.11.12, שבה הנתבעת שכנגד במהלך חודש ינואר 2013 לעסוק בייבוא ומכירת מוצרי אופנה ברחבי הארץ, משלח יד בו עסקה קודם לכן, כאמור לעיל (לכתב התשובה מטעמה, צרפה צילום של תעודת עוסק מורשה מיום 21.01.13 כנספח ד') .
הנתבעת שכנגד הוסיפה כי מיתגה את עצמה כמי שמוכרת מוצרי יוקרה, בעוד שמוצריה של התובעת שכנגד נמכרים בארץ במחירים של עד כ- 400 ₪. ביום 10.01.13 נסעה לראשונה לסין באופן עצמאי ובציעה רכישות ב- 5 מרכזי קניות של חנויות סיטונאים, וזאת בסיוע סוכנויות ישראליות הפועלות בסין. בין היתר ביצעה רכישות במרכז סיטונאי, שאת כתובתו קיבלה מהבעלים של חברת קשקוש בו עבדה, ואשר בזמנים הרלוונטיים היה בן זוגה של התובעת שכנגד.
הנתבעת שכנגד הטעימה, כי מעולם לא עשתה שימוש, ולא נדרשה לעשות שימוש, ברשימת ספקים או לקוחות של התובעת שכנגד, מן הטעם שמדובר בפלח שוק שונה וגם מן הטעם ששמותיהם ידועים לכל מי שעוסק בתחום האופנה. מבחינה משפטית, טענה, כי היא רשאית לעסוק במשלח ידה ובהתאם לפסיקה, לא ניתן להגביל אותה אלא במקרים חריגים, שאינם מתקיימים בענייננו ובכל מקרה, אין המדובר בסודות מסחריים השייכים לתובעת שכנגד, כטענתה. עוד הדגישה כי אינה אוחזת ברשימות כלשהן השייכות או המתייחסות לעסק של התובעת שכנגד ושבה והדגישה כי אין כל ייחודיות במרכזי הקניות ובחנויות שבהן היא או התובעת שכנגד רוכשות את מרכולתן.
ההליך במסגרת הבקשה לסעדים זמניים
ביום 30.04.13 התקיים דיון בבקשה לסעדים זמניים שהגישה התובעת שכנגד להגבלת עיסוקה של הנתבעת שכנגד, ובמהלכו, שבה הגב' לוי והצהירה כי אין ברשותה דבר השייך לגב' לחן. עוד הצהירה כי אינה עובדת עם אף אחד מהספקים בסין, ששמותיהם צוינו בכרטיסי הביקור (בסינית), שצורפו כנספח ב' לבקשה והדגישה כי היא עובדת עם סחורה יקרה יותר. עוד הבהירה כי היא נעזרת באיש קשר ישראלי בסין, שיוצר קשר בינה לבין הספקים הסיניים.
לשאלת בית הדין הבהירה:
"...
אני ואיש הקשר מסתובבים בסין. ביום הראשון אני מתרשמת מהסחורה וביום השני אני מתחילה לקנות. איש הקשר נשאר שם ואני חוזרת לארץ אחרי שהשארתי לו הנחיות. לגבי משקפי שמש, במקום שבו המבקשת רוכשת, להמון ספקים יש את אותה סחורה. אם אני לא אקנה מהחנות הזו אני אוכל לקנות מחנות אחרת שמחזיקה אותם מותגים.
לצורך רכישה של מוצרים על מנת למכור אותם בארץ אני מסתובבת במספר חנויות. יש מגוון רב של דגמים. אני, כפי שהצהרתי קודם, מתעסקת עם מוצרים יוקרתיים יותר.
בנוגע למסמכים שנטען שהעתקתי או לקחתי מהמבקשת אני מצהירה כי כל המסמכים שברשותי, נוגעים להתחשבנות ביני ובין הגב' חן, וכשהוזמנתי למשרדו של בא כוחה הבאתי צילומים של המסמכים הנ"ל והשארתי אותם אצל בא כוחה."
באותו דיון, ובהמלצת בית הדין, הצהירו הצדדים כדלקמן:
"... בכל הקשור להימנעות המשיבה מלפנות לכל אחד מעשרת הספקים, שכרטיסי הביקור שלהם צורפו כנספח ב' לבקשה, במישרין או בעקיפין, הגענו לידי הסכמה לפיה המשיבה או מי מטעמה ימנעו מלפנות לאותם ספקים. מובהר כי המשיבה רשאית להביא לארץ כל מוצר שהיא חפצה בו מכל ספק אחר בכל מקום שהוא.
המשיבה תדאג ליידע את איש הקשר שלה וכן כל אדם הפועל בשמה או מטעמה בקשר עם המוצרים שהיא מייבאת מסין בנוגע להימנעות מליצור קשר עם הספקים הנ"ל.
תוקף האיסור לפנות לעשרת הספקים הנ"ל יעמוד בתוקפו ל – 12 חודשים מהיום."
לאור האמור לעיל, הצהיר ב"כ התובעת שכנגד:
"לאור דברי בית הדין, ומבלי שהדבר יהווה ויתור על טענה מטענותינו בהליך העיקרי, אנו מושכים את הבקשה להגבלת העיסוק של המשיבה באותם בתי עסק המוזכרים בנספח א' לבקשה ."
האם הנתבעת שכנגד הפרה את חוק עוולות מסחריות
אקדים ואניח את התשתית המשפטית הרלוונטית לעניין שבפניי, ולאורה אבחן את הראיות שהוצגו בפניי.

המסגרת המשפטית
המונח "סוד מסחרי" מוגדר בסעיף 5 ל חוק עוולות מסחריות "סוד מסחרי" כדלקמן:
"'סוד מסחרי', 'סוד' – מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחרהו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמירת סודיותו".

סעיף 6(א) ל חוק עוולות מסחריות קובע כי "לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר". גזל סוד מסחרי מוגדר בסעיף 6 (ב) לחוק כאחד מאלה:
"(1) נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;
(2) שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;
(3)קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו."

ההלכה הפסוקה בנושא הגבלת חופש העיסוק של עובד והגדרתם של סודות מסחריים זכתה לדיון מקיף הן בבית המשפט העליון בעניין סער , והן בבית הדין הארצי לעבודה בעניין צ'ק פוינט .
בעניין סער נפסק כי האינטרס המוגן של המעביד אינו יכול להיות אינטרס "אי התחרות" כשלעצמו, שכן דבר זה נוגד תקנת ציבור. ובלשונו של כב' הנשיא (בדימוס) ברק:
"את עמדתי ניתן לסכם בארבע הפרופוזיציות האלה: ראשית, תניה בין מעביד לעובד המגבילה את חופש העיסוק של העובד לאחר סיום עבודתו בלא להגן על "אינטרסים לגיטימיים" של המעביד, היא בטלה בהיותה נוגדת את "תקנת הציבור"; שנית, "האינטרס הלגיטימי" של המעביד – הנותן תוקף לתניה המגבילה את חופש העיסוק של העובד – הוא האינטרס ה"קנייני" או "מעין קנייני" של המעביד בסודותיו המסחריים וברשימת לקוחותיו (עד כמה שהיא סודית). רשימה זו אינה סגורה, ובקביעתה של רשימת "האינטרסים הלגיטימיים" יש להתחשב ביחסי האמון שבין עובד למעביד, בהילכות המסחר הראויות ובחובת תום-הלב וההגינות שבין עובד למעביד; שלישית, ההגנה הניתנת ל"אינטרסים הלגיטימיים" של המעביד אינה מוחלטת. היקפה נקבע על-פי מבחנים של סבירות ומידתיות, המתחשבים במועדה, בתחומה ובסוגה של ההגבלה; רביעית, ככלל, אין למעביד "אינטרס לגיטימי" שעובדו לא יתחרה בו לאחר סיום עבודתו. על-כן הגבלת חופש העיסוק של המעביד המגשימה אך את האינטרס של המעביד שעובדו לא יתחרה בו ("אי-תחרות כשלעצמה") נוגדת את תקנת הציבור. בטלותה של הגבלה זו נובעת מהיעדר "אינטרס לגיטימי" ביסודה, ועל-כן, ככלל, אין מקום כלל לבחון את סבירותה או את מידתיותה של אותה הגבלה."

בעניין צ'ק פוינט נקבע כי :
"'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של 'סוד מסחרי' להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד', כפי שאירע במקרה דנן, אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת תהליך מסויים וכו'. במסגרת הוכחת ה'סוד המסחרי' על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר 'סוד'. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן".

אשר להגבלת עיסוקו של עובד נקבע כי, ככלל, לא יינתן תוקף לתניה חוזית המגבילה את עיסוקו של עובד, אלא אם יעמוד המעסיק בנטל ויוכיח כי התניה מגנה על "אינטרס לגיטימי" שלו. היה ויוכיח המעסיק "אינטרס לגיטימי"- לא די בכך, ועל בית הדין לבחון את סבירות התניה בהתאם למבחנים שהיו מקובלים בעבר (כמו משך זמן ההגבלה, היקפה, התחום הגיאוגרפי עליו היא חלה).
בעניין צ'ק פוינט ניתנו ארבע דוגמאות ל"אינטרס לגיטימי" להגבלת עיסוק- קיומו של סוד מסחרי; הכשרה מיוחדת (מקום בו השקיע המעסיק משאבים מיוחדים בהכשרת העובד); תמורה מיוחדת שקיבל העובד עבור התחייבותו להגבלת העיסוק; וחובות תום הלב והאמון, כאשר הודגש כי אין זו רשימה סגורה.
בפסק הדין בעניין גירית שניתן לאחר מכן, הושם דגש על חובות תום הלב ונקבע כי עובד שמתנהל באופן שיש בו כדי להוות תחרות ישירה עם המעסיק, בעודו מועסק, מפר את חובת תום הלב לה הוא נדרש במסגרת יחסי עובד ומעביד. כן נקבע, כי חובות אלה משתרעות הן על תקופת העבודה והן על התקופה שלאחר סיומה.
בעניין רשימת לקוחות נפסק, כי בנסיבות מיוחדות תוכר רשימה כזו כסוד מסחרי, כאשר "יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה 'מן המוכן'".
בע"ע 80/08 דאטה פול בע"מ נ' יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (7.10.10) סיכם בית הדין הארצי את ההלכה בעניין סיווגה של רשימת לקוחות כ"סוד מסחרי":
"סיכומם של דברים עד כאן מעלה כי אין לקבוע באופן גורף שרשימת לקוחות הינה סוד מסחרי, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך איזון האינטרסים של העובד, המעביד והציבור. על מנת שרשימת לקוחות תהווה סוד מסחרי, צריך להיות בה מידע המעניק יתרון מסחרי לבעליו, מידע סודי ולא נגיש לציבור, כמו גם מידע שיצירתו כרוכה בהשקעת מאמץ, זמן וממון. רשימת לקוחות יכול ותהיה בגדר סוד מסחרי כאשר מדובר בלקוחות ממשיים או בלקוחות קבועים, ולא בלקוחות שאת שמותיהם ניתן לדלות, למשל, בספר הטלפונים, כאשר מדובר במקרים בהם דרוש מאמץ מיוחד להשיג את הרשימה וכאשר יוכח כי יש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה מן המוכן".

אשר להכרעתי -
בהתאם לעקרונות שהונחו לעיל, ולאחר ששבתי ועיינתי בכתבי הטענות ו בעדויות בעלות הדין בפניי, באתי לכלל מסקנה, כי לא הונחה ע"י התובעת שכנגד תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע כי הנתבעת שכנגד פעלה בניגוד להוראות החוק או אף בחוסר תום לב, ולהלן נימוקיי.
ביחס לטענה כי רשימת ספקיה ולקוחותיה של התובעת שכנגד מהווה סוד מסחרי, אקדים ואציין, כי לא נטען כי יש בנמצא רשימה סדורה כלשהי. כמו כן, העובדה שהתובעת שכנגד נמצאת בקשרי מסחר עם ספקים ולקוחות מסוימים אינה הופכת גורמים אלה לנחלתה הפרטית או הבלעדית, ובהיעדר מקור נורמטיבי או הסכמי, ברי, לנתבעת שכנגד עומדת הזכות להתקשר עם כל ספק ועם כל לקוח שתחפוץ, לרבות כאלה שאליהם התוודעה במהלך עבודתה אצל התובעת שכנגד, ובתנאי שאין במעשיה משום תחרות בלתי הוגנת המנוגדת לחובת תום הלב הכללית שהיא חבה כלפי התובעת שכנגד מתוקף יחסי העבודה ששררו בין השתיים.
אין חולק כי הנתבעת שכנגד פתחה את העסק שלה לאחר שפוטרה מעבודתה אצל התובעת שכנגד. בין השתיים מעולם לא נחתם הסכם אי תחרות, ולאור טענותיה של הגב' לוי, כי היא בעלת ניסיון רב בענף האופנה, השתכנעתי כי לא הוכשרה ע"י התובעת שכנגד לתפקידה, ובוודאי שלא ניתן לומר שהגב' חן השקיעה משאבים מיוחדים בהכשרתה או נתנה לה תמורה מיוחדת עבור התחייבות עתידית שלא להתחרות בה.
בפסק הדין בעניין גירית , הושם דגש על חובות תום הלב ונקבע כי עובד שמתנהל באופן שיש בו כדי להוות תחרות ישירה עם המעסיק, בעודו מועסק, מפר את חובת תום הלב לה הוא נדרש במסגרת יחסי עובד ומעביד. כן נקבע, כי חובות אלה משתרעות הן על תקופת העבודה והן על התקופה שלאחר סיומה.
כזכור, עסקינן בייבוא מוצרי אופנה מסין ומכירתם לחנויות אופנה בישראל. התובעת שכנגד לא הניחה כל תשתית עובדתית לטענה כי מדובר בתחום ידע או בתחום עיסוק מיוחד, והסבריה של הגב' לוי, כי הרכישה מתבצעת ע"י כניסה פשוטה למרכזי קניות ורכישת מוצרים ולאחר מכן מכירתם לחנויות בארץ, מקובלים עלי, בהיעדר כל ראיה לסתור מטעם הגב' חן, כי נדרשות לכך הכשרה או מיומנות מיוחדת וכי אלה הושקעו על ידה בגב' לוי, אני דוחה את הטענה כי האחרונה הפרה הוראה מהוראותיו של חוק עוולות מסחריות או כי הפרה את חובת תום הלב החלה עליה.
מרגע שפוטרה מעבודתה, הגב' לוי שבה לעיסוקה הקודם, פשוטו כמשמעו – מכירה ושיווק של מוצרי אופנה. משלא הובאה כל ראיה לכך שנעשה על ידה שימוש לא הוגן כלשהו בידע ייחודי לעסק של הגב' חן, אני דוחה את הטענה החלופית שהועלתה על ידה בכתב התביעה, בדבר הפרת חובת הנאמנות וחובת תום הלב כלפי מעסיקתה לשעבר.
לטענה בדבר הפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, אני דוחה את רכיב התביעה המתייחס להפרה לכאורה של זכות הקניין של התובעת שכנגד. כאמור לעיל, לא הוצגה כל ראיה ע"י הגב' חן כי נגרם לה נזק כספי כלשהו מהעובדה שהגב' לוי החלה לייבא מוצרי אופנה מסין ולמכור אותם בארץ. התובעת שכנגד הוסיפה וטענה כי הפגיעה בה לפי חוק היסוד התבטאה בפגיעה בזכותה לשם טוב. אדון בטענה זו להלן במסגרת הרכיב המתייחס לחוק איסור לשון הרע.

לטענה בדבר חוק איסור לשון הרע
לטענת הגב' חן המסרונים שנכתבו ע"י הנתבעת שכנגד, פגעו בכבודה ובשמה הטוב. בסיכומיה, התמקדה הגב' חן בשרשרת מסרונים. אביא אותם להלן כלשונם.
המסרון הראשון שנשלח מהגב' לוי לגב' חגית מרוז ללוש (נספח א' לתצהירה של הגב' ללוש):
"את אדם ללא דעה וללא עמוד שידרה.. אני להבדיל מלימור לא צריכה לערוך הודעות לשנות שם בפלאפון אחר לרשום עינת סוכנת ולשלוח הודעות לעצמה שאני מרכלת על אנשים ואז להעביר אותם לאנשים. גם בשישי היא נתפסה שוב עם אותו פעולה של אדם במצו קה.. לי יש הודעות מלימור מה היא כותבת וחושבת על זו שמלקקת לה. את יודעת שפעם נשארת בחנות שלה לבד והיא אמרה שהיא יצאה להזיז את הרכב והיא חשדה שהכנסת לשקיות דברים. היא באה הביתה והיא והשחור הגמד שלה ישבו על המצלמה לראות אך המצלמה לא היתה מחוברת..
ועוד פעם אחת שהיא אמרה לתמי עשר עיניים איתה.. היא אמרה שהיא מרחמים מעסיקה אותך גם את זה יש לי בהודעות. לבעלך היא קוראת סבא של חגית..
אז תביני שאת הליקוקים שלך שכולם מוחקים ממך אומרים שנשאר לך רק לא" (בשלב זה המסרון נקטע – א.ש.).
ובהמשך מסרון נוסף:
"[...] זקוקה לשיקים..
רחמנות היא איבדה את הראש..
שעבר היא רבה עם חנות בפון מה זה נמוך ירדה יותר מאשר ירדה עם קובי.. היא השתגעה ואחרי אחד גדול..
כל העולם היום התקשר מיצרנים וחנויות, אפילו בסין היא השאירה שנאה ושם לא טוב..
תודה ושבת קסומה..

"[...] אותי, והיא מתה על זה ועל הלייקים, גועל גדול עבר לי שראיתי את זה.. ממוש היא סוג של פרחה ותישאר פרחה..
את גדולה בחיים ותמשיכי בעשייה שלך ונו מתי [...]

ובהמשך מסרון שנשלח לתובעת שכנגד:
"אפילו קווה אמר שהשארת שם רע בסין את מלוכלכת ואת אפס ובגלל זה הוא אמר שהוא זרק אותך
תתפוצצי בשלך"
התשתית המשפטית
חוק איסור לשון הרע נועד ליצור איזון בין הזכויות המתנגשות בפרסום דברים העולים כדי לשון הרע. מחד גיסא, הזכות לשם טוב של מושא הפרסום ומאידך גיסא הזכות לחופש הביטוי של המפרסם. האיזון בין הזכויות המתנגשות נעשה בהגדרת מרכיבי "לשון הרע" ו"פרסום" ובמטריית ההגנות השונות המסוככת על המפרסם ( ראו: ע"ע 26198-07-13 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר אמיר אברמוביץ ו- 2 אח' (30.04.15) (להלן – עניין שוורץ).
בעניין שוורץ הנ"ל קבע בית הדין הארצי כי בתביעת לשון הרע שעילתה נוצרה במסגרת יחסי עבודה, יש להוסיף לאיזונים הנ"ל גם את המאפיינים הייחודיים של יחסי עבודה, ובכלל זה יש להתחשב בכך שמקום עבודה הוא מקום בו העובדים שוהים שעות רבות מדי יום, ויש חשיבות לאפשר בו שיח פתוח, גלוי ויום-יומי.
בשלב הראשון יש לבחון אפוא את משמעותו האובייקטיבית של הביטוי ולקבוע אם מדובר ב"לשון הרע" בהתאם להגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק ותכליתה כפי שפורשה בפסיקה ( ע"א 89/04 נודלמן נ. שרנסקי (4.8.08) כפי שמובא בעניין שוורץ).
בעניין אבידן נקבע כי, על בית הדין לבחון את התקיימותה של לשון הרע על פי ארבעה שלבים:
יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, על פי הנסיבות ולשון הדברים;
יש לברר על פי תכלית החוק באם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע על פי סעיפים 1 ו - 2 לחוק;
יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 13 - 15 לחוק;
יש לדון בשאלת הפיצויים המגיעים לנפגע
(ע"א 89/04 נודלמן נ. שרנסקי (4.8.08) (כפי שמובא בעניין אבידן).

ולענייננו –
אין חולק כי חליפת המסרונים שצוטטה לעיל מספטמבר 2013, באה לעולם לאחר שמערכת יחסי העבודה בין הגב' לוי לגב' חן הגיעה אל קיצה בנסיבות שתוארו בהרחבה לעיל ולאחר הגשת התובענה בחודש מרץ 2013.
על מערכת היחסים העכורה בין השתיים ניתן ללמוד גם מהשפה הפוגענית שבה שתי בעלות הדין עשו שימוש בפנייתן אחת לשנייה במהלך הדיונים לפניי. ביטוי לכך נמצא בפרוטוקול הדיון מיום 09.02.15, שם חלק מהאמירות הוקלטו ותומללו. לא מצאתי לנכון לשוב עליהן במסגרת פסק הדין.
ביחס למסרונים שהוחלפו בין השתיים ומכילים גידופים ושימוש בלשון פוגענית, הרי שאלה אינם עונים על הגדרת הפרסום, כאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. ביחס למסרון שנשלח לגב' ללוש, סבורני כי יש לראות את הדברים בהקשרם הכללי ובמיוחד בהקשר של שפת הדיבור הנקוטה ע"י שתי בעלות הדין ובנסיבות בהן הדברים נכתבו.
אבחן להלן את לשון המסרון. במסרון זה מייחסת הגב' לוי לגב' חן עריכת מסרונים בשמה (טענה עליה חזרה בכתבי הטענות מטעמה) ומייחסת לה חשדות ביחס ליושרתה של הגב' ללוש.
במסרון השני, טוענת הגב' לוי כי הגב' חן השאירה אחריה שנאה ושם לא טוב בסין וכי ירדה נמוך והשתגעה. במסרון האחרון היא מכנה את הגב' חן בכינוי: פרחה. כאמור, המסרון האחרון נשלח אל הגב' חן עצמה ולכן אינו עונה על הגדרת הפרסום.
האם לשון המסרונים הנ"ל מהווה לשון הרע? סבורני שבנסיבות העניין ולאור ההתנהלות המקובלת בין שתי בעלות הדין, התשובה לכך שלילית, ואנמק.
המדען והפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-18, ג'ורג'-לואי לקלרק דה-בופון, שכתב, בין היתר , מסות על חקר הסגנון, הכתיר את אחד מחיבוריו בשם: "הסגנון הוא האדם עצמו". סבורני כי בנסיבות העניין, כך ראוי להתייחס לתוכנם של המסרונים וללשונם, היינו, חרפות, גידופים ושימוש בשפה לא ראויה, יותר מאשר פרסום לשון הרע, כמשמעותו בחוק.
יתר טענותיה של הגב' חן, לפיהן הגב' לוי הוציאה דיבתה רעה בהזדמנויות שונות ובפני אנשים שונים, לא נתמכה בראיות כנדרש ומעבר לכך היו כלליות וללא הפירוט הנדרש, למי הדברים נאמרו, מתי ובאילו נסיבות . כ ך בתצהירה של הגב' תמי טל (סעיפים 4 עד 7 לתצהירה) , בתצהירה של הגב' מרגלית אחדות (סעיף 4 לתצהירה) ובתצהירה של הגב' רחל לתמי (סעיפים 2-3 לתצהירה).
יצוין עוד, כי בהודעתה לבית הדין, אשר צורפה כנספח לסיכומי התשובה מטעמה, טענה הגב' לוי כי המסרונים אשר הוצגו בדיון, תוך הרחבת חזית אסורה, אינם מצויים ברשותה. עוד יצוין, כי מסרונים אלה לא גולו במסגרת הליך גילוי המסמכים שהתקיים בין הצדדים.
בכתב התביעה שכנגד מטעמה טענה הגב' חן הגב' לוי כדלקמן:
"הנתבעת הוציאה גידופים בפני התובעת עצמה ואפילו הוציאה דיבת ניאוף בפני בעלה כגון: סיפור בדוי לפיו בילתה אשתו בסין עם גברים בחדר. גידופים אלה נעשו גם מול חנויות ולקוחות ספציפיים של התובעת שהיה בתוכנם כדי לבזות ולפגוע בתובעת". בתצהיר העדות הראשית מטעמה, ציטטה הגב' חן מתוך המסרון שצוטט לעיל (נספח א' לתצהירה של הגב' ללוש - נספח ט"ו לתצהירה).
כאמור לעיל, לא הובאה כל ראיה שתתמוך בטענות אלה ומעבר לכך, מקובלת עלי טענת הנתבעת שכנגד, לפיה יתר המסרונים, שלא גולו במסגרת הליך גילוי המסמכים ולא צורפו לתצהירי העדות הראשית מטעמה, אכן מהווים הרחבת חזית אסורה.
לאור כל האמור לעיל, ראיתי לדחות את רכיב התביעה המתייחס להוצאת לשון הרע.
סיכומם של דברים - תביעתה הנגדית של הגב' חן נדחית בזאת על כל ראשה וחלקיה. בשים לב לעובדה שסכום התביעה הועמד על סכום של 1,100,000 ₪, אני פוסק לזכות הנתבעת שכנגד הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ובנוסף השתתפות בשכ"ט בסך של 10,000 ₪.

אחרית דבר
תביעת הגב' לוי מתקבלת ברובה והגב' חן תשלם לה בתוך 30 יום מהיום את הסכומים שנפסקו לטובתה כ מפורט בסעיף 128 לעיל.
התביעה שכנגד נדחית והגב' חן תשלם בתוך 30 יום מהיום את הסכום שנפסק כהוצאות משפט והשתתפות בשכ"ט עו"ד, כ מפורט בסעיף 179 לעיל.

ניתן היום, ז' אלול תשע"ז, (29 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .