הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 15159-04-17

17 מרץ 2019

לפני:

כב' השופט אורן שגב
נציג ציבור (עובדים) גב' הלן הרמור

התובעת
שילת שילה ברגיג ת.ז. XXXXXX069
ע"י ב"כ: עו"ד איתן גת
-
הנתבעת
מועצה מקומית באר יעקב
ע"י ב"כ: עו"ד אמיר גופר ואח'

פסק דין

האם יש להורות על ביטול פיטוריה של התובעת מעבודתה אצל הנתבעת והאם היא זכאית לתשלום זכויות סוציאליות שונות?
נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולראיות שהוצגו, באנו לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות, ולהלן נימוקינו.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים
הגב' ברגיג (להלן – "התובעת") עבדה כמנקה בבית ספר השייך למועצה המקומית באר יעקב (להלן – "הנתבעת" או "המועצה") מיום 01.09.2011 עד ליום 23.03.17, אז אושרו פיטוריה ע"י הממונה על חוק עבודת נשים (להלן – הממונה). עילת פיטוריה של התובעת היתה תלונות על עבודתה, ובין היתר, על כך ששלחה אחרים לבצע את עבודתה כמנקה בחטיבת הביניים "הדרים" (להלן – " בית הספר").
התובעת טענה, כי פוטרה במהלך חופשת מחלה ולפיכך, הגישה בקשה לסעד זמני, במסגרתה עתרה לכך שבית הדין ייתן צו עשה זמני להשבתה לעבודתה עד לסיום ההליכים בתובענה העיקרית (להלן – " הבקשה לסעד זמני"). ביום 25.12.2017 התקיים דיון בבקשה לסעד זמני, במהלכו הבהיר ב"כ התובעת, כי התובעת תוקפת את החלטת הממונה לפטרה, כי אם טוענת שלנוכח הזמן שחלף בין מועד השימוע לבין מועד ההחלטה לפטרה, חל שינוי נסיבות שמחייב לשקול את פיטוריה מחדש. בסופו של הדיון הוחלט שלא להיעתר לבקשה לסעד זמני והצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם וביום 03.12.18 נשמעו ראיות הצדדים בתובענה העיקרית, לאחר שהוגש כתב תביעה מתוקן .
לטענת הנתבעת, התובעת פוטרה כדין על פי היתר מאת הממונה על חוק עבודת נשים, ולא ערערה על החלטה זו, שהפכה לחלוטה; פיטורי התובעת באו על רקע התנהלות סדרתית בפרקי זמן שונים, במהלכם התובעת לא ביצעה את עבודתה כראוי ושלחה אחרים לבצע את עבודתה כמנקה בבית הספר, ללא כל אישור ומבלי שיהיה ביטוח לאלה ששלחה לעבוד במקומה; לתובעת ניתנו מספר התראות, לרבות במסגרת שימוע לפני קבלת החלטה על פיטוריה וניתנו לה מספר הזדמנויות לתקן את דרכיה, דבר שלא הועיל, עד אשר הוחלט, כי היא אינה מתאימה לתפקידה והוחלט לזמנה לשימוע לפני קבלת החלטה על המשך העסקתה.
הנתבעת טענה, כי השאלה היחידה שבמחלוקת היא האם סיום עבודתה של התובעת מנוגד לחוק דמי מחלה, תשל"ן-1976, והוסיפה, כי התובעת פנתה להוציא אישור מחלה לאחר שקיבלה לידיה את החלטת הממונה ומכל מקום, אין בכך כדי לשלול את תוקף או החוקיות של ההחלטה, שכן, החלטת הממונה נתקבלה ביום 23.03.17 ואישור מחלה ניתן באופן רטרואקטיבי ביום 28.03.17 ליום 26.03.17. לפיכך, אין מדובר בפיטורים המנוגדים לחוק.
ביחס לסעדים הכספיים שנתבעו, טענתה הנתבעת, כי התובעת אינה זכאית לקבלם. ביחס לפיצוי בגין סירוב הנתבעת לחתום על מסמכים המופנים למוסד לביטוח לאומי לעניין שמירת היריון, טענה הנתבעת, כי מועד תחילת חופשת המחלה שהפכה לשמירת היריון, החל ביום 26.03.17, לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים, ומכאן שלא קמה לתובעת זכאות לקבל פדיון ימי מחלה; פיטורי התובעת היו כדין ועל כן היא אינה זכאית לפיצוי בגובה 3 משכורות בגין פיטורים שלא כדין; במסגרת גמר החשבון שנערך עם התובעת, שולמו לה מלוא הזכויות הסוציאליות (הודעה מוקדמת, השלמת פיצויי פיטורים ופדיון חופשה ואילו דרישתה לקבלת פיצוי בגין הפסד דמי לידה, נזנחה בסיכומיה, לאחר שהערעור שהגישה למוסד לביטוח לאומי, התקבל.
בכתב הסיכומים מטעמה, חידדה התובעת את המחלוקת וטענה בסעיף 2: "יודגש, כי התובעת אינה טוענת כנגד קבלת החלטת הפיטורים בעקבות השימוע שנערך לתובעת ביום 26.01.17, אלא נגד ביצוע ההחלטה ביום 03.04.17 מבלי שנשקלה מחדש עקב שינוי הנסיבות המהותי במקרה".
התובעת מיקדה את טענותיה כנגד חוקיות הפיטורים וטענה, כי הנתבעת הוציאה מכתב סיום העסקה ביום 03.04.17 – וכי יש לראות במועד זה את מועד הפיטורים הלכה למעשה וכי במועד זה, שהתה התובעת בחופשת מחלה. למעשה, החלטת הממונה לא הביאה לפיטורי התובעת באופן אוטומטי, אלא היה צריך בהחלטת הנתבעת כדי לשכלל את הפיטורים (סעיף 14 לכתב הסיכומים), הנחה זו מקבלת חיזוק מהעובדה שהנתבעת ראתה לנכון להוציא מכתב הפסקת עבודה.
עוד טענה, כי החלטת הממונה הגיעה אליה ביום 27.03.17 ובמועד זה היא שהתה בחופשת מחלה ואף בנה היה באי כושר עקב ניתוח שעבר באותו יום. מכאן, שפיטוריה נעשו בניגוד לסעיף 4א' לחוק דמי מחלה, האוסר על פיטורי עובד מעבודתו עקב מחלתו, במהלך הזכאות לדמי מחלה צבורה. עובדה זו מאיינת את חוקיות הפיטורים, סיכמה התובעת את טענתה והוסיפה, כי מיום 26.01.2017 אז נשקל לפטר את התובעת ועד ליום 03.04.17 - מועד הוצאת ההודעה על הפסקת העבודה - השתנו הנסיבות האישיות של התובעת והיה על הנתבעת לשקול אותן ולהתחשב בהן, במיוחד שעה שעסקינן במעסיק שהוא רשות ציבורית שחלים עליו כללי המשפט המנהלי, על כל הכרוך בכך.
מחד גיסא, בתקופת הביניים בת ה-3 חודשים, בין ההחלטה לפטר את התובעת לבין המועד בו יצא המכתב, התובעת עברה משבר משפחתי קשה, שכלל פרידה מבעלה, ומאידך גיסא, בתקופה זו התובעת תיקנה דרכיה ועבדה מבלי שנתקבלו כל תלונות על עבודתה.

דיון והכרעה
בסיכומיה, התובעת אכן לא כפרה בחוקיות הליך הפיטורים, כי אם טענה, שבשל חלוף הזמן ממועד החלטת הנתבעת לפטרה ועד להוצאת מכתב הפיטורים (לאחר אישור הממונה), חלפו שלושה חודשים, ועל כן היה על הנתבעת לשוב ולשקול את פיטוריה ואת השינוי בנסיבותיה האישיות. אין בידינו לקבל טענה זו, ולהלן נימוקינו.
אין חולק, כי ההחלטה לפטר את התובעת באה על רקע אי שביעות רצון מתמשך מתפקודה. ההחלטה התקבלה לאחר שנערך לה שימוע כהלכתו. לאחר תום הליך השימוע, משנודע לנתבעת כי התובעת בהיריון, פעלה כמצופה ממנה על פי דין, השעתה את החלטת הפיטורים ופנתה לקבל את אישור הממונה על חוק עבודת נשים, שניתן לאחר שנבחנו גרסאות הצדדים.
בזמן שחלף מאז ההחלטה על הפיטורים ועד לאישור שנתקבל, המשיכה התובעת לעבוד כרגיל וקיבלה את שכרה. מרגע שניתן האישור מטעם הממונה, לאחר שהובהר כי אין קשר בין ההחלטה לפטר את התובעת לבין עובדת היותה בהיריון, נכנסו הפיטורים לתוקף ביום 23.03.17 – הוא המועד שנקבע ע"י הממונה בהחלטתה. כאמור לעיל, החלטה זו הפכה לחלוטה.
העובדה שהנתבעת ראתה לנכון להוציא מכתב סיום העסקה, על בסיס החלטת הממונה, ימים אחדים לאחר מכן, ביום 03.04.17, לא שינתה את מועד הפיטורים ולא גרמה להרעה כלשהי בזכויותיה של התובעת. בניגוד לטענת התובעת, אנו סבורים, כי הנתבעת פעלה כמצופה ממנה, בכך שלא הסתפקה בהחלטת הממונה, אלא ראתה לנכון להוציא מכתב סיום העסקה, המתייחס באופן ברור למועד שנקבע ע"י הממונה.
באשר למועד ניתוק יחסי העבודה, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת, כי זהו המועד שנקבע בהחלטת הממונה, קרי, 23.03.17 ולכן, אין בידינו לקבל את שלל טענות התובעת ואת הסעדים הכספיים שתבעה כתוצאה מאישורי המחלה שהוציאה ביום 28.03.17 רטרואקטיבית ליום 26.03.17, היינו 3 ימים לאחר מכן.
לא מצאנו כל מקור משפטי שמחייב את המעסיק לשוב ולשקול את ההחלטה לפטר עובדת לאחר קבלת ההיתר מהממונה על חוק עבודת נשים. יש לזכור, כי ההחלטה על אודות פיטורי התובעת התקבלה אצל הנתבעת לאחר שנשקלו כל השיקולים ותקופת ההמתנה להחלטת הממונה, אין בה כדי לאיין שיקולים אלה או לגרום לתוקפם לפוג .
החלטת הממונה נתנה תוקף חוקי להחלטת הפיטורים שהתקבלה קודם לכן והסיבות שהובילו את הנתבעת לקבל את ההחלטה קשורות להתנהלות חמורה של התובעת במהלך עבודתה, לתלונות רבות שנתקבלו על איכות עבודתה ולהזדמנויות שניתנו לה בעבר. נסיבות אלה נשקלו הן ע"י הנתבעת והן ע"י הממונה על חוק עבודת נשים ומשהוחלט כי ההחלטה לפטרה נתקבלה מטעמים ענייניים, שוב אין צורך לשוב ולדון באותן עניינים ממש. לשון אחר, על הנתבעת לא מוטלת החובה לשוב ולשקול מיוזמתה החלטה שנתקבלה על ידה כדין, ולימים אף אושרה ע"י הממונה.
העובדה שבתקופת ההמתנה לא התקבלו תלונות על אודות התובעת, אין בה, כשלעצמה, כדי לשנות ממסקנתנו. ודוק. התובעת הושבה לעבודתה חרף התלונות כנגדה מכוח הוראות הדין, האוסרות על פיטורי עובדת בהיריון ללא אישור מהממונה, מקום בו החוק דורש אישור כאמור. בתקופה זו של "בין המיצרים" החלטת הנתבעת הותלתה באופן זמני ולמעשה "הקפיאה" מצב קיים.
אין בידינו לקבל טענה נוספת של התובעת, הנוגעת לכך שבשימוע שנערך לה נשמעו דעות תומכות במתן הזדמנות נוספת. דעות אלה נלקחו בחשבון במועד הרלוונטי לכך, והוחלט שלא להתחשב בהן. מה הרציונל בטענת התובעת כי יש לשוב ולשקול את אותן דעות רק משום שהתובעת נותרה בתפקידה מכוח הוראת דין האוסרת לשנות את הסטאטוס שלה עד לאחר קבלת היתר מהממונה? לא מצאנו לכך תשובה בטענות התובעת.
בטרם נחתום חלק זה, נדגיש, כי המועד הקובע לפיטוריה של התובעת הוא המועד שנקבע ע"י הממונה בהחלטתה, ולא המועד בו הנתבעת נתנה לכך ביטוי במכתב ששלחה לתובעת.
לאור האמור לעיל, אנו דוחים את טענת התובעת כי היה על הנתבעת לשוב ולשקול את עניינה לאחר קבלת החלטת הממונה.

הסעדים הכספיים
משדחינו את טענת התובעת כי היה על הנתבעת לשוב ולשקול את פיטוריה לאחר קבלת החלטת הממונה, אנו דוחים גם את הסעדים הכספיים שנתבעו על ידה מכוח הטענה הנ"ל.
בנוסף, הוכח, כי אישר המחלה שהונפק לתובעת רטרואקטיבית, ממילא התייחס לתקופה שמיום 26.03.17, היינו לאחר שפיטורי התובעת נכנסו לתוקף ביום 23.03.17 מכוח החלטת הממונה. לפיכך, במועד בו שהתה התובעת באי כושר, לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים. לגבי תשלום הפרשים של זכויות סוציאליות כגון: הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ופדיון חופשה, לאחר שבחנו את חישובי הצדדים, מצאנו, כי לא נפל פגם בחישובים שנעשו לתובעת במסגרת גמר החשבון שנערך עמה, ונבהיר. חישובי הנתבעת התייחסו לתקופת העבודה של התובעת עד ליום 23.03.17 ולקחו בחשבון את השינוי בהיקף משרתה, כמפורט בסעיף 2 לגמר החשבון (סעיף 96 לסיכומי הנתבעת). משלא מצאנו כי נפל פגם בחישובי הנתבעת, אנו דוחים את רכיבי התביעה המתייחסים להפרשים.

אחרית דבר
מכל הנימוקים דלעיל, התביעה נדחית בזאת על ראשה וכל חלקיה.
התובעת תשלם לנתבעת השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪, לתשלום בתוך 30 יום מהיום. בפסיקת ההוצאות החלטנו לפסוק על הצד הנמוך לפנים משורת הדין ומתוך התחשבות במצבה הכלכלי של התובעת, וזאת חרף העובדה שסברנו כי לא היה מקום מלכתחילה להגיש את התביעה.
ניתן היום, י' אדר ב' תשע"ט, (17 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

הלן הרמור
נציגת ציבור עובדים

אורן שגב, שופט