הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 15307-07-14

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי – אב"ד
נציג ציבור (עובדים) מר יצחק רוזנברג
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף רובינשטיין

התובע
ולאלה אליאס דרכון אריתראי UNA06425
ע"י ב"כ: עו"ד ערן כהן ועו"ד אסף מסדה
-
הנתבעות

  1. בר ניהול מגדלי יוקרה בע"מ, ח.פ. 513570879
  2. פי. סי. אס פרקינג בע"מ, ח.פ. 514633692

ע"י ב"כ: עו"ד שחר ארביב

פסק דין

הרקע וההליך
1. התובע, אזרח אריתריאה, טוען כי הועסק ע"י הנתבעות כעובד ניקיון מ-7/2008 ועד לפיטוריו הפסולים ב-1/2014 , עת שהה בחופשת מחלה עקב פציעה. התובע עותר לזכויות שונות ובסה"כ ל-349 ,203 ₪.[ככל הנראה, בטעות צויין בתביעה (ס'13) כי עבד מ-1.2008, בניגוד לטענתו, כי החל לעבוד ב- 7.2008].

2. הנתבעות בהגנתן עתרו למחיקת הנתבעת 2, משמעולם התובע לא הועסק על ידה; התובע מעולם לא פוטר ולגופא, עתרו לדחיית התביעה.

3. דיון מוקדם התקיים בפני כב' השופטת שרון אלקיים ומשלא הושגה הסכמה נקבע להוכחות בפנינו .
לאחר דיון הקד"מ הגיש התובע בקשה לגמ"ס – והחלטתנו ניתנה ב-6.9.15.

התובע הגיש תצהיר ע"ר מטעמו.
מטעם הנתבעות הוגשו תצהירי תמיר מינץ (בעל מניות ומנהל דה פקטו בנתבעות ; "מינץ"); רפי סמואל (סמנכ"ל בנתבעת 1 ומנהל בנתבעת 2;"סמואל") ואריאלי יהודה חסן (מי שהיה ממונה על התובע בבניינים בהם עבד; "חס אן"). יצויין כי עדות חסאן נשמעה במועד נוסף (שנקבע ל-31.3.16), מש נפל למשכב יום טרם הדיון.

סיכומי הצדדים הוגשו בכתב: סיכומי התובע ב-4.5.16 וסיכומי הנתבעות ב-31.7.16. לצערנו, בשל עומס רב בהקלדות התעכבה הוצאת פסה"ד.

ההכרעה

4. מיהות המעסיק
טוען התובע בתביעתו כי הועסק ע"י הנתבעות (כך טען כללי ת) וכי עבודתו בנתבעת 1 החלה ב-1.7.08 והסתיימה ביום 5.1.14.
עוד טען כי עד 2012 לא קיבל הסכם עבודה/הודעה כדין וכי ב-1.1.12 או סמוך לכך קיבל "הסכם מטעם הנתבעת 2, המציין כי התובע מועבר מהנתבעת 1 לנתבעת 2...", כשבפ ועל לא הוחתם עליו, אלא רק ניתן לו ביד, מה גם ש עברית אינה שגורה בפיו; הסכם זהו נועד לטשטש את זהות מעסיקתו ולהטעותו בבירור זכויותיו, שכן בפועל הנתבעת 2 הפיקה לו תלושי שכר מטעם הנתבעת 1
(כך בתביעה).
בתצהירו חזר (כללית) על הנטען דלעיל, כשביחס לתלושיו(החל מההסכם מ-2012), טען כי קיבלם מהנתבעת 1.

הנתבעות טענו כי התובע הועסק ע"י הנתבעת 1, עמה (בלבד) ועם תחילת עבודתו, חתם על הסכם עבודה(ג' להגנה), כשעותק נמסר לו באותו מועד, הסכם שהוסבר לו בשפת אמו.
ככל שנמסר לו הסכם חדש, הרי הוא טיוטא בלבד, כשנמסר לו שאין צורך בחתימתו, משלא שו ּנה מעסיקו, קרי: הטיוטא לא השתכללה להסכם וממילא, הצגת הטיוטא מעידה על חות"ל ונ סיונו "לייצר" עילות. כן הובהר כי היה רצון למזג פעילות הנתבעות ומשלא כך ארע, לא נחתם ההסכם, מה שגם שכמובהר בטיוטא, לא היה נגרע מזכויותיו.

בתצהירו מתעלם התובע – לחלוטין – מנספח ג' להגנה וממשיך בטענותיו בהתייחס להסכם מ-2012, כשאף הוא טוען כי לא נחתם וכי נמסר לו ב-2012... ("ההסכם השני").
טוען התובע כי לאחר קבלת ההסכם השני, "במענה לשאלותיי הובטח לי כי תנאי העסקתי לא ישתנו" – ונתהה: לא רק שגרסה זו חדשה היא (ואין לה כל ביטוי בתביעתו) – משממילא , מתעלם הוא לחלוטין בתצהירו מנספח ג' להגנה ומנגד, טוען הוא כי לא חתם על ההסכם השני (וכי אינו קורא עברית) – ואם כך, מה היו שאלותיו ולמי הופנו? – כך ועפ"י יעוץ משפטי ולאחר שנבדקו רישומי רשם החברות , "מפליג" התובע "למחוזות" מיותרים (ועוד תוך טיעון ביחס ל"חברה שלישית" וכו'... – שוב, עניינים שאינם ממין העניין במהות) – שהרי אין חולק כי התובע לא הועסק ע"י הנתבעות, לא הועסק על ידן במשותף, ולא נעשה כל ניסיון "לטשטש זהות מעסיק" – אלא, ההפך; ודאי עת הוצג לו הסכם עם הנתבעת 2 , בו מוצהר (בהדגשה; ראה ס' 12) כי לא יחול שינוי בתנאי העסקתו.

עולה מתלושי השכר שהציג התובע (נספח 1 לתצהירו, התלושים ש"נותרו" בידיו) כי המעסיק בתלושים לתקופה 7.08 – 12.08 נרשם כמעסיק: "מפעל 206 – השירות המלא למערכות" (ותיק הניכויים זהה לזה של הנתבעת 1 , כמופיע ב כל תלושי השכר של התובע, כולל לחודשי 2-5.2014).
עוד ראוי לציין כי בכל התלושים מ-1.2009 ועד 5.2014 , כולל – הנתבעת 1 היא המעסיקה , תוך שתאריך תחילת עבודה לתובע הוא " 1.7.2008".

כך, אף אין שחר לטענת התובע בתביעתו, כביכול, "בפועל הנתבעת 2 הפיקה לתובע תלושי שכר, מטעם הנתבעת 1 עד לסיום עבודתו!!" – שהרי כל "תלושי השכר ש נותרו בידיי" (מ/1 לתצהיר התובע);(ס' 11 לתביעתו) הם תלושיה של הנתבעת 1, כפי שהיה אף טרם 2012.

הנה כי כן, מסקנתנו היא כי אין שחר לטענת התובע בהתייחס לנתבעת 2.
התובע הועסק ע"י הנתבעת 1 ועל ידה בלבד, ולא היה מקום לתביעה כנגד הנתבעת 2 – כשטוב וראוי היה לו היה התובע מקבל טענות הנתבעות בהקשר זה עוד בדיון הקד"מ ולא חוזר על טענותיו בתצהירו (תוך "תיקון" טענתו שבס' 11 לתביעה, בתצהירו , כמפורט לעיל).
גם בסיכומיו לא "השכיל" התובע להתמודד עם הנתונים הברורים בהקשר זה (הגם ש"הסיט האלומה", ראה ס' 14 לסיכומיו, לחברה אחרת, שלישית, שנזכרה גם בתצהירו, שוב לראשונה).

כאן המקום להתייחס לטענות בתצהירו – לראשונה , מתייחס התובע בס' 30 לתצהירו ל"השוואה" שערך בין "הסכמי העבודה של 2 הנתבעות" – "השוואה" ש לא נעשתה עפ"י יעוץ משפטי, תוך שהוא "מקשה" ותו הה (ובהדגשה) ממתי מעבירים לעובד נקיון טיוטות להסכם שאינן בשפתו??
– ואנו נחזור ונתהה: האמנם, זוהי התייחסותו היחידה לנספח ג' להגנה?! – שהרי אינו טוען לא חתמתי על נספח ג' / חתמתי על נספח ג' בלא שהבנתי האמור ב ו/תוכן ההסכם ומהותו לא הוסברו לי בשפת אמי (ובכך סותר הנטען בס' 7 להגנה)/ולמצער, שפת אמי היא טיגרית ולא אמהרית [( ס' 13 לסיכומיו) – כשלא רק שכך לא נטען ולא הוּכח (ע"י התובע עצמו!), אלא שמידיעת דיינים בהליכים שבפנינו ומהסברי המתורגמנים , הוברר כי חלק מאזרחי אריתריאה דווקא מבינים (ומדברים) גם בשפה האמהרית ].
כך או כך, לא מטיעוני/סיכומי צד, נדע מהו המצב העובדתי לאשורו. עובדות הן עניין להוכחה ע"י העדים.

בענייננו, לא נטען בתצהיר כי "תורגם" לו – וממילא, ככל שכך – צריך היה ליתן לדבר ביטוי בתצהיר עצמו, בזמן אמת (ולא כ"המלצה" לשאלות שיש להציג לעד בביהמ"ש; ראה עמ' 7 שורות 3-4; וראה גם עמ' 8 שורה 2; עמ' 8 שורה 26!)

תמוה, שלא לומר יותר מכך, כי רק בח.נ., משנתבקש התובע להשיב אלו "מסמכים הוסברו לו" – טען כי הוצג בפניו חוזה, "שזה נראה כמו החתימה שלי. אינני בטוח שזו חתימתי על החוזה" (עמ' 7 ש' 25-28) ובהמשך (עמ' 14 ש' 4-6): "זה נראה כמו החתימה שלי. אני לא בטוח. אני מוסיף שאני פעם אחת חתמתי שהתחלתי..." .
והנה – רק בח.נ. למדנו לראשונה כי לא רק שהתובע בעדותו הראשית מתעלם לחלוטין מנספח ג' להגנה – אלא טוען הוא כי "היו 4 חוזים. כל שנה נתנו לי חוזה חדש" (ההדגשות הוספו; עמ' 8 שורה 24) וכי, לפחות בסיפא עדותו אישר כי חתם פעם אחת, עם תחילת עבודתו!

לא נעלם מעינינו כי עסקינן בהסכם בשפה העברית – כשלא הוכח כי התובע קורא עברית. מנגד, לא הוכח בפנינו כי ההסכם לא הוסבר לו בשפתו, כטענת הנתבעת בהגנתה (טענה עמה, כזכור, לא התמודד התובע כלל בתצהירו, ולמצער, אף לא בחקירתו, ולוּ בח.ח. , ככל שנדרש להבהרות לגרסתו שלו, החדשה בח.נ. , בדבר 4 הסכמים שחתם עליהם, ודאי בהתייחס לנספח ג' להגנה!).
מסקנתנו מהעדויות ומהראיות שבפנינו כי התובע חתם כטענתו, מדי שנה על הסכם עבודה; שוכנענו כי חתם על הסכם עבודה בתחילת עבודתו (נספח ג') המתייחס לתקופת עבודה שראשיתה ב-5.7.08 (ס' 2א'; הכתוב בספרות ולא בעברית; הגם שבתלושים נכתב 1.7.08). לא שוכנענו כי התובע לא חתם על הסכם זה, ובפועל, התובע אינו טוען (ממש) כך!
אגב כך, נזכיר כי מצויות חתימות רבות על ההסכם ונספחיו ודווקא התעלמותו בעדותו הראשית ממתן גרסה בהקשר לזה, כולל לטענה כי תוכן ההסכם ומהותו הוסברו לו בשפת אמו , עומדת בעוכריו.

בל נשכח כי אף לא אחד מהעדים שבפנינו דובר שפת אמו של התובע (ומכל מקום לא התיימר לכך). יחד עם זאת, חסאן (בס' 3 לתצהירו) העיד כי הוא שמסר לתובע את ההסכם בעת קבלתו לעבודה, כי ההסכם הוסבר לתובע בשפתם של כל האריתראים (והסודנים) וכי אליקל הוא מנהל העבודה.
גם בשל כך, לא נבין מדוע דן התובע (ובסיכומיו) ב "פער" בין השפה האמהרית לטיגרית, כשכך או כך לא ה וכח (ולא נטען) בפנינו.

הנה כי כן – לטעמנו, וכך שוכנענו, חדל התובע בהתמודדות עובדתית עם טענת עובדה זו ובפועל, לא נתן בעניינה גרסה.
ונבהיר – משהתובע לא נתן גרסה בהקשר זה – אך ברי כי הנתבעת לא נדרשה "להפריך" גרסת עובדה שלא נטענה.
ממילא, לא עומד כנגדה (כנטען בסיכומי התובע) כי אליקל לא העיד מטעמה.
אי העדתו עומד לכל היותר לטעמנו, באופן, נייטראלי, משכאמור, התובע לא טען כלל בעניין עובדתית, וממילא, לא הפריך הטענה ( ולוּ בח.נ. שלו/ של עדי הנתבעת) ולמצער, לא ביקש להזימה.

נציגי הציבור מבקשים לציין ולהדגיש :
כנציגי ציבור המכהנים בביה"ד למדנו כי חשיבות רבה יש להבנת המותב את העד המעיד בשפתו, ודאי חשיבות רבה יש לעדות של עד, שגרסתו העובדתית כפי שהוכנה מבעוד מועד, ברורה לכל הצדדים להליך. אף אנו מבינים כי תצהיר נערך ע"י פרקליט – אך מנגד, לא הפרקליט מעיד על עובדות בהליך, אלא המצהיר עצמו. עוד ברור לנו כי תנאי מסירת העדות בין כתלי ביהמ"ש אינם דומים , ולוּ בביהד" ע, לתנאי עריכת-הכנת עדות מחוץ לביהמ"ש – דווקא בשל כך, חשיב ות רבה ומשמעות רבה יש ליתן לעדות המובאת בפני ביה"ד בשפה השגורה היטב בפיו של המצהיר (שפת אמו) ובתרגום, אחת לאחת, לשפתו, של כל עדותו, ב ַּשפה ולַשפה העברית!
חמורים הדברים בעינינו שבעתיים, לאור הצהרות (סותרות) של ב כ"י התובע בפני ביה"ד – והעיקר , העובדה כי התובע עצמו כלל לא טען כטענת מי מהם! (עמ' 7 שורות 5-7) . ודאי כך, כשעסקינן בתובע.

לאור כל אלה – שוכנענו כי לא היה כל בסיס לתביעה כנגד הנתבעת 2 ולא הוכח כל בסיס ולא הוכחה כל עילה ל תביעה כנגדה, גם לא לאחר שהתנהל ההליך.

בהקשר זה מצאנו להתייחס גם לאזכור חברת מ.מ.מ. בדיון בפנינו – אם ידע התובע הפרטים הנזכרים בעדותו (ובח.נ. של עדי הנתבעת) , ודאי לא נבין מדוע "הסתפק" ב-2 הנתבעות.
אם הסביר התובע לב"כ את טענותיו ואם "הסבירו" לו אלה (ולוּ מה) מסעיפי תצהירו – לא נדע הכיצד עד לח.נ., לא השמיע לנו גרסתו , לפיה, התחיל בכלל לעבוד בחברת מ.מ.מ. וכי זו שילמה לו כל תקופת העסקתו, או כי הוא יודע רק על מ.מ.מ. – והרי זו לא נזכרה כלל בכתביו...!! [ולא נדרש התובע לנספח ה' להגנה כדי "לבסס עירוב נכסים" על חברה 3 – הן משלא כך טען בתביעה והן מש טען בפנינו, כי ידע על בגדיו!].
[כללית נציין למעלה מן הצורך כי אך ברור מעמ' 41 למוצגי התובע שעסקינן בקופה קטנה של חסאן (ולא של התובע) וממילא, כיצד וממי קיבל זה כספים במזומן (הגם שמסמך זה מצביע כי התובע קיבל ממנו מזומן לנסיעות ב- 1.6.11) – אין בה דבר לטענת "טשטוש" וכו'].

אלא, שלטעמנו, משאין חולק כי התובע עבד בבניינים ובהעסקה ע"י הנתבעת 1, ממנה קיבל את שכרו, ע ִמה חתם על ההסכם עם תחילת עבודתו, קיבל עותק מהסכם שיוּעד לחתימה עם הנתבעת 2, אך לא חתם עליו, לשיטתו ובפועל, המשיך לקבל שכרו ותלושי שכר מהנתבעת 1 – ובמכלול כל הראיות שבפנינו – מסקנתנו היא כי התובע הועסק ע"י הנתבעת 1 – ואצלה ( ומטעמה) בלבד.
למעלה מן הצורך, נציין כי " התחשבנויות" כאלה או אחרות בין חברות, בעניינים שלא היה בהם לשנות/להשפיע על אופן העסקתו של התובע וזכויותיו – אינם נצרכים להליך.

עוד ראוי לציין – בתביעתו ובראיות, השחית התובע זמן רב בעיסוק בדבר "טשטוש זהות המעביד", הטעייתו בכך וכיוצ"ב טענות – שלא הוכחו !! – שהרי התובע לא "הוטעה" בשל השם שהודפס על החולצה שלבש בעבודתו ושם כאמור הופיע גם על סכומים/דפי חישוב לתשלומים שקיבל – והנה, התובע לא תבע תאגיד זה .
הוא הדין בנתבעת 2 – הגם שקיבל הסכם ב-2012, כשש מה של הנתבעת 2 מצוי עליו כמעסיק – הרי מבהיר הוא כי לא חתם עליו...
כך גם לא הוכח כי הנתבעת 2 העסיקה אותו, ודאי לא הוכח כי הועסק ע"י הנתבעות במשותף.

הנה כי כן – התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית.
הילוכנו להלן, בהתייחס לרכיבים השונים , יתייחס לנתבעת 1 כ "נתבעת" (מכאן ואילך, הנתבעת היחידה) .

5. נייחד לכאן התייחסות לטענות הנתבעות בסיכומיהן, בהקשר דלעיל:
שוכנענו כי תצהיר עדותו של התובע אינו תצהיר כדין. קשה היה להתרשם כי התובע יודע מה נטען – עובדתית – בתצהירו הארוך והמפורט , המתפרס עפ"נ 12 עמודים וחובק 11 2 סעיפים, כשלפי מבנהו (ודאי עמ' 11-12) ניתן היה להניח כי כוּון לכך שיחתום בראותו הסכום שנתבע...., כשכולל הוא טענות משפ ט/מסקנות/ יעוץ משפטי, וכשרק בדיון עצמו הוברר (לפחות לגבי חלקן), כי אין עסקינן בעובדות שטען להן התובע או שנוסחן ברור היה לו , בטרם חתם על תצהירו!! נציין עם זאת, כי לא שוכנענו כי התובע יודע או כי נהיר לו (במדוייק או במפורט) מה "הצהיר" ב"תצהירו".
מסכימים אנו כי מרבית הקושיות העולות מהאופן בו הוגשה עדותו של התובע – לא הובהרו די צ רכן, וכשלא יכול להיות חולק כי חשיבות יש לדבר – אלא שלא זו העת ב ה ראוי לפסול התצהיר/לבטלו.

עם זאת, אין בכך, לכשעצמו, לפגום ב"מהימ נות" התובע, הגם שתהיות הנתבעות בסיכומיהן, בדין יסודן. נציין עם זאת, כי לא שוכנענו מעדות התובע בהתייחס לעובדות שטען להן, גם משלא התייחס לעובדות רלוונטיות שנטענו כנגד תביעתו.

6. הודעה כדין
קבענו לעיל כי התובע חתם על הסכם בתחילת העסקתו. עוד שוכנענו כי תוכנו הוסבר לו. אין חולק איפוא כי הצהרותיו- טענותיו בהקשר האמור (תצהירו-תביעתו) לא הוכחו. הגם שאליקל לא העיד בפנינו – שוכנענו (כמפורט לעיל) שההסכם הוסבר לתובע בשפתו. עוד עלה, ומעדותו, כי כל שנה קיבל הסכם (כזכור, טענה חדשה, כשאגב, ואם כך, מדוע לא כך נתבקש בבקשה לגמ"ס?!).
אין חולק עם זאת, כי לא הוכחה בפנינו "הודעה" לעובד בשפה זרה כלשהי וכך אף 2 ההסכמים שבפנינו (החתום וההסכם מ-2012, שלא נחתם) – אינם בשפה זרה כלשהי.
אלא שלטעמנו, משהסכם 2008 (נספח ג') הוא ששימש בתקופת ההעסקה ומשהוסבר לתובע בשפתו – ברי כי קיבל הודעה כדין למן תחילת עבודתו.
לא הוכח בפנינו כי התובע סרב לחתום על הסכם 2 012 (סיכומי הנתבעת, עמ' 3 סיפא).
ראוי להזכיר כי חוק הודעה לעובד אינו מחייב חתימת העובד על הודעה כאמור, אלא רק כי כזו תנתן, בכתב ובאופן בו יובהר כי תנאי ההעסקה הובהרו לעובד.
משברי כי התובע חתום על נספח ג', ומשהוכח להנחת דעתנו, כי הוסבר לו בשפתו טרם חתם עליו (ומשלא הוכח על ידו אחרת), ברי כי אין שחר לטענה בדבר "אי מתן הודעה לעובד".

מששקלנו טענות הצדדים בהקשר האמור ומשאין בפנינו מהתובע טענות להקשר זה במהותו – ומששוכנענו כאמור – נדחית התביעה ברכיב זה.

7. הפרשי שכר
טוען התובע בתביעתו כי עבד במתכונת שעות קבועה 9 שעות בימי א'-ה' ו-5.5 שעות בימי ו', סה"כ 50.5 שעות בשבוע. משכך, היה זכאי לשכר שבועי 1,214 ₪ ושכר יומי 202 ₪ משעבד 6 י"ע בשבוע. בהתאם, עתר להפרשים בס ך 79,642.38 ₪. עוד טען כי הנתבעת גזלה ממנו, שרירותית 12.5% - 13% (זמן הפסקה של 3/4 שעה, ביום עבודה בן 6 שעות) , כשבפועל, ניתנו לו 30 דקות ביום בלבד
(כשלרוב הוזעק במהלך ההפסקה) וביום עבודה של 9 שעות, ובכך גזלו משכרו 13%, כשבפועל, לא נטל הפסקות כי "היה עליו לבקר ב -6 אתרים מידי יום" (ס' 27-38 לתביעה) .

הנתבעת טענה כי התובע קיבל מלוא שכרו בהתאם לשעות עבודתו, כאמור בדוחות הנוכחות ובהתאם להסכם ונספח ההפסקות: לפיהם, עובד הוא 8.5 שעות ברוטו ובימי ו' 5.5 שעות ברוטו , כולל הפסקות שיקוזזו מהאמור.
בפועל, לא עבד ש"נ וכשעבד – שולם שכר בגינן כחוק. החישוב שצרף התובע שגוי ותלושיו משקפים שעות עבודתו, מה גם שעפ"י ההסכם נדרש אישור המעסיק לביצוע ש"נ, שרק אם קיים – תשולמנה.
קיזוז ההפסקות נרשם בתלוש כ-13%, אך בפועל קוזזו רק 12.5% עפ"י ההסכם, הפסקות שהתובע קיבל כמוסכם ומופרכת הטענה עתה, לאחר תקופה ארוכה בה לא טען דבר.
מרבית התקופה הועסק ב-3 בניינים, כשכל צמד בניינים היו באותו רחוב ממש.

כאמור, בתצהירו מתייחס התובע אך להסכם 2012 וטוען על פיו ולפי יעוץ משפטי, להעסקה בשכר מינימום, 6 שעות ביום (לרבות ימי ו' וערבי חג) כשבפועל הוע סק 9 שעות מדי יום, למעט יום ו' (ס' 10). אח"כ חזר על הנטען בתביעה, למתכונת קבועה ולחישוב ע"י ב"כ, תוך שטען כי לא קיבל הפסקה מעל חצי שעה וכי אף זו ניתנה לע תים רחוקות, כשלא יכול היה לעשות שימוש בהפסקות כי "היה עליי לבקר ב-6 אתרים מידי יום!" (ההדגשה בתביעה, במקור). עוד טען כי מדי יום קיבל 30 דקות הפסקה בלבד, אך בפועל נמנעה ממנו, שכן לרוב הוזעק ע"י הממונה לצורך נקיון דחוף. השיב לטענת הנתבעת לעניין % הקיזוז בתלוש, כי אינה נכונה, מה גם שלפי יעוץ משפטי אין מקום לקי זוז, שכן היה עליו להעמיד עצמו לצרכי הנתבעות, גם בזמן הקצר שניתן לו לאכול (וגם אז במחסן או בחדר המדרגות), ומשבדרך קבע נדרש טלפונית ע"י האחראי להגיע ולנקות בדחיפות (ההדגשות שלנו) וכי בימי ו' לא יצא כלל להפסקות.
הטענה כאילו עבד 8.5 שעות ברוטו מנוגדת לדוחות הנוכחות שנותרו בידיו (מ/3).
הוסיף התובע וטען (ס' 40) לפי יעוץ משפטי , כי החישוב שבטבלה כולל גם את דמי החגים שלא שולמו לו כל תקופת עבודתו.

עדי הנתבעת חזרו על הטענות בהגנה תוך שהוסיפו וציינו כי התובע "לא נמצא אינספור פעמים בבניינים בהם הוצב", נהג ליטול הפסקות ארוכות מהאמור ואף נמצא יושב ללא מעש, בזמן שאינו הפסקה, כשאף נלקח למספר שיחות בגין כך (סמואל וחסאן).

יאמר כבר עתה כי אין מקום לטענת התובע בתצהירו – הגם לפי יעוץ משפטי – כי החישוב ברכיב זה " כולל גם את דמי החגים שהיה על הנתבעות לשלם לי לאורך כלל תקופת עבודתי..." (ס' 40; תוך צרוף מ/8, רשימת ימי החג שחלו בתקופת העסקתו) :
ראשית, אין איזשהו אזכור בתביעה לכך כי בחישוב האמור עסקינן גם בימי חג שלא שולמו/שולמו .
שנית, טענה כאמור, מערערת את החישוב והטבלה שצורפו לתביעה ולתצהירו, משאין לדעת מהו הסכום בגין חג ומהו בגין שכר/ש"נ וכיוצ"ב.
שלישית, ימי חג כזכור, משולמים אך אחרי 3 חודשי עבודה (ומשכך, אין מקום לתביעה בגין 30.9.08).
ורביעית, ודאי לא סבר התובע כי בגין הימים בהם עותר הוא למחלה, זכאי הוא גם לתשלום (=לכפל תשלום ; ומשכך, אין מקום לתביעה בגין 21.4.14, 15.4.14).
משמע, אף אם נוריד 3 ימים מ-44 יום, הרי עותר התובע, (כזכור, לראשונה בתצהירו), לדמי חג בגין 41 יום.
עולה איפוא וזה העיקר לטעמנו, כי אין "ערך" רב לטבלת החישוב שהציג התובע, כמו גם לטענות העובדה, שהרי האם טוען הוא כי שולמו לו ימי חג כאמור אך יש לשלם בגינם גם ש"נ ולהחזיר זמן הפסקה שנוכה באלה? – או שמא, טענתו אחרת?!
משעיינו אף בסיכומיו, מצאנו כי לא די היה בכך, שהרי אם עתר בתביעתו ל"הפרשי הצמדה וריבית כחוק" (ס' 38) וכך אף בתצהירו (ס' 41) – לראשונה, בסיכומיו עתר ל"פיצוי הלנת שכר/הצמדה וריבית" – גם טענה/עתירה חדשה זו לא הובהרה לנו – מָשָל , סבור התובע כי יכול הוא "ללהטט" בכתביו, כעושה בתוך שלו, שמ א לא יובחן כך.
התובע הציג את מ/3 – דוחות נוכחות שנותרו בידיו במהלך עבודתו (משצרפם, כאמור, לתביעתו). כאן המקום להזכיר כי בהחלטה בבקשה לגמ"ס – נתאפשר לתובע (לפי פעולה שהיה עליו לנקוט) להציג את כל דוחות הנוכחות. אעפ"כ, מ/3 אינו כולל את כל תקופת עבודתו (66) אלא אך 11 דוחות – וממילא, עניין זה פועל כנגד התובע ראייתית (חרף הוראות הדין המהותי, שכלל לא נטענו על ידו ).

אין לנו אלא להניח, איפוא – כי עסקינן בדוחות נוכחות שהופקו ע"מ להכין שכרו בכל עת נתונה, אותם קיבל (שוב, כך מני חים אנו) עם תלושי השכר. מנגד, היה על הנתבעת, ולוּ ע"מ להפריך תביעתו הסכמטית – להציג דוחות רלוונטיים , ולוּ מדגמית ואף זאת, לא נעשה!

עם זאת, יש לציין כי הדוחות שהוגשו שוללים לחלוטין טענות התובע ל מתכונת העסקה, כביכול עבד מדי שבוע 50.5 שעות (ס' 27 לתביעה), ודאי לא ב-2011 (עת הוגש דוח אחד; שהרי מדו"ח 11.11 בו עבד התובע באופן מלא (למעט שבתות) שהה במקום העבודה 210.79 שעות (לא בחנו דוח 9-10/2012 משבו 4 ימי חג והחישוב לא יהא מדוייק).
בחנו אף את חודש נובמבר 2013 (אף הוא חודש מלא, למעט 5 ימי שבת) והוברר כי התובע שהה במקום עבודתו 207.66 שעות (סה"כ שעות בתוספת לשעות הפסקה).
בחודש 10.2013 (אף הוא חודש מלא, 31 ימים קלנדריים, למעט 4 ימי שבת) שהה בעבודתו 228.62 שעות.
כך, בחודש 7.2013 (אף הוא חודש מלא, למעט 4 שבתות ו-1 יום חופשה בגינן חושבו לו 8 שעות נוכחות) שהה התובע סה"כ 231.84 שעות.

מסקנתנו מהאמור כי אין עסקינן כלל ב" מתכונת" שעות, כטענת התובע בחישוביו, שהרי עסקינן בשעות שהשתנו מדי חודש , כשמ ִשרתו אכן הייתה 6 י"ע בשבוע.
לא העיד בפנינו מי שערך את דוחות הנוכחות ועוד יותר את החישובים שבהתייחס אליהם, אך בהשוואה לתלושי השכר "שנותרו" בידי התובע (מ/1; שוב, לא נבין מדוע לא הוצגו כולם, כאמור לעיל, כשבענין זה יש לציין כי התובע לא עתר לקבלת תלושיו) , עולה כי בחודש 11.11 שולמו 184.44 שעות רגילות (X 22.04 ₪), מול 188 שעות רגילות במ/3, אין תשלום לש"נ (במ/3: 9.83 X125%; 0.83X150%), כשהפחתת טור "הפסקה ללא תשלום", 12.13 , מסה"כ שעות שהות , מוביל ה לטור סה"כ שעות. משמע, בחודש זה מצאנו חוסר בתשלום 3.56 שעות רגילות ואי תשלום ש"נ שצויינו במ/3.
עוד למדנו ממ/3 כי המשרה הייתה מ-8:00-16:30 בימים א'-ה' (8.5 שעות ברוטו) וביום ו ' 8:00-13:30 (5.5 שעות) – כאמור בסעיף 6 לנספח ג' – קרי:
כמתכונת עבודה נקבעה משרה בת 48 שעות שבועיות!

ממילא, בין אם הקדים להגיע להתחלת עבודתו בדקות וכו' (ומשאין בפנינו כי הוּתרה מראש כי עת הגיע לעבודתו/החל לעבוד טרם שעת ההתחלה האמורה – לא יהא זכאי לתשלום בגין כך ) ובהנתן כי לא נדע לפי מה צויינו השעות במ/3 (שעות כניסה/יציאה; והאם החתים כרטיס בכל בניין/בוצע רישום אחר וכיוצ"ב) מצאנו לחשב הזכאות ברכיב זה לפי העולה מהפער בין הדוחות שהוגשו לתלושים הרלוונטיים, כקביעה בה שוכנענו ולפיה , כשאין חולק כי שבוע עבודה הוא בן 43 ש"ע . בהתאם, תנתן הכרעתנו.
נציין כי ביה"ד אינו "לבלר" לצדדים וניתן היה (וראוי היה) לדחות רכיב זה באופן שהוגש (וחו ּשב) ומנגד, בהתייחס למרבית התקופה, כי יטָען, ובהתאם לפעול , עפ"י תיקון 24 (2.2009) (אלא שלא כך נטען וממילא, הוכח בפנינו אחרת, עובדתית) ובהנתן כי גרסתם של עדי הנתבעת ביחס למספר הבני ינים בהם עבד סותרת טענות התובע [שטען כי כל התקופה ניקה ב-6 בניינים; כשהנתבעת טענה כי "רוב תקופת עבודתו הועסק ב-3 בניינים ביום" (פנקס 67 ו-69 המצויים אחד מול השני) ושפירא 11-15 (אחד מאלה ביום). עוד נטען כי במחצית 2013 נסתיימה העסקתו בפנקס 76 ונוספו 3 בניינים: בן צבי 26,28,30 (אחד מהם ביום) (ס' 6 לתביעה, ס' 6 להגנה )].
אין לנו אלא להניח, כי שעות כניסה ויציאה נרשמו ע"י התובע כמתחייב מס' 6 ד' להסכם, וכאלה לא הוגשו בפנינו. מנגד, עפ"י ס"ק 6ג' –התובע יצא להפסקות (עפ"י נספח ג' שם), ממנו עולה כי ביום עבודה של 6 שעות יהא זכאי ל- 45 דקות הפסקה, ואם עבד 8.5 שעות יהא זכאי ל- 63.75 דקות הפסקה. אגב, בחינתנו שעות הפסקה ללא תשלום בכל תלוש – לא "הניבה" בכל תלוש 12.5%; עוד עולה כי חרף עדותו כי יצא להפסקות – אין באף לא אחד מדוחות הנוכחות התייחסות כלשהי , שלו , מתי אכן שהה בהפסקה או אורכה.

עוד יצויין כי עפ"י חוק שעות ומנוחה [סעיף 20 (א)] אין לכלול בחישוב יום עבודה, 3/4 שעה להפסקה ובענייננו, שוכנענו כי נָטל הפסקה, כשלא הוכח כי לא ניצל התובע זמן ההפסקה האמור(ולא שוכנענו כי נאלץ להשאר במקום או זומן בזמן הפסקותיו לעבודה) ומנגד, לא נסתר כי נמצא מעת לעת , בחוסר מעש, בזמן שלא היה זמן הפסקה .
בתצהירו ובעדותו לא התייחס התובע לטענות הנתבעת כי עבד מדי יום סה"כ ב- 3 בניינים וטען כי כל יום עבד בכ"א מ- 6 ה בניינים (ראה גם ס' 14 לתצהירו), גרסה בה לא שוכנענו, ולו לפי מ/3.
עוד נבהיר כי חישובי התובע אינם מקובלים עלינו, ודאי משעולה, כי חי שב לכל תקופת העבודה לפי שכר מינימום הרלוונטי ל-2013, מחד ומאידך, הפחי ת השכר ששולם לפי ערכים לשנים הרלוונטיות (כך עולה מהטבלה) והעיקר, עולה כי כל תלושי השכר היו בפניו (אך לא כולם הוגשו לנו, לדוגמא, 3-4/09, כש- 5/09 הוגש פעמיים; וכך, לא ניתן להסתמך אף על "נתונים מצטברים", לדוגמא, משתלוש 12/09 לא הוגש, וכיוצ"ב).
בחנו לדוגמא את הנתונים המצטברים בתלוש 12.2010 (60,425.31 ₪) (44,063.72 ₪) – והסבר אחד לכך כי החישוב נעשה לפי שכר מינימום נכון ל- 2010 (20.7 ₪). כבר מכך ברי כי אין לקבל חישובי התובע.

מסקנתנו היא כדלקמן: בהנתן כי לפי ההסכם נדרש התובע ל- 48 שעות שבועיות ובחודש עבודה בו המשרה עפ"י דין היא 186 שעות, עולה כי עבד (לפי חישוב 4.3 שבועות לחודש) משמע, עבד מדי חודש 20.4 שעות נוספות – כאמור, לפי הקף המשרה שנדרש לו בהסכם (נספח ג') ובהעדר נתונים כאמור (מתי ביצע בפועל שעות נוספות, אלו מהן שולמו וכו' ) – מצאנו לחשב זכאותו בהתאם ולפיכך, קובעים אנו כי התובע היה זכאי ל- 38,910.96 ₪ [(28.9₪=) 125% X 23.12 ₪ X 66 חודש X 20.4 ש"נ לחודש] ובהפחתת שעות הפסקה (כניכוי המותר בחוק ורק לימי א-ה) ובניכוי הסכומים ששולמו לש"נ, כעולה מתלושי השכר שהוגשו לנו.

אין חולק כי עפ"י ההסכם אין זכאי התובע לתשלום ש"נ – אלא לפי אישור בכתב. אין בפנינו כל אישור כאמור. מנגד, אין חולק כי בחלק מהתלושים שהוצגו בפנינו, שילמה הנתבעת לתובע בגין ש"נ. אין חולק כי אישור כאמור, היה צריך להנתן לתובע – ממילא , ככל שניתן כזה וככל שטוען התובע בגין ש"נ אלה – יש מקום לתהיות ראייתיות לכך, שהרי אישורים כאלה לא הוצגו . דא עקא, חישובי התובע ברכיב זה סכמטיים הם [והגם שהיו בידיו כל דוחות הנוכחות והתלושים ולמצער, היה בידיו ה"כלי" להגשתם , ולא הגישם), ממילא, עפ"י אותה סכימה, כעולה מהסכם העבודה עליו חתם – ראינו לקבל התביעה כאמור (ולא עפ"י ש"נ שטען כי ביצע ביום/בחודש נתון].
ממילא, משעבד בעקרון 6 י"ע בשבוע, ומשלא הוכח בפנינו, להנחת הדעת, כי לא נתאפשרו לו הפסקות, ובשים לב לנספח להסכם ולעדויות שבפנינו מצאנו להפחית 45 דקות הפסקה לכל יום (מהימים א-ה).

נזכיר כי בפועל רק מחסאן, בח.נ., שמענו כי דוחות נוכחות היו בשעון נוכחות, בתקופה אחרת בטלפון ובתקופה אחרת , בדוחות שחסאן היה ממלא ומנגד, לא נסתרה עדות חסאן בתצהירו (ס' 7) לפיה, רוב ההפסקות של התובע נעשו בחדרו; כלל לא הופרעו הפסקותיו וכי פעמים לא מצא את התובע בבנין וכי התובע ניצל לרעה רישום נוכחות באמצעות הטלפון הנייד.

ממילא, לא היה מקום בנסיבות לתשלום פיצויי הלנה, משעסקינן בחישוב עפ"י הנסיבות והנתונים ובלא שהעבודה עצמה בש"נ (כנטען), הו ּכחה כדבע י.

8. הפסקת עבודה

טוען התובע בתביעתו כי עבד עד ינואר 2014, עד לפיטוריו הפסולים, עת שהה בחופשת מחלה (ס' 1), כי פוטר ב- 5.1.14, בנגוד לדין, כשהוא שוהה בחופשת מחלה, כי ביום 4.1.14 נפצע (בפעילות פרטית ) ופנה לטיפול רפואי, קיבל אישורי מחלה עד 5.5.14 (ס' 15-16), הודיע מיד על פציעתו (ס' 17) והנתבעת גמלה לו בפיטורים כשהוא בחופשת מחלה, תוך שמנעו ממנו לממש מחלה צ בורה (90 יום) וללא שימוע(ס' 18,39,45), כי פוטר בתחילת חודש ינואר 2014 (ס' 48) כשבחישובים יש לכלול את ימי המחלה והודעה מוקדמת (+ 4 חודשים , ס' 49).
בהתאם, עתר ל- 6 משכורות בגין אי עריכת שימוע (5,634 ₪ X 6 וסה"כ 33,804 ₪), לדמי מחלה ל- 90 יום ( 2 ימים X 202 ₪ X 50% + 87 יום X 202 ₪ = 17,776 ₪ ), פיצויי פיטורין (לפי 70 חודש X 5,252 ₪ , סה"כ 30,635 ₪) , הודעה מוקדמת (5,252 ₪) ועגמת נפש ופיטורים שלא כדין, משנפגע כספית ונפשית בפיטוריו, בעת מחלתו, "נכנס התובע לדאגות מילות השיר מקבלות משמעות תרתי משמע – 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת' " (כך בס' 84 לתביעה; 10,000 ₪ בגין עגמת הנפש).

הנתבעת הכחישה הנטען, טענה כי מעולם לא פוטר אלא הסתלק על דעת עצמו בלא הודעה מוקדמת, תוך שהסב לה נזקים; לו פוטר כטענתו, לא היתה טורחת להנפיק לו תלושים לחודשים פברואר-אפריל, ולא היתה מחדשת, ב- 1.3.14, בטוח רפואי עד 31 .5.14 (תלושים ואסמכתא לביטוח צורפו – נספח א, ב בהתאמה). ב- 6.5.14 נסתיימה תקופת המחלה ואז אמור היה לשוב לעבודתו , אך כל נסיונותיה בחודש מאי ליצור עמו קשר – עלו בתוהו. התובע לא הופיע במקום העבודה ולא הודיע על התפטרותו. נסיונות מנהל העבודה ליצור עמו קשר ולברר סיבת אי הגעתו , עת לא הופיע בינואר לעבודתו, שאז מסר כי נפצע ונתבקש להביא אישורי מחלה. התובע קיבל מלוא ימי מחלתו כחוק. ממילא, משלא פוטר , אינו זכאי לפיצוי בגין אי עריכת שימוע, כשחישוב שכרו ברכיב זה – שגוי. התובע יכול היה לצבור 90 יום עפ"י דין וקיבל את מלוא ימי המחלה המגיע ים לו ועל כך יעידו תלושי פברואר-אפריל. גם כאן החישוב שגוי. התובע לא חזר ממחלתו, אינו זכאי לפ"פ והיה עליו ליתן הודעה מוקדמת על התפטרותו. השכר לחישוב פ"פ הוא 4,273.8 ₪.

אין חולק כי התובע אינו מפרט עובדתית טענת הפיטורין. די בניסוח תביעתו (וב"ריכוך-מה", בתצהירו) כדי להצביע על כך. התובע טוען כי "פוּטר" – אך אינו מציין מיהו האדם שפיטר אותו, היכן ומתי בדיוק כך ארע, ודאי עת טוען הוא (בשינוי מה מהתביעה, ראה סעיף 42 לתצהירו ( " פוטרתי מעבודתי בעת ששהיתי בחופשת מחלה, מיד ובסמוך להודעתי על פציעתי ועל חופשת המחלה שקיבלתי". ובהמשך: משטען כי פוטר "מהיום למחר" (סעיף 49) בזמן חופשת מחלה ו"בשל" היותו בחופשת מחלה (ס' 51). עוד טע ן כי דמי המחלה ששולמו לו בינואר-אפריל קוזזו בקיזוז רכיב "סל מיוחד", כשבפועל גם הסכומים הנמוכים בתלושים אלה, מעולם לא שולמו לו. [ שוב נזכיר כי "נשכח" כנראה מהתובע כי הבסיס לעתירותיו הוא התביעה (ולוּ, גם) ומשכך, אין מקום לעתירתו, לראשונה בתצהיר, לפצויי הלנה בגין עילת "דמי המחלה"; כמדומה, אין נדרשת הבהרה נוספת לכך].

חסאן בתצהירו טען כי התובע לא פוטר אלא הנתבעת המתינה לו בכל תקופת מחלתו וכי ב- 6.5.14, עת תמה חופשת מחלתו, לא שב לעבודה, לא יצר כל קשר ונסיונותיו ליצור עם התובע קשר – נכשלו; התובע אף לא הודיע דבר.

סמואל הבהיר כי התובע לא הגיב גם לפנייתו שלו, לברר מד וע לא התייצב עם תום חופשת המחלה, כשמינץ העיד כי נסיונותיו של סמואל נעשו בנוכחותו.
גם עת נפצע לא הודיע על העדרותו. משלא התייצב לעבודה(בינואר) פנה אליו טלפונית ואז מסר לו התובע כי נפצע.

הנטל בטענת "פיטורין" על התובע. גרסת התובע לא פורטה כדבע י וממילא, לא הוּכחה. לא שוכנענו כלל וכלל מעדותו, ודאי ברכיב זה.
מעשה הפיטורין הינו אקט ברור עובדתי , ודאי כנטען בפנינו (שלא כ"מסקנה משפטית")וממילא, ענין הנדרש לראיות. בנסיבות , ביחס לטענותיו הנ"ל של התובע – מעב ר לעדויות הנתבעת, (הגם שלא יכלה היא להפריך טענותיו, שהרי לא טען מיהו האדם שפיטר אותו, באיז ה יום/שעה/פנים אל פנים/טלפונית, כו') וממילא, לא רק שלא נטען, אף לא בתצהירו – לא הוכח .

הנתבעת ( ב הגינות) עימתה התובע הן עם ההודעה על מחלתו, מחד ומאידך, עם טענת הפיטורין (הגם, לא נדרשה "טקטית"), אלא, שמכך למדנו כי לתובע דוקא גרסה עובדתית בענין, הגם שונה מהעובדות שטען להן בכתביו: ראשית , למדנו כי הודיע לחסאן ביום בו נפצע, אחרי שהיה בבי"ח, כי שוחח עמו באנגלית, כי הודיע שלא יוכל לעבוד ל מחרת וחסאן שאל מה קרה, ואמר תהיה בריא , אין בעיה.
כשנשאל מדוע בסיום תקופת המחלה, לא השיב לטלפונים אליו, השיב שהוא התקשר הרבה פעמים לח סאן, אפילו 10 פעמים, כי הלך לחסאן כי אמרו לו כשנפצע שהביטוח נגמר, וגם לקבל המשכורת שלו וגם חסאן התקשר אליו לפעמים לשאול לשלומו. פוטר, לטענתו, "בסביבות ה- 10 לפברואר", במשרד בר"ג ברח' שפירא. כשהופנה לטענתו כי פוטר ב- 5.1 ונתבקש להסביר שוני זה , משיב הוא שב – 10.2 "אמרו לי שלא רוצים אותי " ומינץ (וסמואל) וחסאן חיכו לו וכשהלך, חסאן התקשר אליו, שהמשכורת נמצאת וביקשו שיחתום והם לקחו לו 3,000 ומשהו ולמ טה (בנטו?) היה רק בסביבות 400 ומשהו. כששוב הופנה לשאלה, השיב שזה לא ב- 5.1. אלא ב- 10.1 .
"הוא אמר לי אם אתה רוצה תיקח את המשכורת (כמו שפירט קודם) ואם אתה לא רוצה תלך". "הוא פיטר אותי בינואר" משנשאל שוב אם הבין את המילה "תלך" כפיטורין הוא משיב: "אחר כך אריאל (= חסאן) התקשר ואמר שהתעודות המחלה הסתיימוובאתי אליו ונתתי לו תעודות. הוא אמר לי שאני לא חושב שהם צריכים אותי יותר. זה היה ב פברואר".

מינץ נשאל והשיב כי ניסו לאתר התובע, שלא חזר; כשהתובע לא עבד , לא הביאו עובד קבוע במקומו, אלא חברה חיצונית. ניסו להשיגו בטלפון, כש"יפה" התקשרה לבקשתו, עמד לידה והתובע לא ענה; גם חסאן ניסה. שולמו לתובע דמי המחלה, ברור שדמי מחלה זה תחליף שכר.
תלושי ינואר-מרץ נמסרו לתובע בזמן. אלה שהגישו בהגנה הודפסו שוב.
עוד הבהיר כי במהלך המחלה, התובע הביא תעודות ואף קיבל תלושיו, ככל הנראה חסאן מסר לו, גם באפריל. תלוש אפריל שהונפק לו(במאי) כנראה לא בא לקחת.
סמואל העיד כי הוא עצמו לא נתן לתובע תלושים, שהוצאו לו. לא יודע אם ניתנו לו. לדעתו נשלחו בדואר. לא הוצגה לסמואל שאלה בהתייחס לסיפא סעיף 8 בתצהירו.
חסאן אישר כי התובע התקשר אליו ואמר שנפצע ולא יגיע מחר. לא זכר אם הוא מסר לתובע את התלושים לתקופת המחלה של ינואר-מרץ.
והנה – גם לחסאן לא הוצגה איזשהי שאלה בענין "הפסקת העבודה".

משלא סתר התובע כל טענות הנתבעת בענין ועדויותיה ומשלא הוכיח טענותיו, ברי כי לא הוכיח עילה זו.
התובע לא הוכיח גרסתו לפיטוריו (ולוּ זו, החסרה פירוט עובדתי ), ששינה גירסתו בעדותו, כשגם שינוי גרסתו לא היה קוהרנטי (כמפורט לעיל), כשגם בהקשר זה טוען התובע מזה וגם מזה ולא בהתאמה לתביעתו/תצהירו/עדותו.

לא שוכנענו כלל ועיקר מגרסת התובע, מתי פוטר (תאריך, שעה ,חודש), מי פיטר אותו, באלו נסיבות (בטלפון/במשרד) וכו'. אין בפנינו, ולו בדל ראייה , לתימוכין באחת מגרסאותיו ובהתאם, אין קמה לתובע זכאות לפ"פ, להודעה מוקדמת או לפיצוי בגין אי עריכת שימוע, עוגמת נפש ופיטורים שלא כדין.

עוד ראוי להזכיר כי לא הוכח (גם לא בעדותו) כי הודיע שיעדר לתקופת המחלה, אלא , כלשונו, למחרת. כן עולה כי לא יכול היה התובע להודיע לחסאן ביום שנפצע, אחרי בי"ח, על תקופת מחלה (כעדותו), שהרי תעודת מחלה ראשונה הוצאה רק ב- 12.1.14 (מ/4). עוד יש לציין כי בהנתן תקופת העבודה (66 חודש) ומכסימום צבירה מותרת עפ"י החוק (90 יום), אך ברי כי אלה תמו בראשית אפריל ולא בראשית מאי!
התובע טען בפנינו כי חסאן התקשר אליו ואמר תעודות (מחלה) הסתיימו ואז בא אליו ונתן לו תעודות וזה היה בפברואר – מה שודאי אינו אפשרי, שהרי סה"כ הוצגו לנו 2 תעודות מחלה: תעודה מ- 12.1.14 לתקופה 4.1.14 עד 4.2.14, ל- 32 יום; ותעודה מ- 16.2.14 , לתקופה 5.2.14 עד 5.5.14 (ל- 90 יום).

משמע, היה על התובע להוכיח, למצער , כי באפריל ביקש לשוב לעבודתו!
והנה – הנתבעת מציינת כי גם בתום תקופת המחלה , נסיונותיה להשיגו לא צלחו, ומכל מקום, לא שב לעבודה.

מצאנו עם זאת לדון גופא בעילת "דמי מחלה":
ראשית, ראוי לציין כי על פניו, בתביעה, ראויה היתה עילה זו לדחייה, שהרי אם פוטר, כטענתו שם , ב- 5.1.14 – ברי כי אינו זכאי לדמי מחלה לתקופה המתחילה ביום זה.

אין חולק כי אין בפנינו תלושי שכר שהונפקו בעת הרלוונטית. דא עקא, גירסת הנתבעת (מינץ בעדותו) בהסברה, לא נסתרה (ונזכיר כי התביעה הוגשה ביולי 2014, כך שלהגנתה צרפה את אלה).
מנגד, התובע אינו מתמודד כלל עם טענת הנתבעת, עוד בהגנתה –כי האריכה את ביטוח הבריאות של התובע (ביטוח שהיה בתוקף מדצמבר 2013 ועד כולל פברואר 2013), ב -3 מרץ עד סוף חודש מאי – מה ש ודאי לא "מסתבר" עם טענת התובע בתביעתו, כביכול, פוטר ב- 5.1.14, ולמצער, אף לא עם גרסתו בעדותו כי פוטר בפברואר (ובאותו "הגיון" גם לא כי פוטר במרץ...).ואגב, תלוש ינואר 2014, שצרף לתביעתו ותשלום המחלה שבו – די בו להפריך טענתו כי פוטר ב-5.1.14!!
נציין כי כמתחייב מתיקון 24 , החל מתלוש 1.2009 צויין בתלושים "חשבון מחלה", כשכמעט באף לא אחד מהם מצאנו אזכור לימי מחלה (ניצול), למעט בתלוש 10/2013 בו צויין ניצול 1 יום מחלה, ובתלוש 1.14, בו צויין ניצול מחלה 27 יום [ במאמר מוסגר נציין כי לא ניתן לנו הסבר לכך כי ע"ג תלוש דצמבר 2014 (עמ' 58/82 בתביעה בנט) מצוי רישום למשלוח בפקס מ-27.4.14 מ משרד ב"כ התובע].
בהתאם, ומשצבירה אפשרית ל- 90 יום ומשלמעט כמצויין לעיל – אין בפנינו ניצול, נחשב זכאות התובע, כשיש לזכור כי 90 יום מ-5.1.14 מסתיימים, כאמור, ב- 5.4.14.
עוד נזכיר כי שכר מינימום למשרה מלאה לחודש עבודה הוא 4,300 ₪ (למועד האמור : 186 שעות X 23.12 ₪ ובהתאמה, ב- 6 י"ע, ערך יום הוא 172 ₪ ולפיכך, 12,90 0₪ (90 יום) (ובהפחתה לפי חישובי התובע), זכאי התובע ל- 12,556 ₪ כדמי מחלה. מסכום זה יש לנכות סך של 3,791.68 ₪ , ששולמו לו בתלו ש ינואר 2014 [לנכויי סל מיוחד, נתייחס בהמשך וכשאין בפנינו עתירה בתביעה לתשלום שכר ינואר 2014 וכשאין חולק כי התובע ער היה לסכומו לתשלום ( 400 ומשהו, ולא טוען כי לא קיבלם!)] ומשלא הוכח בפנינו כי התלושים לחודשים פברואר ואילך שולמו בפועל לתובע! הנה כי כן – סה"כ זכאותו היא 8,764.32 ₪.

9. הפרשות פנסיוניות

טוען התובע בתביעתו כי בהתאם לצו ההרחבה היה על הנתבעת להפריש עבורו לפנסיה לאחר 6 ח' עבודה ראשונים, כי משרד התמ"ת הורה על תשלום "לקרן הישראלית לזכויות העובד הזר", סכומים שיועברו לעובד מיד עם זכאותו לקבלם. בהתאם, עתר לתשלום בסך 9,269₪ נטו (מ- 2008 ועד 2014, כולל תקופת המחלה)[ אגב כך, מעניין לציין כי בטבלה שהציג התובע ברכיב זה, השכר החייב, אליבא ד'תובע לתקופת המחלה הוא 12,900.96₪ – ולא כרכיב מחלה שתבע! (ראה סעיף 61 מול סעיף 47 לתביעה ) ; סכום המתאים דוקא לחישובינו כאמור לעיל]. עוד עתר לחייב באובדן זיכוי מס בסך 3,244 ₪ (עב (ת"א) 5525-05 דניאל מונטיא נ' איי.אס.אס. אשמורת בע"מ, 29.10.07; תשובת שר האוצר דאז, מ- 7.4.09, לשאילתא של ח"כ שלי יחימוביץ).

הנתבעת בהגנתה טענה כי עפ"י צו ההרחבה מ- 2008, חלה חובת הפרשה רק בחלוף 9 חודשים ממועד תחילת העסקתו וכי עפ"י הפסיקה העדכנית [ ס"ע 26166-07-11 קבר ב נ' שירותי ישראל ד.ב (2007) בע"מ, נבו] אין חובה כנטען, אף לא לקרן המוצעת בתביעה, כשקרן כאמור נוסדה רק ב- 2013 וכי עפ"י הדין יש לפרוע כספי פנסיה לעו"ז בעת עזיבתו את הארץ לצמיתות, מה שלא נטען כאן. עוד נטען כי ערכי השכר הרלוונטיים נמוכים מאלה שבתביעה (בטבלה) וכי סך התשלום לפנסיה בהתאם לשכרו של התובע הוא 7,990 ₪.
לחלופין, עתרה הנתבעת לקיזוז הודעה מוקדמת בסך 4,273 ₪ ותשלום ביתר של הבראה בסך 4,381 ₪.

אין חולק כי תקופת האכשרה שנקבעה בצו הפנסיה היא 9 ח', ובכך צודקת הנתבעת בטענתה.
נציין כי התובע, הנסמך בסיכומיו על חוק עובדים זרים, "התעלם" מטענ ת הנתבעת, הנסמכת על הוראת סעיף 1 יא (ד) לחוק זה וטוענת כי הזכאות היא בעת עזיבת התובע את הארץ לצמיתות.
כך, אין בפנינו כיצד חישב התובע רכיב זה, כשנזכיר כי אין בפנינו נתונים שיסבירו כיצד חושב "שכר חייב" בטבלה שבס' 61 לתביעה (כפי שהבהרנו לעיל בהכרעתנו). ולו למעלה מן הצורך, נציין כי אף לשיטתו, אם מחוייבת הפרשה לאחר 6 ח' עבודה – הכיצד תבע בגין 2008 , כשאין חו לק כי החל לעבוד רק ביולי 2008?! – לתובע הפתרונים.
עוד, ולמעלה מן הצורך ובהקשר לרכיב זה, נציין כי חרף הערתו בתביעה בסיפא רכיב פ"פ – לא "נמצא" לתובע לעתור ל-% ההפרשה לפ"פ, ולו לחלופין, וכך אף לא בחישוביו ל"הפרשות פנסיוניות" , עת עתר "לי ָד" ולא ל- 2 " ידות", ממילא לא יעתר ביה"ד למה שלא נתבע.

לא לנו להכריע במחלוקת בענין עצם הזכאות, שהרי זו הוכרעה בביה"ד הארצי. נציין עם זאת, כי ההפרשה הפנסיונית יועדה לתכלית לקיום העובד, בעת פרישתו – מה שודאי לא מתקיים בתביעה דנא ( בין אם מצוי התובע בארץ ובין אם לעת עזיבתו).
ודאי אין להבין ה"ביסוס" (ההנמקה) שנמצא לתובע ברכיב "אובדן זיכוי מס" – שהרי אין שחר לחישוביו, מה גם שאין בפנינו כי ב הכנסותיו שיעור המס שלו הוא 35% , כשנפנה לכך שבחלק הארי של תלושי השכר שילם מ"ה שלילי או מס שולי נמוך מכך.
עם זאת, ומשאין חולק כי אין בפנינו קרן יעודית ומשבעת הנדונה ומידיעת דיינים, סרבו כל הקרנות הפנסיוניות לפתוח קרן לעו"ז, ומשחישובי התובע לא הוכחו והופרכו, כמפורט גם ברכיבים אחרים – מקבלים אנו הודאת הנתבעת , מחד ומאידך, משהוברר כי חישובי התובע לשנים 2010-2013 כמו גם הזכאות ל- 2014, כולל מחלה, בוצעו לפי שכר מינימום חודשי ולכאורה כדבעי – יש להוסיף לחישובי התובע לשנים אלה, חישוב ל- 9 חודשים לשנת 2009 (סה"כ 575 ₪).
הנתבעת תשלם איפוא לתובע ברכיב זה סה"כ 8,884.68₪, בערכי נטו (כהפרשות).
נדחית התביעה לרכיב "אובדן זיכוי במס", משלא הוכחה העילה/ביסוסה המשפטי /חישובי (ומשאין חולק כי צודקת הנתבעת בטוענה בהגנה כי עסקינן למעשה בכפל תביעה, משתבע הסכום נטו).

10. נסיעות
התובע טוען כי ב- 2008 לא צויין רכיב נסיעות בתלושיו וכי מ -2009 עת צויין תשלום נסיעות, נוכה זה כ"מפרעה".
משכך, עתר לסך 14,582.4 ₪ (לפי "חופשי חודשי/נסיעות").

הנתבעת בהגנתה טענה כי שילמה כדין , מה שאף זכה לעיגון בנספח ג'. בחלק מהתקופה הוסדרה לו הסעה ובשאר קיבל חופשי חודשי מראש בתחילת החודש ומשכך, דווח כך בתלוש (תשלום ומפרעה)/מקופה קטנה (צורף נספח ה').

בדיון המוקדם אישר התובע כי כשקיבל את השכר, חתם על המסמכים שהוצגו.
בתצהירו מוסיף הוא את כתובתו (סוקולוב 60 ב"ב) מול עבודתו ברח' פנקס בת"א וחוזר על טענותיו בתביעה, תוך שהכחיש הסעה (אל/מ- העבודה /בין הבניינים ב הם עבד, טען כי הסעה כאמור ניתנה לכל היותר שבועיים , בלא שהבהיר מתי?) והוסיף כי ברוב התקופה, למעט חודשיים ראשונים – הגיע לעבודה רכוב על אופניו. באשר לנספח ה' להגנה – מתייחס הוא ל- 5 ח' בלבד, בשפה העברית, "רובם כלל לא נחתמו על ידי" ואינו יודע לקרוא אותם, כשאחד מהם, "בשולי הדברים" שייך לחברת מ.מ.מ..
חסאן בתצהירו ציין כי בחלק מהזמן סופקה הסעה ובחלק נוסף העביר לתובע בתחילת כל חודש מזומן לרכישת חופשי חודשי.
סמואל בתצהירו מציין כי התובע עבר מאתר לאתר באמצעות אופניים, קיבל דמי נסיעות באוטובוס.
מינץ בתצהירו חזר על גרסת סמואל והוסיף כי התובע קיבל כל חודש מזומן לרכוש כרטיס חופשי חודשי, כשרק מ- 2009 נרשם כך בתלושים (תשלום וניכוי המפרעה) וכי "בחלק נוסף של תקופת העסקתו סיפקה התובעת (צ"ל : "הנתבעת") שירותי הסעות עד לאתר העבודה" (צורף מוצג ה' ובו הערה: "מקבל כסף לכרטיסיה מאריאל" – לחודשים יולי , נובמבר 2013 ודף בכתב יד בו נרשם כי קיבל במזומן 201 ₪ עבור חודש 7, רישום מ- 10.8.08 ).

חסאן בעדותו אישר כי "הסעות" אינן מי דיעתו וכי כשהתובע עבד אצלו הגיע עצמאית והוא היה נותן כסף (אף אם נניח כי הרישום שגוי ולמעשה, נאמר "ו אני נתתי לו כסף" – ולכך נתייחס בהמשך).
רכיב זה אינו רכיב לתשלום "אוטומטי"-קוגניטיבי, אלא עסקינן בהחזר הוצאה. בפועל, לא הוּכחה הוצאה בפנינו.
אין שחר לטענה (סיכומי התובע) כי מינץ "לא הצליח להסביר את ס' 25 לתצהירו" – שהרי לא נדרש "להסביר" סעיף זה בח.נ. , אלא נדרש להצ יג "תימוכין כתובין" לטענתו שם – ואך ברי, כי אין הנטען דומה לשאלה ולתשובה!
ומנגד, אין חולק כי ע"מ להוכיח הסעה, ע"מ להוכיח תקבול במזומן מדי חודש לתובע – אין די במלל ואף לא במוצגים שהציגה הנתבע ת!
אם נקבל טענת הנתבעת כי מדי חודש קיבל סכום כאמור במזומן – היה על הנתבעת להוכיח כנטען, בהתי יחס לכל חודש לתקופה (ובפנינו הוגשו סה"כ שניים.
אלא שרכיב זה בתביעה ראוי לדחותו, משהתובע הצהיר כי הגיע לעבודתו ומאתר לאתר , שלא בתחבורה ציבורית , אלא באופניים ומשלא נגרמה הוצאה לנסיעתו (ולא נטען עובדתית , אחרת ) – אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה.

11. חופשה

טוען התובע כי בכל תקופת עבודתו היה זכאי ל- 73 ימי חופשה, כי כששולמה לו חופשה שולמה בחסר (לפי 8 שעות ולא 9), בתלוש 1/2014 נרשמה לו יתרה של 25.34 יום, אך מעולם לא בוצע פדיון חופשה כדין. עוד טען כי זכאי הוא לפי ההתיישנות , למה שצבר ב- 3 שנים אחרונות ול- 7 ימים נוספים אותם יכול היה לצבור משנה קודמת, כחוק.
לפי טבלה שהגיש (ס' 76 לתביעה, המחשבת זכאות מ- 2008, לפי 202.3 ₪ ליום, ובניכוי מה ששולם, בכל שנה ) עתר ל- 7,200 ₪.
הנתבעת טענה כי קיבל חופשה כדין, חישוביו מטעים, קיבל תשלום כדין. לא בוצע פדיון חופשה, משהסתלק ללא ה ודעה מוקדמת. נטען לקיזוז הודעה מוקדמת שלא נתן והבראה שקיבל ביתר (ויתרה ככל שנותרה מטענת הקיזוז לפנסיה, 664 ₪)

אין בפנינו פנקס חופשה.
עם זאת, כזה התנהל מ- 1/09 כמתחייב מתיקון 24, בתלושי השכר.
בהתאם, ומשנכון פעלה הנתבעת בתשלומי החופשה במהלך העבודה לפי 8 שעות (שהרי עבד במשרה מלאה ובגין ש"נ שבפועל, אינו זכאי לתשלום בחופשה), ומנגד, הצבירה לא בוצעה לטעמנו בערכים נכונים (משבגין 14 ימי חופשה ב- 4 שנים ראשונות, לעובד העובד 6 י"ע, הצבירה החודשית היא 1.16 יום (ולא כרישומים בתלושים: 0.83;0.86;0.96 – כך עד 11/2010 וכו'...) וכשבחלק מהתלושים אכן שולמו דמי חופשה לפי פחות מ-8 שעות ליום (ומשערך יום עבודה גם בסיום יחסי העבודה , אינו כחישובי התביעה) ומשבפועל , אף אחד מהעדים לא יכול היה להדרש להסבר לנטען מפיהם – מקבלים אנו היתרה הנקובה בתלוש האחרון (26 יום, תוך שנבהיר כי התובע לא "דק פורתא" בהבט נוסף, שהרי החישוב עפ"י חוק לזכאות הוא מאפריל לאפריל, כשעולה כי הנתבעת חישבה צבירה לפי שנה המתחילה בחודש יולי וממילא , חישוב הזכאות ל"שנה" יש לחשבו אחרת), ולפיכך, התובע זכאי ל-4,808.96 ₪, מה גם ששוב הפחית "חיטין" (תשלום כפי ששולם בכל שנה ב מהלך התקופה), מ" שעורין" (זכאות לפי שכר מינימום ב- 2014).
למעלה מן הצורך, נזכיר כי עפ"י ההסכם אין צבירת חופשה, אע פ"כ, קבענו כאמור לפי הרישום שבתלושי השכר .

12. אי עמידה בהוראות חוק הגנת השכר
התובע מנמק רכיב זה ב"טשטוש במכוון וביודעין את זהות מעסיקתו" מתלוש 1/2012 ועד לפיטוריו ומשכך, עתר ל-5,000 ₪, ל-25 חודש וסה"כ 125,000 ₪.

לא מצאנו להרבות מלל רב בהכרעתנו ברכיב זה ונבהיר כי אין כלל שחר לנטען. הנתבעת היא היא המעסיקה ומופרכות הנטען בתביעה בהקשר זה, ברורה על פניה! הנתבעת היא שהעסיקה את התובע כל תקופת העבודה, נשמרה רציפות העסקתו בתלושי שכרו וממש לא "נמנע" ממנו לדעת מיהו מעסיקו...
נזכיר כי התובע טען כי לא חתם על הסכם 2012 ומנגד, לא טען כי לא קיבל שכר כל העת/לא נצברה חופשה/מחלה בתלושיו וכיוצ"ב!

הנה כי כן בהעדר עילה ובהעדר ביסוס – נדחית התביעה ברכיב זה.

13. סל מיוחד

עפ"י ס' 14 לנספח ג' להגנה, קמה זכאות ל"סל מיוחד", תוך הפנייה לנספח ד' להסכם העבודה עליו חתם התובע.
עולה כי מדובר בסכום שנקבע לפי מספר קריטריונים ע"י המעסיק ולענייננו, בעיקר "אי העדרות".
עיון בתלושי השכר מלמד כי מדי חודש שולם סכום בשיעור משתנה, כשלמעביד שק"ד לא לשלם בחודש מסויים בו לא עמד התובע "במטרות הסל במלואן" (לענייננו, לדוגמא, העדרות בשל מחלה).

עם זאת, סעיף ה' לנספח ד' להסכם – מנוגד לטעמנו להוראות חוק הגנת השכר והדין הכללי – שהרי לא יהא זה נכון להורות על ניכוי כל התשלומים ב"סל המיוחד", לכל תקופת העבודה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק – בגין העדרות התובע מ-2014!
אין חולק לטעמנו, כי העדרות היא רק אחד מרכיבי התשלום , וכי לוּ עסקינן היה בפגיעה ברכוש/התנהגות אחרת מתמשכת/נזק וכיוצ"ב – יכול שהיה מקום לפעול עפ"י סעיף זה.

בענייננו, בתקופת ההעדרות בגין מחלה, מ-1.2014 מקובל עלינו כי לא תשלם הנתבעת לתובע "סל מיוחד" (ממילא, מדובר בתשלום עפ"י שיקול דעתה – אך אין מקום ל"ניכוי" "סל מיוחד" שנעשה בתלושי 1.2014 – 4.2014 (וסה"כ 12,290 ₪).
בהתאם, ישולמו דמי המחלה כפי שקבענו לעיל, ובלא ניכוי "סל מיוחד".
(כשלא ממש הוּכחה "הנמקה" לפעולה זו של הנתבעת...).

14. קיזוז
הנתבעת טענה לזכותה לקיזוז חלף הודעה מוקדמת ותשלום ביתר להבראה.
משהוכח בפנינו כי התובע לא התייצב לעבודתו עם סיום ימי המחלה – לא בעת שהסתיימה זכאותו הצבורה שעפ"י החוק(אפריל) ולא לפי התעודות שבידיו(מאי) – ומשלא הוכח כי פוטר כטענתו, ומששוכנענו מעדויות הנתבעת כי חיפשוהו ולא התייצב לעבודה – זכאית הנתבעת לקיזוז הודעה מוקדמת בשיעור חודש עבודה לפי משרה מלאה (4,300 ₪). משעתרה הנתבעת לפי 4,273 ₪ בלבד, נעתרת טענתה בסכום זה.

באשר לטענת הקיזוז לתשלום ביתר להבראה – ט ענת הנתבעת בהקשר זה לא הוכחה. ונבהיר – אם בחרה הנתבעת לשלם מדי חודש הבראה בסכום שבהצטברו לשנה – גבוה מזכאותו לשנה, בל תלין, שהרי מרצונה כך פעלה. ממילא, אין בפנינו חישוב לטענת הקיזוז בהקשר זה ואין לנו אלא לדחותו.

15. סיכום
הנתבעת תשלם הסכומים שנקבעו לעיל, בצירוף ה"ה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, ובקיזוז הסך שהותר.

לאחר ששקלנו התנהלות התביעה, סכום התביעה ותוצאותיה (כשהנתבעת הודתה עוד בהגנתה ובדיון הקד"מ בחלק מהסכומים) – שוכנענו כי אין ראוי לזכות התובע בהוצאות, הגם שנעתרה חלקית תביעתו ומשכך, ומשהתרשמנו אף אנו כי "נופחה" התביעה (והמחלוקת) למעלה מן הצורך, וכשהתובע סרב , חרף הנסיבות הברורות, למחיקת הנתבעת 2 – לאחר ששקלנו כל אלה, קובעים אנו כי הנתבעות זכאיות להוצאותיהן , הנקבעות בזאת לסך 3,000 ₪.

לצערנו בשל עומס רב בהקלדות יוצא פסה"ד רק עתה.

ניתן היום, כ"א חשוון תשע"ז, (22 נובמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. מעסיקים
יוסי רובינשטיין

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נ.צ. עובדים
יצחק רוזנברג

נחתם ע"י נ.צ. ביום 22.11.16.