הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 15526-03-17

08 יוני 2018
לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר – כץ

המבקש:
בנק דיסקונט לישראל בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד אמנון לורך ודוד שמוא לביץ

-
המשיב:
שרגא קיסר
ע"י ב"כ: עו"ד אריה רוטר ויאיר בן דוד

החלטה

לאחר שעיינתי בבקשה מטעם הנתבע ובתגובה מטעם התובע, להלן החלטתי :

בפניי בקשה מטעם בנק דיסקונט לישראל בע"מ לדחות על הסף את ראש הנזק שעילתו בעוולת הרשלנות בכתב התביעה שהוגש כנגדו , זאת לטענתו, משום שעילה זו אינה בגדרי סמכותו של בית הדין לעבודה.

העובדות הנדרשות לעניין
ראשיתה של התביעה דנא בתביעה שהוגשה בשנת 2016 לבית משפט השלום בתל אביב, על ידי מר שרגא קיסר (להלן : " המשיב" או "קיסר") כנגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "המבקש" או "הבנק") - ת"א 51638-01-16 . לאחר דיון שהתקיים מיזמת בית המשפט השלום בשאלת הסמכות קבע בהחלטתו, מיום 7/6/16, כי התביעה מצויה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה משום שעילתה ביחסי עובד ומעסיק ששררו בין התובע לנתבע , ועל כן היא נמחקה.

על פי האמור בבקשה דנא, על החלטה זו של בית המשפט הגיש קיסר ערעור (ע"א 3384-08-16), אשר נמחק על ידו.
ביום 7.3.2017 הוגשה התביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. התביעה דומה לתביעה שהוגשה לבית משפט השלום ונמחקה כאמור.

לפי הנטען בתביעה דנא, בין השנים 2007 - 2011 שימש קיסר כראש הנציגות של ה בנק וכן של חבר ה אחרת - IDB New York - אי.די.בי. ניו יורק בצ'ילה (להלן: " דיסקונט ניו יורק"). בנק דיסקונט ניו יורק היא חברת בת בנקאית של חברת דיסקונט בנקורפ, שהיא חברת החזקות בנקאית וחברת בת של המבקש (כעולה ממסמכים שהוגשו בתיק על ידי המבקש) .

מוסכם על הצדדים כי בין השנים 2007 - 2011 שימש קיסר כנציג בצ'ילה הן של ה מבקש והן של בנק דיסקונט ניו יורק. לטענת קיסר, רישום של נציג הבנק הפועל במדינה זרה נדרש על פי ההסדרים החלים בצ'ילה לצורך קבלת היתר לפעילות הבנק הזר באותה מדינה. המחלוקת בין הצדדים נוגעת ביחס לתקופה משנת 2011 ועד שנת 2015.

לטענת קיסר, על אף ש סיים לעבוד וחדל לשמש כנציג של המבקש ושל בנק דיסקונט ניו יורק בצ'ילה בראשית שנת 2011, רישום שמו כנציג המבקש הוסר מרישומי הבנק המרכזי בצ'ילה רק בשנת 2015, לאחר פנייתו בנושא לבנק.

לטענת קיסר, היה על המבקש להסיר את שמו מהרישומים בצ'ילה במועד שסיים לעבוד בשנת 2011, ומשלא עשה כן וזאת ללא ידיעתו וללא הסכמתו, המ בקש חב כלפיו מכוח העילות הבאות: עילת עשיית עושר שלא במשפט - נוכח התועלת שהפיק ה מבקש לטענת קיסר מהמשך השימוש בשם שלו שלא בידיעתו ומבלי שניתנה לו תמורה בגין כך; מכוח עילת הפרת חוזה העבודה והפרת חובת הנאמנות בה חב מעסיק לעובד ומכוח עילה נזיקית - עוולת הרשלנות. קיסר העמיד את התביעה הכספית על סך כולל של 1,000,000 ₪ (מטעמי אגרה). לעניין הסמכות העניינית טען קיסר כי נוכח העברת הדיון על פי החלטת בית משפט השלום חל הכלל בדבר "לא יעבירנו עוד" (סעיף 34 לכתב התביעה) .

בכתב ההגנה טען הבנק כי יש לדחות על הסף את ראש הנזק העוסק בנזק הנפשי (המוכחש) שנגרם לקיסר, מחמת שזה מבוסס על עוולת הרשלנות ואינו בגדרי סמכותו של בית הדין. לגופו של עניין, הבנק הכחיש את טענות קיסר וטען כי יש לדחות את התביעה, בין היתר, מהטעם כי החל משנת 2011 לא הייתה לבנק בפועל כל נציגות מטעמו וביחס לנציגות של בנק דיסקונט ניו יורק - מונה נציג אחר תחת מר קיסר; הבנק הסיר את שמו של קיסר מהרישומים וכי בכל מקרה על קיסר הייתה מוטלת החובה לדאוג להסרת שמו. הבנק טען כי אין בסיס לעילת עשיית עושר שלא במשפט שכן לבנק לא היו רווחים בצ'ילה בתקופה כאמור נוכח העדר פעילות באותן השנים וכי לקיסר לא נגרם כל נזק ו לחלופין יש לייחס לו אשם תורם בגין מלוא הנזק הנטען וכהנה וכהנה טענות נוספות.

ביום 1.3.2018 הגיש הבנק בקשה לדחיית ראש הנזק שעילתו בעוולת הרשלנות. קיסר התנגד לאמור בתגובה שהגיש מטעמו. בהתאם להחלטת בית הדין מיום 1.4.2018 היו אמורים הצדדים להודיע האם הם מבקשים לקיים דיון בבקשה . משלא הוגשה הודעה כאמור, החלטה זו ניתנת בהסתמך על הבקשה והתגובה לה.

טענות הצדדים
עיקר טענות המבקש: יש לדחות את את ראש הנזק שעילתו בעוולת הרשלנות מחמת חוסר סמכות עניינית; המשיב היה צריך לפצל את תביעתו אך בחר לעשות שימוש בחוסר תום לב ושגוי בכלל של " לא יעבירנו עוד" הקבוע בסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט ; כאשר בית המשפט מוחק את התובענה, אין מגבלה לשוב ולטעון טענת חוסר סמכות עניינית כלפי הערכאה השיפוטית השנייה בה הוגשה התובענה, כמו במקרה דנא; זאת ועוד, בפסיקה נקבע, כי תנאי הכרחי לתוקפו של הכלל "לא יעבירנו עוד" הוא, שבית המשפט המעביר היה אכן חסר סמכות עניינית, וככל שלבית המשפט המעביר יש סמכות אזי לא ניתן ליישם את הכלל "לא יעבירנו עוד". לכן, אף אם בית המשפט השלום היה מעביר את התביעה לבית הדין לעבודה (במקום למחקה), ללא הבחנה בין עילות התביעה, הייתה זאת העברה בטלה מעיקרה שכן הוא הוא שהיה מוסמך לדון בעילה הנזיקית, ולכן לא היה חל לעניין זה הכלל - "לא יעבירנו עוד".

עיקר טענות המשיב : בית משפט השלום שהורה על מחיקת התיק בפנ יו עשה כן משסבר כי הסמכות העניינית נתונה לבית הדין לעבודה ובעצם הורה להעביר את הדיון לערכאה המוסמכת לכך. על כן, גם אם ההעברה נעשתה בטעות - לבית הדין סמכות לדון בעניין לפי הכלל "לא יעבירנו עוד"; למעשה המבקש מבקש מאת בית הדין לשמש מעין ערכאת ערעור על החלטת בית משפט השלום; אין לסבך את ההליך על ידי פיצול התביעה והשבת חלק ממנה כעת חזרה לבית משפט השלום דבר העלול לגרום גם להכרעות עובדתיות סותרות ול טלטל את התובע בין ערכאות שונות; בית הדין מוסמך לעסוק ב מקרה המתאים גם בהיבטים הנזיקיים של תובענה שהרקע שלה ביחסי עובד ומעביד; העילה הנזיקית אך נלווית לעילות האחרות שהן העיקריות בנסיבות העניין ויכול להתקיים הכלל בדבר "אגב גררא".

דיון והכרעה
יוקדם ויצוין כי לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה ובכתב התביעה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ברובה, כמפורט להלן.

כאמור לעיל, התביעה דנא הוגשה תחילה לבית משפט השלום בתל אביב ונמחקה מחמת העדר סמכות עניינית משקבע בית משפט השלום כי מדובר בתביעה בין עובד למעסיק, "שעילתה ביחסי עבודה". בית משפט השלום בתל אביב מחק את התביעה ולא עשה שימוש בסמכותו מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב ] , תשמ"ד - 1984, להעביר את התביעה לבית הדין המוסמך, לשיטתו. קרי - לבית הדין לעבודה.

משעה שהתביעה נמחקה ולא "הועברה", לא חל הכלל כאמור בסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984 לפיו "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד" (ר' גם רע"א 3930 /14 ניסים ורסנו נ' משה ניניו (ניתן ביום 26.6.2014) (פורסם במאגרים האלקטרוניים)). משכך, טענת קיסר בעניין תחולת הכלל כאמור , נדחית.

אם כך, השאלה העומדת על הפרק היא האם עילת הרשלנות , כ פי שנוסחה בכתב התביעה, היא בסמכות בית הדין לעבודה אם לאו ואם כן - האם יש לדחות אותה על הסף.
סעיף 24 (א)(1) ל חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, קובע, כי לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון:

"בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה ב פקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

סמכותו של בית הדין לעבודה מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים: זהות הצדדים (עובד ומעסיק) ומהות העילה (יחסי עובד-מעסיק). עמידה בשני מבחנים אלו היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, מאחר שמצטרף אליהם מבחן שלישי - העילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין. חריגים לכך נקבעו בסעיף 24(א)(1ב) ל חוק בית הדין לעבודה, המאפשר הגשת תביעה שעילתה בסעיפים 29, ,31, ,62 או 63 ל פקודת הנזיקין, בקשר לסכסוך עבודה.

במילים אחרות, החוק החריג מסמכותו של בית הדין את תביעות הנזיקין, לרבות אלה הקשורות בטבורן ליחסי העבודה, וזאת מלבד העילות דלהלן: הסגת גבול במיטלטלין, הסגת גבול במקרקעין, גרם הפרת חוזה, הפרת חובה חקוקה ולשון הרע. עיין גם בפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז ברע"א 2407/14 מורן רוחם ואח' נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (14.10.15) (פורסם במאגרים האלקטרוניים) (סעיף 30 לפסה"ד) (יכונה להלן: " פסק דין רוחם").

מעיון בכתב התביעה עולה כי אחת מבין עילות התביעה של המשיב היא עילה המעוגנת בעוולה הנזיקית, עוולת הרשלנות. בכתב התביעה צוין במפורש תחת פרק " עילות התביעה והפיצוי הנתבע", פרק "ג. רשלנות" - "בנוסף או לחילופין, התובע יטען כי הנתבע הפר את חובת זהירותו, המושגית והקונקרטית כלפי התובע בניגוד לחובתו לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בעשותו את המעשים ו/או המחדלים כדלקמן:.." (סעיף 30 לכתב התביעה) . בכלל המעשים ו/או המחדלים ציין המשיב כי המבקש "ניצל את מעמדו של התובע לטובת האינטרסים של הבנק" " סיכן את עתידו המקצועי של התובע וחשף אותו לסיכונים לא סבירים". לטענת קיסר מעשים ו/או מחדלים אלו גרמו לו ללחץ נפשי ולעוגמת נפש (סעיף 32 לכתב התביעה) . כך נוסחה התביעה.

גם בדיון בבית המשפט השלום הצהיר ב"כ המשיב כי " תביעתנו היא תביעה נזיקית" (כאמור בעמ' 1, ש' 17 לפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט השלום ביום 7.6.2016 וצורף כנספח לבקשה דנא).

לא נעלם מעיני בית הדין כי על פניו הטענות נובעות מיחסי העבודה וסיומם וכי חלק מהטענות עליהן עילת הרשלנות נסמכת הן, הלכה למעשה, טענות להפרת התחייבויות חוזיות, בין במפורש ובין מכללא, כלפי התובע - בכלל זה הטענה כי הבנק "הפר את ההבטחות שנתן לתובע בעצמו ולפיהם עם סיום תפקידו של התובע בנציגות, יפעל למחיקת שמו של התובע כנציג רשמי רשום" (סעיף 30.6 לכתב התביעה) וכן כי הבנק " לא פעל כפי שמעביד סביר וזהיר היה פועל בנסיבות העניין כלפי עובדו". אולם, טענות חוזיות אלו ממילא מצויות בסמכות בית הדין משעה שהתובע טען גם בכתב התביעה להפרת הסכם והפרת חובת הנאמנות של מעסיק כלפי עובדו (סעיף 28 לכתב התביעה) והן עומדות לו . ל א כן טענות שעניינן טענות מכוח עוולת הרשלנות - שאינן בסמכות בית הדין לעבודה (ר' לעניין זה פסק דין רוחם , סעיפים 60 - 64; כמו כן ר' ע"ע (ארצי) 687/05 אלי גור נ' מכתשים - מפעלים כימיים בע"מ (15.11.16)(פורסם במאגרים אלקטרוניים) (סעיפים 2 - 4 לפסק דינו של כב' הנשיא בדימוס אדלר) ).

יצוין כי אין באמור גם כדי לגרו ע מזכותו של המבקש לתבוע בגין " עוגמת נפש" - רכיב תביעה אליו התייחס (בסעיף 32 לכתב התביעה), רכיב המצוי אף הוא בסמכות בית הדין לעבודה.

למותר לציין כי בית הדין מודע לקשיים שעלול לעורר פיצול הדיון, כמו גם חשש מהכרעות סותרות משמדובר על פניו באותה תשתית עובדתית, אולם משעה שאין מוקנית לבית הדין סמכות עניינית בגין עילות נזיקיות (להוציא החריגים כאמור), אין מנוס מכך. בית המשפט העליון היה מודע לקושי זה ומשכך קבע בפסק הדין בעניין רוחם כי במקרים המתאימים, נכון יהיה להעדיף - כעניין של מדיניות וכיבוד הדדי בין ערכאות - נקיטה בהעמדת ההליך בבית המשפט האזרחי על בסיס העיקרון של "הליך תלוי ועומד" . כך, ההליך בבית הדין לעבודה יתברר קודם, ורק לאחר מכן יתברר ההליך בבית המשפט האזרחי (כאמור בסעיפים 68 - 69 לפסק הדין רוחם). בית המשפט העליון ציין בפסק דין רוחם, כי לעתים ראוי יהיה לנקוט במתווה זה גם מקום בו הוגשה לאחת הערכאות תובענה הכוללת עילות הנתונות לסמכותה לצד עילות אשר מוחרגות מסמכותה - באופן שמחייב את פיצול הדיון בין שתי הערכאות (כאמור בסעיף 70 לפסק הדין), כפי המקרה כאן. אולם אין בית הדין דנא הוא זה שיקבע בעניין זה (מה גם שטרם הוגשה תביעה לבית המשפט האזרחי) .

יצוין כי אין זה המקרה בו יש להימנע מפיצול דיון באמצעות סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, בעניין סמכות נגררת. כפי שנקבע בחוק ובפסיקה, פתרון זה מיועד "למצב שבו ערכאה מתבקשת לפסוק בשאלות שאינן בסמכותה שעלו דרך אגב, הכול כדי להכריע בעניין שבסמכותה; פתרון זה אינו רלוונטי למצב שבו ההכרעה בעילה נתבעת או בסעד נתבע אינה בסמכותה. הכרעת ערכאה בעילה שאינה בסמכותה או בסעד שאינו בסמכותה אמנם יכולה למנוע פיצול דיון, אך היא פוגעת בחלוקת הסמכויות בין ערכאות" (ע"א 2618/03 פי.או. אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, עמ' 517-519). במקרה דנא, אין מדובר בשאלות העולות דרך אגב ואינן בסמכות בית הדין כי אם בעילה תביעה של רשלנות ממנה נגזר ראש נזק נטען של לחץ נפשי. זאת ועוד, אין הכרעה בעילה זו נחוצה לשם הכרעה בעילות התביעה האחרות.

הסעד הראוי בנסיבות העניין הוא מחיקה של אותן עילות שאין מקום לדון בהן (כפי שגם נפסק בסעיף 76 פסק דין רוחם).

אשר על כן, משעה שבית הדין אינו מוסמך לדון בעילות נזיקיות, אני מורה על מחיקת טענת הרשלנות כך שסעיפים 30 - 32 לכתב התביעה יימחקו, להוציא טענת המשיב לעניין עוגמת נפש והסעד הכספי הנובע מכך (כאמור בסעיף 32 לכתב התביעה) . המשיב יגיש כתב תביעה מתוקן בהתאם לאמור תוך 30 יום מהיום.

משקבלתי את הבקשה ברובה, אני קובעת כי המשיב ישלם הוצאות המבקש בסך של 2,000 ₪, שישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ה סיוון תשע"ח, (08 יוני 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.