הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 17908-11-15

17 ספטמבר 2018

לפני:

כב' השופט דורי ספיבק – אב בית הדין
נציגת ציבור עובדים שושנה סוזן סמק
נציגת ציבור מעסיקים שרה אבן

התובע/ הנתבע שכנגד:
איגור ליאונידוב
ע"י ב"כ עו"ד עדנה סעאתי ועו"ד רעות פוקר-קפואנו
-
הנתבעת/התובעת שכנגד:
א.ס. איתן בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שרון מגן

פסק דין

1. התובע שימש במשך כשנתיים וחצי כמפקח אזורי בנתבעת, שהיא חברה המספקת שירותי ניהול, ניקיון ואחזקה למבני משרדים. בפנינו תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו עם סיום עבודתו.

התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות

2. התובע הועסק על ידי הנתבעת במשרה מלאה ובשכר חודשי, מיום 1.12.12 עד ליום 30.6.15. בתפקידו, היה התובע ממונה על פעילות הנתבעת בלמעלה מ-30 אתרים הממוקמים, בין היתר, בערים פתח תקווה, ראש העין, וכפר סבא. התובע פוטר ביום 28.5.15 ( מכתב הפיטורים נספח ב' לכתב התביעה), ופיטוריו נכנסו לתוקף ביום 30.6.15.

3. ביום 17.8.15 פנתה ב"כ התובע לנתבעת ודרשה תשלום זכויות שונות המגיעות לתובע עבור תקופת עבודתו וסיומה. ביום 7.9.15 נשלח מכתב תשובה ( נספח ז' לתצהיר התובע), שדחה את מרבית טענות התובע, תוך שנטען שהוא הסב ומסב נזקים רבים לנתבעת, שבגינם בכוונתה להגיש תביעה.

4. על רקע האמור, ביום 11.9.15 הוגשה התביעה שבפנינו, שכומתה לסך כולל של 169,644 ₪. ביום 7.2.17 הגישה הנתבעת תביעה שכנגד, על סך 362,000 ₪, במסגרת עתרה לחיוב התובע בפיצוי בגין נזקים שהסב לה, כך לטענתה, בין היתר עקב פגיעה שפגע בשמה הטוב, ומסירת מידע סודי למתחריה.

דיון קדם משפט התקיים ביום 14.6.16 בפני כב' השופטת קרן כהן. לאחריו, הועבר התיק לשמיעת ההוכחות בפני מותב זה. דיון הוכחות התקיים מיום 12.7.17. במהלכו העידו התובע עצמו, וכן שני עדים מטעמו: מר רומן ברדובסקי, עובר לשעבר של הנתבעת; ומר ודים שידר, מנהל התפעול של חב' מטאור סרוויס גרופ, חברה מתחרה של הנתבעת ( להלן: מטאור). מטעם הנתבעת העידו מר אייל סימן טוב, בעליה של הנתבעת ומנהלה; ומר שלומי כהן, ששימש, במועדים הרלבנטיים, מנהל התפעול והממונה הישיר של התובע בנתבעת.

לאחר דיון ההוכחות ולאחר שניתן כבר צו לסיכומים, הגישה הנתבעת בקשה לצירוף ראיה נוספת – טופס הצהרות העובד עם קבלת רכב לשימושו – ניתנה ביום 17.7.17 החלטה לפיה צורפה הראיה למסכת הראיות שבתיק, לשני הצדדים ניתנה האפשרות להגיש תצהירים משלימים בעניין, ודיון הוכחות משלים התקיים ביום 20.12.17, שבמהלכו העידה בין היתר גרפולוגית מטעם הנתבעת ( לאור מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בשאלה האם התובע חתם על אותו טופס ובו נוהלי השימוש ברכב החברה).

בתום דיוני ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית-הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע בתובענה.

דיון והכרעה

תחולת ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הנקיון

5. התובע טוען בתביעתו שחלות על הנתבעת הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הניקיון והתחזוקה, ולחלופין צו ההרחבה הענפי. התובע מבסס טענתו זו על כך שלנתבעת רישיון עיסוק בתחום הניקיון והיא הוכרה על ידי משרד התמ"ת כקבלן ניקיון מורשה, וכן על כך שהיא עוסקת לטענתו והעסיקה עובדים בתחום הניקיון בהעסקה ישירה, והוא עצמו מילא אצלה תפקיד אחראי ניקיון.

הנתבעת טוענת שצו ההרחבה בענף הניקיון אינו חל עליה או על יחסי העבודה בין הצדדים. לטענתה, החברה אינה עונה על הגדרת חברת ניקיון או חברת ניקיון ותחזוקה, שכן עיקר עיסוקה ופעילותה הוא ניהול מבנים, בעוד שעיסוקה בתחום הניקיון והתחזוקה הוא עיסוק נלווה ושולי בלבד. זאת, הן בהיבט של היקף כוח העבודה המועסק בתחום הניקיון והן בהיבט של הכנסות החברה מניקיון.

6. בפתח הדיון בסוגייה זו נקדים ונציין שהתובע לא הוכיח שהנתבעת חברה בארגון המעסיקים שהוא צד להסכמים הענפיים, ולכן דין טענתו בדבר תחולת ההסכמים הקיבוציים להידחות, ועלינו לדון רק בתחולת צווי ההרחבה הענפיים: צו ההרחבה בענף מפעלי הנקיון והתחזוקה משנת 1979, וצו ההרחבה בענף הניקיון מיום 1.3.14.

7. לפי הפסיקה, על מנת להחיל את צווי הרחבה על העסקת התובע נדרש שזה יחול הן על סוג המעסיקים והן על סוג העובדים המוגדרים בצו. בכל הנוגע לסיווג הענפי של המעסיק, המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה הוא עיקר עיסוקה או פעילותה של החברה ( ע"ע 772/07 אסתר נ' קיבוץ כנרת (1.12.08); ע"ע 18/99 אפרימי נ' לילה עבד (9.7.00)). נטל השכנוע בדבר תחולת הצו הענפי, בהסתמך על עיקר פעילות המעסיק, מוטל על שכמו של העובד ( ע"ע 25818-05-17 ‏ ‏קבלן נ' בן יהודה, סעיף 6 לפסק דינה של כב' השופטת חני אופק גנדלר). עם זאת, נטל הבאת הראיות יועבר לכתפי המעסיק בנסיבות שבהן עומדות בפני בית הדין ראיות מסוימות בנוגע לתחום הפעילות העיקרי של המעסיק (ע"ע 44196-10-14 ‏ ‏חסון נ' חלבי סלמאן חברה להובלות (7.12.17), סעיף 66 לפסק הדין; סעיפים 4, 15-18 לפסק הדין בעניין אפרימי)).

8. במקרה זה, אין חולק שהנתבעת מספקת, בין היתר, שירותי ניקיון, והיא אף בעלת רישיון קבלן שירות בתחום הניקיון ( ע' 1, ש' 17; ע' 27, ש' 27; ע' 28, ש' 1; ע' 29, ש' 7). כמו כן, החברה מעסיקה עובדים בתחום הניקיון, כשעל פי גרסתה המדובר בכ – 50 עובדים במספר מתוך 150-160 עובדים ( ע' 27, ש' 20). למען הדיוק נציין כי בקדם המשפט העריך מנכ"ל הנתבעת את מספר עובדי הנקיון מקרב כלל עובדי החברה ב- 40% (עמ' 1 ש' 19), דהיינו מעט יותר מכפי שהעיד בדיון ההוכחות.

התובע הבהיר בעדותו שמר סימן טוב הוא בעליהן של שתי חברות, אחת העוסקת בניהול מבנים ושנייה, היא הנתבעת, בתחום הניקיון ( ע' 9, ש' 10; ע' 10, ש' 1). ואכן, מעיון במסמכים שהוצאו מטעם הנתבעת עולה שחברת א.ס. איתן בע"מ פועלת תחת השם " קבוצת איתן ניהול ואחזקת מבנים" (נספחים ג' לתצהיר התובע), ובנוסף לכך, במסמכים מוקדמים יותר מטעם הנתבעת אף מצוין אף השם " א.ס. איתן ניהול ואחזקת מבנים בע"מ ( נספחים א'-ב' לתצהיר מר כהן). לאור כל האמור, אנו סבורים שהיה על הנתבעת ליתן נתונים טובים יותר ומוכחים אודות מצבת כוח האדם וחתכי העסקה, דוחות כספיים מסודרים, מסמכי תאגיד וכיוצא באלה, שמהם ניתן היה ללמוד באופן בלתי תלוי מהו עיקר עיסוקה. משלא עשתה כן, והסתפקה בעדויות סימן טוב וכהן, בלא לצרף להן כל ראיות בעניין, ניתן היה להניח לטובת התובע שיש לראות בנתבעת מעסיק בתחום הניקיון והתחזוקה.

9. מכל מקום, אין בכך כדי להועיל לתובע, שכן צו ההרחבה משנת 1979 קובע את תחולתו על " העובדים בניקיון" בלבד, ובדומה צו ההרחבה משנת 2014, מגדיר עובד כ"כל עובד המועסק על ידי חברה בעבודת ניקיון ו/או תחזוקה...". אומנם בגוף הצו קיימת התייחסות מסוימת לתפקיד " אחראי ניקיון", אולם אף בעניין זה הצו מפנה להגדרת עובד הנ"ל ומגדיר תפקיד זה כך: "עובד כהגדרתו לעיל אשר גם אחראי על עובדי ניקיון אחרים;". הגדרות אלה מופיעות כלשונן אף בהסכם הקיבוצי בענף הניקיון עצמו. יוצא מהאמור, שצו ההרחבה חל רק על מי שמועסקים בפועל בעבודות נקיון, ואין די בעניין זה בהעסקת העובד במפעל נקיון בלבד.

10. בענייננו זה, התובע לא עסק בביצוע עבודות ניקיון ואף לא היה " אחראי ניקיון", אלא שימש מנהל ומפקח אזורי על פעילות הנתבעת, בעיקר במתן שירותי ניקיון, והיה חלק מעובדי הסגל שלה ( סעיף 2 לתצהירו; ע' 9, ש' 8; ע' 28, ש' 6, 15; ע' 37, ש' 18). תפקידו כלל ניהול שירותי הניקיון עבור לקוחות החברה שבתחום אחריותו, פיקוח על עובדי הניקיון, גיוס וקליטת עובדים, דיווח שעות עובדים, ותשלום משכורות, ניהול קשרי לקוחות ( סעיף 4 לתצהירו; ע' 10, ש' 24; ע' 13, ש' 13; ע' 28, ש' 15; ע' 39, ש' 19). בנוסף לכך, התובע פיקח על פקידי הלובי ( ע' 11, ש' 3; ע' 13, ש' 15).

למעלה מהנדרש נוסיף ונציין שבפועל שכר התובע ותנאי העסקתו לא נקבעו לפי תעריפי השכר בצו ההרחבה, ושכרו עמד על סך 7,500-7,700 ₪ ( ע' 11, ש' 22), שהינו שכר הגבוה מהשכר המקובל לעובדי ניקיון.

11. נוכח האמור, אנו קובעים שהוראות ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה בענף הניקיון והתחזוקה אינן חלות על יחסי העבודה.

גובה שכר העבודה

12. התובע טוען ששכרו הקובע האחרון בערכי ברוטו עמד על סך 8,520 ₪, כשעיקר המחלוקת בינו ובין הנתבעת הינה בשאלה האם יש לראות ברכיב שכונה בתלוש השכר " בונוס" כחלק בלתי נפרד משכרו החודשי.

הנתבעת טוענת ששכר התובע הוא השכר שדווח בתלושי השכר בלבד, כך שבמועד תחילת עבודתו עמד שכרו על סך 7,500 ₪, בינואר 2014 הועלה השכר לסך 7,651 ₪, ומפברואר 2014 עמד על סך 7,700 ₪. לטענתה, רכיב הבונוס שהחל להיות משולם לתובע ממרץ 2014 נועד להוות " גילום שווי מס בגין החזקת רכב" ועל כן אינו מהווה לשיטתה שכר עבודה.

13. נקדים ונציין כי לא הוגש לנו חוזה העסקה, וגם לא הודעה לעובד על תנאי ההעסקה. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 5 א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, הנטל להוכיח את גובה שכרו של התובע, כמו גם הנטל להוכיח את שאר תנאי ההעסקה המנויים בסעיף 2 לחוק, מוטל על הנתבעת.

14. במחלוקת שבין הצדדים בענייין זה, הגענו לכלל מסקנה שהנתבעת כשלה מלהוכיח את טענתה ההגנה שלה בדבר היותו של ה"בונוס" החודשי הקבוע, בסך 820 ₪, החזר הוצאות נסיעה, וננמק:

ראשית, לפי גרסת התובע בסעיף 10 לתצהירו, שנתנו בה אמון, את " הבונוס" הוא קיבל כתוספת קבועה בגין מטלה נוספת שהוטלה עליו – עבודה אצל לקוח בשם ' פיוניר' בשעות הערב 19:00 עד 23:00;

שנית ככלל, כאשר מבקש מעסיק לשלם לעובדו החזר הוצאות רכב או החזר מס בגין זקיפה שווי רכב, נרשם הדבר בדיוק כך בתלושי השכר. במקרה שלפנינו, אין מחלוקת שלא כך נרשם, אך יותר מכך, הנתבעת לא הציגה מסמך בכתב כלשהו המתעד שזו היתה ההסכמה בין הצדדים;

ושלישית, גרסתה הנתבעת בדבר היות הבונוס החזר הוצאות רכב לא צלחה את מבחן החקירה הנגדית. כך, בניגוד למה שטען בתצהירו ( סעיפים 42 – 45 לתצהירו) בחקירתו הודה סימן טוב שהרכיב ש לא היה קשור לתשלום שווי רכב אלא " זה כחלק מתנאי השכר הוא קיבל גם בונוס" (ע' 27, ש' 2), ובנוסף לכך, אף העיד ששכרו של התובע בערכי ברוטו " היה 8000 ומשהו" (ע' 26, ש' 17).

15. נוכח כל האמור, אנו קובעים שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שרכיב שכר זה היה למעשה גילום שווי שימוש ברכב החברה, שאינו חלק מהשכר הקובע, להבדיל מחלק משכרו הרגיל או גילום שכר עבודה ( בג"ץ 4838/03 ‏ קרן קיימת לישראל נ' בית-הדין הארצי לעבודה (17.1.05)). ומשכך, שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו נקבע בזאת לסך 8,520 ₪, כפי טענת התובע.

תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה

16. הנתבעת טענה שלא חלות על העסקת התובע הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, שכן התובע שימש אצלה בתפקיד ניהולי שדרש אמון אישי מיוחד ( החריג הקבוע בסעיף 30( א)(5) לחוק), ועבודתו אף לא הייתה ניתנת לפיקוח ( החריג הקבוע בסעיף 30( א)(6)).

17. על פי ההלכה הפסוקה, יש לפרש את החריגים הקבועים בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה בצמצום, והנטל להוכיח אותם למוטל על המעסיק.

18. לאחר שבחנו את מסכת הראיות וטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שהנתבעת לא הוכיחה את קיומם של שני החריגים לתחולת החוק להם טענה. להלן נפרוש את דרך הילוכינו בדרך למסקנה זו. אשר לחריג ה"אמון האישי" –

ראשית, הגדרת תפקידו של התובע הייתה מנהל ומפקח אזורי בנתבעת ( סעיף 16 לתצהיר מר סימן טוב; ע' 28, ש' 6; ע' 37, ש' 18). ואולם, על פי הפסיקה, לא כותרת או שם התפקיד היא שתכריע בדבר תחולת החריג, אלא תוכן ומהות התפקיד ( דב"ע מט/7-2 רבות נ' הורמון שירותי אחזקה (1989), סעיף 5 לפסק הדין; ע"ע 300271/98 טפקו נ' טל (2000) 703, סעיף 6 לפסק הדין); ע"ע 188/06 ‏בוג'ו נ' קל בניין, סעיפים 17-20 לפסק דינה של השופטת לאה גליקסמן)).

שנית התובע לא היה חלק מ"הנהלת" החברה ומכל מקום לא היה " בכיר" במבנה הארגוני של החברה. התובע לא נמנה על ההנהלה הבכירה של הנתבעת, אף אם לנתבעת היו רק שלושה מנהלי אזור ומפקחים כטענתה ( סעיף 16 לתצהיר מר סימן טוב), ואף אם במסגרת תפקידו התובע היה כפוף ישירות למנהל התפעול של הנתבעת ( ע' 37, ש' 8). זאת, שכן בפועל, התובע לא קבע את מדיניות החברה ולא שוכנענו שהיה לו שיקול דעת עצמאי בביצוע מדיניות ההנהלה או ביצוע עבודתו אף מחוץ למסגרת המדיניות הקבועה, כגון בקביעת תוכניות עבודה או אסטרטגיות עבודה. התובע היה אחראי על ביצוע ראוי של העבודה באתרים עליהם היה ממונה, הא ותו לאו ( סעיפים 17-18 לתצהיר מר סימן טוב; ע' 9, ש' 12; ע' 10, ש' 19; ע' 11, ש' 1; ע' 13, ש' 13; ע' 14, ש' 1). סימן טוב העיד לעניין זה כי " תפקידי סגל מה שאנחנו קוראים להם זה לדאוג לעובדי ניקיון, פקידי קבלה, גיוס עובדים, לסגור חורים במצב שיש בעיות, לגבות כסף מדיירים ולקוחות ולעשות כל פעולה שמצריכה לטובת ניהול הבניין התקין" (ע' 28, ש' 14). כמו כן, העיד על כך כהן ( ע' 38, ש' 6). המדובר בתפקיד שטח שעיקרו ביצוע פעילות הנתבעת ואחריות על העובדים. הנתבעת עצמה הבהירה בתצהיר סימן טוב שמנהלי האזור המועסקים על ידה הם בבחינת " הזרוע של הנתבעת ובאים במגע ישיר וקבוע מול הלקוחות השונים" (סעיף 17 לתצהיר מר סימן טוב);

שלישית התובע לא השתכר שכר גבוה, שהינו כידוע מאפיין של תפקידי ניהול, והוא אף לא נהנה מתנאי העסקה חריגים ומשופרים. שכרו החודשי עמד בתחילת העסקתו על סך 7,500 ₪, ובמועד סיומה על סך 8,520 ₪ בלבד. חוזה עבודה והודעה על תנאי העבודה לא ניתנו לו, וכאמור, מסמכי העסקה מעין אלה של שאר מנהלי האזור ומפקחיה של הנתבעת אף לא הוגשו לבית הדין. כמו כן, העובדה שהנתבעת סיפקה לתובע רכב חברה צמוד וכן טלפון אינה מעידה על היותו חלק מהנהלת החברה או היותו " מנהל" מבחינה היררכית אצלה, באשר המדובר בכלי עבודה שהיו הכרחיים וחיוניים לצורך ביצוע עבודתו ( סעיף 21 לתצהיר מר סימן טוב; ע' 20, ש' 4);

רביעית לא הוכח שהמדובר בתפקיד הכרוך במידה מיוחדת של אמון אישי, ושהתובע היה בבחינת איש סודה של הנהלת החברה ( ע"ע 380/09 וסילבסקי נ' ריביירה (17.10.10), סעיפים 7-8 לפסק הדין; עניין בוג'ו, סעיפים 18-19 לפסק הדין).

19. בדומה, הנתבעת גם לא הוכיחה את קיומו של חריג " העדר אפשרות פיקוח", ונפרט:

ראשית על פי הפסיקה, על המעסיק המבקש להחיל חריג זה להוכיח שתנאי העסקת העובד ונסיבות העסקתו לא אפשרו כל פיקוח על שעות העבודה ( ע"ע 15546-05-11 בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב (24.2.15), סעיפים 13- 19 לפסק דינו של השופט אילן איטח, והאסמכתאות שם)(. במקרה שלפנינו, התובע אכן ביצע את עבודתו לא במקום מושבה או משרדיה של הנתבעת, אלא בעיקר עסק בעבודת שטח במסגרתה ביקר במהלך יום עבודתו באתרי הפעילות של הנתבעת אצל לקוחותיה השונים. כמו כן, הדעת נותנת, ואנו אף שוכנענו בכך, שלתובע ניתן שיקול דעת מסוים איך לנהל ולקבוע את סדר יום עבודתו. ואולם, איננו מקבלים את טענת הנתבעת שהתובע היה עצמאי באופן מוחלט בכל הנוגע לשעות עבודתו. סימן טוב העיד ש"הנתבעת אינה מכתיבה למנהלים אלו את שעת תחילת העבודה, לא את המקומות בו יבקרו בכל יום וכמה זמן ישהו בכל אתר ואתר וכו'" וכי המנהלים ניהלו זמנם באופן עצמאי ( סעיפים 18-19 לתצהירו). עם זאת, מר סימן טוב העיד בחקירתו ש"הוא ( התובע – הערה שלנו) היה עצמאי לרוב, מי שניהל אותו זה שלומי ( מר כהן – הערה שלנו) והוא ידע פחות או יותר" (ע' 30, ש' 3). כאמור, מר כהן, סמנכ"ל התפעול של החברה, היה הממונה הישיר על התובע. כמו כן, סימן טוב הודה שגם לו עצמו היתה ידיעה כללית בדבר סדר יום עבודתו של התובע ( ע' 29, ש' 18), והוא אף ציין שידע שהתובע לא ביצע באופן מלא את מכסת שעות העבודה שלו והדבר ידוע לו " מידיעה, העובד לא פעם..." (ע' 31, ש' 15), וכי התובע " הוא לא עשה את השעות שלו בידיעה" (ע' 31, ש' 20). כמו כן, טען באופן ברור ומפורש שבתחום ידיעתו זמני ההפסקות שאותן נטל התובע במהלך יום העבודה ( ע' 29, ש' 12), שכן אישר בעצמו לתובע " לצאת עם הילדים בצהריים, לא לעבוד בחגים" למרות שמר כהן לא אישר הדבר ( ע' 31, ש' 20). סימן טוב העיד שהוא עצמו היה נמצא המון פעמים באתרים שבהם התובע עבד ( ע' 30, ש' 12);

שנית סימן טוב אף העיד שהיו נערכים דיווחים על ימי העבודה של המנהלים ובכלל זה של התובע. העד הבהיר בעניין זה כי " יש דיווחים שעוקבים במערכת בין המנהלים ויש את המנהלים שמעליהם ויש את אלה שמכינים את השכר, יום עבודה קיים, לא מדבר על שעות עבודה. אני מדבר על דיווחים של ימי עבודה". עוד העיד שהדיווחים הנ"ל כוללים " כתוב מתי הוא מתחיל מסיים, באיזה ימים הוא עבד, כל הדיווחים נמצאים בתיק במשרד" (ע' 34, ש' 20);

שלישית כהן טען בחקירתו שידע את מספר שעות העבודה היומיות של התובע ( ע' 39, ש' 26), ובכלל זה ידע מתי הוא מסיים את עבודתו והתובע אף ביקש ממנו לסיים את יום העבודה מוקדם ( ע' 40, ש' 1, 13; ע' 42, ש' 4). כמו כן, העיד שהתובע "... הוא היה מתחיל בשבע, שמונה, כי הוא גם היה לוקח את הילדה שלו לגן,..." (ע' 42, ש' 5). בנוסף לכך, הגב' בנימין עצמה העידה ששעות עבודתו של התובע היו ידועות בחברה , על אף שלא עקבה אחריהן באופן אישי ( ע' 46, ש' 20);

רביעית שכר העבודה של התובע, שעמד במועד סיום עבודתו על סך 8,520 ₪, אינו גבוה במידה כזו המצדיקה פרשנות מקבל של החריג הקבוע לחוק. נכונים הדברים בעיקר מאחר ששוכנענו שהתפקיד שביצע התובע היה אכן כרוך בביצוע שעות נוספות רבות. התובע היה מנהל ומפקח אזורי, כשבחברה הועסקו בסך הכל שלושה עובדים בתפקיד זה. התובע היה ממונה על למעלה מ-30 אתרים שבהם פעלה הנתבעת ( ע' 13, ש' 7; ע' 41, ש' 3), בערים פתח תקווה, ראש העין, כפר סבא ולעיתים גם במקומות נוספים ( ע' 40, ש' 25; ע' 41, ש'1).

גמול שעות נוספות

20. לטענת התובע, הוא עבד מדי יום כ- 10 שעות בממוצע, וכן 3 שעות בממוצע בימי שלישי, כך שבסך הכל עבד 54 שעות בשבוע, בעוד ששבוע העבודה עמד בתקופת העסקתו על 43 שעות בשבוע. על כן, תבע תשלום שעות נוספות עבור 11 שעות בשבוע. הנתבעת הכחישה את שעות העבודה, ואף ציינה שלאור העובדה שהתובע היה בהליך ארוך של גירושין בתקופת עבודתו, הרי שהיה נאלץ לעזוב את עבודתו מדי יום בשעה מוקדמת.

21. הנתבעת לא ערכה ולא הציגה לנו רישומים כלשהם בדבר שעות העבודה וימי העבודה. משכך, ובהתאם לסעיף 26 ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, עליה הנטל להוכיח שהתובע לא עמד לרשות העבודה במשך השעות השנויות במחלוקת, וזאת עד להיקף של 15 שעות נוספות שבועיות או 60 שעות נוספות חודשיות ( ע"ע 1160-05-11 ‏ כהן נ' יעקובוב (6.6.13); ע"ע 15546-05-11 בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב (24.2.15)). לעניין זה, על העובד להציג גרסה עובדתית ראויה בדבר העסקה בשעות נוספות ( עניין בוסקילה, פסקה 48 ג לפסק דינו של כב' השופט אילן איטח; ע"ע 47715-09-14 ‏ ריעני נ' אליאסי שיווק (29.3.17), לשיקול דעתו של בית הדין בהקשר זה, ראו גם: ע"ע 27280-06-16 לנקרי נ' אינופרו (31.10.17, כב' השופטת חני אופק גנדלר)).

22. את ניתוח טענות הצדדים בעניין זה נפתח בעניין מספר ימי העבודה בשבוע. התובע העיד שהועסק בשבוע עבודה בן 6 ימים, א'- ו' (סעיף 27 לתצהירו). סימן טוב אישר זאת במידה רבה, עת שהעיד שהתובע עבד: "א-ה, במידה והיתה תקלה ביום ו הוא גם היה יוצא" (ע' 35, ש' 3). אף כהן העיד רק שהתובע "לא עבד בימי שישי באופן קבוע" וכן ש"אם היתה תקלה הוא יצא" (סעיף 6 לתצהירו; ע' 37, ש' 24). כמו כן, בסעיף 55 לתצהיר סימן טוב). כפי העולה מעדות הגב' בנימין, ימי חופשה חושבו עבור התובע לפי שבוע עבודה בן 6 ימים (ע' 47, ש' 5; ע' 48, ש' 16). משכך, ובשים לב לכך שהנטל להוכיח שהתובע לא עבד בכל ימי השישי מוטל היה על הנתבעת, אנו קובעים שהתובע הועסק בשבוע עבודה בן 6 ימים.

23. התובע העיד בתצהירו שהועסק עבור הנתבעת " שעות מרובות, ככל שהיה צורך בכך" וכי נקרא לפקח על עובדי ניקיון במקומות שונים וליתן פתרונות למצבים שונים " בכל שעות היממה כמעט". עוד פירט שהיה זמין עבור העבודה בכל שעות היממה ואף הרבה מעבר לשעות העבודה המקובלות" (סעיפים 4-5 לתצהירו). המדובר בגרסה חסרה בדבר שעות העבודה בפועל. גם בתצהירו בסעיף 27 נקב התובע אמנם במספר שעות העבודה ביום – 10 שעות עבודה בממוצע באמצע השבוע, ובימי ו' 3 שעות – אך לא פירט מתי דרך כלל החל יום עבודתו, ומתי הסתיים. כשנשאל התובע בחקירתו לעניין זה השיב כי " אתה לא יכול לכתוב שעות מדוייקות, יום אחד התחלתי בשש בבוקר ויום אחד בחמש, הממוצע של 10 שעות זה מינימום, במקרה הטוב" (ע' 17, ש' 17). ואולם, התובע אף לא הבהיר בעדותו כיצד ממוצע יום עבודה עומד על 10 שעות עבודה. התובע לא פירט לעניין זה כיצד התנהל יום עבודה ממוצע שלו, כיצד נקבע סידור עבודתו, מה כלל סידור העבודה, וכיוב'.

24. למרות כל האמור, השתכנענו גם מעדויות עדי הנתבעת עצמם שהתובע ביצע שעות נוספות רבות, ונפרט:

ראשית, סימן טוב הודה בחקירתו שלמרות שלתובע לא היה סדר יום עבודה קבוע, הרי שבדרך כלל הוא התחיל לעבוד בין השעות 07:00- 09:00, יצא להפסקת צהריים בסביבות השעה 13:00 כשהוציא בנותיו מבית הספר, וסיים לעבוד בשעה 17:00 ( ע' 29, ש' 18). עם זאת, מר סימן טוב הודה ש"יכול שתהיה לו תקלה בשש בערב ומצד שני אם הכל בסדר בבוקר הוא יכול לצאת גם ב-10" ואף הוסיף שיתכן ויקרא התובע לעבודה אם יש תקלה אף בשעה 20:00 או 22:00, הגם שבשעות הלילה הוא לא היה צריך להתייצב לעבודה ( ע' 29, ש' 24; ע' 30, ש' 1);

שנית כהן העיד שהתובע "... הוא היה מתחיל בשבע, שמונה, כי הוא גם היה לוקח את הילדה שלו לגן,..." (ע' 42, ש' 5). עוד הודה שהתובע נדרש לעיתים לבצע עבודה אף בשעות הערב במידת הצורך, אולם הוא לא היה צריך לבצע עבודה בשעות הלילה על דרך כלל אלא " יוצאים אם יש תקלה פעם בכמה חודשים ויוצאים לחצי שעה/שעה/שעתיים זה לא משנה את כמות השעות החודשיות" (ע' 42, ש' 1);

שלישית תמיכה בביצוע שעות נוספות מצאנו באופן חלקי אף בעדות מר ברודובסקי, שהעיד שהיה מגיע לעבודתו במוסך בשעה 7 בבוקר מדי יום והתובע כבר היה בעבודה " ואם במקרה הוא לא בא בבוקר ראיתי אותו בצהריים" (סעיף 2 לתצהירו; ע' 22, ש' 1, 8). כמו כן, העיד שהיה רואה את התובע בחברת פיוניר בין השעות 19:30-21:30 לפחות כשעתיים שלוש בשעות הערב, וכשעבד גם בשעות הבוקר בפארק אולימפיה הוא ראה את התובע גם בשעות הבוקר המוקדמות (08:00) וגם בשעות 20:00-21:00, ולגרסתו התובע עבד שעות רבות וארוכות למעלה מ-12 שעות. העד אף הוסיף כי פעמים רבות ראה את התובע במהלך שעות עבודתו בשעות הערב ואף בשעות הערב המאוחרות, ואף ציין כי " זכורים לי מספר מקרים שבהם איגור הגיע בשעות מאוד מאוחרות, ואני אף יצאתי מהעבודה אחריו" (סעיף 8 לתצהיר מר ברודובסקי). כמו כן, העיד בסעיף 5 לתצהירו ש"היו מצבים גם שראיתי את איגור בימי ששי [ שישי] ושבת בבית בבית " וואלה" ת"א, וברח' גרניט בפ"ת". נדגיש עם זאת, שלא נתנו לעדותו זו משקל גבוה, בשים לב לכך שהוא עצמו העיד שביחס לעבודת התובע במוסך איסוזו המדובר היה בתקופת חפיפה של שלושה חודשים בלבד, ובחב' פיוניר חודשיים בלבד ( ע' 22, ש' 11, 27), וכן שאין הוא יכול להעיד על ההפסקות שהתובע נטל ( ע' 23, ש' 9).

רביעית בעדויות עדי הנתבעת מצאנו גם תמיכה בטענת התובע שבעת הצורך הוא אף נקרא לעבודה בימי השבת ( סעיף 27 לתצהירו). סימן טוב העיד שהתובע " כמעט" ולא היה נדרש לבצע עבודה בימי השבת, ונדרש לכך בשיעור " גובל באפס, 99% מלקוחות החברה לא עובדים בשבת" ובכל התקופה התובע נדרש לכך " אולי אחד או שנים כאלה" (ע' 35, ש' 7). כמו כן, כהן אמנם שלל בחקירתו את טענת התובע שהועסק בשבת, ואף הדגיש שהנתבעת אינה פועלת בימים אלה ( ע' 37, ש' 28; ע' 38, ש' 1), אך הוא הודה שבמשך תקופה התובע היה אחראי על פקידי הלובי בבית וואלה שעבדו בשבת, וכן בשגרירות אנגולה ( ע' 43, ש' 6).

25. אשר להפסקות עבודה – לדעתנו, יש לקזז זמני הפסקות שנטל התובע במהלך יום העבודה. התובע לא הכחיש בתצהירו שנטל הפסקות במהלך יום העבודה, ועולה ממנו שהתובע ניצל הפסקת צהריים (סעיף 6 לתצהירו). התובע אף העיד שבשנת 2014 במהלך הליך גירושיו הוא נדרש לצאת באמצע היום, על מנת לאסוף את ילדיו מהמסגרות שבהם שהו, ולהחזירם הביתה (סעיף 6 לתצהיר התובע), ובחקירתו הוסיף שהדבר גזל 10-15 דקות מיום העבודה אם כי "היו ימים שלקחתי קצת יותר הפסקה..." (ע' 18, ש' 1, 20). בחקירתו הוסיף התובע בעניין זה כי "בשנת 2013 היה משהו אישי שנשארתי לבד עם 2 ילדים לתקופה מסויימת ועזרו לי." (ע' 16, ש' 14).

לעומת זאת, מר סימן טוב העיד שהתובע "היה יוצא להפסקות ארוכות של שעה וחצי לפעמים. זה היה בידיעה שעה וחצי בצהריים." (ע' 29, ש' 12). והוא עצמו אישר לתובע "לצאת עם הילדים בצהריים, לא לעבוד בחגים" למרות שמר כהן לא אישר הדבר וכי התובע "הוא לא עשה את השעות שלו בידיעה" (ע' 31, ש' 20). כמו כן, מר כהן העיד שהתובע ניצל הפסקה צהריים של שעה וחצי (סעיף 7 לתצהירו).

לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות, ועל דרך האומדנה, אנו קובעים שהתובע יצא להפסקת צהריים של חצי שעה מדי יום, כפי שמחויב המעסיק בדין, ועל כן יש לקבוע כי עבד 9.5 שעות ביום, ולא 10 שעות ביום כפי שטען.

26. נוכח האמור, אנו קובעים שהתובע הועסק בהיקף של שעה נוספת יומית במהלך הימים א'-ה' בשבוע עבודתו. בהינתן ולגרסת התובע הוא הועסק בימי ו' 3 שעות בלבד, אין הוא זכאי בשבוע לתשלום שעות נוספות עבור עבודתו בימי ו', באשר קיימת לו זכות לכך רק החל מהשעה הרביעית.

27. תוצאת הדברים היא שאנו קובעים שהתובע ביצע 5 שעות נוספות בשבוע, ובחישוב חודשי שעות העבודה שבוצעו על ידו עמדו על היקף של 21.5 שעות נוספות. תביעת התובע היא לתשלום שעות נוספות בשיעור 125% עבור שעות נוספות שביצע במהלך שבוע העבודה ( סעיף 19 לכתב התביעה).

28. באשר לשיעור השכר, שכר התובע מדצמבר 2012 עד דצמבר 2013 עמד על סך 7,500 ₪; בינואר 2014 עמד על 7,651 ₪; בפברואר 2014 עמד על 7,700 ₪; וממרץ 2014 עמד על 8,520 ₪. יחסי העבודה בין הצדדים על פי הודעת ההתפטרות מיום 28.5.15, הסתיימו ביוני 2015 ( כולל). עם זאת, וכטענת הנתבעת שלא נסתרה, התובע לא עבד בפועל ביוני 2015. משכך, התחשיב לא יכלול חודש זה.

29. מטעמי נוחות, נחשב את שעות נוספות עבור התקופה דצמבר 2012 עד פברואר 2014 לפי שכר חודשי של 7,500 ₪. משכך, תעריף שעה נוספת בשיעור 125% עומד על סך 50.4 ₪. שבעוד ממרץ 2014 יעמוד תעריף זה, לפי שכר חודשי של 8,520 ₪, על סך 57.2 ₪.

כפועל יוצא, התובע זכאי לגמול שעות נוספות עבור תקופת העסקתו מדצמבר 2012 עד פברואר 2014 בסך 16,254 ₪ ( לפי החישוב: 50.4 ₪ * 21.5 * 15) ועבור תקופת העסקתו ממרץ 2014 עד מאי 2015, לסך 18,447 ₪ ( לפי: 57.2 ₪ * 21.5 * 15).

בסך הכל זכאי התובע עבור כל תקופת עבודתו לגמול שעות נוספות בסך של 34,701 ₪.

ניכויי השכר

30. בכתב התביעה התובע טען להשבת ניכויי שכר שבוצעו לטענתו ללא ידיעתו והסכמתו בניגוד לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. התובע הפנה בעניין זה לניכויי שכר בסך 927 ₪ בשכר מאי 2015; ניכוי שכר בסך 7,168 ₪ בשכר יוני 2015; ניכוי בסך 3,007 ₪ בשכר יולי 2015. בנוסף לכך, לניכויי שכר שונים בסך כולל של 637 ₪ בגין " קנסות נתיב מהיר ושונות". בסך הכל תבע החזר ניכויים בסך 11,739 ₪ בערכי קרן, ולזאת ביקש שנוסיף פיצויי הלנה.

31. בהתאם לתלוש שכר מאי 2015, בוצע ניכוי רשות בסך 927 ₪ בגין " הפרשים". הגב' בנימין הבהירה בתצהירה שבינואר 2013 התובע קיבל מפרעה בסך 927 ₪. במאי 2015, במסגרת התחשבנות שנערכה עימו, קוזזה אותה מפרעה. אולם, במקביל שולם לתובע רכיב " הפרשים" בסך 1,385 ₪, "כך שהקיזוז היה רק לצורך רישום תקין" (סעיף 7 לתצהיר הגב' בנימין). עדותה זאת נתמכת בנתוני תלוש שכר ינואר 2013, שבו מצוינת מפרעה על סך 927 ₪, שהתווספה לשכר הנטו לתשלום, וכן לתלוש השכר עבור מאי 2015. התובע לא סתר הטענות, ואינו טוען שהסכומים על פי תלושי השכר לא שולמו. משכך, טענותיו בעניין זה נדחות.

32. בתלוש יוני 2015 בוצעו ניכויי רשות עבור " השתתפות בקנס" בסך 500 ₪, "קיזוז עמלה שהתקבל" בסך 1,362 ₪, וסכום נוסף בגין " השתתפות עצמית" בסך 5,306 ₪. הנתבעת טענה שניכויי הרשות בגין " קיזוז עמלה שהתקבל" בסך 1,362 הוא למעשה קיזוז חוב של התובע בגין עמלה שהתקבלה אצלו ביתר בינואר 2015 בסך 3,800 ₪, ונוכתה מקדמה בסך 2,400 ₪, כך שההפרש בגין עמלה ביתר זו בסך 1,400 ₪ נוכה במסגרת גמר החשבון בשכר יוני 2015 ( סעיף 97 לסיכומי הנתבעת). ואולם, בתצהיר בנימין לא מצאנו כל התייחסות לניכוי השכר המסוים על סך 1,362 ₪ בגין עמלה ששולמה ביתר. הנתבעת אף לא הבהירה ולא מסרה פרטים בנוגע לעמלת המכירות ששולמה לתובע בתלוש ינואר 2015 בסך 3,800 ₪, ובעיקר מדוע עמלה זו שולמה לו ביתר בגובה 1,362 ₪. הדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן שהנתבעת בחרה לבצע ניכויי בעניין זה רק בשכר מאי 2015, ובמסגרת גמר החשבון ( סעיף 97 לסיכומי הנתבעת). משכך, אנו קובעים שלא הוכח ניכוי שכר זה.

33. בכל הנוגע לניכוי בגין השתתפות עצמית בסך 5,306 ₪, הנתבעת הבהירה בהגנתה שמדובר בהשתתפות עצמית בנזקי רכב החברה, שבה חויב העובד עקב שלוש תאונות שבהן היה מעורב: תאונת דרכים מיום 17.2.13 שבגינה חויבה הנתבעת בהשתתפות עצמית בסך 1,404 ₪; תאונה עצמית של התובע עם הרכב מיום 19.5.13 שבגינה חויבה הנתבעת בהשתתפות עצמית בסך 1,416 ₪; ותאונה נוספת מיום 8.8.13 שבגינה חויבה הנתבעת בהשתתפות עצמית בסך 1,416 ₪. בנוסף לכך, הנתבעת טענה לניכויי שכר בגין עבירת חנייה שביצע התובע על סך 375 ₪ ( סעיף 54 לכתב ההגנה; סעיף 98 לסיכומי הנתבעת).

מעסיק רשאי לבצע ניכויים משכרו האחרון של העובד בגין יתרת חוב שלו כלפיו מכוח סעיף 25 ( ב) לחוק הגנת השכר, רק עת המדובר בסכום קצוב ומוכח שאינו שנוי במחלוקת ( דב"ע נד 101-3 עמנואל נ' שופר-סל (30.3.95)). הנתבעת לא הכחישה שניכתה משכר התובע את הסכומים שתבע השבתם, והדבר אף עולה בבירור מתלושי השכר, כך שהנטל להוכיח שניכויים אלה בוצעו כדין, מוטל על כתפיה.

34. כמפורט לעיל, הסכם עבודה או הודעה לעובד על תנאי העבודה לא הוגשו ולא הוכחו. לתצהיר המשלים של מר כהן צורף טופס קבלת רכב שעניינו " שימוש ברכב החברה" שמולא על ידי התובע בחתימתו מיום 6.11.12, וכן " טופס החתמה לקבלת רכב" מיום 6.11.12 ( נספחים א' לתצהירו המשלים). הצדדים חלוקים בדבר עצם חתימתו של התובע על מסמכים אלה, כשהתובע הכחיש הדבר ואף טען שהמדובר בחתימה מזויפת ( סעיפים 3-4 לתצהירו המשלים ובתצהירו המשלים הנוסף שניתן במענה לחוות הדעת הגרפולוגית; ע' 61 , ש' 2). בעוד מנגד הנתבעת טענה, ותמכה טענותיה בעדות כהן ( סעיפים 4-5 לתצהירו המשלים; עדותו בדיון ההוכחות מיום 20.12.17), ואף בחוות דעת גרפולוגית, שהתובע חתם על מסמכים אלה עוד טרם תחילת עבודתו אצלה.

בהתאם למסמך הראשון, התובע התחייב לשאת בגובה השתתפות עצמית שתושת על החברה בגין נזק שיגרם בעת שימושו ברכב. כן נותן הוא הרשאה מפורשת לנכות משכרו או מכל תשלום אחר המגיע לו הסכומים לתשלום נזקים אלה. ואולם, בטופס הנ"ל התחייב התובע לשאת באחריות ולשלם השתתפות עצמית " לכל נזק שיגרם מרשלנות". בהינתן מצב דברים מעין זה, אנו סבורים שיש לקבוע שהתובע נתן הסכמתו לביצוע ניכוי שכר רק בגין נזקי רכב שנגרמו מרשלנות בלבד.

עיון במסמכים שהוגשו בנוגע לפרטי התאונות שבהן היה מעורב רכב החברה, עולה שאין בהם ראיה לקיומה של רשלנות מצד התובע ( נספחים ה' לתצהיר סימן טוב). מכאן, שאף על פי מסמכי ההתחייבות שעליהם נסמכת הנתבעת בטיעוניה, לא הוכחה חבות התובע בהשתתפות עצמית בגין התאונות המפורטות. זאת ועוד. לא הוגשה הוכחה בנוגע להסכמת התובע לשאת באופן אישי ומסוים בהשתתפות העצמית שהנתבעת חויבה בה. מה גם, שעל אף שהאירועים הנ"ל התרחשו במהלך שנת 2013, והנתבעת חויבה בהשתתפות עצמית בגינם במהלך שנה זו, היא לא חייבה את התובע בהשתתפות עצמית בגינם במהלך תקופת העבודה. הנתבעת לא טענה, וממילא לא הציגה כל פנייה שלה לתובע, או בירור שערכה עימו, בעניין זה במהלך תקופת העבודה. לפיכך, אפילו נניח לטובתה כי עמדה לה בזמן אמת הזכות לבצע את הניכוי הזה, הרי שלדעתנו, היא לא היתה רשאית לבצע את הניכוי במסגרת גמר החשבון.

באשר לחיוב התובע בגין דו"ח עבירת חנייה מיום 21.7.14 – הנתבעת טענה שנשאה בתשלום קנס בסך 375 ₪ ( נספחים ה' לתצהיר מר סימן טוב). לצורך הוכחת האמור, הגישה הנתבעת הודעת תשלום קנס של עיריית חיפה שלא על שם התובע ( מס' רכב 67656-31) על סך 250 ₪, כשבספח לתשלום הסכום לחיוב עומד על סך 250 ₪, בעוד רק צוין בכתב יד ששולם סך 375 ₪. כך שלא ברור הקשר בין דו"ח זה לבין ניכוי הרשות בתלוש השכר עבור " השתתפות בקנס" על סך 500 ₪.

מכל טעמים אלה, אנו סבורים שאין לקבל טענת הנתבעת בדבר היות הניכויים שבהם עסקינן – בגין השתתפות עצמית ועבירת חנייה – ניכויים שבוצעו כדין. נוכח האמור, דין התביעה להשבת הסכומים שנוכר משכר יוני 2015 בסך 7,168 ₪ להתקבל.

35. כאמור, התובע הוסיף וטען בתביעתו שהנתבעת ביצעה ניכויים שונים בשכרו עבור " קנסות נתיב מהיר ושונות" על סך 637 ₪. ואולם, הגב' בנימין העידה שלא בוצעו ניכויי שכר לעובד בפועל בגין קנסות נתיב מהיר, כשרק ביוני 2014 בוצע ניכויי רשות על סך 174 ₪, וסכום זה הושב לעובד בשכר יולי 2014, והדבר נתמך בתלושי השכר עבור חודשים אלה ( סעיף 10 לתצהירה). נוכח האמור, ומאחר שהתובע לא פירט ולא הוכיח את טענתו בדבר ביצוע ניכויי שכר בגין קנסות נתיב מהיר ( סעיף 30.4 לתצהיר התובע; סעיף 41 לסיכומי התביעה), הרי שרכיב תביעתו זו נדחה.

36. בתלוש יולי 2015 שבמסגרתו שולמו פיצויי פיטורים ויתרת הבראה, בוצעו גם ניכויי רשות בגין " קופת גמל" בסך 3,007 ₪. הנתבעת טענה שמדובר בביצוע הפרשות למפרע עבור ביטוח מנהלים, שאותן סירב התובע לבצע במהלך תקופת עבודתו, ושהנתבעת מצאה לנכון לבצע במרוכז במועד סיום עבודתו. טענותיה נתמכו בעדות בנימין ( סעיפים 9, 12 לתצהירה), וכן מכתב בנימין לתובע בעניין זה, שצורף כנספח לתצהירה, שבמסגרתו פורטו הפקדות על סך כולל של 3,007 ₪ שבוצעו בעדו כחלק העובד לגמל, באמצעות המחאה לחברה המבטחת, ושבמקביל יקוזז מסכום הפיצויים. אכן, טוב הייתה עושה הנתבעת לו הייתה מגישה הוכחת תשלום או מסמך רשמי של החברה המבטחת בנוגע לביצוע ההפקדות הנ"ל. אולם, התובע טען בעניין זה רק כי לא נתן את הסכמתו לביצוע הניכוי הנ"ל לטובת הפרשות העובד בהסדר פנסיוני. אין בפנינו טענה או הכחשה שהסכום הנ"ל אכן הופקד כחלק העובד לגמל בהסדר הפנסיוני ( סעיף 30 לתצהיר התובע; סעיפים 41, 46 לסיכומי התביעה). משכך, ומאחר שהמדובר בניכוי שכר שבוצע לטובת חלק העובד ברכיב הגמל, מכוח צו ההרחבה הכללי במשק לפנסיה חובה, אנו דוחים את טענותיו בעניין זה.

37. בהתאם, הנתבעת מחויבת בהשבת הניכויים משכר התובע בסך 7,168 ₪ בערכי נטו. בנסיבות העניין, אנו סבורים שאין מקום לחייב את הנתבעת בהפרשי הלנה, אלא בהפרשי הצמדה וריבית בלבד.

חופשה שנתית

38. התובע טען בכתב תביעתו, שבמועד סיום עבודתו עמדה לזכותו יתרת חופשה שנתית בהיקף של 28 ימי חופשה, בערך 389 ₪. לפי זה, הוא טען שלאחר קיזוז פדיון החופשה ששולם לו בתלוש יולי 2015, הוא זכאי ליתרת פדיון חופשה בסך 5,300 ₪.

39. תלושי שכר מהווים ראייה לכאורה בדבר נכונות הנתונים הכלולים בהם, ובכלל זה מאזן ימי החופשה. הנתבעת תמכה נתונים אלה השכר בעדותה של הגב' בנימין וברישומי פנקס חופשה לפיהם בשנת 2013, התובע לא ניצל חופשה; בשנת 2014, ניצל 8 ימי חופשה; ובשנת 2015 מצוין רק ניצול ימי חופשה ( סעיף 11 לתצהיר הגב' בנימין והנספח שצורף לו).

בהינתן שהתובע הועסק בשבוע עבודה בן 6 ימים, הוא היה זכאי למכסת חופשה שנתית של 12 ימי חופשה על פי חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951. בהתאם לתלושי השכר, הנתבעת אכן זיכתה את מאזן ימי החופשה שלו ביום חופשה עבור כל חודש עבודה. משכך, ובהתאם לתקופת עבודה של 31 חודשים, התובע היה זכאי ל – 31 ימי חופשה.

על פי דיווחי הנתבעת בתלוש השכר ופנקס החופשה, התובע ניצל בפועל בפברואר 2013 2 ימי חופשה; באוגוסט 2014 8 ימי חופשה; ובמאי 2015 4 ימים. סך הכל התובע ניצל 14 ימי חופשה. משכך, התובע היה זכאי במועד סיום עבודתו לפדיון יתרת חופשה של 17 ימים. בהתאם לשכר קובע אחרון של 8,520 ₪, ושבוע עבודה בן שישה ימים, ערך יום חופשה הוא 341 ₪. משכך, ובהינתן ששולם לתובע פדיון חופשה בסך 5,600 ₪, התובע זכאי ליתרת פדיון חופשה בסך 197 ₪.

הפקדות מעסיק בהסדר פנסיוני

40. בכתב התביעה התובע טען שהנתבעת ביצעה הפקדות מעסיק לגמל בחסר, ועל כן יש לחייבה בפיצוי בגין כך בשיעור ההפקדות שבהן הייתה מחויבת במהלך תקופת העסקתו, בסך של 5,893 ₪.

בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק, התובע היה זכאי לביצוע הפקדות בהסדר פנסיוני רק לאחר שישה חודשי העסקה. לעניין זה, התובע לא הוכיח שבמועד קבלתו לעבודה היה לו הסדר פנסיוני קודם פעיל. התובע רק טען בסעיף 26 לכתב תביעתו ש"היה בעל קרן פנסיה טרם תחילת עבודתו אצל הנתבעת", והוא אף לא התייחס לכך בתצהירו ( ר' לעניין זה: תצ ( ת"א) 52334-03-16‏ ‏שממה נ' ‏KPMG‏ סומך חייקין‏ (5.8.18, סעיפים 9 עד 11 להחלטה).

על כן, התובע היה זכאי לביצוע הפקדות לגמל עבור יוני 2013 ואילך. בשנת 2013 הפקדות המעסיק לגמל עמדו על שיעור של 5%, ובשנים 2014-2015 על 6%. התובע טען שהנתבעת ביצעה הפקדות בהסדר פנסיוני בחסר, אף לאחר שפנה אליה באמצעות בא כוחו בעניין זה ( סעיף 46 לסיכומיו). כפי העולה מתחשיב הנתבעת ( נספח נת/1 לסיכומיה), אלה אכן בוצעו בחסר, שכן התובע היה זכאי להפקדות המעסיק לגמל, כאמור לעיל, משנת 2014 בשיעור 6% משכרו הקובע, וממרץ 2014 לפי שכר בסך 8,520 ₪. לפיכך, הפקדות המעסיק עמדו ממרץ 2014 ועד יוני 2015 על סך 511 ₪ (6% * 8,520 ₪). בעוד שהנתבעת ביצעה בפועל הפקדות המעסיק בשיעור 5% משכר של 7,700 ₪ בסך 385 ₪ בלבד.

נוכח כל האמור, התובע זכאי לפיצוי בגין ביצוע הפרשות בחסר, בחישוב מעוגל, בסך 2,268 ₪ ( לפי החישוב: 18 חודשים * 126 ₪).

קרן השתלמות

41. התובע טען בכתב התביעה לזכאותו לקרן השתלמות מכוח ההסדרים הקיבוציים בענף הניקיון. נוכח קביעותינו בדבר אי תחולת צו ההרחבה בענף הניקיון על העסקת התובע, ומאחר שהתובע אינו טוען, וממילא לא הוכיח, קיומו של מקור נורמטיבי אחר מכוחו הוא זכאי לקרן השתלמות, הרינו לדחות את רכיב התביעה הזה.

פיצוי בגין תלושי שכר שאינם כדין

42. בכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעת בפיצוי בסך 10,000 ₪, מאחר שלטענתו הדיווח בתלושי השכר לא שיקף מהימנה את תנאי העסקתו, כשהרישום בתלושים בוצע " באופן פיקטיבי וביודעין תוך פגיעה בשכר התובע שסוכם". לעניין זה, ציין כי כוונתו הן לרישום חלק משכרו הרגיל כ"בונוס", לרכיבים נוספים.

בהינתן שלעניין זה התובע התייחס במפורש רק לרישום רכיב בונוס בתלוש השכר, ולא פירט והבהיר מהם אותם רכיבים נוספים, הרי שנתייחס רק לסוגיה זו.

43. פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר לעובד או מסירת תלושי שכר חסרים הוא פיצוי המצוי בשיקול דעתו של בית הדין, ותנאי להפעלת הסמכות הוא שנמסר תלוש לא תקין " ביודעין" מכוח החזקה שבסעיף 26 א(ב)(2) לחוק הגנת השכר. בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, משכה, תום לבם של הצדדים, והתכלית ההרתעתית ( ע"ע 28228-03-15 לוקס נ' זיסמן (31.10.16)).

בנסיבות העניין, לא מצאנו שמדובר בהפרה " ביודעין", חמורה, ונמשכת, המצדיקה פסיקת פיצוי.

היעדר הודעה על תנאי העסקה

44. בהתאם לסעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, על מעסיק למסור לעובד הודעה בכתב או חוזה עבודה שבהם יפורטו תנאי עבודתו בעניינים המפורטים בסעיף 2( א) לחוק זה. תכליתה ליידע את העובד על כל תנאי עבודתו, לייתר אי הבנות בנוגע לתנאי העבודה, ולמנוע מחלוקות משפטיות ( ע"ע 154-10 שניידר נ' ניצנים אבטחה (3.5.11)). בית הדין רשאי, אך לא מחויב, לפסוק לעובד פיצוי בגין אי מתן טופס הודעה לעובד או חוזה עבודה ( לשיקולים הרלוונטיים בעצם קביעת הפיצוי כמו גם לשיעורו, ראו למשל: עע 30878-11-16 נורדשטיין נ' קורבן (6.9.18, פיסקה 16 לפסק דינה של כב' השופטת חני אופק גנדלר)).

45. במקרה שלפנינו, הנתבעת לא הגישה כל הודעה או הסכם שנמסרו לתובע בנוגע לתנאי העסקתו, בעוד שהתובע העיד, ולא נסתר, שמעולם לא נערך עימו חוזה עבודה, ולא ניתנה לו הודעה על תנאי העסקתו או שינוי שחל בהם ( סעיף 13 לתצהירו). בהינתן תקופת העסקה כוללת של 31 חודשים, ומהות המחלוקות שהתעוררו בין הצדדים במסגרת הליך זה, לרבות שיעור השכר ותנאי העסקה, אנו פוסקים לתובע פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה בסך 3,000 ₪.

פיטורים שלא כדין

46. התובע עתר בתביעתו לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בטענה לפגם שנפל בפיטוריו, שנערכו לטענתו בלא שמוצתה קודם לכן זכותו לשימוע. לעניין זה, התובע טען שלא נמסר לו זימון לשיחה מיום 27.5.15, שאותה הכתירה הנתבעת כשימוע, אף שלשיטתו לא היה כך הדבר, ובכלל זה לא נמסרו לו הסיבות לפיטוריו, אלא הנתבעת ערכה לו כשיטתו " שיחה בהפתעה", שבה הודע לו על פיטוריו, ונמסר לו מכתב שכותרתו " שימוע", וכל זאת בלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו, ומבלי שנערך פרוטוקול.

הנתבעת הכחישה את כל הטענות האלה, וטענה כי התובע הוא זה שביקש, ואף דרש באיומים, את פיטוריו. עוד טענה שהתובע הפר משמעת ואמון במכוון על מנת להוביל לפיטוריו ובכלל זה שבת מכל עבודתו, נעדר ממנה בתואנות שווא, ניתק כל קשר עם הנתבעת ולקוחותיה, והכל תוך שיבוש מכוון של פעילותה התקינה של הנתבעת. לעניין השימוע הבהירה הנתבעת שזה נערך לתובע לאחר שנערכו עימו שיחות מוקדמות שבהן הוזהר לבל ימשיך לשבות מעבודתו, והועלו כלפיו טענות בנוגע לתלונות לקוחות. עוד הדגישה, שבטרם ההחלטה על פיטוריו, התובע לא ביקש כלל להבהיר התנהלותו, שכן כאמור הוא שביקש לסיים עבודתו. משכך, הודיעה לו הנתבעת על סיום עבודתו בנסיבות חמורות של הפרת משמעת ואמון. הנתבעת הוסיפה והבהירה שבנסיבות אלה לא ניתן היה ממילא להמשיך את העסקתו אצלה.

47. על פי ההלכה הפסוקה, התשובה לשאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה מנסיבותיו. לא כל אי עמידה בכללי השימוע או פגם שנפל בו יצדיקו פסיקת פיצוי ( ע"ע 554/09 צבר ברזל נ' שמיר (13.1.11), סעיף 19). בעת בחינת הנסיבות, יש לבחון האם נפגעה באופן מהותי תכלית הליך השימוע, שמטרתו לבחון, ככלל, האם אכן קיימת עילה לפיטורים ( ר' והשוו: ע"ע 55425-09-11 גוטמן נ' שיכון ובינוי אחזקות (5.9.17); ע"ע 344/08 דרוט נ' מדינת ישראל (7.5.09)); בר"ע 59581-11-12 ‏ ‏סלע עופר מוניות נ' לוגסי (30.12.13)).

48. לאחר שבחנו את מכלול הראיות, החלטנו שלא התקיימו במקרה שלפנינו נסיבות המצדיקות פסיקת פיצוי בגין הפרת הזכות לשימוע, וננמק:

ראשית סימן טוב העיד, שטרם סיום עבודת התובע, הוא ביקש העלאת שכר, תוך שהוא טוען שקיבל הצעת עבודה במקום אחר. סימן טוב הסכים להעלאת שכר מסוימת בלבד. בהמשך לכך, דרש התובע לקבל מכתב פיטורים. ביום 19.5.15 קיימו סימן טוב וכהן פגישה עם התובע, שבה הבהיר סימן טוב לתובע שאם ברצונו לסיים את עבודתו עליו ליתן מכתב התפטרות, אף שהנתבעת מוכנה לשלם לו פיצויי פיטורים. במהלך שיחה זו הוסיף ואיים התובע, כך לפי סימן טוב, שאם לא יקבל מכתב פיטורים, יסב נזק לחברה. לטענת סימן טוב, התובע אף החל בפועל להסב נזקים לחברה החל ממועד זה, בכך שהודיע על היעדרות בשל מחלה שלא הייתה, ואף הפסיק באופן מוחלט לבצע את עבודתו, ובכלל זה לענות לפניות מנהליו ולקוחות החברה, והכל על מנת להוביל לפיטוריו. על רקע דברים אלה, ובלית ברירה, נערך ביום 27.5.15 שימוע לתובע ויום למחרת נמסר לו מכתב פיטורים ( סעיפים 31-32, 41 ונספח ג' לתצהיר סימן טוב; ע' 32, ש' 6);

שנית בדומה, כהן אף הוא העיד, שטרם סיום העסקת התובע בחברה, התובע פנה אליו בבקשה להעלאת שכר משמעותית. בקשתו התקבלה חלקית. בשיחה טלפונית שניהל עם התובע בעניין זה ביום 14.5.15, הודיע התובע שהוא מבקש לסיים עבודתו ולקבל מכתב פיטורים. כהן השיבו שהנתבעת מעוניינת בהמשך העסקתו אצלה ובאם בכוונתו לסיים עבודתו עליו להעביר מכתב התפטרות. התובע הודיעו שבאם לא יימסר לו מכתב פיטורים יגרום נזק לחברה ( סעיפים 13- 18 לתצהיר מר כהן). לתצהיר כהן צורף מסמך מיום 14.5.15 שכותרתו "התנהלות עובד סגל" שמוען על ידו לסימן טוב. במסמך זה מצוין שביום 14.5.15 נערכה שיחת טלפון בינו לבין התובע במסגרתה הלה הודיעו שאינו מסכים לתוספת השכר החלקית שאושרה לו על ידי החברה , הוא מודיע על סיום עבודתו, ומבקש מכתב פיטורים. לאחר שהוסבר לעובד שאין החברה מעוניינת בסיום עבודתו ובאם הוא מעוניין בכך, עליו ליתן מכתב התפטרות. הודיע האחרון למר כהן שאם לא יימסר לו מכתב פיטורים, יגרום נזק לחברה, עד שלא תהיה ברירה אלא להיענות לדרישתו זו (נספח א' לתצהיר מר כהן).

כהן המשיך והעיד שביום 19.5.15 התקיימה פגישה בינו לבין התובע, שבמסגרתה הובהר לו שאין כוונה להורות על פיטוריו, ובאם והוא מעוניין לסיים עבודתו עליו ליתן מכתב התפטרות. בשיחה זו חזר והעלה התובע דברי איומים בנוגע לנזקים שיסב לחברה. ואכן, לאחר הפגישה, התובע הפסיק לענות לטלפונים, ולתת מענה למנהליו וללקוחות החברה ( סעיפים 19- 23 לתצהירו). ר כהן צירף כנספח ב' לתצהירו " סיכום שיחת עובד איגור לאונידוב" מיום 19.5.15 שנערך על ידו המתעד האמור.

באשר לשיחת השימוע, כהן העיד שביום 27.5.15 נערך לתובע על ידו שימוע, שבו הובהרו לו הסיבות לכך שהנתבעת שוקלת להורות על פיטוריו. בהתאם למסמך שכותרתו שימוע מיום 27.5.15, שנערך אף הוא על ידי כהן, אכן נערך לתובע שימוע שבו הועלו כנגדו טענות בדבר תלונות מצד לקוחות החברה כנגדו. עוד צוין שנערכו עם התובע שיחות קודמות בעניין זה, ועל רקע כל האמור, נשקל סיום עבודתו. כהן העיד שלמחרת השימוע, הנתבעת החליטה להורות על פיטורי התובע, נוכח התנהלותו ואיומיו. התובע זומן למשרדי החברה על מנת לקבל מכתב פיטורים, אולם סירב להגיע, ועל כן כהן מסר לו את מכתב הפיטורים בעצמו ( סעיפים 24 – 26 לתצהיר מר כהן). כהן העיד בחקירתו שנערך לתובע שימוע במשרדו לאחר שהתובע ביקש העלאת שכר והנתבעת סירבה להיענות לדרישתו במלואה ( ע' 42, ש' 8, 23). העד הבהיר שהוא זוכר שמסר לתובע מסמך בנוגע לשימוע, הגם שאינו זוכר האם המדובר היה בנספח ג' שצורף לתצהיר סימן טוב ( ע' 42, ש' 8);

שלישית התובע הודה בתצהירו, שסמוך להודעה על סיום העסקתו, במאי 2015, הוא פנה לנתבעת בבקשה להעלאת שכר, לאחר שלטענתו לא קיבל תמורה הוגנת לעבודתו, ואף לא את זכויותיו הפנסיוניות. לטענתו, הנתבעת התמהמה במענה לדרישותיו אלה, ובתגובה להן, מסרה לו במפתיע, ביום 28.5.15, הודעת פיטורים ( סעיף 7 לתצהירו). התובע חזר והודה גם בחקירתו שביקש העלאת שכר סמוך לסיום עבודתו, אולם לטענתו סימן טוב לא השיבו דבר בעניין זה ( ע' 20, ש' 16). לא נתנו אמון בעדותו בעניין זה, שאינה סבירה לדעתנו, ומכל מקום, עולה ממנה בסבירות גבוהה יותר שהרקע לסיום יחסי העבודה היה אכן דרישת התובע להעלאת שכר, שלא נענתה;

רביעית בנוסף לכך, אין בידינו לקבל את טענת התובע כי לא נערך לו כל שימוע טרם סיום עבודתו. התובע הודה בתצהירו שביום 27.5.17 " נערכה לי שיחה בהפתעה שבה הודיעו לי מיידית על פיטוריי, ומסרו לי באותו מעמד, מכתב שכותרתו ' שימוע' למרות שלא היה שימוע" (סעיף 16 לתצהיר התובע). התובע אומנם הכחיש בחקירתו שזומן לשיחה עם סימן טוב טרם סיום עבודתו, והשיב בעניין זה כי " ממש לא. הייתי חולה, גנבו רכב מתחת לבית והשאירו אותי בלי רכב, והאשימו אותי שאני חולה שנתפס לי הגב." (ע' 20, ש' 26). אולם עדותו זו אינה עולה עם גרסתו הנ"ל שבתצהיר. כמו כן, התובע הודה בהמשך חקירתו שאחרי תקופת המחלה בה שהה " דיבר איתי שלומי ( מר כהן – הערה של הח"מ) ואמר לי שאני לא יכול לחזור לחברה, קיבלתי מכתב פיטורים מפתיע, לא היתה שיחה". אולם מנגד הודה כי " הם תפסו אותי למשרד לשיחה מפתיעה, השפילו אותי, ואז באותו יום הלכתי עם האקונומיקה, הייתי במחלה, ואז באותו היום נתנו לי מכתב פיטורים" (ע' 21, ש' 1);

וחמישית גרסת התובע בחקירתו לפיה ביום 27.5.17 נערכה עימו שיחה בנוגע לסיום עבודתו, ואף נמסר לו באותו היום ממש מכתב פיטורים, אינה עולה בקנה אחד עם תצהירו לפיו ביום 27.5.17 נערכה לו שיחה ונמסר לו סיכום שימוע, ורק למחרת היום, ביום 28.5.17, נמסרה לו הודעת פיטורים ( סעיפים 16- 17 לתצהירו).

49. נוכח כל האמור, אנו דוחים את טענות התובע בנוגע לפגם שנפל בהליך פיטוריו, כל שכן פגם המצדיק פסיקת פיצוי.

התביעה שכנגד

50. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד במסגרתה עתרה לחיוב התובע בפיצוי בגין גרימת נזקים מכוונת, פגיעה בשם טוב, ומסירת מידע למתחריה. לאחר שבחנו טיעוני הצדדים וראיותיהם, אנו סבורים שדינה להידחות. ונפרט.

ראשית הנתבעת טענה שהתובע מסר לחברה מתחרה בשוק, חברת מטאור, פרטים רבים ומהותיים ו"מידע פנים" כלשונה, כגון שמות לקוחות, הכנסות החברה, שמות עובדים ושכרם. למעשה, הנתבעת מכוונת בטענותיה לכך שהתובע מסר למטאור פרטים אודות שכרה של מפקחת מסוימת שהועסקה על ידה ותנאי עבודתה, ועל סמך אותו מידע היא הוזמנה לריאיון עבודה. ברם, הנתבעת לא הוכיחה שהתובע מסר מידע של החברה שיש בו אינטרס מוגן שלה, כגון סוד מסחרי, שהנטל להוכיח אותו מוטל עליה ( בר"ע 61084-05-18 דניאלי נ' י.שבי שיווק מזון (6.6.18)). בנוסף, לא הוכח עצם מסירת מידע זה על ידי התובע לאחר, ובפרט למטאור. נדגיש שהתובע הכחיש זאת מכל וכל ( סעיפים 22-23 לתצהירו), ואף תמך עדותו זו, בעדות שידר ( סעיפים 6-7 לתצהיר מר שידר). יתרה מכך, כהן עצמו הודה בחקירתו שזימונה לריאיון של אותה מפקחת במטאור אינו קשור לתובע, וכי " היתה [ הייתה] השערה אבל אין פה אצבע מאשימה" (סעיפים 29-30 לתצהירו; ע' 43, ש' 11). משכך, הטענות נדחות;

שנית בנוסף לכך, הנתבעת טוענת שהתובע פגע בשמה הטוב בכך שמסר מידע כוזב על מצבה הכלכלי. ספציפית, נטען על ידה שהתובע מסר לאותה מפקחת מידע כוזב אודות החברה על בסיסו מנהלי מטאור הבהירו בפניה שהחברה במצב כלכלי קשה. ואולם, הטענות לא הוכחו כלל. סימן טוב לא הוכיח הדבר מלבד בעצם עדותו לפיה בעליה של מטאור פנה אליו " ואמר לי מה קורה אצלך בחברה" (סעיפים 34- 37 לתצהירו; ע' 32, ש' 12). זאת, בעוד שהתובע הכחיש אותן במפורש בתצהירו ( סעיפים 22-23 לתצהירו), ואף תמך גרסתו בעדות שידר ( סעיף 8 לתצהירו). משכך, גם הטענות האלה נדחות;

ולבסוף הנתבעת הוסיפה וטענה שהתובע פנה למוסך שהיה לקוח החברה, על מנת שיתקשר עם חברת קלינקס שבה החל לעבוד. משכך, הנתבעת עתרה לפיצוי בגין הפסד רווח חודשי עתידי בסך 8,000 ₪ עבור תקופה של 24 חודשיים, בסך כולל של 192,000 ₪. ואולם, הנתבעת לא הגישה כל ראייה בנוגע לפנייה מטעם התובע שלא כדין ללקוח קיים שלה, במטרה להפסיק ההתקשרות עימה. כמו כן, הנתבעת לא הוכיחה שהפסקת ההתקשרות עם הלקוח הנ"ל, לאחר שנערך על ידו מכרז ומספר חברות שירותים הגישו מועמדות, נגרמה בשל מעשים המיוחסים על ידה לתובע. טענות הנתבעת בעניין זה נסמכות על השערות בלבד ( סעיף 35 לתצהיר סימן טוב; ע' 32, ש' 25; ע' 33, ש' 1; ע' 43, ש' 19). מנגד, התובע הכחיש בתצהירו מכל וכל שמסר מידע לחברות מתחרות של הנתבעת, ואף הוסיף והדגיש שמידע שכזה אף ממילא לא היה מצוי ברשותו ( סעיף 21 לתצהיר). מכל מקום, לא הוכחה כלל זכאות הנתבעת לפיצוי בגין הפסד רווח עתידי בהיקף הנתבע על ידה, כשלעניין זה הוגשה רק עדות מר סימן טוב ( סעיף 39.1 לתצהיר מר סימן טוב; ע' 32, ש' 21).

51. מכל טעמים אלה, התביעה שכנגד, על מכלול רכיביה, נדחית.

סוף דבר

52. תביעת התובע מתקבלת בחלקה. בהתאם, תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים:

א. גמול שעות נוספות בסך 34,701 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.3.14 ( אמצע תקופת ההעסקה).

ב. פיצוי בגין ביצוע הפקדות המעסיק לגמל בחסר בסך 2,268 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.14 ( כמחצית התקופה).

ג. השבת ניכויי שכר שבוצעו שלא כדין בשכר יוני 2015 בסך 7,168 ₪.

ד. פיצוי בגין היעדר הודעה על תנאי העבודה בסך 3,000 ₪.

ה. יתרת פדיון חופשה בסך 197 ₪.

הסכומים הנקובים בסעיפים ג' עד ה' יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.6.15 ( מועד סיום ההעסקה) ועד למועד התשלום בפועל.

53. התביעה שכנגד – נדחית.

54. בנסיבות העניין, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד ( בתביעה ובתביעה שכנגד) בסך כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

ניתן לערער על פסק דין זה לבית הדין הארצי. ערעור יש להגיש תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ט, (17 ספטמבר 2018), בהעדר הצדדים.

גב' שושנה סוזן סמק,
נציגת ציבור עובדים

דורי ספיבק, שופט
אב"ד

גב' שרה אבן ,
נציגת ציבור מעסיקים