הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 1639-11-13

31 אוקטובר 2017

לפני:
כב' השופטת מיכל לויט , שופטת בכירה

נציג ציבור (מעסיקים) מר עודי שינטל

התובעת והנתבעת שכנגד
דפנה נבארו
ע"י ב"כ: עו"ד מורן חיון
-
הנתבעת והתובעת שכנגד
סלע מעבדות תוכנה בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד עידן פפר

פסק דין

1. לפנינו תביעה ותביעה שכנגד.

התביעה עניינה עתירתה של התובעת והנתבעת שכנגד - הגב' דפנה נבארו ( להלן: "התובעת") לתשלום זכויות סוציאליות שלטענתה לא שולמו לה, לרבות, דמי חגים, פדיון חופשה, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה, פיצוי בגין אי הפרשה לגמל והפרשי פיצויי פיטורים וכן לתשלום פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בחומרי לימוד שכתבה.

התביעה שכנגד עניינה עתירתה של הנתבעת והתובעת שכנגד – סלע מעבדות תוכנה בע"מ ( להלן: "הנתבעת"), לקיזוז סכומים ששולמו, לטענתה, ביתר לתובעת בגין חופשה ובגין שעות עבודה שלא ביצעה, להשבת פיצויי הפיטורים ששולמו לה, לתשלום בגין הוצאת דיבה ונזקים שגרמה, פיצוי בגין פגיעה באמון ובחובת תום הלב שהיא חבה לנתבעת ופיצוי מכוח חוק עוולות מסחריות בגין שימוש בחומרים שבבעלות הנתבעת.

2. הנתבעת הינה חברה העוסקת בתחום המחשבים, בפיתוח ותמיכה של מערכות תוכנה, הדרכות והכשרת אנשי פיתוח, מתן שירותים ועוד.

3. התובעת הועסקה על ידי הנתבעת כמרצה שכירה מיום 1.7.08 ועד ליום 4.7.13, מועד בו התפטרה מעבודתה.

טענות הצדדים

4. לטענת התובעת, בזמנים הרלוונטיים לתביעה היא שימשה כמרצה פופולארית ומבוקשת בתחום הגרפיקה הממוחשבת והמולטימדיה, ועבדה בנתבעת במשך שמונה שנים, הגם שהעמידה את תביעתה על תקופה של חמש שנים בלבד מטעמי אגרה.

לטענתה, היא עבדה בנתבעת באופן בלעדי בהיקף משרה ממוצע של כ- 35%, שכרה השעתי האחרון עמד על 130 ש"ח ושכרה החודשי הממוצע לצורך חישוב זכויותיה עמד על 7,752 ש"ח.

לטענת התובעת, בחודש ינואר 2010 היא אולצה לחתום על הסכם העסקה מקפח ומוטה לטובת הנתבעת, כשנאמר לה כי אם לא תחתום עליו היא לא תוכל להמשיך ולעבוד כמרצה בנתבעת.
בנוסף טענה כי הנתבעת אילצה אותה להסכים לכתוב תכנים רבים, ספרים, חוברות עבודה, מבחנים ולבנות מערכי קורסים, כולם מקוריים פרי כתיבתה, כשהיא תגמלה אותה בסכומים מגוחכים בשיעור של 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ לכתיבה והפקה מלאה של ערכת לימוד.
לטענתה, סכום זה מהווה גזל ועושק, על אחת כמה וכמה משהנתבעת עשתה שימוש תדיר ביצירות אלו במהלך תקופת עבודתה ואף לאחר עזיבתה.

עוד טענה, כי במהלך תקופת עבודתה הנתבעת ניצלה את חוסר בקיאותה בעניין זכויותיה ולא שילמה לה זכויות סוציאליות מלאות כגון דמי חופשה, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה והפרשות לפנסיה, ועל כן עתרה לחיוב הנתבעת בתשלום זכויות אלו.

בנוסף עתרה לחיוב הנתבעת בתשלום דמי חגים שלא שולמו לה כלל במשך תקופת עבודתה.

התובעת טענה כי מאחר ולא שולם לה מלוא שכרה, לא שולם לה תשלום ריאלי בעבור השימוש ביצירותיה ולא שולמו לה מלוא זכויותיה, וכן מאחר ומנהלי הנתבעת יצרו אווירה משברית כלפיה, תוך רצונם להיפטר ממנה מהר ככל שניתן, לא נותרה לה ברירה אלא להתפטר בדין מפוטרת עקב הרעת תנאים מוחשית ו/או נסיבות שביחסי עבודה שבשלן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה, וזאת לאחר שהתריעה בפני מנכ"ל הנתבעת ו/או המנהלת שלה מספר פעמים.

לאור האמור, טענה התובעת לזכאותה לתשלום פיצויי פיטורים בגין 60 חודשי העסקה בניכוי הסכום ששולם לה כפיצויים.

בנוסף טענה כי הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים שלה ביצירותיה המוגנות, בכך שהעתיקה, פרסמה והעמידה את יצירותיה לרשות ציבור הסטודנטים שלה, מתוך מניעים כלכליים מסחריים ותוך עשיית עושר שלא כדין על גבה, כשבגין הפרת הוראות חוק זכות יוצרים עתרה לתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 150,000 ש"ח.

5. לטענת הנתבעת, התובעת לא הועסקה ברציפות משנת 2008, שכן במהלך שנת 2009 היה נתק בן 5 חודשים ביחסי העבודה.
כמו כן טענה כי שכרה והיקף משרתה של התובעת השתנה באופן משמעותי לאורך שנות העסקתה ולא עמד על 35% כנטען.
לטענת הנתבעת, תנאי העסקת התובעת נקבעו בהתאם לבקשותיה תוך התאמה לצרכיה האישיים, וזאת עקב יחסיה הקרובים עם הגב' בת שבע ויילד, המרכזת את תחום הגרפיקה בחברה.

על פי הנטען, בהתאם להסכם העבודה שהתובעת חתמה עליו מרצונה החופשי ולאחר משא ומתן מקיף שניהלה, שכרה השעתי עמד על 103 ש"ח, בצירוף רכיבים נלווים כדוגמת חופשה, הבראה, תמורת פיצויי פיטורים ונסיעות, כשבסה"כ בתקופה האחרונה לעבודתה שולם לה שכר של 130 ש"ח לשעה הכולל את מלוא זכויותיה (111 ש"ח שכר יסוד + זכויות נלוות).

באשר לדמי חגים, טענה הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לתשלום בגין ימי חג שלא עבדה לפניהם או אחריהם ומאחר והיא לא הועסקה באופן יומיומי עליה להוכיח כי לא החסירה ימי עבודה.

על פי הנטען, התובעת לא אולצה לחתום על הסכם ההעסקה וטענתה סותרת את הצגתה כמרצה מבוקשת שיכולה לעבוד בכל מקום ואת העובדה שניהלה מו"מ באשר לתנאיו.

באשר לטענתה בדבר פגיעה בזכויותיה הקנייניות, טענה הנתבעת, כי על פי הוראות סעיף 34 לחוק זכות יוצרים - המעביד הוא הבעלים של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה. יתרה מכך, בהסכם העבודה עליו חתמה התובעת ובנספח לו היא ויתרה מראש ובמודע על זכויות היוצרים בחומרים אותם הכינה או שדרגה עבור הנתבעת, וזאת לאחר תכתובות בינה לבין הגב' ויילד בהן הבהירה כי מקובל עליה שהזכויות הן של החברה בלבד.

בנוסף טענה הנתבעת, כי התובעת לא ביצעה מלאכה של כתיבת ספרים אלא שדרגה ספרים קיימים שהועברו לה על ידי הנתבעת.

באשר לתביעה לפיצויי פיטורים טענה הנתבעת, כי התפטרות התובעת נבעה אך ורק מרצונה לעזוב את עבודתה וכי לא מתקיימות נסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים.
על פי הנטען, תחילה שלחה התובעת מכתב בו דרשה זכויות בסך של כ- 49,000 ש"ח ולאחר שהנתבעת הגיבה עניינית למכתב והתובעת הבינה כי טענותיה אינן מובילות לסיום העסקתה מצד החברה, היא החליטה להעלות דרישה מופרכת לתשלום סך של חצי מיליון ש"ח שאם לא ישולמו לה מידית יובילו להתפטרותה, מתוך תקווה שהחברה לא תיענה לדרישה זו ותפטרה.

הנתבעת סירבה לקבל את דרישת התשלום המופרכת וקיבלה את התפטרות התובעת אולם הבהירה לה כי לא מדובר בהתפטרות בדין פיטורים ואף ערכה לה גמר חשבון מפורט יחד עם מכתב לשחרור כספי הפנסיה, וציינה כי היא אינה גובה ממנה בשלב זה סכומים ששולמו לה ביתר.

לטענת הנתבעת, לולא דרישתה המופרכת של התובעת לתשלום חצי מיליון ש"ח בניגוד להסכמי העבודה עליהם חתמה, העסקתה הייתה נמשכת כסדרה, כך שאין ספק כי התובעת היא שביקשה לסיים את עבודתה ועל כן גם סירבה לבירור ענייני של טענותיה עם הנתבעת.

מעבר לאמור, לטענת הנתבעת, לתובעת שולמו כספים ביתר הן בגין חופשה והן בגין שעות עבודה שלא ביצעה בפועל, סכומים אותם ביקשה לקזז מסכום התביעה, ובנוסף עתרה לקיזוז סכום פיצויי הפיטורים ששולם לה ולקיזוז יתר הסכומים שנתבעו בכתב התביעה שכנגד.

במסגרת התביעה שכנגד, עתרה הנתבעת לחייב את התובעת בהשבת הכספים ששולמו לה ביתר כמפורט לעיל ולהשבת סכום פיצויי הפיטורים ששוחרר לטובתה, משטענה כי התובעת מעלה באמונה ועל כן אינה זכאית לפיצויי פיטורים.

כמו כן עתרה לחיוב התובעת בתשלום פיצוי בגין פרסום לשון הרע ופגיעה בשמה הטוב בפני תלמידים ומרצים, פיצוי בגין הנזק שנגרם לה בפועל עקב נטישת תלמידים או דרישתם לפיצוי בדרך של מתן קורסים נוספים וכן לתשלום פיצוי בגין מעילתה באמון החברה.

בנוסף עתרה לחיוב התובעת בתשלום פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה בזכויות היוצרים שלה, עקב שימוש התובעת בחומרים שבבעלות החברה לאחר סיום עבודתה, ובנוסף עתרה למתן צו המורה כי לחברה הזכויות הקנייניות על החומרים.

6. התובעת הכחישה את כל הנטען בכתב התביעה שכנגד וטענה כי כל מטרתה של הנתבעת בהגשת התביעה שכנגד היא " למזער נזקים" במסגרת התביעה העיקרית שהגישה ולהלך עליה אימים, כשבכתב ההגנה שכנגד חזרה על מרבית הטענות שהעלתה בכתב התביעה.

תצהירים ועדויות

7. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ותצהיר משלים מטעמה. כן הוגשו מטעמה תצהירים של הגב' צביה בלודשטיין ושל מר אורי כתבי, סטודנטים לשעבר בנתבעת. התובעת ויתרה על עדויותיהן של שתי סטודנטיות נוספות שתצהיריהן הוגשו.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של מר אלי סרביה, סמנכ"ל משאבי אנוש בנתבעת ושל הגב' בת שבע ווילד, מנהלת בית הספר לגרפיקה בנתבעת.

התובעת, העדים מטעמה ועדי הנתבעת נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בפנינו.

דיון והכרעה

תקופת העבודה ואחוז המשרה של התובעת

8. התובעת טענה כי החלה לעבוד בנתבעת בשנת 2005 אולם העמידה את תביעתה על תקופה של חמש שנים בלבד, קרי מיום 1.7.08 ועד לחודש יולי 2013.
הנתבעת טענה כי התובעת החלה לעבוד ביום 1.7.08 כשקודם לכן הועסקה כעצמאית.

מאחר והתובעת ממילא אינה דורשת זכויות בגין התקופה שקדמה ליום 1.7.08 נתייחס בתביעה זו לתקופת העבודה כאילו החלה ביום 1.7.2008 ( תאריך תחילת העבודה המופיע גם בתלושי השכר של התובעת) ועד לחודש יולי 2013.

9. אין חולק כי התובעת לא עבדה בחודשים מרץ – יולי 2009, כשבחלק מהתקופה שהתה בחו"ל ( ר' לעניין זה עדותה של התובעת – סעיף 25 לתצהירה, וכן עמ' 22 לפרוט', ש' 27-29).

מדובר אפוא בהפסקה של 5 חודשים אשר בהתאם להוראות חוק פיצויי פיטורים באותה העת, טרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 25 לחוק פיצויי פיטורים ( אשר נכנס לתוקף בחודש 12/2009), יצרה נתק ברציפות יחסי העבודה בין הצדדים, כשהתובעת לא הוכיחה בכל אופן כי הודיעה מראש מתי תשוב או כי הנתבעת הבטיחה לה עבודה כשתחזור לישראל.

משכך, מדובר בשתי תקופות עבודה נפרדות – מיום 1.7.08 ועד ליום 28.2.09 ומיום 1.8.09 ועד לחודש יולי 2013.

10. באשר להיקף משרתה של התובעת, מהנתונים שהונחו בפנינו, עולה כי היקף העסקתה השתנה ולא עמד על כ- 35%לאורך כל תקופת העסקתה כנטען על ידה.
מעיון בתלושי השכר ובסיכום שנערך על ידי הנתבעת ( נספח א לסיכומים), עולה כי בשנת 2008 היא הועסקה בהיקף משרה ממוצע של 11.8%, בשנת 2009 בהיקף משרה ממוצע של 20.9%, בשנת 2010 בהיקף משרה ממוצע של 20.9%, בשנת 2011 בהיקף משרה ממוצע של 34.5%, בשנת 2012 בהיקף משרה ממוצע של 30.1% ובשנת 2013 בהיקף משרה ממוצע של 34.4% ובסה"כ בהיקף של 25.9% משרה במשך כל תקופת ההעסקה.

11. הצדדים חלוקים גם באשר לשעות עבודתה היומיות והשבועיות, כשלטענת התובעת, היא לימדה מדי יום בהיקף שעות משתנה ובממוצע עבדה כ- 4.5 שעות ביום, בעוד הנתבעת טענה כי התובעת הועסקה בהיקף משתנה שעמד בממוצע על 2.86 שעות יומיות ( תחשיב צורף כנספח א' לסיכומי הנתבעת).

התובעת צרפה לתצהירה מדגם מייצג ממערכת הקורסים שלימדה בשנים 2012 ו- 2013 (נספח ט' לתצהירה) אשר ממנו עולה המסקנה כי היא לא העבירה הרצאות פרונטליות על בסיס יומיומי, כי אם כ- 11 עד 16 ימים בחודש, ואף זאת בהיקף שעות משתנה, כשלעיתים העבירה קורס אחד ביום ולעיתים ארבעה קורסים.
גם מהטבלה שצורפה לסיכומי הנתבעת עולה כי במרבית החודשים התובעת לא עבדה על בסיס יומיומי ועבדה לכל היותר 3.95 שעות ביום ובדרך כלל פחות מכך.

הגם שעבודתה כמרצה כללה מטבע הדברים מטלות נוספות מלבד שעות ההוראה הפרונטליות, התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כמה שעות השקיעה בנוסף במטלות אלו, וטענה כי לימדה בממוצע 4.5 שעות מדי יום ( ר' סעיף 28 לתצהירה), טענה שכאמור נסתרה בראיות שהוצגו הן על ידה והן על ידי הנתבעת. גם מתלושי השכר שהוצגו עולה כי התובעת הועסקה בהיקף שלא עלה על 3 שעות יומיות.

12. משכך, אנו קובעים כי יום עבודה ממוצע של התובעת עמד על 2.86 שעות בלבד, כגרסת הנתבעת.

שכרה של התובעת

13. התובעת טענה כי שכרה השעתי האחרון עמד על 130 ש"ח וכי לא שולמו לה זכויות סוציאליות כדוגמת חופשה, הבראה, הוצאות נסיעה והפרשה לגמל, בעוד הנתבעת טענה כי בהסכם העבודה עליו חתמו הצדדים בשנת 2010 סוכם על תשלום שכר בסיס בסך 103 ש"ח ועל תשלום רכיבים נלווים של חופש, הבראה, פיצויים ונסיעות, כשבחודש ינואר 2013 הועלה שכרה ושולם לה שכר שעתי בסך 130 ש"ח שכלל שכר בסיס בסך 111 ש"ח ואת יתר זכויותיה הנלוות ( ההסכם צורף כנספח נת/2).

14. התובעת טענה כי אולצה לחתום על הסכם ההעסקה שכלל תניות מקפחות, וכי רק מאחר וחששה לאבד את מקום עבודתה חתמה עליו. אולם טענה זו אינה מתיישבת עם הצגתה כמרצה מבוקשת שיכלה לבחור ולעבוד בכל מקום ושאף הוכח כי עזבה את עבודתה אצל הנתבעת בתקופות קודמות על מנת לעבוד אצל גורמים אחרים, דוגמת ג'ון ברייס.

הנתבעת אף הציגה הסכם עבודה קודם משנת 2002 ( צורף כנספח נת/1), אשר נוסחו זהה לנוסח ההסכם משנת 2010 בכל הקשור להרכב שכרה ( מלבד הסכומים אשר היו נמוכים משמעותית), כך שנראה כי חלוקת השכר כפי שבוצעה הייתה מוכרת לה עוד משנים קודמות.

טענת התובעת לפיה אולצה לחתום על ההסכם אף אינה מתיישבת עם תכתובת דוא"ל שצרפה הנתבעת בעניין קביעת שכר התובעת כשכירה, לאחר שנים בהן שימשה כעצמאית, ממנה עולה כי תחילה הוצע לה שכר לפי עלות מעביד של 90 ש"ח ובעקבות דרישתה לשכר גבוה יותר הועלה השכר ל- 100 ש"ח ( התכתובת צורפה כנספח נת/3).

גם מתמליל השיחה שצרפה התובעת לתצהירה ( נספח יא' לתצהיר) עולה באופן ברור כי היא לא הביעה כל מחאה באשר לאמור בהסכם בעת שחתמה עליו.

15. יש לזכור כי שכר שעתי של 103 ש"ח או 111 ש"ח הינו שכר הגבוה משמעותית משכר המינימום והתובעת לא הוכיחה בכל אופן כי מדובר בשכר מקפח או נמוך משכרם של עובדים בתפקידים מקבילים, כך שלא ברור מהו העושק שבוצע כלפיה וכיצד היא נפגעה מחתימתה על ההסכם בכל הקשור לתנאי שכרה.

התובעת לא הוכיחה אפוא כי נפל פגם כלשהו ברצונה ונראה כי היא חתמה ביודעין על הסכם ההעסקה במסגרתו הסכימה באופן מפורש לתשלום שכר יסוד של 103 ש"ח לשעה ( שבחודש ינואר 2013 עלה ל- 111 ש"ח) ובצירוף דמי הבראה, פיצויים, חופשה ונסיעות כאחוזים נוספים מהשכר.

האם מדובר בשכר כולל אסור?

16. התובעת טענה כי אף אם הסכימה ( לטענתה בעל כורחה) לתשלום שכרה באופן שפורט בהסכם ההעסקה, יש לראות את שכרה כ"שכר כולל" בלתי חוקי, כך שהשכר ששולם לה בסך של 130 ש"ח לשעה הינו שכרה הרגיל, על בסיסו יש לערוך את חישוב זכויותיה הסוציאליות שלמעשה לא שולמו לה.

17. אכן, בתלושי השכר של התובעת לא בוצעה הפרדה בין רכיבי השכר השונים ונרשם בהם סכום שעתי קבוע בגין " שכר הדרכה/מרצים", וזאת בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"א – 1951 האוסר על קביעת שכר הכולל גמול שעות נוספות ופדיון חופשה.

עם זאת, על פי הפסיקה, אין כל מניעה לכלול בשכרו של העובד תשלומים שאינם מתחייבים מחוק שעות עבודה ומנוחה ומחוק חופשה שנתית. כך למשל אין מניעה לכלול בשכר דמי הבראה ודמי נסיעה:

"האיסור על " שכר כולל" והמשמעות המשפטית של הפרתו אינם קיימים, שעה שהשכר כולל רכיבים, שתשלומם אינו מתחייב מחוק שעות עבודה ומנוחה ומחוק חופשה שנתית. כך למשל, "דמי נסיעה" לעבודה וממנה אינם רכיב האסור בהכללה במסגרת " שכר כולל". הוא הדין לעניין " דמי הבראה". אולם יש להניח, כי מעביד, שיבקש להוכיח, כי " דמי נסיעה" או " דמי הבראה" נכללו במסגרת " שכר כולל", ששילם, ייאלץ להביא ראיות חזקות וחד משמעיות המלמדות על הסכמת העובד לתשלום כולל זה. שכן, גם כאשר אין איסור שבחוק על תשלום הכולל " דמי הבראה" ו"דמי נסיעות", צריכה להיות הסכמה חוזית של הצדדים ליחסי העבודה לצורת תשלום כזאת." (י' לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, פרק 12, 35 ( הוצאת ניצן, 2006) והאזכורים שם).

בעניין שלפנינו הייתה הסכמה חוזית מפורשת בדבר חלוקת שכרה של התובעת לשכר יסוד ולתשלום נוסף בגין דמי הבראה ודמי נסיעה, כך שברי כי לא נפל כל פגם בהכללת רכיבים אלו בשכר, כל עוד לא שולמו בחסר.

18. באשר לחופשה, הגם שעל פניו אין לכלול רכיב זה בשכר, במקרה דנן, מאחר והתובעת עבדה במשרה חלקית וממילא נעדרה ימים רבים מדי חודש, והסכימה במפורש להכללת הרכיב כחלק משכרה, איננו סבורים כי קיים פגם בהסכמת הצדדים לתשלום קבוע ושוטף בגין אותם ימי היעדרות.

19. באשר לפיצויי פיטורים – על פי הוראות החוק והפסיקה, נדרש אישור של שר העבודה ( כתוארו אז) להסכם בו נרשם כי הפיצויים נכללים בשכר העבודה. אישור כאמור לא ניתן במקרה זה. משכך, ניתן לראות ברכיב זה ששולם לתובעת חלק משכרה הרגיל, כך שאנו קובעים כי שכרה השעתי, שכלל שכר בסיס בצירוף רכיב הפיצויים, עמד על 113 ש"ח עד לחודש ינואר 2013 ומחודש ינואר 2013 עלה ל- 121 ש"ח.

20. יש לציין כי מהראיות שהוצגו, עולה כי משרד התמ"ת ערך בנתבעת ביקורת, בין היתר, באשר להפרת חוק הגנת השכר וחוק חופשה שנתית, כפי הנראה בעקבות תלונה שהגישה התובעת, כשבסיום הבדיקה קיבלה החברה התראה בשל אי ניהול פנקס חופשה ( נספחים נת/26, נת/27). יתר תיקי החקירה, לרבות בעניין הפרת חוק הגנת השכר – נסגרו בהיעדר הפרה ( ר' תצהירה המשלים של הנתבעת מיום 22.12.15 ומכתב משרד הכלכלה שצורף לו).

משכך, נראה כי גם משרד התמ"ת סבר כי לא נפל פגם בהסכמת הצדדים לחלוקת השכר כפי שבוצעה בהסכם ההעסקה, הגם שכאמור, לעניין פיצויי הפיטורים סברנו כי יש לראותם כחלק מהשכר הרגיל.

21. לאור מסקנותינו בעניין היקף העסקת התובעת ושכרה, נבחן באם הסכומים ששולמו לה במהלך תקופת העסקתה שולמו במלואם בהתאם להוראות החוק הרלוונטיות ונתוניה.

פדיון חופשה

22. התובעת טענה כי לא שולמו לה דמי חופשה כלל ועתרה לתשלום סך של 5,031 ש"ח כפדיון חופשה, בכפוף לתקופת ההתיישנות.
הנתבעת טענה כי לתובעת שולמו דמי חופשה ביתר, כשעל פי תחשיבו של מר סרביה, בשנים 2009 – 2013 שולמו לתובעת דמי חופשה בסך של 13,565 ש"ח.

23. משלא הוצג החישוב שערך מר סרביה, בית הדין ערך תחשיב של תשלומי החופשה ששולמו לתובעת בהתאם לאמור בהסכם ההעסקה (5 ש"ח לשעת הדרכה) לפי אחוזי המשרה בפועל במשך שנות העסקתה, שכפי שפורט לעיל עמד בממוצע על 25.9% משרה.

מהחישוב שערכנו עולה כי בארבע השנים האחרונות להעסקתה שולמו לתובעת דמי חופשה בסך של 11,562 ש"ח.

24. בכתב התביעה עתרה התובעת לתשלום פדיון חופשה בסך של 5,119 ש"ח בטענה כי לא שולמו לה דמי חופשה כלל, כשבסיכומיה הופחת הסכום הנתבע ל- 5,031 ש"ח בכפוף לתקופת ההתיישנות, קרי בגין השלוש השנים האחרונות להעסקה בצירוף הימים שנצברו בשנה שקדמה לכך.

אין ספק, אפוא, כי שולם לתובעת מלוא הסכום הנתבע ברכיב החופשה ואף סכום של 6,443 ש"ח ביתר.

25. לאור האמור, התביעה לתשלום פדיון חופשה – נדחית.

פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה

26. בכתב התביעה טענה התובעת כי לא הופרשו עבורה כספים לקרן פנסיה כלל ועתרה לתשלום סך של 13,548 ש"ח כפיצוי בגין אי ההפרשה.
לאחר שהנתבעת הבהירה לאורך ההליך כי הופרשו עבור התובעת כספים לחברת הפניקס ואף הציגה דוחות של חברת הביטוח ( נת/29), התובעת אישרה כי הופרשו עבורה כספים בסך של 10,196 ש"ח נכון למועד סיום העסקתה.

27. התובעת צירפה לסיכומים טבלה בה חישבה את הסכומים שהיה על הנתבעת להפריש בהתאם לתלושי השכר, כשעל פי תחשיביה, סכום ההפרשה לגמל עמד על 10,510 ש"ח.
הגם שלא הוצגו מלוא תלושי השכר של התובעת כך שלא ניתן לבחון באם הסכומים שצוינו בתחשיב מדויקים, על פניו, הטבלה תואמת את התלושים שכן צורפו, ועל כן, בהיעדר נתונים סותרים אנו מקבלים את טענת התובעת בסיכומיה וקובעים כי על הנתבעת לשלם לה פיצוי בגין ההפרשות החסרות בסך של 314 ש"ח.

דמי חגים

28. על פי צו ההרחבה ( הסכם מסגרת) 2000, לאחר שלושה חודשי עבודה במקום העבודה, עובד שלא נעדר בסמוך ליום החג ( יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום בעבור 9 ימי חג. עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת.

דמי חגים, במהותם, נועדו לפצות עובד יומי שאינו עובד בחגים ואינו מקבל תמורה עבורם.

29. בעניין שלפנינו, כמפורט לעיל, התובעת עבדה בהיקף משרה חלקי. הגם שהנתבעת לא הציגה דוחות נוכחות בגין מלוא תקופת העסקת התובעת, לתצהירו של מר סרביה צורפה טבלה ובה צוין בגין כל יום חג באם התובעת עבדה ביום שלפניו או שלאחריו, כשעל פי הנתונים שהציג, בכל ימי החג שחלו במהלך תקופת עבודתה, התובעת נעדרה ביום לפני או ביום שאחרי החג.

משהתובעת הועסקה במתכונת שאינה יומיומית, גרסת הנתבעת בדבר היעדרויות התובעת בימים הסמוכים לחג הגיונית וסבירה.

יש אף להניח, לאור מהות תפקידה של התובעת כמרצה, כי מועדי ההרצאות נקבעו מראש לפי לוח החגים והחופשות, כשהתובעת אישרה בעדותה כי סוכם מראש על מספר השיעורים בכל קורס וכי אם שיעור מסוים נדחה מסיבה כלשהי, השיעור נקבע למועד אחר ( עמ' 20 לפרוט', ש' 24 – עמ' 21, ש' 4).

30. לאור האמור, התובעת לא הוכיחה כי עבדה בימים הסמוכים לחג ולא הוכיחה כי התקיימו לגביה התנאים הנקובים בצו ההרחבה, כשממילא מאחר ומערך השיעורים נקבע מראש, אף לא נגרם לה הפסד כספי הקשור לימי החג.

משכך, התובעת אינה זכאית לתשלום דמי חגים, והתביעה ברכיב זה – נדחית.

דמי הבראה

31. התובעת טענה כי לא שולמו לה דמי הבראה כלל במשך תקופת עבודתה, כשלשיטתה יש לראות את השכר הכולל ששולם לה כשכר רגיל. על כן, עתרה לחיוב הנתבעת בתשלום דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתה בסך של 1,801 ש"ח בקיזוז 30 ש"ח ששולמו לה במשכורת חודש יולי 2013.

32. כפי שכבר פורט לעיל, אין כל מניעה לכלול את דמי ההבראה במסגרת שכרו של עובד, ככל שהדבר נעשה בהסכמה מפורשת, כפי שנעשה בענייננו.

על פי תחשיבי הנתבעת, לתובעת שולמו דמי הבראה במסגרת שכרה בסך של 2,713 ש"ח, בעוד לפי היקף משרתה ושווי ימי ההבראה במועד הרלוונטי, היא הייתה זכאית לסך של 3,013 ש"ח. הנתבעת טענה כי בתלוש חודש יולי 2013 שולם לתובעת סכום נוסף בגין דמי הבראה בסך 300 ש"ח, כך שהיא אינה זכאית לכל סכום נוסף בגין דמי הבראה.

33. מעיון בנתונים שהוצגו בפנינו עולה כי שולמו לתובעת במהלך תקופת עבודתה דמי הבראה בסך של 2,650 ש"ח (1 ש"ח X 25.9% X 186 שעות X 55 חודשים) וכי בחודש יולי 2013 שולמה לה יתרת דמי הבראה בסך של 30 ש"ח בלבד ולא 300 ש"ח כנטען.

משכך, על הנתבעת לשלם לתובעת יתרת דמי הבראה בסך של 333 ש"ח.

החזר הוצאות נסיעה

34. התובעת טענה כי לא שולם לה החזר הוצאות נסיעה במשך כל תקופת עבודתה, כשגם בעניין זה טענה כי יש לראות את השכר הכולל ששולם לה כשכר רגיל, ועל כן, עתרה לתשלום הוצאות נסיעה בגובה כרטיס חופשי חודשי למשך כל חודשי העסקתה.

35. כפי שפורט לעיל בנוגע לרכיב דמי ההבראה, אין כל מניעה לכלול גם את דמי הנסיעות במסגרת שכרו של עובד, ככל שהדבר נעשה בהסכמה מפורשת, כפי שנעשה בענייננו.
על פי הסכם ההעסקה, לתובעת שולם סך של 2 ש"ח בגין כל שעת הדרכה ועל פי עדותו של מר סרביה שולמו לתובעת דמי נסיעות במסגרת שכרה בסך של 5,590 ש"ח, דבר המתיישב עם היקף העסקתה בשנים הרלוונטיות.

36. התובעת עתרה לתשלום החזר הוצאות נסיעה בגובה כרטיס " חופשי חודשי". אולם מאחר והתובעת לא עבדה באופן יומיומי, ותחשיב תשלום הנסיעות יכול להתבצע על בסיס הנמוך יותר – מספר ימי העבודה או תחשיב חודשי, ניתן להסתמך על התחשיב שערך מר סרביה באשר לסה"כ דמי הנסיעות להן זכאית הייתה התובעת בהתאם לתעריפי הנסיעות בתחבורה הציבורית באותה העת ( תעריפי הנסיעות בחברת " דן" צורפו כנספח ת/31 לתצהיר וטבלה ובה תחשיב על בסיס יומי צורפה כנספח נת/32 לתצהירו).

37. בהתאם לתחשיב הוצאות הנסיעה על בסיס ימי העבודה בהם עבדה התובעת בפועל, התובעת זכאית הייתה במשך כל תקופת העסקתה להחזר הוצאות נסיעה בסך של 8,708 ש"ח ( מחיבור הסכומים בגין כל שנות ההעסקה). מר סרביה טען כי בפועל שולם לתובעת החזר הוצאות נסיעה בסך של 5,590 ש"ח, כשלטענתו, בתלוש חודש יולי שולם לה ההפרש בסך של 1,991 ש"ח. אלא שמעיון בתלוש לחודש יולי 2013 עולה כי לתובעת שולם סך של 60 ש"ח בלבד בגין נסיעות בחודש זה.

לאור האמור, בסה"כ שולם לתובעת החזר הוצאות נסיעה בסך של 5,650 ש"ח ועל כן, היא זכאית לתשלום יתרה בסך של 3,058 ש"ח.

הפרשי פיצויי פיטורים

38. התובעת טענה כי התפטרה עקב נסיבות שביחסי עבודה שלא היה מקום לדרוש ממנה להמשיך ולעבוד, וזאת לאחר שהתריעה בפני הנתבעת על כוונתה להתפטר בעקבות אי תשלום זכויותיה הסוציאליות ואי תשלום ראוי בגין יצירותיה וזו לא נענתה לדרישתה לתיקון המצב. משכך טענה התובעת לזכאותה לתשלום פיצויי פיטורים בהתאם להוראת סעיף 11( א) לחוק פיצויי פיטורים.

39. סעיף 11( א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 קובע כדלקמן:
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".

נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק מוטל על העובד (דב"ע מח/3-159 חיים שלום - מירון סובל שור ושות', פד"ע כ, 290).
הלכה פסוקה היא, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה נטלים שונים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי העמיד את מעסיקו על כוונתו להתפטר בגלל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, כך שתהיה למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב (ר' דב"ע שן/3-10 חיים כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; דב"ע נא/74-3 יצחק מנדלברג ואח' - אמנון אלוני, פד"ע כג' 197; דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ – מיכאל רוגל, פד"ע כ 421).

בעניין שלפנינו, התובעת לא הוכיחה כי התפטרותה עונה על דרישות סעיף 11( א) לחוק.

40. מהראיות שהוצגו, עולה כי ביום 21.4.13 פנתה התובעת לנתבעת במכתב דרישה לתשלום זכויות סוציאליות שלטענתה לא שולמו לה, ואף ביצעה תחשיב פיצויי פיטורים למקרה שהנתבעת לא תהיה מעוניינת בהמשך העסקתה ( המכתב צורף כנספח נת/18).
במכתב הבהירה התובעת " ברצוני לקבל את כל זכויותיי הנ"ל על פי התחשיב אותו ביצע יועץ המס ואין זה דבר הנתון להתפשרות או מיקוח".

הנתבעת השיבה לתובעת במכתב של מר סרביה מיום 22.5.13 ( נספח נת/19) בו טענה כי לשיטתה, מלבד דמי נסיעות ששולמו לה בחסר, היא שילמה לתובעת את כל זכויותיה ואף ביתר. באשר לדרישה לתשלום פיצויי פיטורים הבהירה הנתבעת כי מדובר בדרישה לא רלוונטית שכן אין בכוונתה לסיים את העסקת התובעת.

לאחר קבלת תגובת הנתבעת ועוד באותו יום, התקיימה שיחה בין התובעת לבין מר סרביה והגב' ווילד ( תמליל שערכה התובעת צורף כנספח יא' לתצהירה), כשבשיחה זו הבהיר מר סרביה כי הוא מוכן לשבת עם יועץ המס שלה לבירור הטענות על מנת להגיע להסכמות. מקריאת התמליל ודברי התובעת התרשמנו כי היא לא באמת רצתה להמשיך את ההתקשרות עם הנתבעת, חרף טענתה כי היא מעוניינת להמשיך ולעבוד.
כעשרה ימים לאחר מכן, ביום 4.6.13, פנתה התובעת לנתבעת במכתב נוסף בו חזרה על דרישתה לתשלום זכויותיה הסוציאליות ובנוסף העלתה לראשונה דרישה לתשלום תמלוגים וזכויות יוצרים בסך מוערך של כחצי מיליון ש"ח ( נספח נת/20). בסיום מכתבה הבהירה התובעת כי " באם לא יוסדרו דרישותי אלו במלואן... לצערי אאלץ לסיים את עבודתי בתוך חודש מהיום...".

41. מהתכתובות ומתמליל השיחה עולה כי בין התובעת לבין הנתבעת התגלעה מחלוקת באשר לאופן תשלום שכרה ופרשנותו של הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים ובאם שכרה כלל זכויות נלוות אם לאו. התובעת סברה, בעקבות פנייתה ליועץ מס, כי לא שולמו לה כל זכויותיה הסוציאליות, בעוד הנתבעת סברה כי זכויותיה שולמו לה בהתאם להסכמת הצדדים. לא מדובר אפוא במקרה קלאסי של אי תשלום זכויות קוגנטיות, דבר המצדיק התפטרות בדין פיטורים ואף לא בהרעה מוחשית בתנאי ההעסקה, כי אם במחלוקת באשר לפרשנות ההסכם.

יתרה מכך, בעוד הנתבעת הביעה נכונות לשבת עם יועץ המס של התובעת על מנת להגיע לפתרון מוסכם, התובעת רק החריפה את דרישותיה והעמידה אותן על סכום בלתי סביר הגבוה פי 10 מסכום הדרישה הראשוני ולא נתנה לנתבעת הזדמנות אמתית לפתור את המחלוקות ולתקן את הנדרש.

42. באשר לטענות התובעת בדבר " אווירה משברית" כביכול שיצרה הנתבעת, אלו לא הועלו כלל במסגרת מכתביה או בשיחה שהתנהלה בין הצדדים, כך שהתובעת לא התריעה על כך ולא נתנה לנתבעת הזדמנות לתקן את הנדרש, וממילא בחקירתה הנגדית התברר כי אותה אוירה משברית נוצרה בין היתר בעקבות התנהלות שלה, לרבות עזיבת קורס שלימדה באמצע ( ר' עדותה בעמ' 36 לפרוט', ש' 1-20).

43. בנסיבות אלו, התובעת אינה עומדת בתנאים הנדרשים להוכחת זכאות לתשלום פיצויי פיטורים לפי הוראת סעיף 11( א) לחוק ועל כן, התביעה ברכיב זה – נדחית.

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים

44. התובעת טענה כי זכויות היוצרים בחומרים הלימודיים שיצרה עבור הנתבעת הן שלה ועתרה לתשלום פיצוי בסך של 150,000 ש"ח בגין הפרת זכויות היוצרים שלה מאחר ולטענתה הנתבעת העתיקה, פרסמה והעמידה את יצירותיה לרשות הסטודנטים שלה.

45. סעיף 34 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח - 2007 קובע כך:
"מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת".

התובעת חתמה ביום 6.7.12 על " הסכם פיתוח חומרי לימוד "( צורף כנספח נת/6) בו סוכמו פרטי ההתקשרות לצורך כתיבת החומר הלימודי.

הסכם הפיתוח נחתם בעת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים וחומרי הלימוד נוצרו לבקשת הנתבעת במסגרת יחסי העבודה ובמהלך תקופת העבודה.
משכך, על פניו, על פי הוראות החוק, הנתבעת היא הבעלים של זכויות היוצרים בחומר הלימודי שכתבה התובעת.

46. אף אם נקבל את טענת התובעת לפיה חלק מהיצירות שהוכנסו לספרי הלימוד נוצרו עוד קודם לעבודתה בנתבעת, במסגרת עבודתה כמרצה בתחומים משיקים– התובעת לא ביצעה כל הפרדה בין החומרים שלכאורה הכינה טרם החלה לעבוד אצל הנתבעת לבין אלו שהכינה לאחר מכן, ומכל מקום, נוכח טענתה בדבר תחום הלימוד שמתחדש כל הזמן, אין זה סביר כי השתמשה בשנת 2013 בחומרים אותם הכינה לפני תחילת עבודתה בנתבעת, קרי שנים קודם לכן.

47. מעבר לאמור, מעיון בהסכם ההעסקה ובהסכם הפיתוח עולה באופן ברור כי התובעת ויתרה על זכויותיה בחומרים אלו.

בסעיף 5 ג' להסכם ההעסקה ( נספח נת/2) נכתב כך:
"העובד ישתמש בחומר כתוב, שקפים, תוכנה, ספרים, רשימת לקוחות, חומר פרסומי, חוזים ומסמכים אחרים, בין שהגיעו אליו תוך כדי ובקשר לעבודתו בחברה ובין שהוכנו על ידו ( להלן: החומר) אך ורק לצורכי עבודתו בחברה.
העובד מצהיר ומסכים בזה כי החומר יהיה קנינה הבלעדי של החברה והעובד לא יהיה רשאי להשתמש בו למטרות אחרות מלבד עבודתו בחברה ולא יהיה זכאי לתמורה או לתמלוגים כלשהם בגינו. העובד מתחייב להחזיר את החומר בשלמותו לחברה עם סיום עבודתו בחברה" (ההדגשות אינן במקור).

גם בהסכם הפיתוח נכתב כי התובעת מוותרת על זכויות היוצרים בחומרי ההדרכה:

"ויתור על זכויות יוצרים:
7. הכותבים מצהירים בזאת כי בחתימתם על נספח זה הם מעבירים לסלע, מרצונם החופשי, את כל הזכויות ( אם בכלל) העשויות להיות להם מהתחייבותם המפורטת במסמך זה.
8. זכויות היוצרים לחומרים אלו יהיו בבעלותה המלאה של חברת סלע בלבד וסלע תהיה רשאית להשתמש בהם כרצונה ללא שום הגבלה, כולל הדפסה, הפצה, מכירה, צילום, העתרה ושימוש בכל צורה אחרת בה סלע תבחר.
9. מובהר בזאת כי חומרי ההדרכה אשר פותחו על ידי הכותבים לחברת סלע הינם קניינה הבלעדי של חברת סלע וכי הכותבים, עם סיום עבודתם בחברה, מנועים מלעשות כל שימוש בחומרים אלו ו/או בחלקם."

48. התובעת טענה, כאמור, כי אולצה לחתום גם על הסכם זה, וכי נאמר לה שאם לא תחתום עליו לא תוכל להמשיך בעבודתה, אולם בחקירתה אישרה שהגב' ווילד לא איימה עליה בפיטורים ככל שלא תכתוב את הספרים, אלא אמרה לה שהיא מעדיפה שהיא תכתוב אותם ( עמ' 15 לפרוט' 23.3.16, ש' 24-29).

49. לא זו אף זו, קודם לחתימתה על ההסכם התנהלה תכתובת מיילים ענפה בינה לבין הגב' ווילד ( צורפה כנספח נת/5) שמעידה על כך שהתובעת הבינה על מה היא חותמת, העריכה את זמן העבודה שיידרש לה לכתיבה, ניהלה משא ומתן באשר לגובה התמורה שתקבל והסכימה מפורשות לסכום של 2,500 ש"ח לספר.
התובעת אף ניהלה דין ודברים באשר לזכויות היוצרים והבהירה במפורש כי ידוע לה שאלו שייכות לנתבעת וכדבריה: "לגבי הזכויות לספרים, אין בעיה כמובן, הזכויות הן של סלע לשימוש כל הקשור למכללה בלבד" (ר' תכתובת הדוא"ל מיום 1.7.12).

50. יתרה מכך, כעולה מהודעות הדוא"ל ומעיון בעותקי הספרים עצמם ( נת/8 – נת/14) עולה כי התובעת לא ביצעה כתיבה של הספרים מאפס כי אם שדרגה ספרים קיימים תוך שימוש בספרים קודמים שנמסרו לה על ידי הנתבעת בקבצי וורד, וביצעה בהם שינויים לא מהותיים, כך שממילא לא מדובר בענייננו ביצירות חדשות המוגנות בזכויות יוצרים.

51. לאור האמור, מהראיות והעדויות עולה כי התובעת חתמה במודע על הסכמים בהם ויתרה על זכויות היוצרים בחומרי הלימוד שכתבה, ניהלה משא ומתן באשר לגובה התמורה שתקבל והסכימה לה באופן מפורש, וממילא לא יצרה יצירות חדשות המוגנות בזכויות יוצרים.

אשר על כן, לכל היותר מדובר בטעות של התובעת עצמה בעניין כדאיות העסקה ומכל מקום, דין התביעה לתשלום פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים – להידחות.

התביעה שכנגד

52. במסגרת התביעה שכנגד, עתרה הנתבעת לחייב את התובעת בהשבת הכספים ששולמו לה ביתר בגין חופשה ושעות עבודה שלא ביצעה בפועל ולהשבת סכום פיצויי הפיטורים ששוחרר לטובתה, משטענה כי התובעת מעלה באמונה ועל כן אינה זכאית לפיצויי פיטורים.
כן עתרה לחיוב התובעת בתשלום פיצוי בגין הוצאת לשון הרע, פיצוי בגין הנזק שנגרם לה עקב נטישת תלמידים ופיצוי בגין פגיעה בזכויות היוצרים שלה.

53. מאחר והגענו למסקנה כי אכן שולמו לתובעת דמי חופשה ביתר, הרי שיש לקזזם מכל סכום שייפסק לזכות התובעת. הנתבעת עתרה לקיזוז או השבה של סך של 3,103 ש"ח בגין דמי החופשה ששולמו ביתר ועל כן, סכום זה יקוזז מהסכומים שנפסקו לזכותה.

54. באשר לטענת הנתבעת לפיה שילמה לתובעת שכר ביתר בגין שעות עבודה שלא ביצעה בפועל, מלבד טענה כללית בדבר תשלום שכר ביתר, הנתבעת לא פירטה את התביעה כנדרש, וממילא נקבה בסכומים שונים בגין רכיב זה כתב התביעה שכנגד ובתצהיר.
אשר על כן, טענה זו לא הוכחה.

55. גם טענת הנתבעת לפיה יש לחייב את התובעת בהשבת סכום פיצויי הפיטורים ששולם לה - דינה דחייה, שכן לא הוכחו נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים מהתובעת וחיובה להשיב את הכספים ששוחררו לטובתה.

56. באשר לטענת הנתבעת לפיה התובעת הוציאה דיבתה, פגעה בשמה הטוב והביאה בהתנהגותה לנטישת תלמידים, הגם שמהעדויות והראיות עולה כי אכן באותה תקופה נטשו סטודנטים את הנתבעת והנתבעת אף נדרשה לפצות חלק מהם, לא הוכח כי נטישתם נבעה מדברים שנאמרו על ידי התובעת עצמה ואף לא הוצגה כל הוכחה לכך שהתובעת פגעה בשמה הטוב של הנתבעת.
משכך, גם התביעה לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע ותשלום פיצוי בגין נטישת תלמידים - נדחית.

57. הנתבעת אף לא הוכיחה כי התובעת עשתה שימוש כלשהו בחומרים שכתבה עבורה לאחר סיום עבודתה ונדמה כי מדובר בטענה כללית שהועלתה על מנת לשמש כמשקל נגד לטענות התובעת בדבר הפרת זכויות היוצרים שלה. משכך, גם התביעה לתשלום פיצוי בגין עשיית עושר ופגיעה בזכויות היוצרים של הנתבעת - דינה דחייה.

58. באשר לבקשת הנתבעת למתן צו המורה כי לנתבעת זכויות קנייניות על חומרי הלימוד, הרי כפי שקבענו בפרק הנוגע לתביעת התובעת לפיצוי בגין הפרת זכויות היוצרים, התובעת ויתרה על זכות היוצרים בחומרי הלימוד שכתבה עבור הנתבעת וכתבה אותם במהלך עבודתה בנתבעת ועבורה, כך שלנתבעת הזכויות הקנייניות על החומרים.

לסיכום

59. התובעת זכאית לתשלום סך של 314 ש"ח כפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, לסך של 333 ש"ח בגין יתרת דמי הבראה, ולסך של 3,058 ש"ח בגין יתרת החזר הוצאות נסיעה.

התביעה לתשלום יתר הרכיבים - נדחית.

בסה"כ זכאית התובעת, אפוא, לתשלום סך של 3,705 ש"ח.

60. הנתבעת זכאית להחזר בגין דמי חופשה ששולמו לתובעת ביתר בסך של 3,103 ש"ח.
יתר רכיבי התביעה שכנגד - נדחים.

61. בקיזוז דמי החופשה ששולמו לתובעת ביתר מהסכום שנפסק לזכות התובעת, יש לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 602 ש"ח.

סוף דבר

62. התביעה מתקבלת בחלקה הקטן.

63. התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה הקטן.

64. בהתאם לאמור, על הנתבעת לשלם לתובעת, בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין,
סך של 602 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום העבודה (4.7.13)
ועד למועד התשלום בפועל לתובעת.

65. בשים לב לדחיית מרבית התביעה והתביעה שכנגד, כל צד יישא בהוצאותיו.

בשולי פסק הדין: נוכח סיום כהונתו של נציג הציבור מר מרדכי כהן , ובשים לב לעמדת
ב"כ התובעת והנתבעת שכנגד במעמד הדיון מיום 8.2.16, ניתן פסק הדין על ידי חברי
המותב שלפניהם נשמעו ההוכחות.

ניתן היום, 31 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מיכל לויט, שופטת בכירה

עודי שינטל, נציג ציבור