הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 15640-10-14

27 אוקטובר 2017

לפני:

כב' השופט אלעד שביון
נציגת ציבור עובדים הגב' חנה קפלניקוב
נציג ציבור מעסיקים מר אבי אילון

התובע:
מיכאל גרמן ת.ז. XXXXXX760
ע"י ב"כ עו"ד אורה הכהן רבין חיימוב
-
הנתבעות:
1. קפלן את לוי בע"מ ח.פ. 510831894
ע"י ב"כ עו"ד כרמית זמיר וויקטור ברק
2. עיריית פתח תקווה
ע"י ב"כ עו"ד ליאת קינן

פסק דין

תביעה זו עניינה עתירת התובע לקבל מהנתבעות זכויות עבודה שונות ובכללן פיצויי פיטורים, תוספת שכר, תוספת וותק, תמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים, הפרשות לקרן פנסיה ופיצויי הלנה.

בתאריך 4.9.17 ולבקשת התובע והנתבעת 2 (להלן – העיריה) , נדחתה התביעה כנגד העיריה ללא צו להוצאות. בנסיבות אלו פסק הדין יתייחס למארג הזכויות שבין התובע לנתבעת 1 (להלן – הנתבעת).

ההליכים שהתנהלו בתיק:

1. בתאריך 23.10.14 הגיש ארקדי גרמן ז"ל (להלן – המנוח) תביעה כנגד הנתבעת.

2. בתאריך 5.3.15 הגישה הנתבעת כתב הגנה מטעמה.

3. בתאריך 5.7.15 התקיים דיון קדם משפט אליו לא התייצבה הנתבעת. קדם משפט נוסף התקיים ביום 12.4.16 וזאת לאחר מספר דחיות עקב קיום דיון מקביל ונסיבות אישיות של ב"כ. במסגרת הדיון ציינה ב"כ התובע, כי ברצון המנוח להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה.
4. בתאריך 8.5.16 הגיש המנוח בקשה לתיקון כתב התביעה במסגרתה עתר לצרף את העיריה כנתבעת נוספת להליך ולתקן את סכומי התביעה. ביום 17.5.16 נעתר ביה"ד לבקשת התיקון וחייב את המנוח בתשלום הוצאות הנתבעת בסך 1,500 ₪ שישולמו בסיום ההליך.

5. ביום 2.11.16 התקיים קדם משפט נוסף במהלכו הודיעה ב"כ התובע, כי המנוח נפטר ועד ליום 5.12.16 תינתן הודעה בדבר הוצאת צו ירושה למנוח.

6. ביום 30.1.17 מסרה ב"כ התובע, כי התובע הינו היורש של המנוח ולאחר שנדחתה בקשת התובע למינוי אקטואר מטעם ביה"ד ניתנה ביום 28.2.17 החלטה על תיקון כתב התביעה בהתאם לתקנה 25 לתקנות ביה"ד לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 וקביעת התיק להוכחות.

7. בתאריך 13.7.17 התקיים דיון הוכחות במסגרתו העיד התובע וכן העדים מטעמו, מר מועין עאסי (להלן – מועין) , רו"ח עקיבא יוסקוביץ (להלן – רו"ח יוסקוביץ ) ומר שמעון רבין (להלן – רבין) . מטעם הנתבעת העיד מר עזיז עאצי (להלן – מנהל הנתבעת) ומטעם העיריה העידה גב' רויטל הלחמי (להלן – נציגת העיריה).

תקופת העסקתו של המנוח:

8. לטענת המנוח וכמפורט בתצהיר התובע, המנוח עבד בנתבעת כמנקה רחובות במשך למעלה מ-16 שנים, החל מחודש 9/97 עת עלה המנוח מרוסיה לישראל ועד לחודש 11/13. לגרסת התובע, במהלך תקופת העסקתו של המנוח, הנתבעת העבירה אותו לעבודה בחברה אחרת למשך מספר חודשים ללא ידיעתו ובפועל לא היה כל נתק בתקופת העסקתו.

9. מנגד טענה הנתבעת, כי בהתאם לרישומיה המנוח היה עובד שלה החל מיום 1.7.05 ועד ליום 2.11.13. בנסיבות אלו כל טענה בדבר העסקה קודמת, מוכחשת. הנתבעת ציינה, כי טענת התובע בדבר העברת המנוח לחברה אחרת בלתי סבירה בעליל שכן מדובר בחברה אחת הפועלת עשרות שנים ומעסיקה מאות עובדים. ככל הנראה המנוח עבד בחברה אחרת שאינה קשורה לנתבעת ואף באותו מקום עבודה אצל מעסיק אחר שזכה במכרז מול העיריה. הנתבעת הוסיפה, כי גם במקרה בו עבד המנוח קודם לכן בנתבעת, הרי שמיום 1.1.05 ועד ליום 1.7.05 חלפו 6 חודשים המנתקים את יחסי העבודה שבין הצדדים.

10. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בחומר הראיות מצאנו להעדיף את גרסת התובע על פני גרסתה של הנתבעת ונפרט.

11. כאמור, המנוח נפטר במהלך ההליך המשפטי ובטרם ניתן היה לשמוע את עדותו. יחד עם זאת, מעיון בעדות העד מטעם התובע, מועין, ששימש בתקופה הרלוונטית כמנהלו הישיר של התובע - עדות אותה מצאנו אמינה, סדורה וקוהרנטית - עולה, כי אכן המנוח עבד באופן רצוף בנתבעת וככל שהיה נתק בתקופות ההעסקה, הרי שמדובר היה בנתק מלאכותי אותו יצרה הנתבעת בשיטת "הדלת המסתובבת" על מנת לפגוע בזכויותיו של המנוח.

12. לנוכח חשיבות עדותו של מועין, ששימש בתקופה הרלוונטית כמנהלו הישיר של המנוח, מצאנו מקום לצטט בהרחבה קטעים מעדותו במסגרת חקירתו הראשית (עמ' 11-13) . יובהר, כי ההדגשות אינ ן במקור :

"ש. מה היה תפקידך?
ת. אני הייתי מנהל עבודה במחלקת מזרח מטעם קפלן אל לוי בעיריית פ"ת. התחלתי ב-6/00 עד 6/16.
ש. כשהתחלת לעבוד ארקדי גרמן עבד שם?
ת. כן.
ש. הייתה תקופה שלא ראית אותו?
ת. ארקדי גרמן עבד כל הזמן. ברחובות קבועים שזה רחוב שפרינצק, מרכז מסחרי, רחוב שפינוזה והנרייטה סולד קטן.
ש. בדו"ח המל"ל של ארקדי רשום שיש כמה חודשים בשנת 2004 שיש שם של חברה אחרת, אתה יודע מה היה באותה תקופה?
ת. כל הזמן הוא עבד אצל קפלן את לוי. בדוח החודשי שלי הייתי עושה הוא היה מחולק למספר חלקים, מקומיים שהיו מקבלים שיקים מקפלן את לוי וגרמן היה ביניהם וחלק היו לפי קבלנים שמספקים לנו עובדים. יש תקופה או שתיים שבעל החברה אבי לוי ביקש מאיתנו מטעמי חסכון או ערבויות להעביר את העובדים לקבלן מסויים איני זוכר מי הקבלן ואז העובדים הועברו לקבלן הזה. העובד לא ידע שהוא עבר. הוא המשיך לעבוד והייתי חותם לו על אותו כרטיס שהיה רשום עליו קפלן את לוי. העובד היה לוקח את השיק עם התלוש ולא מעניין אותו. הוא היה מקבל את השכר שלו. אם הייתי רוצה להעביר אותו למקום אחר או רחוב אחר טכנית אי אפשר היה להעבירו, הוא היה קשור כמו מגנט לרחובות האלה".

13. מעדותו של מועין, שכאמור הותירה בנו רושם מהימן, עלה, כי כאשר מועין החל לעבוד בנתבעת בחודש 6/00 המנוח כבר עבד בנתבעת והוא המשיך לעבוד בנתבעת ברצ יפות לאורך כל תקופת העסקתו, למרות שבהתאם לבקשת בעלי הנתבעת, עובדים עברו לעיתים לקבלן אחר "מטעמי חסכון או ערבויות".

מועין אמנם לא תמך את עדותו באסמכתאות מתאימות, כפי שעלה במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 13, שורות 26-33), ברם לא מצאנו בהיעדר האסמכתאות כדי לפגום בעדותו של מועין, שכלל לא נסתרה. זאת ועוד, כאשר נשאל מועין כיצד הוא מסביר שהמנוח לא שמר תלושי שכר של קבלנים אחרים, הוא השיב בצורה ברורה וחד משמעית, כי כאשר עובדים הועסקו באמצעות הנתבעת הם קיבלו את שכרם בהמחאות וכאשר הועברו לעבוד אצל קבלנים אחרים, שכרם שולם במזומן (עמ' 14, שורות 2-4). יובהר, כי בחקירתו הנגדית עמד מועין על כך שבעלי הנתבעת, אבי לוי, "ביקש ממני להעביר את העובדים לקבלן אחר" (עמ' 14, שורה 6) וכי כל הדוחות מצויים בידי הנתבעת (עמ' 14, שורות 6-7).

14. חיזוק לגרסתו של מועין ניתן למצוא בעדותו של רבין. גם רבין בתצהירו מצהיר (סעיפים 4-8), כי "אני יודע שגרמן ארקדי, עבד בניקיון עבור חברה קבלנית שנתנה שירותי ניקיון לעירית פתח תקוה. אני יודע שלאורך כל השנים החל משנת 1997 עת הוא עלה לארץ, הוא עבד אצל אותה חברה קבלנית, עבור עירית פתח תקוה. עובדות אלו נאמרו לי ישירות בפגישתי עם בנו של התובע והתובע. אני קיבלתי אישור לכך גם מעו"ד ערן בלומנטל, מי שייצג את הנתבעת 1 בתחילת ההליך, אשר דנתי איתו בנוגע לזכויות המגיעות לתובע. עו"ד ערן אישר לי בצורה חד משמעית, כי לארקדי גרמן מגיע פיצויי פיטורין לפי ותק של 17 שנה".
בחקירתו הנגדית נשאל רבין לגבי מועד תחילת העבודה וציין, כי אינו יודע מתי המנוח החל לעבוד בנתבעת, ברם שב והדגיש, "שלאורך כל השנים מאז שעלה לארץ הוא עבד אצל אותה חברה קבלנית. אני מצהיר שב-97' הוא עלה לארץ" (עמ' 16, שורות 24-25) ולאחר מכן ציין, כי המנוח אמר לו שלאורך כל הזמן הוא עובד באותו מקום (עמ' 17, שורות 9-10) . כאשר ניסתה ב"כ הנתבעת להקשות עליו ולבקש ממנו שיציין מתי המנוח החל לעבוד בנתבעת העיד רבין, כי "אני יודע שמאז הוא הגיע הוא אמר לי שהוא עובד באותה חברה קבלנית" (עמ' 16, שורות 26-27). אף עדותו של רבין, אותה מצאנו אמינה וסדורה, תומכת בגרסת התובע לפיה המנוח עבד בנתבעת ברציפות החל משנת 1997.

15. יצוין, כי אף תלושי השכר שצרף התובע לתצהירו תומכים בגרסתו לעניין תקופת עבודתו של המנוח ורציפותה.

ראשית, מעיון בתלושי השכר שצרף התובע לתצהירו עולה, כי קיימים ברשותו תלושי שכר של הנתבעת לתקופות הבאות: 9/97-3/02 (במסגרת תצהיר התובע הומצאו מרבית תלושי השכר לתקופה האמורה ובכולם מצוין, כי מועד תחילת העבודה הינו חודש 9/97); 2/03-6/04 (הומצאו מרבית תלושי השכר לתקופה האמורה ובכולם מצוין, כי מועד תחילת ההעסקה הינו בשנת 2002 [לא ברור חודש תחילת ההעסקה]) ותלושי שכר מחודש 7/05 ועד לחודש 11/13 (בהם מצוין, כי מועד תחילת ההעסקה הינו ביום 1.7.05 ). העסקת המנוח במשך תקופה כה ארוכה הכוללת שתי הפסקות תואמת במדויק את עדותו של מועין ולפיה התובע "הועבר" לבקשת בעלי הנתבעת לחברות אחרות בשיטה המזכירה "דלת מסתובבת".

שנית, לא ניתן ע"י הנתבעת כל הסבר מדוע אין ברשותה כל רישום לגבי תקופות העסקתו של המנוח אצלה גם לפני שנת 2005 כאשר אין חולק על כך שהוא עבד אצלה במשך שנים רבות. בנסיבות אלו הכחשת הנתבעת בכתב הגנתה בדבר העסקתו של התובע אצלה בתקופות הקודמות לחודש 7/05, תמוהה ונדחית על הסף.

16. בניגוד לעדי התובע אשר מסרו גרסה סדורה, ברורה ומפורשת לגבי תקופת העסקתו של המנוח ורציפותה, העד מטעם הנתבעת לא מסר כל גרסה ברורה בנדון. מנהל הנתבעת אישר בחקירתו הנגדית, כי הוא כלל לא הכיר את המנוח באופן אישי (עמ' 18, שורות 17-18) למרות ש מנהל הנתבעת עובד בנתבעת מאז סוף שנות ה-70' (עמ' 20, שורות 7-8) ולדבריו "אפילו אם הכרתי אותו אני לא זוכר" (עמ' 20, שורות 9-10). יחד עם זאת אישר מנהל הנתבעת בחקירתו, כי יכול להיות שהמנהל שלו הינו מועין "אבל הוא לא היה האחראי לבד" (עמ' 20, שורות 11-12) וכי לאורך השנים הנתבעת היא זו שדאגה לניקוי רחוב שפרינצק (עמ' 18, שורות 31-32) . כאשר מחד נמסרות גרסאות ברורות וחד משמעיות ומאידך, נציג הנתבעת כלל אינו יודע מי המנוח (למרות שעבד בנתבעת שנים רבות), ברי, כי יש להעדיף את גרסאות התובע ועדיו על פני גרסת הנתבעת.

17. מעבר לנדרש נציין, כי במסגרת תצהירו מסר מר רבין, כי ב"כ הנתבעת דאז, עו"ד ערן בלומנטל אישר בפניו, כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים עבור 17 שנים. לא רק שעדות מר רבין כאמור לא נסתרה, אלא שהנתבעת, מטעמיה היא, נמנעה מלהעיד את עו"ד בלומנטל או למסור את גרסתו. בהקשר זה ידועה ההלכה לפיה: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו ... וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ראו ע"א 548/78 שרון נגד לוי פד"י לה (1) 736,760 ויעקב קדמי, על הראיות (מהדורת תשנ"ט), חלק שלישי עמ' 1396 – 1398).

18. לפיכך, מצאנו לקבוע כי המנוח עבד בנתבעת ברציפות החל מחודש 9/97 ועד ליום 3.11.13 (ראו מכתב הפסקת העבודה - נספח ג' לתצהיר התובע).

תחולת ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף הניקיון על העסקת המנוח:

19. לגרסת התובע על העסקת המנוח חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון והתחזוקה מיום 15.1.79, שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה (נספח א' לתצהיר התובע). הנתבעת מנגד טענה, כי בעבר היא התמקדה בשירותי כוח אדם וסיפקה לרשויות המקומיות כ"א לביצוע עבודות שונות לרבות עבודות ניקיון וכי הנתבעת מעולם לא חתמה על הצטרפות להסכם קיבוצי, לא שילמה דמי חבר לארגון המעסיקים החתום על ההסכם הקיבוצי ולא החילה על עצמה את הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון (סעיף 22 לתצהיר מנהל הנתבעת).

20. בהתאם לפסיקה, שאלת תחולתו של הסכם קיבוצי או צו הרחבה היא שאלה של עובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעסיק, קרי, מה עיקר הפעילות המבוצעת במפעלו של המעסיק [ע"ע 18/99 אפרימי - לילה עאבד, 9.7.2000; דב"ע נג/125-3, שרר - רהיטי דימור בע"מ פד"ע כ"ז, 158]. נטל ההוכחה, בדבר תחולת הסכם קיבוצי וצו הרחבה הוא על הטוען לכך [דב"ע שנ/1-7 אלייקים - אוריינט קולור תעשיות צילום 1986 בע"מ, פד"ע כ"ג, 45].

21. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בחומר הראיות מצאנו, כי התובע לא הוכיח את תחולת ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון על העסקת המנוח, ברם הוכיח את תחולת הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון והתחזוקה, שפורסם ביום 1.11.79 (להלן – צו ההרחבה) על העסקת המנוח. ונבהיר.

22. לעניין תחולת ההסכם הקיבוצי נציין, כי התובע לא צרף כל אסמכתא או ראיה אחרת להיותה של הנתבעת חברה בארגון מעסיקים החתום על ההסכם הקיבוצי ודי בכך כדי לדחות את טענת התובע בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי. זאת ועוד, תצהירו של מנהל הנתבעת בנדון כלל לא נסתר.

23. יחד עם זאת, מצאנו לקבוע, כי על העסקת התובע חלות הוראות צו ההרחבה.

א. ראשית, בהתאם לתצהירו של מנהל הנתבעת (סעיף 2) "הנתבעת הינה חברה בע"מ, בעלת רישיון קבלן שירות והיא מספקת שירותי ניקיון לגופים שונים, בין היתר לעיריית פתח תקווה". גרסת מנהל הנתבעת כאמור מהווה משום הודאת בעל דין לגבי עיסוקה של הנתבעת וכפועל יוצא מכך תחולת צו ההרחבה בענף הניקיון על העסקת עובדיה.

ב. שנית, נציגת העירייה ציינה בתצהירה במפורש (סעיף 4), כי "... החוזה אינו חוזה לאספקת שירותי כח אדם אלא חוזה למתן שירותי ניקיון וטיאוט רחובות של הקבלן לעיריה בדרך של מיקור חוץ".

ג. שלישית, נציגת העירייה העידה באופן ברור וחד משמעי, כי המונח צווי הרחבה בהסכמי ההתקשרות עם הנתבעת מתייחס לצווי ההרחבה בענף הניקיון (עמ' 21, שורות 4-7): "ש. על איזה צו הרחבה מדובר בהסכם? ת. על עובדי ניקיון. ש. צו ההרחבה בענף הניקיון חל בסיפור הזה? ת. כן".

ג. רביעית, אף מעיון בהסכמי ההתקשרות שהוגשו לתיק ביה"ד עולה, כי מצוין בהם במפורש, כי ההתקשרות הינה למתן שירותי ניקיון וטיאוט רחובות.

נסיבות הפסקת העבודה:

24. לטענת התובע, המנוח עבד אצל הנתבעת עד ליום 3.11.13 מועד בו הודיעה הנתבעת למנוח על סיום העסקתו (סעיף 13 לתצהיר התובע). הנתבעת מנגד אישרה, כי הודיעה למנוח ביום 3.11.13 על הפסקת עבודתו במקום בו עבד עקב אי זכייה של הנתבעת במכרז אך המנוח הודיע לנתבעת שהוא ממשיך לעבוד במקום העבודה תחת החברה החדשה שזכתה במכרז והוא אכן המשיך לעבוד באותו מקום עבודה תחת החברה החדשה. בנסיבות אלו חלה על המעסיק החדש החובה לשלם את פיצויי הפיטורים (סעיף 30 לתצהיר מנהל הנתבעת).

עוד ציינה הנתבעת, כי הנתבעת המשוועת לכוח אדם באופן תמידי, הודיעה למנוח, כי ככל ויבקש להמשיך בעבודתו אצל הנתבעת במקום סמוך אחר, הרי שהנתבעת מוכנה להמשיך להעסיקו (סעיף 31 לתצהיר מנהל הנתבעת).

25. אין כל מחלוקת שהתובע קיבל הודעה על הפסקת עבודתו ביום 3.11.13. המחלוקת בין הצדדים נטושה הן לעניין טענת הנתבעת לפיה המנוח הודיע שהוא מבקש להמשיך לעבוד בחברה החדשה שזכתה במכרז והן לעניין טענתה לפיה היא הצ יעה למנוח לעבוד באתר עבודה אחר הסמוך למקום עבודתו בפתח-תקווה.

26. לאחר שעיינו בטענות הצדדים מצאנו לבכר את גרסת התובע על פני זו של הנתבעת.

מעדות מנהלו של המנוח, מועין, עלה באופן חד משמעי, כי אין כל בסיס לגרסת הנתבעת. לגרסת מועין, שלא נסתר ה, מכתב הפיטורים החתום ע"י מר אבי לוי ניתן למנוח על ידו והרישום בכתב יד הינו רישום כתב ידו (עמ' 12, שורות 29-32). מועין אף הבהיר במסגרתו עדותו הראשית מה היו נסיבות פיטוריו של המנוח: "מקובל ע"י עיריית פ"ת שמידי תקופה הם מצמצמים את מספר העובדים. בקיץ נותנים יותר, לפני החגים. תקופות שהעירייה את כמות העובדים נתבקשנו לפטר את העובדים שיש להם וותק יותר (ההדגשה לא במקור). המכתב הזה, לקחתי אותו ריק ומילאתי את השם של מי לפטר. המסמך היה חתום קודם לכן" (עמ' 13, שורות 1-4) . בהמשך מועין חזר וציין בעדותו, כי "ההנחיה שלו לפטר מי שיש לו הרבה וותק..." (עמ' 13, שורה 8) ואף אישר, כי הוא יודע שה מנוח "נזרק לרחוב אחר כך" (עמ' 13, שורות 15-16).

מעבר לאמור, במסגרת חקירתו הנגדית נשאל מועין האם באתר העבודה בו עבד המנוח היה "הפסד מכרז" ומועין העיד באופן חד משמעי, כי "לא היה הפסד מכרז היה צמצום של כמות עובדים" (עמ' 14, שורות 17-18). הנה, כי כן מעדות מועין עולה באופן ברור, כי המנוח פוטר מעבודתו לא חר ש"חטא" בכך שהיה לו וותק רב במקום העבודה ולא עקב הפסד מכרז כטענת הנתבעת.

לא רק שגרסת מועין כאמור לא נסתרה אלא שהנתבעת בחרה להעיד עד שכלל לא מכיר את המנוח וברי, כי אינו יכול להאיר את נסיבות הפסקת העבודה. הנתבעת אף נמנעה מלתמוך את גרסתה בדבר הפסד נטען במכרז בראיה כלשהי (לרבות אסמכתאות מטעם העירייה בדבר הפסקת מתן השירותים באתר העבודה בו עבד המנוח) וסביר, כי לו אכן הנתבעת הפסידה מכרז, היה בידה להמציא ראיות לעניין זה.

27. בנסיבות אלו מצאנו לקבוע, כי המנוח פוטר ע"י הנתבעת ביום 3.11.13 לנוכח צמצומים בעבודה והיותו של המנוח בעל וותק רב במקום העבודה.
דיון בזכויות הנתבעות:

טענת ההתיישנות:

28. במסגרת כתב התביעה וכתב התביעה המתוקן עתר המנוח לתשלום זכויות עבודה שונות, אף מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. הנתבעת טענה במסגרת כתב ההגנה, כי חלק ניכר מרכיבי התביעה התיישן מכוח חוק ההתיישנות וחלק אחר התיישן לאור הוראות חוק ספציפיות (חוק חופשה שנתית).

29. במסגרת סיכומיו העלה התובע מספר טענות שלפיהן, לגרסתו, יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת:

א. בהתאם לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 "מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".

לגרסת התובע, במסגרת ההליך עלה בבירור שהנתבעת התנהלה בעניינו של המנוח בחו סר תום לב וניצלה את מצוקתו ומצבו האישי והמנטלי כאשר הוא לא ידע עברית, לא ידע לקרוא את הכתוב בתלושי השכר והנתבעת לא תרגמה לו את הכתוב בהם. התובע ציין, כי הנתבעת בחרה להטעות את המנוח ולנצל אותו באי תשלום זכויותיו ועל כן מדובר בחוסר תום לב קיצוני.

ב. בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

לגרסת התובע, המנוח לא היה מודע לזכויותיו ולכספים שהופקדו בחברת הביטוח הראל ונודע לו על היעדר ההפקדות רק עם הגשת התביעה.

ג. בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

לגרסת התובע, לגבי הרכיבים שעניינם תגמולים, פנסיה ופיצויי פיטורים, הודתה הנתבעת בקיום החוב וזאת במסגרת מכתבו של עו"ד ערן בלומנטל (נספח ה'2 לתצהיר התובע) במסגרתו ציינה הנתבעת, כי היא תשלם סך 5,057 ₪ כהשלמה ובמקביל לא העלתה כל טענת התיישנות. בנסיבות אלו יש לראות בדברי ב"כ הנתבעת כהודאה בדרישה לתשלום תגמולים ופיצויי פיטורים גם עבור התקופה שמעבר לתקופת ההתיישנות.

30. בסיכומיה ציינה הנתבעת, כי חלה התיישנות דיונית ומהותית בגין רכיבי התביעה הקודמים ליום 23.10.07 ולא חל כל חריג להשעיית תקופת ההתיישנות. בחומר הראיות אין כל ראיה המעידה, כי הנתבעת הטעתה ביודעין את המנוח, הפעילה כנגדו כוח, איימה עליו או ניצלה את מצוקתו. נהפוך הוא: המנוח קיבל את שכרו ואת תלושי שכרו במועד ומועין היה מחתים את המנוח על גבי דוחות נוכחות. מדובר בבגיר הנתמך בבניו ה בגירים. מעבר לאמור, מדובר בטענות חדשות הנטענות אך ורק בסיכומי התובע ומהוות משום הרחבת חזית. הנתבעת הוסיפה, כי מחומר הראיות לא עלה שהנתבעת התנהלה כלפי המנוח בחוסר תום לב קיצוני. כמו כן הכחישה הנתבעת את טענת התובע בדבר הודאה מטעם ב"כ הנתבעת.

31. לאחר שבחנו את טענות הצדדים מצאנו לדחות את טענות התובע בעניין תקופת ההתיישנות.

32. ראשית יובהר, כי טענות התובע לעניין השעיית תקופת ההתיישנות לא הועלו על ידו במסגרת כתב התביעה או כתב התביעה המתוקן ומדובר בהרחבת חזית. די בכך כדי לדחות את טענות התובע בעניין זה על הסף.

33. אף לגופו של עניין לא מצאנו לקבל את טענות התובע.

34. המסגרת החוקית המתווה את עקרונות ההתיישנות מעוגנת בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות). סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע, כי "תביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה", סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע, כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה", סעיף 5 לחוק ההתיישנות , התוחם את תקופת ההתיישנות קובע, כי התקופה בה מתיישנת תביעה שאינה בעניין מקרקעין ושלא הוגשה עליה תובענה הינה שבע שנים ו סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הינו ביום שבו נולדה עילת התובענה.

35. בע"ע (ארצי) 43694-12-11 חברת אפי אבטחה בע"מ נ' יעקוב (קובי) מרדכי (להלן – פס"ד מרדכי) נפסק לעניין מרוץ תקופת ההתיישנות כדלקמן:

"על הטעמים השונים המצויים בבסיס הקציבה של תקופת ההתיישנות עמד בית דין זה לאחרונה ב-ע"ע (ארצי) 36058-12-13 יעקב וקסלר נ' י. אדרי ובניו מפעל מתכת והנדסה אזרחית בע"מ (20.6.17) [פורסם בנבו] ) (להלן - עניין וקסלר). זאת תוך שהוא מתייחס לטעמים ראייתיים - הקשורים בקושי של הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן; לטעמים הקשורים באינטרס ההסתמכות של הנתבע "ולשאיפה להגן על הצורך שלו בוודאות בנוגע לזכויותיו וחובותיו בכל עת נתונה, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו בלא שיידרש להקצות ממשאביו עתודות כספיות למקרה שהוא ייתבע בגין עילות שמקורן בעבר הרחוק"; לטעמים הקשורים בהנחה המשלימה, העומדת לצד אינטרס ההסתמכות של הנתבע, הקשורה להתנהלות התובע שלפיהם, "תובע אשר 'ישן על זכויותיו' תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, באופן המבסס את הציפיה של הנתבע כי הוא לא ייתבע על ידו"; לטעמים הקשורים לאינטרס הציבורי ולתפקידה של המערכת המשפטית, שמשאביה מוגבלים, הנדרשת למקד משאבים אלה בעניינים שבהווה ולא באלה "שאבד עליהם הכלח". "זאת מעבר לעובדה שהתדיינויות אלה, הצופות פני עבר רחוק, דורשות, מעצם טיבן, הקדשה של זמן ומאמץ שיפוטי ניכרים, על חשבון הזמן שניתן להקדיש לעיסוק בעניינים אקטואליים של מתדיינים אחרים."

מעבר לכך, נפסק כי "לקצבתה של תקופת ההתיישנות ישנה גם משמעות כלכלית, המשליכה על הציבור בכללותו. שכן, בהארכת תקופת ההתיישנות יש כדי להגדיל את העלויות שבהן יידרשו לשאת המדינה, היצרנים, ספקי שירותים והמבטחים. עלויות אשר בסופו של יום עשויות 'להתגלגל' לפתחו של הציבור (ר' עניין וקסלר והאסמכתאות שם). ברוח זו נקבע גם כי "דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין והאינטרס הציבורי; כאשר בהתאם לאיזון זה, יש להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית שהות מספקת להיערך לכך, בשים לב לקשיים, לעלויות ולאילוצים." מנגד, יש לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע והוא לא יחויב עוד בשמירת ראיות וכן, יוסר ממנו הסיכון כי הראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו. זאת, באופן שיכביד על יכולתו להתגונן בפני התביעה (ר' עניין וקסלר; ע"ע (ארצי) 300431/97 פרופסור רות נויברגר - גלעד גמלאות לעובדים דתיים בע"מ (17.7.02) [פורסם בנבו] וכן, ע"ע (ארצי) 533/09 עופרה אילן - שירותי בריאות כללית (15.6.11) (להלן – עניין אילן) [פורסם בנבו]".

36. באשר לנטל ההוכחה המוטל על המבקש להיכנס לגדר החריג ים לחוק ההתיישנות נקבע , כי על המבקש הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור (ע"א 34/88 רייס נ' עזבון אברמן, פ"ד מד(1) 278). לעניין החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות נקבע, כי על המבקש הפעלתם של אחד החריגים לתקופת ההתיישנות להוכיח לא רק כי נעלמו ממנו העובדות, המהוות את עילת התובענה, אלא גם שני רכיבים נוספים והם, כי העובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו, וכן שאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן (ע"א 244/81 פתאל נגד קופת חולים, פ"ד לח(3) 673).

37. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגע נו למסקנה כי התובע, אשר מבקש להיכנס לגדר החריגים של סעיפים 7-9 לחוק ההתיישנות, לא עמד בנטל להוכיח את טענותיו.

לעניין החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות – לא מצאנו, כי הנתבעת הטעתה ביודעין את המנוח, הפעילה כנגדו כוח, איימה עליו או ניצלה את מצוקתו באופן המצדיק את טענתו לקיום החריג לכלל ההתיישנות. המנוח קיבל מדי חודש תלושי שכר, שאף צורפו לתצהיר העדות הראשית מטעמו. מעיון קל בתלושי השכר ניתן היה לראות אלו רכיבי שכר שולמו ואלו רכיבים לא שולמו. אף אחד מעדיו של התובע לא העלה כל טענה בדבר שימוש בכוח או באיומים ולא הוכח, כי אי תשלום התנאים הסוציאליים במשך השנים נבע מניצול מצוקתו של המנוח.

לעניין החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות – בהתאם לקבוע בסעיף, יש לבדוק האם גם אדם סביר לא יכול היה למנוע את אי ידיעת העובדות העומדות ביסוד תביעתו. לטעמנו, הקובע אינו ידיעותיו של המנוח בפועל אלא העובדה שה מנוח יכול היה בזהירות סבירה לדעת שהוא אינו מקבל את מלוא זכויותיו. כלומר, גם אם המנוח לא ידע את העובדות המבססות את עילת התביעה, הרי העובדות לא נעלמו ממנ ו מסיבות שלא היו תלויות ב ו וניתן היה למנוע אותן בזהירות סבירה.

ככל שהמנוח לא קרא את תלושי המשכורת ולא בדק את הנתונים בתלוש, אין מדובר בנסיבות שלא היו תלויות ב ו. המנוח יכול היה בנקל לערוך בירורים מול אנשים הדוברים רוסית ועברית או מול מנהלו, מועין. בהקשר זה יצוין, כי מועין העיד (עמ' 12, שורות 5-8), כי אם הוא רצה משהו מיוחד היה לו עובד בשם ישראל שהיה דובר רוסית. לעניין קשיי השפה קבע ביה"ד הארצי זה מכבר כי אי ידיעת השפה העברית אינו נחשב כמצב בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה. בדב"ע נו/ 45- 3 מיכאל גנדלר - תחנת הדלק "פז", חוף הכרמל פד"ע ל 25, נקבע כי כאשר היו בידי העובד תלושי שכר ודו"חות מבטחים, לא נעלמו ממנו עובדות התובענה. עוד נפסק, כי ככל שהעובד לא הבין את האמור בתלושי השכר ובדו"חות מבטחים, היה עליו לבקש הסבר ממעסיקו או מנציג מועצת הפועלים ואם לא עשה כן, לא נקט בזהירות סבירה, כמתחייב מסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

לעניין החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות - מעיון במכתבו של עו"ד ערן בלומנטל (נספח ה'2 לתצהיר התובע) לא עולה, כי קיימת "הודאה" של הנתבעת בדבר חבות בעניין רכיב פיצויי הפיטורים ורכיב התגמולים. עו"ד בלומנטל ציין במפורש, כי טענת המנוח לעניין פיטוריו אינה נכונה (סעיף 1 למכתב), הוא קיבל את זכויותיו (דמי הבראה, הפרשות לקופת גמל, חופשה ו"כל זכות בסיסית אחרת") כנטען בסעיף 3 למכתב וכי בהתאם לרישומי הנתבעת הוא עבד אצלה רק משנת 2008 (סעיף 4 למכתב), קרי: אין כל התייחסות או הודאה לגבי התקופה הקודמת לשנת 2008. אף החלטת הנתבעת לשלם למנוח סכום נוסף של 5,057 ₪ המהווים השלמה להפרשות בשיעור של 8.33% לתקופה 2008-2013 אין בה משום הודאה לזכאות לפיצויי פיטורים מכוח החוק ובוודאי שלא לגבי תקופת ההעסקה הקודמת לשנת 2008.

38. בהתחשב באמור לעיל, ייבחנו זכויותיו של התובע בכפוף לתקופות ההתיישנות הקבועות בחוק ההתיישנות ובחוקי המגן הספציפיים.

תוספת שכר:

39. לטענת התובע הוא זכאי לתוספת שכר בת 10% בהתאם להסכם הקיבוצי שהוראותיו הורחבו בצו ההרחבה. הנתבעת מכחישה את חבותה כאמור, כמו גם את חלות הוראות ההסכם הקיבוצי על העסקת המנוח.

בסעיפים 2-3 בפרק ג' לצו ההרחבה נקבע כדלקמן:

"בבתי חולים – במרפאות ובמעבדות רפואיות וכן גם בדירות מגורים בהן עבודת הניקיון מבוצעת באמצעות קבלנים, תחול תוספת של 10% על המחירים הנקובים לגבי ניקוי משרדים.
עבודות מיוחדות – עבור עבודות מיוחדות בניקיון אחרי שיפוץ או צביעה או סיוד בבנין וכן גם עבור עבודה לא רצופה (יום עבודה מפוצל בהפסקה של שעתיים לפחות) לפי דרישת המעסיק, תשולם תוספת בשיעור של 10% לשכר האמור".

בהתחשב בכך שהמנוח לא עבד בבתי חולים, במרפאות ובמעבדות רפואיות, לא ביצע עבודות מיוחדות כמפורט בצו ההרחבה ולא טען לעבודה לא רצופה – הוא לא היה זכאי לתוספת של 10% כאמור בצו ההרחבה. בנסיבות אלו רכיב התביעה האמור נדחה.
תוספת וותק:

40. לגרסת התובע, המנוח היה זכאי לתוספת וותק בשיעור של 1.5% החל מהשנה השנייה להעסקתו בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי. הנתבעת הכחישה את החבות לתשלום תוספת וותק וציינה, כי ההסכם הקיבוצי אינו חל על העסקת עובדיה וממילא מדובר בתוספת זניחה.

41. פרק ה' לצו ההרחבה קובע, כי החל מהשנה השנייה להעסקת העובד אצל המעסיק תשולם לו תוספת וותק כדלקמן: ב-5 השנים הראשונות 57.20 לירות לחודש (2.20 לירות ליום), ב-10 השנים הנוספות 72.02 לירות לחודש (2.77 לירות ליום) וב-5 השנים הנוספות 57.20 לירות לחודש (2.20 לירות ליום).

42. לאחרונה נפסק בפס"ד מרדכי, בין היתר, כדלקמן:

"בית דין זה שב ונדרש לסוגיה של תשלום תוספת הוותק לעובדי שמירה ואבטחה ולביסוס של שווי התוספת על הוראות החשכ"ל, במסגרת ע"ע (ארצי) 22606-10-13 סטניסלב (סלבה) שולמן נ' נוף ים ביטחון בע"מ (22.1.17)[פורסם בנבו] (להלן - עניין נוף ים). באותו עניין נקבע כי "לסעד המבוסס על חוזר החשכ"ל אין כל בסיס... [כי] חוזר החשכ"ל אינו מקור נורמטיבי מחייב לענף השמירה [וכי יש] בכוחו לחייב את המדינה בכל הנוגע לדרישות שהיא קובעת למשתתפים במכרזים למתן שירותי שמירה, אך אין בכוחו לחייב מקום ששירותי השמירה אינם ניתנים במסגרת שירותי המדינה כאמור".

לא למותר להוסיף, כי בעניין נוף ים הוסיף חברי השופט איטח וכתב כי "לא ברור שלתוספת הוותק, במיוחד בנוסח הקבוע בצו הענפי שהוא הרלבנטי עד לחודש דצמבר 2006, שווי שהוא מעבר לזניח" וכי לא ברור מהו שווי התוספת לפי הנוסח בהסכם הענפי הרלבנטי מחודש ינואר 2007. זאת לנוכח השאלות שהתעוררו ב-ע"ע (ארצי) 53083-10-10 אילן בוסקילה נ' סער ביטחון בע"מ (3.9.12) [פורסם בנבו] בנוגע לאופן חישוב התוספת שהינה בכל מקרה זניחה. לאור האמור, דחה בית דין זה בעניין נוף יום בקשה לאשר תובענה כייצוגית אשר התייחסה לתוספת הוותק בענף השמירה, בהתבסס על הוראות החשכ"ל.

על כך יש להוסיף אף את הדברים שנכתבו זה מקרוב על ידי בית דין זה ב-ע"ע (ארצי) 57379-09-16 גשש (ז.א) בע"מ נ' ולד קונסטנטינובסקי ואח' (27.6.17) [פורסם בנבו] שם התקבלה טענת המערערת כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי אשר קיבל את בקשת המשיב שם לאשר תובענה לתשלום תוספת ותק כייצוגית ולשלם למשיב את תוספת הותק לפי תחשיביו. באותו עניין נקבע כי נוסח ההסכם הקיבוצי שעליו הסתמך המשיב שם ובהמשך גם בית הדין האזורי - היה שגוי אולם, אין מקום להשיב את הדיון לבית הדין האזורי לשם בירור מחדש על יסוד ההסכם הנכון. זאת "בהתחשב בעמדת ההסתדרות כי מדובר בתוספת ארכאית, ששוויה מוערך ב-9 אג' ליום עבודה, וכי ההסתדרות, כארגון עובדים היציג בענף השמירה, ויתרה על אכיפתה הקיבוצית גם בגין העבר, בתמורה להטבות משמעותיות בהסכם הקיבוצי משנת 2008 שנכנס לתוקפו בשנת 2009".

43. על רקע הדברים שצוטטו, בהתחשב בכך שסכום תוספת הוותק, הנקוב בלירות, לא התעדכן ולנוכח אי תחולת ההסכם הקיבוצי (ראו בנדון אף עדות רו"ח יוסקוביץ בעמ' 16, שורות 7-9 לפיה ככל שלא חל ההסכם הקיבוצי "לא תהיה תוספת וותק") , התביעה בגין רכיב זה נדחית.

החזר הוצאות נסיעה:

44. כמפורט בכתב התביעה המתוקן, לטענת התובע הנתבעת שילמה למנוח החזר הוצאות נסיעה לסירוגין אולם לא שילמה לו כלל הוצאות נסיעה בין השנים 2000 ועד לחודש אוגוסט 2008. בנסיבות אלו עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום החזר הוצאות נסיעה עבור 96 חודשים. הנתבעת טענה מנגד, כי היא שילמה ל מנוח הוצאות בהתאם לדיווחיו, בחלק מתקופת ההעסקה הנתבעת ארגנה הסעות לעובדים בפתח-תקווה, תביעת הרכיב נזנחה בתצהירו של התובע וכל תביעה הקודמת לשנת 2008 התיישנה.

45. כאמור לעיל, כל תביעה הקודמת ליום 19.10.07 התיישנה. מעיון בתלושי השכר של המנוח לחודשים 10/07- 7/08 עולה, כי בתקופה האמורה לא שולמו למנוח הוצאות נסיעה. החל מאותו מועד שולמו ל מנוח הוצאות נסיעה בשיעור ממוצע כל כ-200 ₪ לחודש.

46. איננו מוצאים לקבל את טענת הנתבעת לפיה תביעת התובע בגין רכיב זה נזנחה במסגרת תצהירו של התובע (ראו סעיף 54 לתצהיר התובע). לטעמנו הנתבעת אף לא הוכיחה, כי ארגנה לעובדיה בפתח-תקווה הסעות ומעבר להצהרת מנהל הנתבעת כאמור, לא זכתה הטענה לכל תמיכה במסמך כלשהו (חשבוניות לחברת ההסעות או עדות תומכת אחרת). זאת ועוד, מנהלו הישיר של ה מנוח באותה עת, מועין, אישר בעדותו, כי לא שולמו לעובדי הנתבעת דמי נסיעות ואף לא היו הסעות (עמ' 12, שורות 25-28): "ש. נסיעות לא שולמו? ת. לא. ש. הסעות היו? ת. לעובדים של פ"ת לא היו". עדותו כאמור של מועין לא נסתרה.

47. בנסיבות אלו מצאנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע החזר הוצאות נסיעה בסך 1,866 ₪ עבור 9.33 חודשים. הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 10.2.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

לעניין מועד תוספת הפרשי ההצמדה והריבית נציין, כי בהתאם לפסיקת ביה"ד הארצי, מטעמי נוחות ובמקרים שבהם נפסקות בדיעבד זכויות שלא שולמו מדי חודש בחודשו, אזי הפרשי ההצמדה והריבית יתווספו ממחצית התקופה הרלבנטית (ראו ע"ע (ארצי) 543/08 יעקב גולדאזק - מפעלי מתכת קדמני בע"מ (2.9.10); ע"ע (ארצי) 1454/01 משה אבו-דרהאם - מבטחים בע"מ (12.12.02); ע"ע (ארצי) 184/03 עין בר מפעלי אפיה בעינת בע"מ - דוד יוסף (8.6.06); ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס פ"ד מ"ו (4) 586 (1992)).

דמי הבראה:

48. כאמור בכתב התביעה עתר התובע לתשלום דמי הבראה עבור 67 ימים בהתאם לחלקיות משרה של 86% ולתעריף יומי של 365 ₪. הנתבעת מנגד טענה, כי המנוח קיבל את מלוא דמי ההבראה להם היה זכאי, כל תביעה הקודמת לשנת 2011 התיישנה, יש לחש ב את הזכאות בהתאם להיקף המשרה בפועל והתובע זנח רכיב תביעה זה במסגרת תצהירו.

49. מעיון בתלושי שכרו של המנוח עולה, כי במרבית תקופת העסקתו לא שולמו לו כלל דמי הבראה ורק החל משנת 2011 שולמו לו דמי הבראה כדלקמן: סך 2,106 ₪ בחודש 3/11, סך 2,597 ₪ בחודש 7/12, סך 1,470 ₪ בחודש 3/13 וסך 1,680 ₪ בחודש 11/13.
50. למרות התנהלות הנתבעת כאמור במסגרתה במשך מרבית שנות העסקתו היא נמנעה מלשלם למנוח את דמי ההבראה ומורת הרוח שמביע ביה"ד מהתנהלות הנתבעת כאמור, הרי שאין מנוס מדחיית התביעה. בהתאם לצווי ההרחבה הרלוונט יים לא ניתן לתבוע מעבר לשנתיים האחרונות להעסקה. גם אם התשלום ששולם בחודש 3/11 ייוחס לשנת 2010, הרי שבשנתיים האחרונות להעסקתו המנוח קיבל את מלוא דמי ההבראה בהתחשב בהיקף העסקתו. ב-24 חודשי העסקתו האחרונים ( מחודש 11/11 ועד לחודש 10/13) המנוח עבד 3,372 שעות, קרי: בממוצע 140.5 שעות בחודש שהינם 75.5% משרה. בהתאם לתעריף דמי ההבראה שחל בשנת 2013 (374 ₪ ליום) ולוותקו במקום העבודה, היה המנוח זכאי לתשלום בסך 4,800 ₪ (374 ₪ * 17 ימי הבראה * 75.5% משרה). בפועל המנוח קיבל בתקופה האמורה סך 5,747 ₪ ועל כן לא נותרה יתרה לתשלום.

דמי חגים:

51. בהתאם לצו ההרחבה (פרק ז', סעיף 2) "המעסיק ישלם לעובדים שכר בעד ימי חג. הוראה זו תחול על העובדים שעבדו ביום הסמוך לחג, לפניו ואחריו, או שלא עבדו בם מחמת סיבה מוצדקת ומוסכמת; ימי החג הם כדלהלן: 2 ימי ראש השנה, 1 יום הכיפורים, 1 יום סוכות, 1 שמיני עצרת (שמחת תורה), 2 ימי פסח, 1 חג השבועות, 1 יום בעצמאות".

52. בתיק ע"ע (ארצי) 44382-04-13 יוסף מנצור נ' גז חיש בע"מ (ניתן ביום 4.5.15) נפסק לעניין דמי חגים כדלקמן:

"כאשר מבררים תביעה לדמי חגים לפי צו ההרחבה האמור, לגבי עובד שהשלים שלושה חודשי עבודה במקום העבודה, בשלב הראשון יש לבחון, לגבי כל חג וחג, האם העובד נעדר מעבודתו "סמוך ליום החג", קרי "יום לפני החג ויום אחרי החג". הנטל להוכיח כי העובד נעדר מעבודתו בסמוך לחג מוטל על המעסיק, שכן קיימת חזקה עובדתית כי העובד מתייצב לעבודתו בימים שעליו לעשות כן.

כך נפסק עוד לפני למעלה משלושים שנה בעניין מולה נוהד[10], שהתייחס אמנם להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המתכת, אך נוסחו דומה לנוסח צו ההרחבה האמור: "חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר, בכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם היתה לו סיבה להעדרות. על הטוען ליוצא מן הכלל - במקרה שלפנינו המעבידה - הנטל להוכיח, כי נעדר העובד מעבודתו סמוך ליום החג."

ה. אם העובד לא נעדר בסמוך לחג, הרי שקמה לו הזכאות לתשלום דמי החג. אם העובד נעדר בסמוך לחג, בין לפני החג, בין לאחר החג ובין בשני הימים הסמוכים לחג – עוברים לבירור השלב השני והוא האם ההיעדרות היתה בהסכמת המעביד. גם בשלב זה, ועל יסוד אותה חזקה עובדתית, הנטל להוכיח כי ההיעדרות של העובד היתה שלא בהסכמת מעסיקו מוטל על המעסיק. בעניין אסלטי נפסק, בהתייחס לענף השמירה - אך הדברים יפים ככלל, כך: "בענף השמירה ההנחה היא, כי ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעסיק ובהסכמתו, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת".

53. הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ועל כן מצאנו לדחות את טענת מנהל הנתבעת בתצהירו (סעיף 58) לפיה על סמך היקף משרתו של המנוח התנאי של עבודה בסמוך ליום החג לא התמלא. הנתבעת נמנעה מטעמיה היא מלהציג דוחות נוכחות ולא הוכיחה, כי המנוח נעדר בסמוך לימי החג מיוזמתו, ככל שנעדר ועל כן לנוכח הימנעותה מלעמוד בחובות הרישומיות החלות עליה מצאנו לחייבה בתשלום דמי חגים. לא מצאנו אף לקבל את טענת הנתבעת לפיה יש להפחית 8 ימי חג שחלו בשבת, שכן הטענה לא הוכחה והוראה כאמור אינה מצויה בצו ההרחבה.

54. ב-7 השנים האחרונות עובר להגשת כתב התביעה (11/07 ואילך) עבד המנוח בהיקף משרה ממוצע של 73.6% (9,584 שעות / 70 חודשים). באותה עת חלו 54 ימי חג. בנסיבות אלו המנוח היה זכאי בתקופה האמורה לסך 7,942 ₪ (54 ימי חג * 24.98 ₪ * 8 שעות * 73.6% משרה). מששולם למנוח בתקופה האמורה סך 2,821 ₪, יתרת חובה של הנתבעת מסתכמת בסך 5,121 ₪. משנתבע סך של 4,278 ₪ בגין דמי חגים יוגבל חיובה של הנתבעת לסך זה. לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה (1.11.10).

פדיון חופשה שנתית:

55. במסגרת התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום עבור 289 ימי חופשה תוך שציין, כי המנוח לא קיבל כל יום חופשה במשך כ-10 שנים והנתבעת החלה לצבור לזכותו ימי חופשה רק משנת 2009. הנתבעת מאידך טוענת להתיישנות רכיב החופשה הקודם לשלוש שנים וזניחת הרכיב במסגרת תצהיר העדות הראשית.

56. בע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה (ניתן ביום 8.10. 07) נפסק כדלקמן:

"נכון קבע בית הדין האזורי כי משהגיש המשיב את תביעתו לפדיון ימי חופשה בתוך שלוש שנים שלאחר תום תקופת העסקתו, ולאור הוראת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951 , התביעה לפדיון חופשה לא התיישנה. עם זאת, לא מצאנו בסיס לקביעתו של בית הדין קמא כי המשיב זכאי לפדיון חופשה בגין ימי חופשה שצבר בחמש השנים האחרונות להעסקתו. בקשר לאמור נפנה להוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951, לעניין האפשרות לצבירת ימי חופשה. לפי העולה מהוראתו של סעיף 7, ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין שלוש שנים. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת".

57. בנסיבות העניין שלפנינו, בהתחשב במועדי תחילת העבודה וסיומה ובשים לב לוותק של המנוח בעבודה, הוא היה זכאי לסך 5,960 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית, כדלקמן (ראו בנדון פס"ד גז חיש בע"מ):

א. עפ"י כל דין ובהתחשב בוותקו של המנוח ה וא היה זכאי ל-28 ימי חופשה לשנת עבודה מלאה ולחלק יחסי הנגזר ממספר ימי העבודה בפועל בכל שנה.

ב. מעיון בריכוזי השכר שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה עולה, כי המנוח עבד כדלקמן: בשנת 2010 המנוח עבד 256 ימים; בשנת 2011 המנוח עבד 273 ימים ; בשנת 2012 המנוח עבד 278 ימים ובשנת 2013 המנוח עבד 228 ימים.

ג. יישום לשון החוק מוביל למסקנה, כי מאחר והמנוח עבד בכל אחת מהשנים במשך כל השנה (בשנת 2013 – 10 חודשים ) ועבד מעבר ל-200 ימים בכל שנה, הרי שהוא זכאי עבור כל שנה ל-28 ימי חופשה. סך הכול המנוח היה זכאי ל- 107 ימי חופשה במונחים של "ימי לוח".

ד. המנוח היה עובד בשכר כמשמעו בחוק חופשה שנתית, קרי מי ששכר ו אינו משתלם על בסיס של חודש. לפיכך, פדיון החופשה שלו ה וא זכאי הוא המכפלה של מספר ימי החופשה שלהם הוא זכאי ב"שכר העבודה היומי הממוצע". "שכר העבודה היומי הממוצע" מוגדר בסעיף 10 (ב)(2) לחוק חופשה שנתית, כך: "שכר העבודה היומי הממוצע הוא הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למספר תשעים; היו ברבע השנה כאמור חדשי עבודה לא-מלאה, יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים-עשר החדשים שקדמו לחופשה, הכל לפי בחירת העובד."

ה. השכר הרבעוני של שלושת חודשי ההעסקה המלאים ביותר בשנה שקדמה למועד סיום עבודת המנוח ( 8-10/13) הוא 10,958 ₪. לפיכך, "שכר העבודה היומי הממוצע", קרי "שווי" יום החופשה, הוא 121.75 ₪ ( 10,958/90).

ו. בנסיבות אלו המנוח היה זכאי לפדיון חופשה בסכום מצטבר של 13,027 ₪ ( 121.75 ₪ * 107 ימים) קרן.

ז. בפועל שולם למנוח בתקופה שמשנת 2010 ואילך סך של 7,067 ₪. בנסיבות אלו יתרת חובה של הנתבעת כלפי התובע מסתכם בסך 5,960 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.11.13 ועד לתשלום המלא בפועל.

הפרשות לקרן הפנסיה:

58. עפ"י כל דין המנוח היה זכאי להפרשות לקרן פנסיה בגין רכיב התגמולים בשיעור של 6%. לנוכח תקופת ההתיישנות יבוצע תחשיב הזכויות החל מחודש 11/07 ואילך. יובהר, כי בהתחשב במסקנתנו לגבי תוספת הוותק ואי תחולת ההסכם הקיבוצי על העסקת המנוח, הרי שאנו לא מוצאים מקום לקבל את תחשיבי רו"ח יוסקוביץ' מטעם התובע.
59. במהלך התקופה שמחודש 11/07 ואילך השתכר המנוח (שכר יסוד, דמי חגים, דמי חופשה, דמי אבל ושכר בחירות) סך 212, 940 ₪. שיעור ההפרשות בגין הסך הנ"ל הסתכם בסך 12,776 ₪. בפועל הפרישה הנתבעת לזכות המנוח בתקופה האמורה סך 6,846 ₪ בגין רכיב התגמולים חלק המעסיק (נספח ב' לתצהיר מנהל הנתבעת).

60. בנסיבות אלו הנתבעת תשלם לתובע סך 5,930 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.11.10 ועד לתשלום המלא בפועל. ככל שהנתבעת לא שחררה לזכות התובע את הכספים שהצטברו לזכות המנוח בחברת הביטוח הראל היא תעשה כן בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין.

פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת:

61. כאמור לעיל, קבענו, כי המנוח פוטר ע"י הנתבעת ביום 3.11.13 לנוכח צמצומים בעבודה והיותו של המנוח בעל וותק רב במקום העבודה. יובהר, כי לא מצאנו לקבל את גרסת הנתבעת לפיה על החברה החדשה שלגרסתה העסיקה את המנוח לשלם את פיצויי הפיטורים להם היה זכאי. ראשית, הנתבעת כלל לא הוכיחה שהמנוח עבר לעבוד בחברה אחרת שזכתה כביכול במכרז. למעט טענה בעלמא שהעלתה הנתבעת לא הוגשה כל ראיה שתתמוך בכך. נהפוך הוא, מעדות מנהלו של המנוח עלה, כי המנוח "נזרק לרחוב" (עדות מועין בעמ' 13, שורות 15-16) . שנית, אף אם היה המנוח עובר לעבוד בחברה שכביכול זכתה במכרז, הרי שלנוכח מתן מכתב הפיטורים ממילא המנוח היה זכאי לקבל את פיצויי הפיטורים מהנתבעת.

62. בהתאם לע"ע (ארצי) 44824-03-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' adhenom berh teami (ניתן ביום 4.6.17) תחשיב פיצויי הפיטורים לגבי עובד שעתי אשר היקף משרתו משתנה מדי חודש, ייעשה בהתאם להיקף המשרה של העובד במכלול תקופת העסקתו. בהתאם לנתונים שהוצגו בפני ביה"ד (152 תלושי שכר), המנוח עבד 21,037 שעות, כך שממוצע שעות העסקתו החודשי הינו 138.40 שעות. בנסיבות אלו היקף משרתו של המנוח הסתכם ב-74.40% משרה.

63. בהתחשב בהיקף משרתו, בתקופת העסקתו (194 חודשים) ובשכרו השעתי האחרון (24.98 ₪), המנוח היה זכאי לפיצויי פיטורים בסך 55,885 ₪ (194/12 שנים * 24.98 ₪ * 186 שעות * 74.40%). מהסכום האמור יש להפחית את הסך של 5,057 ₪ שהועבר למנוח (ראו סעיף 10 לכתב התביעה המתוקן). ככל ששוחררו/ישוחררו לזכות התובע הכספים שהצטברו לזכותו בגין פיצויי פיטורים, יופחת הסכום האמור מהסכום בו חויבה הנתבעת.

64. בנסיבות אלו מצאנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 50,828 ₪ (בניכוי הכספים שהצטברו בחברת הביטוח הראל בגין פיצויי פיטורים ככל שישוחררו לזכות התובע) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.11.13 ועד לתשלום המלא בפועל.

65. לעניין רכיב תמורת ההודעה מוקדמת יצוין, כי אין מחלוקת שהמנוח קיבל מכתב פיטורים הנושא תאריך 3.11.13. מעיון בתלוש השכר לחודש 11/13 עולה, כי המנוח קיבל שכר עבור שני ימי עבודה. בנסיבות אלו ברי, כי המנוח לא קיבל תמורת הודעה מוקדמת למרות פיטוריו המידיים. לנוכח האמור התובע היה זכאי לסך של 3,457 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת (24.98 ₪ * 186 * 74.4%). משנתבע סך של 3,283 ₪ ישולם סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 3.11.13 ועד לתשלום המלא בפועל.

פיצויי הלנת פיצויי פיטורים:

66. במסגרת תביעתו עתר התובע לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. לדבריו הנתבעת הייתה מודעת לעצם חבותה בתשלום פיצוי פיטורים (מכתב עו"ד בלומנטל - נספח ה'2 לתצהיר התובע) ולמרות ידיעתה על מצבו הכלכלי הקשה של המנוח, היא נמנעה מלשלמם. הנתבעת ציינה בסיכומיה, כי זכאותו של התובע לפיצויי הלנה התיישנה.

67. ראשית יובהר, כי "ככלל, סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר מחיל הוראת התיישנות מהותית בת שנה אחת גם על הלנת פיצויי פיטורים, בדומה להתיישנות המהותית החלה על פיצוי הלנת שכר. מועד התגבשות העילה הוא במועד הפיטורים, שכן רק בכניסת הפיטורים לתוקף זכאי העובד לפיצויי פיטורים וממועד זה ואילך נמנית תקופת התיישנות פיצויי הלנת פיטורים" (ע"ע (ארצי) 247/07 פלונית נ' סופיה קוצ'יק, ניתן ביום 24.9.09). משפוטר המנוח ביום 3.11.13 והתביעה הוגשה ביום 19.10.14, ברי, כי התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים לא התיישנה.

68. בע"ע (ארצי) 33774-10-10 מרכז תרבות באופקים ע"ש סמואל רובין – אמיר אוזן (ניתן ביום 30.5.16) סוכמה ההלכה בעניין פיצויי הלנה כדלקמן:

"בפסק הדין בעניין מוטור אפ [ע"ע (ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ – יניב ורד [פורסם בנבו] (1.11.2011)] עמד בית הדין על מהותם של פיצויי ההלנה, תכליתם ודרך הפעלת שיקול הדעת בפסיקתם.
54. אשר לתכלית: פיצויי ההלנה נועדו "לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות החוק". תכלית נוספת היא "מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד, תוך הכרה בכך שכאשר מדובר באי תשלומו של שכר עבודה, עליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו, לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים". (עניין מוטור אפ, סעיפים 17 ו- 18 לפסק הדין).
55. אשר לאופן הפעלת שיקול הדעת: סעיפים 18 ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר מקנים לבית הדין שיקול דעת להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה. כפי שנפסק בעניין מוטור אפ, על פי הפסיקה כיום מוקנה לבית הדין שיקול דעת רחב בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם. באשר לדרך הפעלת שיקול הדעת נפסק כי - "יש לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו; את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי קבלת שכר במועד עבור עבודתו; את החשש כי אי קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים – לרבות לעובדים אחרים של המעסיק עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם .... במסגרת זו יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה, לרבות התנהגות הצדדים ותום לבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות".

69. לאחרונה נפסק במסגרת פס"ד מרדכי, בין היתר, כדלקמן:

"נחזור ונטעים כי דברינו אלה, אינם מהווים חידוש אלא חידוד של העמדה המשתמעת מפסיקתו העדכנית של בית דין זה. זו שלפיה, הפירוש הדווקני של סעיפים 18 ו-20(ד) לחוק הגנת השכר הינו נחלת העבר וכי בעשורים האחרונים חל שינוי בהיקף שיקול הדעת שיפעיל בית הדין לצורך פרשנות סעיפים אלה, נוכח חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך למשל, נכתב בהקשר זה כי "הפסיקה כיום מאפשרת אם כך, שיקול דעת רחב לבית הדין, בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם" (ר' ע"ע (ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ - יניב ורד (1.11.2011) [פורסם בנבו] וכן, ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון (29.11.00) [פורסם בנבו]).
66. כללם של דברים: בדברינו לעיל יש כדי לחדד ולהבהיר את התפיסה המשתמעת מתוך פסיקתו העדכנית של בית דין זה שלפיה, אין לראות עוד בהסדר שבסעיפים 18 ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר הסדר שלילי וכי בית הדין מוסמך לשקול שיקולים נוספים מעבר לאלה הקבועים בסעיפים אלה לצורך הגשמת התכלית המפצה והמרתיעה של פיצויי ההלנה. שיקולים המביאים בחשבון את אפיונו של חוזה העבודה כ"חוזה יחס", את מידת הפגיעה באינטרס המוגן של העובד ששכרו הולן וכן שיקולים שמקורם בעקרונות של צדק חלוקתי הנוגעים לזהות המעסיק, לגודלו, לחוסנו הכלכלי בתקופה הרלוונטית או שיקולים הנוגעים לדרך התנהלותו של המעסיק לאורך התקופה הרלוונטית לתביעה. הן ביחס לעובד המסוים והן ביחס לעובדים אחרים".

70. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובחומר הראיות מצאנו לפסוק לזכות התובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים כמפורט להלן.

71. כאמור לעיל, מצאנו לקבוע כי המנוח עבד בנתבעת ברציפות החל מחודש 9/97 ועד ליום 3.11.13 כאמור במכתב הפסקת העבודה. טענת הנתבעת כאילו חלו נתקים ברציפות עבודתו של המנוח אצלה נדחתה כאשר התברר מעדויות הצדדים, כי הנתבעת נקטה בשיטה של "העברת" התובע לחברות / גורמים אחרים, תוך המשך עבודתו באותו מקום עבודה, הכל על מנת ליצור נתק מלאכותי ברצף העסקתו תוך פגיעה בזכויותיו הסוציאליות.
אף גרסת הנתבעת לפיה היא הפסידה לכאורה במכרז בסמוך למועד פיטוריו של המנוח והוצע למנוח לעבוד באתר אחר נדחתה וזאת לנוכח עדות מנהלו הישיר של המנוח באותה עת, מועין. בעדותו מועין אף ציין במפורש, כי המניע לפיטורי המנוח נבע מהיותו בעל וותק רב וכי המנוח "נזרק לרחוב" (עמ' 13, שורות 15-16).

72. בנסיבות אלו ולאחר ששקלנו מחד את אי התשלום של חלק ניכר מפיצויי הפיטורים, למרות שהנתבעת ידעה, כי עליה לשלם אותם, אי יכולתו של המנוח להשתמש בכספים למחייתו, הפגיעה בכבודו של המנוח כאדם והצורך בהרתעת מעסיקים ומאידך, הגשת התביעה בסמוך למועד ההתיישנות המהותית והפגיעה שעלולה להיגרם לעסקה של הנתבעת עקב פסיקת פיצויי הלנה מלאים - מצאנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסכום כולל של 20,000 ₪.

ׁׁׁסוף דבר:

73. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן:

א. החזר הוצאות נסיעה בסך 1,866 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.2.08 ועד לתשלום המלא בפועל.
ב. דמי חגים בסך 4,278 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.10 ועד לתשלום המלא בפועל.
ג. פדיון חופשה שנתית בסך 5,960 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום
3.11.13 ועד לתשלום המלא בפועל.
ד. הפרשות לפנסיה בגין תגמולים (חלק המעסיק) בסך 5,930 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.10 ועד לתשלום המלא בפועל.
ה. פיצויי פיטורים בסך 50,828 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.11.13 ועד לתשלום המלא בפועל.
ו. תמורת הודעה מוקדמת בסך 3,283 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.11.13 ועד לתשלום המלא בפועל.
ז. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

74. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 2,000 ₪ ובשכ"ט עור כת דינ ו בסך 8,000 ₪. במסגרת קביעת סכום ההוצאות כאמור התחשבנו בהליכים הרבים שהתנהלו בתיק, בסכום שנפסק לזכות התובע ובהחלטת ביה"ד מיום 24.7.15 בדבר חיוב המנוח בהוצאות תיקון כתב התביעה.

ניתן היום, ז' חשוון תשע"ח, (27 אוקטובר 2017) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' חנה קלניקוב, נציגת ציבור עובדים

אלעד שביון, שופט - אב"ד

מר אבי אילון, נציג ציבור מעסיקים