הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 19030-02-15

לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר – כץ

נציגת ציבור (עובדים) גב' גל טלית
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' ברכה ליטבק

התובע
והנתבע שכנגד:
אוקטאי רבינוב ת"ז: XXXXXX066
ע"י ב"כ: עו"ד אדוארד יגודאב
-
הנתבעת
והתובעת שכנגד:
ר.ו. ברדה הובלות בע"מ ח"פ: 520042540
ע"י ב"כ: טובי יעקובי

פסק דין

התובע לא הוחתם ע"י מעסיקתו על מסמך לפיו לאחר סיום עבודתו אסור יהיה לו לפנות ללקוחות הנתבעת. האם מותר היה לתובע לפנות ללקוחות הנתבעת – זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו.

העובדות וטענות הצדדים:

1. התובע עבד כנהג משאית אצל הנתבעת מיום 1/5/2012 ועד 31/12/2013.

2. הנתבעת היא חברה להובלות, בעלת משאיות.

3. בתלוש משכורת לחודש 12/2013 נרשם כי שולמו לתובע פדיון חופשה, דמי הבראה ושכר לחודש 12/2013. הצדדים חלוקים אם קיבל התובע את שכרו לחודש 12/2013.

4. בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה ולא ניתנה לתובע הודעה על תנאי העסקה.

5. התובע עותר לקבלת הפרשי שכר לחודש 12/2013 (1,165 ₪), ימי חופשה (1,075 ₪), פנסיה (8,750 ₪) ופיצוי בגין אי מתן תלושי שכר (75,000 ₪).

6. לטענת הנתבעת, תלושי השכר נמסרו לתובע במועד וכך גם טופס 106.

7. לטענת התובע, בתחילת חודש 12/2013 התובע פוטר וניתנה לו הודעה מוקדמת בת 30 יום.

8. לטענת הנתבעת, התובע התפטר ופתח עסק עצמאי מתחרה בנתבעת.

9. התובע פתח תיק במס הכנסה בחודש 12/2013 (22.12.2013).

10. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד.

11. לטענת הנתבעת, התובע פנה ללקוחותיה (ורדינון ונעמן פורצלן) וכתוצאה מכך נגרם לה נזק בגובה 199,980 ₪. כמו כן טענה הנתבעת כי היא זכאית לפיצוי בגין התקשרותו של התובע עם חברת ד"ר בייבי (63,600 ₪) (הטענה הופיעה לראשונה בתצהירי הנתבעת).

12. לטענת התובע, ורדינון היא זו שפנתה אליו עם סיום עבודתו בנתבעת.

עדויות:

שמענו את עדותו של התובע וכן העידו מטעמו:
מר וסרמן איגור, מנהל תחום ירידים בחברת ורדינון;
מר צדוק נועמה, מנהל התפעול של חברת ורדינון;
מר גסנוב אלבניז, חברו של התובע שהגיע עמו בתאריך 31/12/2013 לנתבעת להחזיר את רכב הנתבעת.

מטעם הנתבעת העידו:
מר שלומי בורשטין , מנהל המחסן של חברת נובל אינפינטי;
מר שלום ברדה, מנהל הנתבעת;
מר זיו גוטליב, רואה החשבון של הנתבעת.

הכרעה:

לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה ודין התביעה שכנגד להידחות.

האם פוטר התובע?

בתצהיר עדות ראשית של מר גסנוב אלבניז עלה כי הנתבעת הבטיחה לתובע מכתב פיטורים ופיצויים אך בחקירתו בפנינו העיד:
"ש. יכול להיות שמה ששמעת שהוא אמר לתובע שכל מה שמגיע לך אתה תקבל, זה מה שהוא אמר?
ת. כן. זה מה שהוא אמר."
(עמ' 20 לפ' שורות 5-3 לעדות אלבניז)

ומר ברדה העיד אף הוא:
"ש. ואתה נכון לומר שהתחייבת לשלם לו כל מה שמגיע לו ?
ת. אמרתי לו שהוא יקבל כל מה שמגיע לו על פי חוק."
(עמ' 26 לפ' שורות 21-20 לעדות ברדה)

משכך, התובע לא הוכיח כי פוטר אלא שהובטח לו שישולם לו כל המגיע לו. הא ותו לא. מסקנתנו היא שהתובע לא הוכיח כי פוטר.

כשהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, התובע פתח עסק עצמאי על מנת להתפרנס. עם זאת, לא הוכח ע"י הנתבעת כי העסק נפתח בטרם הסתיימו יחסי העבודה.

פנסיה:

הנתבעת לא הפרישה לתובע כספים לקרן פנסיה. לא הוכח ע"י הנתבעת כי התובע סירב להפריש את חלקו, ברם ניתן להפריש כספים לקרן פנסיה אף ללא הסכמת העובד. בתקנונים השונים של קרנות הפנסיה קיים סעיף שמאפשר למעסיק, המעסיק מספר רב של עובדים, לצרף עובדים בהסדר קולקטיבי שלא מחייב חתימה על טפסים ומילוי הצהרת בריאות. יצויין כי כיום, עם הקמת קרנות ברירת מחדל (3/2016), הליך צירוף של עובדים שאינם מעוניינים להצטרף לקרן פנסיה פשוט יותר.

לא הובאה כל ראיה כי נעשתה פניה ע"י הנתבעת לתובע להפריש בעבורו כספים לקרן פנסיה או שנעשתה פנייה לקרן פנסיה כלשהי.

על הנתבעת לשלם לתובע 8,750 ₪ פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה. הנתבעת חלקה על הסכום וטענה לחוב בגובה של 7,500 ₪ בלבד אולם לא נימקה חישובה.

שכר עבודה:

הנתבעת הציגה תלוש שכר לחודש 12/2013 אשר הונפק ביום 18.2.14 אולם הנתבעת לא הוכיחה כי שילמה בפועל את הסכומים המופיעים בתלוש זה בגין שכר, חופשה, הבראה ובונוס (נס פח א' לתצהירי הנתבעת). שני הצדדים התמקדו בתצהיריהם בתביעה שכנגד ולא בתביעה העיקרית וכך עשו בסיכומיהם.

לפיכך, על הנתבעת לשלם את הסכום הנתבע בגין שכר עבודה בסך של 1,165 ₪.

חופשה שנתית:

הנתבעת לא הציגה פנקס חופשות ולא הזימה את טענת התובע לפיה היא נותרה חייבת לו 2.66 ימי חופשה (אם כי על פי תלושי השכר נותרה חייבת הנתבעת לתובע 3.65 ימי חופשה).

לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,075 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית.

התביעה שכנגד

פנייה ללקוחות הנתבעת:
מעדותו של נועמה צדוק עלה כי התובע הוא זה שהתקשר אליו ואמר לו שרכש משאית (עמ' 17 לפ' שורות 5 – 6 לעדות נועמה צדוק). ברם אין בכך כדי להיעתר לסעד המבוקש ונסביר. מהראיות התחוור כי אכן בעבר ורדינון הסכימה להעביר את ההובלות של הירידים אל הנתבעת, אך זאת, אם התובע הוא שיבצע את העבודות:

"הוא פנה אלי ושאל אותי אם הוא יכול להמשיך לעבוד איתו דרך שלום והוא יהיה הנהג של המערכת. קיבלתי אישורים וסגרתי עם שלום מחיר, הייתי מקבל חשבוניות ומאשר אותם. הסכמתי לעבוד כי רציתי לעבוד עם התובע, היה מאוד מסודר, היה לי ראש שקט, מגיע בזמן וכך המשכנו לעבוד עד שאני עזבתי ב-2013."
(עמ' 16 שורות 30-27 לעדות וסרמן איגור)

הנתבעת נתנה שירות לורידנון ונעמן. על פי הדין, אם עובד הביא לקוח למעסיקתו, הרי שהלקוח הופך להיות לקוח המעסיקה.

אולם מהעדויות התברר כי ורדינון לא הייתה הלכה למעשה לקוח ישיר של הנתבעת לאחר 2012 אלא עבדה כקבלן משנה של חברת מובילי דרור:

"ש. האם חברת ורדינון ו/או נעמן פורצלן היו לקוחות שלך של חברת ר.ו. ורדה הובלות בע"מ?
ת. כן. עבדתי אתם ברמלה.
ש. הם היו לקוחות שלך?
ת. כן. היו לקוחות שלך.
ש. מה שאתה מצהיר בסעיף 12 לא נכון כי אתה מצהיר שעבדת כקבלן משנה?
ת. לפני כן היו לקוחות שלי. היו לי 2 משאיות בנעמן שהיה ברמלה, עבדתי מול אלון חסון והיתה לי משאית אחת.
ש. הפסיקו להיות לקוחות שלך לפני שהתחלת לעבוד תחת מובילי דרור עוד בשנת 2012. נעמן וורדינון הפסיקו להיות לקוחות שלך עוד לפני 2012?
ת. כן. ברגע שכולם התאחדו למלרוג עבדתי."
(עמ' 23 לפ' שורות 29-20 לעדות ברדה)

החשבוניות שהוצאו לנעמן פורצלן ניתנו למעשה למובילי דרור ולא לנתבעת, ולכן הנתבעת מחקה בחשבונית את הזיהוי למי ניתנו החשבוניות:
"ש. אם יש קבלן הובלות שעובד מול חברה מסוימת ואח"כ לוקח קבלן משנה, שיעשה הובלה לאותה חברה, החשבונית שתצא, היא תצא לחברה, לקבלן?
ת. לקבלן ולא לקבלן משנה. כי הם מכירים אותי. אם יש נזק או משהו."
(עמ' 27 לפ' שורות 9-8 לעדות ברדה)

על פי תצהיר הנתבעת, היא החלה לעבוד עם ורדינון בשנת 2012 (ס' 12, 13 לתצהיר). עוד התחוור כי ורדינון ונעמן עבדו עם הנתבעת דרך קבלן משנה, קרי לא הייתה התקשרות ישירה משנת 2012, וכשהעסיקה הנתבעת את התובע ורדינון ונעמן כלל לא היו לקוחותיה . אולם אין בכך כדי לשנות כפי שהסברנו לעיל.

זאת ועוד, חלק מהחשבוניות/קבלות הוצאו ע"י מר ברדה באופן אישי ולא ע"י החברה ומר ברדה לא תבע אישית את התובע אלא רק הנתבעת, היא החברה בבעלותו.

העולה מהאמור כי התובע אכן התקשר עם חברות שלנתבעת היה קשר עקיף אליהן.

זאת ועוד, התובע לא הוחתם על סעיף הגבלת עיסוק בהסכם העבודה שלו ולא ניתנה לו כל תמורה בגין אי פנייה ללקוחות הנתבעת.

הנשיא דאז של בית הדין הארצי לעבודה, כב' השופט אדלר, דן בע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט - רדגארד פד"ע לד 249 וקבע מקרים שבהם ייתן בית הדין תוקף לתניה המגבילה את חופש העיסוק של עובד, והם כדלקמן:

"א. שימוש בפטנט רשום או בזכויות יוצרים.

ב. שימוש שלא כדין בסודות מסחריים.

ג. המעסיק השקיע משאבים מיוחדים בהכשרת העובד ונקבעה בחוזה ביניהם התחייבות של העובד לעבוד פרק זמן מינימלי אצל המעסיק.

ד. העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבותו שלא להתחרות במעסיק עם תום יחסי העבודה ביניהם.

ה. בחינת תום הלב וחובת האמון בין הצדדים מחייבת את אכיפת התניה."

(שם, בעמ' 123).

במקרה דנא לא התקיים ולו תנאי אחד שהיה בו להצדיק להגביל את חופש עיסוקו של התובע או שיש בו כדי לפצות את הנתבעת בשל גזילת לקוחותיה.

הנתבעת לא הציגה הודעה על תנאי העסקה או הסכם עבודה. משכך, לא הוסכם בין הצדדים על הגבלת עיסוקו של התובע ולכן, התובע לא הפר כל הסכם והוא איננו נגוע בחוסר תום לב בקיום הסכם העבודה בין הצדדים. לא זו אף זו, חברת ורדינון ונעמן לא היו כלל לקוחות הנתבעת בתקופה הרלוונטית. משכך , הנתבעת איננה זכאית לפיצוי כלשהו מאת התובע והתביעה שכנגד נדחית.

הנתבעת גם טענה כי התובע פנה אל חברת "ד"ר בייבי" (בתצהיריה) ברם נוכח מסקנתנו כי לא הוטלה על התובע כל הגבלה, משלא נחתם עמו הסכם, גם דין טענה זו להידחות.

סוף דבר:

התביעה העיקרית מתקבלת.

על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
סך של 8,750 ₪ פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ;
סך של 1,075 ₪ פדיון חופשה שנתית;
סך של 1,165 ₪ בגין שכר עבודה לחודש 12/13.

התביעה שכנגד נדחית.

משהתביעה שכנגד נדחתה והתביעה העיקרית התקבלה, הננו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏כ' חשון תשע"ט ( ‏29 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' גל טלית,
נציגת ציבור (עובדים)

אריאלה גילצר-כץ, שופטת
סגנית נשיאה

גב' ברכה ליטבק,
נציגת ציבור (מעסיקים)